ההבטחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ההבטחה
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: אדרא רבא
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 170 עמ' מודפסים

הקרדינל אהרן ז'אן-מארי לוסטיגר (2007-1926) נולד בפריז להורים יהודים שהיגרו לצרפת מפולין. בגיל 14 הוא נטבל כנוצרי, והוסיף את השמות ז'אן ומארי לשמו אהרן. אימו ג'יזל נספתה באושוויץ. הוא הוסמך לכהן בכנסייה הקתולית, שימש כרועה קהילה בפריז (1979-1969), וכהגמון העיר אורליאן (1981-1979). בשנת 1981 הוא מונה לארכיהגמון של פריז וב־1983 לקרדינל. במעמדו כקרדינל וכארכיהגמון של בירת צרפת, ובשל זהותו היהודית וקשרי הידידות שיצר עם יהודים, תרם הקרדינל לוסיטגר רבות לדו־שיח יהודי-נוצרי בצרפת ומעבר לגבולותיה.

תקציר

הקרדינל אהרן ז'אן-מארי לוסטיגר שאף כל ימיו לבנות גשר בין יהודים לנוצרים ולתרום להבנה הדדית ולהתמודדות עם פצעי העבר, כך שיהיה "מפגש היהודים והנוצרים בשירות האנושות מקור השראה לשלום וברכה עבור כולם". הוא מוסיף ואומר כי "הקבלה של הנוצרים את העם היהודי והיהדות כברכה יכולה להביא להכרה של היהודים בנוצרים ובמציאות הנוצרית. העתיד יגיד והאלוהים יודע, אך לא ניתן לקוות שתהליך כזה יתרחש לפני שנתגבר על משקלן של מאות שנות הרדיפה". אחת התמות המרכזיות בספר זה הוא דרישתו הנחרצת של הקרדינל להעמיק את ההיכרות העצמית דרך המפגש עם הזולת, קרי דיאלוג בין יהודים לנוצרים: "מפגשם של מנהיגי הכנסייה הקתולית והיהדות יכול על בסיס אמון הדדי לעזור במיתון ההתפרצויות חסרות ההיגיון של שנאה, טינה או נקמה, ואם ירצה ה', לכונן דו־שיח המבוסס על כבוד הדדי ומפגשים נושאי פרי".

פרק ראשון

פתח דבר

בשנת 1979, מלאו עשר שנים לתפקידי ככהן האחראי בפרוכיה1 סנט ז'אן דה שנטל (Sainte-Jeanne de Chantal) שבפריז. הקרדינל מרטי2 הפקיד משרה זו בידיי עד שנת 1981. חלומי היה כי בסיום תפקידי זה אוכל להתפלל, להגות במחשבות ולחיות בארץ הקודש לזמן מה, אם ההגמון שלי יאשר זאת. את החלום הזה מגשים היום הקרדינל מרטיני, הגמונה בדימוס של מילאנו3.
היום, לאחר 24 שנים שבהן יוחנן פאולוס השני מכהן כאפיפיור, קשה לנו לדמיין את הלך רוחם של הקתולים — כוהנים, מאמינים והציבור הרחב. העשור שלאחר 1968 היה באמת תקופה מוזרה. בנוסף לכך, באמצע שנות ה-70 נשברה סוף־סוף השתיקה בצרפת בנוגע למה שנקרא תחילה "the Holocaust", ובהמשך "השואה".
בשנת 1975 או 1976, שהיתי במנזר הבק־הלואין (le Bec-Hellouin)4 לימי תפילה אחדים. פגשתי אז בשמחה פנימית גדולה את דום גרמונט (Dom Grammont) אב המנזר. הוא בישר לי על כוונתו לשלוח כמה מהנזירים לחדש את חיי הנזירות במנזר אבו גוש בישראל. בין אחים אלה היה ז'אן בטיסט הצעיר, שיהיה לימים אב המנזר החדש. הכוונה הייתה לחיי נזירות שישתלבו במציאות העכשווית של הארץ.
אחרי מלחמת העולם השנייה, כמה מסדרי נזירים עשו ניסיון דומה של חיים בארץ. מאמצי גבורה שנתקלו עד מהרה בקשיים. התוכנית של מנזר הבק־הלואין הרשימה אותי, כי היא התבססה על תפילתם של נזירים אחדים, בענווה ובשלום. את תחושותיי חלקתי עם דום גרמונט, שהערכתי את יוזמותיו החכמות והאמיצות למען אחדות הנוצרים ולמען הקשר עם העם היהודי.

*

הקשר הזה לארץ ולעם ישראל הוא ללא ספק מה שהביא את הנזירות של מנזר סנט־פרנסואיז־רומן (Sainte-Françoise-Romaine)5 לבקש ממני להדריך אותן בשבוע התבודדות6, לשם עזר בתפילתן ובהתבוננות ברז ישראל*. בקשה זו הפתיעה והממה אותי. לראשונה בחיי, הוזמנתי להתייחס לנושא זה במסגרת תפילתה של קהילה קונטמפלטיבית7. בשיחתי איתן, לא אצטרך להישמר מפני סקרנות חסרת הבנה או חודרנית, ולא אצטרך לסבול את החשדות, הדעות הקדומות או הפגיעות ששיחה פומבית גוררת אחריה. אמונה משותפת לגמרי תאפשר אמון הדדי. אחדות אמיתית זאת תיתן לי חופש של הרוח ושל הלב. ידעתי כי הדברים שאומר נועדו להזין את תפילתן. בדבריי, יהיה עלי ראשית כול לחלוק להן מהאוצרות שקיבלתי מחסד האלוהים. קיבלתי בקשה זו בהכרת תודה, כי היא הייתה בעיני כהזמנה מאת האלוהים, חסד שהוענק לי. בתקופה שקדמה לבקשה, השתתפתי בלימוד סובלני וממושך של הבשורה ע"פ מתי. לכן ניגשתי לשיחות על בסיסו של ספר בשורה זה.

*

בשיחה חופשית, נתתי להיגיון פנימי שמקורו בטקסט הבשורה להוביל אותי. ייתכן שהאיפוק הדרוש בשיחה פומבית גרם לדבריי ללבוש לעיתים צורה תאורטית מדי. אומנם לרוב חלקתי את מחשבותיי עם הנזירות בחופשיות, כי הייתי בטוח שדברי יישמעו בידידות וברצון טוב, ושהם יופקדו בדומיית תפילתן, כך שיוכלו לשאת פרי, בסתר האלוהים, עבור הכנסייה.
לא שמרתי רישומים משיחות אלו או זיכרון מדויק של מסלולן. הנזירות הקליטו את דבריי בהסכמתי. כמובן, בהמשך הן העבירו אותם אל הכתוב. ביקשתי מהן לשמור את הטקסט — שלא הוכן כלל כטקסט כתוב — לשימושן האישי בלבד. אני מכיר היטב את הקיצורים, הסתירות, אי הדיוקים של שיחה מאולתרת בנושאים שהם לרוב קשים, במיוחד כאשר הדברים נקרעים מעומקי הלב והנשמה, לעיתים תוך כדי חיפוש מילים. הנזירות נתנו לי את הבטחתן ואני חושב ששמרו אותה. זמן רב לא שמעתי דבר על טקסט זה. לבסוף נאלצתי להסכים שהוא יועבר — תמיד עם אותן מגבלות — לקהילות נוספות של נזירות או נזירים, במיוחד לאלה שבארץ הקודש.

*

לפני שנתיים או שלוש, צצו שוב דפים אלה, לאחר שהגיעו רחוק יותר ממה שדמיינתי! מספר חברים, בהם מוציא לאור, הפצירו בי לפרסמם. הם טענו כל טענה אפשרית כדי לגבור על התנגדותי. לאחר היסוס ממושך, הסכמתי.
הכרחתי את עצמי לעבור על הטקסט ולנקות את העקבות הבולטים ביותר של הסגנון הדיבורי ושל מחשבה שעדיין מחפשת את עצמה. אומנם, למרות שלא לגמרי השתכנעתי, נכנעתי לבקשה שאזרז את ההוצאה והשארתי את הספר במצב של "גימור חלקי". לא מחקתי את הכפילויות של המדבר הרוצה שיבינו אותו, של זה המדייק את דבריו בחזרתו עליהם.
אני מוסר לאנשים שאינני מכיר מילים שנאמרו לקהילת נזירות שקיבלה אותן בידידות ובתפילה. אני מודה לבית הספר הקתדרלי (École Cathédrale)8 על הכנת הערות השוליים9 שיסייעו לקורא לעקוב אחרי הלך המחשבה העולה מדפים אלה.

*

בקריאת התעתיק של שיחות אלה, הופתעתי מהדברים שאמרתי אז — או ליתר דיוק ממה שקהל הנזירות הזה אפשר לי לומר באמונו ובפתיחותו. הופתעתי לגלות לאחר יותר מעשרים שנה כי המחשבות שהבעתי אז כאילו בלחש, לעיתים בהתרגשות, לעיתים בהיסוס, נראו לי חוזים משהו מהפירות שיניבו הגיון האמונה וחיי הכנסייה בהמשך, הודות ליוזמתו של יוחנן פאולוס השני. לכן החלטתי להציע אותן לקורא, ולצרף כחלק שני את תוכן דבריי אשר נאמרו בשנת 1995 בעקבות הזמנה של אוניברסיטת תל אביב, ואלה שנאמרו לקונגרס היהודי העולמי בפריז בשנת 2002, לקונגרס היהודי העולמי בבריסל ולוועדה היהודית האמריקאית בוושינגטון.
קריאת הרצאות אלה לאור השיחות לנזירות בהתבודדות בשנת 1979 אפשרה לי להעריך את הדרך שעברנו. אומנם הנסיבות וטבע הטקסטים שונים מאוד. בשנת 1979 דיברתי, ככהן וכידיד עם קהילת נזירות קתוליות, באינטימיות של שיחה דתית והתבוננות משותפת. בשנים 1995 ו-2002, נעניתי להזמנתם של כמה מהארגונים היהודיים החשובים ביותר, שבעצמם הכירו במפעלו של יוחנן פאולוס השני וביקשו ממני להעיד על כך. ואף על פי כן היה נראה לי שהמחשבות האחרונות לא פסלו את הראשונות, אלא יוכלו לשפוך עליהן אור נוסף.
לאלה שהפער בין שנת 1979 לתחילת שנות האלפיים מדאיג אותם — זוהי תשובתי. ראשית, מה שנאמר כאן הוא רק חלק ממה שחוויתי וחשבתי, חיברתי וערכתי. מאידך, תמיד עשיתי זאת תחת צו הנסיבות, לעיתים בכתבי עת שאינם ידועים לציבור הרחב, ולא תמיד בצרפת. כמו כן התייחסתי במפורש לאותם נושאים חיוניים בפרספקטיבות ובהקשרים שונים אלו מאלו, בספר Osez croire (1985) ובספר Le Choix de Dieu (1987)10. נושאים אלה מוזכרים, כאילו בהכרח, בדפיהם של כעשרה ספרים שפורסמו באותן שנים.
אני מודע לסיכון שאני לוקח במסירת דברים אלה לקוראים שאולי יהיו פחות אדיבים מאלה שדיברתי אליהם בשנת 1979, ולאחר מכן בשנים 1995 ו-2002. קטעים מסוימים בחלק הראשון עלולים להיראות מוגזמים או לעיתים תמוהים לקוראים יהודים, וקטעים מסוימים בחלק השני יוכלו להראות תמוהים או לעיתים מוגזמים לקוראים קתולים.
יהי רצון שאלו ואלו ידונו אותי לכף זכות ויאמינו שפעלתי בכנות, בשירות דבר האלוהים אשר נמסר לבני האדם למען האושר והישועה של כולם.


ישוע והתורה

בעקבות אירועי חג השבועות בירושלים11, מופיעה הכנסייה כ"קהל"12, ecclesia ביוונית. כלל לא עולה על הדעת שהיא תהווה תחליף לעם ישראל13. הכנסייה אינה ישראל אחר14, אלא היא מימושה של התוכנית האלוהית בקרב עם ישראל. כנסייה זו — שהיא כנסיית המשיח, ישוע — היא ראשית כול כנסיית ירושלים, כפי שהיא מתוארת במעשי השליחים15; היא תהיה כנסיית־הָאֵם. כנסייה זו חוֹוָה את מימוש* הבטחות ה' לעם ישראל, אשר הוענקו במשיח*. במשיח נפתח החסד אשר נעשה עִם ישראל גם לגויים. כפי שלוקס מנסח בתפילת שמעון הזקן (ראו לוקס ב: 32), "ילד זה הוא האור להאיר לגויים ותפארת ישראל עמו". כך, עם מימושה של תקווה זו, מצטרפות אומות העולם לישראל שאלוהים בחר בו, והן זוכות לקבל חלק בחסד הבחירה.
בשלב זה, הכנסייה מוצאת עצמה עומדת מול השאלה: עד כמה הגויים הכלולים בבחירה זו יחוייבו במצוות, שהן עולו, תפקידו וזכותו של עם ישראל? באיזו מידה יש או אין להם חלק בשליחותו הכוללת של ישראל? זו הייתה הבעיה העיקרית של הדור הראשון של הנוצרים, כפי שמעידים כתבי הברית החדשה.
הכנסייה ה"קתולית"

הכנסייה מופיעה כ"קתולית"16, מונח שייכנס לשימוש רק במרוצת הזמן, ופירושו "חובקת כול". חובקת כול — כי בכנסייה נכללים הן יהודים הן גויים. בכנסייה זו מתממשת ישועתם של כל הגויים, כי היא מאחדת את שתי הקטגוריות שלפיהן מתחלקת ההיסטוריה האנושית כולה: ישראל, שיש לו חלק בבחירה; ואלו שלא היה להם חלק בבחירה. לאלו ולאלו ניתנת הבחירה כחסד, כמתנת חינם.
כנסייה זו היא "חובקת כול" כי היא "קהל אלוהים" שנאסף מבין היהודים ומבין הגויים. היא אינה יכולה להתקיים ככנסייה, אלא בתוך רז החסד אשר נעשה עם ישראל. על הגויים לראות ברז זה מתנת חינם הניתנת להם. מצד שני, כאשר ישראל מגלה את החסד אשר נעשה עם הגויים, עליו להכיר בכך שמה שהוא עצמו קיבל ניתן לו כחסד ולא כזכות.
ברז הזה, ישראל ואומות העולם מעידים זה בפני זה על מהותו של חסד האלוהים: מי שרואה את החסד שנעשה לזולתו מגלה שמתנת האלוהים אינה אלא מתנת חינם. בה בעת, כל אחד מאפשר לזולתו להכיר בחטא הטמון בכל אחד מאיתנו, וכך לגלות שסליחת האלוהים ניתנת לכולם; כי החטא אינו מתגלה אלא לאור רחמי האלוהים. ברחמי האלוהים על עם ישראל, ניתנת לישראל אפשרות לגלות שאותו החסד נעשה גם עם הגויים. ואם הגויים מכירים כי בהשתתפותם במתנת האלוהים לעם ישראל ניתנת להם מתנת חינם, אזי מתגלה חסד האלוהים בכל הדרו.
בתוך כנסייה ראשונה זו החל להתגבש מעמדן של הכנסיות הנוצריות מתוך אומות העולם17. הן אינן פטורות משמירת התורה; אילו הגויים לא היו שומרים את התורה, לא היה להם חלק בבחירה או בחסד; אלא שמתנת רוח הקודש*, חסד המשיח, מאפשרת להם לשמור את התורה באופן אחר מאשר עם ישראל, אשר עבורו עול שמירת המצוות היה ונשאר "עול שעשועים"18.
כך, כנסיית ירושלים19 היא המשך וקיום ההבטחה לישראל בתוך הכנסייה הקתולית, ועדוּת לחסד אשר נעשה עם אומות העולם. כך שהכנסייה היא כנסייתם של היהודים ושל הגויים כאחד. כנסיית ירושלים זו התקיימה, לכל המאוחר, עד המאה השישית. עובדה זו היא אחת מתעלומות ההיסטוריה, וניתן לראות בה גם דרמה רוחנית הנמשכת עד היום. היעלמותה של כנסיית ירושלים, כמו גם הפילוג בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית20, נמנית עם הפצעים בגוף הכנסייה, עם החטאים שאנו נאלצים להודות בהם; עליהם אנחנו נשפטים, ועלינו לצפות מאלוהים שיפעל בהתאם להבטחתו.
כנסיית ירושלים זו נהרסה תחת הלחץ הביזנטי21. בעובדה זאת, ללא ספק, נעוצה אחת האבידות הגדולות לתודעה הנוצרית. כך למעשה הודחק זיכרון החסד; לא על ידי הכנסייה ככלת המשיח22, אלא על ידי הנוצרים. זהו מקור של פיתוי וניסיון רוחני לנוצרים, גורם לאי־נאמנות למשיח; זוהי אחת הבעיות העיקריות של הנצרות.
העלייה לירושלים

המחשבות על הקשר בין יהודים לנוצרים בכנסייה אינן זרות לקשר שבין ישוע לבין התורה. על מנת להבין קשר זה, נעיין בבשורה ע"פ מתי, הרגיש יותר לשאלה זו מבין מחברי הבשורה. נתחיל בסיפור "הבחור העשיר" שישוע פוגש בעלייתו לירושלים (מתי יט: 16).
מהרגע שבו ישוע יוצא לדרכו לירושלים, הוא נתקל בהתנגדויות. הראשון שבהם מתייחס לקשר שבין הגבר לאישה: "הַאִם מֻתָּר לְאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ?"23 ישוע עונה בהסתמכו על פסוק מספר בראשית: "מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם". כל התייחסות בתורה לנישואים מכוונת גם — ואולי בראש ובראשונה — לברית בין אלוהים לבין עם ישראל. כך טוען פאולוס (שאול השליח): הנישואים הם סקרמנט*, אות, המשקף את הברית בין האלוהים לעמו, ולא להיפך24. במילים אחרות, לא האהבה האנושית היא המאפשרת להבין את רז האלוהים, אלא רז האלוהים הוא המאפשר להבין משהו מהאהבה האנושית. רז האלוהים הוא המעניק לישראל את הדרך למימוש ייעודו* האמיתי. בתשובתו, מתכוון ישוע לברית בין אלוהים לבין עמו: "מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם". הכוונה היא לקשר בל־יינתק הטמון בהבטחה שנתן האלוהים לישראל עמו.
בהמשך25 מופיעה קריאת המשיח לעזוב הכול וללכת אחריו, וקבלתו את הילדים הקטנים למרות התנגדות תלמידיו.
"מה עליי לעשות? — לֵך אחריי"

והנה מגיע הבחור הצעיר העשיר:
"נִגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד וְשָׁאַל: "רַבִּי, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם?" אָמַר אֵלָיו: "מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּנוֹגֵעַ לַטּוֹב? אֶחָד הוּא הַטּוֹב, אֲבָל אִם רְצוֹנְךָ לָבוֹא לַחַיִּים, שְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת". שָׁאַל הָאִישׁ: "אֵיזֶה?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". בקיצור: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'". אָמַר הַבָּחוּר: "אֶת כָּל אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי; מָה עוֹד חָסֵר לִי?" אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם, לֵךְ מְכֹר אֶת רְכוּשְׁךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי". כְּשֶׁשָּׁמַע הַבָּחוּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הָלַךְ מִשָּׁם עָצוּב, שֶׁכֵּן הָיוּ לוֹ נְכָסִים רַבִּים. אָמַר יֵשׁוּעַ לְתַלְמִידָיו: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּקֹשִׁי יִכָּנֵס עָשִׁיר לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. וְעוֹד אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים". שָׁמְעוּ הַתַּלְמִידִים וְתָמְהוּ מְאֹד. שְׁאָלוּהוּ: "אִם כֵּן, מִי יָכוֹל לְהִוָּשַׁע?" הִבִּיט בָּהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר, אֲבָל הָאֱלֹהִים כָּל יָכוֹל"." (מתי יט: 16-26)

ישוע מצטט את עשרת הדברות בדרך מוזרה ובלתי צפויה. אם נשווה את דברי ישוע עם המקור בספר שמות או בספר דברים26, נראה שישוע מדלג על המחצית הראשונה של המצוות. הוא מתחיל במצוות "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", ורק לאחר מכן הוא מוסיף: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"; כלומר, הוא חוזר אחורה.
אחד ההסברים הפשוטים ביותר טמון בצורת ההצגה של עשרת הדברות — בדרך כלל הן מוצגות בשתי שורות מקבילות על שני לוחות; "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" נמצא בסוף הלוח הראשון (הימני), אחרי ארבע המצוות שבין אדם למקום. ישוע מתחיל בלוח השני (השמאלי) וחוזר לראשון החל מלמטה. הסבר זה הוא אפשרי. אבל עדיין מוזר מאוד שהמצוות הראשונות, החשובות ביותר, אינן מוזכרות כלל. לי נדמה שדווקא מצוות אלו מוזכרות בפירוש, ושהן אפילו הנושא העיקרי של קטע זה. ב"הליכה בעקבות המשיח", במילים "לך אחריי", ישוע מציע לקיים את המצוות שבלוח הראשון — המצוות שבין אדם למקום.
ישוע מציע כאן לאיש הצעיר לקיים את מִצְווֹת הלוח הראשון במתן כל רכושו ובהליכה אחריו. הצעה זו מפנה אותנו ישירות לפסוק מספר דברים, "שמע ישראל" (דברים ו: 4): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד; וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ."27 חכמי ישראל בתקופת ישוע פירשו דברים אלו ואמרו: "בכל אשר לך", כולל "בכל רכושך". יש להבין את המצווה לאהוב את אלוהים "בכל מאודך" לא רק במובן המטפורי, אלא במובן הממשי: "בכל אשר לך". יש לתת לאלוהים הכול. תשובת ישוע לאיש הצעיר מזכירה את "שמע ישראל", ומעניקה לו פירוש קונקרטי ביותר. הוא אומר לצעיר: "אם כן, מכור את רכושך! אהוב את האלוהים בכל מאודך. כך תשמור את הדברות הראשונות; והדרך היחידה לעשות זאת היא ללכת אחריי". כי ישוע בעצמו מקיים בכל חייו, בשלמות ובאהבה, את מצווֹת האלוהים.
מהו הייעוד הנוצרי? מהי הקריאה לשלמות כדי להיכנס לחיי עולם ולהיות שלמים כפי שאבינו שבשמים שלם הוא? קריאה זו היא לקיים את כל המצוות, את כל התורה כולה. ישוע מציג עצמו כמי שמקיים את כל המצוות בשלמותן, ומאפשר להולכים אחריו לקיים אותן השלמותן.
ניתן למצוא תמיכה נוספת לפירוש זה בוויכוחים האחרונים של ישוע בבית המקדש. ויכוחים אלו הם הניסיון הגדול של ישוע לפני ייסוריו. בפרק כ"ב בבשורה ע"פ מתי, בני שיחו של ישוע מעמידים אותו בניסיון משולש: 1) המס לקיסר; 2) האישה שהיו לה שבעה בעלים — ניסיון העוסק בפירוש התורה של הצדוקים בעניין תחיית המתים, פירוש מילולי, על פי ההיגיון האנושי, ולא על פי משמעותה של התורה כמתנת אלוהים הנותן חיים; ולבסוף 3) איזוהי המצווה הגדולה ביותר? הניסיון, הפיתוי, שהם מציבים בפני ישוע הוא לדרג את המצוות.
הגדולה במצוות

עלינו להתמקד בניסיון השלישי. אני משתמש במילה "ניסיון", כי זו המילה שבה משתמש מַתַּי המבשר כאשר הוא מביא את דברי ישוע בעניין המס לקיסר: "צְבוּעִים, לָמָּה אַתֶּם מְנַסִּים אוֹתִי?" בהמשך, בפסוק 35 נאמר: "אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי לְנַסּוֹתוֹ". המילה "ניסיון" היא בדיוק אותה מילה המופיעה בניסיון במדבר28. יש כאן תזכורת מפורשת לאותה המציאות. כאן, הניסיון, הפיתוי, הוא לבחור מתוך מצווֹת התורה את המצווה הגדולה ביותר. ישוע משיב: "וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. זֹאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."29
בדרך כלל, ולרוב מחוסר ידע, איננו מבינים את כל משמעותו של משפט זה. ראשית, יש לומר שסיכום התורה בשתי מצוות אלו אינו מיוחד לישוע, וגם לא הבאת המצווה השנייה בסמיכות לראשונה; ראינו זאת אצל חכמים בני זמנו של ישוע. סיכום כל התורה במצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" נמצא באופן מפורש בכתבי חז"ל מאותה תקופה30. כאן, לשתי המצוות תפקיד דומה; ישוע מביא שני פסוקים כסיכום לשני לוחות הברית: "שמע ישראל" ללוח הראשון, ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ללוח השני. למעלה, במקום "ועוד — ואהבת לרעך כמוך", המופיע במקור היווני, תרגמתי ל"בקיצור: ואהבת לרעך כמוך", כדי להדגיש שלא מדובר במצווה נוספת, אלא בסיכום מקובל. כך נהגו לציין את המצוות שבין אדם לחברו. המצוות נחלקות לאלה שבין אדם למקום (אלוהים) ולאלה שבין אדם לחברו. ישוע מסכם בשני פסוקים מהתורה את כלל המצוות. לכן, תשובתו היא: אין מצווה שהיא הגדולה ביותר. המצווה הגדולה ביותר היא כלל המצוות. אין לבחור בין המצוות. ישוע מחזיר את אלה המנסים אותו לשמירת כלל תורת האלוהים, שהיא קדושה ויחידה. לא מדובר במצווה הבאה להחליף מצווה אחרת.
כאשר יוחנן המבשר משתמש בביטוי: "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם" (יוחנן יג: 34), החידוש הוא ב"כמו שאהבתי אתכם". חידוש זה אינו מתייחס למצוות שונות אלא לדרך שבה ניתן לקיים את מצוות התורה, לפירוש מחודש של התורה, ולדרך שבה ישוע מקיים את המצוות במסירת חייו. המצווה החדשה היא קיומן בפועל, ברגע נתון בהיסטוריה, של מצווֹת האלוהים על ידי ישוע, הבן העושה את רצון אביו*. מהות התורה בשלמותה מתגלה באופן שבו ישוע מקיים את המצוות, בעשייתו את רצון אביו בשלמות ובאהבה.
המצווה לאהוב כמו שישוע אוהב איננה תחליף למצוות. לוּ טענו כך, לא היה בזה שום היגיון. יש רק תורה קדושה אחת. התורה, היא התגלות מצווֹת האלוהים. החידוש הוא במעשה האלוהים, השולח לישראל את בנו השומע תמיד בקולו. בחג השבועות, כאשר רוח הקודש נִסֶּכֶת על אלה אשר נעשים לאחיו ולאחיותיו של המשיח, מתקיימת הבטחת הנביאים: אלוהים יוצר עַם אשר ליבו נולד מרוח הקודש, ואשר יקיים ברוח את כל מצווֹת הקדוּשה. כאן, שוב — וישוע אומר לנו זאת — שתי מצוות אלו מסכמות את כל התורה והנביאים. כיצד ישוע עצמו שומר את המצוות האלה, ונותן להן ביטוי מושלם? זוהי השאלה האמיתית. האם אנחנו יכולים להעמיק עוד כדי להבין את תפקיד המצוות בחיי ישוע ובחיי תלמידיו?
הברית החדשה

ישוע למד את המצוות והתבונן בהן. כל הכתוב בתהילים קיט על "שעשועי התורה" היה בוודאי חלק מתפילתו. עדוּת לכך אנו מוצאים בפרקים עיקריים של חייו כמו ניסיונותיו וייסוריו. ישוע התבונן ללא הרף במצוות כמקור חיים. בניסיונו במדבר ישוע מצטט את ספר דברים (דברים ח: 3; ו: 13, 16). כך הוא מחזיר אותנו במפורש לתפילת "שמע ישראל", זאת אומרת לקיום המצוות. מַתַּי המבשר מזכיר זאת בפירוש. הברכות בדרשה על ההר31 עומדות כנגד הקללות המופנות אל הפרושים בפרק כ"ב. ברכות וקללות אלו של הברית החדשה, אותה הברית שהבטיחו ירמיהו ויחזקאל32, מהוות מסגרת הן להתבוננות בתורה הן לקיומה. לכן, דרך שתי המצוות שישוע מזכיר, אלו המסכמות ומרמזות לכלל המצוות, ניתן להבין אחת מנקודות המפתח בחייו.
הבה נחזור לצעיר העשיר. התלמידים נדהמים והמומים מדרישתו של ישוע. נראֶה להם שמדובר בדרישה בלתי אפשרית. הם שואלים: "אִם כֵּן, מִי יָכוֹל לְהִוָּשַׁע?" ישוע מביט בהם ומשיב: "מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר, אֲבָל הָאֱלֹהִים כָּל יָכוֹל". תשובה זאת היא תזכורת מפורשת להבטחת הנביאים: ישראל למד מחווייתו שנבצר מבני־האדם לקיים את המצוות בנאמנות מלאה; אלוהים עצמו, ברוב אהבתו וכמתנת חינם, מבטיח לישראל שיהפוך את ליבו ויעשהו מסוגל לקיים את המצוות.
הברית היא מתנת התורה כמתנת חיים. על ישראל לבחור בין מוות לחיים. בשומרו את הברית, ישראל בוחר בחיים. כדי שהאלוהים יתגלה ברוב חסדו ויושיע את כל בני האדם, נחוצה חוויה רוחנית מכריעה. על ישראל לחוות את חולשתו ולגלות שנבצר מבן־האדם לשמור על מתנת חיים זו בכוחות עצמו; חלק המוות שבאדם הוא כבד מדי. עליו להכיר בחולשתו היסודית, בחטאו; רק אז הוא יוכל להתחנן אל האלוהים, שברוב חסדו יאפשר לאדם לקיים את אשר האלוהים דורש ממנו. הבטחת הברית החדשה היא אכן זו: אלוהים יעשה עצמו שותף לאדם שעימו הוא כורת ברית, שהרי אלוהים בעצמו ייתן את רוחו בלב ישראל בנו. כוח האלוהים הוא שיאפשר לישראל לשמור את התורה: אלוהים יסיר את לב האבן מעמו, וייתן לו לב בשר. לא רק לב נשבר ונדכא (תהילים נא), כפי שנשברת האבן, אלא לב בשר, לב חי, לב מלא רוח הקודש, היכולה להתחבר בקשרי אהבה עם האלוהים. הבטחות אלו המופיעות בספר דברים הן הברית החדשה. ספר הברית החדשה אינו שונה במהותו מספר דברים, פרט להבדל היחיד — בספר דברים ניתנה הבטחה, ישוע מציג את קיומה של הבטחה זו. מהי משמעות "קיום" הבטחת האלוהים? מהו עומק אהבת האלוהים? איך יכול האלוהים לתת לב בשר לאדם עושה רצונו? איך הוא הופך בכך את ישראל לכלה נאמנה? זהו הרז אשר נגלה לנו במשיח ישוע, ועומקו עצום מבינת האדם.
למה המצוות האלה חשובות כל־כך? וכיצד נוכל להתקדם בהבנתן? בדומה לכתוב בספר ויקרא: "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יא: 44; יט: 2), נאמר בדרשה על ההר "שלמים תהיו, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא" (מתי ה: 48). אין להבין את הדרשה על ההר כהחלפת מצווה אחת באחרת: "אמרו לכם, אני אומר לכם...". מדובר בהעמדת פירוש מול פירוש ולא בהחלפת תורה אחת באחרת. עלינו להבין היטב את משמעות הביטוי "תורה חדשה"33. מדובר ב"תורת הרוח" כדברי שאול השליח34, כלומר ברוח הקודש הממלאת את לב המאמין כאשר הוא מאוחד עם המשיח. מי שרואה בביטוי "תורה חדשה" התגלות אחת המחליפה התגלות אחרת, אינו מבין כלל את רז המשיח ושולל את מתנת האלוהים.
למה מצוות אלה ניתנות לנו? ישוע הוא המפרש לנו איך ניתן להיות שלמים כמו שאבינו שבשמים שלם, להיות קדושים כי האלוהים קדוש הוא. בסוף פירוש המצוות בדרשה על ההר, הוא מזמין את תלמידיו לסלוח, ללכת מעבר לגישה של "עין תחת עין": "לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים" (מתי ה: 45). התורה מאפשרת לנו לפעול כפי שאלוהים פועל. כאשר ישוע מתבונן בתורה, הוא רואה בה את התגלות דרכי פעולתו של אלוהים. כשם שהתורה היא חוקה הניתנת לבני האדם, כך היא התגלות סודו ופעולתו של האלוהים.
הדבר יכול להיראות תמוה, כי איך ניתן לראות במצוות "לֹא תִּגְנֹב", "לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל" וכדומה תיאור של פעולת האלוהים? האם נוכל לראות ב"רשימות חוקים" שלמדנו בשיעורי הדת בבית־הספר, שלעיתים קרובות נראו לנו מגוחכות ומייצגות תפישת עולם צרה, התגלות של רז האלוהים? איך אפשר להציע לנו לפעול כמו אלוהים דרך שמירת המצוות, אם המצוות אינן מגלות לנו איך אלוהים פועל בעצמו? הבשורה מאפשרת לנו להיכנס אל תוך תפילתו של ישוע, ודרכה להבין מה המצוות מלמדות אותנו על דרך פעולתו של אלוהים, ואיך דרכן אנו שותפים בפעולתו.
פירוש שכיח מסביר את תשובת ישוע לאיש הצעיר באמצעות הבחנה בין מצווֹת התורה עצמן לבין "העצות" למי שרוצה להחמיר על עצמו, מתוך שאיפה לקיום מושלם יותר של המצוות. הבחנה זו אינה עמוקה מספיק. מה שהצעיר מבין כ"עצות" במדרש35 זה הן למעשה חלק מהתורה. הן בעצם המצוות הראשונות המלמדות על כל היתר. יש דרכים שונות לקיים מצוות או מנהגים מסוימים כתלמידי המשיח: דרכה של כנסיית ירושלים המתוארת ב"מעשי השליחים", שכל חבריה היו יהודים שומרי מצוות, הבאה לידי ביטוי בחיי המנזרים36; ודרכן של הקהילות הנוצריות מבין הגויים שאינן חייבות באותה מידה בשמירת המצוות37. ברם, בכל קהילות הכנסייה, הכול יותאם לדרישות האהבה, שהיא הגדולה מבין מתנות אלוהים לכנסייה. הדרכים השונות ניתנות לתועלת הכלל, אבל יש רק דרך אחת לקיים את רצון האלוהים: קיום המצוות.
המצוות עצמן מלמדות אותנו משהו על פעולתו של אלוהים: למשל, בפירושו את המצווה "לֹא תִּרְצָח" כולל בה ישוע את הכעס והעלבון, ומדגיש את חיוניות הפיוס (מתי ה: 21-26). מול הרצון הרצחני של האדם, המשיח מציב את יכולת הסליחה האין־סופית ואת אהבת הזולת. כך הוא מחזיר אותנו לרז היסודי: אלוהים אינו גורם המוות38 — הוא אבי החיים, הוא הנותן חיים. הוא מחייה והוא סולח, כי המוות הוא גם המוות הגופני וגם החטא. הסליחה היא תחיית המתים. כך שאלוהים שומר את המצווה "לא תרצח" בכך שהוא נותן חיים, סולח, מְחַיֵּה מתים ועושה חסד. התלמיד שומר את המצווה "לא תרצח" בהשתתפותו בנדיבות העצומה של אלוהים וברחמיו.
לוח ראשון
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

2. לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ: לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

3. לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

4. זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁׁשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־ מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וְּבהֶמְתֶּךָ וְֵגְרךָ אֲׁשֶר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם השַבַּׁתָּ ויַקְדַ שְֵּׁה ו:ּ

5. כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲִרכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲׁשֶר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

לוח שני
6. לֹא תִּרְצָח:
7. לֹא תִּנְאָף:
8. לֹא תִּגְנֹב:
9. לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ

הקרדינל אהרן ז'אן-מארי לוסטיגר (2007-1926) נולד בפריז להורים יהודים שהיגרו לצרפת מפולין. בגיל 14 הוא נטבל כנוצרי, והוסיף את השמות ז'אן ומארי לשמו אהרן. אימו ג'יזל נספתה באושוויץ. הוא הוסמך לכהן בכנסייה הקתולית, שימש כרועה קהילה בפריז (1979-1969), וכהגמון העיר אורליאן (1981-1979). בשנת 1981 הוא מונה לארכיהגמון של פריז וב־1983 לקרדינל. במעמדו כקרדינל וכארכיהגמון של בירת צרפת, ובשל זהותו היהודית וקשרי הידידות שיצר עם יהודים, תרם הקרדינל לוסיטגר רבות לדו־שיח יהודי-נוצרי בצרפת ומעבר לגבולותיה.

עוד על הספר

  • הוצאה: אדרא רבא
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: יהדות
  • מספר עמודים: 170 עמ' מודפסים
ההבטחה אהרן ז׳אן-מארי לוסטיגר

פתח דבר

בשנת 1979, מלאו עשר שנים לתפקידי ככהן האחראי בפרוכיה1 סנט ז'אן דה שנטל (Sainte-Jeanne de Chantal) שבפריז. הקרדינל מרטי2 הפקיד משרה זו בידיי עד שנת 1981. חלומי היה כי בסיום תפקידי זה אוכל להתפלל, להגות במחשבות ולחיות בארץ הקודש לזמן מה, אם ההגמון שלי יאשר זאת. את החלום הזה מגשים היום הקרדינל מרטיני, הגמונה בדימוס של מילאנו3.
היום, לאחר 24 שנים שבהן יוחנן פאולוס השני מכהן כאפיפיור, קשה לנו לדמיין את הלך רוחם של הקתולים — כוהנים, מאמינים והציבור הרחב. העשור שלאחר 1968 היה באמת תקופה מוזרה. בנוסף לכך, באמצע שנות ה-70 נשברה סוף־סוף השתיקה בצרפת בנוגע למה שנקרא תחילה "the Holocaust", ובהמשך "השואה".
בשנת 1975 או 1976, שהיתי במנזר הבק־הלואין (le Bec-Hellouin)4 לימי תפילה אחדים. פגשתי אז בשמחה פנימית גדולה את דום גרמונט (Dom Grammont) אב המנזר. הוא בישר לי על כוונתו לשלוח כמה מהנזירים לחדש את חיי הנזירות במנזר אבו גוש בישראל. בין אחים אלה היה ז'אן בטיסט הצעיר, שיהיה לימים אב המנזר החדש. הכוונה הייתה לחיי נזירות שישתלבו במציאות העכשווית של הארץ.
אחרי מלחמת העולם השנייה, כמה מסדרי נזירים עשו ניסיון דומה של חיים בארץ. מאמצי גבורה שנתקלו עד מהרה בקשיים. התוכנית של מנזר הבק־הלואין הרשימה אותי, כי היא התבססה על תפילתם של נזירים אחדים, בענווה ובשלום. את תחושותיי חלקתי עם דום גרמונט, שהערכתי את יוזמותיו החכמות והאמיצות למען אחדות הנוצרים ולמען הקשר עם העם היהודי.

*

הקשר הזה לארץ ולעם ישראל הוא ללא ספק מה שהביא את הנזירות של מנזר סנט־פרנסואיז־רומן (Sainte-Françoise-Romaine)5 לבקש ממני להדריך אותן בשבוע התבודדות6, לשם עזר בתפילתן ובהתבוננות ברז ישראל*. בקשה זו הפתיעה והממה אותי. לראשונה בחיי, הוזמנתי להתייחס לנושא זה במסגרת תפילתה של קהילה קונטמפלטיבית7. בשיחתי איתן, לא אצטרך להישמר מפני סקרנות חסרת הבנה או חודרנית, ולא אצטרך לסבול את החשדות, הדעות הקדומות או הפגיעות ששיחה פומבית גוררת אחריה. אמונה משותפת לגמרי תאפשר אמון הדדי. אחדות אמיתית זאת תיתן לי חופש של הרוח ושל הלב. ידעתי כי הדברים שאומר נועדו להזין את תפילתן. בדבריי, יהיה עלי ראשית כול לחלוק להן מהאוצרות שקיבלתי מחסד האלוהים. קיבלתי בקשה זו בהכרת תודה, כי היא הייתה בעיני כהזמנה מאת האלוהים, חסד שהוענק לי. בתקופה שקדמה לבקשה, השתתפתי בלימוד סובלני וממושך של הבשורה ע"פ מתי. לכן ניגשתי לשיחות על בסיסו של ספר בשורה זה.

*

בשיחה חופשית, נתתי להיגיון פנימי שמקורו בטקסט הבשורה להוביל אותי. ייתכן שהאיפוק הדרוש בשיחה פומבית גרם לדבריי ללבוש לעיתים צורה תאורטית מדי. אומנם לרוב חלקתי את מחשבותיי עם הנזירות בחופשיות, כי הייתי בטוח שדברי יישמעו בידידות וברצון טוב, ושהם יופקדו בדומיית תפילתן, כך שיוכלו לשאת פרי, בסתר האלוהים, עבור הכנסייה.
לא שמרתי רישומים משיחות אלו או זיכרון מדויק של מסלולן. הנזירות הקליטו את דבריי בהסכמתי. כמובן, בהמשך הן העבירו אותם אל הכתוב. ביקשתי מהן לשמור את הטקסט — שלא הוכן כלל כטקסט כתוב — לשימושן האישי בלבד. אני מכיר היטב את הקיצורים, הסתירות, אי הדיוקים של שיחה מאולתרת בנושאים שהם לרוב קשים, במיוחד כאשר הדברים נקרעים מעומקי הלב והנשמה, לעיתים תוך כדי חיפוש מילים. הנזירות נתנו לי את הבטחתן ואני חושב ששמרו אותה. זמן רב לא שמעתי דבר על טקסט זה. לבסוף נאלצתי להסכים שהוא יועבר — תמיד עם אותן מגבלות — לקהילות נוספות של נזירות או נזירים, במיוחד לאלה שבארץ הקודש.

*

לפני שנתיים או שלוש, צצו שוב דפים אלה, לאחר שהגיעו רחוק יותר ממה שדמיינתי! מספר חברים, בהם מוציא לאור, הפצירו בי לפרסמם. הם טענו כל טענה אפשרית כדי לגבור על התנגדותי. לאחר היסוס ממושך, הסכמתי.
הכרחתי את עצמי לעבור על הטקסט ולנקות את העקבות הבולטים ביותר של הסגנון הדיבורי ושל מחשבה שעדיין מחפשת את עצמה. אומנם, למרות שלא לגמרי השתכנעתי, נכנעתי לבקשה שאזרז את ההוצאה והשארתי את הספר במצב של "גימור חלקי". לא מחקתי את הכפילויות של המדבר הרוצה שיבינו אותו, של זה המדייק את דבריו בחזרתו עליהם.
אני מוסר לאנשים שאינני מכיר מילים שנאמרו לקהילת נזירות שקיבלה אותן בידידות ובתפילה. אני מודה לבית הספר הקתדרלי (École Cathédrale)8 על הכנת הערות השוליים9 שיסייעו לקורא לעקוב אחרי הלך המחשבה העולה מדפים אלה.

*

בקריאת התעתיק של שיחות אלה, הופתעתי מהדברים שאמרתי אז — או ליתר דיוק ממה שקהל הנזירות הזה אפשר לי לומר באמונו ובפתיחותו. הופתעתי לגלות לאחר יותר מעשרים שנה כי המחשבות שהבעתי אז כאילו בלחש, לעיתים בהתרגשות, לעיתים בהיסוס, נראו לי חוזים משהו מהפירות שיניבו הגיון האמונה וחיי הכנסייה בהמשך, הודות ליוזמתו של יוחנן פאולוס השני. לכן החלטתי להציע אותן לקורא, ולצרף כחלק שני את תוכן דבריי אשר נאמרו בשנת 1995 בעקבות הזמנה של אוניברסיטת תל אביב, ואלה שנאמרו לקונגרס היהודי העולמי בפריז בשנת 2002, לקונגרס היהודי העולמי בבריסל ולוועדה היהודית האמריקאית בוושינגטון.
קריאת הרצאות אלה לאור השיחות לנזירות בהתבודדות בשנת 1979 אפשרה לי להעריך את הדרך שעברנו. אומנם הנסיבות וטבע הטקסטים שונים מאוד. בשנת 1979 דיברתי, ככהן וכידיד עם קהילת נזירות קתוליות, באינטימיות של שיחה דתית והתבוננות משותפת. בשנים 1995 ו-2002, נעניתי להזמנתם של כמה מהארגונים היהודיים החשובים ביותר, שבעצמם הכירו במפעלו של יוחנן פאולוס השני וביקשו ממני להעיד על כך. ואף על פי כן היה נראה לי שהמחשבות האחרונות לא פסלו את הראשונות, אלא יוכלו לשפוך עליהן אור נוסף.
לאלה שהפער בין שנת 1979 לתחילת שנות האלפיים מדאיג אותם — זוהי תשובתי. ראשית, מה שנאמר כאן הוא רק חלק ממה שחוויתי וחשבתי, חיברתי וערכתי. מאידך, תמיד עשיתי זאת תחת צו הנסיבות, לעיתים בכתבי עת שאינם ידועים לציבור הרחב, ולא תמיד בצרפת. כמו כן התייחסתי במפורש לאותם נושאים חיוניים בפרספקטיבות ובהקשרים שונים אלו מאלו, בספר Osez croire (1985) ובספר Le Choix de Dieu (1987)10. נושאים אלה מוזכרים, כאילו בהכרח, בדפיהם של כעשרה ספרים שפורסמו באותן שנים.
אני מודע לסיכון שאני לוקח במסירת דברים אלה לקוראים שאולי יהיו פחות אדיבים מאלה שדיברתי אליהם בשנת 1979, ולאחר מכן בשנים 1995 ו-2002. קטעים מסוימים בחלק הראשון עלולים להיראות מוגזמים או לעיתים תמוהים לקוראים יהודים, וקטעים מסוימים בחלק השני יוכלו להראות תמוהים או לעיתים מוגזמים לקוראים קתולים.
יהי רצון שאלו ואלו ידונו אותי לכף זכות ויאמינו שפעלתי בכנות, בשירות דבר האלוהים אשר נמסר לבני האדם למען האושר והישועה של כולם.


ישוע והתורה

בעקבות אירועי חג השבועות בירושלים11, מופיעה הכנסייה כ"קהל"12, ecclesia ביוונית. כלל לא עולה על הדעת שהיא תהווה תחליף לעם ישראל13. הכנסייה אינה ישראל אחר14, אלא היא מימושה של התוכנית האלוהית בקרב עם ישראל. כנסייה זו — שהיא כנסיית המשיח, ישוע — היא ראשית כול כנסיית ירושלים, כפי שהיא מתוארת במעשי השליחים15; היא תהיה כנסיית־הָאֵם. כנסייה זו חוֹוָה את מימוש* הבטחות ה' לעם ישראל, אשר הוענקו במשיח*. במשיח נפתח החסד אשר נעשה עִם ישראל גם לגויים. כפי שלוקס מנסח בתפילת שמעון הזקן (ראו לוקס ב: 32), "ילד זה הוא האור להאיר לגויים ותפארת ישראל עמו". כך, עם מימושה של תקווה זו, מצטרפות אומות העולם לישראל שאלוהים בחר בו, והן זוכות לקבל חלק בחסד הבחירה.
בשלב זה, הכנסייה מוצאת עצמה עומדת מול השאלה: עד כמה הגויים הכלולים בבחירה זו יחוייבו במצוות, שהן עולו, תפקידו וזכותו של עם ישראל? באיזו מידה יש או אין להם חלק בשליחותו הכוללת של ישראל? זו הייתה הבעיה העיקרית של הדור הראשון של הנוצרים, כפי שמעידים כתבי הברית החדשה.
הכנסייה ה"קתולית"

הכנסייה מופיעה כ"קתולית"16, מונח שייכנס לשימוש רק במרוצת הזמן, ופירושו "חובקת כול". חובקת כול — כי בכנסייה נכללים הן יהודים הן גויים. בכנסייה זו מתממשת ישועתם של כל הגויים, כי היא מאחדת את שתי הקטגוריות שלפיהן מתחלקת ההיסטוריה האנושית כולה: ישראל, שיש לו חלק בבחירה; ואלו שלא היה להם חלק בבחירה. לאלו ולאלו ניתנת הבחירה כחסד, כמתנת חינם.
כנסייה זו היא "חובקת כול" כי היא "קהל אלוהים" שנאסף מבין היהודים ומבין הגויים. היא אינה יכולה להתקיים ככנסייה, אלא בתוך רז החסד אשר נעשה עם ישראל. על הגויים לראות ברז זה מתנת חינם הניתנת להם. מצד שני, כאשר ישראל מגלה את החסד אשר נעשה עם הגויים, עליו להכיר בכך שמה שהוא עצמו קיבל ניתן לו כחסד ולא כזכות.
ברז הזה, ישראל ואומות העולם מעידים זה בפני זה על מהותו של חסד האלוהים: מי שרואה את החסד שנעשה לזולתו מגלה שמתנת האלוהים אינה אלא מתנת חינם. בה בעת, כל אחד מאפשר לזולתו להכיר בחטא הטמון בכל אחד מאיתנו, וכך לגלות שסליחת האלוהים ניתנת לכולם; כי החטא אינו מתגלה אלא לאור רחמי האלוהים. ברחמי האלוהים על עם ישראל, ניתנת לישראל אפשרות לגלות שאותו החסד נעשה גם עם הגויים. ואם הגויים מכירים כי בהשתתפותם במתנת האלוהים לעם ישראל ניתנת להם מתנת חינם, אזי מתגלה חסד האלוהים בכל הדרו.
בתוך כנסייה ראשונה זו החל להתגבש מעמדן של הכנסיות הנוצריות מתוך אומות העולם17. הן אינן פטורות משמירת התורה; אילו הגויים לא היו שומרים את התורה, לא היה להם חלק בבחירה או בחסד; אלא שמתנת רוח הקודש*, חסד המשיח, מאפשרת להם לשמור את התורה באופן אחר מאשר עם ישראל, אשר עבורו עול שמירת המצוות היה ונשאר "עול שעשועים"18.
כך, כנסיית ירושלים19 היא המשך וקיום ההבטחה לישראל בתוך הכנסייה הקתולית, ועדוּת לחסד אשר נעשה עם אומות העולם. כך שהכנסייה היא כנסייתם של היהודים ושל הגויים כאחד. כנסיית ירושלים זו התקיימה, לכל המאוחר, עד המאה השישית. עובדה זו היא אחת מתעלומות ההיסטוריה, וניתן לראות בה גם דרמה רוחנית הנמשכת עד היום. היעלמותה של כנסיית ירושלים, כמו גם הפילוג בין הכנסייה המזרחית לכנסייה המערבית20, נמנית עם הפצעים בגוף הכנסייה, עם החטאים שאנו נאלצים להודות בהם; עליהם אנחנו נשפטים, ועלינו לצפות מאלוהים שיפעל בהתאם להבטחתו.
כנסיית ירושלים זו נהרסה תחת הלחץ הביזנטי21. בעובדה זאת, ללא ספק, נעוצה אחת האבידות הגדולות לתודעה הנוצרית. כך למעשה הודחק זיכרון החסד; לא על ידי הכנסייה ככלת המשיח22, אלא על ידי הנוצרים. זהו מקור של פיתוי וניסיון רוחני לנוצרים, גורם לאי־נאמנות למשיח; זוהי אחת הבעיות העיקריות של הנצרות.
העלייה לירושלים

המחשבות על הקשר בין יהודים לנוצרים בכנסייה אינן זרות לקשר שבין ישוע לבין התורה. על מנת להבין קשר זה, נעיין בבשורה ע"פ מתי, הרגיש יותר לשאלה זו מבין מחברי הבשורה. נתחיל בסיפור "הבחור העשיר" שישוע פוגש בעלייתו לירושלים (מתי יט: 16).
מהרגע שבו ישוע יוצא לדרכו לירושלים, הוא נתקל בהתנגדויות. הראשון שבהם מתייחס לקשר שבין הגבר לאישה: "הַאִם מֻתָּר לְאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ?"23 ישוע עונה בהסתמכו על פסוק מספר בראשית: "מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם". כל התייחסות בתורה לנישואים מכוונת גם — ואולי בראש ובראשונה — לברית בין אלוהים לבין עם ישראל. כך טוען פאולוס (שאול השליח): הנישואים הם סקרמנט*, אות, המשקף את הברית בין האלוהים לעמו, ולא להיפך24. במילים אחרות, לא האהבה האנושית היא המאפשרת להבין את רז האלוהים, אלא רז האלוהים הוא המאפשר להבין משהו מהאהבה האנושית. רז האלוהים הוא המעניק לישראל את הדרך למימוש ייעודו* האמיתי. בתשובתו, מתכוון ישוע לברית בין אלוהים לבין עמו: "מַה שֶּׁחִבֵּר הָאֱלֹהִים אַל יַפְרִיד הָאָדָם". הכוונה היא לקשר בל־יינתק הטמון בהבטחה שנתן האלוהים לישראל עמו.
בהמשך25 מופיעה קריאת המשיח לעזוב הכול וללכת אחריו, וקבלתו את הילדים הקטנים למרות התנגדות תלמידיו.
"מה עליי לעשות? — לֵך אחריי"

והנה מגיע הבחור הצעיר העשיר:
"נִגַּשׁ אֵלָיו אִישׁ אֶחָד וְשָׁאַל: "רַבִּי, אֵיזֶה טוֹב עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לְהַשִּׂיג חַיֵּי עוֹלָם?" אָמַר אֵלָיו: "מַדּוּעַ אַתָּה שׁוֹאֵל אוֹתִי בְּנוֹגֵעַ לַטּוֹב? אֶחָד הוּא הַטּוֹב, אֲבָל אִם רְצוֹנְךָ לָבוֹא לַחַיִּים, שְׁמֹר אֶת הַמִּצְווֹת". שָׁאַל הָאִישׁ: "אֵיזֶה?" הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר, כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". בקיצור: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'". אָמַר הַבָּחוּר: "אֶת כָּל אֵלֶּה שָׁמַרְתִּי; מָה עוֹד חָסֵר לִי?" אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם רְצוֹנְךָ לִהְיוֹת שָׁלֵם, לֵךְ מְכֹר אֶת רְכוּשְׁךָ וְתֵן לָעֲנִיִּים וְיִהְיֶה לְךָ אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם; אַחַר כָּךְ בּוֹא וְלֵךְ אַחֲרַי". כְּשֶׁשָּׁמַע הַבָּחוּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הָלַךְ מִשָּׁם עָצוּב, שֶׁכֵּן הָיוּ לוֹ נְכָסִים רַבִּים. אָמַר יֵשׁוּעַ לְתַלְמִידָיו: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּקֹשִׁי יִכָּנֵס עָשִׁיר לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. וְעוֹד אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, נָקֵל לַגָּמָל לַעֲבֹר דֶּרֶךְ נֶקֶב מַחַט מֵהִכָּנֵס עָשִׁיר אֶל מַלְכוּת הָאֱלֹהִים". שָׁמְעוּ הַתַּלְמִידִים וְתָמְהוּ מְאֹד. שְׁאָלוּהוּ: "אִם כֵּן, מִי יָכוֹל לְהִוָּשַׁע?" הִבִּיט בָּהֶם יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר, אֲבָל הָאֱלֹהִים כָּל יָכוֹל"." (מתי יט: 16-26)

ישוע מצטט את עשרת הדברות בדרך מוזרה ובלתי צפויה. אם נשווה את דברי ישוע עם המקור בספר שמות או בספר דברים26, נראה שישוע מדלג על המחצית הראשונה של המצוות. הוא מתחיל במצוות "לֹא תִּרְצַח, לֹא תִּנְאַף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", ורק לאחר מכן הוא מוסיף: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ"; כלומר, הוא חוזר אחורה.
אחד ההסברים הפשוטים ביותר טמון בצורת ההצגה של עשרת הדברות — בדרך כלל הן מוצגות בשתי שורות מקבילות על שני לוחות; "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" נמצא בסוף הלוח הראשון (הימני), אחרי ארבע המצוות שבין אדם למקום. ישוע מתחיל בלוח השני (השמאלי) וחוזר לראשון החל מלמטה. הסבר זה הוא אפשרי. אבל עדיין מוזר מאוד שהמצוות הראשונות, החשובות ביותר, אינן מוזכרות כלל. לי נדמה שדווקא מצוות אלו מוזכרות בפירוש, ושהן אפילו הנושא העיקרי של קטע זה. ב"הליכה בעקבות המשיח", במילים "לך אחריי", ישוע מציע לקיים את המצוות שבלוח הראשון — המצוות שבין אדם למקום.
ישוע מציע כאן לאיש הצעיר לקיים את מִצְווֹת הלוח הראשון במתן כל רכושו ובהליכה אחריו. הצעה זו מפנה אותנו ישירות לפסוק מספר דברים, "שמע ישראל" (דברים ו: 4): "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד; וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ."27 חכמי ישראל בתקופת ישוע פירשו דברים אלו ואמרו: "בכל אשר לך", כולל "בכל רכושך". יש להבין את המצווה לאהוב את אלוהים "בכל מאודך" לא רק במובן המטפורי, אלא במובן הממשי: "בכל אשר לך". יש לתת לאלוהים הכול. תשובת ישוע לאיש הצעיר מזכירה את "שמע ישראל", ומעניקה לו פירוש קונקרטי ביותר. הוא אומר לצעיר: "אם כן, מכור את רכושך! אהוב את האלוהים בכל מאודך. כך תשמור את הדברות הראשונות; והדרך היחידה לעשות זאת היא ללכת אחריי". כי ישוע בעצמו מקיים בכל חייו, בשלמות ובאהבה, את מצווֹת האלוהים.
מהו הייעוד הנוצרי? מהי הקריאה לשלמות כדי להיכנס לחיי עולם ולהיות שלמים כפי שאבינו שבשמים שלם הוא? קריאה זו היא לקיים את כל המצוות, את כל התורה כולה. ישוע מציג עצמו כמי שמקיים את כל המצוות בשלמותן, ומאפשר להולכים אחריו לקיים אותן השלמותן.
ניתן למצוא תמיכה נוספת לפירוש זה בוויכוחים האחרונים של ישוע בבית המקדש. ויכוחים אלו הם הניסיון הגדול של ישוע לפני ייסוריו. בפרק כ"ב בבשורה ע"פ מתי, בני שיחו של ישוע מעמידים אותו בניסיון משולש: 1) המס לקיסר; 2) האישה שהיו לה שבעה בעלים — ניסיון העוסק בפירוש התורה של הצדוקים בעניין תחיית המתים, פירוש מילולי, על פי ההיגיון האנושי, ולא על פי משמעותה של התורה כמתנת אלוהים הנותן חיים; ולבסוף 3) איזוהי המצווה הגדולה ביותר? הניסיון, הפיתוי, שהם מציבים בפני ישוע הוא לדרג את המצוות.
הגדולה במצוות

עלינו להתמקד בניסיון השלישי. אני משתמש במילה "ניסיון", כי זו המילה שבה משתמש מַתַּי המבשר כאשר הוא מביא את דברי ישוע בעניין המס לקיסר: "צְבוּעִים, לָמָּה אַתֶּם מְנַסִּים אוֹתִי?" בהמשך, בפסוק 35 נאמר: "אֶחָד מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי לְנַסּוֹתוֹ". המילה "ניסיון" היא בדיוק אותה מילה המופיעה בניסיון במדבר28. יש כאן תזכורת מפורשת לאותה המציאות. כאן, הניסיון, הפיתוי, הוא לבחור מתוך מצווֹת התורה את המצווה הגדולה ביותר. ישוע משיב: "וְאָהַבְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל־לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. זֹאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה. הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."29
בדרך כלל, ולרוב מחוסר ידע, איננו מבינים את כל משמעותו של משפט זה. ראשית, יש לומר שסיכום התורה בשתי מצוות אלו אינו מיוחד לישוע, וגם לא הבאת המצווה השנייה בסמיכות לראשונה; ראינו זאת אצל חכמים בני זמנו של ישוע. סיכום כל התורה במצווה "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" נמצא באופן מפורש בכתבי חז"ל מאותה תקופה30. כאן, לשתי המצוות תפקיד דומה; ישוע מביא שני פסוקים כסיכום לשני לוחות הברית: "שמע ישראל" ללוח הראשון, ו"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ללוח השני. למעלה, במקום "ועוד — ואהבת לרעך כמוך", המופיע במקור היווני, תרגמתי ל"בקיצור: ואהבת לרעך כמוך", כדי להדגיש שלא מדובר במצווה נוספת, אלא בסיכום מקובל. כך נהגו לציין את המצוות שבין אדם לחברו. המצוות נחלקות לאלה שבין אדם למקום (אלוהים) ולאלה שבין אדם לחברו. ישוע מסכם בשני פסוקים מהתורה את כלל המצוות. לכן, תשובתו היא: אין מצווה שהיא הגדולה ביותר. המצווה הגדולה ביותר היא כלל המצוות. אין לבחור בין המצוות. ישוע מחזיר את אלה המנסים אותו לשמירת כלל תורת האלוהים, שהיא קדושה ויחידה. לא מדובר במצווה הבאה להחליף מצווה אחרת.
כאשר יוחנן המבשר משתמש בביטוי: "מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם" (יוחנן יג: 34), החידוש הוא ב"כמו שאהבתי אתכם". חידוש זה אינו מתייחס למצוות שונות אלא לדרך שבה ניתן לקיים את מצוות התורה, לפירוש מחודש של התורה, ולדרך שבה ישוע מקיים את המצוות במסירת חייו. המצווה החדשה היא קיומן בפועל, ברגע נתון בהיסטוריה, של מצווֹת האלוהים על ידי ישוע, הבן העושה את רצון אביו*. מהות התורה בשלמותה מתגלה באופן שבו ישוע מקיים את המצוות, בעשייתו את רצון אביו בשלמות ובאהבה.
המצווה לאהוב כמו שישוע אוהב איננה תחליף למצוות. לוּ טענו כך, לא היה בזה שום היגיון. יש רק תורה קדושה אחת. התורה, היא התגלות מצווֹת האלוהים. החידוש הוא במעשה האלוהים, השולח לישראל את בנו השומע תמיד בקולו. בחג השבועות, כאשר רוח הקודש נִסֶּכֶת על אלה אשר נעשים לאחיו ולאחיותיו של המשיח, מתקיימת הבטחת הנביאים: אלוהים יוצר עַם אשר ליבו נולד מרוח הקודש, ואשר יקיים ברוח את כל מצווֹת הקדוּשה. כאן, שוב — וישוע אומר לנו זאת — שתי מצוות אלו מסכמות את כל התורה והנביאים. כיצד ישוע עצמו שומר את המצוות האלה, ונותן להן ביטוי מושלם? זוהי השאלה האמיתית. האם אנחנו יכולים להעמיק עוד כדי להבין את תפקיד המצוות בחיי ישוע ובחיי תלמידיו?
הברית החדשה

ישוע למד את המצוות והתבונן בהן. כל הכתוב בתהילים קיט על "שעשועי התורה" היה בוודאי חלק מתפילתו. עדוּת לכך אנו מוצאים בפרקים עיקריים של חייו כמו ניסיונותיו וייסוריו. ישוע התבונן ללא הרף במצוות כמקור חיים. בניסיונו במדבר ישוע מצטט את ספר דברים (דברים ח: 3; ו: 13, 16). כך הוא מחזיר אותנו במפורש לתפילת "שמע ישראל", זאת אומרת לקיום המצוות. מַתַּי המבשר מזכיר זאת בפירוש. הברכות בדרשה על ההר31 עומדות כנגד הקללות המופנות אל הפרושים בפרק כ"ב. ברכות וקללות אלו של הברית החדשה, אותה הברית שהבטיחו ירמיהו ויחזקאל32, מהוות מסגרת הן להתבוננות בתורה הן לקיומה. לכן, דרך שתי המצוות שישוע מזכיר, אלו המסכמות ומרמזות לכלל המצוות, ניתן להבין אחת מנקודות המפתח בחייו.
הבה נחזור לצעיר העשיר. התלמידים נדהמים והמומים מדרישתו של ישוע. נראֶה להם שמדובר בדרישה בלתי אפשרית. הם שואלים: "אִם כֵּן, מִי יָכוֹל לְהִוָּשַׁע?" ישוע מביט בהם ומשיב: "מִבְּנֵי אָדָם נִבְצָר הַדָּבָר, אֲבָל הָאֱלֹהִים כָּל יָכוֹל". תשובה זאת היא תזכורת מפורשת להבטחת הנביאים: ישראל למד מחווייתו שנבצר מבני־האדם לקיים את המצוות בנאמנות מלאה; אלוהים עצמו, ברוב אהבתו וכמתנת חינם, מבטיח לישראל שיהפוך את ליבו ויעשהו מסוגל לקיים את המצוות.
הברית היא מתנת התורה כמתנת חיים. על ישראל לבחור בין מוות לחיים. בשומרו את הברית, ישראל בוחר בחיים. כדי שהאלוהים יתגלה ברוב חסדו ויושיע את כל בני האדם, נחוצה חוויה רוחנית מכריעה. על ישראל לחוות את חולשתו ולגלות שנבצר מבן־האדם לשמור על מתנת חיים זו בכוחות עצמו; חלק המוות שבאדם הוא כבד מדי. עליו להכיר בחולשתו היסודית, בחטאו; רק אז הוא יוכל להתחנן אל האלוהים, שברוב חסדו יאפשר לאדם לקיים את אשר האלוהים דורש ממנו. הבטחת הברית החדשה היא אכן זו: אלוהים יעשה עצמו שותף לאדם שעימו הוא כורת ברית, שהרי אלוהים בעצמו ייתן את רוחו בלב ישראל בנו. כוח האלוהים הוא שיאפשר לישראל לשמור את התורה: אלוהים יסיר את לב האבן מעמו, וייתן לו לב בשר. לא רק לב נשבר ונדכא (תהילים נא), כפי שנשברת האבן, אלא לב בשר, לב חי, לב מלא רוח הקודש, היכולה להתחבר בקשרי אהבה עם האלוהים. הבטחות אלו המופיעות בספר דברים הן הברית החדשה. ספר הברית החדשה אינו שונה במהותו מספר דברים, פרט להבדל היחיד — בספר דברים ניתנה הבטחה, ישוע מציג את קיומה של הבטחה זו. מהי משמעות "קיום" הבטחת האלוהים? מהו עומק אהבת האלוהים? איך יכול האלוהים לתת לב בשר לאדם עושה רצונו? איך הוא הופך בכך את ישראל לכלה נאמנה? זהו הרז אשר נגלה לנו במשיח ישוע, ועומקו עצום מבינת האדם.
למה המצוות האלה חשובות כל־כך? וכיצד נוכל להתקדם בהבנתן? בדומה לכתוב בספר ויקרא: "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יא: 44; יט: 2), נאמר בדרשה על ההר "שלמים תהיו, כמו שאביכם שבשמים שלם הוא" (מתי ה: 48). אין להבין את הדרשה על ההר כהחלפת מצווה אחת באחרת: "אמרו לכם, אני אומר לכם...". מדובר בהעמדת פירוש מול פירוש ולא בהחלפת תורה אחת באחרת. עלינו להבין היטב את משמעות הביטוי "תורה חדשה"33. מדובר ב"תורת הרוח" כדברי שאול השליח34, כלומר ברוח הקודש הממלאת את לב המאמין כאשר הוא מאוחד עם המשיח. מי שרואה בביטוי "תורה חדשה" התגלות אחת המחליפה התגלות אחרת, אינו מבין כלל את רז המשיח ושולל את מתנת האלוהים.
למה מצוות אלה ניתנות לנו? ישוע הוא המפרש לנו איך ניתן להיות שלמים כמו שאבינו שבשמים שלם, להיות קדושים כי האלוהים קדוש הוא. בסוף פירוש המצוות בדרשה על ההר, הוא מזמין את תלמידיו לסלוח, ללכת מעבר לגישה של "עין תחת עין": "לְמַעַן תִּהְיוּ בָּנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כִּי הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ עַל רָעִים וְעַל טוֹבִים" (מתי ה: 45). התורה מאפשרת לנו לפעול כפי שאלוהים פועל. כאשר ישוע מתבונן בתורה, הוא רואה בה את התגלות דרכי פעולתו של אלוהים. כשם שהתורה היא חוקה הניתנת לבני האדם, כך היא התגלות סודו ופעולתו של האלוהים.
הדבר יכול להיראות תמוה, כי איך ניתן לראות במצוות "לֹא תִּגְנֹב", "לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל" וכדומה תיאור של פעולת האלוהים? האם נוכל לראות ב"רשימות חוקים" שלמדנו בשיעורי הדת בבית־הספר, שלעיתים קרובות נראו לנו מגוחכות ומייצגות תפישת עולם צרה, התגלות של רז האלוהים? איך אפשר להציע לנו לפעול כמו אלוהים דרך שמירת המצוות, אם המצוות אינן מגלות לנו איך אלוהים פועל בעצמו? הבשורה מאפשרת לנו להיכנס אל תוך תפילתו של ישוע, ודרכה להבין מה המצוות מלמדות אותנו על דרך פעולתו של אלוהים, ואיך דרכן אנו שותפים בפעולתו.
פירוש שכיח מסביר את תשובת ישוע לאיש הצעיר באמצעות הבחנה בין מצווֹת התורה עצמן לבין "העצות" למי שרוצה להחמיר על עצמו, מתוך שאיפה לקיום מושלם יותר של המצוות. הבחנה זו אינה עמוקה מספיק. מה שהצעיר מבין כ"עצות" במדרש35 זה הן למעשה חלק מהתורה. הן בעצם המצוות הראשונות המלמדות על כל היתר. יש דרכים שונות לקיים מצוות או מנהגים מסוימים כתלמידי המשיח: דרכה של כנסיית ירושלים המתוארת ב"מעשי השליחים", שכל חבריה היו יהודים שומרי מצוות, הבאה לידי ביטוי בחיי המנזרים36; ודרכן של הקהילות הנוצריות מבין הגויים שאינן חייבות באותה מידה בשמירת המצוות37. ברם, בכל קהילות הכנסייה, הכול יותאם לדרישות האהבה, שהיא הגדולה מבין מתנות אלוהים לכנסייה. הדרכים השונות ניתנות לתועלת הכלל, אבל יש רק דרך אחת לקיים את רצון האלוהים: קיום המצוות.
המצוות עצמן מלמדות אותנו משהו על פעולתו של אלוהים: למשל, בפירושו את המצווה "לֹא תִּרְצָח" כולל בה ישוע את הכעס והעלבון, ומדגיש את חיוניות הפיוס (מתי ה: 21-26). מול הרצון הרצחני של האדם, המשיח מציב את יכולת הסליחה האין־סופית ואת אהבת הזולת. כך הוא מחזיר אותנו לרז היסודי: אלוהים אינו גורם המוות38 — הוא אבי החיים, הוא הנותן חיים. הוא מחייה והוא סולח, כי המוות הוא גם המוות הגופני וגם החטא. הסליחה היא תחיית המתים. כך שאלוהים שומר את המצווה "לא תרצח" בכך שהוא נותן חיים, סולח, מְחַיֵּה מתים ועושה חסד. התלמיד שומר את המצווה "לא תרצח" בהשתתפותו בנדיבות העצומה של אלוהים וברחמיו.
לוח ראשון
1. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:

2. לֹא יִהְיֶה־לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל־פָּנָיַ: לֹא תַעֲשֶׂה־לְךָ פֶסֶל וְכָל־תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ: לֹא־תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל־בָּנִים עַל־שִׁלֵּשִׁים וְעַל־רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי: וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי:

3. לֹא תִשָּׂא אֶת־שֵׁם־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר־יִשָּׂא אֶת־שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

4. זָכוֹר אֶת־יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ: שֵׁׁשֶת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל־ מְלַאכְתֶּךָ: וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא־תַעֲשֶׂה כָל־מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ־וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וְּבהֶמְתֶּךָ וְֵגְרךָ אֲׁשֶר בִּשְׁעָרֶיךָ: כִּי שֵׁשֶׁת־יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת־הַשָּׁמַיִם וְאֶת־הָאָרֶץ אֶת־הַיָּם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל־כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־יוֹם השַבַּׁתָּ ויַקְדַ שְֵּׁה ו:ּ

5. כַּבֵּד אֶת־אָבִיךָ וְאֶת־אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲִרכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲׁשֶר־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ:

לוח שני
6. לֹא תִּרְצָח:
7. לֹא תִּנְאָף:
8. לֹא תִּגְנֹב:
9. לֹא־תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר:
10. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא־תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ