הדת העלווית

פתח דבר 

מן המפורסמות הוא שהמיעוט העלווי שולט בסוריה כבר שנים רבות, וההיכרות איתו נוגעת בדרך כלל להיסטוריה הפוליטית שלו. דבר פחות ידוע הוא שלעלווים, כמו לדרוזים, דת משלהם שהתפצלה מהאסלאם השיעי לפני למעלה מאלף שנים. מאורעות הדמים בסוריה בעשור האחרון הגבירו את המודעות לקיומה של הדת העלווית, שבניה מחזיקים ברסן השלטון ביד רמה בסוריה זה קרוב לחמישים שנה, ודומה שגם הסקרנות לעמוד על טיבה של דת זו רבה מכפי שהייתה בעבר. 

השם 'עלווים' המוכר לכול הוא חדש יחסית. הוא אומץ בידי בני העדה העלווית רק לפני כמאה שנה. עד אז, במשך כאלף שנים, הם היו ידועים בשם 'נוציירים' על שמו של מייסד הדת מֻחַמַּד אִבְּן נֻצַיְר, ואילו במחקר אומץ הכינוי האקדמי 'נוציירים־עלווים'. בכותרת הספר שלפנינו, נקטנו את השם 'הדת העלווית' הן כדי לשקף את כינוים העצמי של העלווים בימינו הן כדי להשתמש בשם השגור בפי כול. עם זאת, בגוף הספר העדפנו את השם 'נוציירים־עלווים', כינוי המשקף טוב יותר את התפתחותה ההיסטורית של דתם ופה ושם השתמשנו במונח 'נוציירים' לבדו ביחס לתקופה הקדם־מודרנית. 

האנתולוגיה המוגשת בזה לקוראים היא פרי עיסוקנו בדת העלווית זה למעלה משלושים שנה. מחקרינו הקודמים עסקו בפרקים מרכזיים בתולדות הדת, באמונותיה ובפולחניה. זה שנים רבות מלווה אותנו התחושה בצורך להביא בפני הקוראים מבחר מן הספרות הייחודית של דת עלומה זו שהסתום בה רב על הנגלה. פה ושם אומנם תורגמו בעבר טקסטים אחדים לשפות שונות, אך חסרה עדיין אנתולוגיה המציעה מגוון של מקורות המתארים את הדת על היבטיה העיקריים. הספר עצמו נפתח במבוא המתאר את הדת העלווית ופורס את הרקע לנושאים הנידונים בפרקי האנתולוגיה: סוד האלוהות, העומד בלב התאולוגיה הנוציירית־עלווית; גלגול נשמות כתורת הגמול של הדת; אנטינומיזם, פולחן וחגים, שבהם ניכרים יותר מכל יחסה השלילי של הדת למצוות האסלאם ואופיה הסינקרטיסטי; תהליך החניכה וההצטרפות למעגל הפנימי של יודעי הסוד; הזהות וההגדרה העצמית של בני הדת ביחס לאסלאם ולדתות אחרות. 

כתיב, תעתיק ורישום התאריכים 

שמות ומונחים בערבית נכתבו בתעתיק על פי הכללים המקובלים בפרסומים מדעיים. חרגנו מכך רק בכתיבת שמות ומונחים שנעשו שגורים בשפה העברית. אלה נכתבו בכתיב מלא. שמות ומונחים שאינם שגורים נוקדו בניקוד מלא. הנה תעתיק האותיות בערבית, שאין להן מקבילות בעברית: 

ث — ת' (הגייתה כ־th במילה
האנגלית think) 

ج — ג' 

ذ — ד' (הגייתה כ־th במילה
האנגלית this) 

خ — ח' (הגייתה כ'כ' רפויה) 

ض — דֿ (הגייתה כ'ד' נחצית) 

ص — צ (הגייתה כ'ס' נחצית) 

ظ — ט' (הגייתה כ'ז' נחצית) 

غ — ע' (הגייתה כ'ר' גרונית) 

ى — א (בסוף מילה) 

ة — ה (בצורת הנפרד); ת (בסמיכות)  

התאריך על פי הלוח המוסלמי (ההִגְ'רִי) הובא תחילה, ולאחריו הובא התאריך על פי הלוח הגרגוריאני, לדוגמה: עַלִי אלהַאדִי (מ' 868/254). תאריכי מאורעות וכן תאריכי פטירה של אישים החל מהמאה ה־17 הובאו על פי הספירה הנוצרית בלבד.  

בציטוטים מן הקוראן הובא מספר הסוּרה ואחריו מספר הפסוק, באופן זה: ק' 255:2. כל הציטוטים מהקוראן לקוחים מתרגומו של אורי רובין (הקוראן, תל אביב 2016 [מהדורה שנייה]), אלא אם צוין אחרת. ברוב המקרים נצמדנו לתרגומו של רובין ככתבו וכלשונו, אך פה ושם הבאנו אותו בשינויים קלים.  

מבוא 

קווים לתולדות הדת הנוציירית־עלווית 

הדת הנוציירית־עלווית היא דת סינקרטיסטית בעלת זיקה אמיצה לאסלאם השיעי.¹ מראשיתה ועד תחילת המאה העשרים נודעו מאמיני הדת בשם נוציירים.² מאמיני הדת חיים ברובם בסוריה ובדרום־מרכז תורכיה, בעיקר במחוז הַתַאי, שבירתו אַנְטַאכִּיַה (אנטיוכיה), ובמחוז אַדַ'נַה. בסוריה הנוציירים־עלווים הם המיעוט הגדול ביותר במדינה. הם מונים בה כיום כשני מיליון וחצי נפש, שהם כ־12 אחוזים מכלל אוכלוסיית המדינה. בסוריה הם חיים בעיקר באזור ההררי במחוז לַאדִ'קִיַּה, הידוע בשם גַ'בַּל אלעַלַוִיִּין (או גַ'בַּל אלאַנְצַארִיַּה/אלנֻצַיְרִיְַה), לאורך חופה המערבי של המדינה. במחוז זה הם מונים כשני שלישים מכלל האוכלוסייה.  

ראשיתה של הדת הנוציירית־עלווית לוטה בערפל. לדעת רנֵה דוּסוֹ (Dussaud), מחלוצי החוקרים של דת זו, ראשיתה בפגאנים שאימצו רעיונות מן הדתות המונותאיסטיות שהופיעו בסביבתם, תחילה מהנצרות ואחר כך מן האסלאם.³ גישה זו ביקשה למצוא אחיזה לסברותיה בין היתר בניסיונות לזהות את הנוציירים־עלווים עם כמה קבוצות דתיות בעת העתיקה על סמך דמיון בשם או בעיקרי האמונה. אחת הסברות שהועלו בדבר מוצאה הקדום של הדת הנוציירית־עלווית היא שמאמיניה הם ממשיכיהם של הנַזֵרִינים הנזכרים אצל ההיסטוריון הרומי פליניוס הזקן.⁴ מכל מקום, הדעה הרווחת במחקר היא שמקורה של הדת הנוציירית־עלווית בתת־פלג שיעי הטרודוקסי שהופיע בעיראק באמצע המאה השלישית/תשיעית.⁵ 

כמו הנסיבות ההיסטוריות שבהן הופיעה הדת, גם פשר שמה הקדום, נֻצַיְרִיַּה, שנוי במחלוקת. היו מי שסברו שמקורו בצורת הקטנה של המילה נַצַארַא (נוצרים) וביקשו להדגיש בכך את זיקתה של הדוקטרינה הנוציירית־עלווית לנצרות. לפי סברה אחרת, מאמיני הדת נטו לראות בשם צורה הגזורה מן השם אַנְצַאר ('תומכים' או 'עוזרים', כינוי לחסידי הנביא מֻחַמַּד מקרב אנשי אלמַדִינַה אשר תמכו בו כשהיגר אליה ממכה).⁶ אולם כיום אין עוד ספק שלהסברים האלה אין שחר, הן מבחינה היסטורית הן מבחינה אטימולוגית. על פי הסבר הנתמך בכתבי הדת עצמה ואף בכתבים חיצוניים, שם הדת קשור בשמו של מֻחַמַּד אִבְּן נֻצַיְר אלנַמִירִי (או אלנֻמַיְרִי). לדברי המלומד השיעי אַבּוּ מֻחַמַּד אלחַסַן אִבְּן מוּסַא אלנַוְבַּחְ'תִי (מ' 912/300 בקירוב) בחיבורו על הכיתות השיעיות, היה אבן נוצייר זה מחסידיו של עַלִי אלהַאדִי (מ' 868/254), האִמאם השיעי העשירי של השיעה האִמאמית. עוד מציין אלנַוְבַּחְ'תִי כי לימים התנער האמאם אלהַאדִי מאבן נוצייר משום שהחזיק בעמדות שנחשבו הטרודוקסיות, כגון גלגול נשמות (תַנַאסֻח') והתרת איסורים (אִבַּאחַה לִלְמַחַארִם). עמדות כאלה הוגדרו במסורת המוסלמית עֻ'לֻוּ (הגזמה, הפלגה), והמחזיקים בהן כונו עֻ'לַאה (מגזימים, מפליגים).⁷  

בכתבי הדת הנוציירית־עלווית מוצג אבן נוצייר כחסידו של האִמאם האחד עשר, אלחַסַן אלעַסְכַּרִי (מ' 873-4/260), אשר מינהו נביא של דת חדשה, גרעינה העתידי של הדת הנוציירית־עלווית. לדת נודעו במרוצת תולדותיה שמות נוספים, שהקדום שבהם הוא אלנַמִירִיַּה (או אלנֻמַיְרִיַּה), הנגזר מן השם אלנַמִירִי/אלנֻמַיְרִי, שם הייחוס (נִסְבַּה) של אִבְּן נֻצַיְר. מכל מקום, בני הדת העדיפו להיקרא בשמות ובכינויים אחרים, כגון מֻוַחִּדַה או אַהְל אלתַּוְחִיד (מייחדי האל, אנשי הייחוד), כמו בני הדת הדרוזית, או בכינוי אלחַ'צִיבִּיַּה, על שם אַבּוּ עַבְּד אללַּה אלחֻסַיְן אִבְּן חַמְדַאן אלְחַ'צִיבִּי (מ' 957-8/345 או 969/358), חכם הדת החשוב ביותר בדת הנוציירית־עלווית. רק בשנות העשרים של המאה העשרים, ימי ראשית המנדט הצרפתי בסוריה, אימצו מאמיני הדת את השם עלווים, ובאמצעותו ביקשו להבליט את זיקתם לעַלִי אִבְּן אַבִּי טַאלִבּ, הח'ליף הרביעי, בן דודו של מֻחַמַּד וחתנו, והאב המשותף לכל הפלגים השיעיים.⁸ העדפתם של הנוציירים־עלווים את שמם החדש נבעה מן הרצון להצניע כלפי חוץ את זיקתם לאִבְּן נֻצַיְר, שנודע כאמור כמי שדבק בעמדות הטרודוקסיות, ועל כן היה עילה להשמצת הדת בידי יריביה ואף להתנכלויות מצדם. אפשר שלרתיעה מן השם נוציירים תרם גם הדמיון בינו ובין השם נַצַארַא (נוצרים). על כל פנים, השם נוציירים נותר שגור בפי יריביהם, שביכרו להבליט בדיוק את מה שבני הדת עצמם ביקשו להצניע — הן את זיקתם לאִבְּן נֻצַיְר הן את האמונות והפולחנים הנוצריים שמצאו את דרכם לדתם.  

למרות התפקיד החשוב שמילא אִבְּן נֻצַיְר בתקופה המכוננת של הדת הנוציירית־עלווית, המגבש והמעצב של הדוקטרינה בפועל הוא אַבּוּ עַבְּד אללַּה אלחֻסַיְן אִבְּן חַמְדַאן אלחַ'צִיבִּי. אלחַ'צִיבִּי פעל תחילה בעיראק, ובראשית ימיו בה נמנה עם השיעה האִמאמית. כבר בהיותו בעיראק אימץ אלחַ'צִיבִּי את הדת הנוציירית־עלווית, וככל הנראה כדי להרחיק עצמו ממרכז השלטון, עבר לסוריה והשתקע עם רבים מחסידיו בחלב, שם התקרב לסַיְף אלדַּוְלַה (שלט בשנים 945/333–967/356), שליט העיר, בן השושלת החַמְדַאנִית. לשליט זה הקדיש אלחַ'צִיבִּי את ספרו 'אלהִדַאיַה אלכֻּבְּרַא' (ההדרכה הגדולה), חיבור הכולל ביוגרפיות של מֻחַמַּד, בתו פאטִמה אשת עַלִי ושנים עשר האִמאמים. בחיבור זה הלך אלחַ'צִיבִּי בתלם הדוקטרינה השיעית האִמאמית, ומאפייניה של תורתו האזוטרית העתידה לייחד את כתביו המאוחרים אינם ניכרים בו כלל.⁹ לבד מחיבור זה של אלחַ'צִיבִּי ומקובץ השירים שלו, שהוא בעל אופי אזוטרי מובהק, מרבית חיבוריו לא הגיעו לידינו. אולם בשני העשורים האחרונים התפרסמו חיבורים אחדים מפרי עטו, ובעיקר חיבורו הקאנוני 'אלרִּסַאלַה אלרַּסְתְבַּאשִיַּה', איגרת שהוקדשה לשליט הבֻּוַיְהִי עִזּ אלדַּוְלַה בַּחְ'תִיַאר, המכונה רַאסְת בַּאשׁ (או רַאס בַּאשׁ) אלדַיְלַמִי, ששלט בבגדאד מ־967/357 ועד 978/367 (ומכאן שמה). בחיבור זה מציג אלחַ'צִיבִּי את עיקרי הדוקטרינה הנוציירית־עלווית הקדומה. חיבור זה מורכב למעשה משתי איגרות. את הראשונה כינה אלחַ'צִיבִּי 'אלרִּסַאלַה פי סִיַאקַת אלמַעְנַא וַאלְאִסְם וַאלְבַּאבּ', דהיינו האיגרת העוסקת בדרכי ההשתלשלות והמעבר של המַעְנַא, האִסְם והבַּאבּ, ובקיצור היא קרויה 'אלרִּסַאלַה אלרַּסְתְבַּאשִיַּה' ואף 'אלרִּסַאלַה'. האיגרת השנייה נקראת 'פִקְה אלרִּסַאלַה'. חשוב לציין שהמילה 'פִקְה' אינה משמשת במקרה זה בהוראת 'הלכה', הוראתו הרווחת של מונח זה, אלא עניינה הוא ביאור ופישוט של תכניה של האיגרת הראשית (הוראה הקרובה למשמעותו המקורית של המונח 'פקה').  

בתקופה המכוננת של הדת הנוציירית־עלווית, דהיינו במהלך המאות הרביעית/עשירית–החמישית/אחת עשרה, פעלו שורה של מלומדים מבית מדרשו של אלחַ'צִיבִּי, תלמידיו ותלמידי תלמידיו. הבולטים מבין תלמידיו אלה הם אַבּוּ מֻחַמַּד עַלִי אִבְּן עִיסַא אלגִ'סְרִי¹⁰ ואַבּוּ אלחֻסַיְן מֻחַמַּד אִבְּן עַלִי אלגִ'לִּי, שניהם תלמידים מובהקים של אלחַ'צִיבִּי שחיו במחצית השנייה של המאה הרביעית/עשירית, ותקצר היריעה מלתאר את פועלם כאן. אזכורים של המלומדים האלה ואחרים מצויים בעבודותיהם של כמה חוקרים.¹¹ בין מלומדי הדור הבא, דור תלמידי תלמידיו של אלחַ'צִיבִּי, בולט במיוחד אַבּוּ סַעִיד מַיְמוּן אִבְּן אלקַאסִם אלטַּבַּרַאנִי (מ' 1034-5/426). מלומד זה בן העיר טבריה מילא תפקיד מרכזי במעבר של הקהילה הנוציירית־עלווית מחלב אל אזור החוף שבצפון מערב סוריה, שמאז ימיו נעשה מולדתם הפיזית ומרכזם הדתי של הנוציירים־עלווים בארץ זו. חיבורו הידוע ביותר של אלטַּבַּרַאנִי הוא 'מַגְ'מוּע אלאַעְיַאד' (אסופת החגים), שבו הוא מציע פרשנות אזוטרית מרחיקת לכת לרבים מן החגים בלוח השנה הייחודי של הדת הנוציירית־עלווית.¹² מועדי השנה והפולחנים המתקיימים בהם הם בבואה של האופי הסינקרטיסטי של הדת, ולהלן יידון נושא זה בפירוט.¹³  

ידיעותינו על תולדות הנוציירים־עלווים בשמונה מאות השנים הבאות, דהיינו מימיו של אלטַּבַּרַאנִי ועד אמצע המאה התשע־עשרה הן חלקיות ומקוטעות למדי. תרומה חשובה להשלמת ידיעותינו על תולדותיה של דת זו בימי הביניים המאוחרים תרם ירון פרידמן בספר המבוא שלו על הדת הנוציירית־עלווית, שראה אור בשנת 2010. ¹⁴ מאמר רב־ערך המשלים פרטים רבים בתמונה המקוטעת על תולדות הדת פרסם ברונו פאולי (Pauli) שנה לאחר הופעת ספרו של פרידמן.¹⁵ כפי שמצוין בכותרת המאמר, מחקרו של פאולי מבוסס על מונוגרפיה על תולדות הנוציירים־עלווים שכותרתה 'כִּתַאב חַ'יְר אלצַנִיעַה' (ספר מיטב הבריאה), פרי עטו של מלומד נוציירי־עלווי חשוב בן המאה העשרים, חוסין מחמוד חַרְפוּש. לאחרונה הופיע ספרו של סטפאן וינטר (Winter) שמעשיר את התמונה ההיסטורית־חברתית של הנוציירים־עלווים בתקופה זו אם כי כמעט שאינו נוגע בהיסטוריה הדתית שלהם.¹⁶  

נעמוד כאן בקצרה על ציוני דרך בתולדותיהם של הנוציירים־עלווים מאז המאה החמישית/עשירית ועד ל'התגלותם' המחודשת במאה התשע־עשרה. במאה השישית/שתים־עשרה כבשו הצלבנים חלק גדול מן האזור ההררי במחוז לַאדִ'קִיַּה. לאחר שהאזור נכבש בידי צַלַאח אלדִּין אלאַיּוּבִּי בשלהי אותה מאה, הוא סופח לסולטאנות האיוּבִּית. בתקופה הממלוכית (1250–1517) עשו הממלוכים כמה ניסיונות להמיר את דתם של הנוציירים־עלווים לאסלאם הסוני.¹⁷ הממלוכים אסרו הצטרפות של מאמינים חדשים לדת הנוציירית־עלווית, ובני הדת אף אולצו לבנות מסגדים במקומות יישוביהם בניגוד למנהגם.  

מצבם של הנוציירים־עלווים הוסיף להידרדר גם בתקופה העות'מאנית (1517–1918). עם זאת, בניגוד לדעה שהייתה רווחת במחקר, שהידרדרות זו הייתה תוצאה של רדיפות והתנכלויות מצד השלטונות העות'מאניים כלפי מאמיני הדת, נראה שההידרדרות הייתה פרי נחשלותם הכלכלית והחברתית של הנוציירים־עלווים. מחקרו הנזכר של וינטר המבוסס על תיעוד בארכיונים עות'מאניים מלמד שאף כי השלטונות העות'מאניים ידעו היטב שדתם של הנוציירים־עלווים היא דת הטרודוקסית, הם העלימו עין בדרך כלל מהשקפותיהם וממנהגי הדת החריגים שלהם והפגינו כלפיהם יחס פרגמטי. מדיניות המיסוי שהוחלה עליהם לא הייתה שונה מהמדיניות שהוחלה על מיעוטים אחרים באימפריה, ובדרך כלל לא הפלתה אותם לרעה. כך, למשל, אף כי העות'מאנים ידעו על עיסוקם של נוציירים־עלווים בייצור יין ובשיווקו, דבר שנאסר באיסור חמור על מוסלמים, הם לא אסרו עליהם לעסוק בכך, אלא רק חייבו אותם במיסוי הקבוע בחוק. שינוי ניכר לטובה במעמדם הכלכלי והחברתי החל מסתמן רק החל מן המחצית השנייה של המאה התשע־עשרה, כאשר הנהיגו העות'מאנים רפורמות (תַנְטִ'ימַאת), שמכוחן הוחל בבניית בתי ספר ומסגדים באזורים שבהם חיו מאמיני הדת. אין ספק שמטרתו של צעד זה הייתה אסלומה של האוכלוסייה הנוציירית־עלווית.¹⁸ 

עניינן של ארצות המערב בנוציירים־עלווים החל במאה השמונה־עשרה, כאשר נוסעים, דיפלומטים ומיסיונרים מאירופה ומן הלוונט החלו מגיעים למחוזותיהם, יצרו עמם קשרים ואף השיגו כתבי יד מספרותם הדתית, שעד אז נשמרו בסוד, הרחק מעיניהם של סקרנים מבית ומחוץ. בין החוקרים הללו ראוי לציון יוסף קטפאגו (Catafago), נוצרי סורי ששימש בשנות הארבעים של המאה התשע־עשרה מזכיר ומתורגמן בשגרירות הפרוסית בסוריה, שמושבה היה בבירות. קטפאגו היה בין חלוצי הכותבים על הדת הנוציירית־עלווית. הוא פרסם כמה חיבורים ליטורגיים נוציירים־עלווים קצרים,¹⁹ ואף החל בתרגומו לצרפתית של הספר 'תַעְלִים דִיַאנַת אלנֻצַיְרִיַּה' (הוראת הדת הנוציירית), שהוא סיכום תמציתי של עיקרי האמונה במתכונת של קטכיזם, כלומר במבנה של שאלות ותשובות. קשה לקבוע בבירור מתי התחבר המקור הערבי של החיבור שקטפאגו תרגם. מכל מקום, ספרי קטכיזם נוציירים־עלווים הם ללא ספק פרי השפעתה של הנצרות, ואין הם מוּכרים בקרב כיתות שפרשו מן האסלאם בתקופה הקודמת למחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה, עת העמיקה חדירתם של מיסיונרים נוצרים לרחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה.²⁰ מהדורה ביקורתית של החיבור בליווי תרגום אנגלי הופיעה רק כמאה וחמישים שנה לאחר מכן.²¹ בשנים שבהן פעל קטפאגו בסוריה שהה בקרב הנוציירים־עלווים המיסיונר הבריטי סמואל לייד (Lyde), שפרסם את המונוגרפיה הראשונה על הדת הנוציירית־עלווית.²²  

בסמיכות להופעת ספרו של לייד ראה אור החיבור 'אלבַּאכּורַה אלסֻלַיְמַאנִיַּה פִי כַּשְׁף אַסְרַאר אלדִיַאנַה אלנֻצַיְרִיַּה' (ביכורי סֻלַיְמַאן על אודות גילוי סודות הדת הנוציירית),²³ פרי עטו של סֻלַיְמַאן אלאַדַ'נִי, איש העיר אַדַ'נַה שבדרום־מרכז תורכיה. אלאַדַ'נִי היה בן הדת הנוציירית־עלווית, אשר לאחר שעבר את מסלול החניכה והצטרף למעמד יודעי הסוד, המיר את דתו לנצרות. חיבורו זה, שנכתב לאחר התנצרותו, כולל תיאור מפורט של הדת הנוציירית־עלווית על עיקרי האמונה שלה, פולחנים וטקסים שונים הנהוגים בה ומבחר מן השירה התאולוגית והליטורגית שלה. כן פרסם אלאַדַ'נִי בחיבורו זה את 'כִּתַאבּ אלמַגְ'מוּע' (ספר האסופה),²⁴ שככל הנראה היה ידוע קודם לכן ליודעי הסוד מבני הדת הנוציירית־עלווית בלבד. אלאַדַ'נִי אף ליווהו בהערות פרשניות חשובות. בחלקו האחרון כולל חיבורו של אלאַדַ'נִי פולמוס נגד הדת הנוציירית־עלווית.²⁵ אלאַדַ'נִי שילם בחייו על הפניית העורף לדתו ועל הפצת סודותיה ברבים.²⁶ חיבוריהם של אלאַדַ'נִי ושל לייד נעשו אבני פינה של ספרות המחקר שנכתבה אחריהם, ובראשה המונוגרפיה פורצת הדרך של דוסו שהוזכרה לעיל.  

הערות:

1 על עומק זיקתה של הדת הנוציירית־עלווית לשיעה ראו בר־אשר, 'הזיקה לשיעה'. על תופעת הסינקרטיזם ראו קולפה, 'סינקרטיזם'.

2 בראשית המאה העשרים, עם כינון המנדט הצרפתי בסוריה, שונה שמם לעלווים. אולם לצורך פישוט הדברים וכדי להימנע משימוש בשני שמות שונים בדיון באותה דת אימצנו את השם הכפול נוציירים־עלווים הרווח במחקר. שמותיה האחרים של הדת וכן תיאור נסיבות המעבר מן השם נוציירים לשם עלווים נידונים בהמשך.

3 ראו דוסו, הדת הנוציירית, עמ' 17 ואילך. דוסו מעלה את הסברה ששורשי הדת הנוציירית־עלווית הם בפגאניות הפניקית.

4 שם, עמ' 14 וכן עמ' 17 הערה 3.

5 ראו האלם, גנוסיס, עמ' 282-283.

6 ראו דוסו, הדת הנוציירית, עמ' 13.

7 ראו אלנַוְבַּחְ'תִי, פִרַק אלשִּׁיעַה, עמ' 78.

8 נציין כי בתורכיה קיים מיעוט גדול המכונה עַלֵוִים (Alevis), שאף הוא זרם הטרודוקסי המאדיר את דמותו של עַלִי אולם הוא שונה שינוי ניכר באמונתו ובפרקטיקה הדתית שלו מן הנוציירים־עלווים. יתר על כן, ככל הידוע לנו אין בין שתי הקבוצות הללו זיקה היסטורית כלשהי. גם שליטי שושלת המלוכה במרוקו קרויים 'עלווים', בשל התייחסותם לעַלִי באמצעות בנו אלחַסַן, אולם זוהי שושלת סונית ואין בינה ובין שתי הקבוצות הללו ולא כלום.

9 'אלהִדַאיַה אלכֻּבְּרַא' דומה במבנהו ובתכניו לחיבורו של אלשַׁיְח' אלמֻפִיד (מ' 1022/413), מגדולי המלומדים השיעים־האִמאמיים שפעלו בתקופה הבֻּוַיְהִית.

10 ראו בר־אשר, 'אלגִ'סְרִי'.

11 ראו בעיקר את מחקריהם של האלם, גנוסיס; בר־אשר וקופסקי, הדת הנוציירית־עלווית; פרידמן, הנוציירים־עלווים; בר־אשר ומרווין, 'עלווים'; וכן פאולי, 'הפצה'.

12 לניתוח מפורט של לוח השנה הנוציירי־עלווי ראו בר־אשר וקופסקי, הדת הנוציירית־עלווית, עמ' 111–151.

13 חיבור חשוב אחר של אלטַּבַּרַאנִי הוא 'כִּתַאבּ אלמַעַארִף' (ספר הידיעות), שראה אור בדפוס לפני שנים אחדות בההדרת מאיר בר־אשר ואריה קופסקי — ראו אלטַּבַּרַאנִי, 'כִּתַאבּ אלמַעַארִף'. על חיבוריו האחרים של אלטַּבַּרַאנִי ראו שם, עמ' 1–4.

14 ראו פרידמן, הנוציירים־עלווים.

15 ראו פאולי, 'הפצה'.

16 ראו וינטר, תולדות העלווים.

17 פרידמן, הנוציירים־עלווים, עמ' 56–61.

18 ראו וינטר, 'העלווים', עמ' 49–62; הנ"ל, תולדות העלווים, עמ' 160-74.

19 ראו קטפאגו, 'מיסות נוצייריות'.

20 קַטֵכִיזְם (מן קַטֵכסיס [katechesis] ביוונית 'הוראה', 'לימוד') הוא ספר — לעתים קרובות קונטרס קטן — ללימוד עיקרי האמונה של דת. חיבורי קטכיזם, הבנויים במתכונת של שאלות ותשובות, מבררים בקיצור ובתמציתיות את עיקרי האמונה ונוהגי הפולחן של הדת וכוללים קטעי תפילה ופולחן. חיבורים כאלה היו בנצרות כבר מן המאות הראשונות לסה"נ, אך נעשו רווחים יותר החל במאה השש־עשרה, בעיקר מאז המצאת הדפוס. חיבורי קטכיזם נוצריים תורגמו ללשונות רבות, ובכלל זה לערבית. נראה שבהשראתם החלו קבוצות דתיות, כגון הנוציירים־עלווים והדרוזים, לחבר ספרי קטכיזם כמו זה שתרגם קטפאגו. על כתיבת חיבורי קטכיזם, ובכלל זה חיבור קטכיזם דרוזי, בהשראת מיסיונרים נוצרים, ראו בר־אשר וקופסקי, הדת הנוציירית־עלווית, עמ' 163–166. יצוין עוד כי כתב היד של הקטכיזם הנוציירי־עלווי במקורו הערבי ובליווי תרגום לצרפתית, מעשה ידיו של קטפאגו, מצוי בספרייה הלאומית בפריז (fonds arabe 6182, pp. 1a-20b), אולם המתרגם־מהדיר לא זכה להשלים את תרגומו, והחיבור נותר גנוז בכתב יד.

21 המהדורה התפרסמה בידי בר־אשר וקופסקי, הדת הנוציירית־עלווית, עמ' 163–221.

22 ראו לייד, המסתורין האסייתי.

23 הספר ראה אור עד כה בשתי מהדורות. המהדורה שפרסם אלאַדַ'נִי (להלן אלאַדַ'נִי, בַּאכּוּרַה1) התפרסמה ללא ציון מקום ההדפסה וזמנה. דוסו (הדת הנוציירית, הקדמה, עמ' xiii) מציין שהספר ראה אור בבירות בשנת 1863 — אך קשה לאמת זאת. מהדורה שנייה (להלן אלאד'ני, בַּאכּוּרַה2) הופיעה בקהיר בשנת 1990/1410.

24 'כִּתַאבּ אלמַגְ'מוּע' הוא כתב־קודש בן שישה עשר פרקים, שכל אחד מהם קרוי בהשראת הקוראן סוּרַה. חיבור זה בליווי פירוש קצר התפרסם בפעם הראשונה בידי אלאד'ני. ראו אלאַדַ'נִי, בַּאכּוּרַה1, עמ' 7–33; בַּאכּוּרַה2, עמ' 18–43. הטקסט הערבי ופירושו של אלאַדַ'נִי תורגם לאנגלית בידי סולסברי, ביכורי סלימאן, עמ' 236–264. המקור הערבי בליווי תרגום לצרפתית התפרסם בידי דוסו, הדת הנוציירית, עמ' 181–198 (המקור בערבית); עמ' 161–179 (התרגום לצרפתית). מבחר מחיבור זה מובא להלן בעמודים 118-111.

25 ראו אלאַדַ'נִי, בַּאכּוּרַה1, עמ' 105–119; בַּאכּוּרַה2, עמ' 119–132.

26 תיאור מאלף של חייו רבי התהפוכות של אלאַדַ'נִי, ובכלל זה סיפור הוצאתו להורג, מובא אצל ג'סופ, 'מסע לסוריה', עמ' 255–264.

*המשך הפרק בספר המלא*