המורדת והגנב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המורדת והגנב
מכר
מאות
עותקים
המורדת והגנב
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

המורדת והגנב

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

נירי בן ה-18 ומשפחתו מתקיימים בצניעות כמשרתים בווילה של משפחה עשירה, עד שמגפה כלל-עולמית מטלטלת את חייהם. בן לילה הם מוצאים עצמם במתחם של עניי העיר וחסרי המעמד ומגיעים לפת לחם. 
כשהוא לא יכול עוד לשאת את בכייה של אחותו הרעבה, נירי מתגנב בחזרה אל הווילה כדי להשיג אוכל למשפחתו. בפנים מחכה לו מארי, בתם של בעלי הבית וחברת ילדות, שעוזרת לו להשיג אוכל וכסף. כך, בין ביקור לביקור, פורחת האהבה ביניהם. 
אך בשעה שהאהבה מלבלבת, המצב בעיר הולך ומחמיר. נירי מרגיש מתוסכל מכך שהעניים גוועים ברעב, בעוד העשירים ניזונים בשפע, והוא מחליט למרוד בממשלה, שמתעלמת מפני הדברים, ובאביו, שמשלים עם המצב. הוא רוקם תוכנית נועזת שתשנה לחלוטין את חיי משפחתו ואת חיי הסובבים אותם. 

המורדת והגנב הוא סיפור רובין הוד מודרני על שוויון וצדק חברתי. זהו גם סיפור סוחף על אהבת אמת בין בני זוג מעולמות שונים, הניצבים בפני משבר שילמד אותם מה חשוב באמת: הכוח להתנגד, הנחישות לשנות והאמון המלא זה בזה. 

יאן-פיליפ סֵנְדְקֶר נולד בהמבורג ב-1960 ובמשך ארבע שנים היה כתב של השבועון "דר שְטֵרְן" באסיה. את דרכו אל לב הקוראים הישראלים מצא ברב-המכר העולמי אמנות ההקשבה לפעימות הלב, שכבש לבבות ברחבי תבל. בימים אלה הוא שוקד על עיבודו של הספר לתסריט. 

פרק ראשון

1

לא נשאר לי הרבה זמן לספר את הסיפור שלי. זה רק עניין של כמה שעות, לא יותר, עד שימצאו אותנו - אם יהיה לנו מזל אולי יום.

איך נהפכתי דווקא אני, נירי השקט והצייתן, לגנב נמלט? איך בן אדם נהפך למי שהוא?

האמת: אני לא יודע. חציתי איזה גבול כדי לעזור לאחותי. גבול שבחיים לא חשבתי שאתקרב אליו אפילו.

הרגשתי חסר אונים והחלטתי לפעול. מעשה אחד הוביל לבא אחריו, לא כי היתה לי תוכנית מוגדרת, אלא פשוט כי אנחנו לא עומדים במקום אף פעם, כי החיים הם לא סרט שאנחנו יכולים לעצור או להחזיר לאחור.

לא חלמתי להיות גיבור. מה שעשיתי הפך אותי לגיבור בעיני הרבה אנשים, אבל זה היה בגלל המצב, ועל המצב הזה לא היתה לי שום השפעה.

האם היתה לי ברירה? כשאני מסתכל לאחור, נדמה שאולי כן. אבל ברגעים שבהם הייתי צריך להחליט לא הרגשתי ככה.

מרוב מצוקה הרשיתי לעצמי לא לחשוב הרבה על תוצאות המעשים שלי. אף פעם לא חשבתי שאני יכול להציל את העולם - מקסימום להציל כמה אנשים ממחלה, מרעב וממוות.

* * *

הכול התחיל כשאחותי הקטנה בכתה מתוך שינה.

בעצם זה לא היה בכי, אלא יבבה חלשה שקטעו אותה שיעולים. למרות החום היא נצמדה אלי ושמה יד אחת על הבטן שלי. הרגשתי את הנשימה החמימה שלה על עורי. היא ייבבה - ואני לא ידעתי מה לעשות.

אבל יכול גם להיות שהכול התחיל הרבה קודם: בשוק בסין, כשמישהו קנה פַּנגוֹלין או עטלף ונדבק באיזה נגיף; או במעבדה, כשרגע של רשלנות הספיק כדי להפיץ משהו שעבר משם לכל העולם, עד שהרג, כנראה, את דודה שלי.

יכול להיות שהכול התחיל עוד הרבה לפני זה, כלומר ברגע שבו ההורים שלי החליטו לעזוב את הארץ שלהם כי חשבו שבמקום אחר ימצאו את מזלם. או לפחות מזל דפוק פחות.

מי יודע בכלל מתי ואיפה מתחילים סיפורים ומתי הם נגמרים? החיים הם מעגל, אומר אבא שלי. אנחנו נולדים, מתים, נולדים מחדש... אין טעם לחפש התחלות וסופים.

 

אחותי רעדה כאילו היא קופאת.

אני הזעתי.

ביום הטמפרטורות הגיעו כמעט לארבעים מעלות, והחום הצטבר בצריף שלנו כמו מים מאחורי סכר. בלילות לא היה הרבה יותר קריר. יתושים רעבים זמזמו לנו סביב הראש, עכביש זחל על הרגל שלי, בהתחלה לא ניסיתי בכלל לנער אותו ממני, לא רציתי להעיר את אחותי. שכבנו על מחצלת הקש שלנו, בטח היה אחרי חצות, הקולות של הערב כבר השתתקו. השתיין הזקן בצריף לידנו שכב בשקט. הזוג מולנו, שרב כל הזמן, כנראה נרדם מרוב תשישות. וגם בפחון של האלמנה, שהיו לה שישה ילדים ועוד יותר מאהבים, היה סוף־סוף שקט.

ההורים שלנו ישנו לידנו. ידעתי את זה לפי הנחירות של אבא שלי והנשימה הכבדה של אמא שלי, שנקטעה מפעם לפעם בשיעול. גם היא היתה חולה. אולי נדבקה מאחותה. בכל אופן היא השתעלה, היה לה חום, ומיום ליום היא היתה חלשה יותר. אולי מלריה. או דלקת ריאות. או שחפת. ואולי הנגיף החדש. היה ברור שלא נדע אף פעם, בדיוק כמו שלא יכולנו להיות בטוחים ממה מתה דודה שלי.

יום קודם אמא עוד הצליחה להגיע לשירותים בעזרתי. ביום ההוא היא כבר לא קמה. כל נשימה שלה נשמעה כמו מאמץ גדול.

אני לא רגיש מאוד לרעשים. הכרסום של החולדות ליד האוזן שלי, הזמזום של החרקים, רעש המריבות בצריפים לידנו, האנחות השקטות של האוהבים והמסכנים - שמעתי אותם ולא שמעתי אותם. הם עברו דרכי בלי להשאיר עקבות. לא ככה הבכי של אחותי. כמעט הרגשתי את הכאב שלה בגוף. זה הזכיר לי יותר מדי את הבכי של מָייארי, אחותי הקטנה האחרת. היא מתה שלוש שנים לפני זה. ככה נשמעו היבבות שלה בלילות, עד שלא התעוררה יותר.

"תידה," לחשתי, "מה יש לך?" שאלה טיפשית, הרי ידעתי שהיא רעבה.

ניסיתי לחשוב אם יש בצריף עוד משהו שאפשר לאכול. את החבילה הקטנה של הביסקוויטים שהחבאתי בין הקרשים היא קיבלה כבר אתמול. את הבננות אכלנו מזמן. שאריות מארוחת הערב לא היו, כי לא היתה ארוחת ערב. גם לא ארוחת צהריים. הארוחה היחידה ביום היתה קערת אורז ומנגו אחד שחילקנו בין שלושתנו בבוקר. מאיפה אבא שלי השיג אותם? לא היה לי מושג. גם מסטיק לפעמים עוזר נגד הרעב, אבל את המסטיק האחרון החלפתי יומיים לפני זה בחצי כוס אורז.

השיער של אחותי היה רטוב מזיעה וסילקתי אותו מהמצח שלה. היא הסתכלה עלי בעיניים חצי עצומות. השפתיים שלה זזו, אבל היא לא היתה צריכה להגיד לי שום דבר. גם הקיבה שלי היתה ריקה. חור בבטן. מי שלא חווה את זה לא מכיר את ההרגשה. כל היום היו לי עוויתות. אבל אני בן שמונה־עשרה, אני עומד בזה. אחותי בת חמש.

חולדה עברה בריצה, נעמדה, הזדקפה, רחרחה. זרקתי עליה את אחד הכפכפים של תידה. אפילו היא לא היתה מוצאת בצריף שום דבר לאכול, ופחדתי שמרוב רעב היא עלולה לנשוך את אחותי.

 

עד לא מזמן לא ידענו מה זה רעב. חמש־עשרה שנים אבא שלי עבד בתור שומר אצל מיסטר בֶּנץ והיתה לנו פרנסה טובה. בעצם היה לבוס שלו שם אחר, אבל לפני שהוא התחיל לבנות קניונים ולהפוך את שדות האורז לשכונות בעיר, הוא מכר את המכוניות האלה. כבר אז אבא שלי עבד אצלו, ומאז שאני זוכר קראנו לו מיסטר בנץ.

אבא שלי התחיל שם בתור עוזר גנן ומהר מאוד התקדם לתפקיד השומר. רוב הזמן היה יושב על שרפרף בביתן ליד הכניסה, במדים כחולים־אפורים ובמגפיים שחורים מצוחצחים למופת. בבקרים, כשמיסטר בנץ יצא מהמִתחם עם הנהג שלו, אבא שלי היה קופץ, פותח את שער הברזל השחור הכבד, עומד דום, מסתכל על המכונית המתרחקת וזז רק אחרי שהיא נעלמה בתנועה. הסצנה הזאת חזרה על עצמה בכל ערב, כשמיסטר בנץ חזר, או בכל פעם שגברת בנץ או הילדים שלה יצאו מהמִתחם. חוץ מזה לא היה לאבא שלי הרבה מה לעשות בתור שומר. כל השטח היה מוקף בחומה בגובה כמה מטרים, שבקצה שלה היו שברי זכוכית חדים מאוד. מעליהם היו שלוש שורות של תיל. פעם היו גם מצלמות אבטחה, התמונות הופיעו על מסך בביתן של אבא שלי. שעות הוא ישב ככה, עובר ממצלמה למצלמה ובוהה בתמונות בשחור־לבן שלא השתנו אף פעם. בתור ילד הייתי יושב איתו לפעמים. שום דבר לא קרה אף פעם, ומהר מאוד השתעממתי מזה. אבל אבא שלי לא. או שהוא לא הראה את זה. מתישהו המצלמות התקלקלו, וכבר לא החליפו אותן.

אמא שלי היתה הטבחית של המשפחה, אחותה, דודה שלי, עשתה קניות ועזרה לה בבישול. בשנה האחרונה, אחרי שפיטרו את הגנן בגלל שהוא צילם תמונות של המִתחם בטלפון שלו, אני הייתי אחראי לגינה הגדולה ולמגרש הטניס.

חוץ מזה הייתי אחראי למִשכּן של הרוח. בגינה היה עץ בָּניאן זקן ענקי ובתוכו גרה הרוח ששמרה על הווילה ועל כל המתחם. לפני הרבה שנים בנו לה ביתן קטן, ושם העמדתי בכל יום, בשם משפחת בנץ, אגרטל עם פרחים שקטפתי, כוס מים קטנה וכל מיני מנחות. משפחת בנץ אולי היתה נוצרית, אבל לגברת בנץ היו הרבה אמונות תפלות. כמה פעמים בשבוע היא היתה באה למשכן של הרוח ובודקת אם ניקיתי אותו והחלפתי את הפרחים. הרבה פעמים ראיתי אותה מניחה מול המזבח פומלה או מנגו גדולים במיוחד ומבקשת מהרוח שתגן עליה או תעשה לה איזו טובה. בחודשים אחרי התאונה של הבת שלה היא ביקרה שם בכל יום.

 

ההורים שלי, דודה שלי, אחות שלי ואני גרנו יחד בבונגלו ליד הכניסה. "בונגלו" זאת אולי מילה קצת גדולה מדי לבית הקטן שלנו, אבל ככה ההורים שלי קראו לו, כי לפי מה שסיפרו, הוא היה הבית הכי גדול והכי יפה שהיה להם בחיים - ובהרבה. היו שם שני חדרים. באחד מהם יכולנו לפרוש את חמש המחצלות שלנו, באחר עמדו שולחן עם טלוויזיה, המזבח שלנו ושתי כונניות. מאחור היה חדר עם מקלחת ושירותים. הקירות והרצפה היו עשויים מבטון והגג מפח גלי. בעונת המונסונים הגשם דפק עליו חזק כל כך, עד שלא שמענו אפילו את עצמנו. הפינוק הכי גדול שלנו היה מזגן: אפילו בלילות החמים והלחים ביותר של עונת הגשמים לא הזענו.

הִרשו לנו לאכול בבית של משפחת בנץ, בחדר קטן למשרתים, צמוד למטבח.

לא היה חסר לנו כלום. המצב שלנו היה טוב. המצב היה טוב כל כך, שלא עבר כמעט יום בלי שאמא שלי תיאנח אנחה גדולה ותשאל את עצמה ואותנו מה עשינו שזכינו בכל הטוב הזה.

הכול השתנה מהיום למחר.

זה התחיל כשעלה לדודה שלי החום. היא השתעלה, היו לה כאבי גרון וכאבי ראש. הצטננות. תיארנו לעצמנו שהיא נדבקה בשוק, כשיצאה לקניות, ולא עשינו מזה עניין. הצטננויות, גם הקשות, באות והולכות.

אבל החום שלה המשיך לעלות.

ואז הגיע הנגיף. או הידיעה על איזה נגיף. ואולי רק הפחד מנגיף. ההבדל עוד לא היה כל כך ברור לנו.

בפייסבוק הממשלה קראה לכל האזרחים להרבות ברחיצת ידיים בסבון, להשתעל לתוך המרפק, לעטות מסכה, לא לצאת מהבית אם יש חום ולשמור על מרחק אחד מהשני. כל הגבולות עם המדינות השכנות נסגרו.

לגברת בנץ היתה אסתמה, והמשפחה היתה מודאגת מאוד. מאותו רגע הרשו רק לאמא שלי להיכנס לבית. חוץ מהמסכה היא היתה צריכה לשים גם כפפות חד־פעמיות, ללבוש סרבל מיגון ולכסות את כפות הרגליים בשקיות ניילון. לאמא שלי היה מותר לצאת מהמתחם רק לקניות, ולשאר המשפחה שלנו בכלל לא. הם שאלו אם כולנו בריאים, ואנחנו סיפרנו בתמימות על החום והשיעול של דודה שלי. יכול להיות שזאת היתה טעות, אבל נראה לי שמתישהו הם היו שמים לב בכל מקרה.

מיסטר בנץ נתן לנו חצי שעה. אמא שלי בכתה, אחותי גם. דודה שלי לא. אני חושב שהיא היתה חלשה מדי אפילו לזה.

אבא שלי ואני התחלנו לארוז. זה לא לקח הרבה זמן, את כל מה שהיה לנו היה אפשר לארוז בכמה דקות. הטישרטים שלי, התחתונים, שני זוגות המכנסיים ושני הלוֹנְגי נכנסו כולם לאחת משקיות הניילון שגברת בנץ החביבה אמרה לנהג שלה להשאיר לנו ליד הדלת. אחרי עשרים ותשע דקות בדיוק - לאבא שלי חשובה מאוד הדייקנות - עמדנו מול השער ונפרדנו מהבית היחיד שאני ואחותי הכרנו. אף אחד לא בא להיפרד מאיתנו, אבל גם לא ציפינו לזה.

אני סחבתי את השקיות עם הדברים שלנו, אמא שלי החזיקה ביד אחת את המזבח שלנו ובאחרת את היד של תידה, שלקחה איתה את פיל הבד שלה. אבא שלי דחף את הווספה, שעליה העמיס את הטלוויזיה הקטנה ואת המחצלות שלנו. דודה שלי החולה בקושי עמדה על הרגליים ונשענה על אבא שלי.

הבעיה האמיתית היתה שלא ידענו לאן ללכת. לא היו לנו קרובים בעיר. אנחנו היינו כל המשפחה.

ההורים שלי באו לכאן לחפש עבודה לפני עשרים שנה. אני נולדתי כאן, וגם שתי האחיות שלי. אבא שלי, ככה סיפרה אמא, עבד בעבר בבנייה, בגננות, בשטיפת כלים במסעדות. הוא רחץ מכוניות, טאטא רחובות, אסף זבל, שמר על מגרשי חניה בלילות. אמא שלי היתה צריכה לטפל בילדים של זרים, לעסות רגליים של זרים ולכבס כביסה של זרים. הם אף פעם לא הרוויחו הרבה כסף, אבל תמיד מספיק כדי שיהיה להם גג מעל לראש ומה לאכול. את העבודה אצל משפחת בנץ קיבלו בזכות איזו המלצה.

דבר אחד לא היה לנו: מסמכים רשמיים. לא אישור עבודה ולא אישור שהייה, שום תעודה, שום דרכון, אפילו לא תעודת לידה. היינו "בלתי חוקיים". רשמית לא היינו קיימים בארץ הזאת. ובגלל זה לא שלחו אותי כילד לבית ספר ציבורי, אלא לנזירים במנזר לידנו, יחד עם ילדים של בלתי חוקיים אחרים. בגלל זה לא יכולנו ללכת לבית חולים כשאחותי חלתה. בגלל זה אבא שלי לא הגיש תלונה כשגנבו את הווספה הראשונה שלו. בגלל זה האיש שעשה לאמא שלי דברים שהיא דיברה עליהם עם אבא שלי רק פעם אחת ולא יותר לא ישב בכלא.

לארץ של הורי לא יכולנו לחזור. כל הגבולות היו סגורים, וחוץ מזה המשפחה שלי היתה שייכת למיעוט של שבט קוֹ, ולבני הקוֹ לא היו זכויות בארץ שלהם. במשך מאות שנים רק השלימו עם נוכחותם. המצב היה מסובך.

 

הסתובבנו ברחובות ואחותי רצתה לדעת לאן אנחנו הולכים.

בלילה הראשון ישנו מתחת לגשר. בלילה השני ישנו בכניסה לרכבת התחתית. בשלישי ישנו באתר בנייה שהפסיקו לבנות בו. דודה שלי השתעלה הרבה וחרחרה ונאבקה על כל נשימה, כאילו היא תכף עומדת להיחנק. אבא שלי ואני סחבנו אותה על הגב בתורות, העציב אותי להרגיש כמה הגוף שלה גמור מהמחלה. היא נהייתה רזה כל כך, עד שהיה לי נדמה שאני מרגיש כל עצם ועצם שלה.

באתר הבנייה גרו כמה פועלים שהיו אמורים לשמור שלא יגנבו משם כלים או חומרים. אבל בכל בוקר היו חסרים כמה שקי בטון, ארגזי מסמרים, סלילים של כבלים. בהתחלה הם רצו לסלק אותנו. הבקשות של אבא שלי והטלפון הנייד של דודה שלי גרמו להם לשנות את דעתם. כשדודה שלי מתה אחרי יומיים, הם עזרו לנו לקבור אותה בבור ליד הגדר של האתר.

אבא שלי העביר את הימים בחיפוש עבודה. הוא היה יוצא קצת אחרי הזריחה והיה בטוח שעם הניסיון שלו בתור שומר/ גנן/ רוחץ מכוניות/ מטאטא רחובות הוא ימצא משהו בקלות. בכל ערב הוא חזר מאוכזב. לאף אחד לא היתה עבודה בשבילו. כולם פחדו. למרות כל השנים אצל משפחת בנץ, לא היו לנו חסכונות. אבא שלי בודהיסט, רכוש פרטי לא מעניין אותו. בסוף כל חודש הוא לקח מה שנשאר מהמשכורות שלנו והביא את הכסף למנזר לידנו. הוא תמיד אמר שהם זקוקים לזה יותר מאיתנו.

 

ביום אחרי שדודה שלי מתה הפועלים אמרו שהמשטרה מתכוונת לסרוק את כל אתרי הבנייה המוקפאים ולעצור את הבלתי חוקיים. זה נהיה מסוכן מדי, פחדנו שיפרידו בינינו ונגיע לכלא. ארזנו את הדברים שלנו והמשכנו הלאה.

החדשות בפייסבוק היו מדכאות. הנשיא הכריז על "מלחמה בנגיף", הממשלה הודיעה על מצב חירום. אבל נראה שהנגיף ממשיך להתפשט במדינה. אסרו על התקהלויות. בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו וגם רוב החנויות. תנועת הרכבות והאוטובוסים הצטמצמה מאוד ולא היתה סדירה. דרשו מכולם בתוקף להישאר בבית. אבל איפה היו אמורים להישאר אלה שאין להם בית?

במגרש נטוש, מוקף בגדר, מצאנו שכונה של צריפים, פחונים וסככות עץ שהקימו בלתי חוקיים אחרים. השלטים על הגדר הכריזו שבעתיד תקום שם שכונת המגורים בּיוּטיפול טוֹסקָני. אחרי משא ומתן ממושך וקשוח, אבא שלי הצליח להחליף את הווספה והטלוויזיה בצריף עם כלי אוכל, שלושה סירים ומחבת.

מקום המגורים החדש שלנו היה חדר אחד עם רצפת חול שבו נכנסו בקושי ארבע המחצלות שלנו והתנור. תידה יכלה להכניס את האצבע לתוך החורים בקרשים של הקירות, הגג דלף כבר בגשם הקצר הראשון. השירותים היחידים בשכונה - בור מאולתר מוקף ביריעות ניילון - לא היו רחוקים. ביום ובלילה האוויר הסריח מחרא ומזבל. את המים היינו צריכים להביא בדליים ובמימיות מתעלה במרחק שני רחובות משם.

ובכל זאת הרגשנו הקלה: שוב היה לנו בית.

אחותי ואני הסתובבנו בשטח מהבוקר עד הערב, ולא היה לנו מה לעשות. היינו רגילים להיות יחד. בגינה של משפחת בנץ היא עזרה לי מפעם לפעם בעבודה. הייתי מראה לה איך מכסחים את הדשא במספריים, איך מנכשים עשבים ומטפסים על דקל, איך מנקים את המשכן של הרוח ומחליפים בכל יום את הפרחים והמים בלי להפריע לה. עכשיו ישבנו שעות בצל שלט הפרסום של ביוטיפול טוסקני ושיחקנו בגולות שהיא החליפה בסיכות שלה.

עד שמכרתי את הטלפון שלי עוד יכולנו להעביר את הזמן בצפייה בסרטונים. הפרידה מהטלפון היתה לי קשה, אבל לא היתה לי ברירה. שישה חודשים חסכתי כדי לקנות אותו. זה שלא יכולתי לטלפן לא הפריע לי כל כך, בכל מקרה לא היה לי אל מי. אבל הנייד היה בשבילי יותר מטלפון, הוא היה החלון שלי אל העולם וגם המחבוא שלי. בעזרת האוזניות הלבנות יכולתי להתנתק ובפעם הראשונה בחיים שלי לשמוע רק מה שרציתי לשמוע.

תידה ואני למדנו עם הזמן שהחיים בשכונה כזאת (אני קורא לה ככה כי אני לא סובל את הביטוי "סלאמס") של עניים בלתי חוקיים לא רק משעממים, אלא גם מלאים בהפתעות לא נעימות. אחרי יומיים גנבו בלילה את אחד הסירים שלנו. שלושה לילות אחרי זה גנבו את הטלפון של אמא שלי. רוב האנשים שם התייחסו אחד לשני בחשדנות ובחוסר אמון. לשכונה היה מין בוס, בָּגוּרָה השמן. היו לו שיניים אדומות, זקן לבן ושיער ארוך והוא ישב כל היום בפתח הצריף שלו, הזיע ולעס אגוזי בֵּטֶל. מפעם לפעם הוא התגרד בין הרגליים וגיהק בקול. תמיד היתה לו מטפחת גדולה ביד, ובה הוא היה מנגב את הזיעה מהמצח או מקנח את האף שלו, שתמיד היה סתום - לפעמים עשה את שני הדברים ברצף. אנשים באו אליו מתוך מצוקה, כשרצו למכור משהו מהמעט שעוד נשאר להם כדי להשיג משהו לאכול. את הטלפון שלהם, למשל. עגיל זהב. נזם.

לבגורה היתה אישה שהיתה שמנה עוד יותר ממנו. והיו לו גם שני בנים, יוּרי וטָארוֹ, שניהלו את המשא ומתן והפחידו את כולם, כי הם הורידו אפילו את המחירים הכי נמוכים.

בגורה התערב במריבות. אני לא יודע למה, אבל אף אחד לא העז להתנגד להחלטות שלו. לא אהבתי אותו וגם לא את הבנים שלו, ושמרתי על מרחק גדול מהם. אמרו שיש להם מרגלים בכל מקום ושכל מה שקורה בשכונה מגיע אליהם מהר מאוד. הרבה אנשים האמינו שלבגורה יש קשרים טובים במשטרה, ובגלל זה הרשויות עוזבות אותנו בשקט. ואמרו שעל זה כל משפחה מודה לו כל שבוע בכמה מטבעות, בחצי כוס אורז או בסיגריות. אף פעם לא שאלתי את אבא שלי אם זה נכון ואם גם הוא משלם לבגורה.

השכונה התמלאה משבוע לשבוע. בחלק מהצריפים גרו שתיים ואפילו שלוש משפחות, בשוליים קמו סככות חדשות מקרשים, מפח או מיריעות ניילון. הממשלה הסבירה ש"המלחמה בנגיף" עוברת לשלב הבא. לפי התקנות היה מותר לאנשים לצאת מהדירות ומהבתים שלהם רק לקניות ובמצבי חירום, ואז הם היו צריכים לשמור על מרחק של מטר וחצי לפחות אחד מהשני.

היה לנו קשה לעמוד בהנחיות. בשכונה שלנו הצריפים היו צמודים קיר לקיר, רוב המעברים היו ברוחב של מטר בקושי, והצריפים הקטנים הספיקו בדיוק לשינה. איך היינו אמורים להעביר שם יום שלם, שלא לדבר על שבועות? אבל ביוטיפול טוסקני היתה מוקפת בגדר גבוהה, ובהתחלה לא היתה לנו סיבה לפחד במיוחד מהרשויות. חשבנו שכל עוד אנחנו בשטח שלנו, לאף אחד לא אכפת אם אנחנו פועלים לפי ההנחיות.

בינתיים כבר נסגרו במדינה כל אתרי הבנייה, המסעדות, בתי המלון, האכסניות, המפעלים ובתי העסק, חוץ מבתי מרקחת וממקומות שמכרו בהם מזון. לבלתי חוקיים כבר לא נשארו צלחות וסירים מטונפים לשטוף. לא היו חולצות זולות לתפור. לא היו חדרי מלון לנקות. לא היתה כביסה לגהץ. העשירים פיטרו את המטפלות, הטבחיות, הנהגים והגננים שלהם. מי שלא היו לו קרובים ברח לאחת משכונות העוני שצצו - כך סיפר בגורה - בגנים ציבוריים, מתחת לגשרים, על גדת הנהר וליד נמל התעופה.

 

מבחינת אבא שלי, התנאים הקשים שחיינו בהם היו תוצאה של הקארמה שלנו. בגלגול הקודם בטח התעלמנו לגמרי מהציוויים של הבודהה, אחרת לא היינו נענשים בגורל כזה. זה מה שלימדו אותי גם הנזירים בבית הספר, אבל בכל זאת היה לי קשה להבין מה הקשר בין הקארמה של אחותי הקטנה לרעב שלה. יכולתי לחשוב על תידה רק בתור תידה, והיא היתה כל כך נחמדה, נדיבה ועדינה ותמיד שיתפה אחרים בכל מה שהיה לה ולא עשתה שום דבר רע אפילו לעכבישים, שהגעילו אותה. הסבל הזה לא הגיע לה.

בלילה ההוא שכבתי לידה, שמעתי אותה מייבבת ושאלתי את עצמי איפה אני יכול למצוא לה משהו לאכול. בשבועות האחרונים עצרו מפעם לפעם ליד השכונה שלנו משאיות של הצלב האדום, של הכנסיות, של האו"ם או של איזה ארגון סיוע בינלאומי שהשם שלו לא אמר לי כלום. על המשאיות עמדו נשים וגברים שזרקו לקהל חבילות אורז, אטריות, קמח, אבקת מרק ובקבוקי מים. החדשות עברו במהירות הבּזק מצריף לצריף, ומי שעוד היה מסוגל רץ לשם הכי מהר שהוא יכול.

מסביב למשאיות נוצרו גושים של אנשים שהושיטו לאוויר ידיים תובעניות ומתחננות, דחפו ונדחפו וקיללו. אני תמיד איחרתי. או שחילקו כבר את כל האוכל, או שהמתנדבים לא זרקו רחוק מספיק, או שמישהו תפס באוויר את החבילה שעפה בדיוק לכיוון שלי. תמיד חזרתי הביתה בידיים ריקות. מה עשיתי לא נכון? האם התחשבתי יותר מדי באחרים במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון? ואולי פשוט לא הייתי רעב מספיק? אבל אחותי היתה רעבה, והתביישתי שאני לא מצליח להשיג משהו בשבילה. הבנתי שמתרומות כאלה לא אביא אוכל הביתה, וגם לא הייתי בטוח מתי תבוא המשאית הבאה, אם בכלל. כבר כמה ימים שהן לא הופיעו.

איפה עוד יכולתי למצוא משהו שישביע את הרעב של תידה? חשבתי על המרתף בבית של משפחת בנץ, היה שם מזווה גדול יותר מהצריף שלנו. כשאמא שלי היתה עובדת במטבח, יותר מפעם אחת היא שלחה אותי להביא משם אורז, אטריות, שמן וקופסאות שימורים.

הייתי מוכרח לגנוב. להיהפך לגנב. שאלתי את עצמי אם אני מסוגל. כילד קטן סילקתי פעם בשוק סוכרייה מההודי הזקן הנחמד שלעִתים קרובות פינק את הילדים בממתקים. הוא לא שם לב, ואפילו נפרד ממני בקריצה ידידותית. אחר כך היו לי כאלה ייסורי מצפון, שלמחרת השארתי בסתר על דלפק העץ הישן שלו את הכסף בשביל הסוכרייה. אלה לא התכונות המתאימות ביותר לגנב מצליח.

אבל הפעם המצב היה שונה. לא התכוונתי לגנוב בשבילי, אלא בשביל אחותי. למשפחת בנץ היה יותר ממספיק, וחשבתי שאוכל להחזיר להם את מה שגנבתי בהמשך, כשייגמר המשבר ואבא שלי ואני נמצא שוב עבודה. אני אקח את האוכל רק בהשאלה, כביכול.

הנחתי שלמשפחת בנץ עדיין אין שומר חדש. ובכל זאת, לא היתה דרך לעבור את השער או לטפס מעל גדר התיל. אבל אני הכרתי מקום מאחורי השיחים, ליד החומה, שבו שני הכלבים שלהם תמיד חפרו כמו משוגעים. משהו משך אותם לשם, הם היו הופכים את האדמה וחופרים עד מתחת ליסודות של החומה. יותר מפעם אחת הייתי צריך לסתום את הבורות האלה. צמוד לחלק הזה של הגינה היה מגרש ריק ומוזנח שיכולתי להגיע אליו בלי שיראו אותי. חשבתי שאם אחפור בנקודה הנכונה, אוכל לעבור את החומה בקלות. בצד האחורי של הווילה היתה כניסה מסורגת למרתף וידעתי איפה ג'ו, הבן של מיסטר בנץ, מחביא את המפתח למקרה שיחזור הביתה מאוחר ויעדיף לא להיכנס בדלת הקדמית. מהכלבים לא היתה לי סיבה לפחד, הרי הם הכירו אותי.

הייתי נחוש בהחלטה שלי. קמתי, לקחתי את הכפכפים שלי, עברתי מעל הורי הישנים והתגנבתי החוצה. אם הכול יֵלך כמו שצריך, חשבתי, אחזור עוד לפני הזריחה.

 

 

עוד על הספר

המורדת והגנב יאן פיליפ סנדקר

1

לא נשאר לי הרבה זמן לספר את הסיפור שלי. זה רק עניין של כמה שעות, לא יותר, עד שימצאו אותנו - אם יהיה לנו מזל אולי יום.

איך נהפכתי דווקא אני, נירי השקט והצייתן, לגנב נמלט? איך בן אדם נהפך למי שהוא?

האמת: אני לא יודע. חציתי איזה גבול כדי לעזור לאחותי. גבול שבחיים לא חשבתי שאתקרב אליו אפילו.

הרגשתי חסר אונים והחלטתי לפעול. מעשה אחד הוביל לבא אחריו, לא כי היתה לי תוכנית מוגדרת, אלא פשוט כי אנחנו לא עומדים במקום אף פעם, כי החיים הם לא סרט שאנחנו יכולים לעצור או להחזיר לאחור.

לא חלמתי להיות גיבור. מה שעשיתי הפך אותי לגיבור בעיני הרבה אנשים, אבל זה היה בגלל המצב, ועל המצב הזה לא היתה לי שום השפעה.

האם היתה לי ברירה? כשאני מסתכל לאחור, נדמה שאולי כן. אבל ברגעים שבהם הייתי צריך להחליט לא הרגשתי ככה.

מרוב מצוקה הרשיתי לעצמי לא לחשוב הרבה על תוצאות המעשים שלי. אף פעם לא חשבתי שאני יכול להציל את העולם - מקסימום להציל כמה אנשים ממחלה, מרעב וממוות.

* * *

הכול התחיל כשאחותי הקטנה בכתה מתוך שינה.

בעצם זה לא היה בכי, אלא יבבה חלשה שקטעו אותה שיעולים. למרות החום היא נצמדה אלי ושמה יד אחת על הבטן שלי. הרגשתי את הנשימה החמימה שלה על עורי. היא ייבבה - ואני לא ידעתי מה לעשות.

אבל יכול גם להיות שהכול התחיל הרבה קודם: בשוק בסין, כשמישהו קנה פַּנגוֹלין או עטלף ונדבק באיזה נגיף; או במעבדה, כשרגע של רשלנות הספיק כדי להפיץ משהו שעבר משם לכל העולם, עד שהרג, כנראה, את דודה שלי.

יכול להיות שהכול התחיל עוד הרבה לפני זה, כלומר ברגע שבו ההורים שלי החליטו לעזוב את הארץ שלהם כי חשבו שבמקום אחר ימצאו את מזלם. או לפחות מזל דפוק פחות.

מי יודע בכלל מתי ואיפה מתחילים סיפורים ומתי הם נגמרים? החיים הם מעגל, אומר אבא שלי. אנחנו נולדים, מתים, נולדים מחדש... אין טעם לחפש התחלות וסופים.

 

אחותי רעדה כאילו היא קופאת.

אני הזעתי.

ביום הטמפרטורות הגיעו כמעט לארבעים מעלות, והחום הצטבר בצריף שלנו כמו מים מאחורי סכר. בלילות לא היה הרבה יותר קריר. יתושים רעבים זמזמו לנו סביב הראש, עכביש זחל על הרגל שלי, בהתחלה לא ניסיתי בכלל לנער אותו ממני, לא רציתי להעיר את אחותי. שכבנו על מחצלת הקש שלנו, בטח היה אחרי חצות, הקולות של הערב כבר השתתקו. השתיין הזקן בצריף לידנו שכב בשקט. הזוג מולנו, שרב כל הזמן, כנראה נרדם מרוב תשישות. וגם בפחון של האלמנה, שהיו לה שישה ילדים ועוד יותר מאהבים, היה סוף־סוף שקט.

ההורים שלנו ישנו לידנו. ידעתי את זה לפי הנחירות של אבא שלי והנשימה הכבדה של אמא שלי, שנקטעה מפעם לפעם בשיעול. גם היא היתה חולה. אולי נדבקה מאחותה. בכל אופן היא השתעלה, היה לה חום, ומיום ליום היא היתה חלשה יותר. אולי מלריה. או דלקת ריאות. או שחפת. ואולי הנגיף החדש. היה ברור שלא נדע אף פעם, בדיוק כמו שלא יכולנו להיות בטוחים ממה מתה דודה שלי.

יום קודם אמא עוד הצליחה להגיע לשירותים בעזרתי. ביום ההוא היא כבר לא קמה. כל נשימה שלה נשמעה כמו מאמץ גדול.

אני לא רגיש מאוד לרעשים. הכרסום של החולדות ליד האוזן שלי, הזמזום של החרקים, רעש המריבות בצריפים לידנו, האנחות השקטות של האוהבים והמסכנים - שמעתי אותם ולא שמעתי אותם. הם עברו דרכי בלי להשאיר עקבות. לא ככה הבכי של אחותי. כמעט הרגשתי את הכאב שלה בגוף. זה הזכיר לי יותר מדי את הבכי של מָייארי, אחותי הקטנה האחרת. היא מתה שלוש שנים לפני זה. ככה נשמעו היבבות שלה בלילות, עד שלא התעוררה יותר.

"תידה," לחשתי, "מה יש לך?" שאלה טיפשית, הרי ידעתי שהיא רעבה.

ניסיתי לחשוב אם יש בצריף עוד משהו שאפשר לאכול. את החבילה הקטנה של הביסקוויטים שהחבאתי בין הקרשים היא קיבלה כבר אתמול. את הבננות אכלנו מזמן. שאריות מארוחת הערב לא היו, כי לא היתה ארוחת ערב. גם לא ארוחת צהריים. הארוחה היחידה ביום היתה קערת אורז ומנגו אחד שחילקנו בין שלושתנו בבוקר. מאיפה אבא שלי השיג אותם? לא היה לי מושג. גם מסטיק לפעמים עוזר נגד הרעב, אבל את המסטיק האחרון החלפתי יומיים לפני זה בחצי כוס אורז.

השיער של אחותי היה רטוב מזיעה וסילקתי אותו מהמצח שלה. היא הסתכלה עלי בעיניים חצי עצומות. השפתיים שלה זזו, אבל היא לא היתה צריכה להגיד לי שום דבר. גם הקיבה שלי היתה ריקה. חור בבטן. מי שלא חווה את זה לא מכיר את ההרגשה. כל היום היו לי עוויתות. אבל אני בן שמונה־עשרה, אני עומד בזה. אחותי בת חמש.

חולדה עברה בריצה, נעמדה, הזדקפה, רחרחה. זרקתי עליה את אחד הכפכפים של תידה. אפילו היא לא היתה מוצאת בצריף שום דבר לאכול, ופחדתי שמרוב רעב היא עלולה לנשוך את אחותי.

 

עד לא מזמן לא ידענו מה זה רעב. חמש־עשרה שנים אבא שלי עבד בתור שומר אצל מיסטר בֶּנץ והיתה לנו פרנסה טובה. בעצם היה לבוס שלו שם אחר, אבל לפני שהוא התחיל לבנות קניונים ולהפוך את שדות האורז לשכונות בעיר, הוא מכר את המכוניות האלה. כבר אז אבא שלי עבד אצלו, ומאז שאני זוכר קראנו לו מיסטר בנץ.

אבא שלי התחיל שם בתור עוזר גנן ומהר מאוד התקדם לתפקיד השומר. רוב הזמן היה יושב על שרפרף בביתן ליד הכניסה, במדים כחולים־אפורים ובמגפיים שחורים מצוחצחים למופת. בבקרים, כשמיסטר בנץ יצא מהמִתחם עם הנהג שלו, אבא שלי היה קופץ, פותח את שער הברזל השחור הכבד, עומד דום, מסתכל על המכונית המתרחקת וזז רק אחרי שהיא נעלמה בתנועה. הסצנה הזאת חזרה על עצמה בכל ערב, כשמיסטר בנץ חזר, או בכל פעם שגברת בנץ או הילדים שלה יצאו מהמִתחם. חוץ מזה לא היה לאבא שלי הרבה מה לעשות בתור שומר. כל השטח היה מוקף בחומה בגובה כמה מטרים, שבקצה שלה היו שברי זכוכית חדים מאוד. מעליהם היו שלוש שורות של תיל. פעם היו גם מצלמות אבטחה, התמונות הופיעו על מסך בביתן של אבא שלי. שעות הוא ישב ככה, עובר ממצלמה למצלמה ובוהה בתמונות בשחור־לבן שלא השתנו אף פעם. בתור ילד הייתי יושב איתו לפעמים. שום דבר לא קרה אף פעם, ומהר מאוד השתעממתי מזה. אבל אבא שלי לא. או שהוא לא הראה את זה. מתישהו המצלמות התקלקלו, וכבר לא החליפו אותן.

אמא שלי היתה הטבחית של המשפחה, אחותה, דודה שלי, עשתה קניות ועזרה לה בבישול. בשנה האחרונה, אחרי שפיטרו את הגנן בגלל שהוא צילם תמונות של המִתחם בטלפון שלו, אני הייתי אחראי לגינה הגדולה ולמגרש הטניס.

חוץ מזה הייתי אחראי למִשכּן של הרוח. בגינה היה עץ בָּניאן זקן ענקי ובתוכו גרה הרוח ששמרה על הווילה ועל כל המתחם. לפני הרבה שנים בנו לה ביתן קטן, ושם העמדתי בכל יום, בשם משפחת בנץ, אגרטל עם פרחים שקטפתי, כוס מים קטנה וכל מיני מנחות. משפחת בנץ אולי היתה נוצרית, אבל לגברת בנץ היו הרבה אמונות תפלות. כמה פעמים בשבוע היא היתה באה למשכן של הרוח ובודקת אם ניקיתי אותו והחלפתי את הפרחים. הרבה פעמים ראיתי אותה מניחה מול המזבח פומלה או מנגו גדולים במיוחד ומבקשת מהרוח שתגן עליה או תעשה לה איזו טובה. בחודשים אחרי התאונה של הבת שלה היא ביקרה שם בכל יום.

 

ההורים שלי, דודה שלי, אחות שלי ואני גרנו יחד בבונגלו ליד הכניסה. "בונגלו" זאת אולי מילה קצת גדולה מדי לבית הקטן שלנו, אבל ככה ההורים שלי קראו לו, כי לפי מה שסיפרו, הוא היה הבית הכי גדול והכי יפה שהיה להם בחיים - ובהרבה. היו שם שני חדרים. באחד מהם יכולנו לפרוש את חמש המחצלות שלנו, באחר עמדו שולחן עם טלוויזיה, המזבח שלנו ושתי כונניות. מאחור היה חדר עם מקלחת ושירותים. הקירות והרצפה היו עשויים מבטון והגג מפח גלי. בעונת המונסונים הגשם דפק עליו חזק כל כך, עד שלא שמענו אפילו את עצמנו. הפינוק הכי גדול שלנו היה מזגן: אפילו בלילות החמים והלחים ביותר של עונת הגשמים לא הזענו.

הִרשו לנו לאכול בבית של משפחת בנץ, בחדר קטן למשרתים, צמוד למטבח.

לא היה חסר לנו כלום. המצב שלנו היה טוב. המצב היה טוב כל כך, שלא עבר כמעט יום בלי שאמא שלי תיאנח אנחה גדולה ותשאל את עצמה ואותנו מה עשינו שזכינו בכל הטוב הזה.

הכול השתנה מהיום למחר.

זה התחיל כשעלה לדודה שלי החום. היא השתעלה, היו לה כאבי גרון וכאבי ראש. הצטננות. תיארנו לעצמנו שהיא נדבקה בשוק, כשיצאה לקניות, ולא עשינו מזה עניין. הצטננויות, גם הקשות, באות והולכות.

אבל החום שלה המשיך לעלות.

ואז הגיע הנגיף. או הידיעה על איזה נגיף. ואולי רק הפחד מנגיף. ההבדל עוד לא היה כל כך ברור לנו.

בפייסבוק הממשלה קראה לכל האזרחים להרבות ברחיצת ידיים בסבון, להשתעל לתוך המרפק, לעטות מסכה, לא לצאת מהבית אם יש חום ולשמור על מרחק אחד מהשני. כל הגבולות עם המדינות השכנות נסגרו.

לגברת בנץ היתה אסתמה, והמשפחה היתה מודאגת מאוד. מאותו רגע הרשו רק לאמא שלי להיכנס לבית. חוץ מהמסכה היא היתה צריכה לשים גם כפפות חד־פעמיות, ללבוש סרבל מיגון ולכסות את כפות הרגליים בשקיות ניילון. לאמא שלי היה מותר לצאת מהמתחם רק לקניות, ולשאר המשפחה שלנו בכלל לא. הם שאלו אם כולנו בריאים, ואנחנו סיפרנו בתמימות על החום והשיעול של דודה שלי. יכול להיות שזאת היתה טעות, אבל נראה לי שמתישהו הם היו שמים לב בכל מקרה.

מיסטר בנץ נתן לנו חצי שעה. אמא שלי בכתה, אחותי גם. דודה שלי לא. אני חושב שהיא היתה חלשה מדי אפילו לזה.

אבא שלי ואני התחלנו לארוז. זה לא לקח הרבה זמן, את כל מה שהיה לנו היה אפשר לארוז בכמה דקות. הטישרטים שלי, התחתונים, שני זוגות המכנסיים ושני הלוֹנְגי נכנסו כולם לאחת משקיות הניילון שגברת בנץ החביבה אמרה לנהג שלה להשאיר לנו ליד הדלת. אחרי עשרים ותשע דקות בדיוק - לאבא שלי חשובה מאוד הדייקנות - עמדנו מול השער ונפרדנו מהבית היחיד שאני ואחותי הכרנו. אף אחד לא בא להיפרד מאיתנו, אבל גם לא ציפינו לזה.

אני סחבתי את השקיות עם הדברים שלנו, אמא שלי החזיקה ביד אחת את המזבח שלנו ובאחרת את היד של תידה, שלקחה איתה את פיל הבד שלה. אבא שלי דחף את הווספה, שעליה העמיס את הטלוויזיה הקטנה ואת המחצלות שלנו. דודה שלי החולה בקושי עמדה על הרגליים ונשענה על אבא שלי.

הבעיה האמיתית היתה שלא ידענו לאן ללכת. לא היו לנו קרובים בעיר. אנחנו היינו כל המשפחה.

ההורים שלי באו לכאן לחפש עבודה לפני עשרים שנה. אני נולדתי כאן, וגם שתי האחיות שלי. אבא שלי, ככה סיפרה אמא, עבד בעבר בבנייה, בגננות, בשטיפת כלים במסעדות. הוא רחץ מכוניות, טאטא רחובות, אסף זבל, שמר על מגרשי חניה בלילות. אמא שלי היתה צריכה לטפל בילדים של זרים, לעסות רגליים של זרים ולכבס כביסה של זרים. הם אף פעם לא הרוויחו הרבה כסף, אבל תמיד מספיק כדי שיהיה להם גג מעל לראש ומה לאכול. את העבודה אצל משפחת בנץ קיבלו בזכות איזו המלצה.

דבר אחד לא היה לנו: מסמכים רשמיים. לא אישור עבודה ולא אישור שהייה, שום תעודה, שום דרכון, אפילו לא תעודת לידה. היינו "בלתי חוקיים". רשמית לא היינו קיימים בארץ הזאת. ובגלל זה לא שלחו אותי כילד לבית ספר ציבורי, אלא לנזירים במנזר לידנו, יחד עם ילדים של בלתי חוקיים אחרים. בגלל זה לא יכולנו ללכת לבית חולים כשאחותי חלתה. בגלל זה אבא שלי לא הגיש תלונה כשגנבו את הווספה הראשונה שלו. בגלל זה האיש שעשה לאמא שלי דברים שהיא דיברה עליהם עם אבא שלי רק פעם אחת ולא יותר לא ישב בכלא.

לארץ של הורי לא יכולנו לחזור. כל הגבולות היו סגורים, וחוץ מזה המשפחה שלי היתה שייכת למיעוט של שבט קוֹ, ולבני הקוֹ לא היו זכויות בארץ שלהם. במשך מאות שנים רק השלימו עם נוכחותם. המצב היה מסובך.

 

הסתובבנו ברחובות ואחותי רצתה לדעת לאן אנחנו הולכים.

בלילה הראשון ישנו מתחת לגשר. בלילה השני ישנו בכניסה לרכבת התחתית. בשלישי ישנו באתר בנייה שהפסיקו לבנות בו. דודה שלי השתעלה הרבה וחרחרה ונאבקה על כל נשימה, כאילו היא תכף עומדת להיחנק. אבא שלי ואני סחבנו אותה על הגב בתורות, העציב אותי להרגיש כמה הגוף שלה גמור מהמחלה. היא נהייתה רזה כל כך, עד שהיה לי נדמה שאני מרגיש כל עצם ועצם שלה.

באתר הבנייה גרו כמה פועלים שהיו אמורים לשמור שלא יגנבו משם כלים או חומרים. אבל בכל בוקר היו חסרים כמה שקי בטון, ארגזי מסמרים, סלילים של כבלים. בהתחלה הם רצו לסלק אותנו. הבקשות של אבא שלי והטלפון הנייד של דודה שלי גרמו להם לשנות את דעתם. כשדודה שלי מתה אחרי יומיים, הם עזרו לנו לקבור אותה בבור ליד הגדר של האתר.

אבא שלי העביר את הימים בחיפוש עבודה. הוא היה יוצא קצת אחרי הזריחה והיה בטוח שעם הניסיון שלו בתור שומר/ גנן/ רוחץ מכוניות/ מטאטא רחובות הוא ימצא משהו בקלות. בכל ערב הוא חזר מאוכזב. לאף אחד לא היתה עבודה בשבילו. כולם פחדו. למרות כל השנים אצל משפחת בנץ, לא היו לנו חסכונות. אבא שלי בודהיסט, רכוש פרטי לא מעניין אותו. בסוף כל חודש הוא לקח מה שנשאר מהמשכורות שלנו והביא את הכסף למנזר לידנו. הוא תמיד אמר שהם זקוקים לזה יותר מאיתנו.

 

ביום אחרי שדודה שלי מתה הפועלים אמרו שהמשטרה מתכוונת לסרוק את כל אתרי הבנייה המוקפאים ולעצור את הבלתי חוקיים. זה נהיה מסוכן מדי, פחדנו שיפרידו בינינו ונגיע לכלא. ארזנו את הדברים שלנו והמשכנו הלאה.

החדשות בפייסבוק היו מדכאות. הנשיא הכריז על "מלחמה בנגיף", הממשלה הודיעה על מצב חירום. אבל נראה שהנגיף ממשיך להתפשט במדינה. אסרו על התקהלויות. בתי ספר ואוניברסיטאות נסגרו וגם רוב החנויות. תנועת הרכבות והאוטובוסים הצטמצמה מאוד ולא היתה סדירה. דרשו מכולם בתוקף להישאר בבית. אבל איפה היו אמורים להישאר אלה שאין להם בית?

במגרש נטוש, מוקף בגדר, מצאנו שכונה של צריפים, פחונים וסככות עץ שהקימו בלתי חוקיים אחרים. השלטים על הגדר הכריזו שבעתיד תקום שם שכונת המגורים בּיוּטיפול טוֹסקָני. אחרי משא ומתן ממושך וקשוח, אבא שלי הצליח להחליף את הווספה והטלוויזיה בצריף עם כלי אוכל, שלושה סירים ומחבת.

מקום המגורים החדש שלנו היה חדר אחד עם רצפת חול שבו נכנסו בקושי ארבע המחצלות שלנו והתנור. תידה יכלה להכניס את האצבע לתוך החורים בקרשים של הקירות, הגג דלף כבר בגשם הקצר הראשון. השירותים היחידים בשכונה - בור מאולתר מוקף ביריעות ניילון - לא היו רחוקים. ביום ובלילה האוויר הסריח מחרא ומזבל. את המים היינו צריכים להביא בדליים ובמימיות מתעלה במרחק שני רחובות משם.

ובכל זאת הרגשנו הקלה: שוב היה לנו בית.

אחותי ואני הסתובבנו בשטח מהבוקר עד הערב, ולא היה לנו מה לעשות. היינו רגילים להיות יחד. בגינה של משפחת בנץ היא עזרה לי מפעם לפעם בעבודה. הייתי מראה לה איך מכסחים את הדשא במספריים, איך מנכשים עשבים ומטפסים על דקל, איך מנקים את המשכן של הרוח ומחליפים בכל יום את הפרחים והמים בלי להפריע לה. עכשיו ישבנו שעות בצל שלט הפרסום של ביוטיפול טוסקני ושיחקנו בגולות שהיא החליפה בסיכות שלה.

עד שמכרתי את הטלפון שלי עוד יכולנו להעביר את הזמן בצפייה בסרטונים. הפרידה מהטלפון היתה לי קשה, אבל לא היתה לי ברירה. שישה חודשים חסכתי כדי לקנות אותו. זה שלא יכולתי לטלפן לא הפריע לי כל כך, בכל מקרה לא היה לי אל מי. אבל הנייד היה בשבילי יותר מטלפון, הוא היה החלון שלי אל העולם וגם המחבוא שלי. בעזרת האוזניות הלבנות יכולתי להתנתק ובפעם הראשונה בחיים שלי לשמוע רק מה שרציתי לשמוע.

תידה ואני למדנו עם הזמן שהחיים בשכונה כזאת (אני קורא לה ככה כי אני לא סובל את הביטוי "סלאמס") של עניים בלתי חוקיים לא רק משעממים, אלא גם מלאים בהפתעות לא נעימות. אחרי יומיים גנבו בלילה את אחד הסירים שלנו. שלושה לילות אחרי זה גנבו את הטלפון של אמא שלי. רוב האנשים שם התייחסו אחד לשני בחשדנות ובחוסר אמון. לשכונה היה מין בוס, בָּגוּרָה השמן. היו לו שיניים אדומות, זקן לבן ושיער ארוך והוא ישב כל היום בפתח הצריף שלו, הזיע ולעס אגוזי בֵּטֶל. מפעם לפעם הוא התגרד בין הרגליים וגיהק בקול. תמיד היתה לו מטפחת גדולה ביד, ובה הוא היה מנגב את הזיעה מהמצח או מקנח את האף שלו, שתמיד היה סתום - לפעמים עשה את שני הדברים ברצף. אנשים באו אליו מתוך מצוקה, כשרצו למכור משהו מהמעט שעוד נשאר להם כדי להשיג משהו לאכול. את הטלפון שלהם, למשל. עגיל זהב. נזם.

לבגורה היתה אישה שהיתה שמנה עוד יותר ממנו. והיו לו גם שני בנים, יוּרי וטָארוֹ, שניהלו את המשא ומתן והפחידו את כולם, כי הם הורידו אפילו את המחירים הכי נמוכים.

בגורה התערב במריבות. אני לא יודע למה, אבל אף אחד לא העז להתנגד להחלטות שלו. לא אהבתי אותו וגם לא את הבנים שלו, ושמרתי על מרחק גדול מהם. אמרו שיש להם מרגלים בכל מקום ושכל מה שקורה בשכונה מגיע אליהם מהר מאוד. הרבה אנשים האמינו שלבגורה יש קשרים טובים במשטרה, ובגלל זה הרשויות עוזבות אותנו בשקט. ואמרו שעל זה כל משפחה מודה לו כל שבוע בכמה מטבעות, בחצי כוס אורז או בסיגריות. אף פעם לא שאלתי את אבא שלי אם זה נכון ואם גם הוא משלם לבגורה.

השכונה התמלאה משבוע לשבוע. בחלק מהצריפים גרו שתיים ואפילו שלוש משפחות, בשוליים קמו סככות חדשות מקרשים, מפח או מיריעות ניילון. הממשלה הסבירה ש"המלחמה בנגיף" עוברת לשלב הבא. לפי התקנות היה מותר לאנשים לצאת מהדירות ומהבתים שלהם רק לקניות ובמצבי חירום, ואז הם היו צריכים לשמור על מרחק של מטר וחצי לפחות אחד מהשני.

היה לנו קשה לעמוד בהנחיות. בשכונה שלנו הצריפים היו צמודים קיר לקיר, רוב המעברים היו ברוחב של מטר בקושי, והצריפים הקטנים הספיקו בדיוק לשינה. איך היינו אמורים להעביר שם יום שלם, שלא לדבר על שבועות? אבל ביוטיפול טוסקני היתה מוקפת בגדר גבוהה, ובהתחלה לא היתה לנו סיבה לפחד במיוחד מהרשויות. חשבנו שכל עוד אנחנו בשטח שלנו, לאף אחד לא אכפת אם אנחנו פועלים לפי ההנחיות.

בינתיים כבר נסגרו במדינה כל אתרי הבנייה, המסעדות, בתי המלון, האכסניות, המפעלים ובתי העסק, חוץ מבתי מרקחת וממקומות שמכרו בהם מזון. לבלתי חוקיים כבר לא נשארו צלחות וסירים מטונפים לשטוף. לא היו חולצות זולות לתפור. לא היו חדרי מלון לנקות. לא היתה כביסה לגהץ. העשירים פיטרו את המטפלות, הטבחיות, הנהגים והגננים שלהם. מי שלא היו לו קרובים ברח לאחת משכונות העוני שצצו - כך סיפר בגורה - בגנים ציבוריים, מתחת לגשרים, על גדת הנהר וליד נמל התעופה.

 

מבחינת אבא שלי, התנאים הקשים שחיינו בהם היו תוצאה של הקארמה שלנו. בגלגול הקודם בטח התעלמנו לגמרי מהציוויים של הבודהה, אחרת לא היינו נענשים בגורל כזה. זה מה שלימדו אותי גם הנזירים בבית הספר, אבל בכל זאת היה לי קשה להבין מה הקשר בין הקארמה של אחותי הקטנה לרעב שלה. יכולתי לחשוב על תידה רק בתור תידה, והיא היתה כל כך נחמדה, נדיבה ועדינה ותמיד שיתפה אחרים בכל מה שהיה לה ולא עשתה שום דבר רע אפילו לעכבישים, שהגעילו אותה. הסבל הזה לא הגיע לה.

בלילה ההוא שכבתי לידה, שמעתי אותה מייבבת ושאלתי את עצמי איפה אני יכול למצוא לה משהו לאכול. בשבועות האחרונים עצרו מפעם לפעם ליד השכונה שלנו משאיות של הצלב האדום, של הכנסיות, של האו"ם או של איזה ארגון סיוע בינלאומי שהשם שלו לא אמר לי כלום. על המשאיות עמדו נשים וגברים שזרקו לקהל חבילות אורז, אטריות, קמח, אבקת מרק ובקבוקי מים. החדשות עברו במהירות הבּזק מצריף לצריף, ומי שעוד היה מסוגל רץ לשם הכי מהר שהוא יכול.

מסביב למשאיות נוצרו גושים של אנשים שהושיטו לאוויר ידיים תובעניות ומתחננות, דחפו ונדחפו וקיללו. אני תמיד איחרתי. או שחילקו כבר את כל האוכל, או שהמתנדבים לא זרקו רחוק מספיק, או שמישהו תפס באוויר את החבילה שעפה בדיוק לכיוון שלי. תמיד חזרתי הביתה בידיים ריקות. מה עשיתי לא נכון? האם התחשבתי יותר מדי באחרים במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון? ואולי פשוט לא הייתי רעב מספיק? אבל אחותי היתה רעבה, והתביישתי שאני לא מצליח להשיג משהו בשבילה. הבנתי שמתרומות כאלה לא אביא אוכל הביתה, וגם לא הייתי בטוח מתי תבוא המשאית הבאה, אם בכלל. כבר כמה ימים שהן לא הופיעו.

איפה עוד יכולתי למצוא משהו שישביע את הרעב של תידה? חשבתי על המרתף בבית של משפחת בנץ, היה שם מזווה גדול יותר מהצריף שלנו. כשאמא שלי היתה עובדת במטבח, יותר מפעם אחת היא שלחה אותי להביא משם אורז, אטריות, שמן וקופסאות שימורים.

הייתי מוכרח לגנוב. להיהפך לגנב. שאלתי את עצמי אם אני מסוגל. כילד קטן סילקתי פעם בשוק סוכרייה מההודי הזקן הנחמד שלעִתים קרובות פינק את הילדים בממתקים. הוא לא שם לב, ואפילו נפרד ממני בקריצה ידידותית. אחר כך היו לי כאלה ייסורי מצפון, שלמחרת השארתי בסתר על דלפק העץ הישן שלו את הכסף בשביל הסוכרייה. אלה לא התכונות המתאימות ביותר לגנב מצליח.

אבל הפעם המצב היה שונה. לא התכוונתי לגנוב בשבילי, אלא בשביל אחותי. למשפחת בנץ היה יותר ממספיק, וחשבתי שאוכל להחזיר להם את מה שגנבתי בהמשך, כשייגמר המשבר ואבא שלי ואני נמצא שוב עבודה. אני אקח את האוכל רק בהשאלה, כביכול.

הנחתי שלמשפחת בנץ עדיין אין שומר חדש. ובכל זאת, לא היתה דרך לעבור את השער או לטפס מעל גדר התיל. אבל אני הכרתי מקום מאחורי השיחים, ליד החומה, שבו שני הכלבים שלהם תמיד חפרו כמו משוגעים. משהו משך אותם לשם, הם היו הופכים את האדמה וחופרים עד מתחת ליסודות של החומה. יותר מפעם אחת הייתי צריך לסתום את הבורות האלה. צמוד לחלק הזה של הגינה היה מגרש ריק ומוזנח שיכולתי להגיע אליו בלי שיראו אותי. חשבתי שאם אחפור בנקודה הנכונה, אוכל לעבור את החומה בקלות. בצד האחורי של הווילה היתה כניסה מסורגת למרתף וידעתי איפה ג'ו, הבן של מיסטר בנץ, מחביא את המפתח למקרה שיחזור הביתה מאוחר ויעדיף לא להיכנס בדלת הקדמית. מהכלבים לא היתה לי סיבה לפחד, הרי הם הכירו אותי.

הייתי נחוש בהחלטה שלי. קמתי, לקחתי את הכפכפים שלי, עברתי מעל הורי הישנים והתגנבתי החוצה. אם הכול יֵלך כמו שצריך, חשבתי, אחזור עוד לפני הזריחה.