וישס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
וישס
מכר
אלפי
עותקים
וישס
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים
4.4 כוכבים (100 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

פעמים רבות אימוג'ן הארדי הוטחה לקרקע בעוצמה.
לעיתים קרובות זה קרה בנוכחותו של קיין.
לא מפני שהייתה מסוחררת ממנו או מגושמת כל־כך עד שנפלה לרגליו,
אלא מפני שהוא הפיל אותה.
בדרך כלל בדחיפה חזקה או בחבטה מהירה בקרסוליה. 
 
קיין ג'סופ היה ילד אכזר, נער מנוול וגבר מרושע.
הוא נמצא בכל זיכרון רע שהיה לה אי פעם.
הוא מכלה את המחשבות שלה, את הסיוטים שלה,
ובעל כורחה הוא מכלה גם את החלומות שלה.
אפילו עכשיו, שנים אחרי שנמלטה.
 היא קיוותה שתוכל להישאר בצללים,
אבל לפעמים החיים מחלקים ג'וקר במסווה של אס.

האס שלה – סבתהּ המתה. אושר צרוף.
המכשפה הזקנה יכולה להירקב,
אבל לא לפני שאימוג'ן תחזור לעיירה פייסלס
כדי להשמיע את ההספד המגיע למנוולת.
ברצונה לשחרר את משקעי העבר המכבידים עליה. 

הג'וקר שלה – החזרה לעיירה, היישר אליו.
ולצערה, הוא מחכה לה.

אזהרה: ספר זה מכיל אלימות, תיאורים מיניים בוטים ושפה פוגענית.
מומלץ לקריאה מגיל 18 ומעלה.

פרק ראשון

פרק 1


גיל 8

חונכנו להיות אדיבים לאחרים, תמיד לחייך כשאנחנו נוהגים בנימוס. הרי נימוסים ללא חיוך הם פשוט לא כנים. כלומר... אינם כנים. אני כל הזמן שוכחת לדבר כמו שצריך. סבתא שלי, מימו שלי, לא אוהבת שאני לא מדברת כמו שצריך. במיוחד עכשיו, כשאני הופכת לגברת קטנה.

גברת קטנה – המשמעות היא שחונכתי לא לריב. לכן כשילד חדש מהעיר מפיל את אחי מהאופניים, וכתוצאה מהנפילה הוא מעקם את רגלו והחור בג'ינס הקרוע בברך מתרחב – אני לא יודעת מה עליי לעשות.

אני פשוט עומדת ללא מעש ומתבוננת בו בועט באחי שלוש פעמים ופוגע בו בצלעות, גורם לו להתנשף ולהיחנק מחוסר אוויר. אני לא יודעת למה הוא עושה את זה. אחי לא עשה לילד הזה שום דבר, אחרת הייתי יודעת מזה. אני החברה הכי טובה של אחי ואנחנו תמיד יחד. הוא לא עושה כלום לאף אחד, אף פעם.

"כוסית." הילד נוהם ויורק. הרוק הלבן והנוזלי פוגע בצווארו של אחי הבוכה, מחבק את צלעותיו.

פעורת עיניים אני בוהה כמו ארנב שקפא מול אור פנסי רכב, לא יכולה לזוז. אני רוצה לעזור לאחי, התאום שלי, אבל אפילו לא מסוגלת להביא את עצמי להשמיע קול.

הילד מעיף מפניו את שערו החום הארוך והסורר. השיער שלו אסוף בקוקו מבולגן אך עדיין נראה רך ומבריק. גווני שמש שזורים בו כמו חוטי זהב, כמו חול המפוזר על אפר.

"על מה את מסתכלת?" הוא נוהם לעברי, מרים את האופניים של אחי מהקרקע ומתיישב עליהם.

אני כועסת, מרגישה זעם שמעולם לא הכרתי בוער עמוק בתוכי. אני יכולה להרגיש את הכעס מתפתל בחזי, מרתיח את החומצה בבטני, אבל לא יכולה לעשות דבר. מימו תתעצבן אם אקים מהומה בציבור. אני גדולה מדי בשביל זה, אני גברת צעירה.

אבל אח שלי... הוא פגוע. אני צריכה לפגוע בילד הזה גם.

"האופניים שלי..." מת'יו אחי לוחש בקול צרוד.

"תגיד לאימא שלך שתמכור את הציצי מפלסטיק שלה ותקנה לך אופניים חדשים." הילד משיב ומחייך כשהוא מסובב את ידית הגומי שעל האופניים עד שפרקי אצבעותיו מלבינים. הוא מעמיד פנים שהוא רוכב על אופנוע? אני מבחינה בציפורניים שלו ומרגישה את הבעת הגועל עולה על פניי. הוא כוסס ציפורניים, זה הרגל מגעיל כל־כך. מימו הייתה מכה אותי עם מקל על היד אם רק הייתי חושבת לקרב את האצבעות שלי לפי.

"אני אלשין!" אני סוף־סוף מוצאת את קולי. הוא חלש ומעט מצפצף ואני נשמעת מגוחך.

"אם תעזי להלשין עליי למישהו, אימוֹג'ן הארדי, אני אספר לסבא שלך שהראית לי את התחתונים."

הלסת שלי נשמטת לרצפה ודמעות צורבות ממלאות את עיניי.

הוא צוחק מהתגובה שלי ורוכב משם, מדווש באופניים של אחי כאילו הוא רוכב עליהם כבר שנים, לא שניות ספורות בלבד. אנחנו מביטים בו רוכב בדרך העפר, ענן אבק עולה מהגלגל האחורי, מותיר שובל של רוע מאחוריו.

"איך הוא יודע איך קוראים לך, איימי?" אחי שואל כשאני עוזרת לו לקום.

"אני לא יודעת." אני בודקת את צלעותיו כשהוא מרים את חולצתו הצהובה. נפיחות סגולה מכוערת מתפשטת בצד גופו. "בוא נחזיר אותך הביתה."

"אל תספרי למימו."

"היא תשאל איפה האופניים שלך."

"נגרום לה לחשוב שהם נגנבו מהמחסן."

"אבל..."

"לא, איימי. אל תספרי. בסדר?"

אני מהנהנת בפנים זועפות, צעירה מכדי להבין למה מת'יו לא רוצה לספר למישהו שיכול להעניש את קיין. זה נראה כל־כך לא הוגן.

"זה קוד בין גברים. אנחנו לא מלשינים וגם את לא צריכה לעשות את זה."

"איך אתה בגילי אבל חכם הרבה יותר ממני?" אני שואלת ומשרבבת את שפתיי. "גם אמיץ יותר."

הוא מנענע בראשו ומשפשף את צלעותיו. אני יכולה לראות כמה כואב לו בכל צעד כשאנחנו הולכים. "אני לא אמיץ, איימי."

בעיניי הוא הילד האמיץ ביותר בעולם כולו.

גיל 26

עבר זמן רב מאז ראיתי את ענני האבק על הכביש היבש הזה מתעופפים מאחוריי. כשהייתי נערה רכבתי על סקייטבורד ונאחזתי בחלק האחורי של מכוניות נוסעות בעוד פי התמלא לכלוך ואבק. שברתי את רגלי בשני מקומות כי הייתי טיפשה כל־כך, כי חשבתי שאני אחת מהחבר'ה והזנחתי את משפחתי כדי להילחם על תשומת הלב שלו.

ההוא עם הפה המרושע.

ההוא שפעם אהבתי לשנוא... עכשיו אני רק שונאת אותו ואני לא מרוצה מזה כלל. אין שום דבר טוב בשנאה שאני חשה כלפי הגבר הזה. היא לא מסיבה לי עונג, או כאב, או כל סוג אחר של רגש. אפילו לא זעם. הדבר היחיד שאני מרגישה כלפיו הוא שנאה, וכך זה יישאר לנצח.

אני חולפת על פני החנויות הצפופות והעמוסות למראית עין ברחוב ניו־הופ, וחושבת שהמקום הזה היה צריך להיקרא 'תקוות שווא', או 'חור תקוות שווא המזוין והמקולל ביותר באזור'. במקום הזה ליבי מתוכנת לברירת המחדל שלו – ייאוש. המקום שפעם היה הילדות המדהימה שלי, הפך במהירות לתפאורה עבור כל הדברים הרעים שקרו לי אי פעם.

אני רואה אנשים מסתכלים על כיוון הנסיעה שלי, ילד מצביע על המכונית שלי. היא נוצצת, יקרה בצורה מגוחכת, ולא נועדה לנהיגה בכבישים המאובקים האלה. היא תזדקק לשטיפה לפני שאגיע לקצה הרחוב, למרות שכבר נשטפה הבוקר בדרכי לעיר. תירוץ נוסף לעכב את הבלתי נמנע.

הטלפון שלי מצלצל, זה ובר. אני לא עונה. אני לא רוצה לדבר עכשיו, עדיף שהוא יחשוב שאני כבר שם למרות שאני לא.

אני מאחרת.

אני לא מאחרת אף פעם אבל כמעט לא באתי, למרות שאני חייבת. אני לא יכולה להיעדר. אני צריכה להיות כאן.

אני צריכה להיפרד.

החניון מלא בכלי רכב, מכוניות חונות בצפיפות זו לצד זו על שביל החצץ. הכנסייה והצריחים שלה מטילים צל מבשר רעות על מקום החנייה היחיד שנותר. אני מוותרת עליו. אני מחנה בקצה חלקת הדשא, קרוב לכנסייה ככל האפשר. סביר להניח שאקבל דוח אם פקח התנועה היחיד בעיר לא נמצא בפנים כדי להיפרד ממנה.

אני יוצאת מהמכונית, העקבים המחודדים של נעליי גורסים את אבני החצץ בשביל המוביל אל דלתות הכנסייה הסגורות. נראה שאף אחד לא יחמיץ את הכניסה שלי.

עוד על הספר

וישס איי. אי. מרפי

פרק 1


גיל 8

חונכנו להיות אדיבים לאחרים, תמיד לחייך כשאנחנו נוהגים בנימוס. הרי נימוסים ללא חיוך הם פשוט לא כנים. כלומר... אינם כנים. אני כל הזמן שוכחת לדבר כמו שצריך. סבתא שלי, מימו שלי, לא אוהבת שאני לא מדברת כמו שצריך. במיוחד עכשיו, כשאני הופכת לגברת קטנה.

גברת קטנה – המשמעות היא שחונכתי לא לריב. לכן כשילד חדש מהעיר מפיל את אחי מהאופניים, וכתוצאה מהנפילה הוא מעקם את רגלו והחור בג'ינס הקרוע בברך מתרחב – אני לא יודעת מה עליי לעשות.

אני פשוט עומדת ללא מעש ומתבוננת בו בועט באחי שלוש פעמים ופוגע בו בצלעות, גורם לו להתנשף ולהיחנק מחוסר אוויר. אני לא יודעת למה הוא עושה את זה. אחי לא עשה לילד הזה שום דבר, אחרת הייתי יודעת מזה. אני החברה הכי טובה של אחי ואנחנו תמיד יחד. הוא לא עושה כלום לאף אחד, אף פעם.

"כוסית." הילד נוהם ויורק. הרוק הלבן והנוזלי פוגע בצווארו של אחי הבוכה, מחבק את צלעותיו.

פעורת עיניים אני בוהה כמו ארנב שקפא מול אור פנסי רכב, לא יכולה לזוז. אני רוצה לעזור לאחי, התאום שלי, אבל אפילו לא מסוגלת להביא את עצמי להשמיע קול.

הילד מעיף מפניו את שערו החום הארוך והסורר. השיער שלו אסוף בקוקו מבולגן אך עדיין נראה רך ומבריק. גווני שמש שזורים בו כמו חוטי זהב, כמו חול המפוזר על אפר.

"על מה את מסתכלת?" הוא נוהם לעברי, מרים את האופניים של אחי מהקרקע ומתיישב עליהם.

אני כועסת, מרגישה זעם שמעולם לא הכרתי בוער עמוק בתוכי. אני יכולה להרגיש את הכעס מתפתל בחזי, מרתיח את החומצה בבטני, אבל לא יכולה לעשות דבר. מימו תתעצבן אם אקים מהומה בציבור. אני גדולה מדי בשביל זה, אני גברת צעירה.

אבל אח שלי... הוא פגוע. אני צריכה לפגוע בילד הזה גם.

"האופניים שלי..." מת'יו אחי לוחש בקול צרוד.

"תגיד לאימא שלך שתמכור את הציצי מפלסטיק שלה ותקנה לך אופניים חדשים." הילד משיב ומחייך כשהוא מסובב את ידית הגומי שעל האופניים עד שפרקי אצבעותיו מלבינים. הוא מעמיד פנים שהוא רוכב על אופנוע? אני מבחינה בציפורניים שלו ומרגישה את הבעת הגועל עולה על פניי. הוא כוסס ציפורניים, זה הרגל מגעיל כל־כך. מימו הייתה מכה אותי עם מקל על היד אם רק הייתי חושבת לקרב את האצבעות שלי לפי.

"אני אלשין!" אני סוף־סוף מוצאת את קולי. הוא חלש ומעט מצפצף ואני נשמעת מגוחך.

"אם תעזי להלשין עליי למישהו, אימוֹג'ן הארדי, אני אספר לסבא שלך שהראית לי את התחתונים."

הלסת שלי נשמטת לרצפה ודמעות צורבות ממלאות את עיניי.

הוא צוחק מהתגובה שלי ורוכב משם, מדווש באופניים של אחי כאילו הוא רוכב עליהם כבר שנים, לא שניות ספורות בלבד. אנחנו מביטים בו רוכב בדרך העפר, ענן אבק עולה מהגלגל האחורי, מותיר שובל של רוע מאחוריו.

"איך הוא יודע איך קוראים לך, איימי?" אחי שואל כשאני עוזרת לו לקום.

"אני לא יודעת." אני בודקת את צלעותיו כשהוא מרים את חולצתו הצהובה. נפיחות סגולה מכוערת מתפשטת בצד גופו. "בוא נחזיר אותך הביתה."

"אל תספרי למימו."

"היא תשאל איפה האופניים שלך."

"נגרום לה לחשוב שהם נגנבו מהמחסן."

"אבל..."

"לא, איימי. אל תספרי. בסדר?"

אני מהנהנת בפנים זועפות, צעירה מכדי להבין למה מת'יו לא רוצה לספר למישהו שיכול להעניש את קיין. זה נראה כל־כך לא הוגן.

"זה קוד בין גברים. אנחנו לא מלשינים וגם את לא צריכה לעשות את זה."

"איך אתה בגילי אבל חכם הרבה יותר ממני?" אני שואלת ומשרבבת את שפתיי. "גם אמיץ יותר."

הוא מנענע בראשו ומשפשף את צלעותיו. אני יכולה לראות כמה כואב לו בכל צעד כשאנחנו הולכים. "אני לא אמיץ, איימי."

בעיניי הוא הילד האמיץ ביותר בעולם כולו.

גיל 26

עבר זמן רב מאז ראיתי את ענני האבק על הכביש היבש הזה מתעופפים מאחוריי. כשהייתי נערה רכבתי על סקייטבורד ונאחזתי בחלק האחורי של מכוניות נוסעות בעוד פי התמלא לכלוך ואבק. שברתי את רגלי בשני מקומות כי הייתי טיפשה כל־כך, כי חשבתי שאני אחת מהחבר'ה והזנחתי את משפחתי כדי להילחם על תשומת הלב שלו.

ההוא עם הפה המרושע.

ההוא שפעם אהבתי לשנוא... עכשיו אני רק שונאת אותו ואני לא מרוצה מזה כלל. אין שום דבר טוב בשנאה שאני חשה כלפי הגבר הזה. היא לא מסיבה לי עונג, או כאב, או כל סוג אחר של רגש. אפילו לא זעם. הדבר היחיד שאני מרגישה כלפיו הוא שנאה, וכך זה יישאר לנצח.

אני חולפת על פני החנויות הצפופות והעמוסות למראית עין ברחוב ניו־הופ, וחושבת שהמקום הזה היה צריך להיקרא 'תקוות שווא', או 'חור תקוות שווא המזוין והמקולל ביותר באזור'. במקום הזה ליבי מתוכנת לברירת המחדל שלו – ייאוש. המקום שפעם היה הילדות המדהימה שלי, הפך במהירות לתפאורה עבור כל הדברים הרעים שקרו לי אי פעם.

אני רואה אנשים מסתכלים על כיוון הנסיעה שלי, ילד מצביע על המכונית שלי. היא נוצצת, יקרה בצורה מגוחכת, ולא נועדה לנהיגה בכבישים המאובקים האלה. היא תזדקק לשטיפה לפני שאגיע לקצה הרחוב, למרות שכבר נשטפה הבוקר בדרכי לעיר. תירוץ נוסף לעכב את הבלתי נמנע.

הטלפון שלי מצלצל, זה ובר. אני לא עונה. אני לא רוצה לדבר עכשיו, עדיף שהוא יחשוב שאני כבר שם למרות שאני לא.

אני מאחרת.

אני לא מאחרת אף פעם אבל כמעט לא באתי, למרות שאני חייבת. אני לא יכולה להיעדר. אני צריכה להיות כאן.

אני צריכה להיפרד.

החניון מלא בכלי רכב, מכוניות חונות בצפיפות זו לצד זו על שביל החצץ. הכנסייה והצריחים שלה מטילים צל מבשר רעות על מקום החנייה היחיד שנותר. אני מוותרת עליו. אני מחנה בקצה חלקת הדשא, קרוב לכנסייה ככל האפשר. סביר להניח שאקבל דוח אם פקח התנועה היחיד בעיר לא נמצא בפנים כדי להיפרד ממנה.

אני יוצאת מהמכונית, העקבים המחודדים של נעליי גורסים את אבני החצץ בשביל המוביל אל דלתות הכנסייה הסגורות. נראה שאף אחד לא יחמיץ את הכניסה שלי.