זה לא חייב להיות ככה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זה לא חייב להיות ככה
הוספה למועדפים

זה לא חייב להיות ככה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

לי רווה

לי רווה, נשואה ואם לשלושה. עוסקת בתקשורת פנים ארגונית. מאמינה בחיים שמאזנים מציאות, חלומות, שינויים והזדמנויות. 
זה לא חייב להיות ככה הוא ספרה הראשון.

תקציר

תמר כבר נמצאת בשלב בחיים שבו הכול ברור לה, או לפחות כך היא חושבת. היא נשואה, יש לה קריירה מבטיחה והיא באה ממשפחה אמידה וידועה בעולם העסקי.
אבל יום אחד, ללא כל התראה, היא מפוטרת מעבודתה.
כל מה שמוכר – מתערער. כל מה שבטוח ומובן מאליו – עומד כעת למבחן.
לראשונה בחייה נאלצת תמר להתמודד עם שאלות שמעולם לא העזה לשאול – את סביבתה ובעיקר את עצמה. היא תיאלץ להבין האם שינוי בחייה הוא אפשרי והאם מאוחר מדי להעז ללכת בעקבות הלב.
בדרך היא פוגשת את אבנר, שף מקסים ויצירתי שמתנדב במרכז לנערות במצוקה. ההיכרות איתו ועם עולם האחריות החברתית, והשינויים שעימם תמר מתמודדת, יעמתו אותה לא רק עם מי שהיא, אלא גם עם מי שהיא רוצה להיות. 

לי רווה, נשואה ואם לשלושה. עוסקת בתקשורת פנים ארגונית. מאמינה בחיים שמאזנים מציאות, חלומות, שינויים והזדמנויות. 
זה לא חייב להיות ככה הוא ספרה הראשון.

פרק ראשון

פרק 1

הרגשתי כמו בסרטים המצוירים. כאילו הראש שלי מתנפח וגדֵל והפרצוף מאדים. מהבוקר ניסיתי לגייס את כל הסבלנות שלי ואת כל החינוך שקיבלתי על איך נותנים כבוד למבוגרים ובכירים ממך ואיך מישהי במעמדי לא מתפרצת אלא עונה בנימוס. אבל הפעם הרגשתי שזה אבוד. כל האיפוק והחינוך לא יכלו לעמוד עוד בפרץ התחושות שהאישה האיומה הזו מביאה איתה בכל פעם שאנחנו מנהלות שיחה. אם בכלל אפשר לקרוא לזה שיחה. זה בדרך כלל מונולוג שלה על כל מה שאני עושה לא בסדר. התאפקתי והתאפקתי ואז זה פשוט יצא. “די, מספיק. מי את חושבת שאת? למה את חושבת שאת יכולה לדבר אליי ככה? למה הכול תמיד לא בסדר? הצוות עובד מצוין, התוצאות שלנו מוכיחות את עצמן. למה את חושבת שאת יכולה להשפיל אותנו?”

לרגע הסתכלתי על עצמי מבחוץ והייתה לי הרגשה שמכאן ואילך הדברים ייראו אחרת. הרגשתי שלמרות שכל החיים התנהלתי בתחושה שלדברים יש נטייה להסתדר ושבן אדם כמוני נמצא במקום טוב, זוכה למקום הראוי לו ואנשים מכבדים אותו, הרגע הזה ישנה את הכול.

דליה ישבה פעורת פה. עיניה הגדולות רק הדגישו את עצמות הפנים הגרומות שלה ולאט־לאט היא התחילה להחליף צבעים. ידעתי שאי אפשר להתווכח איתה. להשקפתה היא תמיד צודקת. אבל עכשיו כשסוף־סוף העזתי לפתוח את הפה, קיוויתי שאולי הפעם נוכל לנהל איזשהו דיון מקדם.

טעיתי.

היא החליקה את ידיה על קצות שערה הצבוע בבלונד מחומצן מדי, קמה לאט, דחפה את הכיסא שלה אל מתחת לשולחן ואמרה בקול שקט ומאיים, “כל הכבוד, תמר, אנחנו סיימנו. הפעם באמת סיימנו.” ויצאה מהחדר.

התיישבתי במקומי, כולי רועדת. לא האמנתי שפתחתי את הפה, למרות שאני לא חושבת שאמרתי משהו כל כך גרוע. לא האמנתי שכמו אישה מוכה הגעתי בכל בוקר למשרד, ניסיתי לעשות את הכי טוב שאני יכולה, להימנע מעימותים ולספוג כל מה שלבוסית שלי התחשק להגיד ולעשות לי. קיוויתי שאולי הפעם, הצדק ייעשה. כבר שנים שאנשים סובלים ממנה אבל אף אחד לא מצליח להיפטר ממנה. היא ותיקה מדי, צברה זכויות רבות מדי, קשרים רבים מדי, אולי יודעת יותר מדי על האנשים הנכונים וזה מה שמצליח להחזיק אותה כל השנים בחברה. הרי את העבודה האמיתית עושים המנהלים הזוטרים יותר, צוותי העובדים, והיא ושכמותה רק קוצרים את הפירות ודורכים עלינו.

הישיבה התפזרה וכולנו חזרנו בשקט למקומותינו. ניסיתי להמשיך ולעשות את העבודה שלי, לתת מענה לשאלות מהצוות. אבל כל הזמן זמזמה לי בראש המחשבה שהפעם, טוב לא יצא מזה. לא עברה שעה וזומנתי ללשכת הסמנכ”ל. המשרד המכובד והמפואר מאז ומעולם נראה לי מאוד מרתיע. ספות העור הכבדות, העץ הכהה, הכול שידר תחושה של עושר, אבל עושר חמדני, עושר שמקדש את הכול, כזה שבו כל האמצעים כשרים, העיקר שהבוסים הגדולים ממשיכים להרוויח.
אבל על מה אני בעצם מתלוננת. גם הבית של ההורים שלי הוא כזה, גם הדירה שלנו. ככה גדלתי וגם כשהתחתנתי לא חסר לנו כלום. אמנם הכסף אף פעם לא גרם לי להיות פחות שאפתנית או להתעצל, וגם לדורון לא, אבל הידיעה שהוא שם וככל הנראה גם תמיד יהיה, בהחלט הקלה עליי את החיים רוב הזמן.

ישבתי והמתנתי בשקט. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאני מבקרת בלשכה הזאת. הגעתי כמה פעמים לישיבות שבהן הצגתי את העשייה של הצוות שלי, את התוצאות, את התוכניות לעתיד והיוזמות לשיפור והרחבת מאגר הלקוחות. ידעתי שאני מוערכת, ידעתי שאני מקצועית, עובדת טובה ומסורה. אפילו יותר מדי מסורה. אבל הפעם, לא הייתי בטוחה שזה מספיק. לנה, המזכירה החביבה, סימנה שאני יכולה להיכנס. סם, סמנכ”ל השיווק ישב בכורסה שלו, שנראתה מאז ומעולם כאילו קצת קטנה למידותיו ובדיוק סיים שיחת טלפון. הוא שחרר את העניבה שעטפה את צווארו העבה ונראה חסר מנוחה. המראה חמור הסבר שלו רק העצים את התחושה שלי שזאת הולכת להיות פגישה שונה מהרגיל.

“שבי תמר. אני יודע שאת בן אדם ענייני ולכן לא אנסה להמתיק את מה שיש לי להגיד. אנחנו עורכים קיצוצים בחברה ואני צריך לאחד כמה צוותים ולכן לצערי זה היום האחרון שלך אצלנו.”

הבטתי בו המומה ומבלי להתכוון פרץ לי מהפה צחוק קצר והיסטרי. לזה לא ציפיתי. חשבתי על איזו משימה ענקית בלתי מתוכננת, איזה יעד שלא ניתן יהיה לעמוד בו בשביל לטרטר אותנו, אבל זה?

“וואו סם, אני מאוד מצטערת לשמוע שהחלטתם לאחד דווקא את הצוות שלי. איך זה מתיישב עם ההישגים שהצגנו רק בשבוע שעבר? עם הרעיונות החדשים שלי ושל הצוות שלי שכבר הוסיפו לחברה כמה עשרות לקוחות חדשים? מעניין. איזה עוד צוותים מאחדים?”

סם נע בחוסר נוחות בכיסאו.

“ההישגים הללו אמנם טובים אבל הם רק שורה קטנה בתמונה הכוללת. הלקוחות שלנו באים כי השירות שלנו טוב ואי אפשר לנכס את העובדה הזאת רק אלייך. חוץ מזה, לאחרונה שמעתי שיחסי האנוש שלך לא כל כך טובים ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כאן להתעסק בריבים בין עובדים.”

“ריבים בין עובדים? בסקר העובדים האחרון הייתי בין המנהלים שקיבלו את הציון הטוב ביותר, גם מהאנשים שלי וגם מכל הארגון. על איזה יחסי אנוש לא טובים אתה מדבר?”

“הנה, גם עכשיו את מרשה לעצמך לדבר בחוצפה, כאן במשרד שלי, זה רק מוכיח לי שזו ההחלטה הנכונה.”

“דיבור חצוף? אני מנסה להסביר לך שאתה נותן לדליה להרוס לי את החיים ואני לא כל כך מבינה למה. כבר כמעט שנתיים שאני כאן, מביאה תוצאות, מקדמת את הביזנס, מובילה צוותים ובגללה הכול יירד לטמיון?”

הוא התיישר בכיסאו.

“תמר, הנושא סגור. יש לי ישיבת הנהלה בעוד כמה דקות ואני צריך להתכונן. אני מצטער שככה את מרגישה אבל זו ההחלטה ואין שום דבר שאני יכול לעשות בעניין. אני מבקש שעד סוף היום תארזי את הציוד שלך ותעזבי.”

נשארתי ישובה בכיסא והוא סימן לי עם הראש שהגיע הזמן לצאת מהמשרד שלו. קמתי לאט, הרגשתי מסוחררת כשצעדתי במסדרון הארוך עד למשרד שלי. על השולחן כבר חיכתה לי קופסת קרטון, קרוב לוודאי שמצאה את דרכה לשם בעזרתה האדיבה של דליה. התיישבתי ותפסתי את הראש בין הידיים. איך אספר לדורון על העניין הזה? האיש שהיציבות ושגרת העשייה מובילים אותו, זה שממנו למדתי לא לוותר ולשאוף ולהתקדם. הוא לא יקבל את זה כל כך בקלות.

דינה, שהייתה אחת מהעובדות המסורות בצוות שלי, דפקה בעדינות האופיינית לה על הדלת והציצה פנימה.

“תמר, את בסדר?”

חייכתי אליה חיוך קטן. “תקראי בבקשה לכל הצוות לישיבה קצרה. תהיו אצלי במשרד בעוד חמש דקות.” השיחה עם דורון תצטרך לחכות, אני צריכה להתמודד עם הצוות שלי קודם.

הם נכנסו בזה אחר זה, הצוות הצעיר שלי. חבר’ה שאפתנים, מסורים, יצירתיים. אני יושבת ולא מעכלת שאני צריכה להגיד להם שלום. כל כך מהר, כל כך בחטף, בלי שום סיבה הגיונית. עברנו הרבה יחד בשנתיים האחרונות. ישיבות אל תוך הלילה, סיעורי מוחות, יצרנו סיפורים ומצגות מהממות שהפילו מגוון לקוחות מהרגליים וגרמו להם לחתום מייד עם החברה שלנו. כל אחד ידע מה החוזקות שלו ואיך הוא יכול לתרום ולקדם את המטרות של הצוות. יחד בנינו מנגנון שעבד מצוין ועכשיו הכול נגמר.

“תודה שעזבתם הכול ובאתם בהתראה קצרה. הייתי עכשיו בלשכה של סם. הוא עדכן אותי שהם מקצצים, מאחדים צוותים ולצערי אני הולכת הביתה.”

חמישתם ישבו כשארשת של הלם נסוכה על פניהם. “זאת דליה, הבת זונה הזאת,” רון אמר פתאום.

“תיזהר עם הדיבור הזה שלך, רון, אנחנו במשרד,” אמרתי.

“אני לא מאמין שאת עדיין לויאלית לחברה הזאת אחרי התרגיל המסריח שהם עושים לך. אם לא הייתי צריך כל כך את הכסף ולא הייתי עובד כל כך קשה כדי להגיע לפה, הייתי מודיע שאני עוזב איתך.”

כולם הנהנו בשקט בהסכמה.

“זה נעים לי לשמוע שהיית הולך איתי, רון, אבל כמו שאמרת, עבדתם כולכם קשה כדי להגיע לפה ואני בטח לא אקלקל לכם. תמשיכו לעשות את העבודה שלכם הכי טוב שאתם יודעים ויכולים. לצערי, אני לא יודעת כרגע להגיד לכם מי יחליף אותי או עם איזה צוות מאחדים אתכם, אבל אני בטוחה שאתם תדעו בקרוב.”

“רגע, עד מתי את פה?” שאלה דינה.

“עד סוף היום.”

“מה? ומה עם כל מה שהתחלנו לעבוד עליו? היינו אמורים לשבת היום על התחזית לחודש הבא ועל הרעיון החדש לגיוס לקוחות.”

“תצטרכו להתקדם בלעדיי. אתם יודעים איפה למצוא אותי אם יש לכם שאלה ואני אסייע במה שאוכל.”

אחרי עוד כמה מילות עידוד וסיכום הם קמו ונפרדו ממני אחד־אחד בחיבוק. את השעה הבאה העברתי בסידור כל המסמכים שלי ובאריזת הקישוטים שהנחתי במשרד כדי להפוך אותו לקצת יותר נעים, כמו גם את התמונות שהבאתי ותליתי. ככה, תקופה כזו שמסמלת עבודה קשה, מאמץ, הישגים ואתגרים, הסתכמה בקופסת קרטון אחת.

בזמן שירדתי למכונית שלי, ידעתי שאני צריכה לחשוב על מה שיבוא עכשיו. על איך אני מתקדמת מפה ומה אני עושה, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום. זה הרי לא רק הכסף. אף פעם לא היה חסר לי כלום וידענו להשקיע את הכסף שלנו בחוכמה, זאת לא הייתה הבעיה. אבל השם שלי, המוניטין, הפתאומיות שבה אני עוזבת, לכל זה יהיה מחיר. וזה עוד לפני שדורון שמע על מה שקרה. לא ידעתי לצפות את התגובה שלו, אבל ידעתי שהיא עשויה לנוע בין התפוצצות לבין שתיקה רועמת. בכל מקרה, זה בטוח לא ישפיע לטובה על הריחוק בינינו, שהרגשתי בחודשים האחרונים. וכשאמא שלי תשמע את החדשות, גם ממנה אקבל מנה על דרך ההתנהלות שלי בעולם.

את הנסיעה הביתה לא הרגשתי בכלל. הנוף עבר לי מול העיניים ונסעתי על אוטומט. מזמן לא הגעתי הביתה באור יום. מאז ומעולם עבדתי עד שעות הערב המאוחרות ולפעמים גם עד הלילה. גם דורון היה מאוד מחויב לעבודה שלו ועבד שעות ארוכות. זה אמנם היה קשה ולפעמים מתיש, אבל אהבתי את זה. לא בהכרח אהבתי את העבודה עצמה או את המשרד שעבדתי בו, אבל אהבתי לעבוד בשביל מטרה מסוימת. קל מאוד לשקוע בעשייה מקצועית ולהתאמץ בשביל משהו ופשוט לשכוח שבסוף זה מייצר כסף. בסופו של דבר, המאמצים שלי, העשייה שלי, הביאה עוד כסף למנהלי ולבעלי החברה שבה עבדתי עד לפני שעה. גם אני תוגמלתי ואפילו יפה מאוד. אבל בלי קשר למשכורת, בשורה התחתונה, הייתה לי תחושה שעשיתי משהו, השגתי משהו, נתתי שירות, חשבתי חשיבה מקורית, העצמתי את הצוות שלי, אפשרתי להם לחלום, לפרוח ולהציע רעיונות. ובסופו של דבר, ככה זה נגמר.

נכנסתי לבית הריק והמסודר שלנו. האור הקר של אחר הצהריים הסתווי חדר מבעד לווילונות והעניק גוון אפור לקירות ולרהיטים. הנחתי את הקופסה על השולחן בסלון, מזגתי לעצמי כוס יין לבן והתיישבתי על הספה. לגמתי לאט ובהיתי בקירות. לא היה לי אומץ להסתכל החוצה דרך החלון ולראות את העולם שממשיך להתנהל שם בחוץ בלעדיי. ידעתי שיעברו עוד כמה שעות טובות עד שדורון יגיע הביתה והעדפתי לדחות את הקץ ולא להתקשר אליו באמצע יום העבודה. גם ככה אף פעם אין לו זמן לדבר וגם לי, בדרך כלל, לא היה זמן פנוי במהלך היום. לא היו לי האנרגיות הדרושות לשיחה טעונה עכשיו. בטח שלא בטלפון.

על הספה החדשה שלנו, אחרי חצי בקבוק יין, נתתי סוף־סוף לדמעות שכל כך התאפקתי לשמור, לזלוג על לחיי. בכיתי על הרגע שבו העזתי לפתוח את הפה, שהפך לרגע שבו איבדתי את ההווה שלי, את מה שהתאמצתי להשיג, את מה שעבדתי בשבילו, את הסביבה שבה יכולתי לפגוש אנשים, לדבר איתם, להיות מוקפת בהם, את המעגל החברתי הכמעט יחיד, חוץ מדורון, שהיה לי. עם שבילי מלח על הלחיים והידיעה שבסופו של דבר אצטרך להתמודד עם ההשלכות, נרדמתי.

רעש דלת נסגרת העיר אותי. הבית היה חשוך ורק אור הכניסה דלק בקצה המסדרון.

“תמר, את בבית?”

“כן, אני כאן, נרדמתי על הספה.”

דורון הדליק את האור העדין בפינת החדר והניח את התיק שלו על השידה בכניסה. “מתי הגעת שהספקת לגמור חצי בקבוק יין לבד?”

שפשפתי את העיניים וספרתי בלב עד שלוש, יודעת שלא ניתן יותר לדחות את השיחה הזו. “היה לי יום קשה בעבודה. יש לי חדשות שאנחנו צריכים לדבר עליהן.”

הוא המשיך לעמוד שם גבוה ומרוחק וסקר אותי במבט חודר, מנסה למצוא רמזים לנושא שעליו אנחנו צריכים לדבר. האור בפינת החדר שיווה לו גוון כהה ואפלולי יותר מכפי שהיה לו באמת. החולצה התכלכלה והמגוהצת שלבש הקיפה את כתפיו הרחבות ואצבעותיו התחילו להתיר את הכפתורים. עקבתי אחריהן מהופנטת, מנסה להיזכר מתי הן הסירו באיטיות כזו את אחד מפרטי הלבוש שלי. הוא כחכח בגרונו והרמתי את עיניי במהירות אל פניו.

“נראה לי שזאת שיחה שכדאי לי לעשות בבגדים הנוחים שלי. אני הולך שנייה להתקלח ולהחליף בגדים ואז נדבר.”

נשארתי לשבת על הספה. הוא בדרך כלל לא ויתר על מקלחת אחרי יום עבודה. אהבתי את הרצון שלו לשטוף מאחוריו את היום ולהתחיל ערב נקי איתי בבית. קיבלתי בכל זאת עוד כמה דקות של חסד לסדר את המחשבות שלי.

הוא חזר אחרי כמה דקות בטרנינג ובחולצת טריקו נקייה עם שיער רטוב וריח טוב של ניקיון. “את רוצה משהו לאכול? אני מכין לי איזה סנדוויץ’, לא אכלתי כמעט כלום כל היום.”

תמיד הרגיז אותי לשמוע שהוא לא מספיק לאכול במהלך היום, אבל ידעתי שגם אני חטאתי בזה לא פעם. תמיד היה צריך לעשות עוד משהו, עוד ישיבה, עוד שיחת ועידה ולפעמים הדאגה לעצמך ולצרכים שלך נדחקה לאחור.

“כן, אני אשמח. תכין לי מה שאתה מכין לעצמך, בבקשה.” הבטתי בו דרך המטבח הפתוח, תנועותיו יעילות ומהירות. הוא הוציא לחם מהפריזר וכל מיני דברים מהמקרר והתחיל להרכיב לנו משהו. אהבתי את איך שהוא נראה ונמשכתי אליו מהפעם הראשונה שראיתי אותו, למרות שלקח לנו קצת זמן עד שהתחברנו. התחתנו לפני כמעט חמש שנים. אני מניחה שחשבנו שבשלב כזה או אחר גם יהיו לנו ילדים, אבל שנינו היינו כל כך מחויבים לקריירה ולעבודה שלנו, שלא הגענו לדבר על זה בפועל. בחודשים האחרונים הרגשתי שאנחנו קצת מתרחקים. תליתי את זה בעבודה התובענית של שנינו, בשעות הארוכות. אבל למען האמת, גם בסופי שבוע מצאנו את עצמנו מתנהלים זה לצד זו ולא ממש מבלים, או עושים דברים כיפיים ביחד.

דורון התיישב לצידי והניח שתי צלחות על השולחן בסלון, ליד הארגז הסגור שהבאתי מהעבודה. הוא נגס בכריך שלו והרים את מכסה הקופסה. כשראה את התמונות שידע שהיו לי על השולחן במשרד, הוא קצת נחנק, השתעל והניח את הכריך בחזרה בצלחת. הוא לקח לגימה מכוס היין שלי.

“ספרי לי מה קרה.”

הזדקפתי. “אתה זוכר את דליה, כן? אז היום נמאס לי מהירידות שלה והעזתי לפתוח את הפה. שעה אחר כך זימנו אותי ללשכה של סם והוא ניסה למכור לי איזה סיפור של קיצוצים. בקיצור, פיטרו אותי.”

הוא ישב בשקט והביט בי. ראיתי על הפנים שלו שהוא כועס אבל לא הצלחתי להחליט אם עליי או על מה שקרה. אחרי כמה דקות הוא נשען אחורה ואמר, “דליה, הבת זונה הזאת.” צחקתי. ההערה שלו הפיגה קצת את המתח. הוא לא קילל בדרך כלל.

“כן, זה גם מה שרון מהצוות שלי אמר. כמובן שכמו מטומטמת ישר אמרתי לו שלא ידבר ככה במשרד. סמרטוט תאגידים שכמוני.”

“אז זהו? ככה מהרגע להרגע, שלחו אותך הביתה?”

“כן. סם הבהיר שאין שום אפשרות לדון בנושא. מקצצים. למרות שכשביקשתי הבהרות לגבי איפה עוד מקצצים ואיך זה שעם תוצאות כמו של הצוות שלי, דווקא אותי מקצצים, הוא האדים וגמגם ולא היה לו מה להגיד חוץ מזה שזה סופי. ואז הוא שלח אותי החוצה מהמשרד שלו.”

“אוקיי, אז מה את עושה מחר בבוקר? כבר חשבת על כל האנשים שכדאי לדבר איתם כדי למצוא את המקום הבא? אני יכול לנסות לבדוק עם אנשי השיווק אצלנו.”

נשענתי אחורה ועצמתי את העיניים.

“שנייה, דורון, אתה חושב ומדבר מהר מדי בשבילי עכשיו. מצטערת שהייתי עסוקה בלהיות בהלם בשעות האחרונות וגם קצת בלרחם על עצמי, אז עוד לא חשבתי כל כך רחוק.”

“לרחם על עצמך זה נחמד, אבל את יודעת שאני לא מאמין בזה, פשוט כי זה לא כל כך יעיל.”

“אז תפסיק שנייה עם יעילות איש הכספים שלך, ואולי תחבק אותי קצת?”

“אני לא מבין למה את תוקפת אותי. אני פשוט באמת חושב שככל שתגיבי מהר יותר ותמצאי את הדבר הבא, ככה המהלך הזה פחות יפגע בך גם רגשית וגם מעשית. ואת יודעת שאין לי בעיה לחבק אותך, אני פשוט מנסה לעזור.”

“אני מבינה שאתה מנסה לעזור, אבל היעילות הזאת לא עוזרת לי עכשיו. אני רוצה לעצור, לחשוב ואז להתקדם הלאה.”

“אז תחשבי לך ואם תרצי את עזרתי, אני אהיה במיטה.”

הוא אמר זאת בצורה מאוד עניינית אבל בכל זאת צבט לי את הלב. כנראה קיוויתי לקבל את החיבוק שלו.

הוא קם ולקח את הצלחת שלו למטבח והתחיל לסדר אותו.

“תעזוב את הכלים.” קראתי אחריו, “לך למיטה. ישנתי קצת כשהגעתי הביתה אז אני אסדר. לילה טוב.”

הוא הסתובב והביט בי שוב. הרגשתי שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל לבסוף הוא רק אמר “לילה טוב”, והלך לחדר השינה.

ישבתי עוד שעה ארוכה על הספה. שמעתי אותו מתארגן לשינה, מדליק את האור הקטן ולאחר כמה דקות מכבה אותו. ידעתי שהוא מצפה שאצטרף אליו. גם בימים העמוסים ביותר שלנו, הקפדנו לנסות ללכת לישון ביחד. לשכב ביחד זה ליד זו, לדבר קצת, להתחבק, לגעת, לאהוב. בחודשים האחרונים רק דיברנו, או התחבקנו. היינו עייפים או טרודים, או מרוחקים מדי למשהו מעבר לזה. היום גם לקצת הזה לא היו לי אנרגיות. היום הזה הצליח לרוקן אותי לגמרי. ההבדלים בינינו לא אפשרו לי ללכת ולחלוק איתו את אותה המיטה עכשיו. הוא תמיד חושב קדימה, מנסה לסדר, לפתור. והאמת שגם אני רוב הזמן כזו. היום לא. החלטתי להשאיר את התכלס למחר.

בשש בבוקר, התעוררתי יחד עם דורון והשעון המעורר. הוא קם בזריזות והתלבש. “את קמה? רוצה קפה?”

“לא. לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה ובסוף נרדמתי נורא מאוחר. אני חושבת שאנסה ליהנות לפחות הבוקר מהחופש הכפוי הזה ואשאר לישון עוד קצת.”

“אוקיי. תיהני.” הוא הסתכל עליי עוד דקה ואז הסתובב ויצא מהחדר. התכרבלתי בשמיכה וחזרתי לישון. צלצול הטלפון העיר אותי מאוחר יותר. היה אור בהיר בחוץ. נאנחתי כשראיתי שהשעה כבר תשע ותמונתה של אמא שלי הופיעה על צג הטלפון. הנה עוד התמודדות שרציתי לדחות ככל האפשר.

“היי, אמא.”

“תמר, הכול בסדר?” היא שאלה בקול צרוד ומודאג, “התקשרתי למשרד שלך ודינה החמודה הזו ענתה ואמרה שאת בבית היום. ניסיתי לתחקר אותה מה קרה, אבל היא אמרה שאני צריכה לדבר איתך. מה קרה לך, את חולה?”

“לא, אמא, אני לא עובדת שם יותר.”

“מה זאת אומרת? הציעו לך משהו אחר?” היא שאלה בפליאה.

“לא אמא, פיטרו אותי.”

השתרר שקט.

“פיטרו אותך? איך נתת לזה לקרות?”

“לא נתתי לשום דבר לקרות. לא הייתה לי ברירה. הם אמרו משהו על קיצוצים וזה המצב.”

“אבל איך זה יכול להיות? מה כבר עשית שהם פיטרו אותך?” הדאגה נעלמה מקולה וכל מה שיכולתי לשמוע היה חוסר שביעות הרצון שלה ממני. הדהים אותי שישר היא מניחה שעשיתי משהו לא בסדר. ניסיתי לעשות דמיון מודרך כדי להירגע קצת וסיפרתי לה בקצרה את הסיפור.

“נו באמת, תמרי, עוד לא למדת שיש זמנים שבהם צריך לשתוק? היא בוודאי לא התעללה בכם, אני בטוחה שאת כרגיל מגזימה. מתעלמים וממשיכים הלאה. ומה יש לדורון להגיד על זה?”

“אמא, אין לי כוח לזה עכשיו. תאמיני לי ששתקתי כמעט שנה, מאז שהיא הפכה להיות הבוסית שלי. שנה קודם הכול היה פשוט נהדר. מהרגע שהיא הגיעה, העבודה במשרד הפכה לסיוט ואתמול כבר לא יכולתי להתעלם יותר.”

“ומה עכשיו? איך תסתדרו?”

“אוי באמת, אמא, אל תדאגי. דורון מרוויח יפה מאוד וגם יש לנו מספיק חסכונות, ובכל מקרה בקרוב אמצא משהו חדש.”

“איזה בושות, תמרי. אני מקווה שלא תופץ השמועה שפיטרו אותך, ככה יהיה לך הרבה יותר קשה למצוא משהו חדש.”

“תודה אמא על העידוד, נדבר בהמשך השבוע, ביי.” ניתקתי את הטלפון. אין כמו אמא שלי בשביל לעודד ולחזק את הרוח. אצלה אני לנצח אהיה זאת שלא בסדר. ואולי באמת זה ככה. בחורה בת שלושים, נשואה בלי ילדים, עם מעגל חברתי שאפשר לספור על בקושי יד אחת, שסובלת בעבודה שכל כך התאמצה להשיג ולבסוף מוצאת את עצמה מפוטרת אחרי שהעיזה לעמוד על שלה. ידעתי שאין ברירה וצריך לקום מהמיטה. קמתי והתרחצתי אבל החלטתי להישאר בבגדי בית. מתי בפעם האחרונה הייתי בבית בתשע בבוקר? הכנתי לי קפה, ישבתי על הספה והתבוננתי סביב. הדלקתי את הרדיו כדי לעמעם את השקט ולנטרל את הנוכחות הבלעדית שלי בחלל הבית שלנו שנראה לי פתאום גדול וקר. את הארגז שהבאתי מהעבודה רק הזזתי ממקום למקום אתמול. הרגשתי שאם לא אפרק אותו ואפזר את הדברים הוא ימשיך להסתכל עליי בחזרה וללעוג לי. חצי שעה עברה והארגז היה מסודר. עוד שעתיים וגם כל הבית היה מסודר ונקי אפילו יותר. ומה עכשיו?

לי רווה

לי רווה, נשואה ואם לשלושה. עוסקת בתקשורת פנים ארגונית. מאמינה בחיים שמאזנים מציאות, חלומות, שינויים והזדמנויות. 
זה לא חייב להיות ככה הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

זה לא חייב להיות ככה לי רווה

פרק 1

הרגשתי כמו בסרטים המצוירים. כאילו הראש שלי מתנפח וגדֵל והפרצוף מאדים. מהבוקר ניסיתי לגייס את כל הסבלנות שלי ואת כל החינוך שקיבלתי על איך נותנים כבוד למבוגרים ובכירים ממך ואיך מישהי במעמדי לא מתפרצת אלא עונה בנימוס. אבל הפעם הרגשתי שזה אבוד. כל האיפוק והחינוך לא יכלו לעמוד עוד בפרץ התחושות שהאישה האיומה הזו מביאה איתה בכל פעם שאנחנו מנהלות שיחה. אם בכלל אפשר לקרוא לזה שיחה. זה בדרך כלל מונולוג שלה על כל מה שאני עושה לא בסדר. התאפקתי והתאפקתי ואז זה פשוט יצא. “די, מספיק. מי את חושבת שאת? למה את חושבת שאת יכולה לדבר אליי ככה? למה הכול תמיד לא בסדר? הצוות עובד מצוין, התוצאות שלנו מוכיחות את עצמן. למה את חושבת שאת יכולה להשפיל אותנו?”

לרגע הסתכלתי על עצמי מבחוץ והייתה לי הרגשה שמכאן ואילך הדברים ייראו אחרת. הרגשתי שלמרות שכל החיים התנהלתי בתחושה שלדברים יש נטייה להסתדר ושבן אדם כמוני נמצא במקום טוב, זוכה למקום הראוי לו ואנשים מכבדים אותו, הרגע הזה ישנה את הכול.

דליה ישבה פעורת פה. עיניה הגדולות רק הדגישו את עצמות הפנים הגרומות שלה ולאט־לאט היא התחילה להחליף צבעים. ידעתי שאי אפשר להתווכח איתה. להשקפתה היא תמיד צודקת. אבל עכשיו כשסוף־סוף העזתי לפתוח את הפה, קיוויתי שאולי הפעם נוכל לנהל איזשהו דיון מקדם.

טעיתי.

היא החליקה את ידיה על קצות שערה הצבוע בבלונד מחומצן מדי, קמה לאט, דחפה את הכיסא שלה אל מתחת לשולחן ואמרה בקול שקט ומאיים, “כל הכבוד, תמר, אנחנו סיימנו. הפעם באמת סיימנו.” ויצאה מהחדר.

התיישבתי במקומי, כולי רועדת. לא האמנתי שפתחתי את הפה, למרות שאני לא חושבת שאמרתי משהו כל כך גרוע. לא האמנתי שכמו אישה מוכה הגעתי בכל בוקר למשרד, ניסיתי לעשות את הכי טוב שאני יכולה, להימנע מעימותים ולספוג כל מה שלבוסית שלי התחשק להגיד ולעשות לי. קיוויתי שאולי הפעם, הצדק ייעשה. כבר שנים שאנשים סובלים ממנה אבל אף אחד לא מצליח להיפטר ממנה. היא ותיקה מדי, צברה זכויות רבות מדי, קשרים רבים מדי, אולי יודעת יותר מדי על האנשים הנכונים וזה מה שמצליח להחזיק אותה כל השנים בחברה. הרי את העבודה האמיתית עושים המנהלים הזוטרים יותר, צוותי העובדים, והיא ושכמותה רק קוצרים את הפירות ודורכים עלינו.

הישיבה התפזרה וכולנו חזרנו בשקט למקומותינו. ניסיתי להמשיך ולעשות את העבודה שלי, לתת מענה לשאלות מהצוות. אבל כל הזמן זמזמה לי בראש המחשבה שהפעם, טוב לא יצא מזה. לא עברה שעה וזומנתי ללשכת הסמנכ”ל. המשרד המכובד והמפואר מאז ומעולם נראה לי מאוד מרתיע. ספות העור הכבדות, העץ הכהה, הכול שידר תחושה של עושר, אבל עושר חמדני, עושר שמקדש את הכול, כזה שבו כל האמצעים כשרים, העיקר שהבוסים הגדולים ממשיכים להרוויח.
אבל על מה אני בעצם מתלוננת. גם הבית של ההורים שלי הוא כזה, גם הדירה שלנו. ככה גדלתי וגם כשהתחתנתי לא חסר לנו כלום. אמנם הכסף אף פעם לא גרם לי להיות פחות שאפתנית או להתעצל, וגם לדורון לא, אבל הידיעה שהוא שם וככל הנראה גם תמיד יהיה, בהחלט הקלה עליי את החיים רוב הזמן.

ישבתי והמתנתי בשקט. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאני מבקרת בלשכה הזאת. הגעתי כמה פעמים לישיבות שבהן הצגתי את העשייה של הצוות שלי, את התוצאות, את התוכניות לעתיד והיוזמות לשיפור והרחבת מאגר הלקוחות. ידעתי שאני מוערכת, ידעתי שאני מקצועית, עובדת טובה ומסורה. אפילו יותר מדי מסורה. אבל הפעם, לא הייתי בטוחה שזה מספיק. לנה, המזכירה החביבה, סימנה שאני יכולה להיכנס. סם, סמנכ”ל השיווק ישב בכורסה שלו, שנראתה מאז ומעולם כאילו קצת קטנה למידותיו ובדיוק סיים שיחת טלפון. הוא שחרר את העניבה שעטפה את צווארו העבה ונראה חסר מנוחה. המראה חמור הסבר שלו רק העצים את התחושה שלי שזאת הולכת להיות פגישה שונה מהרגיל.

“שבי תמר. אני יודע שאת בן אדם ענייני ולכן לא אנסה להמתיק את מה שיש לי להגיד. אנחנו עורכים קיצוצים בחברה ואני צריך לאחד כמה צוותים ולכן לצערי זה היום האחרון שלך אצלנו.”

הבטתי בו המומה ומבלי להתכוון פרץ לי מהפה צחוק קצר והיסטרי. לזה לא ציפיתי. חשבתי על איזו משימה ענקית בלתי מתוכננת, איזה יעד שלא ניתן יהיה לעמוד בו בשביל לטרטר אותנו, אבל זה?

“וואו סם, אני מאוד מצטערת לשמוע שהחלטתם לאחד דווקא את הצוות שלי. איך זה מתיישב עם ההישגים שהצגנו רק בשבוע שעבר? עם הרעיונות החדשים שלי ושל הצוות שלי שכבר הוסיפו לחברה כמה עשרות לקוחות חדשים? מעניין. איזה עוד צוותים מאחדים?”

סם נע בחוסר נוחות בכיסאו.

“ההישגים הללו אמנם טובים אבל הם רק שורה קטנה בתמונה הכוללת. הלקוחות שלנו באים כי השירות שלנו טוב ואי אפשר לנכס את העובדה הזאת רק אלייך. חוץ מזה, לאחרונה שמעתי שיחסי האנוש שלך לא כל כך טובים ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו כאן להתעסק בריבים בין עובדים.”

“ריבים בין עובדים? בסקר העובדים האחרון הייתי בין המנהלים שקיבלו את הציון הטוב ביותר, גם מהאנשים שלי וגם מכל הארגון. על איזה יחסי אנוש לא טובים אתה מדבר?”

“הנה, גם עכשיו את מרשה לעצמך לדבר בחוצפה, כאן במשרד שלי, זה רק מוכיח לי שזו ההחלטה הנכונה.”

“דיבור חצוף? אני מנסה להסביר לך שאתה נותן לדליה להרוס לי את החיים ואני לא כל כך מבינה למה. כבר כמעט שנתיים שאני כאן, מביאה תוצאות, מקדמת את הביזנס, מובילה צוותים ובגללה הכול יירד לטמיון?”

הוא התיישר בכיסאו.

“תמר, הנושא סגור. יש לי ישיבת הנהלה בעוד כמה דקות ואני צריך להתכונן. אני מצטער שככה את מרגישה אבל זו ההחלטה ואין שום דבר שאני יכול לעשות בעניין. אני מבקש שעד סוף היום תארזי את הציוד שלך ותעזבי.”

נשארתי ישובה בכיסא והוא סימן לי עם הראש שהגיע הזמן לצאת מהמשרד שלו. קמתי לאט, הרגשתי מסוחררת כשצעדתי במסדרון הארוך עד למשרד שלי. על השולחן כבר חיכתה לי קופסת קרטון, קרוב לוודאי שמצאה את דרכה לשם בעזרתה האדיבה של דליה. התיישבתי ותפסתי את הראש בין הידיים. איך אספר לדורון על העניין הזה? האיש שהיציבות ושגרת העשייה מובילים אותו, זה שממנו למדתי לא לוותר ולשאוף ולהתקדם. הוא לא יקבל את זה כל כך בקלות.

דינה, שהייתה אחת מהעובדות המסורות בצוות שלי, דפקה בעדינות האופיינית לה על הדלת והציצה פנימה.

“תמר, את בסדר?”

חייכתי אליה חיוך קטן. “תקראי בבקשה לכל הצוות לישיבה קצרה. תהיו אצלי במשרד בעוד חמש דקות.” השיחה עם דורון תצטרך לחכות, אני צריכה להתמודד עם הצוות שלי קודם.

הם נכנסו בזה אחר זה, הצוות הצעיר שלי. חבר’ה שאפתנים, מסורים, יצירתיים. אני יושבת ולא מעכלת שאני צריכה להגיד להם שלום. כל כך מהר, כל כך בחטף, בלי שום סיבה הגיונית. עברנו הרבה יחד בשנתיים האחרונות. ישיבות אל תוך הלילה, סיעורי מוחות, יצרנו סיפורים ומצגות מהממות שהפילו מגוון לקוחות מהרגליים וגרמו להם לחתום מייד עם החברה שלנו. כל אחד ידע מה החוזקות שלו ואיך הוא יכול לתרום ולקדם את המטרות של הצוות. יחד בנינו מנגנון שעבד מצוין ועכשיו הכול נגמר.

“תודה שעזבתם הכול ובאתם בהתראה קצרה. הייתי עכשיו בלשכה של סם. הוא עדכן אותי שהם מקצצים, מאחדים צוותים ולצערי אני הולכת הביתה.”

חמישתם ישבו כשארשת של הלם נסוכה על פניהם. “זאת דליה, הבת זונה הזאת,” רון אמר פתאום.

“תיזהר עם הדיבור הזה שלך, רון, אנחנו במשרד,” אמרתי.

“אני לא מאמין שאת עדיין לויאלית לחברה הזאת אחרי התרגיל המסריח שהם עושים לך. אם לא הייתי צריך כל כך את הכסף ולא הייתי עובד כל כך קשה כדי להגיע לפה, הייתי מודיע שאני עוזב איתך.”

כולם הנהנו בשקט בהסכמה.

“זה נעים לי לשמוע שהיית הולך איתי, רון, אבל כמו שאמרת, עבדתם כולכם קשה כדי להגיע לפה ואני בטח לא אקלקל לכם. תמשיכו לעשות את העבודה שלכם הכי טוב שאתם יודעים ויכולים. לצערי, אני לא יודעת כרגע להגיד לכם מי יחליף אותי או עם איזה צוות מאחדים אתכם, אבל אני בטוחה שאתם תדעו בקרוב.”

“רגע, עד מתי את פה?” שאלה דינה.

“עד סוף היום.”

“מה? ומה עם כל מה שהתחלנו לעבוד עליו? היינו אמורים לשבת היום על התחזית לחודש הבא ועל הרעיון החדש לגיוס לקוחות.”

“תצטרכו להתקדם בלעדיי. אתם יודעים איפה למצוא אותי אם יש לכם שאלה ואני אסייע במה שאוכל.”

אחרי עוד כמה מילות עידוד וסיכום הם קמו ונפרדו ממני אחד־אחד בחיבוק. את השעה הבאה העברתי בסידור כל המסמכים שלי ובאריזת הקישוטים שהנחתי במשרד כדי להפוך אותו לקצת יותר נעים, כמו גם את התמונות שהבאתי ותליתי. ככה, תקופה כזו שמסמלת עבודה קשה, מאמץ, הישגים ואתגרים, הסתכמה בקופסת קרטון אחת.

בזמן שירדתי למכונית שלי, ידעתי שאני צריכה לחשוב על מה שיבוא עכשיו. על איך אני מתקדמת מפה ומה אני עושה, אבל לא הצלחתי לחשוב על כלום. זה הרי לא רק הכסף. אף פעם לא היה חסר לי כלום וידענו להשקיע את הכסף שלנו בחוכמה, זאת לא הייתה הבעיה. אבל השם שלי, המוניטין, הפתאומיות שבה אני עוזבת, לכל זה יהיה מחיר. וזה עוד לפני שדורון שמע על מה שקרה. לא ידעתי לצפות את התגובה שלו, אבל ידעתי שהיא עשויה לנוע בין התפוצצות לבין שתיקה רועמת. בכל מקרה, זה בטוח לא ישפיע לטובה על הריחוק בינינו, שהרגשתי בחודשים האחרונים. וכשאמא שלי תשמע את החדשות, גם ממנה אקבל מנה על דרך ההתנהלות שלי בעולם.

את הנסיעה הביתה לא הרגשתי בכלל. הנוף עבר לי מול העיניים ונסעתי על אוטומט. מזמן לא הגעתי הביתה באור יום. מאז ומעולם עבדתי עד שעות הערב המאוחרות ולפעמים גם עד הלילה. גם דורון היה מאוד מחויב לעבודה שלו ועבד שעות ארוכות. זה אמנם היה קשה ולפעמים מתיש, אבל אהבתי את זה. לא בהכרח אהבתי את העבודה עצמה או את המשרד שעבדתי בו, אבל אהבתי לעבוד בשביל מטרה מסוימת. קל מאוד לשקוע בעשייה מקצועית ולהתאמץ בשביל משהו ופשוט לשכוח שבסוף זה מייצר כסף. בסופו של דבר, המאמצים שלי, העשייה שלי, הביאה עוד כסף למנהלי ולבעלי החברה שבה עבדתי עד לפני שעה. גם אני תוגמלתי ואפילו יפה מאוד. אבל בלי קשר למשכורת, בשורה התחתונה, הייתה לי תחושה שעשיתי משהו, השגתי משהו, נתתי שירות, חשבתי חשיבה מקורית, העצמתי את הצוות שלי, אפשרתי להם לחלום, לפרוח ולהציע רעיונות. ובסופו של דבר, ככה זה נגמר.

נכנסתי לבית הריק והמסודר שלנו. האור הקר של אחר הצהריים הסתווי חדר מבעד לווילונות והעניק גוון אפור לקירות ולרהיטים. הנחתי את הקופסה על השולחן בסלון, מזגתי לעצמי כוס יין לבן והתיישבתי על הספה. לגמתי לאט ובהיתי בקירות. לא היה לי אומץ להסתכל החוצה דרך החלון ולראות את העולם שממשיך להתנהל שם בחוץ בלעדיי. ידעתי שיעברו עוד כמה שעות טובות עד שדורון יגיע הביתה והעדפתי לדחות את הקץ ולא להתקשר אליו באמצע יום העבודה. גם ככה אף פעם אין לו זמן לדבר וגם לי, בדרך כלל, לא היה זמן פנוי במהלך היום. לא היו לי האנרגיות הדרושות לשיחה טעונה עכשיו. בטח שלא בטלפון.

על הספה החדשה שלנו, אחרי חצי בקבוק יין, נתתי סוף־סוף לדמעות שכל כך התאפקתי לשמור, לזלוג על לחיי. בכיתי על הרגע שבו העזתי לפתוח את הפה, שהפך לרגע שבו איבדתי את ההווה שלי, את מה שהתאמצתי להשיג, את מה שעבדתי בשבילו, את הסביבה שבה יכולתי לפגוש אנשים, לדבר איתם, להיות מוקפת בהם, את המעגל החברתי הכמעט יחיד, חוץ מדורון, שהיה לי. עם שבילי מלח על הלחיים והידיעה שבסופו של דבר אצטרך להתמודד עם ההשלכות, נרדמתי.

רעש דלת נסגרת העיר אותי. הבית היה חשוך ורק אור הכניסה דלק בקצה המסדרון.

“תמר, את בבית?”

“כן, אני כאן, נרדמתי על הספה.”

דורון הדליק את האור העדין בפינת החדר והניח את התיק שלו על השידה בכניסה. “מתי הגעת שהספקת לגמור חצי בקבוק יין לבד?”

שפשפתי את העיניים וספרתי בלב עד שלוש, יודעת שלא ניתן יותר לדחות את השיחה הזו. “היה לי יום קשה בעבודה. יש לי חדשות שאנחנו צריכים לדבר עליהן.”

הוא המשיך לעמוד שם גבוה ומרוחק וסקר אותי במבט חודר, מנסה למצוא רמזים לנושא שעליו אנחנו צריכים לדבר. האור בפינת החדר שיווה לו גוון כהה ואפלולי יותר מכפי שהיה לו באמת. החולצה התכלכלה והמגוהצת שלבש הקיפה את כתפיו הרחבות ואצבעותיו התחילו להתיר את הכפתורים. עקבתי אחריהן מהופנטת, מנסה להיזכר מתי הן הסירו באיטיות כזו את אחד מפרטי הלבוש שלי. הוא כחכח בגרונו והרמתי את עיניי במהירות אל פניו.

“נראה לי שזאת שיחה שכדאי לי לעשות בבגדים הנוחים שלי. אני הולך שנייה להתקלח ולהחליף בגדים ואז נדבר.”

נשארתי לשבת על הספה. הוא בדרך כלל לא ויתר על מקלחת אחרי יום עבודה. אהבתי את הרצון שלו לשטוף מאחוריו את היום ולהתחיל ערב נקי איתי בבית. קיבלתי בכל זאת עוד כמה דקות של חסד לסדר את המחשבות שלי.

הוא חזר אחרי כמה דקות בטרנינג ובחולצת טריקו נקייה עם שיער רטוב וריח טוב של ניקיון. “את רוצה משהו לאכול? אני מכין לי איזה סנדוויץ’, לא אכלתי כמעט כלום כל היום.”

תמיד הרגיז אותי לשמוע שהוא לא מספיק לאכול במהלך היום, אבל ידעתי שגם אני חטאתי בזה לא פעם. תמיד היה צריך לעשות עוד משהו, עוד ישיבה, עוד שיחת ועידה ולפעמים הדאגה לעצמך ולצרכים שלך נדחקה לאחור.

“כן, אני אשמח. תכין לי מה שאתה מכין לעצמך, בבקשה.” הבטתי בו דרך המטבח הפתוח, תנועותיו יעילות ומהירות. הוא הוציא לחם מהפריזר וכל מיני דברים מהמקרר והתחיל להרכיב לנו משהו. אהבתי את איך שהוא נראה ונמשכתי אליו מהפעם הראשונה שראיתי אותו, למרות שלקח לנו קצת זמן עד שהתחברנו. התחתנו לפני כמעט חמש שנים. אני מניחה שחשבנו שבשלב כזה או אחר גם יהיו לנו ילדים, אבל שנינו היינו כל כך מחויבים לקריירה ולעבודה שלנו, שלא הגענו לדבר על זה בפועל. בחודשים האחרונים הרגשתי שאנחנו קצת מתרחקים. תליתי את זה בעבודה התובענית של שנינו, בשעות הארוכות. אבל למען האמת, גם בסופי שבוע מצאנו את עצמנו מתנהלים זה לצד זו ולא ממש מבלים, או עושים דברים כיפיים ביחד.

דורון התיישב לצידי והניח שתי צלחות על השולחן בסלון, ליד הארגז הסגור שהבאתי מהעבודה. הוא נגס בכריך שלו והרים את מכסה הקופסה. כשראה את התמונות שידע שהיו לי על השולחן במשרד, הוא קצת נחנק, השתעל והניח את הכריך בחזרה בצלחת. הוא לקח לגימה מכוס היין שלי.

“ספרי לי מה קרה.”

הזדקפתי. “אתה זוכר את דליה, כן? אז היום נמאס לי מהירידות שלה והעזתי לפתוח את הפה. שעה אחר כך זימנו אותי ללשכה של סם והוא ניסה למכור לי איזה סיפור של קיצוצים. בקיצור, פיטרו אותי.”

הוא ישב בשקט והביט בי. ראיתי על הפנים שלו שהוא כועס אבל לא הצלחתי להחליט אם עליי או על מה שקרה. אחרי כמה דקות הוא נשען אחורה ואמר, “דליה, הבת זונה הזאת.” צחקתי. ההערה שלו הפיגה קצת את המתח. הוא לא קילל בדרך כלל.

“כן, זה גם מה שרון מהצוות שלי אמר. כמובן שכמו מטומטמת ישר אמרתי לו שלא ידבר ככה במשרד. סמרטוט תאגידים שכמוני.”

“אז זהו? ככה מהרגע להרגע, שלחו אותך הביתה?”

“כן. סם הבהיר שאין שום אפשרות לדון בנושא. מקצצים. למרות שכשביקשתי הבהרות לגבי איפה עוד מקצצים ואיך זה שעם תוצאות כמו של הצוות שלי, דווקא אותי מקצצים, הוא האדים וגמגם ולא היה לו מה להגיד חוץ מזה שזה סופי. ואז הוא שלח אותי החוצה מהמשרד שלו.”

“אוקיי, אז מה את עושה מחר בבוקר? כבר חשבת על כל האנשים שכדאי לדבר איתם כדי למצוא את המקום הבא? אני יכול לנסות לבדוק עם אנשי השיווק אצלנו.”

נשענתי אחורה ועצמתי את העיניים.

“שנייה, דורון, אתה חושב ומדבר מהר מדי בשבילי עכשיו. מצטערת שהייתי עסוקה בלהיות בהלם בשעות האחרונות וגם קצת בלרחם על עצמי, אז עוד לא חשבתי כל כך רחוק.”

“לרחם על עצמך זה נחמד, אבל את יודעת שאני לא מאמין בזה, פשוט כי זה לא כל כך יעיל.”

“אז תפסיק שנייה עם יעילות איש הכספים שלך, ואולי תחבק אותי קצת?”

“אני לא מבין למה את תוקפת אותי. אני פשוט באמת חושב שככל שתגיבי מהר יותר ותמצאי את הדבר הבא, ככה המהלך הזה פחות יפגע בך גם רגשית וגם מעשית. ואת יודעת שאין לי בעיה לחבק אותך, אני פשוט מנסה לעזור.”

“אני מבינה שאתה מנסה לעזור, אבל היעילות הזאת לא עוזרת לי עכשיו. אני רוצה לעצור, לחשוב ואז להתקדם הלאה.”

“אז תחשבי לך ואם תרצי את עזרתי, אני אהיה במיטה.”

הוא אמר זאת בצורה מאוד עניינית אבל בכל זאת צבט לי את הלב. כנראה קיוויתי לקבל את החיבוק שלו.

הוא קם ולקח את הצלחת שלו למטבח והתחיל לסדר אותו.

“תעזוב את הכלים.” קראתי אחריו, “לך למיטה. ישנתי קצת כשהגעתי הביתה אז אני אסדר. לילה טוב.”

הוא הסתובב והביט בי שוב. הרגשתי שהוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל לבסוף הוא רק אמר “לילה טוב”, והלך לחדר השינה.

ישבתי עוד שעה ארוכה על הספה. שמעתי אותו מתארגן לשינה, מדליק את האור הקטן ולאחר כמה דקות מכבה אותו. ידעתי שהוא מצפה שאצטרף אליו. גם בימים העמוסים ביותר שלנו, הקפדנו לנסות ללכת לישון ביחד. לשכב ביחד זה ליד זו, לדבר קצת, להתחבק, לגעת, לאהוב. בחודשים האחרונים רק דיברנו, או התחבקנו. היינו עייפים או טרודים, או מרוחקים מדי למשהו מעבר לזה. היום גם לקצת הזה לא היו לי אנרגיות. היום הזה הצליח לרוקן אותי לגמרי. ההבדלים בינינו לא אפשרו לי ללכת ולחלוק איתו את אותה המיטה עכשיו. הוא תמיד חושב קדימה, מנסה לסדר, לפתור. והאמת שגם אני רוב הזמן כזו. היום לא. החלטתי להשאיר את התכלס למחר.

בשש בבוקר, התעוררתי יחד עם דורון והשעון המעורר. הוא קם בזריזות והתלבש. “את קמה? רוצה קפה?”

“לא. לא הצלחתי להירדם אתמול בלילה ובסוף נרדמתי נורא מאוחר. אני חושבת שאנסה ליהנות לפחות הבוקר מהחופש הכפוי הזה ואשאר לישון עוד קצת.”

“אוקיי. תיהני.” הוא הסתכל עליי עוד דקה ואז הסתובב ויצא מהחדר. התכרבלתי בשמיכה וחזרתי לישון. צלצול הטלפון העיר אותי מאוחר יותר. היה אור בהיר בחוץ. נאנחתי כשראיתי שהשעה כבר תשע ותמונתה של אמא שלי הופיעה על צג הטלפון. הנה עוד התמודדות שרציתי לדחות ככל האפשר.

“היי, אמא.”

“תמר, הכול בסדר?” היא שאלה בקול צרוד ומודאג, “התקשרתי למשרד שלך ודינה החמודה הזו ענתה ואמרה שאת בבית היום. ניסיתי לתחקר אותה מה קרה, אבל היא אמרה שאני צריכה לדבר איתך. מה קרה לך, את חולה?”

“לא, אמא, אני לא עובדת שם יותר.”

“מה זאת אומרת? הציעו לך משהו אחר?” היא שאלה בפליאה.

“לא אמא, פיטרו אותי.”

השתרר שקט.

“פיטרו אותך? איך נתת לזה לקרות?”

“לא נתתי לשום דבר לקרות. לא הייתה לי ברירה. הם אמרו משהו על קיצוצים וזה המצב.”

“אבל איך זה יכול להיות? מה כבר עשית שהם פיטרו אותך?” הדאגה נעלמה מקולה וכל מה שיכולתי לשמוע היה חוסר שביעות הרצון שלה ממני. הדהים אותי שישר היא מניחה שעשיתי משהו לא בסדר. ניסיתי לעשות דמיון מודרך כדי להירגע קצת וסיפרתי לה בקצרה את הסיפור.

“נו באמת, תמרי, עוד לא למדת שיש זמנים שבהם צריך לשתוק? היא בוודאי לא התעללה בכם, אני בטוחה שאת כרגיל מגזימה. מתעלמים וממשיכים הלאה. ומה יש לדורון להגיד על זה?”

“אמא, אין לי כוח לזה עכשיו. תאמיני לי ששתקתי כמעט שנה, מאז שהיא הפכה להיות הבוסית שלי. שנה קודם הכול היה פשוט נהדר. מהרגע שהיא הגיעה, העבודה במשרד הפכה לסיוט ואתמול כבר לא יכולתי להתעלם יותר.”

“ומה עכשיו? איך תסתדרו?”

“אוי באמת, אמא, אל תדאגי. דורון מרוויח יפה מאוד וגם יש לנו מספיק חסכונות, ובכל מקרה בקרוב אמצא משהו חדש.”

“איזה בושות, תמרי. אני מקווה שלא תופץ השמועה שפיטרו אותך, ככה יהיה לך הרבה יותר קשה למצוא משהו חדש.”

“תודה אמא על העידוד, נדבר בהמשך השבוע, ביי.” ניתקתי את הטלפון. אין כמו אמא שלי בשביל לעודד ולחזק את הרוח. אצלה אני לנצח אהיה זאת שלא בסדר. ואולי באמת זה ככה. בחורה בת שלושים, נשואה בלי ילדים, עם מעגל חברתי שאפשר לספור על בקושי יד אחת, שסובלת בעבודה שכל כך התאמצה להשיג ולבסוף מוצאת את עצמה מפוטרת אחרי שהעיזה לעמוד על שלה. ידעתי שאין ברירה וצריך לקום מהמיטה. קמתי והתרחצתי אבל החלטתי להישאר בבגדי בית. מתי בפעם האחרונה הייתי בבית בתשע בבוקר? הכנתי לי קפה, ישבתי על הספה והתבוננתי סביב. הדלקתי את הרדיו כדי לעמעם את השקט ולנטרל את הנוכחות הבלעדית שלי בחלל הבית שלנו שנראה לי פתאום גדול וקר. את הארגז שהבאתי מהעבודה רק הזזתי ממקום למקום אתמול. הרגשתי שאם לא אפרק אותו ואפזר את הדברים הוא ימשיך להסתכל עליי בחזרה וללעוג לי. חצי שעה עברה והארגז היה מסודר. עוד שעתיים וגם כל הבית היה מסודר ונקי אפילו יותר. ומה עכשיו?