מפקדת חיל האוויר

פרק א'
התרבות הארגונית של מפקדת חיל־האוויר

מבוא

תרבות אסטרטגית היא שם קוד למכלול האמונות, הערכים, הנורמות וההנחות אשר מעצבים את הזהות המשותפת של חברים בארגון צבאי, את היחסים שלהם עם ארגונים אחרים ואת סדרי העדיפויות שלהם.³⁴ המשמעות של המילה "תרבות" בהקשר זה היא כי באופן עקרוני מכלול האמונות, הערכים, הנורמות וההנחות קבוע ויציב יחסית, אף על פי שהוא מושפע משינויים משמעותיים בסביבה החברתית, הטכנולוגית, הגאו־פוליטית וכדומה. מכיוון שהמושג אסטרטגיה טעון בפרשנויות שונות, אגדיר את "התרבות הארגונית של מפקדת חיל־האוויר" כך: שילוב של מאפיינים מבצעיים־טקטיים המעצבים את דמות הטייס והמשפיעים על אופן התפקוד שלו כאשר הוא הופך לבכיר בחיל, ומאפיינים ייחודיים בהתנהגות מפקדי החיל הבאים לידי ביטוי רק לאחר שהם מגיעים למילוי תפקידים אלו.

לשם המחשת ההבדל בין התרבות הארגונית ברמת הטייסת לבין התרבות הארגונית של מפקדת החיל, שבה עוסק מחקר זה, אציג את היחס בשני נושאים. לדוגמה, מאפיין תרבותי של טייסי חיל־האוויר ברמה הטקטית הוא התחקור היסודי, ויש לו ביטויים גם בתרבות הארגונית של מפקדת החיל. לעומת זאת, מאפיין תרבותי של הנהגת חיל־האוויר, אשר אין לו קשר למתרחש בטייסת, הוא שאיפה לעצמאות של החיל מול המטכ"ל. דוגמה זו מראה כי ברמות שונות יכולים להיות מאפיינים שונים של תרבות צבאית. מכיוון שספר זה עוסק בזרועות ובתפקודן כמפקדות אופרטיביות־אסטרטגיות, הרי שכאן אתמקד במאפיינים התרבותיים של הנהלת הארגון.

התרבות הארגונית של מפקדת החיל כוללת היבטים מבצעיים (ראו בהמשך הגדרת שמואל גורדון לתרבות מבצעית) והיבטים של בניין כוח. אתחיל בסקירת ספרות ואחר כך אציג שני מרכיבים מרכזיים בהשתנות משימות חיל־האוויר ובמאפייני פעולתו מאז הקמתו ועד היום אשר משפיעים על התרבות הארגונית של מפקדתו. אמשיך בהצגת הגורמים שמסבירים את התרבות הארגונית של מפקדת חיל־האוויר, ואסיים בהצגת המאפיינים הנוכחים והמלצות לעתיד.

סקירת ספרות: מאפייני התרבות הארגונית (בכל הרמות) של חיל־האוויר בכתיבה הצבאית והאקדמית

נראה כי יש פחות כתיבה על התרבות הארגונית של חיל־האוויר ככל שהדרג - טקטי, אופרטיבי (מערכתי) ואסטרטגי - עולה. על המרכיבים המבצעיים־טקטיים של תרבות חיל־האוויר הישראלי נכתב רבות, ולמעשה בכל ספר זיכרונות שכתבו טייסים. מפקד חיל־האוויר בשנים 2012-2008 עידו נחושתן כתב ב-2011 כי ה"קוד הגנטי" בחיל־האוויר כולל את אלה:³⁵

[1] הקפדה על דיוק בביצוע משימות; [2] קיום תהליך למידה קבוע וקפדני המבוסס על תחקיר ויישום לקחים; [3] שמירה על כוננות ודריכות גבוהות המאפשרות מענה מהיר לכל צורך מבצעי; [4] עמידה בלתי מתפשרת במבחן התוצאה הסופית.

במאמרו על "התרבות הארגונית בחיל־האוויר" כתב אלוף (מיל') גיורא רום, שהיה ראש מטה חיל־האוויר וסגן מח"א, כי מרכיב ראשון בתרבות חיל־האוויר הוא "דיוק" המבוסס על יכולת מדידת הביצועים, והדיוק משמש שפה משותפת לכל מערכי חיל־האוויר; מרכיב שני הוא חופש הבעת הדעה הניתן לזוטרים מול בכירים מהם; מרכיב שלישי הוא שליטה מרכזית שנועדה למצות את המשאב הלאומי היקר (תוך מתן חופש פעולה למוביל); ומרכיב רביעי הוא תחקור נוקב.³⁶

בספר של שמואל גורדון על מנהיגות אווירית הוא התמקד במה שהוא כינה "תרבות מבצעית", ועיקרה למיטב שיפוטי הוא תרבות טקטית, והוא כיוון את דבריו ל"קבוצת הליבה" - הטייסים - בעיתות מלחמה.³⁷ גורדון לא עסק בנושאים הקשורים בבניין הכוח או בתחומים המאפיינים את המנהיגות הבכירה של הזרוע מול הרמטכ"ל או בכירים במטכ"ל. גורדון הציג את מה שהוא מכנה "ערכי התרבות המבצעית" הכוללים: שליטה, מנהיגות והובלה; משמעת ביקורתית; איכות גבוהה; אחריות; שמירה על חיי לוחמים; מוכנות לקרב וכוננות; מיצוי יכולות; יוזמה ויצירתיות; נחישות ואומץ; תחקיר ביקורתי ויושרה. גורדון ציין כי התקופה המרכזית בעיצוב התרבות הארגונית של החיל הייתה בין מלחמת העצמאות לבין מבצע "מוקד" במלחמת ששת הימים. אטען בהמשך כי בחשיבה של בכירי חיל־האוויר הדומיננטיות של "מהלך פתיחה" אווירי הפכה אותו לאתוס, ולכן הוא ממשיך להשפיע עד היום.

ההכנות למבצע "מוקד" מייצגות באופן מובהק כמה ממרכיבי התרבות החיליים ובהם ההכנות המדוקדקות לאורך שנים לביצוע משימה אסטרטגית מרכזית אחת, מוכנות גבוהה ושליטה ריכוזית. בספרו "30 שעות באוקטובר" הדגיש גורדון, בהקשר למבצע "מוקד", את עקרון השליטה המרכזית המקנה למפקד חיל־האוויר השפעה רבה על מהלך הלחימה. לאורך ספרו משווה גורדון את יכולת השליטה המצוינת של מוטי הוד מול היכולת הבעייתית, לטענתו, של בני פלד.³⁸ גם אם גורדון מגזים, הרי שאין ספק כי שליטה מרכזית משפיעה עמוקות על תרבות החיל. מחקר של חיל־האוויר העוסק במפקד הטייסת בלחימה מפרט את הצורך ב"שליטה מרכזית". אף על פי שהמסמך נכתב ב-1992, הוא משקף את תפיסת ה"מעטים מול רבים" שהרלוונטיות שלה כבר אז הייתה בדעיכה:³⁹

משאבי המדינה קטנים ביחס לסביבתה העוינת, ומאז ומעולם לא היה בכוחה להעמיד מול אויביה הצבאיים יחסי כוחות שווים מספרית. מכאן הצורך בשימוש מושכל באמצעים. ככל שהאמצעים יקרים יותר ונדירים כן גדל הכורח לעשותם גמישים ורב־תכליתיים עד קצה גבול האפשר, גם ביכולתם הטכנית וגם בתזמון הפעלתם. הערכיות הגבוהה מחייבת ריכוז נתונים מודיעיניים ותכנוניים רבים ובאיכות גבוהה וקבלת החלטות ברמות פיקוד גבוהות. זאת ניתן להשיג רק במרכז עיקרי אחד, לכן נקבע ערוץ "שליטה מרכזית" כעיקרון משלים למספרים הקטנים של הכוח והשלכותיהם.

בהמשך ארחיב בעניין דומיננטיות מח"א בתוך חיל־האוויר הקשורה קשר הדוק לעניין השליטה המרכזית.

תפיסת יסוד אוויר וחלל - הדוקטרינה של חיל־האוויר, מסמך מטכ"לי שפורסם בשנת 2012 על בסיס עבודה שנעשתה במפקדת החיל, תיאר בקצרה את מהות הלוחמה האווירית, את משימות חיל־האוויר ומבנהו ואת כיווני בניין הכוח שלו. המסמך מנה ברשימה את מרכיבי התרבות הארגונית ואת רוח חיל־האוויר, חזר על רשימות שצוינו מעלה, והדגיש הדגשה אחת חשובה ולפיה: "בתרבות זו מתקיימים גם מתחים בסיסיים, למשל בין ארגון ממושמע בעל תהליכי עבודה סדורים לבין עידוד חדשנות ויוזמה", וכי מתחים אלו מצויים לפתח מפקדי החיל כל העת.⁴⁰

הגיליון "עוצמה אווירית" של כתב העת "בין הקטבים" מספק תובנות נוספות לגבי התרבות הארגונית של מפקדת חיל־האוויר. באותו גיליון טען אל"ם (בדימוס) גדעון חושן במאמר שעסק בעוצמה הארגונית של חיל־האוויר, כי היא מבוססת על אחד־עשר עקרונות. העקרונות הרלוונטיים לתרבות הארגונית של מפקדת חיל־האוויר כוללים את אלה: אחדות הפיקוד - "מפקד חיל־האוויר הוא הסמכות העליונה והבלתי מעורערת לאורך כל שדרת הפיקוד [...] לביטוי 'מח"א אמר' למשל, יש משמעות ומשקל רב בשיח בחיל־האוויר";⁴¹ "מכוון גבוה" - מצוינות - המתחילה בדרישות מהטייס וממשיכה לדרישה מהגופים תומכי הלחימה ומגופי המטה; תכנון בניין כוח ארוך טווח (יותר מהמקובל בשאר צה"ל); שפה מדויקת ובהירה; התחקיר; ייחוס ערך גבוה מאוד לתכנון המבצעי: טובי המומחים, בסיס המידע והידע השלמים והעדכניים ביותר, כלים ותהליכים תומכים; גוף חקר ביצועים חזק ומעורב; ויכולת התאוששות. לדעתי, אפשר להכיל את עקרון התחקיר תחת עקרון המצוינות, אף על פי שהוא תורם תרומה מהותית לעוד כמה היבטים תרבותיים, כמו תקשורת אפקטיבית, ארגון שטוח ופתיחות, ואת מרכזיות התכנון המבצעי להכיל תחת עקרון אחדות הפיקוד. חושן מציין עוד עקרונות חשובים אשר נמשכים מהדרג הטקטי ועד האסטרטגי, והם "תחושת שייכות והזדהות עם החיל", והקשר הרצוף לטייסת ולטיסה. בשונה מכל מפקדי הזרועות, הפיקודים והחילות האחרים בצה"ל, מפקד חיל־האוויר וקציניו הבכירים ממשיכים לטוס טיסות אימונים ואף משתתפים לפעמים בפעילות מבצעית, ובעיני כלל טייסי החיל יש לכך היבט מנהיגותי חשוב.

עבודות של חניכי המכללה לביטחון לאומי של אנשי חיל־האוויר קוראות בשנים האחרונות לבחינה מחודשת של מרכיבים בתרבות הארגונית של החיל. דוגמה אחת היא עבודה של עמיקם נורקין שניתחה את השפעת אופי המלחמות החדשות ומהפכת המידע על הצורך בשינוי מרכיב הפיקוד והשליטה בחיל־האוויר ועל פוטנציאל מימושו.⁴² דוגמה שנייה היא עבודה של ירון זיו שבה הוא ערער על אפקטיביות השליטה הריכוזית אל מול האיומים המתהווים וקרא ליצור שילוב מאוזן בין הגישה הקיימת של פתרון ריכוזי, אך מורכב, לבין מרכיב חדש של ביזור הפתרון לטייסות. השילוב נחוץ לפתרון בעיות ייחודיות המתפתחות בזירות השונות.⁴³ בעבודה אחרת הצביע אסף צלאל על מגבלות של שלוש פרדיגמות הקיימות בתרבות השרירה בחיל־האוויר והמועצמות עקב הטיות שונות. לפי צלאל כוללות פרדיגמות אלה את קידוש ה"ניצחון על האפס" (מורשת "ה-0:80" ממלחמת לבנון הראשונה המבטאת את המצוינות שצוינה מעלה. יש לציין שהרלוונטיות שלה לאירועים קודמים או עתידיים נמוכה); התבנית הקבועה של מבצע פתיחה להשגת עליונות אווירית־תקיפת מטרות והגנת שמי המדינה־סיוע לתמרון, שהוגדרה לפני 1956 ויושמה ב-1967, והיא ביטוי למצוינות מערכתית המבוססת על מיקוד והכנות מעמיקות למשימה מורכבת אחת; וחשיבות היתר המוקנית להיררכיה וליעילות - שליטה ריכוזית, מרכזיות התכנון המבצעי. לפי דברי צלאל, פרדיגמות אלו פוגעות בגמישות הנדרשת מחיל־האוויר כדי להתמודד היטב עם האתגרים העומדים לפתחו.⁴⁴

בשלב זה אפשר לומר שתיאור התרבות של חיל־האוויר במחקר שנעשה עד עתה מתמקד בשני היבטים: הראשון נמצא בדרג הטייס־טייסת, והוא מתמקד בייחוד של הטייס הישראלי ובדרישה ממנו למצוינות בכל ההיבטים; השני נמצא בתרבות של מפקדת חיל־האוויר ומדגיש את השליטה הריכוזית, התכנון המפורט של מבצעים רחבי היקף הכוללים מגוון מערכות ועוד. ישנם ערכים או נורמות הרלוונטיים לשתי הרמות. ביקורת חניכי מב"ל מתמקדת בפערים הקיימים בחיל־האוויר והקשורים לניסיון לשחזר הצלחות עבר, בעוד שתנאי הסביבה אינם מתאימים עוד.

השתנות חיל־האוויר בהקשרים המשפיעים על התרבות הארגונית של מפקדתו: משימות החיל ומרכזיות טייס הקרב

משימות חיל־האוויר עברו מגוון שינויים מהקמתו ועד היום, ואפשר לזהות עלייה מתמדת בדרישות ממנו. ב-1977 כתב מפקד חיל־האוויר בני פלד למפקד קורס מח"טים משה בריל על ריבוי הדרישות מן החיל:⁴⁵

כך למשל רואה שר הביטחון את חיל־האוויר כולו מוקדש לאטימת המרחב האווירי של מדינת ישראל מפני האויב האווירי, וכך הוא רואה אותנו כזרוע הארוכה והמאיימת של מדינת ישראל על אלג'יר, לוב [...] אתה [בריל] רואה את חיל־האוויר כגוף ארטילרי ענקי שנוצר כמעט בלעדית לתגבר את כוח האש העומד לרשות כוחות היבשה [...] מפקד חיל־הים רואה את חיל־האוויר כגוף המשמש לו עיניים וטיל ארוך טווח במלחמה הימית [...] קחצ"ר רואה את חיל־האוויר כחטיבת תובלה אווירית וסיוע באש לפעולות מוטסות בעורף האויב [...] וכן הלאה וכן הלאה.

תרשים 1 מתאר השתנות הרכב המשימות המרכזיות לאורך השנים תוך הבלטת השינויים המרכזיים.

תרשים 1: השתנות המשימות המרכזיות של חיל־האוויר לאורך השנים באופן סכמתי

היקף העיסוקים של חיל־האוויר גדל לאורך השנים באופן אבסולוטי, ולכן שנת ה-100 אחוזים בתרשים משתנה ככל שמתקדמים בזמן. מרכיב חשוב המשמש תנאי לביצוע משימות רבות, ושאינו מופיע בגרף, הוא איסוף אווירי. לחיל־האוויר יש משימות נוספות, כמו ביצוע "רכבת אווירית" בעת מלחמה או הגשת סיוע הומניטרי למדינות זרות, אך אלו אינן מגדירות את תפקודו כזרוע.

התרשים מראה כי חיל־האוויר קיבל לאורך השנים עוד ועוד משימות עם מאפיינים שונים והפך בשנים האחרונות לארגון בעל "ארבעה כובעים": זרוע אש אסטרטגית (מעגל שני ושלישי), זרוע הגנה אווירית נגד כלי טיס ותמ"ס (תלול מסלול), מפקדת מערכה באש (מפקדה מבצעית ראשית) במעגל הראשון, ואווירייה טקטית (סיוע לכוחות היבשה, ראו המושג "ארטילריה מעופפת" בשנות ה-70).

בשנות ה-2000 התפתח עיסוק נרחב בסיכולים הממוקדים מהאוויר. בעשור השני של המאה ה-21 מבוצעת פעילות אינטנסיבית בשגרה במסגרת המב"ם. לעובדה זו ישנה השפעה ניכרת על חלוקת הקשב ועל עומס העבודה המוטל על מפקדת החיל, ובשנת 2014 ניתן לה מענה בדמות התרחבות המטה המבצעי (פרויקט "מטה מנצח"⁴⁶). נוסף על הצורך הקבוע בהשגת עליונות בתחילת לחימה, הרי שהצורך להתכונן למשימות התקיפה האסטרטגית במעגל השני והשלישי ולתקיפה מערכתית במעגל הראשון מחזק את הרצון המוצדק להפעיל את חיל־האוויר במבצעים רחבי היקף ומתוכננים מראש, ואם אפשר בפתיחת לחימה. להבנת מפקדי החיל, הפעלה רחבה ומתוכננת מראש מאפשרת למקסם את האפקטיביות המבצעית. יישום דפוס כזה מחייב תכנון ושליטה ריכוזיים אשר כל הכותבים ציינו אותם כמרכיב מרכזי בתרבות חיל־האוויר.

אטען בהמשך כי שאיפה זו, שיש בה היגיון רב ושמצטרפת לדפוס הארגוני בבניין הכוח השואף לשלמות (בהקמת טייסת חדשה כדוגמה), עלולה להביא לקושי בגמישות פעולה במצבים שבהם לא יהיו תנאים לדפוס הפעלה רחב ומתוכנן מראש (למשל בפרוץ מלחמת יום הכיפורים). גמישות זו קשורה גם למידת העצמאות הניתנת לטייסת בשגרה וכנגזרת מכך במלחמה (ראו בהמשך דיון בעניין זה).

תחום הסובל מהכמות הרבה של המשימות הוא ההשתתפות בלוחמת היבשה. להבנתי, הקושי המתמשך בתחום זה נובע מכך שבעיני מפקדי החיל בשנות ה-80-60 לא היה מדובר במשימה התלויה כולה בחיל־האוויר (וכאמור, כאלה יש יותר ויותר), ואין לו בה תחליף, אלא בסיוע רצוי, אך לא חיוני, לכוחות היבשה מול שריון אויב שמולו פצצות המטוס לא היו יעילות כל כך (ומכך שמסוף שנות ה-70 מסוקי הקרב נתפסו כתחליף למטוסי הקרב). התקדמות מוגבלת בתחום משימת ההשתתפות נבעה גם מהסרבול וממורכבות הפעלת חיל־האוויר במשימה זו בעיני מפקדי כוחות היבשה. הסרבול והמורכבות גרמו לכך שגם אנשי היבשה לא תמיד פעלו במלוא מרצם כדי לקדמה.

גורם נוסף הוא החשש מאירועי ירי על כוחותינו. האחריות על משימת ההשתתפות לא הוטלה מעולם על גורם אחד שנדרש להוביל אותה מקצה לקצה ולתת למישהו דין וחשבון על חובתו. כך נוצר מצב שבו חיל־האוויר או מפח"ש, מאוחר יותר זרוע היבשה, היו יכולים לעסוק רק במה שנראה להם או במה שלא הייתה להם ברירה, ולמשוך את ידיהם מהיתר. במלחמת לבנון השנייה התברר כי הצורך בסיוע לכוחות היבשה בלוחמה בשטח בנוי באמצעות מטוסי קרב (עקב גודל הפצצות הנדרש להשמדת מטרות בשטח בנוי) הוא צורך חיוני שאי אפשר לוותר עליו, ובוצע שינוי (המתואר חלקית בפרק ח'). כאן הקשיים הם אחרים: הצורך בהוצאת ובהעברת נקודת ציון מדויקת של המטרה (או סימונה בדרך אחרת) ושל מיקום כוחותינו, ולא תמיד כוחות היבשה יודעים לספקם; הצורך בחישוב הנזק האגבי העלול להיגרם לאוכלוסייה במרחב הלחימה; ועוד אתגרים של קשיי תיווך בין התרבות המבצעית של חיל־האוויר לזו של היבשה (לפירוט האתגר והמענה בעניין זה ראו פרק ח').

היבט אחר לרתיעה של החיל ממשימת ההשתתפות בלוחמת היבשה הוא החשש של מפקדי החיל מ"חוסר היעילות" של הפעלת כוח אווירי לסיוע צמוד לכוח היבשתי (ביחס לחלופות של פגיעה במטרות אסטרטגיות). היו מקרים רבים שבהם כוח אווירי התקפי (מטוסי קרב, מסוקי קרב ואמצעים אחרים) שהוקצה לכוח היבשתי, לא הופעל כלל עקב מגוון סיבות, הופעל באופן בזבזני או הופעל באופן שאינו אפקטיבי תוך שחיקה גדולה (הסיוע לבלימה במלחמת יום הכיפורים). רתיעה זו ברורה עקב התפיסה של מפקדי החיל את החיל כמשאב אסטרטגי במחסור.

התפיסה של המטוס הרב־משימתי (ורסטילי) המשלב יכולות יירוט, הפצצה וסיוע לכוחות היבשה נגזרת מריבוי המשימות כפי שתואר מעלה ומאילוצי משאבים. תפיסה זו הביאה להעדפת מטוסי יירוט־הפצצה ולכך שבחיל־האוויר אין מפציצים אסטרטגיים או מטוסים ייעודיים לסיוע קרוב לכוחות היבשה מסוג 10-A ת'נדרבולט (מסוקי קרב נתפסו במשך תקופה מסוימת כתחליף להשתתפות מטוסי קרב, כשטנקי האויב היו המטרה המרכזית). לתפיסה זו, שהגיונה בהקשר מיצוי משאביה המוגבלים של מדינת ישראל מובן, נלווה גם היגיון מבצעי, ועל פיו כל מטוס קרב ישראלי נדרש להיות מסוגל להגן על עצמו מפני מטוסי אויב בקרבות אוויר - פעולה ששני סוגי מטוסים אלה לא יכלו לעשות. המשמעות היא כי בחיל־האוויר רוב הטייסות, המטוסים והטייסים נדרשים לבצע מגוון משימות רחב - החל בתקיפות בעומק ועד סיוע צמוד ללחימה בשטח בנוי, עם הטיה למשימות העומק שבהן אין תחליף לחיל־האוויר.

המגבלה הנובעת מכך היא יכולת תקיפה אסטרטגית בטווחים רחוקים, שכן לחיל־האוויר אין מפציצים אסטרטגיים, והוא מפצה על כך בהארכת טווח הטיסה של מטוסי הקרב באמצעות מטוסי תדלוק.⁴⁷

עוד יש לציין כי כניסת הכטמ"ם ומרכזיות מערך ההגנ"א (הגנה אווירית), בעיקר מאז קליטת מערכת כיפת ברזל ב-2011, שינו משמעותית את יכולות חיל־האוויר ובהתאמה את אופן פעילותו, את אופן חשיבתו ואת תרבותו הארגונית. יכולת ההגנה שלא הייתה קיימת קודם לכן (המענה לירי תמ"ס היה התקפי לחלוטין) שינתה את אופן הפעולה של חיל־האוויר, למשל אל מול רצועת עזה שבה חיל־האוויר מאפשר לדרג המדיני להכיל אירועים מוגבלים. נראה כי המעבר של חיל־האוויר למענה הגנתי הוא חלק מתפיסה הגנתית אסטרטגית של מדינת ישראל שבאה לידי ביטוי בהקמת המכשולים לאורך הגבולות מעל פני האדמה ומתחתיה, בהקמת מערכות הגנה רב־שכבתיות מפני רקטות וטילים ועוד (ראו פרק ז'). בהקשר הזה חיל־האוויר "נענה" לצורכי מדינת ישראל.

התפתחות מערך הכטמ"ם, בעיקר משנות ה-80, והגדלת מספר שעות הטיסה שלו בשגרה ובעימותים השפיעו משמעותית על מספר דפוסי פעולה במפקדת החיל, עקב העובדה שבשונה מגיחת הפצצה של מטוס קרב המוגבלת מאוד בזמן (למעשה מהווה פשיטה) וגם מסיוע מסוק קרב, שהיית כטמ"ם מעל אזור המטרות באופן רצוף פתחה בפני חיל־האוויר אפשרויות חדשות. מגוון כטמ"מים בגדלים שונים מאפשר בין היתר איסוף רצוף של מודיעין על האויב, בקרת תוצאות תקיפה וזיהוי אוכלוסייה אזרחית בסביבת המטרה. שילוב יכולות אלה אִפשר לחיל־האוויר פיתוח שיטות ל"ציד" מטרה בזמן אמת וחיזק משמעותית את המערכת (system) שאותה מפעיל החיל במבצעיו (לפירוט בנושא הכטמ"ם ראו תחילת פרק ח').

עקב האמור מתפתח שינוי איטי בתרבות הארגונית של מפקדת חיל־האוויר, אשר הבכירים בה עד עתה הם אנשי צוות האוויר (בעיקר של מטוסי הקרב) בעלי אוריינטציה התקפית. בעקבות השתנות המשימות וגיוונן השתנה גם חיל־האוויר. מנגנון ההשתנות של החיל יידון בהמשך בפירוט, אך אפשר לזהות בו כמה היבטים אשר קיימת ביניהם סתירה מסוימת. ההיבט הראשון של ההשתנות הוא שלחיל־האוויר יש מנגנון בניין כוח מרשים להתמודדות עם משימות אוויריות מובהקות. לדוגמה, עליונות לסוגיה (ראו הכנת מבצעי "מוקד" ו"ערצב 19"). חיל־האוויר הצליח לתת פתרונות יצירתיים מבוססי תו"ל (תורת הלחימה) למגוון אתגרים אסטרטגיים ובמהירות מרשימה. לדוגמה, סיכול ממוקד, ציד משגרי רקטות רבי־קנים, תקיפת מנהרות ועוד. בה בעת בחיל־האוויר יש מנגנון היוצר התנגדות עקבית לפיתוח יכולות שאינן מבוססות מטוס הקרב, הן בתחום ההגנה אווירית (החל מטיל ההוק, דרך חץ ועד כיפת ברזל) והן בתחום יכולות התקפיות חדשניות שאינן מבוססות מטוס הקרב. הסיבה המרכזית לכך היא ניסיון להגן על המשאבים הנדרשים כדי לרכוש מטוסי קרב, לתחזקם ולהפעילם. בהמשך אסביר את השילוב בין חדשנות ובין שמרנות.

היבט שני של ההשתנות הוא מידת מרכזיות הטייס בפעולה האווירית. שדרת הפיקוד של החיל מתבססת על אנשי צוות אוויר ממערך הקרב. בעבר היו אלה טייסי היירוט והתקיפה, וכיום שילוב של טייסים ונווטי מטוסי קרב־הפצצה. מרכזיות מערך הקרב והכמות של אנשי צוות האוויר בו הפכו אותו למרכיב המרכזי בצמרת הפיקוד של החיל. יש לכך השפעה על מידת השמרנות של החיל, שכן לטייסים קשה לאמץ יכולות המתחרות במטוס המאויש כנושא הגישה ההתקפית, בהיבט המבצעי או המשאבי, כמו כלי טיס בלתי מאוישים, לווייני צילום או מערכות הגנה אקטיבית נגד תמ"ס (פירוט ראו בחלק העוסק באתוס ההתקפי מבוסס המטוס). יש לציין גם כי בהישענות על מטוס הקרב הרב־תכליתי יש היגיון מבצעי מוכח, ובמקרים רבים גם היגיון של חיסכון במשאבים.

בתוך עולם טייסי הקרב אפשר לזהות שתי תקופות מובחנות. בתקופה השנייה חלה השתנות הממשיכה עד היום. התקופה הראשונה היא תקופת טייס היירוט־תקיפה הנשען באופן רחב מאוד על מיומנות (עד כדי וירטואוזיות) ההטסה והמקלענות (יכולת ירי במקלע או בתותח) שלו בקרבות אוויר מול טייסי האויב, וכן בתקיפת מטרות קרקע. בתקופה זו קיבל הטייס תמיכה של מודיעין ובקרה, אך עיקר העול בקרב האוויר הוטל עליו. שיא תקופה זו היה בשנות ה-70-60.

שלב המעבר בין התקופות התחיל עם כניסת מטוס הפנטום (בצה"ל — קורנס) הרב־משימתי והדו־מושבי שבו לנווט (הקרוי באנגלית "קצין מערכות נשק") היה מקום הולך וגדל בהצלחת המשימה. בתחילה תפקיד הנווט היה להפעיל את המכ"ם ובהמשך נוספה לכך הפעלת חימוש מתקדם מונחה טלוויזיה, לייזר וכדומה.

התקופה השנייה - תקופת הטייס והנווט - מציינת שינוי איטי שבו ככל שעברו השנים, התפקיד היחסי של הטייס במערכת - תרומתו לאפקטיביות התקיפה - הלך והצטמצם, והמיומנות המרכזית הייתה בתפעול מערכות המטוס באופן מושכל, וגדל תפקיד גורמי המודיעין־תכנון־שליטה - המודיעין למטרות, התכנון המקדים, החימוש האוטונומי, האיסוף המלווה את התקיפה, הל"א ואחרים. השפעת התופעה הועצמה גם עקב ירידת התרחיש המבצעי של קרבות אוויר (יש לציין כי בתחילת שנות ה-2000 בוטל גם ההבדל בין כנפי טייס וכנפי נווט). בהקדמה לספר "חליפת לחץ - דפים בספר הטיסות של חיל־האוויר" אשר פורסם ב-1987, כותבים מירב הלפרין ואהרון לפידות כך:⁴⁸

הסיפורים האישיים משקפים שינוי, שהתרחש במשך השנים בחיל־האוויר. הטייס של שנות ה-80 מתמודד מול אתגרים ויעדים שונים משל עמיתו בשנות ה-50. המטוסים המתקדמים שקלט חיל־האוויר, בצד השינויים הטכנולוגיים שהתחוללו במרוצת השנים, שינו את פני הלוחמה האווירית והולידו "טיפוס חדש" של טייס ישראלי. מרכז הכובד הועתק לעבודת צוות, להבדיל מהלחימה האישית־הספונטנית שהייתה נחלת העבר. התפתחות זו יצרה שינוי ערכי בשורות אנשי צוות האוויר הישראלים, ויש הרואים בו גורם לרוח מתונה יותר המאפיינת את החיל כיום.

מרכיב חקר הביצועים (חק"ב) בתכנון הפעלת חיל־האוויר קיבל מעמד מרכזי במסגרת התכנון החילי מסוף שנות ה-60. המחקר שבוצע בנושא הדרך האפקטיבית ביותר לתקיפת שדות תעופה במסגרת ההכנות למבצע "מוקד" היה שלב ראשון,⁴⁹ אך לדברי יצחק רביד, ראש מדור חק"ב באותן שנים, קליטת מטוס הפנטום בעל מחשב ההפצצה ומגוון סוגי החימוש האווירי שסיפקו האמריקאים לישראל הם שהעלו את חשיבות החק"ב. המטוס ומערכת הנשק חייבו באותה עת התאמת חימוש ומרעומים למטרות שונות וקביעת "פרופיל הפצצה" להטלת מספר רב של פצצות ממטוס יחיד.⁵⁰

חק"ב היה מרכיב חשוב בתכנון מבצעי "תגר ו"דוגמן". אירוע שכנראה העלה את יוקרת תחום החק"ב ואת מעמדו הוא הניתוח המקדים שעל פיו בביצוע תוכנית "דוגמן", תוך השמדת רוב מערך הטק"א, ייפלו שישה מטוסים - כפי שאכן אירע בפועל במלחמת יום הכיפורים, אך ללא אפקט ההשמדה.⁵¹ מכתב אישי של טייס במילואים למפקד חיל־האוויר בני פלד ב-1977, ובו הוא קובל על דרך פיתוח שיטת תקיפה מול טילי 6-SA, חושף את השינוי שהתרחש סביב מלחמת יום הכיפורים:⁵²

אנחנו [הטייסים] אנשים קטנים ובלתי מקצועיים, והמלחמה הולכת ומסתבכת [...] נעשינו, לפי דעתי, תלויים בצורה מוגזמת בדעתם של "אנשי המקצוע" - אנשי חקר ביצועים, אמל"ח ומודיעין ואנו נוטים לקבל את דעתם כאמת חד־משמעית, כאשר אין לנו כלים להתמודד איתה [...] נדמה לי שבניית ה"פרופיל החדש" [שיטת תקיפה] היא מתחילתה ועד סופה, כמעט, תכנון ויזמה של אנשים שאינם טייסים.

דוגמאות לירידת מרכיב תרומת ההטסה לאפקטיביות הכוללת מול עליית מרכיבי המודיעין והתכנון אפשר לראות בסדרת הכתבות שהתפרסמה לאורך השנים על מבצע "ערצב 19" - המבצע שבו הותקפו סוללות הטק"א הסוריות במלחמת שלום הגליל. הכתבות התמקדו ביכולות השליטה והתכנון שפותחו לקראת המבצע, ולא בסיפורי הטייסים שהשתתפו בו,⁵³ אם כי יש לציין שסיפורי ניהוג החימוש מונחה הטלוויזיה שביצעו נווטי המטוסים לא פורסמו בזמנו משיקולי ביטחון מידע וסיווג החימוש.

כך היה גם בכתבות שעסקו בתקיפת הכור הסורי ב-2007, ובהן הודגש נושא המודיעין והתכנון.⁵⁴ אין הכוונה לטעון כאן כי הטייס "נעלם". הדרישות ממנו השתנו, ומרכיב הטסת המטוס ותמרונו למצב ירי על מטוס האויב ירדו, משום שבמטוסים מתקדמים חלק מתהליך הטיסה נתמך באמצעות מערכות האוויוניקה והמחשוב של המטוס. לעומת זאת, עלו מרכיבים של קליטת נתונים רבים ממקורות שונים, מיצוי כלל היכולות של המטוסים החדישים וקבלת החלטות הנובעות מהן.

מניע עיקרי לשינוי הוא התפתחות טכנולוגית שיצרה עומס בחישובים, בעיקר מהסוג של חקר ביצועים, שדרשו מומחים כדי לבצעם, והטייס או הטייסת כבר לא היו בעלי הידע המתאים. בה בעת הטכנולוגיה אפשרה להעביר את תוצאות התכנון במהירות לטייסת ובהמשך לטייס, והדבר הגביר את יעילות המערכת.

שינוי נוסף הוא בתחום הסנסורים. בהתחלה הסתמכו הטייסים רק על חוש הראייה, אחר כך על הנחיות מהבקר (על בסיס מכ"ם קרקעי), בהמשך נוספו במטוס מכ"ם, סנסורים לנעילת מכ"ם אויב על המטוס, לשיגור טילי אויב עליו, לזיהוי המטרה הקרקעית ועוד. קליטת החימוש האוטונומי המשוגר מטווח עשרות קילומטרים, ללא קשר עין בין הטייס למטרה וללא מעורבות הטייס בניווטו למטרה, היא שלב נוסף בתהליך של צמצום תפקיד הטייס. הדרישות מהטייס השתנו, ואפשר לומר כי הן בהיקף דומה לעבר, אך מהותן שונה. בה בעת היקף המערכת התומכת ואחריותה גדלו, ולכן תפקיד הטייס בתוכה הצטמצם.

הצד השני של אותה תופעה הוא עליית הריכוזיות בהפעלת הכוח האווירי, לאו דווקא מהצורך למצות משאבים במחסור, אלא עקב הצורך לתכנן ולסנכרן "קרב משולב" אווירי הכולל את המרכיבים שצוינו מעלה: מטוסי תקיפה בגלים, כטמ"מים לאיסוף בזמן אמת, מוץ, גופי הטעיה, ל"א אקטיבי ועוד.

היבט אחר הוא עליית הרגישות לטעויות ותקלות - תופעה המשפיעה על כלל מפקדי צה"ל. המרחק בין טעות טקטית בשטח להשפעתה האסטרטגית על המערכה התקצר משמעותית, ואיתו גדלה האחריות על דרג הפיקוד העליון. עקב כך נוטה המטכ"ל לנסות לצמצם טעויות באמצעות הגברת הריכוזיות המעצימה את מרכזיות מטה החיל ואת תפקיד מפקד החיל.

לריכוזיות הזו יש גם מחירים כאשר חיל־האוויר נדרש להשתנות.

נראה כי המצב הנוכחי הוא שילוב של גורמים אלה: ירידת תפיסת הטייס את עצמו כ"סוליסט" עקב עלייה במורכבות הטכנולוגית שהביאה להעתקת תפקודים למערכת התומכת אותו; עלייה בהבנת הצורך בפעולה מתואמת רבת מרכיבים; היעדר מלחמות הרואיות, כמו מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, שבהן היה "הכול תלוי בחיל־האוויר"; ותהליכי התבגרות טבעיים של הארגון. כל אלה גרמו לירידה בהאדרת איש צוות האוויר שאפיינה את החיל בעבר, ולכך יש השפעה על התרבות ועל התהליכים במפקדת החיל.

*המשך הפרק בספר המלא*