שישה עורבים 2 - ממלכה עקומה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שישה עורבים 2 - ממלכה עקומה
מכר
מאות
עותקים
שישה עורבים 2 - ממלכה עקומה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שישה עורבים 2 - ממלכה עקומה

5 כוכבים (15 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ורד טוכטרמן
  • הוצאה: אריה ניר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 558 עמ' מודפסים

לי ברדוגו

לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג´לס ולמדה באוניברסיטת ייל. לפרטים נוספים בקרו באתר שלה leighbardugo.com

תקציר

מקום ראשון ברשימת רבי¬־המכר של הניו יורק טיימס

קאז ואנשיו יודעים שהגיעה העת לנקום. לאחר שחשבו שהצליחו במשימתם הבלתי־אפשרית, מתברר להם שלא זו בלבד שיצאו בידיים ריקות אלא ששוב נשקפת סכנה לחייהם. קאז נשבע לשחרר את הרוח מידיו של ון אק ולנקום בו על מעשיו. הוא יוצא למשימה חמוש בחבורה ססגונית, נמרצת ועשויה ללא חת: נינה, קורעת הלבבות, ואויבה־אהובה מתיאס; ויילן, בנו הבכור של ון אק; וג'ספר, הצלף המכור להימורים. אבל המרדף אחר יורדה פארם, הסם שיקבע את גורלו של עולם הגרישה, מביא אל העיר יריבים ישנים וחדשים. כעת כל אחד מהעורבים צריך לבחון את הנאמנויות שלו, בקרב לחיים ולמוות בתוך ביצה פוליטית טובענית.
ספריה של לי ברדוגו מתרחשים בעולם הפנטזיה המרהיב והאפלולי שיצרה, עולם עתיר הרפתקאות מלאות אקשן וסיפורי אהבה מכל הסוגים, שעוּבּד לסדרה צל ועצם בנטפליקס. הספר ממלכה עקומה הוא חציו השני של דואט שישה עורבים, שכיכב ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. 
ספריה הקודמים של לי ברדוגו צל ועצם, מצור וסופה, הרס ותקומה ושישה עורבים ראו אור בהוצאת אריה ניר ושבו את לב הקוראים.


"ברדוגו מתעלה על עצמה!" Booklist
"אומנית הפנטזיה." The Huffington Post
"ספר שאי אפשר להניח מהיד." USA Today

פרק ראשון

1
רֶטְוֶנְקוֹ
 

 

רטונקו נשען על הבר ותחב את חוטמו לכוסית השוט המלוכלכת שלו. הוויסקי לא הצליח לחמם אותו. כלום לא היה יכול לחמם אותך בעיר שכוחת הקדושים הזאת. ואי אפשר היה להתחמק מהריח. מהתערובת המשניקה של מים עומדים, צדפות ואבנים רטובות, שכמו נספגה לתוך נקבוביותיו כאילו הוא שרה בתמציתה של העיר. כאילו היה ספל התה הגרוע בעולם.

הריח היה מורגש ביותר באזור החבית, ובמיוחד בחור עלוב כמו זה — מסבאה נמוכה שנתחבה לקומה התחתונה של אחד מבנייני המגורים הקודרים ביותר של משכנות העוני. בניין שתקרתו שוקעת בגלל פגעי מזג האוויר ובנייה גרועה, שקורותיו מושחרות מפיח מהאח שחדלה מלפעול זה מכבר וארובתה סתומה מפסולת. הרצפה הייתה מכוסה נסורת כדי לספוג בירה שנשפכה, קיא וכל דבר אחר שלקוחות הבר איבדו שליטה עליו. רֶטְוֶנְקוֹ תהה כמה זמן עבר מאז ניקה מישהו את קרשי הרצפה. הוא טמן את חוטמו עמוק עוד יותר בכוסית ושאף את ניחוחו המתוק של הוויסקי הגרוע. זה גרם לעיניו לדמוע.

"אתה אמור לשתות את זה, לא להסניף את זה," אמר המוזג בצחוק.

רֶטְוֶנְקוֹ הניח את כוסו והסתכל באיש במבט לא ממוקד. היו לו צוואר רחב וחזה דמוי חבית, בריון אמיתי. לא פעם ראה אותו רֶטְוֶנְקוֹ משליך לקוח קולני אל הרחוב, אבל היה קשה להתייחס אליו ברצינות כשהיה לבוש באופנה המגוחכת החביבה על צעירי החבית — חולצה ורודה עם שרוולים שנראו כעומדים להתפקע על קיבורות ענק, ארוזה בתוך וסט משובץ באדום־כתום צעקניים. הוא נראה כמו סרטן מגונדר אחרי שהשיל את עורו.

"ספר לי," אמר רֶטְוֶנְקוֹ. הקֶרְצ'ית שלו לא הייתה טובה מלכתחילה, והייתה גרועה עוד יותר אחרי כמה כוסיות. "למה עיר זה כזה מסריחה? כמו מרק ישן? כמו כיור מלא כלים?"

המוזג צחק. "זאת רק קֵטֶרְדָם. מתרגלים אליה."

רֶטְוֶנְקוֹ הניד בראשו. הוא לא רצה להתרגל לעיר הזאת או לצחנתה, תפקידו אצל חבר המועצה הוּדֶה היה משעמם. אבל הוא הוקיר את העובדה שמגוריו היו יבשים וחמים. כוָסָל גרישה יקר ערך, רֶטְוֶנְקוֹ הוחזק בתנאי נוחות ובבטן מלאה. בעבר הוא קילל את הוּדֶה, מפני שהשתעמם מעבודתו בהנחיית משלוחיו היקרים של הסוחר על פני הים, ונטר טינה על תנאי החוזה שלו, אותה עסקת שוטים שערך כדי להיחלץ מרַבְקָה אחרי מלחמת האזרחים. אבל עכשיו? עכשיו לא היה יכול שלא לחשוב על סדנת הגרישה בביתו של הוּדֶה, כשהאש בוערת בשבכה בעליצות, ולחם חום מוגש עם גושי חמאה ונתחים עבים של קותלי חזיר. אחרי מותו של הוּדֶה, מועצת הסוחרים הקֶרצ'ית הניחה לרֶטְוֶנְקוֹ לקחת על עצמו מסעות בים כדי לשלם את יתרת חוזה השעבוד שלו. התשלום היה גרוע, אבל אילו עוד אפשרויות היו לו? הוא היה נַשָּׁב גרישה בעיר עוינת, בלי כישורים מלבד אלה שנולד איתם.

"עוד אחת?" שאל המוזג והחווה אל כוסו הריקה של רֶטְוֶנְקוֹ.

רֶטְוֶנְקוֹ היסס. אסור לו לבזבז את כספו. אם ינהג באגורות שלו בחוכמה, יצטרך להשכיר את עצמו רק לעוד מסע אחד, אולי שניים, ויהיה לו די כסף כדי לפרוע את חוזה השעבוד שלו ולקנות לעצמו כרטיס לרַבְקָה במחלקה שלישית. זה כל מה שהוא היה צריך.

הוא אמור להיות על הרציף בעוד פחות משעה. התחזית צפתה סערות, וזה אומר שהצוות יסתמך על רֶטְוֶנְקוֹ שישלוט בזרמי האוויר וינחה את הספינה בבטחה אל הנמל שאליו היו אמורים להגיע. הוא לא ידע מה היעד ולא היה לו אכפת. הקברניט יכריז על קואורדינטות, רֶטְוֶנְקוֹ ימלא את המפרשים או ירגיע את השמים, ואחר כך יאסוף את התשלום שלו. אבל הרוחות עדיין לא גברו. אולי יוכל לישון לאורך חלקו הראשון של המסע. רֶטְוֶנְקוֹ טפח על הבר והנהן. מה יכול בן אדם לעשות? מגיעה לו קצת נוחות בעולם הזה.

"אני לא נער שליחויות," מלמל.

"מה זה?" שאל המוזג כשמזג עוד משקה.

רֶטְוֶנְקוֹ נופף בידו בביטול. האדם הזה, השוטה הפשוט הזה, לעולם לא יוכל להבין. הוא עמל לו באלמוניות, בתקווה למה? לעוד מטבע בכיסו? למבט חמים מנערה יפה? הוא לא ידע דבר על תהילה בקרב, איך זה כשסוגדים לך.

"אתה מרַבְקָה?"

מבעד לטשטוש המעורפל שיצר הוויסקי התעוררה ברֶטְוֶנְקוֹ דריכות. "למה?"

"שום סיבה. אתה פשוט נשמע רַבְקָני."

רֶטְוֶנְקוֹ אמר לעצמו להירגע. הרבה רַבְקָנים עברו בקֵטֶרְדָם בחיפוש אחר עבודה. לא היה עליו שום סימן המעיד שהוא גרישה. הפחדנות שלו מילאה אותו בגועל — כלפי עצמו, כלפי המוזג, כלפי העיר הזאת.

הוא רצה לשבת וליהנות מהמשקה שלו. לא היה איש בבר שעלול להתנפל עליו, ולמרות שריריו של המוזג, רֶטְוֶנְקוֹ ידע שהוא יכול להתמודד איתו בקלות. אבל כשאתה גרישה, גם ישיבה דוממת עלולה להזמין צרות. היו לאחרונה עוד שמועות על היעלמויות בקֵטֶרְדָם — גרישה שנעלמו מהרחובות או מבתיהם, שכנראה נחטפו על ידי סוחרי עבדים ונמכרו למרבה במחיר. רֶטְוֶנְקוֹ לא היה מוכן לאפשר לזה לקרות לו, לא כשהוא קרוב כל כך לקנות לעצמו דרך בחזרה לרַבְקָה.

הוא חיסל את הוויסקי שלו, הטיח מטבע על הבר וקם מהשרפרף. הוא לא השאיר טיפ. אדם צריך לעבוד למחייתו.

רֶטְוֶנְקוֹ הרגיש מעט לא יציב כשיצא, והצחנה הלחה של האוויר לא הועילה לו. הוא השפיל את ראשו ושם פעמיו אל הנמל הרביעי, מניח להליכה לרענן את ראשו. עוד שני מסעות, חזר ואמר לעצמו. עוד כמה שבועות בים, עוד כמה חודשים בעיר הזאת. הוא ימצא דרך לעשות את זה נסבל. הוא תהה אם חלק מחבריו הוותיקים ממתינים לו ברַבְקָה. אמרו שהמלך הצעיר מחלק חנינות כמו סוכריות בפרוטה, מתוך להיטות לבנות מחדש את הארמיה השנייה — צבא הגרישה שהצטמק כל כך בגלל המלחמה.

"רק עוד שני מסעות," אמר לאף אחד, מטביע את מגפיו באדמת האביב הלחה. איך יכול להיות כל כך קר ורטוב בתקופה כל כך מאוחרת? החיים בעיר היו כמו להיות לכוד בבית השחי הצונן של ענק כפור. הוא עבר לאורך גראפקָנאל, ורעד כשהבחין בחטף באי הרעלה השחורה המסתתר בעיקול המים. זה היה המקום שבו עשירי קֶרץ' קברו בעבר את מתיהם בתוך בתי אבן קטנים שבצבצו מעל קו המים. תעלול כלשהו של האקלים אפף את האי באופן קבוע בערפל מתנחשל, והיו שמועות שהמקום רדוף רוחות. רֶטְוֶנְקוֹ החיש את צעדיו. הוא לא היה נתון להשפעתן של אמונות טפלות — כשלאדם יש כוח כמו שלו, אין לו סיבה לפחד ממה שעלול לארוב בצללים — אבל מי אוהב לעבור ליד בית קברות?

הוא התחפר עמוק יותר במעילו ונחפז לאורך האוֶנְסטרָאט, כשהוא מקפיד להישאר ער לתנועות בכל סמטה מתפתלת. בקרוב יהיה שוב ברַבְקָה, שם יוכל לטייל ברחובות ללא פחד. בהנחה שיזכה לחנינה.

רֶטְוֶנְקוֹ התנועע באי־נוחות במעילו. המלחמה שיסתה גרישה בגרישה, והצד שלו היה אכזרי במיוחד. הוא רצח רֵעים לשעבר, אזרחים ואפילו ילדים. אבל את הנעשה אין להשיב. המלך ניקולאי זקוק לחיילים, ורֶטְוֶנְקוֹ הוא חייל טוב מאוד.

רֶטְוֶנְקוֹ הנהן פעם אחת אל השומר המסוגר בתוך התא הקטן שבכניסה לנמל הרביעי, והעיף מבט מעבר לכתפו כדי לוודא שלא עקבו אחריו. הוא עבר בין מכולות המטען לרציפים, מצא את המעגן המתאים ועמד בתור כדי להירשם אצל הקצין הראשון. רֶטְוֶנְקוֹ זיהה אותו ממסעות קודמים, תמיד רדוף דאגות וחמוץ סבר, צווארו הצנום מבצבץ מצווארון מעילו. הוא אחז בצרור מסמכים עבה, ורֶטְוֶנְקוֹ הבחין בחותם השעווה הסגול של אחד מהחברים במועצת הסוחרים של קרץ'. בעיר הזאת, החותמים האלה טובים יותר מזהב ומבטיחים את המעגנים הטובים ביותר בנמל ועדיפות בגישה למזחים. ולמה חברי המועצה זוכים לכבוד שכזה, לעדיפות שכזאת? בגלל מטבע. מפני שמשימותיהם הניבו רווח לקֵטֶרְדָם. לכוח יש משמעות נוספת ברַבְקָה, שם איתני הטבע נכנעים למרותם של הגרישה, ובארץ שולט מלך של ממש ולא חבורה של סוחרים כי ימלכו. יש להודות כי רֶטְוֶנְקוֹ אכן ניסה להפיל את אביו של אותו מלך מכיסאו, אבל הנקודה נותרה על כנה.

"אנחנו עדיין לא מוכנים לקבלת שאר הצוות," אמר הקצין הראשון כשרֶטְוֶנְקוֹ מסר את שמו. "אתה יכול להתחמם במשרד מנהל הנמל. אנחנו מחכים לסימן ממועצת הגאויות."

"יופי לכם," אמר רֶטְוֶנְקוֹ שלא התרשם. הוא הרים מבט אל אחד ממגדלי האובליסק השחורים המיתמרים מעל לנמל. אם היה סיכוי כלשהו שבמועצת הגאויות הרמה והנישאה יראו אותו ממגדלי התצפית שלהם, הוא היה מבהיר להם בדיוק מה הוא חושב בכמה תנועות נבחרות. הם היו אמורים להיות גרישה, אבל האם אי־פעם נקפו אצבע כדי לעזור לגרישה האחרים בעיר? לעזור לאלה שמזלם בגד בהם והיו מקבלים בברכה מעט חביבות? "לא, הם לא," השיב לעצמו.

הקצין הראשון העווה את פניו. "חֶזֶן, רֶטְוֶנְקוֹ. שתית?"

"לא."

"אתה מסריח מוויסקי."

רֶטְוֶנְקוֹ משך באפו. "טיפונת ויסקי."

"רק תתפכח. תשיג לעצמך קפה או יוּרְדָה חזקה. הכותנה הזאת חייבת להגיע לדְייֶרְהוֹלְם בתוך שבועיים, ואנחנו לא משלמים לך כדי להסתגר עם הנגאובר בבטן הספינה. מובן?"

"כן, כן," אמר רֶטְוֶנְקוֹ בניד יד מזלזל, כבר בדרכו אל משרד מנהל הנמל. אבל כשהיה כמה צעדים ממנו, הצליף בפרק ידו. מערבולת קטנה לכדה את המסמכים שהחזיק הקצין הראשון והעיפה אותם מעל הרציפים.

"לעזאזל!" הוא צעק כשיצא למרדף על פני לוחות העץ, במאמץ ללכוד את הדפים של שטר המטען שלו לפני שיתעופפו הימה.

רֶטְוֶנְקוֹ חייך בהנאה קודרת, ואז חש שגל של עצב אוחז בו. הוא היה ענק בין בני אדם, נַשָּׁב מחונן, חייל מצוין, אבל הנה הוא סתם שכיר, רַבְקָני זקן ואומלל שדיבר קֶרְצ'ית שבורה ושתה יותר מדי. בבית, אמר לעצמו. בקרוב אהיה בבית. שם כבר יזכה בחנינה שלו ויוכיח את עצמו שוב. הוא יילחם למען המדינה שלו. הוא יישן תחת גג שאינו דולף וילבש קֶפְטָה מצמר כחול ובטנה מפרוות שועל כסף. הוא יהיה שוב אמיל רֶטְוֶנְקוֹ, לא הצל העלוב הזה.

"יש קפה," אמר הפקיד כשרֶטְוֶנְקוֹ נכנס למשרד מנהל הנמל, והחווה לעבר מֵחַם נחושת בפינה.

"תה?"

"יש קפה."

הארץ הזאת. רֶטְוֶנְקוֹ מילא ספל ברפש הכהה, בעיקר כדי לחמם את ידיו. הוא לא היה יכול לסבול את הטעם, בהחלט לא בלי כמות נכבדה של סוכר, שמנהל הנמל לא טרח לספק.

"רוח נכנסת," אמר הפקיד כשנשמע בחוץ צלצולו של פעמון שהרוח הגוברת נענעה.

"יש לי אוזניים," רטן רֶטְוֶנְקוֹ.

"לא נראה לי שזה ישפיע פה יותר מדי, אבל ברגע שתצאו מהנמל — "

"שקט," אמר רֶטְוֶנְקוֹ בחדות. הוא קם על רגליו והקשיב.

"מה?" שאל הפקיד. "יש — "

רֶטְוֶנְקוֹ הצמיד אצבע לשפתיו. "מישהו צועק." הקול הגיע ממקום העגינה של הספינה.

"אלה רק שחפים. השמש תזרח בקרוב ו — "

רֶטְוֶנְקוֹ הרים יד, ומשב אוויר הטיח את הפקיד לאחור אל הקיר. "אמרתי שקט."

פיו של הפקיד נפער בעודו תלוי צמוד אל לוחות הקיר. "אתה הגרישה שהביאו לצוות?"

בשם הקדושים, האם על רֶטְוֶנְקוֹ לשאוב את האוויר מריאותיו של הילד הזה ולחנוק אותו כדי שישתוק?

מבעד לחלונות השמנוניים ראה שהשמים מתחילים להכחיל עם התקרבות הזריחה. הוא שמע את צווחת השחפים הסורקים את הגלים, תרים אחר ארוחת בוקר. אולי האלכוהול מטשטש את מוחו.

רֶטְוֶנְקוֹ הניח לפקיד לצנוח לקרקע. הוא רוקן את ספל הקפה שלו, ולא רצה לטרוח למלא אותו שוב.

"אמרתי לך שזה כלום," אמר הפקיד בזמן שהתרומם על רגליו. "לא היית חייב להתעצבן ככה." הפקיד התנער מאבק והתיישב שוב מאחורי השולחן. "אף פעם לא פגשתי אחד מכם בעבר. גרישה." רֶטְוֶנְקוֹ נחר. סביר שהפקיד כן פגש גרישה ופשוט לא ידע על כך. "משלמים לך די טוב על המסעות?"

"לא מספיק טוב."

"אני — " אבל הדבר שעמד הפקיד לומר עכשיו אבד כשדלת המשרד התפוצצה בסופת כפיסי עץ.

ידיו של רֶטְוֶנְקוֹ התרוממו כדי להגן על פניו. הוא התגלגל ותפס מחסה מאחורי שולחן הפקיד. אישה נכנסה למשרד — שחורת שיער, זהובת עיניים. שוּ.

הפקיד הושיט יד לרובה הציד שרֶטְוֶנְקוֹ ראה קשור מתחת לשולחן. "הם באו בשביל המשכורות!" הוא צעק. "אף אחד לא לוקח את המשכורות."

רֶטְוֶנְקוֹ צפה בהלם כשהפקיד הגבוה והדק נעמד כמו איזה לוחם נקמות ופתח באש. בשם כל מה שקדוש, אין דבר שיכול לדרבן קֶרצ'י לפעולה כמו כסף.

רֶטְוֶנְקוֹ הציץ מעבר לשולחן בדיוק בזמן כדי לראות את הרובה יורה ופוגע באישה ישר בחזה. היא הוטחה לאחור, התנגשה בידית הדלת וקרסה לרצפה. הוא הריח את הצריבה הנוקבת של אבק השריפה, את ריחו המתכתי של הדם. בטנו של רֶטְוֶנְקוֹ התכווצה בצורה מביכה. עבר זמן רב מאז שראה מישהו נורה לפניו — וזה היה בזמן מלחמה.

"אף אחד לא לוקח את המשכורות," חזר הפקיד בסיפוק.

אבל לפני שרֶטְוֶנְקוֹ הספיק להשיב, השוּ לפתה בידה המגואלת בדם את המשקוף והרימה את עצמה על רגליה.

רֶטְוֶנְקוֹ מצמץ. כמה ויסקי בדיוק הוא שתה?

האישה צעדה קדימה. מבעד לשיירי חולצתה הקרועה ראה רֶטְוֶנְקוֹ דם, בשר מנומר כדוריות ירי ונצנוץ של מה שנראה כמו מתכת.

הפקיד ניסה במסורבל לטעון מחדש, אבל האישה הייתה מהירה מדי. היא חטפה מידיו את הרובה, הטיחה אותו בו בעוצמה והפילה אותו הצידה. היא השליכה את הרובה והפנתה את עיניה הזהובות אל רֶטְוֶנְקוֹ.

"קחי את המשכורות!" צעק רֶטְוֶנְקוֹ ודחף את עצמו לאחור. הוא חפר בכיסיו וזרק אליה את ארנקו הריק כמעט. "קחי מה שאת רוצה."

האישה חייכה קלות למשמע הדברים — ברחמים? בשעשוע? רֶטְוֶנְקוֹ לא ידע. אבל הוא הבין שהיא כלל לא באה בשביל הכסף. היא באה לקחת אותו. ולא משנה אם היא סוחרת עבדים או שכירת חרב או משהו אחר לגמרי. היא תמצא את עצמה מול חייל, לא מול חלשלוש מפוחד.

הוא זינק על רגליו, אימץ שרירים שהגיבו באי־רצון לדרישותיו, ועבר לעמידה קרבית. זרועותיו התקשתו לפנים. רוח מייללת שטפה את החדר, העיפה כיסא, ואחריו את שולחנו של הפקיד, ואז את מחם הקפה המהביל הישר אל האישה. היא העיפה כל אחד מהפריטים הצידה בלי לגלות בהם כל עניין, כאילו היא מסיטה מדרכה קורי עכביש תועים.

רֶטְוֶנְקוֹ מיקד את כוחו, דחף את שתי ידיו קדימה, וחש התפוקקות באוזניו כשהלחץ צנח והרוח התנחשלה בענן סערה גואה. אולי קליעים לא יכולים לעצור את האישה הזאת, אבל בואו נראה איך היא מתמודדת מול חרון הסערה.

האישה נהמה כשהסערה אחזה בה והטיחה אותה לאחור מבעד לדלת הפתוחה. היא תפסה במשקוף במאמץ לשמור על אחיזה.

רֶטְוֶנְקוֹ צחק. הוא שכח כמה הוא אוהב להילחם. אז, מאחוריו, שמע קראק רם, צווחת מסמרים נעקרים ועץ נקרע. הוא הסתכל מעבר לכתפו והספיק להעניק מבט חטוף בשמי הזריחה, במזח. הקיר נעלם.

זרועות חזקות אחזו בו, הצמידו את ידיו אל צדדיו ומנעו ממנו להשתמש בכוחו. הוא התרומם, נסק מעלה, והנמל התכווץ מתחתיו. הוא ראה את גג המשרד של מנהל הנמל, את גופו של הקצין הראשון מושלך בערימה על הרציף. סיפון הספינה שרֶטְוֶנְקוֹ היה אמור להפליג עליה הפך לתערובת של קרשים שבורים, גופות נערמו תחת התרנים המנופצים. תוקפיו היו שם קודם.

האוויר היה קר על פניו. ליבו הלם במקצב לא יציב באוזניו.

"בבקשה," התחנן כשעלו גבוה יותר, לא בטוח למה הוא מתחנן. חושש לזוז בפתאומיות רבה מדי או בעוצמה גבוהה מדי, הטה את צווארו כדי להסתכל במי שלכד אותו. רֶטְוֶנְקוֹ פלט גניחה מבועתת, בין יפחה ליללה מבוהלת של חיה שנלכדה במלכודת.

האיש האוחז בו היה שוּ, שערו השחור אסוף בצניפה הדוקה, עיניו הזהובות מצומצמות מול הרוח העזה — ומגבו מגיחות שתי כנפיים ענקיות שטפחו מול השמים, מחוברות בצירים, מעוצבות בתחרת כסף מסולסלת ומבד קנווס מתוח. האם זה מלאך? שד? חפץ מכני מוזר שהתעורר לחיים? האם רֶטְוֶנְקוֹ פשוט יצא מדעתו?

בזרועות לוכדו ראה אמיל רֶטְוֶנְקוֹ את הצל המוטל על פני הים המנצנצים הרחק מתחתם: שני ראשים, שתי כנפיים, ארבע רגליים. הוא הפך לחיה גדולה, אך החיה הזאת תטרוף אותו. תפילותיו הפכו לצרחות, וגם אלה וגם אלה לא נענו.

לי ברדוגו

לי ברדוגו נולדה בירושלים, גדלה בלוס אנג´לס ולמדה באוניברסיטת ייל. לפרטים נוספים בקרו באתר שלה leighbardugo.com

עוד על הספר

  • תרגום: ורד טוכטרמן
  • הוצאה: אריה ניר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה
  • מספר עמודים: 558 עמ' מודפסים
שישה עורבים 2 - ממלכה עקומה לי ברדוגו

1
רֶטְוֶנְקוֹ
 

 

רטונקו נשען על הבר ותחב את חוטמו לכוסית השוט המלוכלכת שלו. הוויסקי לא הצליח לחמם אותו. כלום לא היה יכול לחמם אותך בעיר שכוחת הקדושים הזאת. ואי אפשר היה להתחמק מהריח. מהתערובת המשניקה של מים עומדים, צדפות ואבנים רטובות, שכמו נספגה לתוך נקבוביותיו כאילו הוא שרה בתמציתה של העיר. כאילו היה ספל התה הגרוע בעולם.

הריח היה מורגש ביותר באזור החבית, ובמיוחד בחור עלוב כמו זה — מסבאה נמוכה שנתחבה לקומה התחתונה של אחד מבנייני המגורים הקודרים ביותר של משכנות העוני. בניין שתקרתו שוקעת בגלל פגעי מזג האוויר ובנייה גרועה, שקורותיו מושחרות מפיח מהאח שחדלה מלפעול זה מכבר וארובתה סתומה מפסולת. הרצפה הייתה מכוסה נסורת כדי לספוג בירה שנשפכה, קיא וכל דבר אחר שלקוחות הבר איבדו שליטה עליו. רֶטְוֶנְקוֹ תהה כמה זמן עבר מאז ניקה מישהו את קרשי הרצפה. הוא טמן את חוטמו עמוק עוד יותר בכוסית ושאף את ניחוחו המתוק של הוויסקי הגרוע. זה גרם לעיניו לדמוע.

"אתה אמור לשתות את זה, לא להסניף את זה," אמר המוזג בצחוק.

רֶטְוֶנְקוֹ הניח את כוסו והסתכל באיש במבט לא ממוקד. היו לו צוואר רחב וחזה דמוי חבית, בריון אמיתי. לא פעם ראה אותו רֶטְוֶנְקוֹ משליך לקוח קולני אל הרחוב, אבל היה קשה להתייחס אליו ברצינות כשהיה לבוש באופנה המגוחכת החביבה על צעירי החבית — חולצה ורודה עם שרוולים שנראו כעומדים להתפקע על קיבורות ענק, ארוזה בתוך וסט משובץ באדום־כתום צעקניים. הוא נראה כמו סרטן מגונדר אחרי שהשיל את עורו.

"ספר לי," אמר רֶטְוֶנְקוֹ. הקֶרְצ'ית שלו לא הייתה טובה מלכתחילה, והייתה גרועה עוד יותר אחרי כמה כוסיות. "למה עיר זה כזה מסריחה? כמו מרק ישן? כמו כיור מלא כלים?"

המוזג צחק. "זאת רק קֵטֶרְדָם. מתרגלים אליה."

רֶטְוֶנְקוֹ הניד בראשו. הוא לא רצה להתרגל לעיר הזאת או לצחנתה, תפקידו אצל חבר המועצה הוּדֶה היה משעמם. אבל הוא הוקיר את העובדה שמגוריו היו יבשים וחמים. כוָסָל גרישה יקר ערך, רֶטְוֶנְקוֹ הוחזק בתנאי נוחות ובבטן מלאה. בעבר הוא קילל את הוּדֶה, מפני שהשתעמם מעבודתו בהנחיית משלוחיו היקרים של הסוחר על פני הים, ונטר טינה על תנאי החוזה שלו, אותה עסקת שוטים שערך כדי להיחלץ מרַבְקָה אחרי מלחמת האזרחים. אבל עכשיו? עכשיו לא היה יכול שלא לחשוב על סדנת הגרישה בביתו של הוּדֶה, כשהאש בוערת בשבכה בעליצות, ולחם חום מוגש עם גושי חמאה ונתחים עבים של קותלי חזיר. אחרי מותו של הוּדֶה, מועצת הסוחרים הקֶרצ'ית הניחה לרֶטְוֶנְקוֹ לקחת על עצמו מסעות בים כדי לשלם את יתרת חוזה השעבוד שלו. התשלום היה גרוע, אבל אילו עוד אפשרויות היו לו? הוא היה נַשָּׁב גרישה בעיר עוינת, בלי כישורים מלבד אלה שנולד איתם.

"עוד אחת?" שאל המוזג והחווה אל כוסו הריקה של רֶטְוֶנְקוֹ.

רֶטְוֶנְקוֹ היסס. אסור לו לבזבז את כספו. אם ינהג באגורות שלו בחוכמה, יצטרך להשכיר את עצמו רק לעוד מסע אחד, אולי שניים, ויהיה לו די כסף כדי לפרוע את חוזה השעבוד שלו ולקנות לעצמו כרטיס לרַבְקָה במחלקה שלישית. זה כל מה שהוא היה צריך.

הוא אמור להיות על הרציף בעוד פחות משעה. התחזית צפתה סערות, וזה אומר שהצוות יסתמך על רֶטְוֶנְקוֹ שישלוט בזרמי האוויר וינחה את הספינה בבטחה אל הנמל שאליו היו אמורים להגיע. הוא לא ידע מה היעד ולא היה לו אכפת. הקברניט יכריז על קואורדינטות, רֶטְוֶנְקוֹ ימלא את המפרשים או ירגיע את השמים, ואחר כך יאסוף את התשלום שלו. אבל הרוחות עדיין לא גברו. אולי יוכל לישון לאורך חלקו הראשון של המסע. רֶטְוֶנְקוֹ טפח על הבר והנהן. מה יכול בן אדם לעשות? מגיעה לו קצת נוחות בעולם הזה.

"אני לא נער שליחויות," מלמל.

"מה זה?" שאל המוזג כשמזג עוד משקה.

רֶטְוֶנְקוֹ נופף בידו בביטול. האדם הזה, השוטה הפשוט הזה, לעולם לא יוכל להבין. הוא עמל לו באלמוניות, בתקווה למה? לעוד מטבע בכיסו? למבט חמים מנערה יפה? הוא לא ידע דבר על תהילה בקרב, איך זה כשסוגדים לך.

"אתה מרַבְקָה?"

מבעד לטשטוש המעורפל שיצר הוויסקי התעוררה ברֶטְוֶנְקוֹ דריכות. "למה?"

"שום סיבה. אתה פשוט נשמע רַבְקָני."

רֶטְוֶנְקוֹ אמר לעצמו להירגע. הרבה רַבְקָנים עברו בקֵטֶרְדָם בחיפוש אחר עבודה. לא היה עליו שום סימן המעיד שהוא גרישה. הפחדנות שלו מילאה אותו בגועל — כלפי עצמו, כלפי המוזג, כלפי העיר הזאת.

הוא רצה לשבת וליהנות מהמשקה שלו. לא היה איש בבר שעלול להתנפל עליו, ולמרות שריריו של המוזג, רֶטְוֶנְקוֹ ידע שהוא יכול להתמודד איתו בקלות. אבל כשאתה גרישה, גם ישיבה דוממת עלולה להזמין צרות. היו לאחרונה עוד שמועות על היעלמויות בקֵטֶרְדָם — גרישה שנעלמו מהרחובות או מבתיהם, שכנראה נחטפו על ידי סוחרי עבדים ונמכרו למרבה במחיר. רֶטְוֶנְקוֹ לא היה מוכן לאפשר לזה לקרות לו, לא כשהוא קרוב כל כך לקנות לעצמו דרך בחזרה לרַבְקָה.

הוא חיסל את הוויסקי שלו, הטיח מטבע על הבר וקם מהשרפרף. הוא לא השאיר טיפ. אדם צריך לעבוד למחייתו.

רֶטְוֶנְקוֹ הרגיש מעט לא יציב כשיצא, והצחנה הלחה של האוויר לא הועילה לו. הוא השפיל את ראשו ושם פעמיו אל הנמל הרביעי, מניח להליכה לרענן את ראשו. עוד שני מסעות, חזר ואמר לעצמו. עוד כמה שבועות בים, עוד כמה חודשים בעיר הזאת. הוא ימצא דרך לעשות את זה נסבל. הוא תהה אם חלק מחבריו הוותיקים ממתינים לו ברַבְקָה. אמרו שהמלך הצעיר מחלק חנינות כמו סוכריות בפרוטה, מתוך להיטות לבנות מחדש את הארמיה השנייה — צבא הגרישה שהצטמק כל כך בגלל המלחמה.

"רק עוד שני מסעות," אמר לאף אחד, מטביע את מגפיו באדמת האביב הלחה. איך יכול להיות כל כך קר ורטוב בתקופה כל כך מאוחרת? החיים בעיר היו כמו להיות לכוד בבית השחי הצונן של ענק כפור. הוא עבר לאורך גראפקָנאל, ורעד כשהבחין בחטף באי הרעלה השחורה המסתתר בעיקול המים. זה היה המקום שבו עשירי קֶרץ' קברו בעבר את מתיהם בתוך בתי אבן קטנים שבצבצו מעל קו המים. תעלול כלשהו של האקלים אפף את האי באופן קבוע בערפל מתנחשל, והיו שמועות שהמקום רדוף רוחות. רֶטְוֶנְקוֹ החיש את צעדיו. הוא לא היה נתון להשפעתן של אמונות טפלות — כשלאדם יש כוח כמו שלו, אין לו סיבה לפחד ממה שעלול לארוב בצללים — אבל מי אוהב לעבור ליד בית קברות?

הוא התחפר עמוק יותר במעילו ונחפז לאורך האוֶנְסטרָאט, כשהוא מקפיד להישאר ער לתנועות בכל סמטה מתפתלת. בקרוב יהיה שוב ברַבְקָה, שם יוכל לטייל ברחובות ללא פחד. בהנחה שיזכה לחנינה.

רֶטְוֶנְקוֹ התנועע באי־נוחות במעילו. המלחמה שיסתה גרישה בגרישה, והצד שלו היה אכזרי במיוחד. הוא רצח רֵעים לשעבר, אזרחים ואפילו ילדים. אבל את הנעשה אין להשיב. המלך ניקולאי זקוק לחיילים, ורֶטְוֶנְקוֹ הוא חייל טוב מאוד.

רֶטְוֶנְקוֹ הנהן פעם אחת אל השומר המסוגר בתוך התא הקטן שבכניסה לנמל הרביעי, והעיף מבט מעבר לכתפו כדי לוודא שלא עקבו אחריו. הוא עבר בין מכולות המטען לרציפים, מצא את המעגן המתאים ועמד בתור כדי להירשם אצל הקצין הראשון. רֶטְוֶנְקוֹ זיהה אותו ממסעות קודמים, תמיד רדוף דאגות וחמוץ סבר, צווארו הצנום מבצבץ מצווארון מעילו. הוא אחז בצרור מסמכים עבה, ורֶטְוֶנְקוֹ הבחין בחותם השעווה הסגול של אחד מהחברים במועצת הסוחרים של קרץ'. בעיר הזאת, החותמים האלה טובים יותר מזהב ומבטיחים את המעגנים הטובים ביותר בנמל ועדיפות בגישה למזחים. ולמה חברי המועצה זוכים לכבוד שכזה, לעדיפות שכזאת? בגלל מטבע. מפני שמשימותיהם הניבו רווח לקֵטֶרְדָם. לכוח יש משמעות נוספת ברַבְקָה, שם איתני הטבע נכנעים למרותם של הגרישה, ובארץ שולט מלך של ממש ולא חבורה של סוחרים כי ימלכו. יש להודות כי רֶטְוֶנְקוֹ אכן ניסה להפיל את אביו של אותו מלך מכיסאו, אבל הנקודה נותרה על כנה.

"אנחנו עדיין לא מוכנים לקבלת שאר הצוות," אמר הקצין הראשון כשרֶטְוֶנְקוֹ מסר את שמו. "אתה יכול להתחמם במשרד מנהל הנמל. אנחנו מחכים לסימן ממועצת הגאויות."

"יופי לכם," אמר רֶטְוֶנְקוֹ שלא התרשם. הוא הרים מבט אל אחד ממגדלי האובליסק השחורים המיתמרים מעל לנמל. אם היה סיכוי כלשהו שבמועצת הגאויות הרמה והנישאה יראו אותו ממגדלי התצפית שלהם, הוא היה מבהיר להם בדיוק מה הוא חושב בכמה תנועות נבחרות. הם היו אמורים להיות גרישה, אבל האם אי־פעם נקפו אצבע כדי לעזור לגרישה האחרים בעיר? לעזור לאלה שמזלם בגד בהם והיו מקבלים בברכה מעט חביבות? "לא, הם לא," השיב לעצמו.

הקצין הראשון העווה את פניו. "חֶזֶן, רֶטְוֶנְקוֹ. שתית?"

"לא."

"אתה מסריח מוויסקי."

רֶטְוֶנְקוֹ משך באפו. "טיפונת ויסקי."

"רק תתפכח. תשיג לעצמך קפה או יוּרְדָה חזקה. הכותנה הזאת חייבת להגיע לדְייֶרְהוֹלְם בתוך שבועיים, ואנחנו לא משלמים לך כדי להסתגר עם הנגאובר בבטן הספינה. מובן?"

"כן, כן," אמר רֶטְוֶנְקוֹ בניד יד מזלזל, כבר בדרכו אל משרד מנהל הנמל. אבל כשהיה כמה צעדים ממנו, הצליף בפרק ידו. מערבולת קטנה לכדה את המסמכים שהחזיק הקצין הראשון והעיפה אותם מעל הרציפים.

"לעזאזל!" הוא צעק כשיצא למרדף על פני לוחות העץ, במאמץ ללכוד את הדפים של שטר המטען שלו לפני שיתעופפו הימה.

רֶטְוֶנְקוֹ חייך בהנאה קודרת, ואז חש שגל של עצב אוחז בו. הוא היה ענק בין בני אדם, נַשָּׁב מחונן, חייל מצוין, אבל הנה הוא סתם שכיר, רַבְקָני זקן ואומלל שדיבר קֶרְצ'ית שבורה ושתה יותר מדי. בבית, אמר לעצמו. בקרוב אהיה בבית. שם כבר יזכה בחנינה שלו ויוכיח את עצמו שוב. הוא יילחם למען המדינה שלו. הוא יישן תחת גג שאינו דולף וילבש קֶפְטָה מצמר כחול ובטנה מפרוות שועל כסף. הוא יהיה שוב אמיל רֶטְוֶנְקוֹ, לא הצל העלוב הזה.

"יש קפה," אמר הפקיד כשרֶטְוֶנְקוֹ נכנס למשרד מנהל הנמל, והחווה לעבר מֵחַם נחושת בפינה.

"תה?"

"יש קפה."

הארץ הזאת. רֶטְוֶנְקוֹ מילא ספל ברפש הכהה, בעיקר כדי לחמם את ידיו. הוא לא היה יכול לסבול את הטעם, בהחלט לא בלי כמות נכבדה של סוכר, שמנהל הנמל לא טרח לספק.

"רוח נכנסת," אמר הפקיד כשנשמע בחוץ צלצולו של פעמון שהרוח הגוברת נענעה.

"יש לי אוזניים," רטן רֶטְוֶנְקוֹ.

"לא נראה לי שזה ישפיע פה יותר מדי, אבל ברגע שתצאו מהנמל — "

"שקט," אמר רֶטְוֶנְקוֹ בחדות. הוא קם על רגליו והקשיב.

"מה?" שאל הפקיד. "יש — "

רֶטְוֶנְקוֹ הצמיד אצבע לשפתיו. "מישהו צועק." הקול הגיע ממקום העגינה של הספינה.

"אלה רק שחפים. השמש תזרח בקרוב ו — "

רֶטְוֶנְקוֹ הרים יד, ומשב אוויר הטיח את הפקיד לאחור אל הקיר. "אמרתי שקט."

פיו של הפקיד נפער בעודו תלוי צמוד אל לוחות הקיר. "אתה הגרישה שהביאו לצוות?"

בשם הקדושים, האם על רֶטְוֶנְקוֹ לשאוב את האוויר מריאותיו של הילד הזה ולחנוק אותו כדי שישתוק?

מבעד לחלונות השמנוניים ראה שהשמים מתחילים להכחיל עם התקרבות הזריחה. הוא שמע את צווחת השחפים הסורקים את הגלים, תרים אחר ארוחת בוקר. אולי האלכוהול מטשטש את מוחו.

רֶטְוֶנְקוֹ הניח לפקיד לצנוח לקרקע. הוא רוקן את ספל הקפה שלו, ולא רצה לטרוח למלא אותו שוב.

"אמרתי לך שזה כלום," אמר הפקיד בזמן שהתרומם על רגליו. "לא היית חייב להתעצבן ככה." הפקיד התנער מאבק והתיישב שוב מאחורי השולחן. "אף פעם לא פגשתי אחד מכם בעבר. גרישה." רֶטְוֶנְקוֹ נחר. סביר שהפקיד כן פגש גרישה ופשוט לא ידע על כך. "משלמים לך די טוב על המסעות?"

"לא מספיק טוב."

"אני — " אבל הדבר שעמד הפקיד לומר עכשיו אבד כשדלת המשרד התפוצצה בסופת כפיסי עץ.

ידיו של רֶטְוֶנְקוֹ התרוממו כדי להגן על פניו. הוא התגלגל ותפס מחסה מאחורי שולחן הפקיד. אישה נכנסה למשרד — שחורת שיער, זהובת עיניים. שוּ.

הפקיד הושיט יד לרובה הציד שרֶטְוֶנְקוֹ ראה קשור מתחת לשולחן. "הם באו בשביל המשכורות!" הוא צעק. "אף אחד לא לוקח את המשכורות."

רֶטְוֶנְקוֹ צפה בהלם כשהפקיד הגבוה והדק נעמד כמו איזה לוחם נקמות ופתח באש. בשם כל מה שקדוש, אין דבר שיכול לדרבן קֶרצ'י לפעולה כמו כסף.

רֶטְוֶנְקוֹ הציץ מעבר לשולחן בדיוק בזמן כדי לראות את הרובה יורה ופוגע באישה ישר בחזה. היא הוטחה לאחור, התנגשה בידית הדלת וקרסה לרצפה. הוא הריח את הצריבה הנוקבת של אבק השריפה, את ריחו המתכתי של הדם. בטנו של רֶטְוֶנְקוֹ התכווצה בצורה מביכה. עבר זמן רב מאז שראה מישהו נורה לפניו — וזה היה בזמן מלחמה.

"אף אחד לא לוקח את המשכורות," חזר הפקיד בסיפוק.

אבל לפני שרֶטְוֶנְקוֹ הספיק להשיב, השוּ לפתה בידה המגואלת בדם את המשקוף והרימה את עצמה על רגליה.

רֶטְוֶנְקוֹ מצמץ. כמה ויסקי בדיוק הוא שתה?

האישה צעדה קדימה. מבעד לשיירי חולצתה הקרועה ראה רֶטְוֶנְקוֹ דם, בשר מנומר כדוריות ירי ונצנוץ של מה שנראה כמו מתכת.

הפקיד ניסה במסורבל לטעון מחדש, אבל האישה הייתה מהירה מדי. היא חטפה מידיו את הרובה, הטיחה אותו בו בעוצמה והפילה אותו הצידה. היא השליכה את הרובה והפנתה את עיניה הזהובות אל רֶטְוֶנְקוֹ.

"קחי את המשכורות!" צעק רֶטְוֶנְקוֹ ודחף את עצמו לאחור. הוא חפר בכיסיו וזרק אליה את ארנקו הריק כמעט. "קחי מה שאת רוצה."

האישה חייכה קלות למשמע הדברים — ברחמים? בשעשוע? רֶטְוֶנְקוֹ לא ידע. אבל הוא הבין שהיא כלל לא באה בשביל הכסף. היא באה לקחת אותו. ולא משנה אם היא סוחרת עבדים או שכירת חרב או משהו אחר לגמרי. היא תמצא את עצמה מול חייל, לא מול חלשלוש מפוחד.

הוא זינק על רגליו, אימץ שרירים שהגיבו באי־רצון לדרישותיו, ועבר לעמידה קרבית. זרועותיו התקשתו לפנים. רוח מייללת שטפה את החדר, העיפה כיסא, ואחריו את שולחנו של הפקיד, ואז את מחם הקפה המהביל הישר אל האישה. היא העיפה כל אחד מהפריטים הצידה בלי לגלות בהם כל עניין, כאילו היא מסיטה מדרכה קורי עכביש תועים.

רֶטְוֶנְקוֹ מיקד את כוחו, דחף את שתי ידיו קדימה, וחש התפוקקות באוזניו כשהלחץ צנח והרוח התנחשלה בענן סערה גואה. אולי קליעים לא יכולים לעצור את האישה הזאת, אבל בואו נראה איך היא מתמודדת מול חרון הסערה.

האישה נהמה כשהסערה אחזה בה והטיחה אותה לאחור מבעד לדלת הפתוחה. היא תפסה במשקוף במאמץ לשמור על אחיזה.

רֶטְוֶנְקוֹ צחק. הוא שכח כמה הוא אוהב להילחם. אז, מאחוריו, שמע קראק רם, צווחת מסמרים נעקרים ועץ נקרע. הוא הסתכל מעבר לכתפו והספיק להעניק מבט חטוף בשמי הזריחה, במזח. הקיר נעלם.

זרועות חזקות אחזו בו, הצמידו את ידיו אל צדדיו ומנעו ממנו להשתמש בכוחו. הוא התרומם, נסק מעלה, והנמל התכווץ מתחתיו. הוא ראה את גג המשרד של מנהל הנמל, את גופו של הקצין הראשון מושלך בערימה על הרציף. סיפון הספינה שרֶטְוֶנְקוֹ היה אמור להפליג עליה הפך לתערובת של קרשים שבורים, גופות נערמו תחת התרנים המנופצים. תוקפיו היו שם קודם.

האוויר היה קר על פניו. ליבו הלם במקצב לא יציב באוזניו.

"בבקשה," התחנן כשעלו גבוה יותר, לא בטוח למה הוא מתחנן. חושש לזוז בפתאומיות רבה מדי או בעוצמה גבוהה מדי, הטה את צווארו כדי להסתכל במי שלכד אותו. רֶטְוֶנְקוֹ פלט גניחה מבועתת, בין יפחה ליללה מבוהלת של חיה שנלכדה במלכודת.

האיש האוחז בו היה שוּ, שערו השחור אסוף בצניפה הדוקה, עיניו הזהובות מצומצמות מול הרוח העזה — ומגבו מגיחות שתי כנפיים ענקיות שטפחו מול השמים, מחוברות בצירים, מעוצבות בתחרת כסף מסולסלת ומבד קנווס מתוח. האם זה מלאך? שד? חפץ מכני מוזר שהתעורר לחיים? האם רֶטְוֶנְקוֹ פשוט יצא מדעתו?

בזרועות לוכדו ראה אמיל רֶטְוֶנְקוֹ את הצל המוטל על פני הים המנצנצים הרחק מתחתם: שני ראשים, שתי כנפיים, ארבע רגליים. הוא הפך לחיה גדולה, אך החיה הזאת תטרוף אותו. תפילותיו הפכו לצרחות, וגם אלה וגם אלה לא נענו.