פלאשבק - חלק א'
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פלאשבק - חלק א'
מכר
מאות
עותקים
פלאשבק - חלק א'
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

פלאשבק - חלק א'

4.2 כוכבים (32 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

טלי קוסשוילי

טלי קוסשוילי היא בת שלושים, מתגוררת במעלה אדומים עם אלמוג, בן זוגה, 'סדוקה' הוא ספר הביכורים שלה. 

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

"לא שמעת מה קרה לזאב הרע בסוף הסיפור של כיפה אדומה? אל תזלזל לרגע באיילה הקטנה והתמימה הזו, כי היא עוד עלולה לרסק אותך לרסיסים." 

חשבתי שאני חזקה, חשבתי שהתגברתי על כל הקשיים ועל ההתעללות בחטיבה ושהפצעים כבר מזמן דהו לצלקות ישנות, אבל טעיתי. המניאק שהתאכזר אליי חזר לחיים שלי ביום בהיר אחד והרגשתי כאילו העולם קורס אל תוך עצמו. יש לו פנים של מלאך, אבל מי כמוני יודעת שהנשמה שלו נוצרה במדור הכי אפל בגיהינום. הוא קר, חסר רחמים וקשוח מתמיד. 
אני מנסה בכל כוחי להתכחש למשיכה ההרסנית שלי אליו ולהתעלם מהחשמל באוויר בינינו. האם אצליח לשמור על עצמי מפניו לפני שהמתיקות של הארס שלו תכלה אותי? או שגזר הדין שלי כבר נחתם? 

טלי קוסשוילי היא בת שלושים ואחת ומתגוררת במעלה אדומים עם בן זוגה אלמוג. "סדוקה", הספר הקודם שכתבה, זכה לביקורות נלהבות מצד הקוראות. היא נהנית מכתיבה ומבריאה של עולמות חדשים, מקריאה ומצפייה בסרטים מצוירים. 

פרק ראשון

פרולוג

מִיה

1999

זה היה מעשה כל כך טיפשי לעשות! עוד כשאבא נכנס הביתה, מוקדם מהצפוי, התחרטתי על הכול. הוא אמר מילים לא מובנות והיה ברור לי שהוא קצת שיכור, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. כבר הוצאתי את הבירות שלו מהמקרר והחבאתי אותן מתחת למיטה שלי. מעולם לא העזתי לעשות דבר כזה, אבל היום היה ממש טוב בבית הספר. מרים, המורה שלי לאומנות, הראתה לכל הכיתה את הציור של הים שציירתי ושיבחה אותי. רציתי שהיום ימשיך להיות טוב – זה יותר מדי לבקש?

"אניטה!" אני שומעת את אבא צועק ואת דלת המקרר נטרקת בכוח. אני מתפללת לאלוהים שהוא לא יתעצבן. אני לא רוצה שהוא ישתה עוד ויצעק.

"איפה הבירות המזוינות?" אני שומעת אותו שואל את אימא.

"הן לא במקרר?" היא שואלת אותו בחזרה, היא לא יודעת מה עשיתי.

קול סטירה מצלצלת נשמע.

"את חושבת שאני טיפש?" הקול של אבא רגוע בצורה מוזרה. אני פותחת את דלת החדר שלי קצת. אבא כל הזמן מרביץ לאימא. בכל פעם שהוא משתכר – הוא נהיה עצבני ומוציא את כל העצבים שלו עליה, גם כשהוא משועמם או כשמפטרים אותו. פיטרו אותו מהמון עבודות. הוא לא הצליח להישאר הרבה זמן באף מקום עבודה.

אימא שותקת ונראית לחוצה, היא מורידה את הראש.

"אני באמת לא יודעת איפה הבירות, גבריאל." היא אומרת בשקט ולא מעיזה להסתכל עליו.

"אז למה את מחכה? לכי לקיוסק ותקני לי שישייה." הוא אומר לה.

"אני לא יכולה, גבריאל, אני כבר מאחרת לעבודה." הקול שלה נשמע חלש. לאימא יש שתי עבודות, היא גם פקידת קבלה בבניין יוקרה, וגם מנקה במשרדים. היא חייבת לעבוד קשה מאוד כדי שנצליח לשלם את החשבונות, וכדי שאבא יקנה שתייה וישתכר כל הזמן.

"אל תתנשאי עליי, זונה מחורבנת. זה שאת עובדת לא עושה אותך יותר טובה ממני." עוד סטירה מעיפה את הפנים של אימא הצידה. אני מתכווצת. הלחי של אימא אדומה. אולי אני צריכה להחזיר לו את הבירות? זה לא רעיון טוב, אני פוחדת מדי שהוא ישתגע ויפגע בי אם הוא ידע שהחבאתי אותן. איך עשיתי דבר כזה אידיוטי? מה חשבתי לעצמי?

"לא התכוונתי להישמע מתנשאת." הגב של אימא כפוף, אבל היא אפילו לא מרימה יד ללחי שלה.

"את מטומטמת? מה לא ברור? לכי ותביאי את הבירות!" הוא צועק ומצביע לכיוון הדלת.

"מה קורה שם?" ליאו, אחי הקטן ממני בשנה, מתעורר מהשינה שלו.

"הכול בסדר, ליאו," אני עונה, "סתם עניינים של גדולים, עכשיו תחזור לישון."

ממש לפני שאימא יוצאת מהדלת אבא שוב צורח, "אניטה?! את בטח צוחקת עליי." אימא מסתובבת וחוזרת לחדר השינה.

אני שומעת דיבורים ואז צעקות ומשהו נשבר.

ליאו מתחיל לבכות, אני מתרחקת מהדלת ומחבקת אותו חזק ושומעת צרחה.

"בוא איתי." אני לוחשת לו ורועדת מפחד. מה קורה שם? מה הוא עושה לה? אנחנו ממהרים לחדר השינה שלהם. הוא הפוך כולו, אימא שוכבת על הרצפה בתוך שלולית דם ואבא יושב עליה ומחזיק מברג ביד שלו. הוא דוקר את אימא שוב ושוב. אימא משמיעה קולות מפחידים. יש המון דם. בשלב מסוים הצרחות מפסיקות. אני מכניסה אגרוף לפה שלי כדי לא לצעוק. הוא הורג את אימא. אבא הורג את אימא! למה הוא עושה את זה? אני לא מצליחה להבין מה קורה.

אנחנו צריכים לברוח. אני תופסת את היד של ליאו ואנחנו רצים משם. אני דופקת על הדלת של השכנים וכל הגוף שלי רועד. אני ממש פוחדת ולא יודעת מה הולך לקרות עכשיו. אימא חייבת להיות בסדר.

פרק 1

מיה

2019 – הווה

אומנות היא דבר מוזר. כשהיא טובה היא מרוממת את הנפש, וכשהיא ממש טובה היא מעיפה אותך לעננים. ההרגשה של היד המלוכלכת שלי על הקנבס מוכרת ומנחמת. הממ"ד הקטנטן בדירת ארבעת החדרים שאני גרה בה עם החברה הכי טובה שלי היה מוכרח להפוך לסטודיו, לא הייתה שום אפשרות אחרת. יש בו חלון אחד מחופה בווילון ארוך בצבע קרם שמתנופף ברוח.

הציור היה חלק בלתי נפרד ממני מאז ומתמיד, ממש כמו איבר חשוב – יד או רגל. באמצעותו אני יכולה לבטא את מה שאני לא מעיזה או לא מצליחה לבטא במילים. הוא עוד אמצעי תקשורת שלי עם העולם. אני מקיזה את הדם, הרגש והמחשבות שלי על הבד, והוא – בניגוד לרוב האנשים – אף פעם לא שופט אותי. הוא מקבל כל תנועת מכחול או התזת צבע בשתיקה מרעננת והכי חשוב, בלי תלונות.

הפלייליסט הרנדומלי שלי מתנגן והשיר שבדיוק מתחלף תופס אותי לא מוכנה – Without You של מריה קארי. אני מפסיקה לצייר ומרגישה התכווצות בלתי רצונית בחזה.

זה השיר ששמעתי מיליון פעם, בלופים, אחרי שהיא נרצחה. אני נאנחת חרישית ומנסה למצוא את האיזון מחדש. מתי ההרגשה הזאת תעבור? האם יבוא יום ובו הגעגועים אליה ייפסקו? אפילו לא אכפת לי שאני מלכלכת את המסך של הנייד שלי בצבע, אני פשוט חייבת להשתיק את השיר הזה. הוא מזכיר לי כאבים ותיקים שמרוב שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני אינם מורגשים בשגרת היום־יום.

אני מניחה את המכשיר, מסתגלת לשקט הפתאומי ומסננת קללה עסיסית. הזיכרונות מטפטפים בזה אחר זה ופורצים בבת אחת את הסכר הבלתי חדיר, לכאורה, שבניתי. בושם עדין ועוגיות שוקולד צ'יפס, הריח שלה. קווצות שיער ג'ינג'יות שבורחות מתסרוקת אסופה מרושלת, המראה שלה. המאבק שלי פוסק. אני מאפשרת לכל השאריות שיש לי ממנה להבזיק בראשי, להרעיד את גופי עד לקוצר נשימה. אני רוצה להיזכר בימים השמחים, בצחוק שלה, ברגעים המוארים, ובמקום כל אלה אני נזכרת בצרחות הנוקבות שחדרו עד לעצם. אני נזכרת בגוף הדומם שלה ובדם. כל כך הרבה דם שבלט על רקע הריצוף הלבן ולכלך את הקירות הריקים. הדופק שלי מטפס לשמיים וקול החנק שלה מהדהד בראשי בעוצמה אדירה פעם אחר פעם, כאילו מישהו לחץ על כפתור ההפעלה מחדש, שוב ושוב. אני מניחה את הידיים על בית החזה, עוצמת עיניים ולוקחת שאיפה ארוכה. אני חייבת לזכור לנשום.

את כבר לא שם, מיה, את במקום בטוח. אני מרגיעה את עצמי ומתרכזת בנשימות ובשאיפות שלי.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע – שאיפה. אחת, שתיים, שלוש – נשיפה. וחוזר חלילה.

תוך כמה דקות שמרגישות כמו נצח הלב חוזר לקצב הסדיר שלו מתחת לאצבעותיי. אני פוקחת עיניים והצליל של הצחוק שלה חוזר אליי בבום. הערצתי אותה. היא הייתה השמש, הירח וכל הכוכבים גם יחד בשבילי, והיא נלקחה ממני בדרך הכי אכזרית שאפשר לדמיין.

תפסיקי לענות את עצמך. מה יעזור לך להתבוסס בעבר? אני מרימה שפופרת אקריליק אדומה ומרוקנת את כל תכולתה על כף ידי הצבועה בשחור. אני משפשפת את הידיים זו בזו עד שהן צבועות בצבע בורדו כהה ומטביעה אותן על הקנבס. הדם שלה.

לא היה לה סיכוי מולו. זה היה גורל ידוע מראש. גורל של אישה מוכה שסירבה בתוקף להיות אומללה, למרות כל מה שעברה. מהיכן היא שאבה את הכוחות לחייך או להיות שמחה כל כך רוב הזמן? מהיכן כוחות הנפש המטורפים האלה, והאם הם קיימים גם בי או שהם אבדו לנצח באותו יום?

אני משחררת יבבת כאב וממלאה את כל הקנבס באדום דם.

כשאני מסיימת החדר שקט, אבל איכשהו אני שומעת רעשי רקע עמומים באוזניים. תזכורות. הדים מרגעים שלנו יחד. הצחוק שלי כשאימא נדנדה אותי בפארק ליד הבית, הפעם הראשונה שהיא לימדה אותי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, עשרות סיפורי אלף לילה ולילה שהיא קראה לי במיטה לפני השינה. הרסס של פיסות הזיכרונות מטביע אותי ואני מאפשרת להם לבעור בעורקים שלי ולקחת אותי הרחק מהסטודיו, עד שהגלים שוככים באיטיות. צליל ההתראה שנשמע הוא כמו ניעור עז ופתאומי שמחזיר אותי להווה. זאת הודעה בוואטסאפ מנטלי, החברה הכי טובה והשותפה שלי לדירה בשכונת רמות בירושלים. אני ממצמצת כמה פעמים עד שהאותיות מקבלות משמעות.

נטי: את חייבת לשלוח קורות חיים למשרה הזאת. היא פשוט תפורה עלייך.

אני נכנסת בסקרנות לקישור המצורף להודעה.

לחברת אדריכלות ועיצוב פנים דרוש.ה צייר.ת בעל.ת ניסיון לעיצוב מותאם אישית של יצירות אומנות ללקוחות.

דרישות:

תואר ראשון באומנות – חובה.

נכונות לעבודה במשרה מלאה במשרדי החברה בהר חוצבים.

מקצועיות.

יושרה ואמינות.

תודעת שירות גבוהה.

יכולת עבודה תחת לחץ ועמידה בלוחות זמנים צפופים.

שכר גבוה למתאימים.

יש לשלוח תיק עבודות למייל: Office@Brooks-Arc.com.

המשרה הזאת נראית לחוצה בטירוף, אבל כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. אני עדיין לא מוכרת מספיק כדי שיצירות האומנות שלי יימכרו כמו לחמניות או יוצגו בגלריות שיש בהן זרם גדול של לקוחות. אחרי שפוטרתי מהעבודה האחרונה בהוראת אומנות בבית הספר אני חייבת משרה מסודרת כדי להצליח להחזיק את הראש מעל המים.

אני מעתיקה ומדביקה את כתובת המייל, מנסחת מכתב מקדים לאחר מחשבה מעמיקה, ומצרפת לינק לאתר התדמית שלי. רק לאחר כמה שניות של היסוס שבהן אני בוהה במילים שכתבתי, אני מקליקה לבסוף על 'שלח'. מה כבר יש לי להפסיד? זה ודאי לא יכול להזיק.

אני: תודה, בייב, שלחתי.

נטי: מעולה! מחזיקה לך אצבעות.

אני מחייכת לעצמי. איכשהו, נטי תמיד מצליחה לשפר את מצב הרוח שלי בלי מאמץ. לפני חמש שנים הגעתי לשיעור זומבה תמים במתנ"ס ומאז הכול היסטוריה. היא הייתה המדריכה הכי עליזה ומצחיקה שפגשתי אי־פעם. החיוך המסנוור שלה היה מידבק והתלתלים החומים והצפופים שלראשה עשו לי חשק להפסיק לייבש את השיער שלי בעזרת פן ולאפשר לו ליפול בגלים טבעיים ורכים על כתפיי. כולם אוהבים להיות בקרבתה כי היא מקרינה שלווה וביטחון עצמי טבעי ואני לא יוצאת דופן. נכבשתי בקסמיה בקלות ממש.

מאז ומתמיד נטי טענה שאם הייתי גבר הייתי האביר הג'ינג'י שלה על הסוס הלבן, והיחידה שהייתה מצליחה בוודאות לסחוף אותה מהרגליים, ואני מצידי רק הייתי מגלגלת עיניים בהקנטה ואומרת שהיא חסרת תקנה.

החיוך המשועשע נשאר על שפתיי וגורם לי לשכוח קצת את ההתחרפנות המוחלטת שלי רק דקות בודדות לפני כן.

נטי: אז מה בתפריט הערב – מרתון 'זרה' זורם? אני אהיה אחראית על הפופקורן ואת על הקינוחים?

אני: נשמע כמו חלוקת תפקידים הוגנת מאוד בסך הכול...

נטי: אם נתחלף ואני אהיה אחראית על הקינוחים את יודעת שזה יסתיים במקרה חמור של הרעלה. את בטוחה שאת רוצה לקחת את הסיכון?

צחקוק פורץ מפי כשאני קוראת את ההודעה שלה ואני מקלידה תשובה במהירות.

אני: ניסיון יפה.

נטי: זה אומר שזה עבד ושתכיני את מאכל האלים המופלא שלך?

אני: ייתכן שאת במרחק של עוד התחנפות אחת מהכנת הטירמיסו הכי מושקע בעולם.

נטי: האם אי־פעם ציינתי כמה רך ובוהק השיער הג'ינג'י שלך? וכמה את חכמה ויפה ו... נמרה במיטה, כמובן?

אני: אלוהים אדירים, עד מתי תזכרי לי את זה?! זאת לא אשמתי שהתכנון של הבית לקוי בעליל ושהקירות כאן עבים בערך כמו נייר.

אני נזכרת בתקרית המביכה עם הסטוץ היחיד שהבאתי הביתה בשנה האחרונה – רן. היה לי איתו את הסקס הכי טוב ביקום, דבר שעמד בניגוד גמור לרמת האינטליגנציה שבה הוא החזיק. הלשון שלו והידיים, הו, אלוהים, שאני לא אתחיל לדבר על הידיים, הן ידעו בדיוק מה לעשות שם למטה. זה כאילו היה לו רדאר סודי שהנחה אותו לגעת בנקודות הכי ארוגניות והכי רגישות למגע, ואם לא די בכך, הוא עשה משהו שאף גבר אחר לא עשה – הוא הצליח לגרום לי לגמור! ולא, אני לא מדברת על גמירה עלובה שנמשכת שנייה וחצי – לא, הוא פאקינג גרם לצמד אורגזמות על־טבעיות שהרעידו את עולמי, דבר שאולי התבטא בקולניות יתר מצידי.

יום למחרת נטי קמה כשעיגולים שחורים מתחת לעיניה וחיוך זדוני מעטר את שפתיה. במקום להתלונן, כמו כל חברה נורמלית אחרת, היא התחילה לחקות את הגניחות שלי בהגזמה פראית סטייל נטי שגרמה לעיניי להיפער וללחיים ולחזה שלי להאדים כמו עגבנייה.

לדבר איתה זה הדבר הכי קל בעולם – טבעי וחסר מאמץ כמו נשימה. היא מצחיקה אותי על בסיס קבוע ומזכירה לי לא לקחת את עצמי ואת החיים ברצינות רבה מדי, ומעל הכול, כשיש לי אותה, ברור לי שאני לא צריכה אף אחד בחיים שלי, בטח לא גבר.

מה הייתי עושה בלעדיה? המחשבה מפחידה אותי יותר מדי מכדי שאתעכב עליה, לכן אני מנפנפת אותה במהירות.

נטי: מה שעוזר לך לישון בלילה...

אני: בקצב הזה נראה לי שהולך להיות לי לילה לבן.

נטי: למה?

אני: ממש איבדתי את זה קודם. הפלייליסט הדפוק שלי החליט להשמיע דווקא את השיר שמזכיר לי את אימא מכל השירים בעולם.

נטי: אוי, בייב. אני ממש מצטערת, איך את עכשיו?

אני: עדיין קצת המומה. אני לא חושבת עליה ביום־יום, לכן השיר ההוא היה כמו בעיטה לבטן.

נטי: אני יודעת שיוצא לנו להעלות את הנושא בערך פעם באף פעם, אבל תדעי שאם תרצי, את תמיד יכולה לדבר איתי על כל דבר שבעולם. במיוחד על זה.

אני: אני יודעת, נטי.

נטי: שאוסיף מנה הגונה של טקילה לתפריט של הערב?

אני: ברור! אין משהו שטקילה לא יכולה לפתור.

נטי: לא סתם את החברה הכי טובה שלי.

אני: אני, את ובקבוק קוארבו. מה עוד בחורה יכולה לרצות?

נטי: את באמת רוצה שאענה על השאלה הזאת?

אני: אם התשובה מתחילה באות גימל ומסתיימת באות ריש – אז ממש לא.

נטי:   מחכה לדייט הלוהט שלנו בערב.

אני: מבטיחה ללבוש משהו סקסי?

נטי: את יודעת שכן.

אני מתנתקת מהוואטסאפ והעיניים שלי נמשכות שוב אל הקנבס הצבוע כולו באדום כהה.

ממש למסגר ולתלות במוזיאון הלובר. אני מכסה את הבד בצבע לבן במשיחות מברשת מהירות ונרחבות.

טלי קוסשוילי

טלי קוסשוילי היא בת שלושים, מתגוררת במעלה אדומים עם אלמוג, בן זוגה, 'סדוקה' הוא ספר הביכורים שלה. 

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

פלאשבק - חלק א' טלי קוסשוילי

פרולוג

מִיה

1999

זה היה מעשה כל כך טיפשי לעשות! עוד כשאבא נכנס הביתה, מוקדם מהצפוי, התחרטתי על הכול. הוא אמר מילים לא מובנות והיה ברור לי שהוא קצת שיכור, אבל כבר היה מאוחר מדי להתחרט. כבר הוצאתי את הבירות שלו מהמקרר והחבאתי אותן מתחת למיטה שלי. מעולם לא העזתי לעשות דבר כזה, אבל היום היה ממש טוב בבית הספר. מרים, המורה שלי לאומנות, הראתה לכל הכיתה את הציור של הים שציירתי ושיבחה אותי. רציתי שהיום ימשיך להיות טוב – זה יותר מדי לבקש?

"אניטה!" אני שומעת את אבא צועק ואת דלת המקרר נטרקת בכוח. אני מתפללת לאלוהים שהוא לא יתעצבן. אני לא רוצה שהוא ישתה עוד ויצעק.

"איפה הבירות המזוינות?" אני שומעת אותו שואל את אימא.

"הן לא במקרר?" היא שואלת אותו בחזרה, היא לא יודעת מה עשיתי.

קול סטירה מצלצלת נשמע.

"את חושבת שאני טיפש?" הקול של אבא רגוע בצורה מוזרה. אני פותחת את דלת החדר שלי קצת. אבא כל הזמן מרביץ לאימא. בכל פעם שהוא משתכר – הוא נהיה עצבני ומוציא את כל העצבים שלו עליה, גם כשהוא משועמם או כשמפטרים אותו. פיטרו אותו מהמון עבודות. הוא לא הצליח להישאר הרבה זמן באף מקום עבודה.

אימא שותקת ונראית לחוצה, היא מורידה את הראש.

"אני באמת לא יודעת איפה הבירות, גבריאל." היא אומרת בשקט ולא מעיזה להסתכל עליו.

"אז למה את מחכה? לכי לקיוסק ותקני לי שישייה." הוא אומר לה.

"אני לא יכולה, גבריאל, אני כבר מאחרת לעבודה." הקול שלה נשמע חלש. לאימא יש שתי עבודות, היא גם פקידת קבלה בבניין יוקרה, וגם מנקה במשרדים. היא חייבת לעבוד קשה מאוד כדי שנצליח לשלם את החשבונות, וכדי שאבא יקנה שתייה וישתכר כל הזמן.

"אל תתנשאי עליי, זונה מחורבנת. זה שאת עובדת לא עושה אותך יותר טובה ממני." עוד סטירה מעיפה את הפנים של אימא הצידה. אני מתכווצת. הלחי של אימא אדומה. אולי אני צריכה להחזיר לו את הבירות? זה לא רעיון טוב, אני פוחדת מדי שהוא ישתגע ויפגע בי אם הוא ידע שהחבאתי אותן. איך עשיתי דבר כזה אידיוטי? מה חשבתי לעצמי?

"לא התכוונתי להישמע מתנשאת." הגב של אימא כפוף, אבל היא אפילו לא מרימה יד ללחי שלה.

"את מטומטמת? מה לא ברור? לכי ותביאי את הבירות!" הוא צועק ומצביע לכיוון הדלת.

"מה קורה שם?" ליאו, אחי הקטן ממני בשנה, מתעורר מהשינה שלו.

"הכול בסדר, ליאו," אני עונה, "סתם עניינים של גדולים, עכשיו תחזור לישון."

ממש לפני שאימא יוצאת מהדלת אבא שוב צורח, "אניטה?! את בטח צוחקת עליי." אימא מסתובבת וחוזרת לחדר השינה.

אני שומעת דיבורים ואז צעקות ומשהו נשבר.

ליאו מתחיל לבכות, אני מתרחקת מהדלת ומחבקת אותו חזק ושומעת צרחה.

"בוא איתי." אני לוחשת לו ורועדת מפחד. מה קורה שם? מה הוא עושה לה? אנחנו ממהרים לחדר השינה שלהם. הוא הפוך כולו, אימא שוכבת על הרצפה בתוך שלולית דם ואבא יושב עליה ומחזיק מברג ביד שלו. הוא דוקר את אימא שוב ושוב. אימא משמיעה קולות מפחידים. יש המון דם. בשלב מסוים הצרחות מפסיקות. אני מכניסה אגרוף לפה שלי כדי לא לצעוק. הוא הורג את אימא. אבא הורג את אימא! למה הוא עושה את זה? אני לא מצליחה להבין מה קורה.

אנחנו צריכים לברוח. אני תופסת את היד של ליאו ואנחנו רצים משם. אני דופקת על הדלת של השכנים וכל הגוף שלי רועד. אני ממש פוחדת ולא יודעת מה הולך לקרות עכשיו. אימא חייבת להיות בסדר.

פרק 1

מיה

2019 – הווה

אומנות היא דבר מוזר. כשהיא טובה היא מרוממת את הנפש, וכשהיא ממש טובה היא מעיפה אותך לעננים. ההרגשה של היד המלוכלכת שלי על הקנבס מוכרת ומנחמת. הממ"ד הקטנטן בדירת ארבעת החדרים שאני גרה בה עם החברה הכי טובה שלי היה מוכרח להפוך לסטודיו, לא הייתה שום אפשרות אחרת. יש בו חלון אחד מחופה בווילון ארוך בצבע קרם שמתנופף ברוח.

הציור היה חלק בלתי נפרד ממני מאז ומתמיד, ממש כמו איבר חשוב – יד או רגל. באמצעותו אני יכולה לבטא את מה שאני לא מעיזה או לא מצליחה לבטא במילים. הוא עוד אמצעי תקשורת שלי עם העולם. אני מקיזה את הדם, הרגש והמחשבות שלי על הבד, והוא – בניגוד לרוב האנשים – אף פעם לא שופט אותי. הוא מקבל כל תנועת מכחול או התזת צבע בשתיקה מרעננת והכי חשוב, בלי תלונות.

הפלייליסט הרנדומלי שלי מתנגן והשיר שבדיוק מתחלף תופס אותי לא מוכנה – Without You של מריה קארי. אני מפסיקה לצייר ומרגישה התכווצות בלתי רצונית בחזה.

זה השיר ששמעתי מיליון פעם, בלופים, אחרי שהיא נרצחה. אני נאנחת חרישית ומנסה למצוא את האיזון מחדש. מתי ההרגשה הזאת תעבור? האם יבוא יום ובו הגעגועים אליה ייפסקו? אפילו לא אכפת לי שאני מלכלכת את המסך של הנייד שלי בצבע, אני פשוט חייבת להשתיק את השיר הזה. הוא מזכיר לי כאבים ותיקים שמרוב שהפכו לחלק בלתי נפרד ממני אינם מורגשים בשגרת היום־יום.

אני מניחה את המכשיר, מסתגלת לשקט הפתאומי ומסננת קללה עסיסית. הזיכרונות מטפטפים בזה אחר זה ופורצים בבת אחת את הסכר הבלתי חדיר, לכאורה, שבניתי. בושם עדין ועוגיות שוקולד צ'יפס, הריח שלה. קווצות שיער ג'ינג'יות שבורחות מתסרוקת אסופה מרושלת, המראה שלה. המאבק שלי פוסק. אני מאפשרת לכל השאריות שיש לי ממנה להבזיק בראשי, להרעיד את גופי עד לקוצר נשימה. אני רוצה להיזכר בימים השמחים, בצחוק שלה, ברגעים המוארים, ובמקום כל אלה אני נזכרת בצרחות הנוקבות שחדרו עד לעצם. אני נזכרת בגוף הדומם שלה ובדם. כל כך הרבה דם שבלט על רקע הריצוף הלבן ולכלך את הקירות הריקים. הדופק שלי מטפס לשמיים וקול החנק שלה מהדהד בראשי בעוצמה אדירה פעם אחר פעם, כאילו מישהו לחץ על כפתור ההפעלה מחדש, שוב ושוב. אני מניחה את הידיים על בית החזה, עוצמת עיניים ולוקחת שאיפה ארוכה. אני חייבת לזכור לנשום.

את כבר לא שם, מיה, את במקום בטוח. אני מרגיעה את עצמי ומתרכזת בנשימות ובשאיפות שלי.

אחת, שתיים, שלוש, ארבע – שאיפה. אחת, שתיים, שלוש – נשיפה. וחוזר חלילה.

תוך כמה דקות שמרגישות כמו נצח הלב חוזר לקצב הסדיר שלו מתחת לאצבעותיי. אני פוקחת עיניים והצליל של הצחוק שלה חוזר אליי בבום. הערצתי אותה. היא הייתה השמש, הירח וכל הכוכבים גם יחד בשבילי, והיא נלקחה ממני בדרך הכי אכזרית שאפשר לדמיין.

תפסיקי לענות את עצמך. מה יעזור לך להתבוסס בעבר? אני מרימה שפופרת אקריליק אדומה ומרוקנת את כל תכולתה על כף ידי הצבועה בשחור. אני משפשפת את הידיים זו בזו עד שהן צבועות בצבע בורדו כהה ומטביעה אותן על הקנבס. הדם שלה.

לא היה לה סיכוי מולו. זה היה גורל ידוע מראש. גורל של אישה מוכה שסירבה בתוקף להיות אומללה, למרות כל מה שעברה. מהיכן היא שאבה את הכוחות לחייך או להיות שמחה כל כך רוב הזמן? מהיכן כוחות הנפש המטורפים האלה, והאם הם קיימים גם בי או שהם אבדו לנצח באותו יום?

אני משחררת יבבת כאב וממלאה את כל הקנבס באדום דם.

כשאני מסיימת החדר שקט, אבל איכשהו אני שומעת רעשי רקע עמומים באוזניים. תזכורות. הדים מרגעים שלנו יחד. הצחוק שלי כשאימא נדנדה אותי בפארק ליד הבית, הפעם הראשונה שהיא לימדה אותי לרכוב על אופניים בלי גלגלי עזר, עשרות סיפורי אלף לילה ולילה שהיא קראה לי במיטה לפני השינה. הרסס של פיסות הזיכרונות מטביע אותי ואני מאפשרת להם לבעור בעורקים שלי ולקחת אותי הרחק מהסטודיו, עד שהגלים שוככים באיטיות. צליל ההתראה שנשמע הוא כמו ניעור עז ופתאומי שמחזיר אותי להווה. זאת הודעה בוואטסאפ מנטלי, החברה הכי טובה והשותפה שלי לדירה בשכונת רמות בירושלים. אני ממצמצת כמה פעמים עד שהאותיות מקבלות משמעות.

נטי: את חייבת לשלוח קורות חיים למשרה הזאת. היא פשוט תפורה עלייך.

אני נכנסת בסקרנות לקישור המצורף להודעה.

לחברת אדריכלות ועיצוב פנים דרוש.ה צייר.ת בעל.ת ניסיון לעיצוב מותאם אישית של יצירות אומנות ללקוחות.

דרישות:

תואר ראשון באומנות – חובה.

נכונות לעבודה במשרה מלאה במשרדי החברה בהר חוצבים.

מקצועיות.

יושרה ואמינות.

תודעת שירות גבוהה.

יכולת עבודה תחת לחץ ועמידה בלוחות זמנים צפופים.

שכר גבוה למתאימים.

יש לשלוח תיק עבודות למייל: Office@Brooks-Arc.com.

המשרה הזאת נראית לחוצה בטירוף, אבל כרגע אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות בררנית. אני עדיין לא מוכרת מספיק כדי שיצירות האומנות שלי יימכרו כמו לחמניות או יוצגו בגלריות שיש בהן זרם גדול של לקוחות. אחרי שפוטרתי מהעבודה האחרונה בהוראת אומנות בבית הספר אני חייבת משרה מסודרת כדי להצליח להחזיק את הראש מעל המים.

אני מעתיקה ומדביקה את כתובת המייל, מנסחת מכתב מקדים לאחר מחשבה מעמיקה, ומצרפת לינק לאתר התדמית שלי. רק לאחר כמה שניות של היסוס שבהן אני בוהה במילים שכתבתי, אני מקליקה לבסוף על 'שלח'. מה כבר יש לי להפסיד? זה ודאי לא יכול להזיק.

אני: תודה, בייב, שלחתי.

נטי: מעולה! מחזיקה לך אצבעות.

אני מחייכת לעצמי. איכשהו, נטי תמיד מצליחה לשפר את מצב הרוח שלי בלי מאמץ. לפני חמש שנים הגעתי לשיעור זומבה תמים במתנ"ס ומאז הכול היסטוריה. היא הייתה המדריכה הכי עליזה ומצחיקה שפגשתי אי־פעם. החיוך המסנוור שלה היה מידבק והתלתלים החומים והצפופים שלראשה עשו לי חשק להפסיק לייבש את השיער שלי בעזרת פן ולאפשר לו ליפול בגלים טבעיים ורכים על כתפיי. כולם אוהבים להיות בקרבתה כי היא מקרינה שלווה וביטחון עצמי טבעי ואני לא יוצאת דופן. נכבשתי בקסמיה בקלות ממש.

מאז ומתמיד נטי טענה שאם הייתי גבר הייתי האביר הג'ינג'י שלה על הסוס הלבן, והיחידה שהייתה מצליחה בוודאות לסחוף אותה מהרגליים, ואני מצידי רק הייתי מגלגלת עיניים בהקנטה ואומרת שהיא חסרת תקנה.

החיוך המשועשע נשאר על שפתיי וגורם לי לשכוח קצת את ההתחרפנות המוחלטת שלי רק דקות בודדות לפני כן.

נטי: אז מה בתפריט הערב – מרתון 'זרה' זורם? אני אהיה אחראית על הפופקורן ואת על הקינוחים?

אני: נשמע כמו חלוקת תפקידים הוגנת מאוד בסך הכול...

נטי: אם נתחלף ואני אהיה אחראית על הקינוחים את יודעת שזה יסתיים במקרה חמור של הרעלה. את בטוחה שאת רוצה לקחת את הסיכון?

צחקוק פורץ מפי כשאני קוראת את ההודעה שלה ואני מקלידה תשובה במהירות.

אני: ניסיון יפה.

נטי: זה אומר שזה עבד ושתכיני את מאכל האלים המופלא שלך?

אני: ייתכן שאת במרחק של עוד התחנפות אחת מהכנת הטירמיסו הכי מושקע בעולם.

נטי: האם אי־פעם ציינתי כמה רך ובוהק השיער הג'ינג'י שלך? וכמה את חכמה ויפה ו... נמרה במיטה, כמובן?

אני: אלוהים אדירים, עד מתי תזכרי לי את זה?! זאת לא אשמתי שהתכנון של הבית לקוי בעליל ושהקירות כאן עבים בערך כמו נייר.

אני נזכרת בתקרית המביכה עם הסטוץ היחיד שהבאתי הביתה בשנה האחרונה – רן. היה לי איתו את הסקס הכי טוב ביקום, דבר שעמד בניגוד גמור לרמת האינטליגנציה שבה הוא החזיק. הלשון שלו והידיים, הו, אלוהים, שאני לא אתחיל לדבר על הידיים, הן ידעו בדיוק מה לעשות שם למטה. זה כאילו היה לו רדאר סודי שהנחה אותו לגעת בנקודות הכי ארוגניות והכי רגישות למגע, ואם לא די בכך, הוא עשה משהו שאף גבר אחר לא עשה – הוא הצליח לגרום לי לגמור! ולא, אני לא מדברת על גמירה עלובה שנמשכת שנייה וחצי – לא, הוא פאקינג גרם לצמד אורגזמות על־טבעיות שהרעידו את עולמי, דבר שאולי התבטא בקולניות יתר מצידי.

יום למחרת נטי קמה כשעיגולים שחורים מתחת לעיניה וחיוך זדוני מעטר את שפתיה. במקום להתלונן, כמו כל חברה נורמלית אחרת, היא התחילה לחקות את הגניחות שלי בהגזמה פראית סטייל נטי שגרמה לעיניי להיפער וללחיים ולחזה שלי להאדים כמו עגבנייה.

לדבר איתה זה הדבר הכי קל בעולם – טבעי וחסר מאמץ כמו נשימה. היא מצחיקה אותי על בסיס קבוע ומזכירה לי לא לקחת את עצמי ואת החיים ברצינות רבה מדי, ומעל הכול, כשיש לי אותה, ברור לי שאני לא צריכה אף אחד בחיים שלי, בטח לא גבר.

מה הייתי עושה בלעדיה? המחשבה מפחידה אותי יותר מדי מכדי שאתעכב עליה, לכן אני מנפנפת אותה במהירות.

נטי: מה שעוזר לך לישון בלילה...

אני: בקצב הזה נראה לי שהולך להיות לי לילה לבן.

נטי: למה?

אני: ממש איבדתי את זה קודם. הפלייליסט הדפוק שלי החליט להשמיע דווקא את השיר שמזכיר לי את אימא מכל השירים בעולם.

נטי: אוי, בייב. אני ממש מצטערת, איך את עכשיו?

אני: עדיין קצת המומה. אני לא חושבת עליה ביום־יום, לכן השיר ההוא היה כמו בעיטה לבטן.

נטי: אני יודעת שיוצא לנו להעלות את הנושא בערך פעם באף פעם, אבל תדעי שאם תרצי, את תמיד יכולה לדבר איתי על כל דבר שבעולם. במיוחד על זה.

אני: אני יודעת, נטי.

נטי: שאוסיף מנה הגונה של טקילה לתפריט של הערב?

אני: ברור! אין משהו שטקילה לא יכולה לפתור.

נטי: לא סתם את החברה הכי טובה שלי.

אני: אני, את ובקבוק קוארבו. מה עוד בחורה יכולה לרצות?

נטי: את באמת רוצה שאענה על השאלה הזאת?

אני: אם התשובה מתחילה באות גימל ומסתיימת באות ריש – אז ממש לא.

נטי:   מחכה לדייט הלוהט שלנו בערב.

אני: מבטיחה ללבוש משהו סקסי?

נטי: את יודעת שכן.

אני מתנתקת מהוואטסאפ והעיניים שלי נמשכות שוב אל הקנבס הצבוע כולו באדום כהה.

ממש למסגר ולתלות במוזיאון הלובר. אני מכסה את הבד בצבע לבן במשיחות מברשת מהירות ונרחבות.