נראה לאחרונה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נראה לאחרונה
מכר
מאות
עותקים
נראה לאחרונה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נראה לאחרונה

4.3 כוכבים (14 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מיה אשל
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים

תקציר

שנות העשרים לחייה של נינה דין היו מלאות הבטחה: חברים טובים, התחלה של קריירה מצליחה, בן זוג אוהב והורים שהיא מעריצה. שנות השלושים, לעומת זאת, לא ממש מקיימות. הקריירה שלה עדיין משגשגת, אבל בן הזוג הפך לאקס, חברותיה נוטשות אותה לטובת מגורים בפרוורים, והוריה מזדקנים בקצב מבהיל. היא מבינה שכל מה שחשוב לה הולך ונעלם, והיא לא רוצה להישאר לבד.
אחרי שנתיים של רווקות, נינה מרגישה בשלה לצאת שוב ולחפש אהבה. אבל עולם הדייטים השתנה לבלי הכר מאז הפעם האחרונה שחיפשה בן זוג. במקום לצאת לפאבים ולשאול חברים אם הם מכירים מישהו, נינה נרשמת לאפליקציית היכרויות. בהתחלה היא מוקסמת מהשפע המסחרר של הגברים המוצעים לה, אבל עד מהרה מתברר לה שלא רק היא השתנתה בעשור שחלף, אלא גם הגברים. נראה שהם מדברים בשפה אחרת משלה, ונינה לומדת על בשרה את הכללים של העולם החדש והאכזר הזה. ואז מגיע מקס, והדייט הראשון שלהם כל כך מושלם, עד שבסופו הוא מבטיח לה שיום יבוא והם יתחתנו. אבל הבטחות, כמו שנינה למדה, לא תמיד מתקיימות.
נראה לאחרונה, ספר הביכורים של דולי אלדרטון, הוא יצירה מצחיקה ונוגעת ללב, שופעת הבחנות חדות כתער על מערכות יחסים, על משפחה, על זיכרון ועל האופן שבו אנו חיים כיום

פרק ראשון

1

המגורים בפרוור בצפון לונדון היו בשביל ההורים שלי עניין של נוחות ותו לא. בכל פעם ששאלתי אותם למה הם עברו ממזרח לונדון לפרוורים כשהייתי בת עשר, הם תמיד דיברו על כך במונחים פרקטיים: זו הייתה שכונה בטוחה יותר, הם יכלו לקנות בית קצת יותר גדול, זה קרוב לעיר, יש גישה נוחה לכביש המהיר ויש הרבה בתי ספר באזור. ההורים שלי החליטו לבנות את חייהם בשכונת פּינֶר כמו שאנשים מחליטים באיזה מלון ליד שדה התעופה כדאי להם לישון לפני טיסה מוקדמת — מקום נוח, סולידי, שקט, לא יוצא דופן, אבל בהחלט מספיק טוב. דבר בשכונה שגרנו בה לא העניק להורים שלי סיפוק או קורת רוח — לא המראה של המקום, לא ההיסטוריה שלו, לא הפארקים, לא האדריכלות, וגם לא הקהילה או המנהגים המקומיים. הם חיו בפרוורים כי זה היה קרוב לדברים אחרים. הם הקימו את ביתם ובנו את חייהם מתוך שיקולי נוחות.

כשעוד הייתי חברה של ג'ו הוא נהג להשתמש בזהות הצפונית שלו כטיעון בוויכוחים שלנו, במטרה להוכיח שהוא יותר אותנטי ממני: שהוא שורשי יותר ולכן אוטומטית הוא הצודק. זו הייתה התכונה שהכי סלדתי ממנה אצלו — איך שהוא היה מנפנף בכך שהוא מיורקשייר כאילו מדובר בתעודת יושר, כאילו כל האסוציאציות הרומנטיות של כורי פחם וביצות אמורות לעשות בשבילו את כל העבודה. כשרק התחלנו לצאת הוא אהב לגרום לי להרגיש כאילו גדלנו בגלקסיות שונות, רק מפני שאימא שלו עבדה כספרית בשפילד ואימא שלי עבדה כפקידת קבלה בהארלו. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי לבית של ההורים שלו — בית צנוע בן שלושה חדרים בפרוורי שפילד — הרגשתי שרימו אותי. אם לא הייתי יודעת שאני ביורקשייר, הייתי יכולה להישבע שאנחנו נוסעים בפרוזדור הכפרי של בתים עם טיח מגורען וחלונות מחולקים לריבועים שפונים לרחוב שבין לונדון להרטשפורדשייר, שם העברתי את נעוריי. הרחוב ללא מוצא שבו גדל ג'ו נראה בדיוק כמו הרחוב ללא מוצא שבו גדלתי אני, הבתים שם נראו אותו דבר והמקרר היה עמוס באותם יוגורטים עם מחית פירות ואותו לחם שום קפוא. היו לו אופניים בדיוק כמו שלי, שבהם הוא נסע בתור נער בכל סוף שבוע הלוך ושוב לאורך אותם רחובות משובצים בבתים עם גג רעפים אדום, בדיוק כמוני. גם לו חגגו יום הולדת ב'פיצה אקספרס', בדיוק כמו שחגגו לי. התרמית נחשפה. "מספיק כבר להעמיד פנים שגדלנו בשני עולמות שונים, ג'ו," אמרתי לו כשחזרנו ברכבת הביתה. "מספיק כבר להעמיד פנים שיצאת מתוך שיר של ג'רוויס קוקר על בחור שמאוהב במשרתת. אתה לא יצאת מהשיר הזה, בדיוק כמו שאני לא יצאתי משיר של צ'אז אנד דייב. שנינו גדלנו בפרוורים."

בשנים האחרונות התחלתי להתגעגע לשכונה הקטנה שבה גדלתי. לרחובות הראשיים, עם מינון גבוה של מרפאות שיניים, מספרות וסוכנויות הימורים, והיעדר מוחלט של בתי קפה שאינם סניף של רשת. התגעגעתי להליכה הארוכה מתחנת הרכבת לבית של ההורים שלי. לנשים עם תספורת הקארה הזהה, לגברים המקריחים, לנערים בקפוצ'ונים. להיעדר המוחלט של אינדיבידואליזם; לכניעה השקטה לבינוניות. חיי כאדם בוגר הפכו מהר מאוד לחיים של מבוגרת — הכרוכים באינספור החלטות יומיומיות בדבר הזהות שלי, העמדות הפוליטיות שלי וספּק האינטרנט שלי — והשיבה לנוף נעוריי, אפילו למשך אחר צהריים אחד, תמיד נראתה לי כמו חזרה בזמן. כשביקרתי בפינר, חזרתי להיות בת שבע־עשרה, ולו ליום אחד. יכולתי להעמיד פנים שהעולם שלי עדיין צר, שאין לי שום החלטות חשובות לקבל ושהכול פתוח ואני יכולה לעשות כל מה שרק ארצה.

אימא פתחה את הדלת כמו שהיא תמיד פתחה את הדלת — בהיסח דעת שנועד להבהיר שיש לה הרבה מאוד מה לעשות. כשראתה אותי היא שלחה לעברי חיוך עקום ומתנצל, בעוד שפופרת הטלפון האלחוטי תחובה לה בין האוזן לכתף. "סליחה," היא אמרה בלי קול וגלגלה את עיניה. פלג גופה התחתון היה עטוי פריט לבוש עשוי בד טריקו שלא היה מספיק מוגדר בשביל להיקרא מכנסיים, לא היה מספיק צמוד בשביל להיקרא טייטס ולא היה בלוי מספיק בשביל להיקרא פיג'מה. היא לבשה חולצת טריקו אפורה עם צווארון עגול וענדה את סט התכשיטים הרגיל שלה: צמיד זהב עבה, צמיד חישוק מזהב, עגילי פנינה צמודים לאוזן, שרשרת זהב מחוליות שטוחות וטבעת נישואים מזהב. הניחוש שלי היה שהיא בדרך לעשות פעילות גופנית כלשהי, או שבדיוק חזרה משם — מאז שמלאו לה חמישים, אימא שלי התמכרה לפעילות גופנית, אבל התחביב הזה לא עזר לה להוריד אפילו מאה גרם. היא הייתה עטופה בשכבה הרכה האופיינית לנשים בגיל העמידה, מעט שומן מתחת לסנטר, פלג גוף אמצעי שהתרחב, עודפי עור בגב שנשפכו משני צידי החזייה שלה ונראו בבירור מבעד לחולצה. והיא עדיין הייתה יפהפייה. מין יופי עיני עגל כזה שאינו מסעיר, אבל מחמם את ליבך ומושך אותך אליו כמו מגנט — כמו מדורה או זר ורדים או קוקר ספניאל זהוב. היה לה שיער עבה ושופע בצבע אספרסו עם כמה קווצות שיבה בתסרוקת קארה. הגוונים הבהירים בשערה נצצו לאורה של מנורת התקרה מאיקאה. בכל הנוגע למראה החיצוני שלי, לא ירשתי מאימא שלי כמעט כלום.

"כן, אין בעיה," היא אמרה לתוך השפופרת וסימנה לי להיכנס. "מעולה, טוב, אז בואי נקבע להיפגש לקפה בשבוע הבא. תעדכני אותי מתי נוח לך. אני אביא לך את ערכת הטארוט שסיפרתי לך עליה. ממש לא, את יכולה לשמור אותה אצלך. בערוץ הקניות, זו לא בעיה. טוב, טוב. אז נדבר. ביי!" היא סיימה את השיחה וחיבקה אותי, וכעבור רגע הרחיקה אותי ממנה והביטה בפוני שלי. "זה חדש," היא אמרה ובחנה אותו במבט מהורהר כאילו הוא הגדרה של 3 מאונך בתשבץ.

"כן," אמרתי בשעה שהנחתי את התיק שלי וחלצתי את נעליי (כל מי שנכנס לבית היה חייב לחלוץ נעליים, חוק שנאכף בקשיחות לפחות כמו במסגד איה סופיה). "הסתפרתי לפני יום ההולדת. חשבתי שהפוני יעזור להסתיר את הקמטים בני השלושים ושתיים שלי על המצח בן השלושים ושתיים שלי."

"אל תדברי שטויות," היא אמרה והסיטה אותו בעדינות. "את לא צריכה וילון על הראש שלך בשביל זה, את פשוט צריכה מייק־אפ טוב."

חייכתי, לא נפגעתי אבל זה גם לא שעשע אותי. כבר התרגלתי שאימא שלי מאוכזבת מכמה שהבת שלה לא נשית. היא הייתה שמחה לקבל בת שתצא איתה לשופינג של בגדים לחג ותקשקש איתה על פריימרים כבסיס לאיפור. כשהיינו נערות וקתרין הייתה באה לביקור, אימא שלי הייתה מוציאה את כל התכשיטים והתיקים שהיא כבר לא צריכה, והן היו עוברות עליהם כמו חברות הכי טובות בסיבוב בקניון. היא התאהבה גם בלולה ברגע שפגשה אותה, אך ורק מפני ששתיהן אהבו אותו מותג של היילייט לפנים.

"איפה אבא?" שאלתי.

"קורא," היא ענתה.

הצצתי מבעד לדלתות הצרפתיות של הסלון וראיתי את הצדודית של אבי מבצבצת מהכורסה הירוקה שלו. רגליו היו מונחות על הדום וספל תה גדול ניצב על השולחן הקטן לידו. הסנטר הבולט והאף הארוך שלו — שירשתי ממנו — בלטו מפניו כמו שני רצים שמנסים להגיע לקו הסיום.

בין אימא לאבא היה פער גילים של שבע־עשרה שנה. הם נפגשו כשאבא היה סגן מנהל בית ספר ציבורי במרכז לונדון, וסוכנות כוח האדם של אימא שלי שלחה אותה לעבוד כפקידת קבלה בדיוק באותו בית ספר. היא הייתה בת עשרים וארבע, הוא היה בן ארבעים ואחת. ההבדלים ביניהם היו גדולים לפחות כמו פער הגילים ביניהם. אבא היה רגיש, עדין, סקרן, מופנם ואינטלקטואל — כמעט לא היה נושא שלא עניין אותו. אימא הייתה פרקטית, פעלתנית, מחושבת, ישירה וסמכותית. כמעט לא היה עניין שהיא לא התערבה בו באופן כזה או אחר.

בחנתי אותו לרגע דרך דלתות הזכוכית. מכאן הוא נראה כמו האבא שהכרתי תמיד, קורא את ה'אובזרבר', מוכן לספר לי איך מטפלים בפסולת בסין או לחלוק איתי עשר עובדות שלא ידעתי על ווליס סימפסון או על מין מסוים של בז שמצוי בסכנת הכחדה. אבא שלי תמיד זכר אותי — לא רק את הפנים שלי, אלא את כל מה שהפך אותי למי שאני — והוא ידע לשלוף את המידע בתוך רגע: איך קראו לחבר הדמיוני שהיה לי בילדות, על מה כתבתי את התזה שלי, מה הדמות האהובה עליי בספר האהוב עליי ומה שמות כל הרחובות שבהם גרתי בחיי. כשהבטתי בפניו כעת עדיין ראיתי את אבא שלי, אבל משהו בעיניו הפחיד אותי — לפעמים נראה שכל הידע שלו על העולם נקרע לגזרים ונפוץ לכל עבר, ושהוא מנסה לחבר את כל הפיסות ולבנות מהן תמונה הגיונית.

לפני שנתיים היה לאבא שבץ. חודשיים אחרי שהוא החלים כבר ידענו שהוא לא לגמרי חזר לעצמו. אבא שלי, אדם חריף ושכלתני, נעשה פתאום איטי. הוא התחיל לשכוח שמות של בני משפחה ושל חברים קרובים. הביטחון העצמי שלו התערער והיכולת שלו לקבל החלטות הלכה ופחתה. כשיצאנו לטיולים הוא היה משוטט לבד והולך לאיבוד. פעמים רבות שכח את שם הרחוב שבו הוא גר. בהתחלה אימא שלי ואני ייחסנו את כל השינויים הללו להזדקנות, ממאנות להכיר באפשרות שמדובר במשהו חמור יותר. ואז, יום אחד, אימא שלי קיבלה טלפון מאדם זר שאמר לה שהרכב של אבא שלי מקיף את אותה כיכר כבר עשרים דקות. בסופו של דבר מישהו הצליח לשכנע אותו לעצור בצד — לא היה לו מושג באיזו יציאה לרדת. לקחנו אותו לרופא המשפחה, הוא עשה לו כמה בדיקות והערכה קוגניטיבית ושלח אותו לאם־אר־איי. התוצאות אישרו כי מה שחששנו מפניו אכן קרה.

"הַיי, אבא," אמרתי והתקדמתי לעברו. הוא הרים את מבטו מהעיתון.

"שלום גם לך!" הוא אמר.

"אל תקום." התכופפתי ונתתי לו נשיקה. "קראת משהו מעניין?"

"הוציאו עיבוד חדש לקולנוע של 'השפעה'," הוא אמר והציג לי את הביקורת.

"אה," אמרתי. "אוֹסטֶן למתקדמים."

"בדיוק."

"אני הולכת לעזור לאימא עם הארוחה."

"בסדר, מותק," הוא אמר, פרש שוב את העיתון והסתדר במושבו עד שמצא את התנוחה הקבועה שלו, שהכרתי טוב כל כך.

כשנכנסתי למטבח אימא חתכה תפרחות ברוקולי, שהלכו ונערמו לצד תלולית של פרוסות קיווי. מתוך רמקול בקע קולה הרם של אישה שדיברה בהדגשה על הסתנכרנות עם התשוקות המיניות של גברים.

"מה זה?" שאלתי.

"זה ספר מוקלט, 'משגל' של אנדריאה דבורקין."

"זה... מה?" שאלתי והחלשתי את עוצמת הקול בכמה דרגות.

"אנדריאה דבורקין. היא פמיניסטית מפורסמת. בטח ראית תמונה שלה פעם, בחורה גדולה כזאת, אבל בלי הרבה חוש הומור. היא מאוד חכמה, וגם..."

"אני יודעת מי זאת אנדריאה דבורקין. התכוונתי, למה את מקשיבה לספר שלה?"

"בשביל 'לגימות בין השורות'."

"מועדון הקריאה שסיפרת לי עליו?"

היא פלטה אנחה דרמטית והוציאה מהמקרר מלפפון. "נינה, זה לא מועדון קריאה, זה סלון ספרותי."

"מה ההבדל?"

"טוב," היא אמרה והידקה את שפתיה באופן שהסגיר את העונג הברור שלה מכך שהיא צריכה להסביר פעם נוספת את ההבדל בין מועדון קריאה לסלון ספרותי. "אני וכמה חברות החלטנו ליזום מפגש דו־חודשי שבו לא רק נדבר על הספרים, אלא נדון ונחליף רעיונות, ככה שזה הרבה יותר רחב יריעה מזה. לכל מפגש יש נושא אחר, ואנחנו מקיימות דיונים, מקריאות שירים ומשתפות סיפורים אישיים שקשורים לנושא שעל הפרק."

"מה הנושא של המפגש הבא?"

"הנושא הוא: האם כל סקס הטרוסקסואלי הוא בעצם אונס?"

"הבנתי. ומי המשתתפות?"

"אנני, קתי, שרה מקבוצת הריצה שלי, גלוריה, מרטין, הבן דוד הגיי של גלוריה ומרגרט שמתנדבת איתי בחנות הצדקה. כל אחת מביאה מנה. אני מכינה שיפודי חלוּמי," היא אמרה, ניגשה עם קרש החיתוך אל הבלנדר ומילאה אותו בתערובת הפירות והירקות.

"מאיפה העניין הפתאומי הזה בפמיניזם?"

היא לחצה על כפתור, וזמזום מחריש אוזניים בקע מהמכשיר שעה שכתש את החתיכות לעיסה בצבע ירקרק.

"לא הייתי אומרת שזה פתאומי כל כך," היא צעקה מבעד לשאגות החשמליות. היא כיבתה את הבלנדר ומזגה את הנוזל הסיבי למראה לכוס גדולה ורחבה.

"זה נשמע מצוין, אימא," אמרתי בהכנעה. "ממש מגניב שאת מוצאת נושאים כאלה שמעניינים אותך."

"נכון," היא אמרה. "ואני היחידה שיש לה חדר פנוי בבית, אז אמרתי להן שאנחנו יכולות לקיים את 'לגימות בין השורות' פה אצלנו."

"אבל אין לכם חדר פנוי."

"חדר העבודה של אבא שלך."

"אבא צריך את חדר העבודה שלו."

"החדר לא הולך לשום מקום, אבל זה לא הגיוני שיש לנו חדר שלם בבית שבקושי משתמשים בו, אנחנו לא משפחת המלוכה."

"מה עם הספרים שלו?"

"העברתי אותם למדפים פה למטה."

"מה עם כל המסמכים שלו?"

"כל מה שחשוב נמצא במחשב. יש שם המון ניירת שאפשר להעיף."

"תני לי לעבור על זה קודם," אמרתי בנימה שהזכירה מעט תחינה של ילדה יבבנית. "אולי יש שם דברים שחשובים לו. או שיכולים להיות שימושיים בהמשך, כשנצטרך לעזור לו להיזכר במשהו..."

"בטח, בטח," היא אמרה ולגמה מהשייק שלה. נחיריה נפערו בסלידה. "הכול בקומה למעלה, בכמה ערימות, את תראי את זה ברגע שתעלי במדרגות."

"אוקיי, תודה," אמרתי וחייכתי לעברה חיוך מפייס. נשמתי נשימת יוגה עמוקה ובלתי נראית. "אז מה קורה חוץ מזה?"

"לא הרבה. אה, החלטתי לשנות את השם שלי."

"מה? למה?"

"אף פעם לא אהבתי את השם ננסי, הוא ממש מיושן."

"את לא חושבת שזה קצת מוזר לשנות את השם עכשיו? כולם מכירים אותך בתור ננסי, קצת מאוחר מדי לאנשים להתרגל לשם חדש."

"אז אני זקנה מדי, זה מה שאת אומרת בעצם," היא אמרה.

"לא, אני רק אומרת שהגיוני יותר לנסות לאמץ שם חדש בשבוע הראשון של התיכון, לא בגיל חמישים ומשהו."

"טוב, כבר החלטתי שאני משנה את השם ובדקתי איך עושים את זה, ככה שזה סגור."

"ואיזה שם בחרת?"

"מנדי."

"מנדי?"

"מנדי."

"אבל את לא חושבת," נשמתי נשימת יוגה עמוקה נוספת. "שמנדי וננסי הם שמות די דומים? כאילו, זה כמעט חרוז."

"לגמרי לא."

"לגמרי כן, קוראים לזה חרוז תנועה."

"ידעתי שתגיבי ככה. ידעתי שתבקרי אותי, את תמיד עושה את זה. אני לא מבינה מה אכפת לך בכלל, אני פשוט רוצה לאהוב את השם שלי."

"אימא!" הפצרתי בה. "אני לא מבקרת אותך. אבל את מבינה שזה דבר די מוזר להכריז עליו ככה פתאום."

"זה לא ככה פתאום, תמיד אמרתי לך שאני אוהבת את השם מנדי! תמיד אמרתי לך שאני חושבת שזה שם אלגנטי וכיפי."

"בסדר, נכון, זה שם אלגנטי וכיפי, אבל יש עוד עניין שכדאי לחשוב עליו," הנמכתי את קולי. "זה לא בדיוק הזמן הכי טוב בשביל אבא להתרגל לכך שאשתו בשלושים וחמש השנים האחרונות החליפה את השם הפרטי שלה."

"אל תדברי שטויות, זה שינוי מאוד נקודתי בסך הכול," היא אמרה. "לא צריך לעשות מזה עניין כזה גדול."

"זה סתם יבלבל אותו."

"אין לי זמן לדבר על זה עכשיו," היא אמרה. "אני פוגשת את גלוריה לתרגול ויניאסה."

"את לא אוכלת איתנו? באתי לפה במיוחד כדי לאכול איתכם צהריים."

"יש בבית המון אוכל. את שפית, בכל זאת. אני אחזור בעוד כמה שעות," היא אמרה ולקחה את צרור המפתחות שלה.

חזרתי פנימה והבטתי באבא, שעדיין היה שקוע בעיתון.

"אבא?"

"כן, בוטן?" הוא ענה ופנה להביט בי. חשתי הבהוב של הקלה כששמעתי אותו משתמש בכינוי החיבה שלי כילדה. כמו כל כינוי חיבה, גם הכינוי שלי התקבע לאחר מגוון הטיות פתלתלות וחסרות היגיון — התחלתי בתור נינה־במבינה, ואז הפכתי לבמבי, במבי־בוטן, בוטן־קוטן ובסופו של דבר פשוט לבוטן.

"אימא יצאה, אז אני עוד מעט אכין לנו ארוחת צהריים. מה דעתך על פריטטה?"

"פריטטה," הוא חזר אחריי. "מה זה אומר?"

"זה כמו חביתה, אבל עם סגנון. כמו חביתה שיצאה לבלות."

הוא צחק. "מצוין."

"אני רק רוצה לסדר כמה דברים בקומה למעלה, ואז אני אכין לנו. אתה רוצה איזה טוסט קטן בינתיים? או משהו אחר?" הבטתי בפניו ומייד התחרטתי שלא ניסחתי את השאלה בצורה פשוטה יותר. רוב הזמן הוא עדיין הצליח לקבל החלטות מהירות, אבל מפעם לפעם הבחנתי שהוא הולך לאיבוד בים התשובות האפשריות לשאלה ובאותו רגע הצטערתי שלא חסכתי ממנו את הבלבול הזה ופשוט שאלתי, "טוסט, כן או לא?"

"אולי," הוא אמר וקימט מעט את מצחו. "אני לא בטוח, אני פשוט אחכה קצת."

"טוב, תעדכן אותי."

גררתי את שלושת הארגזים לחדר שלי, שדבר לא השתנה בו מאז שעזבתי את הבית לפני יותר מעשר שנים, והוא נראה כמו מוזיאון המוקדש לסגנון החיים של נערות בעשור הראשון של שנות האלפיים. קירות בצבע לילך, תמונות של חברים מבית הספר מודבקות על ארון הבגדים וצמידי הכניסה הסדוקים והמאפירים לפסטיבלים שקתרין ואני אספנו במשותף, אשר השתלשלו כעת מהמראה. פרשתי את המסמכים על הרצפה ועיינתי בהם, רובם עסקו בתורים ובתוכניות. לא היה בהם שום זכר לרגש או למערכות יחסים: סתם מצבור של דפי שורות ישנים עם פרטי תורים לרופא השיניים ולוח חופשות בית ספרי מסוף שנות התשעים, ערימות של עיתונים ישנים ובהם כתבות שכנראה משכו את תשומת ליבו. היו שם מכתבים וכרטיסי ברכה שחילצתי מהערימה המיועדת לזריקה: גלויה עמוסה מלל מאחיו המנוח של אבי, דודי ניק, שבה הפליג בתלונות על האוכל השמנוני באי היווני פקסוס; כרטיס ברכה מאחד מתלמידיו לשעבר של אבי, שבו הודה לו על העזרה בהרשמה לאוקספורד ותמונה שלו, קורן מאושֶׁר, מחוץ לקולג' מגדלן, ביום שבו סיים את התואר. ידעתי שאימא צודקת, הוא לא באמת זקוק לשאריות היומיום האלה, אם כי הבנתי למה הוא בחר לשמור אותן. גם לי היו קופסאות נעליים עם כרטיסי קולנוע מהדייטים הראשונים שלי עם ג'ו, וחשבונות חשמל ומים מדירות שכבר לא גרתי בהן. לא ידעתי למה, אבל הדברים האלה היו חשובים לי — הם היו מעין הוכחה לחיים שחייתי, למקרה שאצטרך להשתמש בהם ביום מן הימים, כמו רישיון נהיגה או דרכון. אולי הייתה לאבא איזו תחושה שכדאי לו לפרוט את הזמן החולף למסמכים, לדפי שורות, למכתבים ולגלויות, למקרה שהקבצים המקוריים שבתוכו יימחקו לבלי שוב.

לפתע פילחה את אוזניי הצווחה מחרישת האוזניים של גלאי העשן. מיהרתי למטה בעקבות הריח השרוף. אבא עמד במטבח, רכן והשתעל מעל המצנם המעשן ושלף מהחריצים קצוות עמודים חרוכים של ה'אובזרבר'.

"אבא!" צעקתי כדי לגבור על הצפצוף הגבוה ונופפתי בידיי בניסיון לפזר את העשן. "מה אתה עושה?"

הוא הביט בי בבהלה, כאילו התעורר מחלום. עשן הסתלסל מחתיכת העיתון המקופלת שבידו. הוא הסתכל מטה על המצנם, ואז הרים אליי את מבטו.

"אני לא יודע," הוא אמר.

 

 

עוד על הספר

  • תרגום: מיה אשל
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 358 עמ' מודפסים
נראה לאחרונה דולי אלדרטון

1

המגורים בפרוור בצפון לונדון היו בשביל ההורים שלי עניין של נוחות ותו לא. בכל פעם ששאלתי אותם למה הם עברו ממזרח לונדון לפרוורים כשהייתי בת עשר, הם תמיד דיברו על כך במונחים פרקטיים: זו הייתה שכונה בטוחה יותר, הם יכלו לקנות בית קצת יותר גדול, זה קרוב לעיר, יש גישה נוחה לכביש המהיר ויש הרבה בתי ספר באזור. ההורים שלי החליטו לבנות את חייהם בשכונת פּינֶר כמו שאנשים מחליטים באיזה מלון ליד שדה התעופה כדאי להם לישון לפני טיסה מוקדמת — מקום נוח, סולידי, שקט, לא יוצא דופן, אבל בהחלט מספיק טוב. דבר בשכונה שגרנו בה לא העניק להורים שלי סיפוק או קורת רוח — לא המראה של המקום, לא ההיסטוריה שלו, לא הפארקים, לא האדריכלות, וגם לא הקהילה או המנהגים המקומיים. הם חיו בפרוורים כי זה היה קרוב לדברים אחרים. הם הקימו את ביתם ובנו את חייהם מתוך שיקולי נוחות.

כשעוד הייתי חברה של ג'ו הוא נהג להשתמש בזהות הצפונית שלו כטיעון בוויכוחים שלנו, במטרה להוכיח שהוא יותר אותנטי ממני: שהוא שורשי יותר ולכן אוטומטית הוא הצודק. זו הייתה התכונה שהכי סלדתי ממנה אצלו — איך שהוא היה מנפנף בכך שהוא מיורקשייר כאילו מדובר בתעודת יושר, כאילו כל האסוציאציות הרומנטיות של כורי פחם וביצות אמורות לעשות בשבילו את כל העבודה. כשרק התחלנו לצאת הוא אהב לגרום לי להרגיש כאילו גדלנו בגלקסיות שונות, רק מפני שאימא שלו עבדה כספרית בשפילד ואימא שלי עבדה כפקידת קבלה בהארלו. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי לבית של ההורים שלו — בית צנוע בן שלושה חדרים בפרוורי שפילד — הרגשתי שרימו אותי. אם לא הייתי יודעת שאני ביורקשייר, הייתי יכולה להישבע שאנחנו נוסעים בפרוזדור הכפרי של בתים עם טיח מגורען וחלונות מחולקים לריבועים שפונים לרחוב שבין לונדון להרטשפורדשייר, שם העברתי את נעוריי. הרחוב ללא מוצא שבו גדל ג'ו נראה בדיוק כמו הרחוב ללא מוצא שבו גדלתי אני, הבתים שם נראו אותו דבר והמקרר היה עמוס באותם יוגורטים עם מחית פירות ואותו לחם שום קפוא. היו לו אופניים בדיוק כמו שלי, שבהם הוא נסע בתור נער בכל סוף שבוע הלוך ושוב לאורך אותם רחובות משובצים בבתים עם גג רעפים אדום, בדיוק כמוני. גם לו חגגו יום הולדת ב'פיצה אקספרס', בדיוק כמו שחגגו לי. התרמית נחשפה. "מספיק כבר להעמיד פנים שגדלנו בשני עולמות שונים, ג'ו," אמרתי לו כשחזרנו ברכבת הביתה. "מספיק כבר להעמיד פנים שיצאת מתוך שיר של ג'רוויס קוקר על בחור שמאוהב במשרתת. אתה לא יצאת מהשיר הזה, בדיוק כמו שאני לא יצאתי משיר של צ'אז אנד דייב. שנינו גדלנו בפרוורים."

בשנים האחרונות התחלתי להתגעגע לשכונה הקטנה שבה גדלתי. לרחובות הראשיים, עם מינון גבוה של מרפאות שיניים, מספרות וסוכנויות הימורים, והיעדר מוחלט של בתי קפה שאינם סניף של רשת. התגעגעתי להליכה הארוכה מתחנת הרכבת לבית של ההורים שלי. לנשים עם תספורת הקארה הזהה, לגברים המקריחים, לנערים בקפוצ'ונים. להיעדר המוחלט של אינדיבידואליזם; לכניעה השקטה לבינוניות. חיי כאדם בוגר הפכו מהר מאוד לחיים של מבוגרת — הכרוכים באינספור החלטות יומיומיות בדבר הזהות שלי, העמדות הפוליטיות שלי וספּק האינטרנט שלי — והשיבה לנוף נעוריי, אפילו למשך אחר צהריים אחד, תמיד נראתה לי כמו חזרה בזמן. כשביקרתי בפינר, חזרתי להיות בת שבע־עשרה, ולו ליום אחד. יכולתי להעמיד פנים שהעולם שלי עדיין צר, שאין לי שום החלטות חשובות לקבל ושהכול פתוח ואני יכולה לעשות כל מה שרק ארצה.

אימא פתחה את הדלת כמו שהיא תמיד פתחה את הדלת — בהיסח דעת שנועד להבהיר שיש לה הרבה מאוד מה לעשות. כשראתה אותי היא שלחה לעברי חיוך עקום ומתנצל, בעוד שפופרת הטלפון האלחוטי תחובה לה בין האוזן לכתף. "סליחה," היא אמרה בלי קול וגלגלה את עיניה. פלג גופה התחתון היה עטוי פריט לבוש עשוי בד טריקו שלא היה מספיק מוגדר בשביל להיקרא מכנסיים, לא היה מספיק צמוד בשביל להיקרא טייטס ולא היה בלוי מספיק בשביל להיקרא פיג'מה. היא לבשה חולצת טריקו אפורה עם צווארון עגול וענדה את סט התכשיטים הרגיל שלה: צמיד זהב עבה, צמיד חישוק מזהב, עגילי פנינה צמודים לאוזן, שרשרת זהב מחוליות שטוחות וטבעת נישואים מזהב. הניחוש שלי היה שהיא בדרך לעשות פעילות גופנית כלשהי, או שבדיוק חזרה משם — מאז שמלאו לה חמישים, אימא שלי התמכרה לפעילות גופנית, אבל התחביב הזה לא עזר לה להוריד אפילו מאה גרם. היא הייתה עטופה בשכבה הרכה האופיינית לנשים בגיל העמידה, מעט שומן מתחת לסנטר, פלג גוף אמצעי שהתרחב, עודפי עור בגב שנשפכו משני צידי החזייה שלה ונראו בבירור מבעד לחולצה. והיא עדיין הייתה יפהפייה. מין יופי עיני עגל כזה שאינו מסעיר, אבל מחמם את ליבך ומושך אותך אליו כמו מגנט — כמו מדורה או זר ורדים או קוקר ספניאל זהוב. היה לה שיער עבה ושופע בצבע אספרסו עם כמה קווצות שיבה בתסרוקת קארה. הגוונים הבהירים בשערה נצצו לאורה של מנורת התקרה מאיקאה. בכל הנוגע למראה החיצוני שלי, לא ירשתי מאימא שלי כמעט כלום.

"כן, אין בעיה," היא אמרה לתוך השפופרת וסימנה לי להיכנס. "מעולה, טוב, אז בואי נקבע להיפגש לקפה בשבוע הבא. תעדכני אותי מתי נוח לך. אני אביא לך את ערכת הטארוט שסיפרתי לך עליה. ממש לא, את יכולה לשמור אותה אצלך. בערוץ הקניות, זו לא בעיה. טוב, טוב. אז נדבר. ביי!" היא סיימה את השיחה וחיבקה אותי, וכעבור רגע הרחיקה אותי ממנה והביטה בפוני שלי. "זה חדש," היא אמרה ובחנה אותו במבט מהורהר כאילו הוא הגדרה של 3 מאונך בתשבץ.

"כן," אמרתי בשעה שהנחתי את התיק שלי וחלצתי את נעליי (כל מי שנכנס לבית היה חייב לחלוץ נעליים, חוק שנאכף בקשיחות לפחות כמו במסגד איה סופיה). "הסתפרתי לפני יום ההולדת. חשבתי שהפוני יעזור להסתיר את הקמטים בני השלושים ושתיים שלי על המצח בן השלושים ושתיים שלי."

"אל תדברי שטויות," היא אמרה והסיטה אותו בעדינות. "את לא צריכה וילון על הראש שלך בשביל זה, את פשוט צריכה מייק־אפ טוב."

חייכתי, לא נפגעתי אבל זה גם לא שעשע אותי. כבר התרגלתי שאימא שלי מאוכזבת מכמה שהבת שלה לא נשית. היא הייתה שמחה לקבל בת שתצא איתה לשופינג של בגדים לחג ותקשקש איתה על פריימרים כבסיס לאיפור. כשהיינו נערות וקתרין הייתה באה לביקור, אימא שלי הייתה מוציאה את כל התכשיטים והתיקים שהיא כבר לא צריכה, והן היו עוברות עליהם כמו חברות הכי טובות בסיבוב בקניון. היא התאהבה גם בלולה ברגע שפגשה אותה, אך ורק מפני ששתיהן אהבו אותו מותג של היילייט לפנים.

"איפה אבא?" שאלתי.

"קורא," היא ענתה.

הצצתי מבעד לדלתות הצרפתיות של הסלון וראיתי את הצדודית של אבי מבצבצת מהכורסה הירוקה שלו. רגליו היו מונחות על הדום וספל תה גדול ניצב על השולחן הקטן לידו. הסנטר הבולט והאף הארוך שלו — שירשתי ממנו — בלטו מפניו כמו שני רצים שמנסים להגיע לקו הסיום.

בין אימא לאבא היה פער גילים של שבע־עשרה שנה. הם נפגשו כשאבא היה סגן מנהל בית ספר ציבורי במרכז לונדון, וסוכנות כוח האדם של אימא שלי שלחה אותה לעבוד כפקידת קבלה בדיוק באותו בית ספר. היא הייתה בת עשרים וארבע, הוא היה בן ארבעים ואחת. ההבדלים ביניהם היו גדולים לפחות כמו פער הגילים ביניהם. אבא היה רגיש, עדין, סקרן, מופנם ואינטלקטואל — כמעט לא היה נושא שלא עניין אותו. אימא הייתה פרקטית, פעלתנית, מחושבת, ישירה וסמכותית. כמעט לא היה עניין שהיא לא התערבה בו באופן כזה או אחר.

בחנתי אותו לרגע דרך דלתות הזכוכית. מכאן הוא נראה כמו האבא שהכרתי תמיד, קורא את ה'אובזרבר', מוכן לספר לי איך מטפלים בפסולת בסין או לחלוק איתי עשר עובדות שלא ידעתי על ווליס סימפסון או על מין מסוים של בז שמצוי בסכנת הכחדה. אבא שלי תמיד זכר אותי — לא רק את הפנים שלי, אלא את כל מה שהפך אותי למי שאני — והוא ידע לשלוף את המידע בתוך רגע: איך קראו לחבר הדמיוני שהיה לי בילדות, על מה כתבתי את התזה שלי, מה הדמות האהובה עליי בספר האהוב עליי ומה שמות כל הרחובות שבהם גרתי בחיי. כשהבטתי בפניו כעת עדיין ראיתי את אבא שלי, אבל משהו בעיניו הפחיד אותי — לפעמים נראה שכל הידע שלו על העולם נקרע לגזרים ונפוץ לכל עבר, ושהוא מנסה לחבר את כל הפיסות ולבנות מהן תמונה הגיונית.

לפני שנתיים היה לאבא שבץ. חודשיים אחרי שהוא החלים כבר ידענו שהוא לא לגמרי חזר לעצמו. אבא שלי, אדם חריף ושכלתני, נעשה פתאום איטי. הוא התחיל לשכוח שמות של בני משפחה ושל חברים קרובים. הביטחון העצמי שלו התערער והיכולת שלו לקבל החלטות הלכה ופחתה. כשיצאנו לטיולים הוא היה משוטט לבד והולך לאיבוד. פעמים רבות שכח את שם הרחוב שבו הוא גר. בהתחלה אימא שלי ואני ייחסנו את כל השינויים הללו להזדקנות, ממאנות להכיר באפשרות שמדובר במשהו חמור יותר. ואז, יום אחד, אימא שלי קיבלה טלפון מאדם זר שאמר לה שהרכב של אבא שלי מקיף את אותה כיכר כבר עשרים דקות. בסופו של דבר מישהו הצליח לשכנע אותו לעצור בצד — לא היה לו מושג באיזו יציאה לרדת. לקחנו אותו לרופא המשפחה, הוא עשה לו כמה בדיקות והערכה קוגניטיבית ושלח אותו לאם־אר־איי. התוצאות אישרו כי מה שחששנו מפניו אכן קרה.

"הַיי, אבא," אמרתי והתקדמתי לעברו. הוא הרים את מבטו מהעיתון.

"שלום גם לך!" הוא אמר.

"אל תקום." התכופפתי ונתתי לו נשיקה. "קראת משהו מעניין?"

"הוציאו עיבוד חדש לקולנוע של 'השפעה'," הוא אמר והציג לי את הביקורת.

"אה," אמרתי. "אוֹסטֶן למתקדמים."

"בדיוק."

"אני הולכת לעזור לאימא עם הארוחה."

"בסדר, מותק," הוא אמר, פרש שוב את העיתון והסתדר במושבו עד שמצא את התנוחה הקבועה שלו, שהכרתי טוב כל כך.

כשנכנסתי למטבח אימא חתכה תפרחות ברוקולי, שהלכו ונערמו לצד תלולית של פרוסות קיווי. מתוך רמקול בקע קולה הרם של אישה שדיברה בהדגשה על הסתנכרנות עם התשוקות המיניות של גברים.

"מה זה?" שאלתי.

"זה ספר מוקלט, 'משגל' של אנדריאה דבורקין."

"זה... מה?" שאלתי והחלשתי את עוצמת הקול בכמה דרגות.

"אנדריאה דבורקין. היא פמיניסטית מפורסמת. בטח ראית תמונה שלה פעם, בחורה גדולה כזאת, אבל בלי הרבה חוש הומור. היא מאוד חכמה, וגם..."

"אני יודעת מי זאת אנדריאה דבורקין. התכוונתי, למה את מקשיבה לספר שלה?"

"בשביל 'לגימות בין השורות'."

"מועדון הקריאה שסיפרת לי עליו?"

היא פלטה אנחה דרמטית והוציאה מהמקרר מלפפון. "נינה, זה לא מועדון קריאה, זה סלון ספרותי."

"מה ההבדל?"

"טוב," היא אמרה והידקה את שפתיה באופן שהסגיר את העונג הברור שלה מכך שהיא צריכה להסביר פעם נוספת את ההבדל בין מועדון קריאה לסלון ספרותי. "אני וכמה חברות החלטנו ליזום מפגש דו־חודשי שבו לא רק נדבר על הספרים, אלא נדון ונחליף רעיונות, ככה שזה הרבה יותר רחב יריעה מזה. לכל מפגש יש נושא אחר, ואנחנו מקיימות דיונים, מקריאות שירים ומשתפות סיפורים אישיים שקשורים לנושא שעל הפרק."

"מה הנושא של המפגש הבא?"

"הנושא הוא: האם כל סקס הטרוסקסואלי הוא בעצם אונס?"

"הבנתי. ומי המשתתפות?"

"אנני, קתי, שרה מקבוצת הריצה שלי, גלוריה, מרטין, הבן דוד הגיי של גלוריה ומרגרט שמתנדבת איתי בחנות הצדקה. כל אחת מביאה מנה. אני מכינה שיפודי חלוּמי," היא אמרה, ניגשה עם קרש החיתוך אל הבלנדר ומילאה אותו בתערובת הפירות והירקות.

"מאיפה העניין הפתאומי הזה בפמיניזם?"

היא לחצה על כפתור, וזמזום מחריש אוזניים בקע מהמכשיר שעה שכתש את החתיכות לעיסה בצבע ירקרק.

"לא הייתי אומרת שזה פתאומי כל כך," היא צעקה מבעד לשאגות החשמליות. היא כיבתה את הבלנדר ומזגה את הנוזל הסיבי למראה לכוס גדולה ורחבה.

"זה נשמע מצוין, אימא," אמרתי בהכנעה. "ממש מגניב שאת מוצאת נושאים כאלה שמעניינים אותך."

"נכון," היא אמרה. "ואני היחידה שיש לה חדר פנוי בבית, אז אמרתי להן שאנחנו יכולות לקיים את 'לגימות בין השורות' פה אצלנו."

"אבל אין לכם חדר פנוי."

"חדר העבודה של אבא שלך."

"אבא צריך את חדר העבודה שלו."

"החדר לא הולך לשום מקום, אבל זה לא הגיוני שיש לנו חדר שלם בבית שבקושי משתמשים בו, אנחנו לא משפחת המלוכה."

"מה עם הספרים שלו?"

"העברתי אותם למדפים פה למטה."

"מה עם כל המסמכים שלו?"

"כל מה שחשוב נמצא במחשב. יש שם המון ניירת שאפשר להעיף."

"תני לי לעבור על זה קודם," אמרתי בנימה שהזכירה מעט תחינה של ילדה יבבנית. "אולי יש שם דברים שחשובים לו. או שיכולים להיות שימושיים בהמשך, כשנצטרך לעזור לו להיזכר במשהו..."

"בטח, בטח," היא אמרה ולגמה מהשייק שלה. נחיריה נפערו בסלידה. "הכול בקומה למעלה, בכמה ערימות, את תראי את זה ברגע שתעלי במדרגות."

"אוקיי, תודה," אמרתי וחייכתי לעברה חיוך מפייס. נשמתי נשימת יוגה עמוקה ובלתי נראית. "אז מה קורה חוץ מזה?"

"לא הרבה. אה, החלטתי לשנות את השם שלי."

"מה? למה?"

"אף פעם לא אהבתי את השם ננסי, הוא ממש מיושן."

"את לא חושבת שזה קצת מוזר לשנות את השם עכשיו? כולם מכירים אותך בתור ננסי, קצת מאוחר מדי לאנשים להתרגל לשם חדש."

"אז אני זקנה מדי, זה מה שאת אומרת בעצם," היא אמרה.

"לא, אני רק אומרת שהגיוני יותר לנסות לאמץ שם חדש בשבוע הראשון של התיכון, לא בגיל חמישים ומשהו."

"טוב, כבר החלטתי שאני משנה את השם ובדקתי איך עושים את זה, ככה שזה סגור."

"ואיזה שם בחרת?"

"מנדי."

"מנדי?"

"מנדי."

"אבל את לא חושבת," נשמתי נשימת יוגה עמוקה נוספת. "שמנדי וננסי הם שמות די דומים? כאילו, זה כמעט חרוז."

"לגמרי לא."

"לגמרי כן, קוראים לזה חרוז תנועה."

"ידעתי שתגיבי ככה. ידעתי שתבקרי אותי, את תמיד עושה את זה. אני לא מבינה מה אכפת לך בכלל, אני פשוט רוצה לאהוב את השם שלי."

"אימא!" הפצרתי בה. "אני לא מבקרת אותך. אבל את מבינה שזה דבר די מוזר להכריז עליו ככה פתאום."

"זה לא ככה פתאום, תמיד אמרתי לך שאני אוהבת את השם מנדי! תמיד אמרתי לך שאני חושבת שזה שם אלגנטי וכיפי."

"בסדר, נכון, זה שם אלגנטי וכיפי, אבל יש עוד עניין שכדאי לחשוב עליו," הנמכתי את קולי. "זה לא בדיוק הזמן הכי טוב בשביל אבא להתרגל לכך שאשתו בשלושים וחמש השנים האחרונות החליפה את השם הפרטי שלה."

"אל תדברי שטויות, זה שינוי מאוד נקודתי בסך הכול," היא אמרה. "לא צריך לעשות מזה עניין כזה גדול."

"זה סתם יבלבל אותו."

"אין לי זמן לדבר על זה עכשיו," היא אמרה. "אני פוגשת את גלוריה לתרגול ויניאסה."

"את לא אוכלת איתנו? באתי לפה במיוחד כדי לאכול איתכם צהריים."

"יש בבית המון אוכל. את שפית, בכל זאת. אני אחזור בעוד כמה שעות," היא אמרה ולקחה את צרור המפתחות שלה.

חזרתי פנימה והבטתי באבא, שעדיין היה שקוע בעיתון.

"אבא?"

"כן, בוטן?" הוא ענה ופנה להביט בי. חשתי הבהוב של הקלה כששמעתי אותו משתמש בכינוי החיבה שלי כילדה. כמו כל כינוי חיבה, גם הכינוי שלי התקבע לאחר מגוון הטיות פתלתלות וחסרות היגיון — התחלתי בתור נינה־במבינה, ואז הפכתי לבמבי, במבי־בוטן, בוטן־קוטן ובסופו של דבר פשוט לבוטן.

"אימא יצאה, אז אני עוד מעט אכין לנו ארוחת צהריים. מה דעתך על פריטטה?"

"פריטטה," הוא חזר אחריי. "מה זה אומר?"

"זה כמו חביתה, אבל עם סגנון. כמו חביתה שיצאה לבלות."

הוא צחק. "מצוין."

"אני רק רוצה לסדר כמה דברים בקומה למעלה, ואז אני אכין לנו. אתה רוצה איזה טוסט קטן בינתיים? או משהו אחר?" הבטתי בפניו ומייד התחרטתי שלא ניסחתי את השאלה בצורה פשוטה יותר. רוב הזמן הוא עדיין הצליח לקבל החלטות מהירות, אבל מפעם לפעם הבחנתי שהוא הולך לאיבוד בים התשובות האפשריות לשאלה ובאותו רגע הצטערתי שלא חסכתי ממנו את הבלבול הזה ופשוט שאלתי, "טוסט, כן או לא?"

"אולי," הוא אמר וקימט מעט את מצחו. "אני לא בטוח, אני פשוט אחכה קצת."

"טוב, תעדכן אותי."

גררתי את שלושת הארגזים לחדר שלי, שדבר לא השתנה בו מאז שעזבתי את הבית לפני יותר מעשר שנים, והוא נראה כמו מוזיאון המוקדש לסגנון החיים של נערות בעשור הראשון של שנות האלפיים. קירות בצבע לילך, תמונות של חברים מבית הספר מודבקות על ארון הבגדים וצמידי הכניסה הסדוקים והמאפירים לפסטיבלים שקתרין ואני אספנו במשותף, אשר השתלשלו כעת מהמראה. פרשתי את המסמכים על הרצפה ועיינתי בהם, רובם עסקו בתורים ובתוכניות. לא היה בהם שום זכר לרגש או למערכות יחסים: סתם מצבור של דפי שורות ישנים עם פרטי תורים לרופא השיניים ולוח חופשות בית ספרי מסוף שנות התשעים, ערימות של עיתונים ישנים ובהם כתבות שכנראה משכו את תשומת ליבו. היו שם מכתבים וכרטיסי ברכה שחילצתי מהערימה המיועדת לזריקה: גלויה עמוסה מלל מאחיו המנוח של אבי, דודי ניק, שבה הפליג בתלונות על האוכל השמנוני באי היווני פקסוס; כרטיס ברכה מאחד מתלמידיו לשעבר של אבי, שבו הודה לו על העזרה בהרשמה לאוקספורד ותמונה שלו, קורן מאושֶׁר, מחוץ לקולג' מגדלן, ביום שבו סיים את התואר. ידעתי שאימא צודקת, הוא לא באמת זקוק לשאריות היומיום האלה, אם כי הבנתי למה הוא בחר לשמור אותן. גם לי היו קופסאות נעליים עם כרטיסי קולנוע מהדייטים הראשונים שלי עם ג'ו, וחשבונות חשמל ומים מדירות שכבר לא גרתי בהן. לא ידעתי למה, אבל הדברים האלה היו חשובים לי — הם היו מעין הוכחה לחיים שחייתי, למקרה שאצטרך להשתמש בהם ביום מן הימים, כמו רישיון נהיגה או דרכון. אולי הייתה לאבא איזו תחושה שכדאי לו לפרוט את הזמן החולף למסמכים, לדפי שורות, למכתבים ולגלויות, למקרה שהקבצים המקוריים שבתוכו יימחקו לבלי שוב.

לפתע פילחה את אוזניי הצווחה מחרישת האוזניים של גלאי העשן. מיהרתי למטה בעקבות הריח השרוף. אבא עמד במטבח, רכן והשתעל מעל המצנם המעשן ושלף מהחריצים קצוות עמודים חרוכים של ה'אובזרבר'.

"אבא!" צעקתי כדי לגבור על הצפצוף הגבוה ונופפתי בידיי בניסיון לפזר את העשן. "מה אתה עושה?"

הוא הביט בי בבהלה, כאילו התעורר מחלום. עשן הסתלסל מחתיכת העיתון המקופלת שבידו. הוא הסתכל מטה על המצנם, ואז הרים אליי את מבטו.

"אני לא יודע," הוא אמר.