חלב, דבש ואי־ודאות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חלב, דבש ואי־ודאות
הוספה למועדפים

חלב, דבש ואי־ודאות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים

מייקל אייזנברג

מייקל אייזנברג (1971) הוא איש עסקים, משקיע הון סיכון בתעשיית ההיי-טק הישראלית והאמריקאית, שותף-מנהל בקרן הון הסיכון אלף (Aleph). אייזנברג הוא מראשוני המשקיעים ב- WeWork, ובמגוון חברות אחרות ביניהם Wix ו-Gigya. בשנת 2017 נכלל ברשימת 25 אנשי הון הסיכון המצליחים ביותר של מגזין פורבס מידאס אירופה. אייזנברג, נשוי ואב לשמונה, מתגורר בירושלים. 

תקציר

האדם חושש מאי-ודאות. הוא יעשה הכול כדי להשיג תחושה של שליטה. 
אנחנו מפתחים טכנולוגיות ושיטות ניהול, חולמים על השקעות עם תשואה ללא סיכון ומתמכרים לתחזיות כלכליות, חברתיות ופוליטיות. אך כל זה לא הופך אותנו למוכנים יותר, ופעם אחר פעם אנחנו מופתעים לגלות עד כמה.

בספר שלפניכם מסביר מייקל אייזנברג שאי-ודאות איננה עננה מאיימת המטילה צל כבד על החיים, אלא דווקא משאב חיוני שניתן למנף אותו כמו נפט, זהב, חלב ודבש. רעיון זה לא נולד במאה ה-21, אלא ליווה את עם ישראל מאז היציאה מעבדות לחירות: שהרי לחצות את המדבר – זהו בראש ובראשונה אתגר תודעתי. להאמין שניתן להקים בארץ לא נודעת מדינת מופת ייחודית זהו אתגר גדול שבעתיים. ספר במדבר הוקדש לפיתוח משנה ישראלית אותנטית בדרך להגשמת חזון ערכי, כלכלי וטכנולוגי - דווקא מתוך אי־הוודאות.

פרשנותו החדשנית של אייזנברג חושפת ידע ותובנות המעניקים כלים יקרי־ערך למקבלי החלטות, ליזמים, למשקיעים ולכל אחד מאיתנו. הספר מראה מדוע עדיף הלא־נודע על המוכר והבטוח, ומציע אבני יסוד להקמת מדינה שאי־הוודאות היא התשתית להמשך התפתחותה.

* כיצד מגייסים הון אנושי מגוון?
* למה כדאי להימנע מהשקעה במדדים?
* איך מסנכרנים בין האינטרס של השירות הציבורי לשגשוג הכלכלי של האזרחים?
* כיצד שומרים על גמישות של הממסד הדתי בזמנים משתנים?

מייקל אייזנברג, 50, הוא אחד ממייסדי קרן הון הסיכון אלף (Aleph) והישראלי שזכה להתברג במקום הגבוה ביותר ברשימת מידאס - רשימת המשקיעים בעלי מגע הזהב - של מגזין פורבס, המדרגת את אנשי ההון־סיכון הטובים בעולם. אייזנברג, נשוי ואב לשמונה, מתגורר בירושלים.
חלב, דבש ואי־ודאות הוא ספרו הרביעי בסדרת עץ החיים והכסף.

פרק ראשון

הקדמה:
הולכים אל הלא־נודע
אסטרטגיות להתמודדות

השנה "חגגתי" חמישים. בחסידות חב"ד נהגו לציין ימי הולדת וראו בהם הזדמנות להתבוננות בעבר וזמנים לחשבון נפש — מה עשינו עד כה. כשלעצמי, שורשיי נטועים במסורת הליטאית־יקית ואינני טיפוס של ימי הולדת. למרות זאת, לרגל יום הולדתי החמישים, אשתי הזמינה בני משפחה וחברים לכתוב לי ועליי. הוריי כתבו מעומק ליבם על לידתי. הכרתי את הסיפור, אבל לא דיברתי על זה אף פעם. כעת, לראשונה אחרי יותר מיובל שנים, ההורים שלי החליטו לשתף את הילדים, הנכדים והנינים בכל מה שעבר עליהם בחודשי ההיריון איתי, ובדרך שבה השפיעו אירועים אלו על חייהם בהמשך. בעיניי, הוריי הם גיבורי אי־הוודאות שעליה נסובה ההקדמה לספר זה, ולמעשה הספר כולו.

הוריי התחתנו בנובמבר 1969, ובקיץ 1970 הגיעו לארץ לירח דבש. בשבת הם שהו בירושלים והלכו להתפלל בבית כנסת "בית הלל", ברחוב בלפור, מול הבית המשמש היום מעון לראש הממשלה, ובעת ההיא שימש מעון לשר החוץ אבא אבן. בזמן התפילות ולאחריהן הרחובות היו חסומים לנסיעת כלי רכב, ואנשים עמדו ושוחחו ברחוב אחרי התפילה.

לפתע, הופיע רכב ונע אל תוך המתקהלים. אנשים הופתעו לראות רכב בתוך ההמון והחלו לדפוק עליו כדי שיעצור. הנהג נכנס לפאניקה, או אולי כעס, ובמקום לעצור הוא דהר קדימה ודרס שלושה אנשים — ביניהם אמי. אמבולנס לקח את אמא שלי לבית חולים, שם בדקו את הירך שלה באמצעות רנטגן והתברר שהיא אכן שברה את האגן. אמי, שידעה שהיא עשויה להיות בהיריון, חששה מאוד מההשלכות. החשיפה לקרני הרנטגן בשלבי היריון מוקדמים עלולה להיות מסוכנת לאם ולעובר. לאחר האשפוז חזרו הוריי לארה"ב, ושם הבינו טוב יותר את מלוא משמעותו של האירוע וחומרתו. התברר להם שסבי וסבתי כבר התייעצו עם מומחים בניו־יורק, שאמרו להם שהמשך ההיריון יהיה מאוד מסוכן. לפני שיקבלו החלטה, החליטו הוריי לברר את העניין גם מבחינה הלכתית.

אבא שלי היה תלמידו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, המכונה "הרב" בפי כל תלמידיו. עד היום הוא מצטט בדרשותיו מדברי רבו ביראת כבוד. הרב סולובייצ'יק היה נצר למשפחת רבנים ידועה מהעיר בריסק. סבו, הרב חיים סולובייצ'יק פיתח את שיטת הלימוד הבריסקאית, שעד היום היא השיטה הדומיננטית בישיבות בלימוד התלמוד. אביו, הרב משה סולובייצ'יק, היה גדול בתורה ואף הוא לימד בישיבה יוניברסיטי. הרב היה תלמיד חכם שהמשיך ופיתח את "השיטה הבריסקאית", אולם למד בצעירותו עם מלמד מחסידות חב"ד, ובהמשך השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. כשהיגר לארה"ב קבע את מושבו בבוסטון, שם שימש כרב קהילה, ובמקביל היה מגיע לשלושה ימים בשבוע לניו־יורק ללמד בישיבה יוניברסיטי. בתחילת דרכו בארה"ב הצטרף הרב לרבני אגודת ישראל באמריקה, שהיו ידועים בהתנגדותם לציונות. אולם אחרי השואה וקום מדינת ישראל הוא שינה את דרכו והיה לראש "המזרחי", ארגון הרבנים של הציונות דתית. כששאלו אותו מדוע שינה מהמסורת המשפחתית האנטי־ציונית של סבו הגדול, הרב חיים סולובייצ'יק, הוא השיב שההיסטוריה "פסקה הלכה" נגד סבו.

ובכן, הוריי התקשרו לרב סולובייצ'יק ששהה בבוסטון, תיארו בפניו את מה שאירע וביקשו שיפסוק להם מה לעשות. הרב אמר להם שהוא מתכוון להגיע בעוד יומיים לניו־יורק, ובינתיים ביקש שינצלו את יום המחרת כדי להתייעץ בעצמם עם רופאי הנשים והרדיולוגים הטובים ביותר. אבא שלי התרוצץ בין הרופאים ואסף חוות דעת, אבל הרופאים היו חלוקים בדעותיהם. היו שהציעו להפיל, והיו שסברו שיש להמשיך עם ההיריון.

כשהרב הגיע לניו־יורק, אבי הציג בפניו את כל הממצאים וחוות הדעת השונות, אבל הרב השיב שאינו רופא, ולכן ככל שהרופאים חלוקים בדעותיהם — אין באפשרותו לקבוע אילו רופאים צודקים ואילו טועים. הוא אף אמר שמבחינה הלכתית הוריי יכולים להחליט לעשות מה שהם רואים לנכון.

ואז, למרות שהיה איש הלכה מובהק, הרב המשיך ואמר לאבי: "אל תסתכלו עליי היום כפוסק הלכה. תתייחסו אלי כרבי (אדמו"ר) חסידי. כל אדם, כל זוג, מתמודד עם משבר אמוני בשלב כלשהו של חייו. המשבר וההתמודדות עמו מעצבים את החיים, את האישיות ואת הזוגיות מכאן ולהבא. אני אומר לכם שהילד יהיה בריא, מוכשר, ותזכו להרבה נחת. תגיד לאשתך שאמרתי את זה".

הוריי החליטו לאמץ את דברי הרב נגד המלצתם של רבים מהרופאים, שחשבו שהדבר מסוכן, ונגד דעתם של אחדים מבני המשפחה, שצידדו בצורך להפיל. הרב אף התקשר כמה פעמים להוריי במשך ההיריון כדי לשאול בשלומם, ואף שוחח עימם לאחר לידתי. מיותר לומר שההיריון היה מלחיץ בעבורם, ובמבט
לאחור הם מתארים את החוויה כנסיעה של חודשים ברכבת הרים. למרות הכול, הם לא סטו מההחלטה שקיבלו. רף הלחץ עלה כשנולדתי עם מום קטן בלב (שבינתיים החלים, ברוך ה') אבל זה כבר סיפור אחר.

כאמור, לכבוד יום הולדתי החמישים, הוריי החליטו לשתף את הנכדים והנינים בכמה מהתובנות שלהם בעקבות דברי הרב וההתמודדות עם האירוע המכונן: "זה עזר לנו לאזור אומץ ולפלס דרך משלנו, ולא להיסחף לצייטגייסט — הלך הרוח הרווח. ילדינו יודעים לספר שהקושי נתן לנו אומץ להיות שונים, ויותר תורניים מהסביבה בתוכה הקמנו את משפחתינו. אפשר להתמודד עם אירועים ועם אי־ודאות בכמה דרכים, והזווית האמונית היא אחת מהן".

ספר זה מוקדש לזכרו של הרב סולובייצ'יק וליכולתו להדריך באומץ לב נוכח אי־ודאות עצומה. אני ומשפחתי מלאי הודיה והכרת הטוב עמוקה לרב, להוריי ולריבונו של עולם.

"Never be afraid to trust an unknown future to a known God"

– Corrie Ten Boom

"אל תחשוש מהעתיד הלא־נודע, בטח באלוהים הנודע"

— קורי טן בום

א. חוסן פנימי

הלא־נודע מאתגר, הוא מפחיד, הוא מעורפל ומטלטל. רק המחשבה עליו מערערת את תחושת הביטחון שלנו וגורמת לנו לשוב לאחור.

העולם המודרני מלא הפתעות, משתנה כל יום ומתקדם טכנולוגית בקצב מסחרר, אפילו אקספוננציאלית. ללא הֶרֶף מפציצים אותנו אמצעי התקשורת בחדשות, בכתבות ובמידע. הכמות והקצב בלתי־ניתנים להכלה. שוק התעסוקה משתנה, מכונות מחליפות ידיים עובדות ומשאירות אנשים מאחור. העתיד מפחיד ומרעיד את הלב. קשה לדעת מה ילד יום, קשה אפילו לשער.

מאתגר לחיות בתקופה שבה התחושה היא שהכול בתנועה מתמדת, ולא ברור מתי תגיע התחנה הבאה ונוכל לרדת. מטריד ומפחיד כשהסדר העולמי ששרר מאז מלחמת העולם השנייה מתערער. קשה כשפורצת מגפה וכשלא ברור מתי היא תסתיים ומה יהיו ההשפעות שלה. מתסכל כשמופר סדר היום האישי והמשפחתי, כשהילדים בבית, והמעסיק צועק, ואלף דברים לא מתפקדים. קשה כשהעתיד לא נודע, ואני צריך לבחור בצורה אקטיבית, בחירה חופשית, מה לעשות ללא אינפורמציה מלאה, ללא מצפן וללא הדרכה.

כתגובה, החברה המודרנית מחפשת את המוכר ואת הבטוח ודוגלת באיזון. אנחנו לוקחים כדורים כדי לאזן, ומתייעצים עם תזונאית בשביל להתאזן. חשוב לנו איזון בין עבודה לבית (work life balance), וישנם גם איזונים נוספים. אנחנו עטופים בפתרונות מדעיים וטכנולוגיים שמאפשרים לנו להרגיש בטוחים בתוך מסגרת של שגרה צפויה, של סדר יום ושל נורמליות.

אלא שהחיים והעולם אינם נמצאים באיזון. התעסוקה לא נמצאת באיזון. הזוגיות לא נמצאת באיזון. גורמים רבים המשפיעים באופן ישיר וגם באופן עקיף על חיינו נמצאים בחוסר־איזון טוטאלי. אשליית האיזון ואשליית השגרה של האדם המודרני, שחייו מסודרים ומאורגנים, פוגעות ביכולת ההתמודדות שלנו עם מה שחורג מהמסגרת שאליה הורגלנו.1 לרובנו קשה עם ההפתעות, עם הטלטלות ועם הלא־נודע. כמעט באופן אינסטינקטיבי אנחנו שואפים לחזור למוכר ולבטוח, לאיך שהיה ולמה שהיה — אפילו אם הוא פחות טוב. האתמול טוב לי, כי הוא מוכר ויציב, גם אם רק לכאורה.

אם כן, השאלה המתבקשת היא: איך מייצרים חוסן פנימי (Fitness and resilience), בעולם שאי־ודאות גוברת בו? האם ניתן להעצים את האדם ולשפר את יכולתו להתמודד עם מה שאינו המשך ישיר לאתמול, או שעלינו לקבל את הקושי כגזרת גורל?

לדעתי, החוסן בזמנים של שינוי טמון ביכולת לפתח גישה של נהירה קדימה. למעשה, ההמלצה שלי היא בדיוק הפוך מהתנועה הנפשית הטבעית. באופן אינסטינקטיבי, הגוף והנפש נוטים לברוח מהלא־נודע, אבל הדבר הנכון הוא ללכת לקראתו, לחייך לו "בפנים", ודווקא לא לסגת. חתני, יוסף אברמסון, שנפצע במבצע צוק איתן, חיבר שיר "אל הלא־נודע בחיי".2 בעיני רוחי, השיר שם את כולנו במעין סרט מתח (שהיו מי שחוו אותו במציאות) של פלוגה שעולה במעלה ההר לכבוש יעד מבוצר, אבל איננה יודעת מה באמת נמצא שם למעלה, כי אין מודיעין, ומה שיש זה בעיקר ערפל קרב. השיר הוא אמת יום־יומית לגיבורים נפגעי פוסט־טראומה, אבל הוא גם משל לחיינו.

אבל אנחנו לא הראשונים. ספר במדבר מספר את סיפורו של דור שלם, שמצא את עצמו במסע אל הלא־נודע, מיטלטל מתחנה לתחנה, חווה תקלות על כל צעד ושעל ומתקן תוך כדי תנועה. הכול מתרחש באזור מדברי צחיח ושומם, הרחק מן היציבות, מן השגרה ומן האיזון. ספר במדבר עוסק במסע שנע מן העבר המוכר, שבו חוקי המשחק וחוקי החיים ברורים, לעתיד שאיננו נהיר בעליל, וצריך לעצב אותו בתבונה וברגישות.

"אלוהים ברא את המדבר ריק, למען יוכל להכיל מחשבות אדם, אך לעיתים יקרה שאנשים יפחדו ממנו, כמו נבהלו ממחשבות ליבם"

— ערייד חמזי.

ב. "אל הלא־נודע בחיי"

קולמוסים רבים נשברו בניסיון להסביר את מבנהו של ספר במדבר.3 האברבנאל ואחרים ראו בספר במדבר ספר מחולק. האברבנאל זיהה בספר שני חלקים,4 ואחרים סברו שבפנינו ספר המורכב משברי רסיסים. במבט־על, נראה כאילו סיפורים שונים שזורים ללא תמה מארגנת ברורה בין פרשיות הלכתיות. המִפְקָדים בהתחלה ובסוף, סידור צורת המחנה בעת החנייה ובעת המסע, מעשה האיש שקושש עצים ביום השבת, קורח המורד ובנות צלופחד היתומות, מופיעים לצד פרשיות הלכתיות, כדוגמת הטקס שנועד להוכחת חפותה של אישה החשודה בבגידה, דיני הנזיר וקורבנותיו, מצוות ציצית, מצוות הפרשת חלה ועוד. בהתאם לכך, חוקרי המקרא משערים שהספר נבנה מכמה מקורות שונים שחוברו בעריכה, אולם ההסברים שלהם מכוונים לנקודות מסוימות בפרשיות ספציפיות.

בשונה מגישות אלו, הרמב"ן ראה את המכנה המשותף במצוות הקשורות למשכן והרלוונטיות בעיקר לתקופת הנדודים במדבר, לצד סיפורי ניסים שנעשו לבני ישראל באותה תקופה.5

בעיניי, שמותיו השונים של הספר עשויים לשפוך אור על מהותו: בעברית הוא מכונה "במדבר", וזאת למרות שבפסוק נאמר "במדבר סיני". הבחירה במילה "במדבר" משקפת את ההבנה שהמסע במדבר איננו רק אירוע היסטורי שהתרחש לפני שלושת אלפים שנה, אלא אירוע מהותי ואבטיפוס לדורות. השם הלועזי, Numbers (מן הלטינית: Numeri), רואה את מהות הספר בשלושת המפקדים הכלולים בו. בתלמוד הבבלי מובאים דבריו של רבי חנינא בן גמליאל, שקרא לספר "חומש הפקודים".6 לכאורה, מדובר בהצעה ברוח השם הלועזי, אלא שאם אכן כך הדבר, הרי שהיה מתאים יותר להשתמש במילה מִפְקָדים או נפקדים. הוראתה של המילה 'פקודים' היא: המצווים במשימה. אם כן, השאלה המתבקשת היא: מה המשימה של ספר במדבר?

מיד בתחילת הספר מוצהרת מטרת המפקד, שאיננו מפקד אוכלוסין גרידא: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם".7 למה צריך צבא? הרי פסוקים רבים מתארים שענן ה' סוכך על העם ומכוון את דרכם במדבר.8 אלא שהצבא צועד למשימה עתידית של כיבוש והתנחלות בארץ ישראל, הבית הלאומי של עם ישראל. הקמת הצבא היא השלב המקדים לכינונה של מדינה ריבונית בין הים לירדן.9

יש לזכור, אנחנו מדברים על עם של עבדים, שלא נדרש או הורשה מימיו לעסוק בפעילות צבאית. ממילא, כבר בפתיח של ספר במדבר, ותחת הכותרת הראשית שלו, מתכוננים הפקודים לעתיד אפוף אי־ודאות בארץ שבה לא דרכה כף רגלם מזה מאות שנים. בני ישראל מתבוננים אל האופק, ומוצאים לפניהם משימה בלתי־ברורה, מכל בחינה שהיא.10 פתיחה זו מהווה פרדיגמה לכלל ההתרחשויות והתיאורים בספר שעוסק בצעידה אל הלא־נודע, מתוך אי־ודאות תהומית.

בהקדמה לספרי שבט שואג הצגתי את דעתם של חוקרים ופרשנים רבים, הסבורים כי ספר ויקרא מחולק לשני חלקים: הפעילות במקדש מול עיצוב חיי קדושה מחוצה לו. בניגוד לדעתם, טענתי שהספר מבוסס כולו על תמה אחת ובנוי כספירלה המתחילה באדם הבודד, עוברת דרך השבט, ונוגעת בסופו של דבר בכל בני ישראל. על בסיס ניתוח זה, אִפיינתי את ספר ויקרא כמודל של "כלכלת אחווה", הבונה שבטיות מכבדת בין חלקי העם ובין עמים שונים. לאורך פרקי הספר הוכחתי תפיסה זו שוב ושוב.

בעיניי, גם לספר במדבר תמה מרכזית אחת השוזרת את פרשיותיו. ספר במדבר מתחיל במדבר סיני, ומסתיים על גבול ארץ ישראל באזור יריחו, ארבעים שנה מאוחר יותר. בתוך מסגרת גיאוגרפית ברורה ומובחנת, המפרידה בין מצרים לארץ ישראל,11 מתברר שלפנינו ספר אחד עם מסר אחד. מסר הרלוונטי לנצח, ובוודאי לימינו.

התמה המרכזית בספר במדבר היא המתח שבין העבר לעתיד; הערגה לעבר המוכר, לעומת החובה לחתור אל העתיד הלא־נודע, על כל התקוות והחששות הגלומים בו. ההתלבטות היא בין עבר בטוח ומוכר, גם אם לוקה בחסר, לבין עתיד בלתי־נודע, שלמרות הפוטנציאל הגלום בו, הוא גובה מאיתנו מחיר של בחירה והכרעה. ספר במדבר תר אחר המתח בין אלה שמעדיפים לדחוק מן התודעה את העתיד והקידמה, לבין אלו, כולל ה', שדוחקים בעם להתכונן לעתיד, ולחבק אותו, למרות שהוא לא נודע ולכאורה מאיים.

באופן עקבי, ספר במדבר משווה בין שתי האסכולות המיוצגות באמצעות מקומות גיאוגרפיים — מצרים המוכרת בכל אורחותיה, כלליה ומנהגיה, על אף הסבל שחוו בה, מול מדינת ישראל עצמאית ופורייה, זבת חלב ודבש, הדורשת מאבקים, אחריות כבדה ובעיקר מאופיינת באי־ודאות וערפל מוחלט. מצרים היא ארץ־הכי־נודע, כי מצרים יושבת על הנילוס, המספק לה מים באופן קבוע. לא בכדי מצרים מכונה "גן ה'",12 כי במצרים יש תשתיות של אגירת מזון, עוד מימי יוסף. במצרים יש ערים ופירמידות שקיימות "לנצח" (לפחות בינתיים) והתפקוד מאוזן, כשהחרטומים, שיש להם יכולת לשלוט בטבע, מתפקדים כמו מדענים בזמננו. מנגד, ארץ ישראל נתפסת כפנטזיה חלומית בתודעתו של דור שמעולם לא ראה אותה, וחזון המדינה הריבונית נראה כְּלֹא מציאותי בעליל בעיני עַם עבדים, שמעולם לא ניהל את סדר יומו בעצמו. גם מבחינה אובייקטיבית, נראה שארץ ישראל בטבעה היא מקום שמנוגד ל"בטוח" או ל"ידוע":

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.13

ג. סיפור מסע

כפי שכבר הקדמתי, התמהיל של סיפורי מסע, פרשיות הלכתיות ופרשיות המשלבות הן סיפור והן הלכה, הקשה על הפרשנים והחוקרים לזהות את התמה האחת של הספר. לכן, ברצוני להמתין לרגע עם ניתוח הפרשיות ההלכתיות ולפתוח עם הקריאה שלי בסיפורי ספר במדבר. בשלב זה אעסוק בכמה סיפורים שהם, למעשה, סיפור אחד ארוך, ולצידם גם בכמה פרשיות המשלבות סיפור והלכה. בהמשך, בכוונתי להראות כיצד גם פרשיות הלכתיות שאינן כוללות תוכן סיפורי כלשהו מקיימות דיאלוג ברור עם התמה המרכזית.

כאמור, ספר במדבר פתח במפקד: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לאחר תיאור הביצוע בפועל: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם", המשיכה התורה באופן טבעי לתיאור צורת המחנה (בפרק ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ". הפסוקים עמלים לפרט ששלושה שבטים חונים בצד המזרחי, שלושה שבטים בצד המערבי, שלושה בצפון, שלושה בדרום, ובמרכז המחנה נמצאים הלויים והמשכן.

מפתיע, אם כן, לגלות שבתוך צורת החניה, אשר במסגרתה שולב השורש חנ"ה מספר רב של פעמים, משולבת הנחיה כיצד צריכים החונים ללכת בעת המסע: "כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ". יתרה מזו, ההצמדה של פקודי "מחנה יהודה" (מאה שמונים ושישה אלף) דווקא לאמירה "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ", מלמדת שהמסע הוא הוא הצורך לשמו חולק צבא־העם לארבע חטיבות, בנות שלושה שבטים כל אחת. תופעה זו חוזרת על עצמה גם בנוגע לשאר המחנות־חטיבות, כולל הנחייה בנוגע למשכן: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם". מפסוק זה משמע שהנושא של הפרק איננו ארגון צורת החנייה, אלא דווקא סידור ההליכה והמסע.14

המשמעות היא, שהמסע, גם אם יש בו חניות ביניים, עובר לקדמת הבמה, כי מהות הספר היא התנועה ממצרים לכיוון ארץ ישראל. התנועה היא זו שיוצרת את המתח שבין שתי האופציות — לחזור למצרים או להתקדם לארץ. ספר במדבר דוחק בעם ישראל להיות בתנועה לקראת העתיד, אל הלא־נודע, וההקשר הצבאי מעיד על המטרה לשמה יצא המסע לדרך: בשנה השנייה כבר לא מדברים על היציאה ממצרים. כעת מביטים קדימה לעבר היעד של כיבוש מולדת ישנה־חדשה.

במיקום מפתיע, אחרי כמה פרקים שעוסקים בפרטי מבנה המחנה והסדרת תפקודו במסע, מופיעה פרשיית קורבן הפסח שלא על פי סדר התאריכים הכרונולוגי.15 ספר במדבר התחיל בחודש השני של השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, ואילו בפרשיית קורבן הפסח צוין במפורש תאריך מוקדם יותר — החודש הראשון בשנה זו. אם כן מה ראתה התורה לאחר את הפסח של החודש הראשון עד לפרק ט של הספר? לדעתי, לתורה היה חשוב להצמיד את סיפור הפסח לתוכנו של פרק י, שבו תוארה היציאה למסע בפועל.16 באמצעות שינוי הסדר הכרונולוגי מעוררת התורה את הקורא לנושא העיקרי של הספר — המתח שבין העתיד לעבר — מתח שפרשיית הפסח עצמה נוגעת בו באמצעות שילוב של סיפור והלכה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.17

אין ספק שבמצרים היה רק יום אחד להקריב את הקורבן (כי באותו לילה יצאו ממצרים), ואין ספק שלא הייתה כל דרישה לעשות את הפסח בטהרה, כשכל אחד עשה את הפסח בביתו. רק שנה לאחר מכן החלו בני ישראל לחוג את הפסח בקורבן המובא במשכן, שזה עתה הוקם. ממילא, עלתה שאלה מהשטח בנוגע לאנשים שהיו טמאים, ובשל כך היו מנועים מלהתקרב למשכן. מדובר בשאלה שהייתה פרקטית מאוד בשעתה, אולם התשובה עליה כוללת במפתיע התייחסות רחבה הרבה יותר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.18

השאלה מדגישה את השינוי שחל במצבו של עם ישראל בהווה, אך תשובתו של הא־ל אינה עוצרת בהווה אלא צופה פני עתיד — מה יהיה בתקופה שבה בני ישראל יחיו בארץ ישראל. ניתוח התשובה עצמה מלמד שלא רק טמאים זוכים להזדמנות שנייה, אלא גם אנשים שמרכז חייהם איננו בסמוך למקדש. ייתכן שמדובר ביזמים שיצאו לבחון אפשרויות עסקיות מחוץ לאזור הנוחות הקרוב והמוכר, והתורה מזכה אותם במועד משלים. ברור, אם כן, שהפרשייה גולשת הרבה מעבר לשאלתם הנקודתית של הטמאים, משום שמציאות זו של "דרך רחוקה" איננה רלוונטית כלל לתקופת המדבר, שבה המשכן נמצא בלב המחנה וכולם חונים סביבו. במקביל, הפרשייה מסיימת בכך שגֵרים, שיקבעו את מרכז חייהם בארץ ויקשרו את גורלם בגורלו של העם היושב בציון, יהיו זכאים, ואף מחויבים, להשתתף בחג הלאומי שלנו.19

אם כן, פרשת קורבן הפסח מוכיחה שהעיניים נשואות לעתיד, למציאות ארץ־ישראלית של עם ריבוני, העסוק ביישוב הארץ, פיתוחה והרחבת כלכלתה. פרשיית קורבן הפסח, והאמירה הברורה שחשוב שכולם יקחו בו חלק, היא נקודת ראשית הצירים שממנה מתחיל המסע של צבא־העם בדרך להגשמת ייעודו כעם חופשי בארצו. כשהמסע יתחיל בפועל, בעשרים לחודש השני, זה יהיה שבוע אחרי שכל הטמאים של החודש הראשון הקריבו את הפסח בארבעה עשר לחודש השני. אם כן, התורה שינתה מהסדר הכרונולוגי, ובחרה למקם את פרשיית הפסח בפרק ט, סמוך ליציאה למסע בפרק י, כדי להדגיש שהעם מאוגד לא רק סביב זהות היסטורית, זכר ליציאת מצרים, אלא גם נוכח משימה משותפת וייעוד.

המסע מתחיל, הענן עולה מעל המחנה ומסמן התחלת תזוזה. החצוצרות מריעות בעוז בפעם הראשונה, ואף אליהן נקשרות כבדרך אגב הלכות הצופות פני עתיד: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם",20 ובני ישראל צועדים במבנה צבאי סדור כשה' הולך לפניהם. אחרי כל ההכנות המרובות, בפרק י של ספר במדבר המסע לעבר העתיד הלא־נודע סוף סוף מתחיל.

בחגיגיות רבה משה קורא להתייצבות למשימה, מתוך תודעה שהא־ל בעזרם ושכל העתיד לפניהם:

 וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. 

משה צפה עתיד ורוד מאוד: מנוחת הארון ושמחה שה' ישמח את רבבות אלפי ישראל. אלא שפרשיית "ויהי בנסוע הארון" מוקפת במה שמכונה במסורת "נו"נים הפוכות": ׆, מעין סוגריים המבדילים את שני הפסוקים הללו מכל מה שנבנה עד כה, ומכל מה שיבוא מיד בהמשך
הספר. חכמי המדרש ייחסו להפרדה זו משקל משמעותי, עד שאמרו שספר במדבר כולל בתוכו שלושה ספרים: מתחילת החומש עד "ויהי בנסוע" — ספר אחד; "ויהי בנסוע" — ספר שֵׁנִי, בן שְׁנֵי פסוקים בלבד; אחרי "ויהי בנסוע" עד סוף החומש — ספר שלישי.21 הרב סולובייצ'יק22 טען שההיסטוריה התהפכה בפרשה הבאה, פרשיית המתאוננים, וזה מה שמסמלות האותיות ההפוכות. לדבריו, צעדת הניצחון של צבא ישראל, שארון הברית צועד בראשו, נקטעה על ידי המתאוננים הפגאניים, שרצו רק למלא את כרסם. כך המסע הפך ממפגן כוח מרשים ומעורר השראה — למסע מדכא.

אין ספק שפרשיית המתאוננים היא דרמטית, אבל, בשונה מהרב סולובייצ'יק, במקום לראות בה פגאניות או הידרדרות לתאוות רגעיות, אני רואה בה את תמציתו של ספר במדבר. הספר כולו עוסק בשאיפה הגדולה לעתיד טוב יותר, שאיפה שמתמודדת עם התנועה הטבעית להיות נטועים באתמול ולהמשיך לקצור את הצלחות העבר. לכן, במקביל לחזונו של משה, המניע בהתרגשות את העם קדימה לקול תרועת חצוצרות, קיים גם מתח המעורר פיק ברכיים, ספקות וחששות:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.23

לא ברור כמה הלכו וכמה התקדמו (מפרק י לפרק יא), אבל כנראה הזמן שעבר סיפק לאנשים את ההזדמנות להרהר בחזון ובייעוד, ובעיקר בכך שהם לא באמת יודעים לאן הם הולכים.24 הערכת המצב של האופציות העומדות בפניהם בהווה הולידה געגועים לעבר, שבו לא נדרשו לאתגרים ולהכרעות. להבנתי, הנו"נים ההפוכות, המפנות את גבן לכיוון הקריאה, מסמלות בדיוק את הקונפליקט שבו מצא העם את עצמו: האם מתקדמים קדימה, אל עתיד לא־נודע, או נאחזים בעבר ושבים לאחור?

בהתחלה הדברים אינם מנוסחים, משום שמדובר רק בתנועה נפשית שבוקעת ועולה מאליה — "כְּמִתְאֹנְנִים רַע". אנשים זוכרים את השטעטל, אבל שוכחים את הפריץ. זוכרים את האבטיחים, אבל שוכחים את הגטו בגושן, וגם את זה שבוורשה ושבברטיסלבה. שכחו את העבדות, את השִעבוד ואת האנטישמיות. לנוכח ארץ ישראל הבלתי־נודעת, דתית, כלכלית וביטחונית, בחרו רבים להיאחז פיזית ותודעתית בעבר; הן במצרים של אז25 והן, לימים, באירופה של המאה העשרים. אין פה חישוב מושכל של בעד ונגד. הם פשוט רצו לחבק את המוכר.

בשלב השני כבר מתנסחת טענה: בעבר המצרים סיפקו להם דגים וירקות, ואילו כעת, בהווה, "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". העבדים היוצאים ממצרים חשים חוסר־יציבות: האם ירד המן מחר? מי ידאג לנו?

מחקרים מדעיים מודרניים26 מראים, שאנשים מעדיפים תוצאות שליליות ידועות על פני הלחץ הכרוך באי־ודאות. לטעמי, אין לחבק תוצאות שליליות, גם אם הן ידועות ומוכרות. במקום להישען על העבר ולהשלים עם חסרונותיו, יש לחתור אל העתיד הלא־נודע ולחפש דרכים להתקדם אל מציאות טובה יותר. מחקרים אחרים מראים שאנו נוטים לשבח אנשים שנמצאים בשליטה או שנתפסים ככאלה. שליטה היא למראית עין בלבד. היכולת לכייל את עצמנו לתודעה שהעולם מבוסס על חוסר־ודאות עדיפה ומאפשרת לנו הרבה יותר.

כאמור, העתיד אינו ודאי. הוא אולי אפילו מאיים, כי הוא מערער את הסביבה או הקהילה לצאת מאזור הנוחות, לחשוב אחרת, ואולי אפילו להמציא את עצמן מחדש. השגרה עשויה להיות בסדר גמור, אבל היא חוסמת לעיתים את העתיד המצוין שניתן לפתח. ה', שרצה להרגיל את בני ישראל לקחת אחריות, כפי שמצופה מהם לעשות בעתיד הקרוב בארץ, הבטיח להמחיש להם בדיוק את המסר הזה:

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.27

ה' אומר בפה מלא ששגרה קבועה היא משעממת, במובן העמוק של המילה, וכי בני ישראל עצמם ימאסו בה לאחר שימצו אותה: "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא". חייבים להיות פתוחים למשהו חדש. האזורים הלא־מוכרים, החדשים והמרתקים, הם אלו שמציתים את הדמיון ומביאים לידי ביטוי את מימוש הפוטנציאל האנושי.

תלונותיו של העם, שהתרכז בהווה, במקום בעתיד, כמעט הביאו את משה לידי ייאוש. ה' נדרש להזכיר לו שאסור למנהיג להתייאש ושהתקווה לשינוי היא חלק מהגדרת המשימה. תפקידם של מנהיגים הוא לשנות את זווית ההסתכלות הציבורית, לצייר את דיוקנו החיובי של העתיד בנפשם של ההמונים וכך להוביל אותם לעבר עתיד זה. חולשתו של משה גרמה למרים אחותו לדבר בגנותו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה...וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".28 מדוע דווקא מרים? משום שמרים הייתה זו שעמדה והסתכלה בשעה שמשה התינוק, שעדיין לא נקרא בשם, הושם בתיבה קטנה ורעועה והונח במי היאור.29 בזמן של אי־ודאות מוחלטת, ולנוכח בחירה כמעט בלתי־אנושית של אֵם להכניס את בנה לסכנת טביעה, כדי להצילו מסכנת רצח, מרים הייתה זו שהמתינה בסבלנות לראות "מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ".30 מרים היא אבירת האחריות במצב של אי־ודאות, ולכן היא הרשתה לעצמה לבקר את משה.

משה הבין את המסר. כשם שמרים התמידה באמונתה שהוא חָיֹה יִחְיֶה, ואף העזה לפנות לביתו של פרעה כדי להשפיע על העתיד, ובעצם ליצור אותו, כך עליו להוסיף ולהתמיד בתפקידו. מתוך תובנה זו, הוא התפלל בעד החלמתה של מרים, כי תפילה נולדת מתוך אמונה בעתיד טוב, על אף אי־הוודאות. למעשה, בעצם העמידה לתפילה מעיד המתפלל על עצמו שהוא כבר עבר את התהליך ואימץ את תודעת אי־הוודאות השולטת בחיינו.

ד. פסגת הפחד

לאחר שהמתח המאפיין את הספר כולו הוצף בגלוי, והוא נמצא על פני השטח, פרשת המרגלים מביאה אותו לשיא. המתח שבין צופי ומחבקי העתיד, לאלה החוששים מפניו, מוביל לטרגדיה הנוראית של הארכת המסע בארבעים שנים, לטובת החלפת דור יוצאי מצרים בדור בני המדבר. כשם שמרים לא עמדה מנגד ולא חיכתה שהדברים יתרחשו מעצמם, אלא פעלה מול בת פרעה, החליט משה לשלוח מרגלים לארץ כדי לרכך את מצוקת אי־הוודאות. המרגלים, נשיאי ישראל, שתמורות העתיד העמידו את מעמדם בסכנה רבה, בחרו להבליט בדיווחיהם דווקא את המוזר והשונה. כך, מי שמצופה מהם להתוות את דרכי ההתמודדות עם האתגר העתידי, מעלו בשליחותם וחיבלו בתהליך הכוונת העם לעבר הבלתי־נודע. די היה בספק הקטן ביותר כדי לערער את אמונתו של העם, שרק לאחרונה החל להשתחרר מכבליה של עבדות בת מאות שנים ולצעוד בדרך החדשה:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.31

העם שאומר "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" אומר גם "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", כי הוא מנסה להיאחז בדבר המוכר היחיד שיש לו. ממילא, העונש המתבקש, שכל הדור ההוא ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. מי שדבק בעבר וקושר לו כתרים מפוארים אינו מוכן לטוב החדש שמזמנת הארץ. רק כָלֵב, יחיד ומיוחד בדורו, שהרהיב עוז לצאת כנגד כל עמיתיו ולומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ",32 זכה להיכלל בעתיד החדש: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה".33 רוח אחרת משמעה אמונה בא־ל. רוח אחרת היא הכוח והיכולת להיות שונה, לרוץ לתוך אי־הוודאות, לערפל אשר שם הא־לוהים.34

*המשך הפרק בספר המלא*

מייקל אייזנברג

מייקל אייזנברג (1971) הוא איש עסקים, משקיע הון סיכון בתעשיית ההיי-טק הישראלית והאמריקאית, שותף-מנהל בקרן הון הסיכון אלף (Aleph). אייזנברג הוא מראשוני המשקיעים ב- WeWork, ובמגוון חברות אחרות ביניהם Wix ו-Gigya. בשנת 2017 נכלל ברשימת 25 אנשי הון הסיכון המצליחים ביותר של מגזין פורבס מידאס אירופה. אייזנברג, נשוי ואב לשמונה, מתגורר בירושלים. 

עוד על הספר

  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 361 עמ' מודפסים
חלב, דבש ואי־ודאות מייקל אייזנברג

הקדמה:
הולכים אל הלא־נודע
אסטרטגיות להתמודדות

השנה "חגגתי" חמישים. בחסידות חב"ד נהגו לציין ימי הולדת וראו בהם הזדמנות להתבוננות בעבר וזמנים לחשבון נפש — מה עשינו עד כה. כשלעצמי, שורשיי נטועים במסורת הליטאית־יקית ואינני טיפוס של ימי הולדת. למרות זאת, לרגל יום הולדתי החמישים, אשתי הזמינה בני משפחה וחברים לכתוב לי ועליי. הוריי כתבו מעומק ליבם על לידתי. הכרתי את הסיפור, אבל לא דיברתי על זה אף פעם. כעת, לראשונה אחרי יותר מיובל שנים, ההורים שלי החליטו לשתף את הילדים, הנכדים והנינים בכל מה שעבר עליהם בחודשי ההיריון איתי, ובדרך שבה השפיעו אירועים אלו על חייהם בהמשך. בעיניי, הוריי הם גיבורי אי־הוודאות שעליה נסובה ההקדמה לספר זה, ולמעשה הספר כולו.

הוריי התחתנו בנובמבר 1969, ובקיץ 1970 הגיעו לארץ לירח דבש. בשבת הם שהו בירושלים והלכו להתפלל בבית כנסת "בית הלל", ברחוב בלפור, מול הבית המשמש היום מעון לראש הממשלה, ובעת ההיא שימש מעון לשר החוץ אבא אבן. בזמן התפילות ולאחריהן הרחובות היו חסומים לנסיעת כלי רכב, ואנשים עמדו ושוחחו ברחוב אחרי התפילה.

לפתע, הופיע רכב ונע אל תוך המתקהלים. אנשים הופתעו לראות רכב בתוך ההמון והחלו לדפוק עליו כדי שיעצור. הנהג נכנס לפאניקה, או אולי כעס, ובמקום לעצור הוא דהר קדימה ודרס שלושה אנשים — ביניהם אמי. אמבולנס לקח את אמא שלי לבית חולים, שם בדקו את הירך שלה באמצעות רנטגן והתברר שהיא אכן שברה את האגן. אמי, שידעה שהיא עשויה להיות בהיריון, חששה מאוד מההשלכות. החשיפה לקרני הרנטגן בשלבי היריון מוקדמים עלולה להיות מסוכנת לאם ולעובר. לאחר האשפוז חזרו הוריי לארה"ב, ושם הבינו טוב יותר את מלוא משמעותו של האירוע וחומרתו. התברר להם שסבי וסבתי כבר התייעצו עם מומחים בניו־יורק, שאמרו להם שהמשך ההיריון יהיה מאוד מסוכן. לפני שיקבלו החלטה, החליטו הוריי לברר את העניין גם מבחינה הלכתית.

אבא שלי היה תלמידו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק, המכונה "הרב" בפי כל תלמידיו. עד היום הוא מצטט בדרשותיו מדברי רבו ביראת כבוד. הרב סולובייצ'יק היה נצר למשפחת רבנים ידועה מהעיר בריסק. סבו, הרב חיים סולובייצ'יק פיתח את שיטת הלימוד הבריסקאית, שעד היום היא השיטה הדומיננטית בישיבות בלימוד התלמוד. אביו, הרב משה סולובייצ'יק, היה גדול בתורה ואף הוא לימד בישיבה יוניברסיטי. הרב היה תלמיד חכם שהמשיך ופיתח את "השיטה הבריסקאית", אולם למד בצעירותו עם מלמד מחסידות חב"ד, ובהמשך השלים דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת ברלין. כשהיגר לארה"ב קבע את מושבו בבוסטון, שם שימש כרב קהילה, ובמקביל היה מגיע לשלושה ימים בשבוע לניו־יורק ללמד בישיבה יוניברסיטי. בתחילת דרכו בארה"ב הצטרף הרב לרבני אגודת ישראל באמריקה, שהיו ידועים בהתנגדותם לציונות. אולם אחרי השואה וקום מדינת ישראל הוא שינה את דרכו והיה לראש "המזרחי", ארגון הרבנים של הציונות דתית. כששאלו אותו מדוע שינה מהמסורת המשפחתית האנטי־ציונית של סבו הגדול, הרב חיים סולובייצ'יק, הוא השיב שההיסטוריה "פסקה הלכה" נגד סבו.

ובכן, הוריי התקשרו לרב סולובייצ'יק ששהה בבוסטון, תיארו בפניו את מה שאירע וביקשו שיפסוק להם מה לעשות. הרב אמר להם שהוא מתכוון להגיע בעוד יומיים לניו־יורק, ובינתיים ביקש שינצלו את יום המחרת כדי להתייעץ בעצמם עם רופאי הנשים והרדיולוגים הטובים ביותר. אבא שלי התרוצץ בין הרופאים ואסף חוות דעת, אבל הרופאים היו חלוקים בדעותיהם. היו שהציעו להפיל, והיו שסברו שיש להמשיך עם ההיריון.

כשהרב הגיע לניו־יורק, אבי הציג בפניו את כל הממצאים וחוות הדעת השונות, אבל הרב השיב שאינו רופא, ולכן ככל שהרופאים חלוקים בדעותיהם — אין באפשרותו לקבוע אילו רופאים צודקים ואילו טועים. הוא אף אמר שמבחינה הלכתית הוריי יכולים להחליט לעשות מה שהם רואים לנכון.

ואז, למרות שהיה איש הלכה מובהק, הרב המשיך ואמר לאבי: "אל תסתכלו עליי היום כפוסק הלכה. תתייחסו אלי כרבי (אדמו"ר) חסידי. כל אדם, כל זוג, מתמודד עם משבר אמוני בשלב כלשהו של חייו. המשבר וההתמודדות עמו מעצבים את החיים, את האישיות ואת הזוגיות מכאן ולהבא. אני אומר לכם שהילד יהיה בריא, מוכשר, ותזכו להרבה נחת. תגיד לאשתך שאמרתי את זה".

הוריי החליטו לאמץ את דברי הרב נגד המלצתם של רבים מהרופאים, שחשבו שהדבר מסוכן, ונגד דעתם של אחדים מבני המשפחה, שצידדו בצורך להפיל. הרב אף התקשר כמה פעמים להוריי במשך ההיריון כדי לשאול בשלומם, ואף שוחח עימם לאחר לידתי. מיותר לומר שההיריון היה מלחיץ בעבורם, ובמבט
לאחור הם מתארים את החוויה כנסיעה של חודשים ברכבת הרים. למרות הכול, הם לא סטו מההחלטה שקיבלו. רף הלחץ עלה כשנולדתי עם מום קטן בלב (שבינתיים החלים, ברוך ה') אבל זה כבר סיפור אחר.

כאמור, לכבוד יום הולדתי החמישים, הוריי החליטו לשתף את הנכדים והנינים בכמה מהתובנות שלהם בעקבות דברי הרב וההתמודדות עם האירוע המכונן: "זה עזר לנו לאזור אומץ ולפלס דרך משלנו, ולא להיסחף לצייטגייסט — הלך הרוח הרווח. ילדינו יודעים לספר שהקושי נתן לנו אומץ להיות שונים, ויותר תורניים מהסביבה בתוכה הקמנו את משפחתינו. אפשר להתמודד עם אירועים ועם אי־ודאות בכמה דרכים, והזווית האמונית היא אחת מהן".

ספר זה מוקדש לזכרו של הרב סולובייצ'יק וליכולתו להדריך באומץ לב נוכח אי־ודאות עצומה. אני ומשפחתי מלאי הודיה והכרת הטוב עמוקה לרב, להוריי ולריבונו של עולם.

"Never be afraid to trust an unknown future to a known God"

– Corrie Ten Boom

"אל תחשוש מהעתיד הלא־נודע, בטח באלוהים הנודע"

— קורי טן בום

א. חוסן פנימי

הלא־נודע מאתגר, הוא מפחיד, הוא מעורפל ומטלטל. רק המחשבה עליו מערערת את תחושת הביטחון שלנו וגורמת לנו לשוב לאחור.

העולם המודרני מלא הפתעות, משתנה כל יום ומתקדם טכנולוגית בקצב מסחרר, אפילו אקספוננציאלית. ללא הֶרֶף מפציצים אותנו אמצעי התקשורת בחדשות, בכתבות ובמידע. הכמות והקצב בלתי־ניתנים להכלה. שוק התעסוקה משתנה, מכונות מחליפות ידיים עובדות ומשאירות אנשים מאחור. העתיד מפחיד ומרעיד את הלב. קשה לדעת מה ילד יום, קשה אפילו לשער.

מאתגר לחיות בתקופה שבה התחושה היא שהכול בתנועה מתמדת, ולא ברור מתי תגיע התחנה הבאה ונוכל לרדת. מטריד ומפחיד כשהסדר העולמי ששרר מאז מלחמת העולם השנייה מתערער. קשה כשפורצת מגפה וכשלא ברור מתי היא תסתיים ומה יהיו ההשפעות שלה. מתסכל כשמופר סדר היום האישי והמשפחתי, כשהילדים בבית, והמעסיק צועק, ואלף דברים לא מתפקדים. קשה כשהעתיד לא נודע, ואני צריך לבחור בצורה אקטיבית, בחירה חופשית, מה לעשות ללא אינפורמציה מלאה, ללא מצפן וללא הדרכה.

כתגובה, החברה המודרנית מחפשת את המוכר ואת הבטוח ודוגלת באיזון. אנחנו לוקחים כדורים כדי לאזן, ומתייעצים עם תזונאית בשביל להתאזן. חשוב לנו איזון בין עבודה לבית (work life balance), וישנם גם איזונים נוספים. אנחנו עטופים בפתרונות מדעיים וטכנולוגיים שמאפשרים לנו להרגיש בטוחים בתוך מסגרת של שגרה צפויה, של סדר יום ושל נורמליות.

אלא שהחיים והעולם אינם נמצאים באיזון. התעסוקה לא נמצאת באיזון. הזוגיות לא נמצאת באיזון. גורמים רבים המשפיעים באופן ישיר וגם באופן עקיף על חיינו נמצאים בחוסר־איזון טוטאלי. אשליית האיזון ואשליית השגרה של האדם המודרני, שחייו מסודרים ומאורגנים, פוגעות ביכולת ההתמודדות שלנו עם מה שחורג מהמסגרת שאליה הורגלנו.1 לרובנו קשה עם ההפתעות, עם הטלטלות ועם הלא־נודע. כמעט באופן אינסטינקטיבי אנחנו שואפים לחזור למוכר ולבטוח, לאיך שהיה ולמה שהיה — אפילו אם הוא פחות טוב. האתמול טוב לי, כי הוא מוכר ויציב, גם אם רק לכאורה.

אם כן, השאלה המתבקשת היא: איך מייצרים חוסן פנימי (Fitness and resilience), בעולם שאי־ודאות גוברת בו? האם ניתן להעצים את האדם ולשפר את יכולתו להתמודד עם מה שאינו המשך ישיר לאתמול, או שעלינו לקבל את הקושי כגזרת גורל?

לדעתי, החוסן בזמנים של שינוי טמון ביכולת לפתח גישה של נהירה קדימה. למעשה, ההמלצה שלי היא בדיוק הפוך מהתנועה הנפשית הטבעית. באופן אינסטינקטיבי, הגוף והנפש נוטים לברוח מהלא־נודע, אבל הדבר הנכון הוא ללכת לקראתו, לחייך לו "בפנים", ודווקא לא לסגת. חתני, יוסף אברמסון, שנפצע במבצע צוק איתן, חיבר שיר "אל הלא־נודע בחיי".2 בעיני רוחי, השיר שם את כולנו במעין סרט מתח (שהיו מי שחוו אותו במציאות) של פלוגה שעולה במעלה ההר לכבוש יעד מבוצר, אבל איננה יודעת מה באמת נמצא שם למעלה, כי אין מודיעין, ומה שיש זה בעיקר ערפל קרב. השיר הוא אמת יום־יומית לגיבורים נפגעי פוסט־טראומה, אבל הוא גם משל לחיינו.

אבל אנחנו לא הראשונים. ספר במדבר מספר את סיפורו של דור שלם, שמצא את עצמו במסע אל הלא־נודע, מיטלטל מתחנה לתחנה, חווה תקלות על כל צעד ושעל ומתקן תוך כדי תנועה. הכול מתרחש באזור מדברי צחיח ושומם, הרחק מן היציבות, מן השגרה ומן האיזון. ספר במדבר עוסק במסע שנע מן העבר המוכר, שבו חוקי המשחק וחוקי החיים ברורים, לעתיד שאיננו נהיר בעליל, וצריך לעצב אותו בתבונה וברגישות.

"אלוהים ברא את המדבר ריק, למען יוכל להכיל מחשבות אדם, אך לעיתים יקרה שאנשים יפחדו ממנו, כמו נבהלו ממחשבות ליבם"

— ערייד חמזי.

ב. "אל הלא־נודע בחיי"

קולמוסים רבים נשברו בניסיון להסביר את מבנהו של ספר במדבר.3 האברבנאל ואחרים ראו בספר במדבר ספר מחולק. האברבנאל זיהה בספר שני חלקים,4 ואחרים סברו שבפנינו ספר המורכב משברי רסיסים. במבט־על, נראה כאילו סיפורים שונים שזורים ללא תמה מארגנת ברורה בין פרשיות הלכתיות. המִפְקָדים בהתחלה ובסוף, סידור צורת המחנה בעת החנייה ובעת המסע, מעשה האיש שקושש עצים ביום השבת, קורח המורד ובנות צלופחד היתומות, מופיעים לצד פרשיות הלכתיות, כדוגמת הטקס שנועד להוכחת חפותה של אישה החשודה בבגידה, דיני הנזיר וקורבנותיו, מצוות ציצית, מצוות הפרשת חלה ועוד. בהתאם לכך, חוקרי המקרא משערים שהספר נבנה מכמה מקורות שונים שחוברו בעריכה, אולם ההסברים שלהם מכוונים לנקודות מסוימות בפרשיות ספציפיות.

בשונה מגישות אלו, הרמב"ן ראה את המכנה המשותף במצוות הקשורות למשכן והרלוונטיות בעיקר לתקופת הנדודים במדבר, לצד סיפורי ניסים שנעשו לבני ישראל באותה תקופה.5

בעיניי, שמותיו השונים של הספר עשויים לשפוך אור על מהותו: בעברית הוא מכונה "במדבר", וזאת למרות שבפסוק נאמר "במדבר סיני". הבחירה במילה "במדבר" משקפת את ההבנה שהמסע במדבר איננו רק אירוע היסטורי שהתרחש לפני שלושת אלפים שנה, אלא אירוע מהותי ואבטיפוס לדורות. השם הלועזי, Numbers (מן הלטינית: Numeri), רואה את מהות הספר בשלושת המפקדים הכלולים בו. בתלמוד הבבלי מובאים דבריו של רבי חנינא בן גמליאל, שקרא לספר "חומש הפקודים".6 לכאורה, מדובר בהצעה ברוח השם הלועזי, אלא שאם אכן כך הדבר, הרי שהיה מתאים יותר להשתמש במילה מִפְקָדים או נפקדים. הוראתה של המילה 'פקודים' היא: המצווים במשימה. אם כן, השאלה המתבקשת היא: מה המשימה של ספר במדבר?

מיד בתחילת הספר מוצהרת מטרת המפקד, שאיננו מפקד אוכלוסין גרידא: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם".7 למה צריך צבא? הרי פסוקים רבים מתארים שענן ה' סוכך על העם ומכוון את דרכם במדבר.8 אלא שהצבא צועד למשימה עתידית של כיבוש והתנחלות בארץ ישראל, הבית הלאומי של עם ישראל. הקמת הצבא היא השלב המקדים לכינונה של מדינה ריבונית בין הים לירדן.9

יש לזכור, אנחנו מדברים על עם של עבדים, שלא נדרש או הורשה מימיו לעסוק בפעילות צבאית. ממילא, כבר בפתיח של ספר במדבר, ותחת הכותרת הראשית שלו, מתכוננים הפקודים לעתיד אפוף אי־ודאות בארץ שבה לא דרכה כף רגלם מזה מאות שנים. בני ישראל מתבוננים אל האופק, ומוצאים לפניהם משימה בלתי־ברורה, מכל בחינה שהיא.10 פתיחה זו מהווה פרדיגמה לכלל ההתרחשויות והתיאורים בספר שעוסק בצעידה אל הלא־נודע, מתוך אי־ודאות תהומית.

בהקדמה לספרי שבט שואג הצגתי את דעתם של חוקרים ופרשנים רבים, הסבורים כי ספר ויקרא מחולק לשני חלקים: הפעילות במקדש מול עיצוב חיי קדושה מחוצה לו. בניגוד לדעתם, טענתי שהספר מבוסס כולו על תמה אחת ובנוי כספירלה המתחילה באדם הבודד, עוברת דרך השבט, ונוגעת בסופו של דבר בכל בני ישראל. על בסיס ניתוח זה, אִפיינתי את ספר ויקרא כמודל של "כלכלת אחווה", הבונה שבטיות מכבדת בין חלקי העם ובין עמים שונים. לאורך פרקי הספר הוכחתי תפיסה זו שוב ושוב.

בעיניי, גם לספר במדבר תמה מרכזית אחת השוזרת את פרשיותיו. ספר במדבר מתחיל במדבר סיני, ומסתיים על גבול ארץ ישראל באזור יריחו, ארבעים שנה מאוחר יותר. בתוך מסגרת גיאוגרפית ברורה ומובחנת, המפרידה בין מצרים לארץ ישראל,11 מתברר שלפנינו ספר אחד עם מסר אחד. מסר הרלוונטי לנצח, ובוודאי לימינו.

התמה המרכזית בספר במדבר היא המתח שבין העבר לעתיד; הערגה לעבר המוכר, לעומת החובה לחתור אל העתיד הלא־נודע, על כל התקוות והחששות הגלומים בו. ההתלבטות היא בין עבר בטוח ומוכר, גם אם לוקה בחסר, לבין עתיד בלתי־נודע, שלמרות הפוטנציאל הגלום בו, הוא גובה מאיתנו מחיר של בחירה והכרעה. ספר במדבר תר אחר המתח בין אלה שמעדיפים לדחוק מן התודעה את העתיד והקידמה, לבין אלו, כולל ה', שדוחקים בעם להתכונן לעתיד, ולחבק אותו, למרות שהוא לא נודע ולכאורה מאיים.

באופן עקבי, ספר במדבר משווה בין שתי האסכולות המיוצגות באמצעות מקומות גיאוגרפיים — מצרים המוכרת בכל אורחותיה, כלליה ומנהגיה, על אף הסבל שחוו בה, מול מדינת ישראל עצמאית ופורייה, זבת חלב ודבש, הדורשת מאבקים, אחריות כבדה ובעיקר מאופיינת באי־ודאות וערפל מוחלט. מצרים היא ארץ־הכי־נודע, כי מצרים יושבת על הנילוס, המספק לה מים באופן קבוע. לא בכדי מצרים מכונה "גן ה'",12 כי במצרים יש תשתיות של אגירת מזון, עוד מימי יוסף. במצרים יש ערים ופירמידות שקיימות "לנצח" (לפחות בינתיים) והתפקוד מאוזן, כשהחרטומים, שיש להם יכולת לשלוט בטבע, מתפקדים כמו מדענים בזמננו. מנגד, ארץ ישראל נתפסת כפנטזיה חלומית בתודעתו של דור שמעולם לא ראה אותה, וחזון המדינה הריבונית נראה כְּלֹא מציאותי בעליל בעיני עַם עבדים, שמעולם לא ניהל את סדר יומו בעצמו. גם מבחינה אובייקטיבית, נראה שארץ ישראל בטבעה היא מקום שמנוגד ל"בטוח" או ל"ידוע":

כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק. וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם.13

ג. סיפור מסע

כפי שכבר הקדמתי, התמהיל של סיפורי מסע, פרשיות הלכתיות ופרשיות המשלבות הן סיפור והן הלכה, הקשה על הפרשנים והחוקרים לזהות את התמה האחת של הספר. לכן, ברצוני להמתין לרגע עם ניתוח הפרשיות ההלכתיות ולפתוח עם הקריאה שלי בסיפורי ספר במדבר. בשלב זה אעסוק בכמה סיפורים שהם, למעשה, סיפור אחד ארוך, ולצידם גם בכמה פרשיות המשלבות סיפור והלכה. בהמשך, בכוונתי להראות כיצד גם פרשיות הלכתיות שאינן כוללות תוכן סיפורי כלשהו מקיימות דיאלוג ברור עם התמה המרכזית.

כאמור, ספר במדבר פתח במפקד: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". לאחר תיאור הביצוע בפועל: "כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם", המשיכה התורה באופן טבעי לתיאור צורת המחנה (בפרק ב): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ". הפסוקים עמלים לפרט ששלושה שבטים חונים בצד המזרחי, שלושה שבטים בצד המערבי, שלושה בצפון, שלושה בדרום, ובמרכז המחנה נמצאים הלויים והמשכן.

מפתיע, אם כן, לגלות שבתוך צורת החניה, אשר במסגרתה שולב השורש חנ"ה מספר רב של פעמים, משולבת הנחיה כיצד צריכים החונים ללכת בעת המסע: "כָּל הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים וְאַרְבַּע מֵאוֹת לְצִבְאֹתָם רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ". יתרה מזו, ההצמדה של פקודי "מחנה יהודה" (מאה שמונים ושישה אלף) דווקא לאמירה "רִאשֹׁנָה יִסָּעוּ", מלמדת שהמסע הוא הוא הצורך לשמו חולק צבא־העם לארבע חטיבות, בנות שלושה שבטים כל אחת. תופעה זו חוזרת על עצמה גם בנוגע לשאר המחנות־חטיבות, כולל הנחייה בנוגע למשכן: "וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד מַחֲנֵה הַלְוִיִּם בְּתוֹךְ הַמַּחֲנֹת כַּאֲשֶׁר יַחֲנוּ כֵּן יִסָּעוּ אִישׁ עַל יָדוֹ לְדִגְלֵיהֶם". מפסוק זה משמע שהנושא של הפרק איננו ארגון צורת החנייה, אלא דווקא סידור ההליכה והמסע.14

המשמעות היא, שהמסע, גם אם יש בו חניות ביניים, עובר לקדמת הבמה, כי מהות הספר היא התנועה ממצרים לכיוון ארץ ישראל. התנועה היא זו שיוצרת את המתח שבין שתי האופציות — לחזור למצרים או להתקדם לארץ. ספר במדבר דוחק בעם ישראל להיות בתנועה לקראת העתיד, אל הלא־נודע, וההקשר הצבאי מעיד על המטרה לשמה יצא המסע לדרך: בשנה השנייה כבר לא מדברים על היציאה ממצרים. כעת מביטים קדימה לעבר היעד של כיבוש מולדת ישנה־חדשה.

במיקום מפתיע, אחרי כמה פרקים שעוסקים בפרטי מבנה המחנה והסדרת תפקודו במסע, מופיעה פרשיית קורבן הפסח שלא על פי סדר התאריכים הכרונולוגי.15 ספר במדבר התחיל בחודש השני של השנה השנייה לצאת ישראל ממצרים, ואילו בפרשיית קורבן הפסח צוין במפורש תאריך מוקדם יותר — החודש הראשון בשנה זו. אם כן מה ראתה התורה לאחר את הפסח של החודש הראשון עד לפרק ט של הספר? לדעתי, לתורה היה חשוב להצמיד את סיפור הפסח לתוכנו של פרק י, שבו תוארה היציאה למסע בפועל.16 באמצעות שינוי הסדר הכרונולוגי מעוררת התורה את הקורא לנושא העיקרי של הספר — המתח שבין העתיד לעבר — מתח שפרשיית הפסח עצמה נוגעת בו באמצעות שילוב של סיפור והלכה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר. וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעֲרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמוֹעֲדוֹ כְּכָל חֻקֹּתָיו וּכְכָל מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ. וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח. וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.17

אין ספק שבמצרים היה רק יום אחד להקריב את הקורבן (כי באותו לילה יצאו ממצרים), ואין ספק שלא הייתה כל דרישה לעשות את הפסח בטהרה, כשכל אחד עשה את הפסח בביתו. רק שנה לאחר מכן החלו בני ישראל לחוג את הפסח בקורבן המובא במשכן, שזה עתה הוקם. ממילא, עלתה שאלה מהשטח בנוגע לאנשים שהיו טמאים, ובשל כך היו מנועים מלהתקרב למשכן. מדובר בשאלה שהייתה פרקטית מאוד בשעתה, אולם התשובה עליה כוללת במפתיע התייחסות רחבה הרבה יותר:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
וְהָאִישׁ אֲשֶׁר הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא. וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.18

השאלה מדגישה את השינוי שחל במצבו של עם ישראל בהווה, אך תשובתו של הא־ל אינה עוצרת בהווה אלא צופה פני עתיד — מה יהיה בתקופה שבה בני ישראל יחיו בארץ ישראל. ניתוח התשובה עצמה מלמד שלא רק טמאים זוכים להזדמנות שנייה, אלא גם אנשים שמרכז חייהם איננו בסמוך למקדש. ייתכן שמדובר ביזמים שיצאו לבחון אפשרויות עסקיות מחוץ לאזור הנוחות הקרוב והמוכר, והתורה מזכה אותם במועד משלים. ברור, אם כן, שהפרשייה גולשת הרבה מעבר לשאלתם הנקודתית של הטמאים, משום שמציאות זו של "דרך רחוקה" איננה רלוונטית כלל לתקופת המדבר, שבה המשכן נמצא בלב המחנה וכולם חונים סביבו. במקביל, הפרשייה מסיימת בכך שגֵרים, שיקבעו את מרכז חייהם בארץ ויקשרו את גורלם בגורלו של העם היושב בציון, יהיו זכאים, ואף מחויבים, להשתתף בחג הלאומי שלנו.19

אם כן, פרשת קורבן הפסח מוכיחה שהעיניים נשואות לעתיד, למציאות ארץ־ישראלית של עם ריבוני, העסוק ביישוב הארץ, פיתוחה והרחבת כלכלתה. פרשיית קורבן הפסח, והאמירה הברורה שחשוב שכולם יקחו בו חלק, היא נקודת ראשית הצירים שממנה מתחיל המסע של צבא־העם בדרך להגשמת ייעודו כעם חופשי בארצו. כשהמסע יתחיל בפועל, בעשרים לחודש השני, זה יהיה שבוע אחרי שכל הטמאים של החודש הראשון הקריבו את הפסח בארבעה עשר לחודש השני. אם כן, התורה שינתה מהסדר הכרונולוגי, ובחרה למקם את פרשיית הפסח בפרק ט, סמוך ליציאה למסע בפרק י, כדי להדגיש שהעם מאוגד לא רק סביב זהות היסטורית, זכר ליציאת מצרים, אלא גם נוכח משימה משותפת וייעוד.

המסע מתחיל, הענן עולה מעל המחנה ומסמן התחלת תזוזה. החצוצרות מריעות בעוז בפעם הראשונה, ואף אליהן נקשרות כבדרך אגב הלכות הצופות פני עתיד: "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרֹת וֲנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם",20 ובני ישראל צועדים במבנה צבאי סדור כשה' הולך לפניהם. אחרי כל ההכנות המרובות, בפרק י של ספר במדבר המסע לעבר העתיד הלא־נודע סוף סוף מתחיל.

בחגיגיות רבה משה קורא להתייצבות למשימה, מתוך תודעה שהא־ל בעזרם ושכל העתיד לפניהם:

 וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ. וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל. 

משה צפה עתיד ורוד מאוד: מנוחת הארון ושמחה שה' ישמח את רבבות אלפי ישראל. אלא שפרשיית "ויהי בנסוע הארון" מוקפת במה שמכונה במסורת "נו"נים הפוכות": ׆, מעין סוגריים המבדילים את שני הפסוקים הללו מכל מה שנבנה עד כה, ומכל מה שיבוא מיד בהמשך
הספר. חכמי המדרש ייחסו להפרדה זו משקל משמעותי, עד שאמרו שספר במדבר כולל בתוכו שלושה ספרים: מתחילת החומש עד "ויהי בנסוע" — ספר אחד; "ויהי בנסוע" — ספר שֵׁנִי, בן שְׁנֵי פסוקים בלבד; אחרי "ויהי בנסוע" עד סוף החומש — ספר שלישי.21 הרב סולובייצ'יק22 טען שההיסטוריה התהפכה בפרשה הבאה, פרשיית המתאוננים, וזה מה שמסמלות האותיות ההפוכות. לדבריו, צעדת הניצחון של צבא ישראל, שארון הברית צועד בראשו, נקטעה על ידי המתאוננים הפגאניים, שרצו רק למלא את כרסם. כך המסע הפך ממפגן כוח מרשים ומעורר השראה — למסע מדכא.

אין ספק שפרשיית המתאוננים היא דרמטית, אבל, בשונה מהרב סולובייצ'יק, במקום לראות בה פגאניות או הידרדרות לתאוות רגעיות, אני רואה בה את תמציתו של ספר במדבר. הספר כולו עוסק בשאיפה הגדולה לעתיד טוב יותר, שאיפה שמתמודדת עם התנועה הטבעית להיות נטועים באתמול ולהמשיך לקצור את הצלחות העבר. לכן, במקביל לחזונו של משה, המניע בהתרגשות את העם קדימה לקול תרועת חצוצרות, קיים גם מתח המעורר פיק ברכיים, ספקות וחששות:

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה'. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ.23

לא ברור כמה הלכו וכמה התקדמו (מפרק י לפרק יא), אבל כנראה הזמן שעבר סיפק לאנשים את ההזדמנות להרהר בחזון ובייעוד, ובעיקר בכך שהם לא באמת יודעים לאן הם הולכים.24 הערכת המצב של האופציות העומדות בפניהם בהווה הולידה געגועים לעבר, שבו לא נדרשו לאתגרים ולהכרעות. להבנתי, הנו"נים ההפוכות, המפנות את גבן לכיוון הקריאה, מסמלות בדיוק את הקונפליקט שבו מצא העם את עצמו: האם מתקדמים קדימה, אל עתיד לא־נודע, או נאחזים בעבר ושבים לאחור?

בהתחלה הדברים אינם מנוסחים, משום שמדובר רק בתנועה נפשית שבוקעת ועולה מאליה — "כְּמִתְאֹנְנִים רַע". אנשים זוכרים את השטעטל, אבל שוכחים את הפריץ. זוכרים את האבטיחים, אבל שוכחים את הגטו בגושן, וגם את זה שבוורשה ושבברטיסלבה. שכחו את העבדות, את השִעבוד ואת האנטישמיות. לנוכח ארץ ישראל הבלתי־נודעת, דתית, כלכלית וביטחונית, בחרו רבים להיאחז פיזית ותודעתית בעבר; הן במצרים של אז25 והן, לימים, באירופה של המאה העשרים. אין פה חישוב מושכל של בעד ונגד. הם פשוט רצו לחבק את המוכר.

בשלב השני כבר מתנסחת טענה: בעבר המצרים סיפקו להם דגים וירקות, ואילו כעת, בהווה, "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ". העבדים היוצאים ממצרים חשים חוסר־יציבות: האם ירד המן מחר? מי ידאג לנו?

מחקרים מדעיים מודרניים26 מראים, שאנשים מעדיפים תוצאות שליליות ידועות על פני הלחץ הכרוך באי־ודאות. לטעמי, אין לחבק תוצאות שליליות, גם אם הן ידועות ומוכרות. במקום להישען על העבר ולהשלים עם חסרונותיו, יש לחתור אל העתיד הלא־נודע ולחפש דרכים להתקדם אל מציאות טובה יותר. מחקרים אחרים מראים שאנו נוטים לשבח אנשים שנמצאים בשליטה או שנתפסים ככאלה. שליטה היא למראית עין בלבד. היכולת לכייל את עצמנו לתודעה שהעולם מבוסס על חוסר־ודאות עדיפה ומאפשרת לנו הרבה יותר.

כאמור, העתיד אינו ודאי. הוא אולי אפילו מאיים, כי הוא מערער את הסביבה או הקהילה לצאת מאזור הנוחות, לחשוב אחרת, ואולי אפילו להמציא את עצמן מחדש. השגרה עשויה להיות בסדר גמור, אבל היא חוסמת לעיתים את העתיד המצוין שניתן לפתח. ה', שרצה להרגיל את בני ישראל לקחת אחריות, כפי שמצופה מהם לעשות בעתיד הקרוב בארץ, הבטיח להמחיש להם בדיוק את המסר הזה:

לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם.27

ה' אומר בפה מלא ששגרה קבועה היא משעממת, במובן העמוק של המילה, וכי בני ישראל עצמם ימאסו בה לאחר שימצו אותה: "עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא". חייבים להיות פתוחים למשהו חדש. האזורים הלא־מוכרים, החדשים והמרתקים, הם אלו שמציתים את הדמיון ומביאים לידי ביטוי את מימוש הפוטנציאל האנושי.

תלונותיו של העם, שהתרכז בהווה, במקום בעתיד, כמעט הביאו את משה לידי ייאוש. ה' נדרש להזכיר לו שאסור למנהיג להתייאש ושהתקווה לשינוי היא חלק מהגדרת המשימה. תפקידם של מנהיגים הוא לשנות את זווית ההסתכלות הציבורית, לצייר את דיוקנו החיובי של העתיד בנפשם של ההמונים וכך להוביל אותם לעבר עתיד זה. חולשתו של משה גרמה למרים אחותו לדבר בגנותו: "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה...וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר".28 מדוע דווקא מרים? משום שמרים הייתה זו שעמדה והסתכלה בשעה שמשה התינוק, שעדיין לא נקרא בשם, הושם בתיבה קטנה ורעועה והונח במי היאור.29 בזמן של אי־ודאות מוחלטת, ולנוכח בחירה כמעט בלתי־אנושית של אֵם להכניס את בנה לסכנת טביעה, כדי להצילו מסכנת רצח, מרים הייתה זו שהמתינה בסבלנות לראות "מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ".30 מרים היא אבירת האחריות במצב של אי־ודאות, ולכן היא הרשתה לעצמה לבקר את משה.

משה הבין את המסר. כשם שמרים התמידה באמונתה שהוא חָיֹה יִחְיֶה, ואף העזה לפנות לביתו של פרעה כדי להשפיע על העתיד, ובעצם ליצור אותו, כך עליו להוסיף ולהתמיד בתפקידו. מתוך תובנה זו, הוא התפלל בעד החלמתה של מרים, כי תפילה נולדת מתוך אמונה בעתיד טוב, על אף אי־הוודאות. למעשה, בעצם העמידה לתפילה מעיד המתפלל על עצמו שהוא כבר עבר את התהליך ואימץ את תודעת אי־הוודאות השולטת בחיינו.

ד. פסגת הפחד

לאחר שהמתח המאפיין את הספר כולו הוצף בגלוי, והוא נמצא על פני השטח, פרשת המרגלים מביאה אותו לשיא. המתח שבין צופי ומחבקי העתיד, לאלה החוששים מפניו, מוביל לטרגדיה הנוראית של הארכת המסע בארבעים שנים, לטובת החלפת דור יוצאי מצרים בדור בני המדבר. כשם שמרים לא עמדה מנגד ולא חיכתה שהדברים יתרחשו מעצמם, אלא פעלה מול בת פרעה, החליט משה לשלוח מרגלים לארץ כדי לרכך את מצוקת אי־הוודאות. המרגלים, נשיאי ישראל, שתמורות העתיד העמידו את מעמדם בסכנה רבה, בחרו להבליט בדיווחיהם דווקא את המוזר והשונה. כך, מי שמצופה מהם להתוות את דרכי ההתמודדות עם האתגר העתידי, מעלו בשליחותם וחיבלו בתהליך הכוונת העם לעבר הבלתי־נודע. די היה בספק הקטן ביותר כדי לערער את אמונתו של העם, שרק לאחרונה החל להשתחרר מכבליה של עבדות בת מאות שנים ולצעוד בדרך החדשה:

וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ. וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה.31

העם שאומר "לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" אומר גם "נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה", כי הוא מנסה להיאחז בדבר המוכר היחיד שיש לו. ממילא, העונש המתבקש, שכל הדור ההוא ימותו במדבר ולא ייכנסו לארץ. מי שדבק בעבר וקושר לו כתרים מפוארים אינו מוכן לטוב החדש שמזמנת הארץ. רק כָלֵב, יחיד ומיוחד בדורו, שהרהיב עוז לצאת כנגד כל עמיתיו ולומר: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ",32 זכה להיכלל בעתיד החדש: "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה".33 רוח אחרת משמעה אמונה בא־ל. רוח אחרת היא הכוח והיכולת להיות שונה, לרוץ לתוך אי־הוודאות, לערפל אשר שם הא־לוהים.34

*המשך הפרק בספר המלא*