עברי אנוכי

מהי שפה מבחינה תרבותית?

ווייד דיוויס הוא פרופ' לאנתרופולוגיה מאוניברסיטת הארוורד. הוא עובד בשביל ה-National Geographicולפי עדותו חקר מאות תרבויות שבטיות ברחבי העולם. באחת מהרצאותיו, סיפר ווייד על סכנת ההכחדה האנתרופולוגית של תרבויות אנושיות והשווה אותה לסכנת ההכחדה הביולוגית של מיני בעלי חיים. טענתו של ווייד היא שהאיום על האתנו-ספירה, הסך הכולל של התרבויות האנושיות, גדול בהרבה מהאיום על הביו-ספירה, הסך הכולל של מיני בעלי החיים. זאת ניתן לראות באמצעות השוואה פשוטה. בעוד שאף אחד לא יעז לומר ש-50% ממיני בעלי החיים על כדור הארץ נמצאים בסכנת הכחדה, זו בדיוק ההערכה לגבי כמות התרבויות האנושיות הנמצאות בסכנה כזו. כמו הביו ספירה, גם מה שעושה את האתנו-ספירה כה נפלאה הוא הגיוון שבתוכה, ולכן יש להבטיח את הישרדותן של תרבויות שבטיות. לפי דבריו, יש אינדיקציה מאוד ברורה להכחדתה של תרבות אנושית – היעלמות השפה שדוברים בניה. שפה, הוא ממשיך, אינה רק קבוצת מילים או סט של כללי דקדוק. שפה היא הבזק של הרוח האנושית. היא מכשיר דרכו הרוח של כל תרבות אנושית באה לידי ביטוי בעולם הממשי.

אני רוצה לקחת את התיאור של ווייד, ולהפוך את הכיוון. אם האינדיקציה הברורה ביותר להכחדתה של תרבות שבטית היא היעלמותה שפתה, הרי שהישרדות השפה היא אינדיקציה להישרדותה של התרבות בה נוצרה. אני מכוון בדברי להישרדותה של השפה העברית כאינדיקציה להישרדותה של התרבות העברית-יהודית.

רבים בוודאי יופתעו מהביטוי "הישרדותה של השפה העברית". הרי זו עובדה ידועה שהציונות החייתה את העברית רק לאחרונה, ועד אז היא הייתה שפה לא מדוברת ועל כן שפה מתה. אבל כדי להבין מדוע אני בכל זאת מדבר על הישרדותה של העברית, צריך להבהיר שני דברים.

ראשית יש להבהיר את המשמעות של מוות לעומת הישרדות. המילה מוות מייצגת סופיות מוחלטת. כידוע אדם לא יוכרז מת עד שלא ניתן לומר בוודאות שאין בו טיפת רוח חיים. הישרדות, לעומת זאת, היא תיאור של אותו מצב בו השורד מחזיק את עצמו מעל לרף של מוות סופי. הישרדות אין פירושה חיים טובים או אפילו נורמליים. הישרדות פירושה אי-מוות.

שנית יש להבהיר את המשמעות של חיים ומוות בהקשר של שפה. בתחום הבלשנות התשובה פשוטה - שפה שאינה מדוברת היא שפה מתה. אך בדיוק כפי שהתיאור הבלשני של שפה - אוצר מילים ודקדוק - אינו מבטא את מלוא משמעותה התרבותית, כך גם ההגדרה הבלשנית למות שפה אינה בהכרח רלוונטית בהקשר זה.

השפה מתקיימת בתוך התודעה האנושית. היא חלק כה בסיסי בתודעתנו, שאין איש זוכר את עצמו לפני שיכל לדבר. לפיכך ברור שהמסד הראשוני והטבעי שעליו השפה מתקיימת הוא הדיבור. במשך עידנים חיו בני האדם כששפתם מתקיימת רק על מסד ראשוני זה. אבל אז, לפני בערך 5,000 שנה, התחילה תרבות שבטית באזור המזרח התיכון לבטא רעיונות בדרך נוספת – הכתב. בהתחלה היה הכתב רק ייצוג של רעיונות מסוימים באופן ישיר: סימן מסוים שיסמל חיטה; סימן מסוים שיסמל כמות - זה הכל. לא הייתה השתקפות מלאה של השפה המדוברת בכתב.

אז לפני יותר מ-3,000 שנה התפתח באיזור דרום-מזרח הים התיכון הכתב הראשון שלא התיימר לבטא רעיונות באופן ישיר ועצמאי, אלא נתלה באופן מוחלט בשפה המדוברת - הכתב האלפביתי. הכתב האלפביתי אפשר לבני האדם לבטא את רעיונותיהם באמצעות מספר מועט מאוד של סימנים ויזואליים, משום שכל מטרתו הייתה לתאר את צלילי הדיבור עצמו. לפיכך כמעט כל דבר שיכלו לעשות בדיבור, יכלו לעשות בכתב.

עם המצאת הכתב האלפביתי נוצר למעשה מסד נוסף עליו תודעתו הלשונית של האדם יכלה להתבסס באופן כמעט מלא. במקום לדבר ולשמוע דברים מסוימים בעלי משמעות מסוימת, יכלו בני האדם לכתוב ולקרוא בדיוק את אותם דברים ולהבין את אותם משמעויות. במובן מסוים גם השפה האלפביתית מערבת דיבור ושמיעה, אלא שאלה דיבור ושמיעה של קול פנימי, הנוצר ע"י תודעתו של האדם הקורא והכותב.

אחד מהכתבים האלפביתיים הראשונים שהתפתחו היה האלפבית הפיניקי. כתב זה הוא הסבא-רבא הקדמון של הרוב המוחלט של הכתבים האלפביתיים הנמצאים בשימוש היום. האלפבית העברי הקדום היה בעצם גרסה של האלפבית הפיניקי, ולמעשה ההבדלים ביניהם כה קטנים שיש המכנים אותו כתב עברי-פיניקי.

באמצעות המסד הלשוני של הכתב האלפביתי השתמרו רעיונותיה של התרבות העברית בתוך כתביהם של דוברי העברית הקדומים לדורי דורות. אבל הרי מצב כזה אינו מיוחד לתרבות העברית, אז למה אפשר לטעון שהעברית שרדה, אך הפיניקית לא? כאמור, מקור החיים של השפה הוא התודעה האנושית. הישרדותה של גחלת חיים עברית בתודעה האנושית התאפשרה ע"י עיסוקם האובססיבי של דורות רבים של בני אדם ברעיונותיהם הכתובים של אבותיהם – בספרות העברית. ובראש ובראשונה - בתנ"ך העברי.

על אף שלא דוברה כשפת יום-יום במשך מאות שנים, השפה העברית לעולם לא הפסיקה להתקיים כחלק מהתודעה האנושית. לאורך כל השנים בני אדם למדו אותה, הבינו אותה, עברו תהליכי ניתוח ומחשבה באמצעותה, התפללו בה ואף יצרו באמצעותה יצירות חדשות בתחומים שונים. היו תקופות בהן רוח החיים של העברית הייתה חלשה יותר והצטמצמה רק לתפילה ושירה, והיו זמנים בהם היא זהרה ופיעמה ברוחם של בני אדם בצורה שבאה לידי ביטוי ביצירות מורכבות של אומנות ומחשבה, אבל בסך הכולל היא שרדה.

יהיו אלה שיאמרו: בסדר, אז יהודים קראו וכתבו בעברית לאורך הדורות, אבל זו רק טיפה עברית בים המרכיבים התרבותיים הלא-עבריים בחייהם. הרי ביום יום הם דיברו ערבית או יידיש ולא עברית. אז איך הטיפה המסכנה הזאת יכולה להיות אינדיקציה להישרדותה של "תרבות עברית"?

התשובה לשאלה זו מתחלקת לשלושה מישורים שונים בהם מתבטאת מלוא משמעותה של העברית בחיי היהודים לאורך ההיסטוריה.