תפוס מקום לגשם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תפוס מקום לגשם
הוספה למועדפים

תפוס מקום לגשם

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

אמריקה

גֶּשֶׁם נָצוּר עַל עֶצֶב הָעֵצִים.
יֵשׁ עֲנָפִים רוֹכְנִים לָאָרֶץ,
וְרוּחַ מַעֲנִיקָה לָהֶם רַגְלַיִם.
אֲנִי שׁוֹכֵב עַל צִדִּי הַיְמָנִי.
אֲנִי שׁוֹכֵב עַל צִדִּי הַשְּׂמָאלִי.
מָה אֲנִי עוֹשֶׂה פֹּה?
עָשִׂיתִי לִי כְּלֵי גוֹלָה
חָשַׁבְתִּי שֶׁאַצִּיל אֶת נַפְשִׁי
שֶׁתָּבוֹא בִּי רוּחַ לְהַעֲמִידֵנִי עַל־רַגְלַי

וַאֲנִי שׁוֹכֵב עַל־לִבִּי.

רבים משירי הקובץ החדש של שחר־מריו מרדכי תפוס מקום לגשם לא נכתבו כאן. הם מתארים בעוצמה ובתנופה טבע אחר, אקלים שונה, דרכים אחרות. עם זאת דרישת השלום הפואטית של האני השר אינה קפואה בשום רגע בגלויית התייר; מבטו זקוק לעולם, מבקש אותו, צד את מראותיו וקולותיו בתחושת דחיפות קיומית: "תֵּן לִי אֶת עֵינַי לִרְאוֹת/ תֵּן לִי אֶת אָזְנַי לִשְׁמֹעַ/ פֶּן תִּתָּפֵשׂ נַפְשִׁי בַּכַּף" (עמ' 7).
ייחודו הפואטי של שחר־מריו מרדכי לא נתון לאופנות הזמן (על אף שהזמנים אינם נחסרים ממנו); הוא נטוע בעומקי לשונות התפילה והשירה העברית, מהדהד אותן, נפרע מהן ושב ואוחז, צר מתוכן את מידותיו. שירי תפוס מקום לגשם מקיימים את תביעתו המחמירה של ת.ס אליוט למסורת אותה אי אפשר לרשת אלא רק להשיגה בדי עמל.

פרק ראשון

מידות הבית הפנימי

"וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף... לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד־הוֹרֵג"

(יחזקאל כ"א, ט"ז)

יָדוּעַ לִי מָה מְלַבְלֵב

דַּע זֹאת גַּם־כֵּן

שֶׁבָּעֶרֶב אֲנִי חוֹתֵר בַּקִּיר

וְנִשָּׂא כָּל הַדֶּרֶךְ

כְּבֵן בִּזְרוֹעוֹת אָב אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית

תֵּן לִי אֶת פָּנַי חֲזָקִים

אֲנִי שָׁקֵט

לֶאֱהֹב בְּלֵב חָדָשׁ וּבְרוּחַ חֲדָשָׁה

אֲפִיקֵי מַיִם, עֲדָרִים, הֲדָרִים, הֵד

הָרִים

וְנֶפֶשׁ הַנֶּשֶׁר

קְשׁוּרָה בְּנַפְשִׁי אֶל טַבּוּר הָעוֹלָם.

אֲנִי יוֹדֵעַ מָה מְלַבְלֵב בַּבֹּקֶר

יוֹדֵעַ מָה יָפֶה בָּעֶרֶב חָתַרְתִּי־לִי בַּקִּיר

חֲתֹר בַּקִּיר גַּם

וְהַבַּיִת עֲנַן הוֹד, וְהֶחָצֵר נֹגַהּ.

 

תֵּן לִי אֶת עֵינַי לִרְאוֹת

תֵּן לִי אֶת אָזְנַי לִשְׁמֹעַ

פֶּן תִּתָּפֵשׂ נַפְשִׁי בַּכַּף

תמיד טוב

תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ בַּבַּיִת

מִטָּה־עִם־פּוּךְ שֶׁכָּר בְּחֵיקָהּ.

שְׁנָתִי עֲמֻקָּה

אֲנִי לְבַד

וּבְבֵיתִי זָזִים הַחֲפָצִים.

זֶה מִכֹּחַ הָרוּחַ בַּחַלּוֹן.

כָּל אֶחָד רוֹאֶה. אֵין אֶחָד שֶׁלֹּא רוֹאֶה

מַה עוֹבֵר עַל

הָעֵצִים.

זֶה מַסְעִיר. כָּל אֶחָד בָּעִיר

נִסְעָר. יֵשׁ אֶחָד שֶׁלֹּא נִסְעָר?

הֲלַךְ הָרוּחַ בַּחוּץ

מְיֹעָר, זָז־תָּדִיר.

אֲנִי מְקֻרְקָע.

שְׁנָתִי עֲמֻקָּה. נִרְאֶה

 

מָה יִהְיֶה

מָה יִהְיֶה

מָה יִהְיֶה?

הצייד והמשורר

"ואיך ימית... בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק... אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן (אלא) רק לרדוף אחר תאוות לבו..."

(שו"ת הנודע ביהודה)

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם"

(תהלים מ"ב, ב')

אֲנִי אוֹהֵב אֶת טַעֲמָן שֶׁל יָקוּטְיָה וְקַמְצַ'טְקָה

בְּפִי

אֲנִי מִתְעַנֵּג עַל מַגַּע גָּבִישׁ שֶׁל שֶׁלֶג

שֶׁעָנָף שֶׁל אֹרֶן מְנַעֵר מֵעָלָיו

לְנַפֵּץ

אֶל

רִצְפַּת

יַעַר קַמְצַ'טְקִי אוֹ יָקוּטִי

אֶת קוֹל הִתְפּוֹקְקוּת הַפְּתוֹתִים הַמַּצְלִיב אֶת מַבָּטִי

עִם מַבָּטוֹ שֶׁל אַיַּל מוּשְׁק כְּשֶׁדּוֹהֵר הַהֵד

מִנִּיבֵי הַאַיָּל וְהַיַּעַר אֶל מַעֲבֵהוּ וְהוּא

בָּא בְּאַפִּי לְהַטְרִיף בְּבֹשֶׂם אַיָּלוּתוֹ וְקוֹרֵא

שֶׁפָּנַי לְשָׁלוֹם וַאֲנִי עוֹרֵג

לָשׁוּב הַבַּיְתָהּ מִפְּשִׁיטָה בְּיָקוּטְיָה וְקַמְצַ'טְקָה

כְּשֶׁיַָּדַי רֵיקוֹת וְרַק

טֶרֶף שְׂפַת הַנּוֹף

בְּפִי

עוד על הספר

תפוס מקום לגשם שחר־מריו מרדכי

מידות הבית הפנימי

"וַיִּתֵּן אֹתָהּ לְמָרְטָה לִתְפֹּשׂ בַּכָּף... לָתֵת אוֹתָהּ בְּיַד־הוֹרֵג"

(יחזקאל כ"א, ט"ז)

יָדוּעַ לִי מָה מְלַבְלֵב

דַּע זֹאת גַּם־כֵּן

שֶׁבָּעֶרֶב אֲנִי חוֹתֵר בַּקִּיר

וְנִשָּׂא כָּל הַדֶּרֶךְ

כְּבֵן בִּזְרוֹעוֹת אָב אֶל הֶחָצֵר הַפְּנִימִית

תֵּן לִי אֶת פָּנַי חֲזָקִים

אֲנִי שָׁקֵט

לֶאֱהֹב בְּלֵב חָדָשׁ וּבְרוּחַ חֲדָשָׁה

אֲפִיקֵי מַיִם, עֲדָרִים, הֲדָרִים, הֵד

הָרִים

וְנֶפֶשׁ הַנֶּשֶׁר

קְשׁוּרָה בְּנַפְשִׁי אֶל טַבּוּר הָעוֹלָם.

אֲנִי יוֹדֵעַ מָה מְלַבְלֵב בַּבֹּקֶר

יוֹדֵעַ מָה יָפֶה בָּעֶרֶב חָתַרְתִּי־לִי בַּקִּיר

חֲתֹר בַּקִּיר גַּם

וְהַבַּיִת עֲנַן הוֹד, וְהֶחָצֵר נֹגַהּ.

 

תֵּן לִי אֶת עֵינַי לִרְאוֹת

תֵּן לִי אֶת אָזְנַי לִשְׁמֹעַ

פֶּן תִּתָּפֵשׂ נַפְשִׁי בַּכַּף

תמיד טוב

תָּמִיד טוֹב שֶׁיֵּשׁ בַּבַּיִת

מִטָּה־עִם־פּוּךְ שֶׁכָּר בְּחֵיקָהּ.

שְׁנָתִי עֲמֻקָּה

אֲנִי לְבַד

וּבְבֵיתִי זָזִים הַחֲפָצִים.

זֶה מִכֹּחַ הָרוּחַ בַּחַלּוֹן.

כָּל אֶחָד רוֹאֶה. אֵין אֶחָד שֶׁלֹּא רוֹאֶה

מַה עוֹבֵר עַל

הָעֵצִים.

זֶה מַסְעִיר. כָּל אֶחָד בָּעִיר

נִסְעָר. יֵשׁ אֶחָד שֶׁלֹּא נִסְעָר?

הֲלַךְ הָרוּחַ בַּחוּץ

מְיֹעָר, זָז־תָּדִיר.

אֲנִי מְקֻרְקָע.

שְׁנָתִי עֲמֻקָּה. נִרְאֶה

 

מָה יִהְיֶה

מָה יִהְיֶה

מָה יִהְיֶה?

הצייד והמשורר

"ואיך ימית... בידיים בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה ואי משום שדובים וזאבים ושאר חיות הטורפים מועדים להזיק... אבל לרדוף אחריהם ביערות מקום מעונתן כשאין רגילין לבוא לישוב אין כאן מצוה ואין כאן (אלא) רק לרדוף אחר תאוות לבו..."

(שו"ת הנודע ביהודה)

"כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל־אֲפִיקֵי־מָיִם"

(תהלים מ"ב, ב')

אֲנִי אוֹהֵב אֶת טַעֲמָן שֶׁל יָקוּטְיָה וְקַמְצַ'טְקָה

בְּפִי

אֲנִי מִתְעַנֵּג עַל מַגַּע גָּבִישׁ שֶׁל שֶׁלֶג

שֶׁעָנָף שֶׁל אֹרֶן מְנַעֵר מֵעָלָיו

לְנַפֵּץ

אֶל

רִצְפַּת

יַעַר קַמְצַ'טְקִי אוֹ יָקוּטִי

אֶת קוֹל הִתְפּוֹקְקוּת הַפְּתוֹתִים הַמַּצְלִיב אֶת מַבָּטִי

עִם מַבָּטוֹ שֶׁל אַיַּל מוּשְׁק כְּשֶׁדּוֹהֵר הַהֵד

מִנִּיבֵי הַאַיָּל וְהַיַּעַר אֶל מַעֲבֵהוּ וְהוּא

בָּא בְּאַפִּי לְהַטְרִיף בְּבֹשֶׂם אַיָּלוּתוֹ וְקוֹרֵא

שֶׁפָּנַי לְשָׁלוֹם וַאֲנִי עוֹרֵג

לָשׁוּב הַבַּיְתָהּ מִפְּשִׁיטָה בְּיָקוּטְיָה וְקַמְצַ'טְקָה

כְּשֶׁיַָּדַי רֵיקוֹת וְרַק

טֶרֶף שְׂפַת הַנּוֹף

בְּפִי