האחות הסוררת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחות הסוררת
מכר
מאות
עותקים
האחות הסוררת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האחות הסוררת

3.7 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אן טיילר

אן טיילר פרסמה עשרים רומנים. ספריה, שזכו לשבחי הביקורת, זכו גם בפרסים רבים, היו לרבי־מכר ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

תקציר

אן טיילר, הסופרת האמריקאית המוערכת וזוכת פרס פוליצר, מגישה לנו גרסה שנונה, שובת לב ועדכנית של "אילוף הסוררת", אחת הקומדיות האהובות של שייקספיר.

קייט בָּטיסטה מרגישה שחייה תקועים. איך קרה שהיא נהייתה מנהלת משק הבית של אביה, המדען המפוזר, ושל אחותה היפה והחוצפנית בּאני? ומלבד זאת, גם בעבודה לא קל לה – הילדים בגן שבו היא עובדת מעריצים אותה, אבל הוריהם לא תמיד מתלהבים מדעותיה החריגות ומהתנהגותה הישירה.

לד"ר בטיסטה יש בעיות אחרות. אחרי שנים של עבודת פרך אקדמית הוא נמצא על סף פריצת דרך. המחקר שלו יכול לעזור למיליונים. יש רק בעיה אחת: פְּיוֹטֶר, עוזר המעבדה הצעיר והמבריק שלו, עומד להיות מגורש מן המדינה. ובלי פיוטר, כל המחקר יירד לטמיון.

כשד"ר בטיסטה רוקח תוכנית שערורייתית שתאפשר לפיוטר להישאר בארץ, הוא מניח – כרגיל – שקייט תעזור לו. קייט רותחת מכעס: הפעם הוא באמת מבקש ממנה יותר מדי. אבל האם היא תצליח לעמוד בלחצים הנוגעים ללב והמגוחכים כאחד שמפעילים עליה שני הגברים האלה?

האחות הסוררת ראה אור במסגרת פרויקט מיוחד של הוצאת הוֹגארת, שהזמינה סופרים ידועי שם לכתוב רומנים המבוססים על מחזותיו של שייקספיר.

"עיבוד גאוני... מלא הומור ועדינות, הרבה יותר מאשר במקור". – הוושינגטון פוסט
"סאטירה פרועה שמזכירה את ג'יין אוסטן יותר מאשר את שייקספיר. ניכר שטיילר נהנתה לכתוב את 'האחות הסוררת', וגם הקוראים ייהנו". – NPR
"טיילר מצליחה לברוא עולם שאנחנו מאמינים לו... מקסים... שנון". – הבוסטון גלוב

פרק ראשון

1

קייט בָּטיסְטָה עבדה בגינה ולפתע שמעה את הטלפון מצלצל במטבח. היא הזדקפה והאזינה. אחותה היתה בבית, אבל אולי עוד לא התעוררה. אבל אז נשמע עוד צלצול, ועוד שניים אחריו, וכששמעה לבסוף את קולה של אחותה, התברר שהוא בקע מההודעה שבמשיבון. "הַיי לכם! הגעתם אלינו! אנחנו לא בבית כאילו? אז תשאירו הוֹ -"

בשלב זה כבר צעדה קייט לעבר המדרגות האחוריות והניפה את שערה אחורה מעבר לכתפיה בקריאת "אוף" כעוסה. היא ניגבה את ידיה על מכנסי הג'ינס ופתחה את דלת הרשת בתנופה. "קייט," אמר אביה, "תעני."

היא הרימה את השפופרת. "מה," היא אמרה.

"שכחתי לקחת את האוכל לצהריים."

עיניה נשלחו אל השיש שלצד המקרר, ושם, אכן, היתה מונחת קופסת האוכל בדיוק במקום שבו הניחה אותה ערב קודם. היא תמיד השתמשה בשקיות הניילון השקופות שמקבלים בסופרמרקט, ותכולת השקית היתה גלויה לעין: קופסת פלסטיק שקופה ובה סנדוויצ'ים ותפוח. "אהה," היא אמרה.

"את יכולה להביא לי אותו?"

"להביא לך אותו עכשיו?"

"בדיוק."

"באמת, אבא. אני לא שירות שליחים," היא אמרה.

"מה כבר יש לך לעשות?" הוא שאל.

"יום ראשון היום! אני מעשׂבת את הנוריות."

"אוי, קייט, אל תהיי כזאת. קדימה, תיכנסי למכונית ותקפצי הנה; יופי, ילדה טובה."

"אויש," היא אמרה, ואז טרקה את השפופרת והרימה את שקית האוכל מהשיש.

היו כמה דברים מוזרים בשיחה הזאת. ראשית, עצם העובדה שהיא התנהלה; אביה סלד ממכשירי טלפון. למעשה, במעבדה שלו אפילו לא היה טלפון, מה שאומר שהוא כנראה התקשר מהטלפון הנייד. וגם זה היה יוצא דופן, כי מלכתחילה היה לו טלפון נייד רק מפני שבנותיו התעקשו על כך. בהתחלה, כשרק קנה אותו, הוא נכנס להתקף קטן של רכישת אפליקציות - בעיקר מחשבונים מדעיים מסוגים שונים. אחרי כן הוא איבד כל עניין במכשיר, ולאחרונה התעלם ממנו לגמרי.

וכן היתה העובדה שהוא שכח את האוכל לצהריים בערך פעמיים בשבוע, אבל נדמה שעד כה מעולם לא הבחין בכך. למעשה, האיש פשוט לא אכל. קייט היתה חוזרת הביתה מהעבודה ומוצאת את האוכל שהכינה לו לצהריים מונח על השיש, ובכל זאת היתה צריכה לצעוק לו שלוש או ארבע פעמים שיבוא לאכול את ארוחת הערב. תמיד היה לו משהו טוב יותר לעשות, איזה כתב עת שרצה לקרוא בו או דוחות שרצה לערוך. אילו גר לבד, היה ודאי גווע ברעב.

ואם באמת היה מרגיש פתאום שהוא רעב, היה יכול פשוט לצאת החוצה ולקנות לעצמו משהו. המעבדה שלו לא היתה רחוקה מהקמפוס של ג'וֹנס הוֹפְּקינס, מקום שיש בו אינספור דוכני כריכים וחנויות נוחות.

שלא לדבר על כך שאפילו עוד לא הגיעה שעת הצהריים.

אבל היום היה שטוף שמש ובחוץ נשבה רוח נעימה, גם אם קרירה - סוף־סוף מזג אוויר נעים אחרי חורף ארוך, קשה וקפוא - והיא דווקא שמחה למצוא תירוץ לצאת אל העולם שבחוץ. היא לא תיסע במכונית; היא תלך ברגל. שיחכה קצת. (הוא עצמו אף פעם לא נסע במכונית, אלא אם כן היה צריך לקחת איתו ציוד מסוג כלשהו. הוא היה די משוגע לענייני בריאות.)

היא יצאה דרך דלת הכניסה וטרקה אותה בעוצמה רבה מהרגיל, כי הרגיז אותה שבָּאני ממשיכה לישון עד שעה מאוחרת כל כך. הצמחייה שלאורך השביל היתה מכוסה ענפים וסבוכה מדי, וקייט הזכירה לעצמה לסדר אותה ברגע שתגמור עם הנוריות.

היא אחזה בשקית האוכל בצווארה המפותל, והשקית התנדנדה בידה בזמן שחלפה על פני הבית של משפחה מינץ ואז זה של משפחת גורדון - בנייני לבֵנים הדורים בסגנון קולוניאלי כמו ביתה של משפחה בָּטיסטה, רק מתוחזקים טוב יותר - ואז פנתה בסיבוב. גברת גורדון השתופפה בתוך שיחי האזליאה שבגינתה ופיזרה סביב שורשיהם חומר לחיפוי קרקע. "הֵיי, קייט, שלום לך!" היא קראה בקול מתנגן.

"הַיי."

"נראה שהאביב כבר שוקל להגיע!"

"כן."

קייט המשיכה לצעוד בלי להאט את צעדיה, וז'קט הזמש התנפנף מאחוריה. צמד בחורות - מן הסתם סטודנטיות בהופקינס - התקדמו לפניה בקצב של חילזון. "היה לי ברור שהוא רוצה להזמין אותי לדייט," אמרה אחת מהן, "כי הוא לא הפסיק לכחכח בגרון, את יודעת, כמו שהם עושים לפעמים? ואז הם לא אומרים שום דבר."

"אני מתה על זה שהם כאלה ביישנים," אמרה חברתה.

קייט עקפה אותן והמשיכה ללכת.

ברחוב הבא היא פנתה שמאלה והתקרבה אל שכונה מעורבת קצת יותר ובה בנייני דירות ובתי קפה ובתים שחולקו למשרדים, ובסופו של דבר נכנסה לעוד בֵּית לבנים בסגנון קולוניאלי. החצר הקדמית היתה קטנה מזו שבבית משפחת בטיסטה, אבל כניסת העמודים היתה גדולה ומפוארת יותר. שישה או שמונה שלטים לצד דלת הכניסה פירטו את שמותיהם של ארגונים שונים ומשונים וכתבי עת קטנים וחסרי חשיבות. אבל לא היה שום שלט שציין את שמו של לוּאיס בטיסטה. הוא עבר לאורך השנים בין אינספור בניינים עד שנחת לבסוף באזור המיותם הזה, סמוך לאוניברסיטה אבל במרחק קילומטרים מהמרכז הרפואי, וכנראה החליט שאין טעם להתאמץ לתלות שלט.

במבואה היה קיר אחד מכוסה כולו תיבות דואר, ועל ספסל רעוע מתחתיהן הונחו ערימות קורסות של עלונים ושל תפריטי מסעדות שמציעות משלוחים. קייט חלפה על פני כמה משרדים, אבל הדלת היחידה שהיתה פתוחה היתה זו של "נוצרים למען בודהה". בפנים היא ראתה שלוש נשים מקובצות סביב שולחן שלידו ישבה אישה רביעית וטפחה על עיניה בטישוּ. (תמיד קורה משהו.) קייט פתחה עוד דלת בקצה המסדרון וירדה בגרם מדרגות עץ. בתחתיתן היא נעצרה והקישה את הקוד: 1957, השנה שבה ויטֶבּסקי הגדיר את הקריטריונים למחלות אוטואימוּניות.

החדר שאליו נכנסה היה זעיר ומרוהט רק בשולחן פשוט ושני כיסאות מתקפלים. שקית נייר חומה ניצבה על השולחן; עוד שקית אוכל, כך נראה. היא הניחה את השקית עם האוכל של אביה לצדה, ואז ניגשה אל דלת פנימית ונקשה עליה קצרות כמה פעמים. כעבור רגע שרבב אביה את ראשו החוצה - קרקפתו הקירחת והמשיית מוקפת רצועה צרה של שיער שחור, פניו השחומות עטויות שפם שחור ומשקפיים עגולים נטולי מסגרת. "אה, קייט," הוא אמר. "בואי תיכנסי."

"לא, תודה," היא אמרה. היא אף פעם לא הצליחה לשאת את הריחות כאן - הריח החד והחריף של המעבדה עצמה וריח הקרטון של חדר העכברים. "האוכל מחכה לך על השולחן," היא אמרה. "ביי."

"לא, חכי!"

הוא סובב את ראשו ודיבר אל מישהו שבחדר לצדו. "פְּיוֹדֶר? בוא תגיד שלום לבת שלי."

"אני צריכה ללכת," אמרה קייט.

"אני חושב שאף פעם לא פגשת את עוזר המחקר שלי," אמר אביה.

"זה בסדר."

אבל הדלת נפתחה לרווחה, ואיש שרירי מוצק עם שיער צהוב חלק יצא ונעמד לצד אביה. חלוק המעבדה הלבן שלבש היה מטונף כל כך עד שהוא כמעט היה בצבע של הסרבל האפרפר של ד"ר בטיסטה. "וְוְאוּאוֹב!" הוא אמר. או לפחות ככה זה נשמע. הוא נעץ בקייט מבט מעריץ. גברים נעצו בה מבטים כאלה לעתים קרובות כשראו אותה לראשונה. זה היה בסך הכול בגלל כמה תאים מתים: שערה, שהיה שחור־כחול וגלי והגיע עד מתחת למותניה.

"תכירי, זה פּיוֹדר צֶ'רבָּקוֹב," אמר לה אביה.

"פּיוֹטְר," תיקן אותו האיש, ולא הותיר כל חלל בין ה־ט' החדה והנוקשה לבין ה־ר' המתגלגלת בפראות. ואז הוסיף, "שְצֶ'רבָּקוֹב," וירק בפיצוץ את תערובת העיצורים.

"פיודר, תכיר את קייט."

"הַיי," אמרה קייט. "נתראה אחר כך," היא אמרה לאביה.

"חשבתי שאולי תישארי רגע."

"בשביל מה?"

"טוב, הרי תצטרכי להחזיר הביתה את קופסת האוכל שלי, לא?"

"טוב, הרי תוכל להחזיר אותה בעצמך, לא?"

מין קריאת התפעלות הפנתה את תשומת הלב של שניהם לעבר פיוטר. "בדיוק כמו הבנות בארץ שלי," הוא אמר בפנים קורנות. "כל כך חצופה."

"בדיוק כמו הנשים," אמרה קייט בנימת נזיפה.

"כן, גם הן. הסבתות והדודות."

היא החליטה להרים ידיים. "אבא," היא אמרה, "בבקשה תגיד לבּאני שתפסיק להשאיר בלגן כשהיא מזמינה חברים, טוב? ראית את חדר הטלוויזיה הבוקר?"

"כן, כן," אמר אביה, אבל בעודו מדבר כבר פנה שוב לכיוון המעבדה. ואז הוא חזר ודחף כיסא גבוה על גלגלים. הוא החנה אותו לצד השולחן. "בואי, שבי," הוא אמר לה.

"אני צריכה לחזור לעבוד בגינה."

"קייט, בבקשה," הוא אמר. "את אף פעם לא באה לשעשע אותי קצת."

היא נעצה בו מבט. "לשעשע אותך קצת?"

"שבי, שבי," הוא אמר והצביע על הכיסא. "את יכולה לאכול חלק מהסנדוויץ' שלי."

"אני לא רעבה," היא אמרה. אבל בכל זאת התיישבה, באי־נוחות, ועדיין נעצה בו מבט.

"פיודֶר, שב. אתה יכול לאכול איתי את הסנדוויץ' אם אתה רוצה. קייט הכינה אותו במיוחד. חמאת בוטנים ודבש בלחם מחיטה מלאה."

"אתה יודע שאני לא אוכל חמאת בוטנים," אמר לו פיוטְר בנימה חמורת סבר. הוא שלף את אחד הכיסאות המתקפלים והתיישב באלכסון מול קייט. כיסאו היה נמוך משמעותית מזה של קייט, והיא ראתה ששערו מתחיל להקליש סביב הקודקוד. "בארץ שלי רק חזירים אוכלים בוטנים."

"חה־חה," אמר ד"ר בטיסטה. "הוא מאוד משעשע, נכון, קייט?"

"הם אוכלים אותם עם הקליפות," אמר פיוטר.

קייט הבחינה שקשה לו להגות חלק מהעיצורים, וגם התנועות שהגה לא היו ארוכות מספיק. לא היתה לה סבלנות למבטאים זרים.

"הפתיע אותך שהתקשרתי מהטלפון הנייד?" שאל אותה אביה. הוא עדיין עמד מסיבה כלשהי. הוא שלף את הטלפון מכיס הסרבל. "צדקתן, שתיכן; זה באמת מכשיר יעיל," הוא אמר. "מעכשיו אתחיל להשתמש בו יותר." הוא נעץ לרגע מבט מהורהר במכשיר, כאילו ניסה להיזכר מהו בעצם. ואז לחץ על כפתור והעלה את המכשיר אל מול פניו. הוא צמצם את עיניו וצעד כמה צעדים אחורה. ואז נשמע מין תקתוק מכני. "רואים? אפשר לצלם בזה תמונות," הוא אמר.

"תמחק אותה," ציוותה קייט.

"אני לא יודע איך," הוא אמר, והטלפון נקש שוב.

"די כבר, אבא, שב ותאכל. אני צריכה לחזור לגינה."

"בסדר, בסדר."

הוא החזיר את הטלפון לכיס והתיישב. פיוטר פתח בינתיים את שקית האוכל שלו. הוא הוציא ממנה שתי ביצים ואז בננה והניח הכול מולו על גבי שקית הנייר השטוחה. "פיודר מאמין בבננות," הסביר ד"ר בטיסטה. "כל הזמן אני אומר לו לאכול תפוחים, אבל הוא פשוט לא מקשיב!" הוא פתח את שקית האוכל שלו והוציא ממנה את התפוח. "פֶּקְטין! פֶּקְטין!" הוא אמר לפיוטר וטלטל את התפוח מול פרצופו.

"בננות הן מזון־על," אמר פיוטר בשלווה, ואז הרים את הבננה שלו והחל לקלף אותה. פניו היו כמעט בצורת משושה, כך הבחינה קייט - עצמות הלחיים התרחבו אל שתי נקודות חדות, זוויות הלסת היו עוד שתי נקודות שהתקדמו באלכסון לעבר הנקודה של סנטרו, וקווצות השיער הארוכות של שערו התפרדו מעל מצחו ויצרו את הנקודה העליונה. "גם ביצים," הוא הוסיף ואמר. "ביצה של תרנגולת! איזה דבר עצמאי ומתוחכם!"

"קייט מכינה לי סנדוויץ' כל ערב לפני שהיא הולכת לישון," אמר ד"ר בטיסטה. "היא טיפוס מאוד ביתי."

קייט מצמצה.

"אבל עם חמאת בוטנים," אמר פיוטר.

"אה, כן."

"כן," אמר פיוטר ונאנח. הוא תלה בה מבט מלא צער. "אבל היא בהחלט יפה."

"אתה צריך לראות את אחותה."

קייט אמרה, "באמת! אבא!"

"מה?"

"ואיפה האחות הזאת?" שאל פיוטר.

"תראה, באני בסך הכול בת חמש־עשרה. היא עדיין בתיכון."

"אוקיי," אמר פיוטר. הוא החזיר את מבטו אל קייט.

קייט גלגלה את כיסאה לאחור בתנופה ואז קמה. "אל תשכח את הקופסה," היא אמרה לאביה.

"מה! את הולכת? למה כל כך מהר?"

אבל קייט רק אמרה, "ביי" - שהופנה בעיקר אל פיוטר, שעקב אחריה במבט אומד - ואז צעדה לעבר הדלת ופתחה אותה לרווחה.

"קתרין, יקרה שלי, אל תלכי ככה!" אביה קם. "אוי לא, זה לא הלך טוב בכלל. תבין, פיודר, היא פשוט כל כך עסוקה. אני אף פעם לא מצליח לשכנע אותה לשבת רגע ולנוח. כבר סיפרתי לך שהיא מנהלת את כל הבית? היא טיפוס מאוד ביתי. אה, כבר אמרתי את זה. וחוץ מזה יש לה עבודה במשרה מלאה. סיפרתי לך שהיא גננת? היא נהדרת עם ילדים קטנים."

"למה אתה אומר את זה?" שאלה קייט בכעס והפנתה אליו את פניה. "מה קרה לך? אני שונאת ילדים קטנים; אתה יודע את זה."

נשמעה עוד קריאת התפעלות מפי פיוטר. הוא הפנה לעברה חיוך גדול. "למה את שונאת ילדים קטנים?" הוא שאל אותה.

"קודם כול, הם לא הכי חכמים, למקרה שלא שמת לב."

הוא השמיע עוד קריאת התפעלות. עם כל הקריאות האלו והבננה שהחזיק בידו הוא הזכיר לה שימפנזה. היא הסתובבה ויצאה מהחדר, נתנה לדלת להיטרק מאחוריה ברעש ואז עלתה במדרגות שתיים־שתיים.

מאחוריה היא שמעה את הדלת נפתחת שוב. אביה קרא, "קייט?" היא שמעה את צעדיו במדרגות אבל הוסיפה לצעוד לעבר פתח הבניין.

צעדיו נעשו שקטים יותר כשהגיע לשטיח. "אני רק אלווה אותך, בסדר?" הוא קרא אחריה.

ילווה אותה?

אבל היא נעמדה כשהגיעה אל דלת הכניסה. היא הסתובבה וחיכתה עד שיגיע אליה.

"לא התנהגתי כמו שצריך," הוא אמר. הוא החליק על קרחתו בכף יד אחת. הסרבל היה גדול עליו ונפוח במרכזו, כך שהוא נראה כמו דמות מ"טֵלֵטאבּיז". "לא התכוונתי להרגיז אותך," הוא אמר.

"אני לא כועסת; אני..."

אבל היא לא הצליחה לומר את המילה "נעלבתי". היא פחדה שהמילה הזאת תעלה דמעות בעיניה. "נמאס לי," היא אמרה במקום זאת.

"אני לא מבין."

בזה היא דווקא האמינה. עובדה: הוא באמת לא הבין שום דבר.

"ומה בדיוק ניסית לעשות שם?" היא שאלה אותו, והניחה את אגרופיה על המותניים. "למה התנהגת כל כך... מוזר עם העוזר ההוא?"

"הוא לא סתם 'העוזר ההוא'; הוא פיודר צ'רבקוב, ויש לי מזל גדול שהוא עובד איתי. הנה, תראי: הוא בא לעבודה ביום ראשון! הוא עושה את זה לא מעט. והוא עובד איתי כבר שלוש שנים, דרך אגב, אז אני קצת מתפלא שאפילו את השם שלו את לא מכירה."

"שלוש שנים? מה קרה לאֶניס?"

"אלוהים! אֶניס! כבר עבדו איתי שני עוזרים אחריו."

"אה," היא אמרה.

היא לא ידעה למה הוא כל כך כעוס. הרי הוא אף פעם לא דיבר על העוזרים שלו - או על שום דבר אחר כשחושבים על זה.

"נראה שלא קל לי לשמור אותם אצלי," הוא אמר. "אולי בעיני אנשים מבחוץ הפרויקט שלי לא נראה כל כך מבטיח."

עד כה הוא מעולם לא הודה בכך, אם כי מדי פעם קייט תהתה בנושא. פתאום היא ריחמה עליו. היא שמטה את ידיה לצדי גופה.

"התאמצתי מאוד להביא את פיודר לארץ הזאת," הוא אמר. "אני לא יודע אם את מבינה את זה. הוא היה אז בסך הכול בן עשרים וחמש, אבל כל מי שמבין משהו באימונולוגיה שמע עליו. הוא מבריק. הוא קיבל ויזה 1-O, וזה לא משהו שקורה הרבה בימינו."

"אז יופי, אבא."

"ויזה של אנשים עם יכולת יוצאת דופן; זאת המשמעות של ויזה 1-O. זה אומר שיש לו מיומנות או ידע יוצאי דופן שאין לאף אחד כאן בארץ, ושאני עוסק במחקר יוצא דופן שמצדיק את העובדה שאני זקוק לו."

"יופי לך."

"ויזות מסוג 1-O תקפות לשלוש שנים."

היא שלחה יד ונגעה בזרועו. "בטח שאתה דואג לפרויקט שלך," היא אמרה בנימה שהיא קיוותה שהיא נשמעת מעודדת. "אבל אני בטוחה שהכול יסתדר."

"את באמת חושבת?" הוא שאל.

היא הנהנה וטפחה על זרועו כמה טפיחות מגושמות, והוא כנראה לא ציפה להן, כי הוא נראה מבוהל. "אני בטוחה," היא אמרה לו. "אל תשכח להחזיר את קופסת האוכל הביתה."

ואז היא פתחה את דלת הכניסה ויצאה אל אור השמש. שתיים מנשות "נוצרים למען בודהה" ישבו על המדרגות בראשים צמודים. הן צחקו בקול רם על משהו ועבר רגע עד שהבחינו בה, ואז הן התרחקו זו מזו כדי שהיא תוכל לעבור.

 

 

אן טיילר

אן טיילר פרסמה עשרים רומנים. ספריה, שזכו לשבחי הביקורת, זכו גם בפרסים רבים, היו לרבי־מכר ועובדו לקולנוע ולטלוויזיה.

עוד על הספר

האחות הסוררת אן טיילר

1

קייט בָּטיסְטָה עבדה בגינה ולפתע שמעה את הטלפון מצלצל במטבח. היא הזדקפה והאזינה. אחותה היתה בבית, אבל אולי עוד לא התעוררה. אבל אז נשמע עוד צלצול, ועוד שניים אחריו, וכששמעה לבסוף את קולה של אחותה, התברר שהוא בקע מההודעה שבמשיבון. "הַיי לכם! הגעתם אלינו! אנחנו לא בבית כאילו? אז תשאירו הוֹ -"

בשלב זה כבר צעדה קייט לעבר המדרגות האחוריות והניפה את שערה אחורה מעבר לכתפיה בקריאת "אוף" כעוסה. היא ניגבה את ידיה על מכנסי הג'ינס ופתחה את דלת הרשת בתנופה. "קייט," אמר אביה, "תעני."

היא הרימה את השפופרת. "מה," היא אמרה.

"שכחתי לקחת את האוכל לצהריים."

עיניה נשלחו אל השיש שלצד המקרר, ושם, אכן, היתה מונחת קופסת האוכל בדיוק במקום שבו הניחה אותה ערב קודם. היא תמיד השתמשה בשקיות הניילון השקופות שמקבלים בסופרמרקט, ותכולת השקית היתה גלויה לעין: קופסת פלסטיק שקופה ובה סנדוויצ'ים ותפוח. "אהה," היא אמרה.

"את יכולה להביא לי אותו?"

"להביא לך אותו עכשיו?"

"בדיוק."

"באמת, אבא. אני לא שירות שליחים," היא אמרה.

"מה כבר יש לך לעשות?" הוא שאל.

"יום ראשון היום! אני מעשׂבת את הנוריות."

"אוי, קייט, אל תהיי כזאת. קדימה, תיכנסי למכונית ותקפצי הנה; יופי, ילדה טובה."

"אויש," היא אמרה, ואז טרקה את השפופרת והרימה את שקית האוכל מהשיש.

היו כמה דברים מוזרים בשיחה הזאת. ראשית, עצם העובדה שהיא התנהלה; אביה סלד ממכשירי טלפון. למעשה, במעבדה שלו אפילו לא היה טלפון, מה שאומר שהוא כנראה התקשר מהטלפון הנייד. וגם זה היה יוצא דופן, כי מלכתחילה היה לו טלפון נייד רק מפני שבנותיו התעקשו על כך. בהתחלה, כשרק קנה אותו, הוא נכנס להתקף קטן של רכישת אפליקציות - בעיקר מחשבונים מדעיים מסוגים שונים. אחרי כן הוא איבד כל עניין במכשיר, ולאחרונה התעלם ממנו לגמרי.

וכן היתה העובדה שהוא שכח את האוכל לצהריים בערך פעמיים בשבוע, אבל נדמה שעד כה מעולם לא הבחין בכך. למעשה, האיש פשוט לא אכל. קייט היתה חוזרת הביתה מהעבודה ומוצאת את האוכל שהכינה לו לצהריים מונח על השיש, ובכל זאת היתה צריכה לצעוק לו שלוש או ארבע פעמים שיבוא לאכול את ארוחת הערב. תמיד היה לו משהו טוב יותר לעשות, איזה כתב עת שרצה לקרוא בו או דוחות שרצה לערוך. אילו גר לבד, היה ודאי גווע ברעב.

ואם באמת היה מרגיש פתאום שהוא רעב, היה יכול פשוט לצאת החוצה ולקנות לעצמו משהו. המעבדה שלו לא היתה רחוקה מהקמפוס של ג'וֹנס הוֹפְּקינס, מקום שיש בו אינספור דוכני כריכים וחנויות נוחות.

שלא לדבר על כך שאפילו עוד לא הגיעה שעת הצהריים.

אבל היום היה שטוף שמש ובחוץ נשבה רוח נעימה, גם אם קרירה - סוף־סוף מזג אוויר נעים אחרי חורף ארוך, קשה וקפוא - והיא דווקא שמחה למצוא תירוץ לצאת אל העולם שבחוץ. היא לא תיסע במכונית; היא תלך ברגל. שיחכה קצת. (הוא עצמו אף פעם לא נסע במכונית, אלא אם כן היה צריך לקחת איתו ציוד מסוג כלשהו. הוא היה די משוגע לענייני בריאות.)

היא יצאה דרך דלת הכניסה וטרקה אותה בעוצמה רבה מהרגיל, כי הרגיז אותה שבָּאני ממשיכה לישון עד שעה מאוחרת כל כך. הצמחייה שלאורך השביל היתה מכוסה ענפים וסבוכה מדי, וקייט הזכירה לעצמה לסדר אותה ברגע שתגמור עם הנוריות.

היא אחזה בשקית האוכל בצווארה המפותל, והשקית התנדנדה בידה בזמן שחלפה על פני הבית של משפחה מינץ ואז זה של משפחת גורדון - בנייני לבֵנים הדורים בסגנון קולוניאלי כמו ביתה של משפחה בָּטיסטה, רק מתוחזקים טוב יותר - ואז פנתה בסיבוב. גברת גורדון השתופפה בתוך שיחי האזליאה שבגינתה ופיזרה סביב שורשיהם חומר לחיפוי קרקע. "הֵיי, קייט, שלום לך!" היא קראה בקול מתנגן.

"הַיי."

"נראה שהאביב כבר שוקל להגיע!"

"כן."

קייט המשיכה לצעוד בלי להאט את צעדיה, וז'קט הזמש התנפנף מאחוריה. צמד בחורות - מן הסתם סטודנטיות בהופקינס - התקדמו לפניה בקצב של חילזון. "היה לי ברור שהוא רוצה להזמין אותי לדייט," אמרה אחת מהן, "כי הוא לא הפסיק לכחכח בגרון, את יודעת, כמו שהם עושים לפעמים? ואז הם לא אומרים שום דבר."

"אני מתה על זה שהם כאלה ביישנים," אמרה חברתה.

קייט עקפה אותן והמשיכה ללכת.

ברחוב הבא היא פנתה שמאלה והתקרבה אל שכונה מעורבת קצת יותר ובה בנייני דירות ובתי קפה ובתים שחולקו למשרדים, ובסופו של דבר נכנסה לעוד בֵּית לבנים בסגנון קולוניאלי. החצר הקדמית היתה קטנה מזו שבבית משפחת בטיסטה, אבל כניסת העמודים היתה גדולה ומפוארת יותר. שישה או שמונה שלטים לצד דלת הכניסה פירטו את שמותיהם של ארגונים שונים ומשונים וכתבי עת קטנים וחסרי חשיבות. אבל לא היה שום שלט שציין את שמו של לוּאיס בטיסטה. הוא עבר לאורך השנים בין אינספור בניינים עד שנחת לבסוף באזור המיותם הזה, סמוך לאוניברסיטה אבל במרחק קילומטרים מהמרכז הרפואי, וכנראה החליט שאין טעם להתאמץ לתלות שלט.

במבואה היה קיר אחד מכוסה כולו תיבות דואר, ועל ספסל רעוע מתחתיהן הונחו ערימות קורסות של עלונים ושל תפריטי מסעדות שמציעות משלוחים. קייט חלפה על פני כמה משרדים, אבל הדלת היחידה שהיתה פתוחה היתה זו של "נוצרים למען בודהה". בפנים היא ראתה שלוש נשים מקובצות סביב שולחן שלידו ישבה אישה רביעית וטפחה על עיניה בטישוּ. (תמיד קורה משהו.) קייט פתחה עוד דלת בקצה המסדרון וירדה בגרם מדרגות עץ. בתחתיתן היא נעצרה והקישה את הקוד: 1957, השנה שבה ויטֶבּסקי הגדיר את הקריטריונים למחלות אוטואימוּניות.

החדר שאליו נכנסה היה זעיר ומרוהט רק בשולחן פשוט ושני כיסאות מתקפלים. שקית נייר חומה ניצבה על השולחן; עוד שקית אוכל, כך נראה. היא הניחה את השקית עם האוכל של אביה לצדה, ואז ניגשה אל דלת פנימית ונקשה עליה קצרות כמה פעמים. כעבור רגע שרבב אביה את ראשו החוצה - קרקפתו הקירחת והמשיית מוקפת רצועה צרה של שיער שחור, פניו השחומות עטויות שפם שחור ומשקפיים עגולים נטולי מסגרת. "אה, קייט," הוא אמר. "בואי תיכנסי."

"לא, תודה," היא אמרה. היא אף פעם לא הצליחה לשאת את הריחות כאן - הריח החד והחריף של המעבדה עצמה וריח הקרטון של חדר העכברים. "האוכל מחכה לך על השולחן," היא אמרה. "ביי."

"לא, חכי!"

הוא סובב את ראשו ודיבר אל מישהו שבחדר לצדו. "פְּיוֹדֶר? בוא תגיד שלום לבת שלי."

"אני צריכה ללכת," אמרה קייט.

"אני חושב שאף פעם לא פגשת את עוזר המחקר שלי," אמר אביה.

"זה בסדר."

אבל הדלת נפתחה לרווחה, ואיש שרירי מוצק עם שיער צהוב חלק יצא ונעמד לצד אביה. חלוק המעבדה הלבן שלבש היה מטונף כל כך עד שהוא כמעט היה בצבע של הסרבל האפרפר של ד"ר בטיסטה. "וְוְאוּאוֹב!" הוא אמר. או לפחות ככה זה נשמע. הוא נעץ בקייט מבט מעריץ. גברים נעצו בה מבטים כאלה לעתים קרובות כשראו אותה לראשונה. זה היה בסך הכול בגלל כמה תאים מתים: שערה, שהיה שחור־כחול וגלי והגיע עד מתחת למותניה.

"תכירי, זה פּיוֹדר צֶ'רבָּקוֹב," אמר לה אביה.

"פּיוֹטְר," תיקן אותו האיש, ולא הותיר כל חלל בין ה־ט' החדה והנוקשה לבין ה־ר' המתגלגלת בפראות. ואז הוסיף, "שְצֶ'רבָּקוֹב," וירק בפיצוץ את תערובת העיצורים.

"פיודר, תכיר את קייט."

"הַיי," אמרה קייט. "נתראה אחר כך," היא אמרה לאביה.

"חשבתי שאולי תישארי רגע."

"בשביל מה?"

"טוב, הרי תצטרכי להחזיר הביתה את קופסת האוכל שלי, לא?"

"טוב, הרי תוכל להחזיר אותה בעצמך, לא?"

מין קריאת התפעלות הפנתה את תשומת הלב של שניהם לעבר פיוטר. "בדיוק כמו הבנות בארץ שלי," הוא אמר בפנים קורנות. "כל כך חצופה."

"בדיוק כמו הנשים," אמרה קייט בנימת נזיפה.

"כן, גם הן. הסבתות והדודות."

היא החליטה להרים ידיים. "אבא," היא אמרה, "בבקשה תגיד לבּאני שתפסיק להשאיר בלגן כשהיא מזמינה חברים, טוב? ראית את חדר הטלוויזיה הבוקר?"

"כן, כן," אמר אביה, אבל בעודו מדבר כבר פנה שוב לכיוון המעבדה. ואז הוא חזר ודחף כיסא גבוה על גלגלים. הוא החנה אותו לצד השולחן. "בואי, שבי," הוא אמר לה.

"אני צריכה לחזור לעבוד בגינה."

"קייט, בבקשה," הוא אמר. "את אף פעם לא באה לשעשע אותי קצת."

היא נעצה בו מבט. "לשעשע אותך קצת?"

"שבי, שבי," הוא אמר והצביע על הכיסא. "את יכולה לאכול חלק מהסנדוויץ' שלי."

"אני לא רעבה," היא אמרה. אבל בכל זאת התיישבה, באי־נוחות, ועדיין נעצה בו מבט.

"פיודֶר, שב. אתה יכול לאכול איתי את הסנדוויץ' אם אתה רוצה. קייט הכינה אותו במיוחד. חמאת בוטנים ודבש בלחם מחיטה מלאה."

"אתה יודע שאני לא אוכל חמאת בוטנים," אמר לו פיוטְר בנימה חמורת סבר. הוא שלף את אחד הכיסאות המתקפלים והתיישב באלכסון מול קייט. כיסאו היה נמוך משמעותית מזה של קייט, והיא ראתה ששערו מתחיל להקליש סביב הקודקוד. "בארץ שלי רק חזירים אוכלים בוטנים."

"חה־חה," אמר ד"ר בטיסטה. "הוא מאוד משעשע, נכון, קייט?"

"הם אוכלים אותם עם הקליפות," אמר פיוטר.

קייט הבחינה שקשה לו להגות חלק מהעיצורים, וגם התנועות שהגה לא היו ארוכות מספיק. לא היתה לה סבלנות למבטאים זרים.

"הפתיע אותך שהתקשרתי מהטלפון הנייד?" שאל אותה אביה. הוא עדיין עמד מסיבה כלשהי. הוא שלף את הטלפון מכיס הסרבל. "צדקתן, שתיכן; זה באמת מכשיר יעיל," הוא אמר. "מעכשיו אתחיל להשתמש בו יותר." הוא נעץ לרגע מבט מהורהר במכשיר, כאילו ניסה להיזכר מהו בעצם. ואז לחץ על כפתור והעלה את המכשיר אל מול פניו. הוא צמצם את עיניו וצעד כמה צעדים אחורה. ואז נשמע מין תקתוק מכני. "רואים? אפשר לצלם בזה תמונות," הוא אמר.

"תמחק אותה," ציוותה קייט.

"אני לא יודע איך," הוא אמר, והטלפון נקש שוב.

"די כבר, אבא, שב ותאכל. אני צריכה לחזור לגינה."

"בסדר, בסדר."

הוא החזיר את הטלפון לכיס והתיישב. פיוטר פתח בינתיים את שקית האוכל שלו. הוא הוציא ממנה שתי ביצים ואז בננה והניח הכול מולו על גבי שקית הנייר השטוחה. "פיודר מאמין בבננות," הסביר ד"ר בטיסטה. "כל הזמן אני אומר לו לאכול תפוחים, אבל הוא פשוט לא מקשיב!" הוא פתח את שקית האוכל שלו והוציא ממנה את התפוח. "פֶּקְטין! פֶּקְטין!" הוא אמר לפיוטר וטלטל את התפוח מול פרצופו.

"בננות הן מזון־על," אמר פיוטר בשלווה, ואז הרים את הבננה שלו והחל לקלף אותה. פניו היו כמעט בצורת משושה, כך הבחינה קייט - עצמות הלחיים התרחבו אל שתי נקודות חדות, זוויות הלסת היו עוד שתי נקודות שהתקדמו באלכסון לעבר הנקודה של סנטרו, וקווצות השיער הארוכות של שערו התפרדו מעל מצחו ויצרו את הנקודה העליונה. "גם ביצים," הוא הוסיף ואמר. "ביצה של תרנגולת! איזה דבר עצמאי ומתוחכם!"

"קייט מכינה לי סנדוויץ' כל ערב לפני שהיא הולכת לישון," אמר ד"ר בטיסטה. "היא טיפוס מאוד ביתי."

קייט מצמצה.

"אבל עם חמאת בוטנים," אמר פיוטר.

"אה, כן."

"כן," אמר פיוטר ונאנח. הוא תלה בה מבט מלא צער. "אבל היא בהחלט יפה."

"אתה צריך לראות את אחותה."

קייט אמרה, "באמת! אבא!"

"מה?"

"ואיפה האחות הזאת?" שאל פיוטר.

"תראה, באני בסך הכול בת חמש־עשרה. היא עדיין בתיכון."

"אוקיי," אמר פיוטר. הוא החזיר את מבטו אל קייט.

קייט גלגלה את כיסאה לאחור בתנופה ואז קמה. "אל תשכח את הקופסה," היא אמרה לאביה.

"מה! את הולכת? למה כל כך מהר?"

אבל קייט רק אמרה, "ביי" - שהופנה בעיקר אל פיוטר, שעקב אחריה במבט אומד - ואז צעדה לעבר הדלת ופתחה אותה לרווחה.

"קתרין, יקרה שלי, אל תלכי ככה!" אביה קם. "אוי לא, זה לא הלך טוב בכלל. תבין, פיודר, היא פשוט כל כך עסוקה. אני אף פעם לא מצליח לשכנע אותה לשבת רגע ולנוח. כבר סיפרתי לך שהיא מנהלת את כל הבית? היא טיפוס מאוד ביתי. אה, כבר אמרתי את זה. וחוץ מזה יש לה עבודה במשרה מלאה. סיפרתי לך שהיא גננת? היא נהדרת עם ילדים קטנים."

"למה אתה אומר את זה?" שאלה קייט בכעס והפנתה אליו את פניה. "מה קרה לך? אני שונאת ילדים קטנים; אתה יודע את זה."

נשמעה עוד קריאת התפעלות מפי פיוטר. הוא הפנה לעברה חיוך גדול. "למה את שונאת ילדים קטנים?" הוא שאל אותה.

"קודם כול, הם לא הכי חכמים, למקרה שלא שמת לב."

הוא השמיע עוד קריאת התפעלות. עם כל הקריאות האלו והבננה שהחזיק בידו הוא הזכיר לה שימפנזה. היא הסתובבה ויצאה מהחדר, נתנה לדלת להיטרק מאחוריה ברעש ואז עלתה במדרגות שתיים־שתיים.

מאחוריה היא שמעה את הדלת נפתחת שוב. אביה קרא, "קייט?" היא שמעה את צעדיו במדרגות אבל הוסיפה לצעוד לעבר פתח הבניין.

צעדיו נעשו שקטים יותר כשהגיע לשטיח. "אני רק אלווה אותך, בסדר?" הוא קרא אחריה.

ילווה אותה?

אבל היא נעמדה כשהגיעה אל דלת הכניסה. היא הסתובבה וחיכתה עד שיגיע אליה.

"לא התנהגתי כמו שצריך," הוא אמר. הוא החליק על קרחתו בכף יד אחת. הסרבל היה גדול עליו ונפוח במרכזו, כך שהוא נראה כמו דמות מ"טֵלֵטאבּיז". "לא התכוונתי להרגיז אותך," הוא אמר.

"אני לא כועסת; אני..."

אבל היא לא הצליחה לומר את המילה "נעלבתי". היא פחדה שהמילה הזאת תעלה דמעות בעיניה. "נמאס לי," היא אמרה במקום זאת.

"אני לא מבין."

בזה היא דווקא האמינה. עובדה: הוא באמת לא הבין שום דבר.

"ומה בדיוק ניסית לעשות שם?" היא שאלה אותו, והניחה את אגרופיה על המותניים. "למה התנהגת כל כך... מוזר עם העוזר ההוא?"

"הוא לא סתם 'העוזר ההוא'; הוא פיודר צ'רבקוב, ויש לי מזל גדול שהוא עובד איתי. הנה, תראי: הוא בא לעבודה ביום ראשון! הוא עושה את זה לא מעט. והוא עובד איתי כבר שלוש שנים, דרך אגב, אז אני קצת מתפלא שאפילו את השם שלו את לא מכירה."

"שלוש שנים? מה קרה לאֶניס?"

"אלוהים! אֶניס! כבר עבדו איתי שני עוזרים אחריו."

"אה," היא אמרה.

היא לא ידעה למה הוא כל כך כעוס. הרי הוא אף פעם לא דיבר על העוזרים שלו - או על שום דבר אחר כשחושבים על זה.

"נראה שלא קל לי לשמור אותם אצלי," הוא אמר. "אולי בעיני אנשים מבחוץ הפרויקט שלי לא נראה כל כך מבטיח."

עד כה הוא מעולם לא הודה בכך, אם כי מדי פעם קייט תהתה בנושא. פתאום היא ריחמה עליו. היא שמטה את ידיה לצדי גופה.

"התאמצתי מאוד להביא את פיודר לארץ הזאת," הוא אמר. "אני לא יודע אם את מבינה את זה. הוא היה אז בסך הכול בן עשרים וחמש, אבל כל מי שמבין משהו באימונולוגיה שמע עליו. הוא מבריק. הוא קיבל ויזה 1-O, וזה לא משהו שקורה הרבה בימינו."

"אז יופי, אבא."

"ויזה של אנשים עם יכולת יוצאת דופן; זאת המשמעות של ויזה 1-O. זה אומר שיש לו מיומנות או ידע יוצאי דופן שאין לאף אחד כאן בארץ, ושאני עוסק במחקר יוצא דופן שמצדיק את העובדה שאני זקוק לו."

"יופי לך."

"ויזות מסוג 1-O תקפות לשלוש שנים."

היא שלחה יד ונגעה בזרועו. "בטח שאתה דואג לפרויקט שלך," היא אמרה בנימה שהיא קיוותה שהיא נשמעת מעודדת. "אבל אני בטוחה שהכול יסתדר."

"את באמת חושבת?" הוא שאל.

היא הנהנה וטפחה על זרועו כמה טפיחות מגושמות, והוא כנראה לא ציפה להן, כי הוא נראה מבוהל. "אני בטוחה," היא אמרה לו. "אל תשכח להחזיר את קופסת האוכל הביתה."

ואז היא פתחה את דלת הכניסה ויצאה אל אור השמש. שתיים מנשות "נוצרים למען בודהה" ישבו על המדרגות בראשים צמודים. הן צחקו בקול רם על משהו ועבר רגע עד שהבחינו בה, ואז הן התרחקו זו מזו כדי שהיא תוכל לעבור.