ממלכה נופלת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ממלכה נופלת
מכר
מאות
עותקים
ממלכה נופלת
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ממלכה נופלת

4.8 כוכבים (59 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

עוד ספר ממכר מאת מלכת המאפיה אשלי זווארלי!
"ממלכה נופלת" הוא סיפור פראי, מלא תהפוכות ותחכום, והוא ישגע אתכם כמו כל ספריה הקודמים של זווארלי. אבל יש בו גם המון מתח מיני, קטעי סקס לוהטים וטונות של רגש סוחף. לא יכולתי להניח מהיד את יצירת המופת הזו, היא שבתה אותי מהרגע הראשון ועד הדף האחרון. 
Romantic Rush Blog

***

הייתי המטפלת שזקוקה לעבודה.
הוא היה התגלמות האפלה והמסתורין.
לי לא נותר כמעט כלום.
הוא היה עשיר כקורח, עוצמתי ומסוכן.

המשימה הייתה אמורה להיות פשוטה, וכך גם המטרה.
לטפל בבן שלו, להרכין ראש בכל פעם שהוא עובר, וכשהוא יהיה הכי פחות מוכן לזה – לחסל אותו.
התוכנית שלי לא הייתה אמורה להסתבך. בסך הכול הייתי צריכה להיות ממוקדת וחדה. הבעיה הייתה שבכל פעם שהבטתי בעיניו הכחולות והחודרות, הרגשתי שהוא היחיד שרואה אותי באמת. 
להתנשק עם האויב זה רעיון גרוע, אבל להתאהב בו זו טעות מרה.
הוא לא ידע שהיסודות המתפוררים שלי בנויים על שקרים וסודות. וכשהאמת תיחשף, לא היה צל של ספק שאגלה כמה הוא באמת אכזר.
באתי לכאן כדי לגזול את חייו.
לא דמיינתי שהוא יגנוב את ליבי.

***

ממלכה נופלת הוא רומן מאפיה סקסי, מפותל וסוחף בטירוף. עלילת הסלואו־ברן שרקמה המחברת אפופה במסתורין, עוצרת נשימה ומהפכת דפים עד הרגע האחרון! 
            

פרק ראשון

1
 
אלסיו

הרולס רויס נעצרת מול המחסן של בוצ'ר ובניו והעיניים של לוקה פוגשות את עיניי במראה הפנימית.
״להמתין לך, מר סקרצ'לו?״
״לא,״ ידי נשלחת אל ידית הדלת. ״אני אצלצל כשאהיה מוכן לחזור העירה.״
הוא מרכין את הראש ומחכה שאצא מהמכונית ואז נוסע. אני מציץ לרגע בטלפון כדי לבדוק את השעה כשדלת בית המטבחיים הנטוש נפתחת ואחד מאנשיו של מרצ'זי מסמן לי להיכנס.
״טוב לראות אותך שוב, מר סקרצ'לו. מר מרצ'זי מחכה לך בחדר האחורי.״
אני מהנהן וניגש לעשות את מה שבאתי לעשות. הביקור שלי בניו יורק לא יהיה ארוך ואני להוט לגמור עם זה כדי שאוכל לשוב למחויבויות שלי בבית.
מאחורי מחיצת פלסטיק בלויה אני מוצא את מרצ'זי יושב לשולחן קצבים ישן, קורא עיתון ולוגם קפה מספל. הוא מרים מבט ונבהל לרגע מנוכחותי.
״אלוהים אדירים, צריך לתלות עליך פעמון, סקרצ'לו,״ הוא מגחך. ״אתה עושה לי התקף לב בכל פעם מחדש.״
אני לא עונה. כבר שמעתי את זה פעמים רבות בעבר ובאמת שאין לי מושג למה זה אמור להפתיע אותו שאני זז בשקט. זה אחד היתרונות שעובדים לטובתי, וכיוון שהוא מכיר את תחום העיסוק ואת המוניטין שלי, הוא לא אמור לצפות לשום דבר אחר.
״טוב לראות אותך שוב.״ הוא מוציא מעטפה לבנה מכיסו ומחליק אותה על השולחן, לעברי. ״החורבן מעריך את העובדה שטרחת להגיע במיוחד עד לעיירה דסוליישן כדי לסייע לנו עם המקרה הזה.״
״אין בעיה,״ אני אומר בתמציתיות ומכניס את המעטפה לכיס הז'קט שלי. זו לא הפעם הראשונה שאני עובד עם העולם התחתון בניו יורק. יש כאלה שקוראים להם המאפיה. אחרים קוראים להם סתם פושעים. אני לא קורא להם באף שם. בשבילי הם סתם לקוחות. והם לא מקושרים לארגון שלנו, מה שהופך אותנו לשותפים עסקיים ולא יותר.
״יש שם חמישים אחוז מראש,״ אומר מרצ'זי, ״אני אהיה בסביבה כדי להעביר לך את יתרת התשלום אחרי שתסיים. פשוט תמצא אותי. הלקוח במקפיא.״
אני מהנהן ומשאיר אותו לשתות את הקפה שלו בזמן שאני פונה לחדר האחורי שבו עומדים עדיין המקפיאים הריקים שהולכים וצוברים אבק. זה לא הביקור הראשון שלי אצל בוצ'ר ובניו, ואני מתאר לעצמי שזה גם לא יהיה האחרון.
אף על פי שאין לי קשר ישיר עם ארגון החורבן, לעיתים קרובות הם שוכרים את שירותיי כשהשיטות הפרימיטיביות יותר שלהם לא מצליחות להשיג להם את המידע הנחוץ, או כשהטיפול ביעד מצריך יותר תחכום וחשאיות. היום הגעתי לעיירה דסוליישן בניו יורק כדי להוציא מידע מאדם שאני לא מכיר, ושאין לי שום עניין להכיר. עבורי הוא סתם מספר. עוד עבודה שצריך לבצע. אני תמיד מבצע את המשימות שלי, לא משנה כמה מזוויעות הן עשויות להיות. לא סתם קוראים לי גובה החובות. אני אף פעם לא עוזב יעד מבלי לגבות את התשלום הנדרש, בין אם התשלום הוא בגוף ובין אם הוא במידע.
דלת המקפיא נפתחת בחריקה תחת משקל כף ידי וריחו המעופש של אבק משתלב עם ריח ריקבון של דם שעמד שם זמן רב. זו הסיבה שהם מביאים את הלקוחות לכאן. הזמן לא מעמעם את הריח או את הכתמים על הרצפה. הריח והכתמים רומזים על מה שעומד להתרחש וההמתנה מול הרמזים מבשרי הרע האלה, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה, משחקת לאנשים בראש.
אני מסתכל לתוך עיניו של האיש הקשור ותלוי ממפרקי ידיו על אנקול קצבים. הוא נראה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עם שיער דליל וכרס, לובש חולצת דיג צהובה ומכנסי חאקי שכבר הוכתמו בשתן של עצמו. הוא מצחין מייאוש. מבטו פוגש במבטי והוא מנסה למלמל משהו מבעד לרצועת הבד החוסמת את פיו, אבל בינתיים אין לי עניין לשמוע את מה שיש לו להגיד.
אני לא מבזבז זמן, מניח את תיק הרופא שלי, פושט את ז'קט החליפה ותולה אותו על אחד מאנקולי הבשר הפנויים. בזמן שהאיש נאנק ונוהם חלקי משפטים עמומים אני מפשיל שרוולים ועוטה כפפות לטקס. ואז אני פותח את ערכת הכלים שלי, פורש אותה על אחד המדפים ובוחר את הכלי הראשון להיום. סכין לפילוט דגים.
אני תמיד מתחיל קודם כול עם עינוי מהסוג הפרימיטיבי. זו לא המטרה הסופית. זה רק חימום. למדתי מניסיון שעינוי פסיכולוגי מנצח תמיד. אתה צריך קודם כול להקיז דם ולהתיש אותם, מה שמדלדל את הפרשת האדרנלין בגופם. המנגנון הזה של נפילת אדרנלין תמיד מטה את התוצאות לטובתי. למרות מה שרבים מהאנשים השוכרים את שירותיי רוצים לחשוב, אין לי שום כישרון מיוחד ולא מדובר פה באומנות מסוג כלשהו. אני פשוט מבין את חוקי הטבע האנושי.
״אני כאן כדי להוציא ממך את המידע שאתה מסתיר,״ אני מסביר בשקט. ״ואני רוצה להיות ברור, כשאתה פוגש אותי, זה אומר שנותרו לך רק שתי אפשרויות. זו עסקת חליפין פשוטה של דם ובשר. אתה תיתן לי את מה שאני מבקש, או שתמות מוות איטי ואכזרי. אתה מבין?״
הוא מתחיל להתפתל ולהיאבק בחבלים הכופתים אותו, נאנק שוב, מתחנן במילים שאין לי שום עניין לנסות להבין.
״אני לא מת על סמול טוק,״ אני ממשיך, ״אז אם תחליט שאתה מוכן להודות באמת, אני רוצה שתרקע בכף הרגל שלך על הרצפה שלוש פעמים, אבל רק כשבאמת תהיה מוכן להגיד את האמת.״ אני מצמיד את הסכין לגרונו. ״אם תשקר לי או תבזבז את זמני, אני מבטיח לך שהמחיר יהיה גבוה יותר ממה שאתה מסוגל לשלם.״
הוא מפסיק לזוז ואני מחזיר את הסכין לערכת הכלים שלי ומוציא משם קופסת פלסטיק של ווי דיג עשויים מפלדה פחמנית.
״שמעתי שאתה חובב דיג.״ אני שולף קרס מהמארז והופך אותו בין אצבעותיי. ״בטח יצא לך לפלט לא מעט דגים, אני מתאר לעצמי, אבל אני סקרן לדעת האם אתה משאיר אותם לעצמך או שאתה מעדיף לתפוס אותם ואז לשחרר?״
הוא ממלמל תגובה וכשאני מסתובב שוב, אגלי זיעה מכסים את מצחו. הוא מחדש את מאבקו בחבלים ומותח זרועות ורגליים כשאני מתקרב אליו.
״אני בעצמי לא מת על דגים,״ אני מתוודה ואז אוחז בפניו ומחדיר את חוד הקרס לתוך לחיו. ״אני חושב שאולי זה המרקם, או הריח. זה לא עושה לי את זה.״
כשהקרס מפלח את בשרו הוא צורח, נחיריו מתרחבים ודם זולג במורד צווארו. הוא שוב מתחנן במילים עמומות אבל הוא עדיין לא הגיע לשלב שבו הייאוש יגרום לו לרקוע בכף רגלו על הרצפה כפי שביקשתי. טבע האדם גורם לאנשים לרצות להאמין שהאהבה והנאמנות למשפחה יכולות להתגבר על כל קושי, אבל על סמך הניסיון שלי אני יודע שזה פשוט לא נכון. מהר מאוד הוא יבין שאין לו מה להרוויח מהניסיון למנוע את הגורל שנגזר על אחיו.
אני ממשיך במשימה שלי ומחדיר ללחייו עוד חופן קרסים, מקשט אותו כמו עץ חג מולד חסר כל חן. אחרי שתי דקות אני חושד שהאדרנלין בגוף שלו כבר עבר את השיא והוא כבר לא מרגיש את פרץ הפחד שהוא חווה בהתחלה. זה אומר שהגיע הזמן להתקדם. אני נפטר מהקרסים ולוקח את סכין הפילוט שוב.
״מוות באלף חתכים,״ אני ממלמל ובוחן את בבואתי בלהב המבריק. ״אני לא יודע אם זו הדרך הגרועה ביותר למות, אבל נראה לי שהיא בטח הכי פיוטית.״
עוד משיכות אף, תחנונים ודמעות מצידו בזמן שאני ניגש לגלף אותו כמו דלעת, חותך פיסות מבשרו ומשליך אותן על הרצפה כמו שאריות בשר. אני מוריד חתיכות מזרועותיו ועובר לגב, חותך את החולצה כדי להגיע לגופו. אחרי חמש דקות הוא מתחיל להקיא ואז מתעלף. אני מנצל את ההזדמנות ומשנה את התנוחה שלו לקראת השלב הבא. אני קושר את החבל סביב מפרקי כפות ידיו ואז מעביר אותו דרך הלולאה שבאנקול שמחובר לתקרה ומשתמש במערכת הגלגלות שהייתה קיימת שם עוד מימי בית המטבחיים כדי להרים את גופו באוויר.
בזמן שאני מתלבט אם להעיר אותו כדי לייעל את התהליך, הטלפון שלי מצלצל ואני מציץ במסך בתסכול, אבל אז אני רואה את שמה של גְוֶון על הצג. אני יוצא מהמקפיא וסוגר את הדלת מאחוריי.
״גוון, הכול בסדר?״
״אה, כן, ברור. היה כל כך נחמד לפגוש את נינו. בילינו כל כך יפה ביחד. הלוואי שיכולתי לבלות איתו ככה יותר.״
״את יודעת שאת יכולה לבקר אותנו מתי שאת רוצה,״ אני בוהה במבט לא ממוקד במקק שמתרוצץ על הרצפה.
״אני יודעת,״ גוון מושכת באפה. ״פשוט... אני תמיד כל כך עצובה כשאני צריכה להיפרד ממנו.״
דממה משתררת וגוון מניחה למחשבות שלה להישאר תלויות באוויר. כבר ניהלנו את השיחה הזו בעבר והיא מודעת היטב לכך שהנסיבות לא השתנו, ובכל זאת היא מתעקשת להעלות את הנושא שוב ושוב. אני לא אזכיר לה שבריאותה הנפשית הופכת את הרצון הזה שלה לאתגר בעייתי, ושגם ככה הרגשתי לא בטוח בעצמי כשאפשרתי לה לטפל בנינו, אפילו בזמן הנסיעות הקצרות האלה שלי. הסידור הזה נמשך זמן רב מדי, ואף על פי שזה לא מוצא חן בעיניה, נינו זקוק ליציבות שהוא יוכל לקבל רק עם מטפלת חדשה שתגור איתו בבית ותוכל להיות שם לצידו כשאני לא יכול.
״מריאנה הייתה כאן ועזרה לי.״ גוון מנסה להקליל את הטון ונימת הדיבור שלה מתמלאת רוך. ״היא כל כך טובה איתו.״
האצבעות שלי מתאבנות למשמע שמה של מריאנה. ״בבקשה תמסרי לה תודה על שפינתה זמן כדי להיות איתכם.״
״אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע את זה ממך. היא מתה על שניכם. ומובן שנינו ניהנה מאוד מתשומת הלב שלה. הוא באמת זקוק לדמות אם בחייו, והלוואי שהיית מוכן לשקול לאפשר למריאנה לעזור לך.״
אני עוצם עיניים ופולט נשיפת תסכול שקטה. ״בשביל זה התקשרת?״
״כן,״ היא מתוודה. ״אני יודעת שאתה מתכנן לערוך ראיונות אחר הצהריים, אבל אני חייבת להתעקש שתשקול פעם נוספת את הרעיון של גיוס עובדת שלא שייכת לארגון. נראה לי שלא חשבת עד הסוף על ההשלכות שעלולות להיות לזה.״
״שקלתי בהחלט,״ אני משיב בחדות, ״אבל זה לא משנה את דעתי בנושא.״
״ומה אם המטפלת הזאת שתעסיק תראה משהו שהיא לא אמורה לראות? מה אז? תיפטר ממנה?״
השאלה שלה היא בעצם מלכודת. היא יודעת מה דעתי על רצח נשים והיא מנצלת את זה כדי לחדד את הטיעון שלה.
״היא לא תראה שום דבר שהיא לא אמורה לראות.״
״ואם כן?״
״אם כן, אז אני אעשה את מה שצריך לעשות. כמו תמיד.״
״אבל בשביל מה להסתכן? נינו כבר מכיר את מריאנה. היא יכולה לתת לו אהבה ונחמה מהסוג שרק אימא יכולה. הוא לא יקבל את זה מאף אחת שלא שייכת לארגון. הן לא יכולות להבין את אורח החיים שלנו.״
״אני לא מעסיק מישהי כדי שתהיה אימא שלו. אני מעסיק מישהי שתטפל בו כשאני לא יכול.״
״אבל מריאנה —״
״למריאנה יש את המניעים שלה,״ אני מסנן דרך שיניים חשוקות.
כבר מיצינו את השיחה הזאת. גוון היא לא אימא שלי, אבל היא הדבר הכי קרוב לזה שיש לי והיא משוכנעת שמחובתה לדאוג לי. היא לא מפסיקה לנסות לדחוף את מריאנה לכיווני בתקווה שבסופו של דבר איכנע ואסכים לראות בה רעיה בשבילי ואימא בשביל נינו. היא עדיין מאמינה שאפשר למכור לי את הרעיון של משפחה משלי, למרות אין־ספור הפעמים שאמרתי לה שזה לא יקרה.
״אלסיו,״ גוון מרככת את הטון שלה. ״בבקשה, תקשיב למישהי שיודעת. משפחה זה כל מה שיש לנו בעולם הזה. אתה לא יכול להישאר לבד לנצח. אני באמת מאמינה שאם רק תיתן לה הזדמנות, תגלה שיש בחיים כל כך הרבה יותר. זה יהיה לטובתך, אבל חשוב מכך, זה יהיה עולם ומלואו עבור נינו.״
״אני חייב לזוז,״ אני קוטע אותה. ״העבודה מחכה לי.״
״בבקשה תשקול את זה,״ היא מתחננת. ״זה כל מה שאני מבקשת.״
״נדבר מאוחר יותר הערב. ביי, גוון.״
אני מנתק, מעביר את הטלפון שלי לשקט ומחזיר אותו לכיס. אני שוב מרגיש את חוסר הוודאות בתחתית הבטן אבל אני פותח את הדלת ומוצא שם את הלקוח מחכה לי. הוא מגואל בדם, מיוזע, ומתחנן בשקט. נראה לי שהוא מתחנן שאחוס על חייו.
אני ניגש אליו, מוציא את מחסום הבד מפיו ומביט בו בסקרנות. ״אתה אבא.״
כשהוא לא עונה אני מתחיל לפסוע מצד לצד ומספק את התשובה בעצמי. ״שני ילדים. גילאים שבע ועשר. ילדה בשם מולי וילד בשם מקסוול. בהתחשב בנסיבות, אני חייב לשאול, אתה מרגיש שאתה עושה את מה שהכי טוב בשבילם כרגע? מקריב את עצמך כדי להגן על אחיך? ולכמה זמן תוכל לעשות את זה? אתה בטח יודע שהוא לא יוכל להסתתר לנצח. האנשים של החורבן ימצאו אותו בסופו של דבר, גם אם תמות כדי להגן עליו וגם אם לא. ואז, איפה יהיו הילדים שלך?״
הוא מרכין את הראש ומתחיל לייבב ואני ממשיך לפרט באוזניו את התיאוריה שלי. ״אשתך תישאר להגן עליהם לבדה. לפרנס אותם עם משכורת אחת. מהתיק שלך אני רואה שהיא לא עבדה מאז שבנכם הבכור נולד. אני מתאר לעצמי שזה יהיה שינוי קשה עבור כולם. אבל תגיד לי, אתה חושב שעדיף חצי אימא שסובלת מתשישות בשל הנסיבות שאליהן נקלעה? או שאולי יהיה עדיף להם שאתה תהיה שם עבורם, האב שמספק את המבנה המשפחתי שהם הכירו מאז ומעולם? אתה חושב שילדים זקוקים לרכות של אישה בחייהם? או שאולי הם ישגשגו אל מול כל קושי, אם רק תהיה להם התמיכה הנכונה?״
״אני לא יודע,״ הוא צועק. ״בבקשה. אני לא יודע.״
אני חושב על השאלות ומושך בכתפי. אני כבר יודע את התשובה, כמובן. איבדתי את אימי כשהייתי בן עשר ותראו מה יצא ממני. כשהגעתי הנה הבוקר הייתי משוכנע שאצליח למצוא את המועמדת הנכונה עם האיכויות הדרושות לי כדי שתטפל בנינו. עכשיו אני פחות בטוח מאי פעם. אולי יש משהו בדבריה של גוון. בכל זאת, נינו מכיר את מריאנה, אבל אני עדיין לא מוכן להאמין שהיא לא מונעת רק מהשאיפה שלה להינשא לבן של אדונים יותר מאשר מהחיבה שהיא רוחשת לנינו.
בכל מקרה, הראיונות כבר נקבעו ולכן אקיים אותם. אבל עכשיו אין לי ברירה אלא להביא בחשבון את האפשרות שגוון צודקת בתחזית שלה לגבי תוצאות הרות אסון. אם זה לא יסתדר עם מישהי שלא שייכת לארגון, אם יתגלה שאי אפשר לבטוח בה, האפשרות המעשית היחידה תהיה להיפטר ממנה. זה סיכון גדול, כזה שהארגון לא יבין למה החלטתי בכלל לקחת. אבל כל החברוֹת בארגון שנידבו עד כה את שירותיהן כבר הבהירו לי היטב מה הן רוצות, ואני לא מחפש עסקת חבילה. אני לא צריך רעיה ומטפלת. אני רק צריך מישהי שתשאיר את נינו על המסלול בדרכים שאני לא יכול. מישהי שתוכל לספק את האיכויות שלי אין לתת לו, ואת האמפתיה שתעזור לשמר את האנושיות שלו.
״מה אתה הולך לעשות להם?״ שואל הלקוח וקוטע את הרהוריי. ״הם לא קשורים לזה. הם לא יודעים כלום.״
״זאת לא ההחלטה שלי. תצטרך לדבר על זה עם האנשים של החורבן, במידה ותחליט להתוודות.״
הוא נשבר שוב כשאני הולך מסביבו, ניגש אל הגלגלת ומתחיל למשוך במנוף עד שהגוף שלו מתרומם באוויר.
״זאת גרסה של הסטרפאדו, תלייה מהידיים,״ אני מסביר, כאילו הייתי מדריך תיירים שכבר משועמם מהשגרה. ״אולי שמעת על זה. אני רק אזהיר אותך, זה לא יהיה נעים וכבר לא תהיה לך האפשרות לרקוע ברצפה עם הרגל שלך. אני אתן לך מילת ביטחון, למקרה שתשנה את דעתך. יש לך מילה מועדפת?״
הוא צועק מכאבים כשהמרפקים שלו מתחילים להימתח לאחור ומשקל גופו נוטה קדימה בשל כוח הכבידה.
״מה דעתך על מולי? אני בטוח שתוכל לזכור את זה.״
״בבקשה,״ הוא מייבב. ״בבקשה.״
הגלגלת חורקת כנגד משקל גופו וזה מבחן לכוח העמידה שלי כשאני מסובב את הארכובה ומושך למעלה בחבל שכרוך סביב מפרקי ידיו. אין הרבה דברים שאני לא מסוגל לשאת, אבל אפילו אני יכול להודות שזה מראה קצת מגעיל. אני מתמקד בכפות רגליו עד שאני שומע את צליל הפיצוח שמעיד על פריקת הכתפיים, ולאחריו את צרחות הייסורים שלו.
מבט אחד בזרועותיו התלויות מהאנקול כמו שקי בשר חסרי תועלת הופך את ארוחת הבוקר שאכלתי מוקדם יותר לחומצה, ואני כבר שוקל את השלב הבא, אבל הוא מפתיע אותי.
״מולי! מולי! מולי! תן לי לרדת. בבקשה. אני פאקינג אספר לך הכול. אלוהים, בן של זונה. אני הולך למות. אני פאקינג הולך למות.״
״אתה קצת דרמטי.״ אני מוריד אותו לרצפה ונועץ בו מבט, מחכה בקוצר רוח. ״דבר כבר.״
״הוא במיאמי,״ האיש מתנשף, הוא נראה מסוחרר מעוצמת הכאב. ״הכתובת נמצאת בטלפון שלי, תחת השם פיצה האט. הוא עוזב עוד יומיים. נוסע לנסות להסתיר את שארית הכסף באיי בהאמה.״
״נו, זה לא היה כל כך קשה, נכון?״ אני ניגש לתיק שלי ושולף ממנו זריקת מורפיום. ״יכולת לחסוך לעצמך הרבה מאוד כאב.״
״מה אתה הולך לעשות לו?״ הוא מייבב.
״אמרתי לך. זאת לא ההחלטה שלי.״ אני רוכן ומחדיר את המחט לזרועו. ״הוא גנב מהחורבן. לפעולות יש תוצאות, וכולנו צריכים לשלם, גם אם אנחנו ממש לא רוצים. אבל אתה תלך הביתה הערב. תראה את הבת הקטנה שלך, את אשתך ואת הבן שלך. החיים יימשכו, ועם קצת מזל, אולי תשכח שכל זה קרה.״
״מה הזרקת לי?״
״רק קצת מורפיום.״ אני פותח את החבלים שקושרים את מפרקי ידיו. ״אתה תודה לי על זה כשאני אחזיר את מפרקי הכתפיים שלך למקום.״
 

עוד על הספר

ממלכה נופלת אשלי זווארלי

1
 
אלסיו

הרולס רויס נעצרת מול המחסן של בוצ'ר ובניו והעיניים של לוקה פוגשות את עיניי במראה הפנימית.
״להמתין לך, מר סקרצ'לו?״
״לא,״ ידי נשלחת אל ידית הדלת. ״אני אצלצל כשאהיה מוכן לחזור העירה.״
הוא מרכין את הראש ומחכה שאצא מהמכונית ואז נוסע. אני מציץ לרגע בטלפון כדי לבדוק את השעה כשדלת בית המטבחיים הנטוש נפתחת ואחד מאנשיו של מרצ'זי מסמן לי להיכנס.
״טוב לראות אותך שוב, מר סקרצ'לו. מר מרצ'זי מחכה לך בחדר האחורי.״
אני מהנהן וניגש לעשות את מה שבאתי לעשות. הביקור שלי בניו יורק לא יהיה ארוך ואני להוט לגמור עם זה כדי שאוכל לשוב למחויבויות שלי בבית.
מאחורי מחיצת פלסטיק בלויה אני מוצא את מרצ'זי יושב לשולחן קצבים ישן, קורא עיתון ולוגם קפה מספל. הוא מרים מבט ונבהל לרגע מנוכחותי.
״אלוהים אדירים, צריך לתלות עליך פעמון, סקרצ'לו,״ הוא מגחך. ״אתה עושה לי התקף לב בכל פעם מחדש.״
אני לא עונה. כבר שמעתי את זה פעמים רבות בעבר ובאמת שאין לי מושג למה זה אמור להפתיע אותו שאני זז בשקט. זה אחד היתרונות שעובדים לטובתי, וכיוון שהוא מכיר את תחום העיסוק ואת המוניטין שלי, הוא לא אמור לצפות לשום דבר אחר.
״טוב לראות אותך שוב.״ הוא מוציא מעטפה לבנה מכיסו ומחליק אותה על השולחן, לעברי. ״החורבן מעריך את העובדה שטרחת להגיע במיוחד עד לעיירה דסוליישן כדי לסייע לנו עם המקרה הזה.״
״אין בעיה,״ אני אומר בתמציתיות ומכניס את המעטפה לכיס הז'קט שלי. זו לא הפעם הראשונה שאני עובד עם העולם התחתון בניו יורק. יש כאלה שקוראים להם המאפיה. אחרים קוראים להם סתם פושעים. אני לא קורא להם באף שם. בשבילי הם סתם לקוחות. והם לא מקושרים לארגון שלנו, מה שהופך אותנו לשותפים עסקיים ולא יותר.
״יש שם חמישים אחוז מראש,״ אומר מרצ'זי, ״אני אהיה בסביבה כדי להעביר לך את יתרת התשלום אחרי שתסיים. פשוט תמצא אותי. הלקוח במקפיא.״
אני מהנהן ומשאיר אותו לשתות את הקפה שלו בזמן שאני פונה לחדר האחורי שבו עומדים עדיין המקפיאים הריקים שהולכים וצוברים אבק. זה לא הביקור הראשון שלי אצל בוצ'ר ובניו, ואני מתאר לעצמי שזה גם לא יהיה האחרון.
אף על פי שאין לי קשר ישיר עם ארגון החורבן, לעיתים קרובות הם שוכרים את שירותיי כשהשיטות הפרימיטיביות יותר שלהם לא מצליחות להשיג להם את המידע הנחוץ, או כשהטיפול ביעד מצריך יותר תחכום וחשאיות. היום הגעתי לעיירה דסוליישן בניו יורק כדי להוציא מידע מאדם שאני לא מכיר, ושאין לי שום עניין להכיר. עבורי הוא סתם מספר. עוד עבודה שצריך לבצע. אני תמיד מבצע את המשימות שלי, לא משנה כמה מזוויעות הן עשויות להיות. לא סתם קוראים לי גובה החובות. אני אף פעם לא עוזב יעד מבלי לגבות את התשלום הנדרש, בין אם התשלום הוא בגוף ובין אם הוא במידע.
דלת המקפיא נפתחת בחריקה תחת משקל כף ידי וריחו המעופש של אבק משתלב עם ריח ריקבון של דם שעמד שם זמן רב. זו הסיבה שהם מביאים את הלקוחות לכאן. הזמן לא מעמעם את הריח או את הכתמים על הרצפה. הריח והכתמים רומזים על מה שעומד להתרחש וההמתנה מול הרמזים מבשרי הרע האלה, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה, משחקת לאנשים בראש.
אני מסתכל לתוך עיניו של האיש הקשור ותלוי ממפרקי ידיו על אנקול קצבים. הוא נראה בשנות הארבעים המאוחרות לחייו, עם שיער דליל וכרס, לובש חולצת דיג צהובה ומכנסי חאקי שכבר הוכתמו בשתן של עצמו. הוא מצחין מייאוש. מבטו פוגש במבטי והוא מנסה למלמל משהו מבעד לרצועת הבד החוסמת את פיו, אבל בינתיים אין לי עניין לשמוע את מה שיש לו להגיד.
אני לא מבזבז זמן, מניח את תיק הרופא שלי, פושט את ז'קט החליפה ותולה אותו על אחד מאנקולי הבשר הפנויים. בזמן שהאיש נאנק ונוהם חלקי משפטים עמומים אני מפשיל שרוולים ועוטה כפפות לטקס. ואז אני פותח את ערכת הכלים שלי, פורש אותה על אחד המדפים ובוחר את הכלי הראשון להיום. סכין לפילוט דגים.
אני תמיד מתחיל קודם כול עם עינוי מהסוג הפרימיטיבי. זו לא המטרה הסופית. זה רק חימום. למדתי מניסיון שעינוי פסיכולוגי מנצח תמיד. אתה צריך קודם כול להקיז דם ולהתיש אותם, מה שמדלדל את הפרשת האדרנלין בגופם. המנגנון הזה של נפילת אדרנלין תמיד מטה את התוצאות לטובתי. למרות מה שרבים מהאנשים השוכרים את שירותיי רוצים לחשוב, אין לי שום כישרון מיוחד ולא מדובר פה באומנות מסוג כלשהו. אני פשוט מבין את חוקי הטבע האנושי.
״אני כאן כדי להוציא ממך את המידע שאתה מסתיר,״ אני מסביר בשקט. ״ואני רוצה להיות ברור, כשאתה פוגש אותי, זה אומר שנותרו לך רק שתי אפשרויות. זו עסקת חליפין פשוטה של דם ובשר. אתה תיתן לי את מה שאני מבקש, או שתמות מוות איטי ואכזרי. אתה מבין?״
הוא מתחיל להתפתל ולהיאבק בחבלים הכופתים אותו, נאנק שוב, מתחנן במילים שאין לי שום עניין לנסות להבין.
״אני לא מת על סמול טוק,״ אני ממשיך, ״אז אם תחליט שאתה מוכן להודות באמת, אני רוצה שתרקע בכף הרגל שלך על הרצפה שלוש פעמים, אבל רק כשבאמת תהיה מוכן להגיד את האמת.״ אני מצמיד את הסכין לגרונו. ״אם תשקר לי או תבזבז את זמני, אני מבטיח לך שהמחיר יהיה גבוה יותר ממה שאתה מסוגל לשלם.״
הוא מפסיק לזוז ואני מחזיר את הסכין לערכת הכלים שלי ומוציא משם קופסת פלסטיק של ווי דיג עשויים מפלדה פחמנית.
״שמעתי שאתה חובב דיג.״ אני שולף קרס מהמארז והופך אותו בין אצבעותיי. ״בטח יצא לך לפלט לא מעט דגים, אני מתאר לעצמי, אבל אני סקרן לדעת האם אתה משאיר אותם לעצמך או שאתה מעדיף לתפוס אותם ואז לשחרר?״
הוא ממלמל תגובה וכשאני מסתובב שוב, אגלי זיעה מכסים את מצחו. הוא מחדש את מאבקו בחבלים ומותח זרועות ורגליים כשאני מתקרב אליו.
״אני בעצמי לא מת על דגים,״ אני מתוודה ואז אוחז בפניו ומחדיר את חוד הקרס לתוך לחיו. ״אני חושב שאולי זה המרקם, או הריח. זה לא עושה לי את זה.״
כשהקרס מפלח את בשרו הוא צורח, נחיריו מתרחבים ודם זולג במורד צווארו. הוא שוב מתחנן במילים עמומות אבל הוא עדיין לא הגיע לשלב שבו הייאוש יגרום לו לרקוע בכף רגלו על הרצפה כפי שביקשתי. טבע האדם גורם לאנשים לרצות להאמין שהאהבה והנאמנות למשפחה יכולות להתגבר על כל קושי, אבל על סמך הניסיון שלי אני יודע שזה פשוט לא נכון. מהר מאוד הוא יבין שאין לו מה להרוויח מהניסיון למנוע את הגורל שנגזר על אחיו.
אני ממשיך במשימה שלי ומחדיר ללחייו עוד חופן קרסים, מקשט אותו כמו עץ חג מולד חסר כל חן. אחרי שתי דקות אני חושד שהאדרנלין בגוף שלו כבר עבר את השיא והוא כבר לא מרגיש את פרץ הפחד שהוא חווה בהתחלה. זה אומר שהגיע הזמן להתקדם. אני נפטר מהקרסים ולוקח את סכין הפילוט שוב.
״מוות באלף חתכים,״ אני ממלמל ובוחן את בבואתי בלהב המבריק. ״אני לא יודע אם זו הדרך הגרועה ביותר למות, אבל נראה לי שהיא בטח הכי פיוטית.״
עוד משיכות אף, תחנונים ודמעות מצידו בזמן שאני ניגש לגלף אותו כמו דלעת, חותך פיסות מבשרו ומשליך אותן על הרצפה כמו שאריות בשר. אני מוריד חתיכות מזרועותיו ועובר לגב, חותך את החולצה כדי להגיע לגופו. אחרי חמש דקות הוא מתחיל להקיא ואז מתעלף. אני מנצל את ההזדמנות ומשנה את התנוחה שלו לקראת השלב הבא. אני קושר את החבל סביב מפרקי כפות ידיו ואז מעביר אותו דרך הלולאה שבאנקול שמחובר לתקרה ומשתמש במערכת הגלגלות שהייתה קיימת שם עוד מימי בית המטבחיים כדי להרים את גופו באוויר.
בזמן שאני מתלבט אם להעיר אותו כדי לייעל את התהליך, הטלפון שלי מצלצל ואני מציץ במסך בתסכול, אבל אז אני רואה את שמה של גְוֶון על הצג. אני יוצא מהמקפיא וסוגר את הדלת מאחוריי.
״גוון, הכול בסדר?״
״אה, כן, ברור. היה כל כך נחמד לפגוש את נינו. בילינו כל כך יפה ביחד. הלוואי שיכולתי לבלות איתו ככה יותר.״
״את יודעת שאת יכולה לבקר אותנו מתי שאת רוצה,״ אני בוהה במבט לא ממוקד במקק שמתרוצץ על הרצפה.
״אני יודעת,״ גוון מושכת באפה. ״פשוט... אני תמיד כל כך עצובה כשאני צריכה להיפרד ממנו.״
דממה משתררת וגוון מניחה למחשבות שלה להישאר תלויות באוויר. כבר ניהלנו את השיחה הזו בעבר והיא מודעת היטב לכך שהנסיבות לא השתנו, ובכל זאת היא מתעקשת להעלות את הנושא שוב ושוב. אני לא אזכיר לה שבריאותה הנפשית הופכת את הרצון הזה שלה לאתגר בעייתי, ושגם ככה הרגשתי לא בטוח בעצמי כשאפשרתי לה לטפל בנינו, אפילו בזמן הנסיעות הקצרות האלה שלי. הסידור הזה נמשך זמן רב מדי, ואף על פי שזה לא מוצא חן בעיניה, נינו זקוק ליציבות שהוא יוכל לקבל רק עם מטפלת חדשה שתגור איתו בבית ותוכל להיות שם לצידו כשאני לא יכול.
״מריאנה הייתה כאן ועזרה לי.״ גוון מנסה להקליל את הטון ונימת הדיבור שלה מתמלאת רוך. ״היא כל כך טובה איתו.״
האצבעות שלי מתאבנות למשמע שמה של מריאנה. ״בבקשה תמסרי לה תודה על שפינתה זמן כדי להיות איתכם.״
״אני בטוחה שהיא תשמח לשמוע את זה ממך. היא מתה על שניכם. ומובן שנינו ניהנה מאוד מתשומת הלב שלה. הוא באמת זקוק לדמות אם בחייו, והלוואי שהיית מוכן לשקול לאפשר למריאנה לעזור לך.״
אני עוצם עיניים ופולט נשיפת תסכול שקטה. ״בשביל זה התקשרת?״
״כן,״ היא מתוודה. ״אני יודעת שאתה מתכנן לערוך ראיונות אחר הצהריים, אבל אני חייבת להתעקש שתשקול פעם נוספת את הרעיון של גיוס עובדת שלא שייכת לארגון. נראה לי שלא חשבת עד הסוף על ההשלכות שעלולות להיות לזה.״
״שקלתי בהחלט,״ אני משיב בחדות, ״אבל זה לא משנה את דעתי בנושא.״
״ומה אם המטפלת הזאת שתעסיק תראה משהו שהיא לא אמורה לראות? מה אז? תיפטר ממנה?״
השאלה שלה היא בעצם מלכודת. היא יודעת מה דעתי על רצח נשים והיא מנצלת את זה כדי לחדד את הטיעון שלה.
״היא לא תראה שום דבר שהיא לא אמורה לראות.״
״ואם כן?״
״אם כן, אז אני אעשה את מה שצריך לעשות. כמו תמיד.״
״אבל בשביל מה להסתכן? נינו כבר מכיר את מריאנה. היא יכולה לתת לו אהבה ונחמה מהסוג שרק אימא יכולה. הוא לא יקבל את זה מאף אחת שלא שייכת לארגון. הן לא יכולות להבין את אורח החיים שלנו.״
״אני לא מעסיק מישהי כדי שתהיה אימא שלו. אני מעסיק מישהי שתטפל בו כשאני לא יכול.״
״אבל מריאנה —״
״למריאנה יש את המניעים שלה,״ אני מסנן דרך שיניים חשוקות.
כבר מיצינו את השיחה הזאת. גוון היא לא אימא שלי, אבל היא הדבר הכי קרוב לזה שיש לי והיא משוכנעת שמחובתה לדאוג לי. היא לא מפסיקה לנסות לדחוף את מריאנה לכיווני בתקווה שבסופו של דבר איכנע ואסכים לראות בה רעיה בשבילי ואימא בשביל נינו. היא עדיין מאמינה שאפשר למכור לי את הרעיון של משפחה משלי, למרות אין־ספור הפעמים שאמרתי לה שזה לא יקרה.
״אלסיו,״ גוון מרככת את הטון שלה. ״בבקשה, תקשיב למישהי שיודעת. משפחה זה כל מה שיש לנו בעולם הזה. אתה לא יכול להישאר לבד לנצח. אני באמת מאמינה שאם רק תיתן לה הזדמנות, תגלה שיש בחיים כל כך הרבה יותר. זה יהיה לטובתך, אבל חשוב מכך, זה יהיה עולם ומלואו עבור נינו.״
״אני חייב לזוז,״ אני קוטע אותה. ״העבודה מחכה לי.״
״בבקשה תשקול את זה,״ היא מתחננת. ״זה כל מה שאני מבקשת.״
״נדבר מאוחר יותר הערב. ביי, גוון.״
אני מנתק, מעביר את הטלפון שלי לשקט ומחזיר אותו לכיס. אני שוב מרגיש את חוסר הוודאות בתחתית הבטן אבל אני פותח את הדלת ומוצא שם את הלקוח מחכה לי. הוא מגואל בדם, מיוזע, ומתחנן בשקט. נראה לי שהוא מתחנן שאחוס על חייו.
אני ניגש אליו, מוציא את מחסום הבד מפיו ומביט בו בסקרנות. ״אתה אבא.״
כשהוא לא עונה אני מתחיל לפסוע מצד לצד ומספק את התשובה בעצמי. ״שני ילדים. גילאים שבע ועשר. ילדה בשם מולי וילד בשם מקסוול. בהתחשב בנסיבות, אני חייב לשאול, אתה מרגיש שאתה עושה את מה שהכי טוב בשבילם כרגע? מקריב את עצמך כדי להגן על אחיך? ולכמה זמן תוכל לעשות את זה? אתה בטח יודע שהוא לא יוכל להסתתר לנצח. האנשים של החורבן ימצאו אותו בסופו של דבר, גם אם תמות כדי להגן עליו וגם אם לא. ואז, איפה יהיו הילדים שלך?״
הוא מרכין את הראש ומתחיל לייבב ואני ממשיך לפרט באוזניו את התיאוריה שלי. ״אשתך תישאר להגן עליהם לבדה. לפרנס אותם עם משכורת אחת. מהתיק שלך אני רואה שהיא לא עבדה מאז שבנכם הבכור נולד. אני מתאר לעצמי שזה יהיה שינוי קשה עבור כולם. אבל תגיד לי, אתה חושב שעדיף חצי אימא שסובלת מתשישות בשל הנסיבות שאליהן נקלעה? או שאולי יהיה עדיף להם שאתה תהיה שם עבורם, האב שמספק את המבנה המשפחתי שהם הכירו מאז ומעולם? אתה חושב שילדים זקוקים לרכות של אישה בחייהם? או שאולי הם ישגשגו אל מול כל קושי, אם רק תהיה להם התמיכה הנכונה?״
״אני לא יודע,״ הוא צועק. ״בבקשה. אני לא יודע.״
אני חושב על השאלות ומושך בכתפי. אני כבר יודע את התשובה, כמובן. איבדתי את אימי כשהייתי בן עשר ותראו מה יצא ממני. כשהגעתי הנה הבוקר הייתי משוכנע שאצליח למצוא את המועמדת הנכונה עם האיכויות הדרושות לי כדי שתטפל בנינו. עכשיו אני פחות בטוח מאי פעם. אולי יש משהו בדבריה של גוון. בכל זאת, נינו מכיר את מריאנה, אבל אני עדיין לא מוכן להאמין שהיא לא מונעת רק מהשאיפה שלה להינשא לבן של אדונים יותר מאשר מהחיבה שהיא רוחשת לנינו.
בכל מקרה, הראיונות כבר נקבעו ולכן אקיים אותם. אבל עכשיו אין לי ברירה אלא להביא בחשבון את האפשרות שגוון צודקת בתחזית שלה לגבי תוצאות הרות אסון. אם זה לא יסתדר עם מישהי שלא שייכת לארגון, אם יתגלה שאי אפשר לבטוח בה, האפשרות המעשית היחידה תהיה להיפטר ממנה. זה סיכון גדול, כזה שהארגון לא יבין למה החלטתי בכלל לקחת. אבל כל החברוֹת בארגון שנידבו עד כה את שירותיהן כבר הבהירו לי היטב מה הן רוצות, ואני לא מחפש עסקת חבילה. אני לא צריך רעיה ומטפלת. אני רק צריך מישהי שתשאיר את נינו על המסלול בדרכים שאני לא יכול. מישהי שתוכל לספק את האיכויות שלי אין לתת לו, ואת האמפתיה שתעזור לשמר את האנושיות שלו.
״מה אתה הולך לעשות להם?״ שואל הלקוח וקוטע את הרהוריי. ״הם לא קשורים לזה. הם לא יודעים כלום.״
״זאת לא ההחלטה שלי. תצטרך לדבר על זה עם האנשים של החורבן, במידה ותחליט להתוודות.״
הוא נשבר שוב כשאני הולך מסביבו, ניגש אל הגלגלת ומתחיל למשוך במנוף עד שהגוף שלו מתרומם באוויר.
״זאת גרסה של הסטרפאדו, תלייה מהידיים,״ אני מסביר, כאילו הייתי מדריך תיירים שכבר משועמם מהשגרה. ״אולי שמעת על זה. אני רק אזהיר אותך, זה לא יהיה נעים וכבר לא תהיה לך האפשרות לרקוע ברצפה עם הרגל שלך. אני אתן לך מילת ביטחון, למקרה שתשנה את דעתך. יש לך מילה מועדפת?״
הוא צועק מכאבים כשהמרפקים שלו מתחילים להימתח לאחור ומשקל גופו נוטה קדימה בשל כוח הכבידה.
״מה דעתך על מולי? אני בטוח שתוכל לזכור את זה.״
״בבקשה,״ הוא מייבב. ״בבקשה.״
הגלגלת חורקת כנגד משקל גופו וזה מבחן לכוח העמידה שלי כשאני מסובב את הארכובה ומושך למעלה בחבל שכרוך סביב מפרקי ידיו. אין הרבה דברים שאני לא מסוגל לשאת, אבל אפילו אני יכול להודות שזה מראה קצת מגעיל. אני מתמקד בכפות רגליו עד שאני שומע את צליל הפיצוח שמעיד על פריקת הכתפיים, ולאחריו את צרחות הייסורים שלו.
מבט אחד בזרועותיו התלויות מהאנקול כמו שקי בשר חסרי תועלת הופך את ארוחת הבוקר שאכלתי מוקדם יותר לחומצה, ואני כבר שוקל את השלב הבא, אבל הוא מפתיע אותי.
״מולי! מולי! מולי! תן לי לרדת. בבקשה. אני פאקינג אספר לך הכול. אלוהים, בן של זונה. אני הולך למות. אני פאקינג הולך למות.״
״אתה קצת דרמטי.״ אני מוריד אותו לרצפה ונועץ בו מבט, מחכה בקוצר רוח. ״דבר כבר.״
״הוא במיאמי,״ האיש מתנשף, הוא נראה מסוחרר מעוצמת הכאב. ״הכתובת נמצאת בטלפון שלי, תחת השם פיצה האט. הוא עוזב עוד יומיים. נוסע לנסות להסתיר את שארית הכסף באיי בהאמה.״
״נו, זה לא היה כל כך קשה, נכון?״ אני ניגש לתיק שלי ושולף ממנו זריקת מורפיום. ״יכולת לחסוך לעצמך הרבה מאוד כאב.״
״מה אתה הולך לעשות לו?״ הוא מייבב.
״אמרתי לך. זאת לא ההחלטה שלי.״ אני רוכן ומחדיר את המחט לזרועו. ״הוא גנב מהחורבן. לפעולות יש תוצאות, וכולנו צריכים לשלם, גם אם אנחנו ממש לא רוצים. אבל אתה תלך הביתה הערב. תראה את הבת הקטנה שלך, את אשתך ואת הבן שלך. החיים יימשכו, ועם קצת מזל, אולי תשכח שכל זה קרה.״
״מה הזרקת לי?״
״רק קצת מורפיום.״ אני פותח את החבלים שקושרים את מפרקי ידיו. ״אתה תודה לי על זה כשאני אחזיר את מפרקי הכתפיים שלך למקום.״