שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו
הוספה למועדפים

שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אלאונורה לב

אלאונורה לב, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים, היא הסופרת הראשונה שזכתה בפרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל, אז הפרס הספרותי הגבוה ביותר בארץ (הזוכים בו לפניה היו בין השאר עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, יעקב שבתאי וחיים באר). מדור הספרות של ״ידיעות אחרונות״ כתב, ״יש בכתיבתה של לב טוטאליות מלהיבה, כוח ותשוקה, כושר חדירה פסיכולוגי מרשים, דמויות ויטאליות ומעניינות, סצנות בעלות מתח דרמטי, סוגיות רעיוניות ותרבותיות המנוסחות במקוריות ובחדות, והשפה שמחה בעצמה ובחֵירוּת שניתנה לה להתפרע ולשעשע״.
לב היא העורכת הספרותית של מלים ודמויות — פרויקט הספרות של ירושלים, סדרת ראיונות מצולמים בווידיאו עם גדולי הסופרים היהודים בעולם, שנועדו להפקדה בספרייה הלאומית; זוכת ״פרס הילדים״ למתרגמים במסגרת ״מצעד הספרים״ של משרד החינוך, על תרגום ״בית החלומות של אן״ מסדרת ״האסופית״ מאת ל.מ. מונטגומרי ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית, על כתיבתה על יצירת ס. יזהר. היא מנהלת עזבונו הספרותי של יצחק לבני ועורכת יצירת המופת שלו, חומר החיים (נ.ב. ספרים, 2022).

תקציר

שיט, חושבת רוזי בחושך. זה די מופרע, להיות לכודה ככה במיטה לילה שלם עם אשתו של המאהב שלי ולפנטז על גבר אחר לגמרי, שנמצא כאן מעבר לקיר, ושמפנטז, מצדו, על מישהי אחרת לגמרי. ואולי לא רק מפנטז. 

גבר ואשה מנהלים במשך שנים משא ומתן עיקש על אהבה ופחדים, על סקס ושירה, על דג מלוח ונשיקות. הוא איש מבריק ועצוב, סופר חשוב שנאלם לשנים רבות; היא עורכת שהעריצה אותו וחלמה לרפא את כל עצבונותיו, עד שהתייאשה והלכה לאהבה אחרת. ועכשיו, כששניהם מזדמנים במפתיע למסע בין נופים יפהפיים ספוגים זוועת זיכרונות, הם מקיימים עוד שיחה אחת, סופית.

שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו הוא רומן גדול שכולו חגיגת אהבה למילים, לשורות של שירים, לספרים חדשים וישנים, לסופים אפשריים של סיפורים לא גמורים. 

בדרך עשירה ומקורית, בשילוב תמונות וגלויות, מפות וסמלים, הוא מספר סיפור מרגש ובועט, פיוטי ומשועשע, עכשווי מאוד ונוסטלגי גם יחד, על הפלונטרים של חיי האהבה, על פרידה מאשליות ועל שדים ומכשפות, ותוהה על חידת החומרים שמהם אנשים עשויים – התשוקות שהם שומרים בסוד אפילו מעצמם וצלקות הסיפורים הגדולים והקטנים, שלהם ושל אחרים, שאת שבריהם הם נושאים בחשאי ומבקשים תמיד לתקן, באהבותיהם, בטעויותיהם, בגעגועיהם, במסע חייהם בין קסם לעצב, זיכרון וחלום. 

אלאונורה לב היא סופרת, מבקרת ומתרגמת עטורת פרסים. ספריה הקודמים: רב המכר הבוקר הראשון בגן עדן, שזיכה אותה בשבחי הביקורת, בפרס ברנשטיין היוקרתי ובפרס קשת הזהב; וסוג מסוים של יתמות, שעליו כתב מבקר "הארץ": "הספר המדהים הזה... לא יכולתי להניח אותו מידי... נוגע בשורשי ההוויה הישראלית כמו שרק ספרים מעטים לפניו הצליחו לגעת." 

פרק ראשון

 א. חברים, בל תחדל אש
המהפכה מלבותיכם

 

ממה אדם עשוי. היו לו אמא ואבא פעם. על מה הם חשבו כשהוא לא היה. היום יש לו בית וילדים ועבודה. שפה שהוא חולם בה. דאגות של כסף ובריאות ומעשי איבה. לבטים קבועים שהוא תמיד משתיק, אולי בכל זאת צריך להכין איזה נתיב מילוט: איזו תוכנית ב', לפחות, האחריות מחייבת. ויש שירים שהוא אוהב. בקרים טובים של ריח קינמון־קטיפה חם מלטף לאט את החושים, חיוך יקר שמכוון אליו. ספרים ועוד דברים שהוא מבטיח לעצמו ולעולם אין זמן.

הוא עשוי מהסיפורים, חלקם ללא מילים, שהוא מספר לעצמו על הלא־ידוע. הלא־נשלט. הבלתי־נסבל. ממרחקים סגולים שעוד קוראים לו לעופף, לבוא, לגעת, אבל הוא מתחיל לחשוב בסוד שזה אולי כבר לא יקרה (ה"אולי" הזה הוא כמובן, עדיין, סייג לכניעה ולוויתור. לחש פנימי קטן־עקשן: לא. עוד לא מאוחר. עוד יש זמן).

הוא עשוי מנוסטאלגיה יד־שנייה לאשליות גדולות שאיבדו את תומתן: מהפכות מפוארות ונוראות שהגיעו אליו רק מפי השמועה, שלא הספיק להשתתף בהן ולא להיכוות ולהתאכזב מהן.

ומנפקדים־נוכחים שמתעקשים להצטופף לו בחיים ולהפריע. רְפָאֵי כפור אפורים, ספק מכרים אינטימיים, ספק זרים גמורים. שוב הוא מגרש אותם ושוב הם פה, משנה לשנה, מסתננים חסרי נימוס, מסרבים להימוג אל החושך שקטים ונשכחים. ואיך יקשיב לעצמו, נקי מחיקויים ומזיופים ומהכחשות. איך יבין איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. ולמה.

אחת עליזה, למשל, אחות רחמנייה מהצפון, ליזה־ליזי־שלך, שלבּהּ הטיפש יצא, שנים, אל בלופר תל אביבי, סרן מיל., רודף נשים חדל־אישים שעשה ממנה צחוק. מה עלה בגורלה של אותה עליזה־ליזה־ליזי. כמה זמן לקח לה להיגמל ממנו ומשקריו, למצוא לה מישהו אחר. האם עמוק בפינת הנפש צרובה לה עד היום, זכר לחורבן, צלקת האהבה הנכזבת.

או דניאל, שדהר אל מפץ מותו צעיר ותמים וחרמן, ליל חורף אחד מזמן, ושום דבר לא יכפר.

או למשל אחד, הירש מנדלבאום. נפקד־נוכח נודניק, הרבה שנים. סרסור זונות קטן שמת בנסיבות לא ברורות בצד השני של כדור הארץ, לפני שישים או שבעים שנה, ורוזי, שגם אילו רצתה לא יכלה לפגוש בו ורק שמעה עליו מזמן ובלי חשק, לא מקדישה לו יותר מסרח־מחשבה חולף וגם זה רק בדרך השטוחה, חסרת המחשבה, שבה חושבים על דברים כאלה, גרוטאות זיכרון זניחות תמוהות מהילדות, צצות לרגע לא־קרואות כשהראש בעניינים אחרים, מייד גוועות שוב.

 

 

▪ כמובן, זה רק איזה איש עתיק וחף מפשע, שמצא לו אי־אז פרנסה מזדמנת כדוגמן של גלויות דואר עתיקות, חפות מפשע. אין שמץ סיבה לחשוב ששלח מִימיו את ידו בפלילים.

אלא שהדמיון ערמומי, טוֹוה ניחושים, מעליל עלילות שווא, יש לו אג'נדה; תמיד מנסה לפענח לעצמו רסיסי סיפור נושן, לא ברור. כשהוא נתקל במקרה בגלויה ישנה משוק הפשפשים, הוא עט עליה, משוכנע שהיא מזכירה לו משהו. בהתחלה עוד קצת בהיסוס: הנה, זה לא דומה לו? ככה הוא היה יכול להיראות אולי, האיש המת ההוא מנדלבאום? המבט הזה הישיר, הממוקד - הרבע־מחייך אולי? - הוא לא בעצם קצת יהיר, גנדרני, פתייני, מסתיר משהו? וכמו שקורה לא פעם ברבות השנים, הוא מצליח לבסוף, הדמיון, ברעבונו, לבלבל את הזיכרון. וכך, למרות הידיעה המוצקה שזה לא הוא, לא יכול להיות הוא, בכל פעם שרוזי שָבה ונתקלת בגלויה המקרית הזאת, זרוקה אצלה אי־שם בבלגן, מתעוררת בה מייד אותה טעות זיהוי מתעתעת: כן, הנה הוא המנוול. הרי ככה בדיוק הוא נראה, ברור. תמים לכאורה, חף מפשע. ▪▪

מבורדק כמו ערב פסח, החדר שישבה בו יותר מעשרים שנה: מערכת ההוצאה עוברת, סוף־סוף, למשרדים החדשים מחוץ לעיר, ולקראת פרידה כל הסדרים משתבשים. היא עסוקה בהורדת הספרים הפרטיים שלה ממקומם הקבוע על המדף הפינתי, אִי של בני־משפחה אהובים בים ספרי הקונפקציה הרגילים, של העבודה, המאכלסים את קירות החדר. מאבקת בחיבה את פרצופיהם המרוטים, שמזמן לא ראתה: נאמניה זה שנים ועידנים, אריזות־מתנה ישנות של מילים ותמונות, תגליות והרפתקאות וסודות לא נשכחים, משובבי לב. אה, השלום והברכה עלייך, האנציקלופדיה הגדולה של הידע האוניברסלי, חמורת סבר ומתנשאת, יודעת־כל, אלגנטית כתמיד בז'אקט דמוי־עור כחול כהה עם אותיות זהב; היי־הו לאי הגנבים של פרנסיס דרייק, עם איור שודדי־הים בתדפיס של חיתוך־עץ עתיק על העטיפה הצהובה; ושלום גם לך, המיתולוגיה של פאראנדובסקי, אגדות יוון ורומא מתורגמות מפולנית

שכה הסעירו את הדמיון הילדותי ושאחיזתן לא פגה עד היום; ואוי, תראו־תראו, לא להאמין, אהלן, הנה אתה, משמר וספורט, האלבום של ״דובק" - בדיוק כמו שהיית תמיד, כל־כך אידיוטי עד שאתה נשגב -

- עם צילומי הגבריות־הציונית־החדשה־בפעולה בעיר העברית הראשונה, העלייה לחניתה, הנוטרים הגיבורים בעיר ובסְפָר, האחיזה האיומה ״נלסון כפול" -

ושלום־שלום גם לכם, מילון האספרנטו של הדוד מוישה ושפתנו במראות - מילון הסתכלותי; ואה, הנה אתה, המִלּוֹן לְמֻנְּחֵי הַמִּטְבָּח ב"עברית־אנגלית־גרמנית ובו 83 ציורים", של ועד הלשון, ש"יוצא בסיוע מוסד ביאליק שע"י הסוכנות היהודית לארץ־ישראל", תרצ"ח: מִמְלָחָה! מַחֲמֵאָה! שַׁפְשֶׁפֶת! אילפס! סיר־מעלות! (ומה, ה-food pyramid נהגתה כבר ב-1938, ובארץ־ישראל המנדטורית?)

▪ מסניפה ריח בז' פריך, צובט קצת, מתוק־מאובק, של דפים פריכים בני שבעים שנה כמעט. משהו רך שבין חמלה ללגלוג עולה בה, שובל־זיכרון עמום של שייכות אחרת, כוונות קריאה אחרות, שמתו מזמן. זכר האמונה מכמירת הלב של הדוד מוישה בכוח המרפא של ספרים, ביכולתם לנצח את הכאוס, לתת סדר בעולם.

את המילון למונחי המטבח רכש, יש להניח, כשחזר מנסיעתו האגדית לדרום אמריקה, מתישהו בסוף שנות השלושים (״זה היה לפני המלחמה," אמר והתכוון, כמו כל הדור שלו, למלחמת העולם השנייה. לכל האחרות שראו בחייהם היו שמות פרטיים, "העצמאות", ״סיני", ״ששת הימים", ״יום כיפור", ״לבנון", ״האינתיפאדה". אבל רק לאחת המכוננת, הגדולה מכולן, הם קראו ״ה־מלחמה"). לא לעצמו קנה אותו, היא מנחשת כמו תמיד, אלא לאחותו העולה־חדשה, שבנוסף ליידיש ולפולנית שידעה מהבית דיברה גם ספרדית, אמנם כנראה רק בעגה וולגרית של העולם התחתון, אולי קצת פורטוגלית, אבל לא אנגלית ולא גרמנית, ועברית גלותית בלבד. הציורים שבמילון נראו לו אפוא שימושיים במיוחד בשבילה, חושבת רוזי כעבור כמעט שבעים שנה, להקל עליה ללמוד את ארצה החדשה, כדי שתוכל לתרום לבניינה, ולוּ כעקרת בית טובה, שתקרא לעביט ולקלחת וליורת־הכירה בשמותיהם העבריים המחודשים. כמה רציני ותמים ומופרך היה כל זה: הדיוק הלשוני המלאכותי כדרך לגאולה. ▪▪

 

 

בשר מבּשרהּ, הכרכים הבלויים האלה, גם כשהיא שקועה בענייניה ולא נוגעת בהם, שנים, רק מרגישה בלי מחשבה את נוכחותם, איבר שקט ונעים מאיברי הגוף, כנפי נייר קסומות מקופלות בצד, נאמנוֹת. וכמו תמיד, מספיק דפדוף קצר בשרידי הזיכרון הרחוקים, הלכודים בדפים הצהבהבים כחרקים פרהיסטוריים צפים־קפואים בעומק אבני ענבר, וכבר הם מקיצים, קורצים־מפתים למסע בעולם חתום שמֵת ואיננו. אמנם ממש אין זמן, כבר אחרי הצהריים והיום כמעט נגמר. חייבת לסדר אותם עכשיו בארגז קרטון נפרד שאותו, כמובן, לא תפקיר בידי חברת ההובלה אלא תעביר בעצמה.

רק שכרגיל, כשמתחילים קשה לעזוב, כמו לנסות להפסיק לפצח גרעינים, והעין רצה מעצמה, רעבתנית, נתפסת פה ושם לעוד ועוד פרפראות ומגדנות ומטעמים מילוליים, השמות ההזויים למאכלים ולמשקאות, רשימת ה"תְּבָלִים וְעִשְׂבֵי־תִּבּוּל" המענגת, אבות המזון, כלי המטבח, ״פְּעֻלּוֹת הַבִּשּׁוּל וְתוֹפְעוֹתָיו", שהציע ועד הלשון ב-1938 לאומה הגולה זה אלפיים שנה, עם שובהּ, רעבה ונבערת, דוברת בליל לשונות לעז, לבשל ולאכול בארצה ההיסטורית ובשפתה העתיקה: מאפה־זילוף, שְׂאוֹר בַּדוּא, כיכרות נושכות (״שנדבקו באפיה"), בצק חירש, רמוּצה, פשטידית, צפיחית, תפיחית (״באידיש: לאטקע"), חֲתִיךְ (השם העברי שעליו ממליץ הוועד ל-Aufscnitt, או, באנגלית, delicatessen meat; ומעניין אם זה אכן המקור והפירוש של החתיך העברי והחתיכה העברית - נתח בשר מהמעדנייה; דליקטס מגרה־עד־ריר). ויש גם בשר מצוּמת, ומליח מגורם, וכרפס־נהרות, הוא פֶּטְרוֹסְלִינוֹן; ומִסְכָּה, היא קוקטייל; ועסיס, הוא ״מוהַל פירות מרוקָח, מתוקן בסוכר".

בתוך הבלגן, בעמידה, מצחקקת מתופיני נוסטאלגיה, מעוד ועוד עוּבּרֵי שפה מאובנים שלא נולדו, שתיקנו המלומדים ההם, בטח ייקים כולם או לפחות רכשו את השכלתם בגרמניה (ההקדמה מציינת, כמשתתף מטעם הוועד בוועדת־המשנה למונחי זואולוגיה, את שמו של לא אחר מאשר ד"ר ש. טשרניחובסקי, שגם העיר את הערותיו המלומדות להצעות לשמות עבריים לנתחי הבשר; אך לגודל הצער, למרות תרומתו, אין לזהות ברשימה הסופית ולו שמץ השראה פיוטית, הכל עניינִי ופרוזאי: מוח, לשון, כתף, צלעות, בשר־עכוז, קורקבן).

במלוא כובד הראש הפטריוטי הם התיישבו על המדוכה, ״עפ"י בקשת בעלי האניה 'תל אביב', לשם קביעת מונחים לצרכי תפריט האניה הנ"ל" ו"לבקשת 'המחלקה להזנה' ו'קרן המסעדות' של 'הדסה'", חקרו ובדקו, פשפשו במקורות והתייעצו ונמנו וגמרו וגזרו, מגוחכים ואופטימיים בלי די: מעתה ואילך נשכח את עברנו העגום בנֵכר, את הרדיפות והפוגרומים, ונגיד כולנו במקהלה -

מָרֻבְּיוֹן - ולא Marrubium vulgare;

סִירָה - ולא Poterium sanguisorba;

פֵּיגַם - ולא (Ruta (graveolens;

קַרְפּוֹל - ולא Eugenia caryphyllata, שהוא באנגלית clove (״ובאידיש: געגעלעך");

וכמובן, ל-Cucumis sativus, הוא cucumber, יש לקרוא קִשּׁוּא (״ולא 'מלפפון', שכל המשתמש בשם זה לצמח אינו אלא טועה", נוזף המילון; ואילו לזן Cucurbita pepo var. ovifera, הנקרא בערבית כוסה, ייקרא בעברית קִשּׁוּת, או קִשּׁוּא־בִּשּׁוּל).

וכמו תמיד מתעוררים רחמיה על כל הנְפָלים האלה שלא זכו להיכנס למחזור, להיאמר בקול במטבחים ובחנויות המכולת, להיכתב על תוויות ולהתבשל בסירים, אבל יכול להיות שגם זמנם יגיע? בכל זאת, זה מה שאופטימי במילים, חיות או מתות, מומצאות, תקניות או ממזרות, וזה יתרונן על בני־אדם, הכישרון לא למות באמת אלא לחזור חלילה, עופות־חול קטנים זריזים חומקים ממילונים, מקיבועים, מסוֹפיוּת; אובדות וכאילו אינן ואז פתאום אחרי שנים, עשורים, מאות רבות, קמות לתחייה לעשות עוד סיבוב. ונכון גם שיש ברשימות המצהיבות האלה די הרבה מונחים שכן תפסו, כבר בגלגול הזה, והם עדיין כאן: אטריות (״מִלּוּאֵי־מָרָק"), קציצה, ביצה קשה, כרובית, צנונית, מתכון, תפריט, סמרטוט, מטלית -

וגם בין הדפים, כרגיל בספרים הישנים שלה, צצות לפתע מציאוֹת של נייר, ארכיאולוגיה שלמה של מינֵי סימניות מאולתרות למה שהיו אמורות להיות הפסקות־קריאה־רק־לרגע והתארכו בלי משים לשָנים: קבלות אבודות, דפי־חשבון דאשתקד, מעטפות משומשות משנות השמונים או התשעים, פתקים תמוהים - ״מעגל, עמ' 48"? ״לא, קרני התיש יבואו קודם"? ״גם הוא שקל לרצוח את אביו, צליעה מודעת, גלידה"? - תזכורות לעצמה, יש להניח, לגבי עריכה של איזה ספר שעבדה עליו אז.

נה, ותראו מה יש לנו פה, כמו שהיה הדוד מוישה אומר. שלום לך, טקסט גנוב אבוד קטן נבגד, יומרני, בכיין מסכן חסר־חן. אז לכאן, למילון מונחי המטבח של ועד הלשון תרצ"ח, מסתבר, התגלגל המכתב למוּלי, שפעם לא התאפקה וסחבה מהמגירה של ס בירושלים. היתה תקופה שהיתה חוזרת וקוראת בו, כפייתית, עד שידעה אותו בעל־פה, לפני שטָבע, היה נדמה שלנֶצח, בים המילים והנייר שבו חותרים חייה:

 

12.5.76

למולי שלומות...!

משונה לקבל מכתב מאחת רחוקה ונשכחת מלב, לא כן...? ברם כנראה שאתה לא הרחקת ממחשבתי. כזה הוא המצב אצלי. אמנם התלבטתי רבות אם להוסיף לכתוב לך אחרי שלא כתבת לי מילה, ובוודאי שלא טלפנת ולו פעם אחת. זמן רב האמנתי כי שתיקתך הארוכה היא מכך שאתה מתקשה להעלות את מחשבותיך על הכתב. והנה אני רואה להפתעתי שהוצאת לאור ספר ושמו "נקיפת לב" ואף מדברים בו נכבדות בעיתונות ואף באחת השבתות ברדיו. והרשה לי לאמר, שמן הנימוס היה שתשלח לי עותק, הלא ידועה לך הכתובת. לבסוף לא יכולתי עוד וקניתי את ספרך בטבריה, ברם לצערי התקשיתי בהבנת עלילת הסיפור, ובמיוחד עלתה התמיהה כיצד דמותי שלי כמעט אינה עולה מבין השורות. והלא אני, גם אם ממרחקים, ודאי הייתי לך השראה ולו במקצת. האין בך נקיפת לב? או, האין בך לב?...

לאחר כל זאת כנראה לא יכולתי לשלוט בעצמי והתיישבתי לכתוב לך ואני תקווה שיהיה זה פעם אחת ולתמיד. ובכן מולי ידידי דע לך שהופתעתי מאוד־מאוד לשמוע שלא רק שנעשית סופר בישראל אלא הגדלת עשות וזה מכבר השתחררת מהצבא ולא הוספת לחתום קבע כפי שסיפרת לי בזמנך לפני יציאתי ללימודים. ובכן כנראה שהתוכנית שרקמת להמשך ההתקדמות בסולם הדרגות בשירות העם והמולדת בטלה ומבוטלת, ואני לא ידעתי. או שהכל היה רק ל"רושם"? אל תיפגע אך כזה הוא הרושם לנוכח העובדות החדשות אשר הובאו לידיעתי.

ובכן מולי, לא ששאלת אותי ברם אם תרצה לדעת, שלומי באופן כללי בסדר גמור. קצרה רוחי לסיים את חוק לימודי כדי לחזור ולהיות קרובה אליך כפי שתיכננו. אמנם כבר הייתי צריכה, כלומר כל המחזור שלנו היינו צריכות לסיים את הלימודים בסוף מאי, ברם מכל מיני סיבות שהפרנו משמעת בבית החולים קיבלנו עונש איום ונורא וזה הארכת הקורס לעוד 3 חודשים, למרות שרצו לפזר בכלל את כל המחזור שלנו בשל עבירה זו. ברם לבסוף התחשבו במצב והענישו בהארכת הקורס בלבד, כך שנסיים רק בתחילת ספטמבר...

וכעת מולי, אגש לעצם הכתיבה וזה בקשר לשנינו, למרות שאני יודעת ומנסה זה זמן רב להשלים עם כך שלא תהיה שלי לעולם, ואני כמובן שלא אוכל להיות שלך וחבל. אינך יכול לתאר לך את מצבי. למרות שחלפו שנים, מחשבותי חוזרות אליך ככלב החוזר על קיאו כמו שאומרים, ואיני רוצה מולי שמכתבי זה ישא טון של תחינה ושתשא כלפי את רחמיך ברם לי אין כתובת להשתפך אליה מלבדך, הורי אינם יודעים דבר על סודות נפשי וגם עם אחותי איני מקיימת קשר מאז נישואיה שכן בעלה מתנגד לכך וסיבותיו עמו. ולמרות שאני ממשיכה לכתוב לך אני יודעת בבירור שמזה שנים ארוכות אין לי אוזן קשבת גם לכתובת זו שכעת אני כותבת אליה את מכתבי זה. ברם, מולי, הלא נדברנו שניפרד רק לשנתיים, עד שתגיע לדרגת רב סרן ותתפנה להקמת בית ומשפחה, ואני ברוב תמימותי עדיין מחכה שתיגמרנה שנתיים אלה והנה חלפו כבר כמעט שלוש שנים וכמעט סיימתי את לימודי. האם ציפייתי לך עוד תשא פרי??... או לחינם אני יושבת ומצפה לך ומייחלת עד בוש.

מולי אתה הרסת את כל חיי וממשיך להרוס בלי שום נקיפת מצפון. איני רוצה שתרחם עלי. ברם לו היית קצת גבר ואדם שבאדם ועונה לו פעם אחת על אחד ממכתבי. כי זו לא התנהגות, שבה אתה משתמט ממני. אני מבינה שאינך רוצה בי, ואינך מרגיש רגשות כלפי ברם פעם אחת תקדיש 10 דקות מערב פנוי שלך על מנת לכתוב לי - או שמא חבל לך להפסיד 10 דקות מהבילויים שלך עם ״נערות דיזנגוף החופשיות והמשוחררות"? (ואל נא תיפגע אך אתה יודע היטב למה הכוונה... שמעתי שאתה אף מיודד במיוחד עם הזמרת העולה בתוכניות הרדיו עברייה קומם... אך מוטב שתזכור שלא כל הנוצץ זהב...)

מולי הדבר שפגע בי ביותר היה שחסיה חברתו של יוסי גורן שלא ראיתי עידן ועידנים הופיעה לפתע אצלנו והביאה את העיתון שבו נכתב על ספרך החדש וסיפרה לכל בנות המחזור שלי שמזה שנים אתה מבלה את זמנך בבתי־הקפה האופנתיים בתל אביב ויש לך חברות רבות אחרות ושאתה זרקת אותי מזמן וכל הסיפור על רצונך שאקדיש עצמי ללימודים בזמן שירותך בקבע היה תירוץ ואחיזת עיניים. האמנם??...

ובכן דע לך שלא נפגעתי רק מעצם הדבר שדיברת עם יוסי גורן על עניינים אישיים שהשתיקה יפה להם, כמו מהדרך שהיא התבטאה באמרה: ״הלך ונתן לעליזה בעיטה בתחת וגמר איתה". ובכן מולי לא הייתי מעלה בדעתי שסופנו יהיה כך.

מולי אתה בוודאי ובוודאי מכיר אותי שמתגברת מהר ולבטח חשבת שאמצא לי אחד אחר בקלות ואשכח. ברם זה לגמרי לא כך. איני יכולה לשכוח אותך. בהתחלה היה קל יותר כי האמנתי להבטחותיך שניפגש כמתוכנן אבל דווקא באחרונה זה מציק לי מאוד ואיני יודעת מה יהיה אתי.

ברם עשה עִמי חסד מולי וכתוב לי מכתב, זו בקשתי היחידה ממך, ובו כתוב לי שאתה אמנם מחסל את כל היחסים בינינו, כל מה שהיה לנו במשך שנה וחצי. הרבה לא אמשיך לכתוב לך מולי כי אני יודעת שאולי גם לא תטרח לקרוא שורות אלו או שתקרא את מכתבי ותשליך אותו לפח מבלי שתעיין גם בין השורות.

ובכן מולי בקיצור ולעניין קיבלתי עכשיו את החופשה השנתית המגיעה לי ואני נמצאת בקיבוץ אצל חברתי הוותיקה גילה, אתה ודאי זוכר שביקרנו אצלה יחד. החופשה שלי התחילה עוד בתחילת החודש כלומר התחילה ב 1.5 והיא תסתיים ב 23.5. ובכן מולי מדוע שלא תתפנה לערב אחד ונקבע פגישה פה, או אם תרצה בחיפה, או אם קשה לך אבוא אני לתל אביב לשם חיסול העניינים פנים אל פנים פעם אחת ולתמיד. אגב שמעתי שאתה כבר שכרת לך דירה משלך בתל אביב כך שלא תהיה בעיה עם הוריך כמו בימים ההם.

אנא מולי אני מבקשת ממך שתיאות לבקשתי הצנועה הזאת ותסכים לי פעם אחת אחרונה, כי זה יעודד אותי להמשיך לחיות... ובכן מולי כתוב לי אם תרצה בכך עד 23.5 למרות שלא נותר עוד זמן רב לסיום חופשתי. עשה זאת אם בכלל תרצה בכך במהירות, כדי שנוכל להספיק.

 

המון שלומות ותקוות רבות,

עליזה (ליזה) (ליזי שלך)

 

נ.ב. אם תחליט לכתוב, כתוב לי אצל גילה ערמוני (קשטן), ד.נ. העמק

- ואם לא תספיק, מ 24.5 אהיה בטבריה וכתובתי

קורס אחיות,

בי"ח פוריה,

עמק הירדן.

*המשך הפרק בספר המלא*

אלאונורה לב

אלאונורה לב, כלת פרס ראש הממשלה לסופרים, היא הסופרת הראשונה שזכתה בפרס ברנשטיין לרומן עברי מקורי מטעם התאחדות הוצאות ספרים בישראל, אז הפרס הספרותי הגבוה ביותר בארץ (הזוכים בו לפניה היו בין השאר עמוס עוז, דויד גרוסמן, מאיר שלו, יעקב שבתאי וחיים באר). מדור הספרות של ״ידיעות אחרונות״ כתב, ״יש בכתיבתה של לב טוטאליות מלהיבה, כוח ותשוקה, כושר חדירה פסיכולוגי מרשים, דמויות ויטאליות ומעניינות, סצנות בעלות מתח דרמטי, סוגיות רעיוניות ותרבותיות המנוסחות במקוריות ובחדות, והשפה שמחה בעצמה ובחֵירוּת שניתנה לה להתפרע ולשעשע״.
לב היא העורכת הספרותית של מלים ודמויות — פרויקט הספרות של ירושלים, סדרת ראיונות מצולמים בווידיאו עם גדולי הסופרים היהודים בעולם, שנועדו להפקדה בספרייה הלאומית; זוכת ״פרס הילדים״ למתרגמים במסגרת ״מצעד הספרים״ של משרד החינוך, על תרגום ״בית החלומות של אן״ מסדרת ״האסופית״ מאת ל.מ. מונטגומרי ופרס ברנשטיין לביקורת ספרותית, על כתיבתה על יצירת ס. יזהר. היא מנהלת עזבונו הספרותי של יצחק לבני ועורכת יצירת המופת שלו, חומר החיים (נ.ב. ספרים, 2022).

עוד על הספר

שיחות עם המאהב שלי ועם אשתו אלאונורה לב

 א. חברים, בל תחדל אש
המהפכה מלבותיכם

 

ממה אדם עשוי. היו לו אמא ואבא פעם. על מה הם חשבו כשהוא לא היה. היום יש לו בית וילדים ועבודה. שפה שהוא חולם בה. דאגות של כסף ובריאות ומעשי איבה. לבטים קבועים שהוא תמיד משתיק, אולי בכל זאת צריך להכין איזה נתיב מילוט: איזו תוכנית ב', לפחות, האחריות מחייבת. ויש שירים שהוא אוהב. בקרים טובים של ריח קינמון־קטיפה חם מלטף לאט את החושים, חיוך יקר שמכוון אליו. ספרים ועוד דברים שהוא מבטיח לעצמו ולעולם אין זמן.

הוא עשוי מהסיפורים, חלקם ללא מילים, שהוא מספר לעצמו על הלא־ידוע. הלא־נשלט. הבלתי־נסבל. ממרחקים סגולים שעוד קוראים לו לעופף, לבוא, לגעת, אבל הוא מתחיל לחשוב בסוד שזה אולי כבר לא יקרה (ה"אולי" הזה הוא כמובן, עדיין, סייג לכניעה ולוויתור. לחש פנימי קטן־עקשן: לא. עוד לא מאוחר. עוד יש זמן).

הוא עשוי מנוסטאלגיה יד־שנייה לאשליות גדולות שאיבדו את תומתן: מהפכות מפוארות ונוראות שהגיעו אליו רק מפי השמועה, שלא הספיק להשתתף בהן ולא להיכוות ולהתאכזב מהן.

ומנפקדים־נוכחים שמתעקשים להצטופף לו בחיים ולהפריע. רְפָאֵי כפור אפורים, ספק מכרים אינטימיים, ספק זרים גמורים. שוב הוא מגרש אותם ושוב הם פה, משנה לשנה, מסתננים חסרי נימוס, מסרבים להימוג אל החושך שקטים ונשכחים. ואיך יקשיב לעצמו, נקי מחיקויים ומזיופים ומהכחשות. איך יבין איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר. ולמה.

אחת עליזה, למשל, אחות רחמנייה מהצפון, ליזה־ליזי־שלך, שלבּהּ הטיפש יצא, שנים, אל בלופר תל אביבי, סרן מיל., רודף נשים חדל־אישים שעשה ממנה צחוק. מה עלה בגורלה של אותה עליזה־ליזה־ליזי. כמה זמן לקח לה להיגמל ממנו ומשקריו, למצוא לה מישהו אחר. האם עמוק בפינת הנפש צרובה לה עד היום, זכר לחורבן, צלקת האהבה הנכזבת.

או דניאל, שדהר אל מפץ מותו צעיר ותמים וחרמן, ליל חורף אחד מזמן, ושום דבר לא יכפר.

או למשל אחד, הירש מנדלבאום. נפקד־נוכח נודניק, הרבה שנים. סרסור זונות קטן שמת בנסיבות לא ברורות בצד השני של כדור הארץ, לפני שישים או שבעים שנה, ורוזי, שגם אילו רצתה לא יכלה לפגוש בו ורק שמעה עליו מזמן ובלי חשק, לא מקדישה לו יותר מסרח־מחשבה חולף וגם זה רק בדרך השטוחה, חסרת המחשבה, שבה חושבים על דברים כאלה, גרוטאות זיכרון זניחות תמוהות מהילדות, צצות לרגע לא־קרואות כשהראש בעניינים אחרים, מייד גוועות שוב.

 

 

▪ כמובן, זה רק איזה איש עתיק וחף מפשע, שמצא לו אי־אז פרנסה מזדמנת כדוגמן של גלויות דואר עתיקות, חפות מפשע. אין שמץ סיבה לחשוב ששלח מִימיו את ידו בפלילים.

אלא שהדמיון ערמומי, טוֹוה ניחושים, מעליל עלילות שווא, יש לו אג'נדה; תמיד מנסה לפענח לעצמו רסיסי סיפור נושן, לא ברור. כשהוא נתקל במקרה בגלויה ישנה משוק הפשפשים, הוא עט עליה, משוכנע שהיא מזכירה לו משהו. בהתחלה עוד קצת בהיסוס: הנה, זה לא דומה לו? ככה הוא היה יכול להיראות אולי, האיש המת ההוא מנדלבאום? המבט הזה הישיר, הממוקד - הרבע־מחייך אולי? - הוא לא בעצם קצת יהיר, גנדרני, פתייני, מסתיר משהו? וכמו שקורה לא פעם ברבות השנים, הוא מצליח לבסוף, הדמיון, ברעבונו, לבלבל את הזיכרון. וכך, למרות הידיעה המוצקה שזה לא הוא, לא יכול להיות הוא, בכל פעם שרוזי שָבה ונתקלת בגלויה המקרית הזאת, זרוקה אצלה אי־שם בבלגן, מתעוררת בה מייד אותה טעות זיהוי מתעתעת: כן, הנה הוא המנוול. הרי ככה בדיוק הוא נראה, ברור. תמים לכאורה, חף מפשע. ▪▪

מבורדק כמו ערב פסח, החדר שישבה בו יותר מעשרים שנה: מערכת ההוצאה עוברת, סוף־סוף, למשרדים החדשים מחוץ לעיר, ולקראת פרידה כל הסדרים משתבשים. היא עסוקה בהורדת הספרים הפרטיים שלה ממקומם הקבוע על המדף הפינתי, אִי של בני־משפחה אהובים בים ספרי הקונפקציה הרגילים, של העבודה, המאכלסים את קירות החדר. מאבקת בחיבה את פרצופיהם המרוטים, שמזמן לא ראתה: נאמניה זה שנים ועידנים, אריזות־מתנה ישנות של מילים ותמונות, תגליות והרפתקאות וסודות לא נשכחים, משובבי לב. אה, השלום והברכה עלייך, האנציקלופדיה הגדולה של הידע האוניברסלי, חמורת סבר ומתנשאת, יודעת־כל, אלגנטית כתמיד בז'אקט דמוי־עור כחול כהה עם אותיות זהב; היי־הו לאי הגנבים של פרנסיס דרייק, עם איור שודדי־הים בתדפיס של חיתוך־עץ עתיק על העטיפה הצהובה; ושלום גם לך, המיתולוגיה של פאראנדובסקי, אגדות יוון ורומא מתורגמות מפולנית

שכה הסעירו את הדמיון הילדותי ושאחיזתן לא פגה עד היום; ואוי, תראו־תראו, לא להאמין, אהלן, הנה אתה, משמר וספורט, האלבום של ״דובק" - בדיוק כמו שהיית תמיד, כל־כך אידיוטי עד שאתה נשגב -

- עם צילומי הגבריות־הציונית־החדשה־בפעולה בעיר העברית הראשונה, העלייה לחניתה, הנוטרים הגיבורים בעיר ובסְפָר, האחיזה האיומה ״נלסון כפול" -

ושלום־שלום גם לכם, מילון האספרנטו של הדוד מוישה ושפתנו במראות - מילון הסתכלותי; ואה, הנה אתה, המִלּוֹן לְמֻנְּחֵי הַמִּטְבָּח ב"עברית־אנגלית־גרמנית ובו 83 ציורים", של ועד הלשון, ש"יוצא בסיוע מוסד ביאליק שע"י הסוכנות היהודית לארץ־ישראל", תרצ"ח: מִמְלָחָה! מַחֲמֵאָה! שַׁפְשֶׁפֶת! אילפס! סיר־מעלות! (ומה, ה-food pyramid נהגתה כבר ב-1938, ובארץ־ישראל המנדטורית?)

▪ מסניפה ריח בז' פריך, צובט קצת, מתוק־מאובק, של דפים פריכים בני שבעים שנה כמעט. משהו רך שבין חמלה ללגלוג עולה בה, שובל־זיכרון עמום של שייכות אחרת, כוונות קריאה אחרות, שמתו מזמן. זכר האמונה מכמירת הלב של הדוד מוישה בכוח המרפא של ספרים, ביכולתם לנצח את הכאוס, לתת סדר בעולם.

את המילון למונחי המטבח רכש, יש להניח, כשחזר מנסיעתו האגדית לדרום אמריקה, מתישהו בסוף שנות השלושים (״זה היה לפני המלחמה," אמר והתכוון, כמו כל הדור שלו, למלחמת העולם השנייה. לכל האחרות שראו בחייהם היו שמות פרטיים, "העצמאות", ״סיני", ״ששת הימים", ״יום כיפור", ״לבנון", ״האינתיפאדה". אבל רק לאחת המכוננת, הגדולה מכולן, הם קראו ״ה־מלחמה"). לא לעצמו קנה אותו, היא מנחשת כמו תמיד, אלא לאחותו העולה־חדשה, שבנוסף ליידיש ולפולנית שידעה מהבית דיברה גם ספרדית, אמנם כנראה רק בעגה וולגרית של העולם התחתון, אולי קצת פורטוגלית, אבל לא אנגלית ולא גרמנית, ועברית גלותית בלבד. הציורים שבמילון נראו לו אפוא שימושיים במיוחד בשבילה, חושבת רוזי כעבור כמעט שבעים שנה, להקל עליה ללמוד את ארצה החדשה, כדי שתוכל לתרום לבניינה, ולוּ כעקרת בית טובה, שתקרא לעביט ולקלחת וליורת־הכירה בשמותיהם העבריים המחודשים. כמה רציני ותמים ומופרך היה כל זה: הדיוק הלשוני המלאכותי כדרך לגאולה. ▪▪

 

 

בשר מבּשרהּ, הכרכים הבלויים האלה, גם כשהיא שקועה בענייניה ולא נוגעת בהם, שנים, רק מרגישה בלי מחשבה את נוכחותם, איבר שקט ונעים מאיברי הגוף, כנפי נייר קסומות מקופלות בצד, נאמנוֹת. וכמו תמיד, מספיק דפדוף קצר בשרידי הזיכרון הרחוקים, הלכודים בדפים הצהבהבים כחרקים פרהיסטוריים צפים־קפואים בעומק אבני ענבר, וכבר הם מקיצים, קורצים־מפתים למסע בעולם חתום שמֵת ואיננו. אמנם ממש אין זמן, כבר אחרי הצהריים והיום כמעט נגמר. חייבת לסדר אותם עכשיו בארגז קרטון נפרד שאותו, כמובן, לא תפקיר בידי חברת ההובלה אלא תעביר בעצמה.

רק שכרגיל, כשמתחילים קשה לעזוב, כמו לנסות להפסיק לפצח גרעינים, והעין רצה מעצמה, רעבתנית, נתפסת פה ושם לעוד ועוד פרפראות ומגדנות ומטעמים מילוליים, השמות ההזויים למאכלים ולמשקאות, רשימת ה"תְּבָלִים וְעִשְׂבֵי־תִּבּוּל" המענגת, אבות המזון, כלי המטבח, ״פְּעֻלּוֹת הַבִּשּׁוּל וְתוֹפְעוֹתָיו", שהציע ועד הלשון ב-1938 לאומה הגולה זה אלפיים שנה, עם שובהּ, רעבה ונבערת, דוברת בליל לשונות לעז, לבשל ולאכול בארצה ההיסטורית ובשפתה העתיקה: מאפה־זילוף, שְׂאוֹר בַּדוּא, כיכרות נושכות (״שנדבקו באפיה"), בצק חירש, רמוּצה, פשטידית, צפיחית, תפיחית (״באידיש: לאטקע"), חֲתִיךְ (השם העברי שעליו ממליץ הוועד ל-Aufscnitt, או, באנגלית, delicatessen meat; ומעניין אם זה אכן המקור והפירוש של החתיך העברי והחתיכה העברית - נתח בשר מהמעדנייה; דליקטס מגרה־עד־ריר). ויש גם בשר מצוּמת, ומליח מגורם, וכרפס־נהרות, הוא פֶּטְרוֹסְלִינוֹן; ומִסְכָּה, היא קוקטייל; ועסיס, הוא ״מוהַל פירות מרוקָח, מתוקן בסוכר".

בתוך הבלגן, בעמידה, מצחקקת מתופיני נוסטאלגיה, מעוד ועוד עוּבּרֵי שפה מאובנים שלא נולדו, שתיקנו המלומדים ההם, בטח ייקים כולם או לפחות רכשו את השכלתם בגרמניה (ההקדמה מציינת, כמשתתף מטעם הוועד בוועדת־המשנה למונחי זואולוגיה, את שמו של לא אחר מאשר ד"ר ש. טשרניחובסקי, שגם העיר את הערותיו המלומדות להצעות לשמות עבריים לנתחי הבשר; אך לגודל הצער, למרות תרומתו, אין לזהות ברשימה הסופית ולו שמץ השראה פיוטית, הכל עניינִי ופרוזאי: מוח, לשון, כתף, צלעות, בשר־עכוז, קורקבן).

במלוא כובד הראש הפטריוטי הם התיישבו על המדוכה, ״עפ"י בקשת בעלי האניה 'תל אביב', לשם קביעת מונחים לצרכי תפריט האניה הנ"ל" ו"לבקשת 'המחלקה להזנה' ו'קרן המסעדות' של 'הדסה'", חקרו ובדקו, פשפשו במקורות והתייעצו ונמנו וגמרו וגזרו, מגוחכים ואופטימיים בלי די: מעתה ואילך נשכח את עברנו העגום בנֵכר, את הרדיפות והפוגרומים, ונגיד כולנו במקהלה -

מָרֻבְּיוֹן - ולא Marrubium vulgare;

סִירָה - ולא Poterium sanguisorba;

פֵּיגַם - ולא (Ruta (graveolens;

קַרְפּוֹל - ולא Eugenia caryphyllata, שהוא באנגלית clove (״ובאידיש: געגעלעך");

וכמובן, ל-Cucumis sativus, הוא cucumber, יש לקרוא קִשּׁוּא (״ולא 'מלפפון', שכל המשתמש בשם זה לצמח אינו אלא טועה", נוזף המילון; ואילו לזן Cucurbita pepo var. ovifera, הנקרא בערבית כוסה, ייקרא בעברית קִשּׁוּת, או קִשּׁוּא־בִּשּׁוּל).

וכמו תמיד מתעוררים רחמיה על כל הנְפָלים האלה שלא זכו להיכנס למחזור, להיאמר בקול במטבחים ובחנויות המכולת, להיכתב על תוויות ולהתבשל בסירים, אבל יכול להיות שגם זמנם יגיע? בכל זאת, זה מה שאופטימי במילים, חיות או מתות, מומצאות, תקניות או ממזרות, וזה יתרונן על בני־אדם, הכישרון לא למות באמת אלא לחזור חלילה, עופות־חול קטנים זריזים חומקים ממילונים, מקיבועים, מסוֹפיוּת; אובדות וכאילו אינן ואז פתאום אחרי שנים, עשורים, מאות רבות, קמות לתחייה לעשות עוד סיבוב. ונכון גם שיש ברשימות המצהיבות האלה די הרבה מונחים שכן תפסו, כבר בגלגול הזה, והם עדיין כאן: אטריות (״מִלּוּאֵי־מָרָק"), קציצה, ביצה קשה, כרובית, צנונית, מתכון, תפריט, סמרטוט, מטלית -

וגם בין הדפים, כרגיל בספרים הישנים שלה, צצות לפתע מציאוֹת של נייר, ארכיאולוגיה שלמה של מינֵי סימניות מאולתרות למה שהיו אמורות להיות הפסקות־קריאה־רק־לרגע והתארכו בלי משים לשָנים: קבלות אבודות, דפי־חשבון דאשתקד, מעטפות משומשות משנות השמונים או התשעים, פתקים תמוהים - ״מעגל, עמ' 48"? ״לא, קרני התיש יבואו קודם"? ״גם הוא שקל לרצוח את אביו, צליעה מודעת, גלידה"? - תזכורות לעצמה, יש להניח, לגבי עריכה של איזה ספר שעבדה עליו אז.

נה, ותראו מה יש לנו פה, כמו שהיה הדוד מוישה אומר. שלום לך, טקסט גנוב אבוד קטן נבגד, יומרני, בכיין מסכן חסר־חן. אז לכאן, למילון מונחי המטבח של ועד הלשון תרצ"ח, מסתבר, התגלגל המכתב למוּלי, שפעם לא התאפקה וסחבה מהמגירה של ס בירושלים. היתה תקופה שהיתה חוזרת וקוראת בו, כפייתית, עד שידעה אותו בעל־פה, לפני שטָבע, היה נדמה שלנֶצח, בים המילים והנייר שבו חותרים חייה:

 

12.5.76

למולי שלומות...!

משונה לקבל מכתב מאחת רחוקה ונשכחת מלב, לא כן...? ברם כנראה שאתה לא הרחקת ממחשבתי. כזה הוא המצב אצלי. אמנם התלבטתי רבות אם להוסיף לכתוב לך אחרי שלא כתבת לי מילה, ובוודאי שלא טלפנת ולו פעם אחת. זמן רב האמנתי כי שתיקתך הארוכה היא מכך שאתה מתקשה להעלות את מחשבותיך על הכתב. והנה אני רואה להפתעתי שהוצאת לאור ספר ושמו "נקיפת לב" ואף מדברים בו נכבדות בעיתונות ואף באחת השבתות ברדיו. והרשה לי לאמר, שמן הנימוס היה שתשלח לי עותק, הלא ידועה לך הכתובת. לבסוף לא יכולתי עוד וקניתי את ספרך בטבריה, ברם לצערי התקשיתי בהבנת עלילת הסיפור, ובמיוחד עלתה התמיהה כיצד דמותי שלי כמעט אינה עולה מבין השורות. והלא אני, גם אם ממרחקים, ודאי הייתי לך השראה ולו במקצת. האין בך נקיפת לב? או, האין בך לב?...

לאחר כל זאת כנראה לא יכולתי לשלוט בעצמי והתיישבתי לכתוב לך ואני תקווה שיהיה זה פעם אחת ולתמיד. ובכן מולי ידידי דע לך שהופתעתי מאוד־מאוד לשמוע שלא רק שנעשית סופר בישראל אלא הגדלת עשות וזה מכבר השתחררת מהצבא ולא הוספת לחתום קבע כפי שסיפרת לי בזמנך לפני יציאתי ללימודים. ובכן כנראה שהתוכנית שרקמת להמשך ההתקדמות בסולם הדרגות בשירות העם והמולדת בטלה ומבוטלת, ואני לא ידעתי. או שהכל היה רק ל"רושם"? אל תיפגע אך כזה הוא הרושם לנוכח העובדות החדשות אשר הובאו לידיעתי.

ובכן מולי, לא ששאלת אותי ברם אם תרצה לדעת, שלומי באופן כללי בסדר גמור. קצרה רוחי לסיים את חוק לימודי כדי לחזור ולהיות קרובה אליך כפי שתיכננו. אמנם כבר הייתי צריכה, כלומר כל המחזור שלנו היינו צריכות לסיים את הלימודים בסוף מאי, ברם מכל מיני סיבות שהפרנו משמעת בבית החולים קיבלנו עונש איום ונורא וזה הארכת הקורס לעוד 3 חודשים, למרות שרצו לפזר בכלל את כל המחזור שלנו בשל עבירה זו. ברם לבסוף התחשבו במצב והענישו בהארכת הקורס בלבד, כך שנסיים רק בתחילת ספטמבר...

וכעת מולי, אגש לעצם הכתיבה וזה בקשר לשנינו, למרות שאני יודעת ומנסה זה זמן רב להשלים עם כך שלא תהיה שלי לעולם, ואני כמובן שלא אוכל להיות שלך וחבל. אינך יכול לתאר לך את מצבי. למרות שחלפו שנים, מחשבותי חוזרות אליך ככלב החוזר על קיאו כמו שאומרים, ואיני רוצה מולי שמכתבי זה ישא טון של תחינה ושתשא כלפי את רחמיך ברם לי אין כתובת להשתפך אליה מלבדך, הורי אינם יודעים דבר על סודות נפשי וגם עם אחותי איני מקיימת קשר מאז נישואיה שכן בעלה מתנגד לכך וסיבותיו עמו. ולמרות שאני ממשיכה לכתוב לך אני יודעת בבירור שמזה שנים ארוכות אין לי אוזן קשבת גם לכתובת זו שכעת אני כותבת אליה את מכתבי זה. ברם, מולי, הלא נדברנו שניפרד רק לשנתיים, עד שתגיע לדרגת רב סרן ותתפנה להקמת בית ומשפחה, ואני ברוב תמימותי עדיין מחכה שתיגמרנה שנתיים אלה והנה חלפו כבר כמעט שלוש שנים וכמעט סיימתי את לימודי. האם ציפייתי לך עוד תשא פרי??... או לחינם אני יושבת ומצפה לך ומייחלת עד בוש.

מולי אתה הרסת את כל חיי וממשיך להרוס בלי שום נקיפת מצפון. איני רוצה שתרחם עלי. ברם לו היית קצת גבר ואדם שבאדם ועונה לו פעם אחת על אחד ממכתבי. כי זו לא התנהגות, שבה אתה משתמט ממני. אני מבינה שאינך רוצה בי, ואינך מרגיש רגשות כלפי ברם פעם אחת תקדיש 10 דקות מערב פנוי שלך על מנת לכתוב לי - או שמא חבל לך להפסיד 10 דקות מהבילויים שלך עם ״נערות דיזנגוף החופשיות והמשוחררות"? (ואל נא תיפגע אך אתה יודע היטב למה הכוונה... שמעתי שאתה אף מיודד במיוחד עם הזמרת העולה בתוכניות הרדיו עברייה קומם... אך מוטב שתזכור שלא כל הנוצץ זהב...)

מולי הדבר שפגע בי ביותר היה שחסיה חברתו של יוסי גורן שלא ראיתי עידן ועידנים הופיעה לפתע אצלנו והביאה את העיתון שבו נכתב על ספרך החדש וסיפרה לכל בנות המחזור שלי שמזה שנים אתה מבלה את זמנך בבתי־הקפה האופנתיים בתל אביב ויש לך חברות רבות אחרות ושאתה זרקת אותי מזמן וכל הסיפור על רצונך שאקדיש עצמי ללימודים בזמן שירותך בקבע היה תירוץ ואחיזת עיניים. האמנם??...

ובכן דע לך שלא נפגעתי רק מעצם הדבר שדיברת עם יוסי גורן על עניינים אישיים שהשתיקה יפה להם, כמו מהדרך שהיא התבטאה באמרה: ״הלך ונתן לעליזה בעיטה בתחת וגמר איתה". ובכן מולי לא הייתי מעלה בדעתי שסופנו יהיה כך.

מולי אתה בוודאי ובוודאי מכיר אותי שמתגברת מהר ולבטח חשבת שאמצא לי אחד אחר בקלות ואשכח. ברם זה לגמרי לא כך. איני יכולה לשכוח אותך. בהתחלה היה קל יותר כי האמנתי להבטחותיך שניפגש כמתוכנן אבל דווקא באחרונה זה מציק לי מאוד ואיני יודעת מה יהיה אתי.

ברם עשה עִמי חסד מולי וכתוב לי מכתב, זו בקשתי היחידה ממך, ובו כתוב לי שאתה אמנם מחסל את כל היחסים בינינו, כל מה שהיה לנו במשך שנה וחצי. הרבה לא אמשיך לכתוב לך מולי כי אני יודעת שאולי גם לא תטרח לקרוא שורות אלו או שתקרא את מכתבי ותשליך אותו לפח מבלי שתעיין גם בין השורות.

ובכן מולי בקיצור ולעניין קיבלתי עכשיו את החופשה השנתית המגיעה לי ואני נמצאת בקיבוץ אצל חברתי הוותיקה גילה, אתה ודאי זוכר שביקרנו אצלה יחד. החופשה שלי התחילה עוד בתחילת החודש כלומר התחילה ב 1.5 והיא תסתיים ב 23.5. ובכן מולי מדוע שלא תתפנה לערב אחד ונקבע פגישה פה, או אם תרצה בחיפה, או אם קשה לך אבוא אני לתל אביב לשם חיסול העניינים פנים אל פנים פעם אחת ולתמיד. אגב שמעתי שאתה כבר שכרת לך דירה משלך בתל אביב כך שלא תהיה בעיה עם הוריך כמו בימים ההם.

אנא מולי אני מבקשת ממך שתיאות לבקשתי הצנועה הזאת ותסכים לי פעם אחת אחרונה, כי זה יעודד אותי להמשיך לחיות... ובכן מולי כתוב לי אם תרצה בכך עד 23.5 למרות שלא נותר עוד זמן רב לסיום חופשתי. עשה זאת אם בכלל תרצה בכך במהירות, כדי שנוכל להספיק.

 

המון שלומות ותקוות רבות,

עליזה (ליזה) (ליזי שלך)

 

נ.ב. אם תחליט לכתוב, כתוב לי אצל גילה ערמוני (קשטן), ד.נ. העמק

- ואם לא תספיק, מ 24.5 אהיה בטבריה וכתובתי

קורס אחיות,

בי"ח פוריה,

עמק הירדן.

*המשך הפרק בספר המלא*