יערה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יערה
הוספה למועדפים

יערה

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אסף עמית הוא נשוי ואב לשלושה, אדריכל ומעצב, שכתיבתו בוחנת טראומת ילדות והלכי נפש של דמויות מורכבות, מבעד לשכבות של פרקי חיים ותעתועי זיכרונות. 

תקציר

את האזור הכרתי, ובכל זאת רק בעיצומה של המדידה, כשצפיתי מחלונו של חדר קריר ומוצל אל בניין שכן שמרפסותיו סגורות בתריסים, ידעתי בוודאות שבדירה הזאת התגוררה יערה. מן החלון הזה צפתה בי, ואני ראיתיה לראשונה. 
הייתי משוקע בשגרת אותם ימי אוגוסט ארוכים ומצערים. ישבתי נבוך ומשועמם בכיסא הגלגלים, שם במרפסת ממול, ואילו יערה נופפה אלי בתנועת יד רחבה, כאותם תיירים שספינותיהם הלבנות חולפות חגיגיות על פני חופים של חולין. 

״יערה״ מאת אסף עמית הוא רומן סוחף, רגיש ומדויק. במרכז הספר דמותו של גור בן השלושים, אדריכל מתוסכל והתמודדותו עם טראומת ילדות קשה שממשיכה לנגוס בפולשנות בפרקיי זמן שונים בחייו. גור מעביר את חודשי ההיריון של אשתו הטרייה בחיפוש כפייתי אחר חברת נעוריו - יערה היפה והמסתורית שהופיעה בחייו לפני 18 שנה כשהשתקם מפציעה קשה בתאונה קטלנית בה נהרג אביו. יערה נתנה לו אז מבט ומגע שכה נזקק להם.
בספרו מאפשר עמית לקורא לצלול למסע אותנטי לתוך נבכי רגשותיו של גיבור מסוכסך כשהוא מנווט בתבונה בעקבות זרם התודעה של גיבורו, הוא מוביל אותנו בין פרקי חייו הסוערים של הגיבור באופן אינטואיטיבי נטול מגמה. 
הספר נכתב בתשומת-לב ובהקשבה נדירה להוויה הפנימית והסביבתית של הדמויות בשימוש בשפה מוקפדת, מדויקת ורגישה. המסע שנשזר מאותם שיטוטים במרחבי הזמן והסביבה מאפשרים לקורא לחוות באופן נדיר הצצה אותנטית ומרתקת לנפשו הפגועה של גור, גיבור ספרו שמתמודד באופן כרוני עם טראומה. 
כשהוא מתחקה אחר השתלשלות חייה של יערה, חוזר גור אל מקומות ששנים רבות נמנע מהם, ובתוך כדי שהוא צולל למעמקי הזיכרונות הכאובים וההזיות שהם מעוררים בו, נרקמים זה בזה כמה מסלולי עלילה: יחסיהם המורכבים של הגיבור עם זהרה, רעייתו שרק מבט זר מצית בה תשוקה, מהווה חייהם ואל ראשית הקשר ביניהם כשהיו סטודנטים בירושלים; הסיפור מאחורי ערגתו של הגיבור אל יערה; תהפוכות חייה ואהבת נעוריהם החשאית, בצל מות אביו, פציעתו הקשה ואמו השוקעת בייאוש. 

אסף עמית הוא אדריכל ומעצב, שכתיבתו בוחנת טראומת ילדות והלכי נפש של דמויות מורכבות, מבעד לשכבות של פרקי חיים ותעתועי זיכרונות. ברומן יערה הוא מתאר פרשיית אהבה משולשת במסע של התבגרות מאוחרת. 
״העדינות היא המאפיין הבולט ביותר בפואטיקה של אסף עמית. היכולת לשרטט אירועים מורכבים, כמיהות נפש וזיכרונות שאינם מרפים, בקו דק ויפהפה שמעניק לקורא חוויית קריאה מפעימה." 

רון דהן, סופר ומשורר 

פרק ראשון

בשבת, אחרי שזהרה בישרה לי נרגשת, חזרתי ונתקלתי במקלון הבדיקה שהראה תוצאה חיובית. היא השאירה אותו בתוך צנצנת שקופה, כמו פְּרס, על השידה בחדר השינה. עם ערב, כשבאו לבקרנו שני זוגות חברים, לגמנו חמישתנו בירה סביב השולחן בחצר, וזהרה בישרה להם את בשורתה. היא הציגה בפניהם את הבדיקה, בעוד אני החלתי מבריש את אבק השנים מעל שמך, יערה.

כי מבלי שהבנתי מדוע דווקא בעת שכה השתוקקתי לחיק מגונן - במקום לערוג אל ימי ילדותי בכפר, כשאבי עוד חי ואמי חזקה לצדו - נהיתי אל תקופת נעוריי הרעה.

***

כשחזרתי למבואת הבניין בכרמל, עם תיק כלי המדידה ששכחתי ברכב, לא מצאתי את שחר. טיפסתי במדרגות ואחזתי במעקה, כמו נזקקתי לו כדי למשוך את גופי כלפי מעלה. אך היה זה הזיכרון שהתעורר בי, אשר ממנו סירבתי להרפות.

כן, הכרתי מעקות כאלה בדיוק, של צינורות ברזל מכופפים. הכרתי היטב את האזור ואת צמד הבניינים האחים. דומים היו בממדיהם, בצבע הטיח ובחרכים המרובעים בקיר שלצד המרפסת. אבל בבניין הזה היו המרפסות פתוחות, ואילו במבנה ממול, שם בילדותי התגוררה סבתי, היו המרפסות סגורות בתריסים.

צל זיכרון עגום חלף בי, ומיד חזרו והיו הדברים כסדרם. רק מעקה המדרגות, שאחזתי בו בלי כוונה להרפות, עוד נראה כשייך לימים אחרים. במעלה מדרגות שחוקות כאלה נשאו אותי באלונקה אל דירת סבתי בקומה הרביעית. הייתי בן אחת עשרה, ובקצה כל גרם מדרגות, בבואם לפנות שמאלה, נאלצו החובשים להרים את האלונקה מעל המעקה, מעל כתפיהם.

הגעתי כעת לישורת הקומה השנייה כששמעתי מהקומה מעל את צעדיו הנחושים של שחר, ואת מוט המדידה שלו נגרר על הרצפה בעקבותיו.

שחר נקש נקישה מנומסת אחת, ולאחריה דפק בידו הקפוצה בתקיפות של איל ניגוח. אגב המהומה שהקים איתרתי לצד הדלת פעמון חשמלי. לחצתי עליו בפשטות יהירה, אבל המתג שקע בנקישה ריקה.

"הלו, הלו..." עלו קולות צעקה ניחרת כמתוך באר עמוקה, עד שנפתחה הדלת. לחייו הסמוקות של הדייר הזקן העידו שהנקישות הרמות דרסו את מענה קולו. כל אימת שביקש לדבר בקעו מגרונו הניחר שיעולים חריפים ורוצצו את מילותיו. "הנכד היה פה אתמול והכין את הבית," אמר לבסוף. הוא הורה ביד רפה בכיוון הסלון, וכך השתהה די זמן אף שידו רעדה. נדמה היה לי ששכח מעצם קיומה בעודו תר אחר המחשבה הבאה.

שולחן אובלי נמוך עמד במרכז הסלון, ובמרחק מה מהקירות ניצבו ספה נמוכה וזוג כורסאות תואמות, עם ידיות עץ וריפוד משבצות מבד מחוספס. הזקן ביקש את סליחתנו ואמר שהבית לרשותנו. אם צריך דבר מה, הוא יושב פה וקורא. הוא פתח ספר וסגר אותו סביב אצבעו במקום סימנייה, ובפסיעות צפופות ניגש לכורסה, הפנה גבו אליה ואז פסע באטיות לאחור עד שרגליו נתקלו בתחתיתה והוא צנח לישיבה.

בינתיים שחר השעין את מוט המדידה על הקיר, והתקין על לוח כתיבה נייר מילימטרי תכול וחדש. אחר סקר בעיניו את החלל סביבו בזמן שאני הוצאתי מהתיק את כלי המדידה. שעה קלה מדדנו את המטבח הצר ואת הסלון, כשאנו מהלכים סביב הזקן, ששקע בקריאת הספר שבין ידיו כמו היה מצוי לבדו. אחר כך נכנסנו ומדדנו את המסדרון והחדרים. בשובנו לסלון זקף הדייר את גבותיו והזכיר לנו את המרפסת, שווילונות ארוכים ועבים כיסו את צמד דלתות הזכוכית שסגר עליה.

את האזור הכרתי, ובכל זאת רק בעיצומה של המדידה, כשצפיתי מחלונו של חדר קריר ומוצל אל בניין שכן שמרפסותיו סגורות בתריסים, ידעתי בוודאות שבדירה הזאת התגוררה יערה. מן החלון הזה צפתה בי, ואני ראיתיה לראשונה.

הייתי משוקע בשגרת אותם ימי אוגוסט ארוכים ומצערים. ישבתי נבוך ומשועמם בכיסא הגלגלים, שם במרפסת ממול, ואילו יערה נופפה אלי בתנועת יד רחבה, כאותם תיירים שספינותיהם הלבנות חולפות חגיגיות על פני חופים של חולין.

אך עד מהרה משכה אותי סבתי מרים בכיסאי אל תוך הסלון האפלולי והגיפה את התריסים ברעש גדול. באור הקלוש שחדר בסדקים שבין הרפפות היא רכנה אלי בעיניים בוהקות ואמרה: "שכח ממנה. האבא שׁם דון ז׳ואן מפוקפק.״

כעבור יומיים עלה בידי להקדים את צאתי ממשרד המודדים ושבתי אל הכתובת הזו לבדי. הישיש פתח לי וישר פלט נהמה קצרה בגבות מורמות. הוא הסב את ראשו לאחור ומיד פנה אלי ושאל אם שכחתי כאן מטר או משהו. אחר שב וסקר את הרצפה מאחורי גבו, שבהקה באור בין הערביים שבא מדלתות המרפסת הפתוחות לרווחה.

סיפרתי לו בקצרה על דירת סבתי ועל מותה המפתיע, ואמרתי לו שמכוח דחף נוסטלגי אני מחפש אחר הדיירים שהתגוררו כאן בעבר.

הסבנו לסלון והוא הציע להכין תה. כפות רגליו היו נתונות בגרביים עבים דמויי גבס, וכשהלך ממני שפוף גב, היה גורר את רגליו, וסוליות כפכפיו המתחככות ברצפה הפיקו מעין נשיפות קטר עצל.

הרמתי את זרועי השמאלית לאורך משענת הגב, בהנחה שיש לי כמה דקות לבדי. שיקעתי את גופי במושב הספה ועד מהרה זקפתי גבי באי-נחת. ליטפתי את זיפי זקני הקצר והשטתי מבט בחדר המגורים, שבו ניצבה כוננית ספרים ארוכה של עץ כהה, ועל הקיר מעליה נתלה זוג ציורי שמן קטנים במסגרות תואמות.

אולי אספיק עוד לגשת אל החלון בחדרה של יערה? תהיתי כיצד הצטייר אז מבעד חלונה אותו ילד חיוור שישב בכיסא גלגלים במרפסת ממול, ואם עדיין מגיפים בה בזעם תריסי רפפה נגררים בגון ירוק אפרפר, אך לא אזרתי אומץ לקום והפכתי בזאת שוב ושוב, עד שבאה לאוזניי הצטלצלות כפיות בספלים של זכוכית. מבטי סב אל פינה אפלולית בירכתי הדירה, משם עלתה אוושת סוליות נגררות שהלכה וגברה, ולבסוף נקשרה בצללית הזקן שהגיח, נושא בכל יד ספל זכוכית שהתה החום מהביל מתוכו.

"כן, כן, הדירה הזו לא בבעלותי. אבל אצלנו דווקא אשתי, זכרה לברכה, לקחה אחריות על הכספים. אני איש רוח. לשאלתך, כן, אבל בגלל ששילמנו למפרע, את שם בעלי הדירה היום כבר קשה לי לזכור." עיניו הבהירות הצטעפו בערפילים בזמן שחכך בזיכרונו. הוא הניח ספל אחד מהביל בנקישה על השולחן, ואת השני אחז בימינו הרועדת בזמן שהתיישב על כורסתו לאט ובזהירות.

לגמתי מהתה הכהה, ובלעתי בקושי בשל החום והמתיקות הצורבים. בשפתיים מכווצות נשף מארחי על התה, ואחר לפת את הספל בשתי ידיו ולגם ברעש. כך ישבנו שעה ארוכה בשתיקה, שהפרו לסירוגין לגימות ונשימות ונקישות ספלים בשולחן.

"בוא נצא לסיגריה," אמר לבסוף, "האוויר בחוץ אולי ירענן את זיכרוני..." קמתי מיד אחריו. איני מעשן אבל שמחתי לנטוש מאחורי את התה גדוש הסוכר.

"בוא, פתח הרשת," ביקש וחיכה לי שפוף גב לצִדה, אוחז בימינו את ידית הספל החם. הוא התבונן בי ברוב סבלנות הורית, עד שעלה בידי לאתר ולפתוח צמד בריחים. בקול חריקה התיישב על כיסא מתקפל, ואילו אני התיישבתי על מעקה המרפסת, שעליו הניח הזקן את ספלו לפני רגע. בינתיים נברה ידו בכיס הצד של סריג מכופתר עד שמצא בו את חפצו. הוא הדליק סיגריה, רכן באטיות לשמאלו והטיל גפרור שרוף למאפרת בזלת בצורת צריח, שהונחה על המעקה לימיני. אז עלה בדעתי שאם באמת יעזור לי הזקן למצוא את יערה אקנה לו בתמורה מצית יפה. מעולם לא עישנתי, אבל משך אותי להיות בעליו של מצית טוב, מהסוג המתכתי.

"מצאת חן בעיניי," אמר הזקן, שאף ארוכות מהסיגריה ושב והסתכל בי. "רובכם היום הרבה פחות עדינים..." הוא נשף את העשן הצדה מהורהר, ושמץ עצב שקט ירד על פניו בעלי הקלסתר המרשים. הוא נראה לי בודד בשעה שהתבונן ארוכות בשמיים המתכהים, ובצמרות העצים שגירדו את צדי הבניין ורחשו תחתנו כענני סערה.

דקה ארוכה טלטל באי נחת את הסיגריה המתכלה בין אצבעותיו הצהובות מניקוטין. לפתע פתח ואמר בקול נמוך, "בן הזקונים נהרג ומאז המשפחה הזו התרופפה, התפרקה. ועוד חשבתי שהדירה הזו היא ההכנסה היחידה שלהם." הוא הנמיך מבט לרצפה והוסיף כלאחר יד, "אחר כך כבר שמעתי מאשתי דברים אחרים... ובאמת בשנה שעברה, בזמן חידוש החוזה, בעלת הדירה באה עם הבת. בחורה מרשימה, ועוד גבר בן גילך בערך, לבוש כמו שצריך, שדאג לשתיהן כאילו הן היו בנות החסות שלו. זְ'לוב רציני עם כתפיים של טוני טאקר, שהצמיד לשם שלו את התואר דוקטור..." הזקן עצם את עיניו לשנייה ואז חזר בו, "בעצם, יותר מבוגר ממך אני חושב."

בשתיקה שירדה עלינו חשתי כיצד הקנאה שהסבו לי דבריו כורה מחילות בתוכי, ונעמדתי באחת. אך הזקן, שלא נתן דעתו על סערת נפשי, ונחסכו מפניו תמונות הֶרֶף טורדות שפקדו את הכרתי, הוסיף והעלה מבין שפתיו ענני עשן מהורהרים. אבל כשפסעתי אל קצה המרפסת בכל זאת הרגשתי את עיניו בולשות אחרי.

על חבלי הכביסה שלו התנופפו גופיות סבא גדולות, זוגות מכנסי גבר מבד עבה, וביניהם זוג תחתוני נשים ורודות בגזרה צעירה. אילו רק הייתי מפשיל ראשי קדימה, וצופה שמאלה מקצה המעקה, הייתה נגלית לי פינת המרפסת של סבתי. אבל תשומת לבי נלכדה בסבך הרהורים זר.

"זה של הפיליפינית," אמר.

הפכתי פניי בכיוון פרץ קולו החרוך. מצאתיו עומד במרחק צעד ממני, ועלה בי חשש שתפס את מבטי. "... השתרבבו פה בגדים משלה," הוא המשיך, דווקא בקול מסב נחת. "דאגה יפה לאשתי, אבל אני... אני לא צריך אף אחד לידי." נימת דבריו נשמעה לי תמה ולא מצטדקת, ובכל זאת חתם כמתגונן, וסומק פשט על פניו, שנימים דקים אדומים וסגולים רקומים בעור שבקצה אפו ומעל עצמות לחייו.

אחר שהות קצרה הרגשתי כף יד חמה וכבדה מונחת על שכמי, וכך הוא הורה לי לשוב לדירה.

"ובינתיים אני מוצא פעם גרב, פעם תחתונים ורודים. הכול ורוד אצלה... גרדרובה ורודה," נאנח הזקן וליהג באוזניי כשחצינו את הסף פנימה. "... אבל מה, אם רק ידעו שם בהגירה שאני לא נזקק, במקום היו מגרשים אותה לאיפה שהיא באה ממנו. אז נתתי לה להיות פה. יש לנו הסכם," כחכח והוסיף בלחישה גרונית: "זה לא נעים להודות," הוא מחה באצבעו ליחה דביקה מזווית שפתיו, "אבל היא, היא רואים עליה שהשתחררה. מבלה כל הלילה בחוץ. לך תראה," פער את עיניו והורה לי בסנטרו הרחב כלפי האגף החשוך של הבית. "בטח ישנה במיטה עכשיו. כמו בובה קטנה. שיער מקלות, חומה מכף רגל ועד ראש..." ושוב הסומק הרך עלה בלחייו.

"מה סיפרה אשתך?" שאלתי ליד הדלת, בחשש שעוד רגע יורה לי בידו הכבדה גם את הדרך החוצה.

"אנחנו שוכרים פה חמש שנים, ואוטוטו, בזכות יוזמת הבן, שנתן סכום יפה, הבית יעבור להיות שלנו. אבל אם אתה כבר מתעניין, אז תדע שלפנינו גרו כאן בערך שנתיים זוג עם ילד שעשו צרות צרורות לבעלים. אל תשאל, שילמו באיחור והחריבו את הדירה. זה לוקח אותך שבע שנים אחורה. בכל אופן דווקא הם, תאר לך, סיפרו לנו שבעלי הדירה בקושי באו לבקר, ולא עושים בעיות. ואם זה נכון או לא, תשמע ותשפוט בעצמך." עיניו השתלהבו ומבטו התחדד. הנדתי ראשי והוא המשיך: "הרי לפני כן עוד גרו כאן הבעלים, משפחת... גרוסבר? לא, גרוסברד. אבל הם כמו שאמרתי עזבו לפני שבע שנים, אולי יותר. אשתי סיפרה שאחרי מה שקרה הם החזיקו פה בקושי שנה. ובנוסף על האסון גם קם אב המשפחה ועזב אותן. ועד היום כאן בדירה יש חדר נעול. מסודר עם כל החפצים." הוא הרים את ידו ומנה באצבעותיו: "פוסטרים על הקירות, מיטה מסודרת, שולחן כתיבה וארון עם בגדים מקופלים של נער." הזקן כחכח בגרונו ולחלח את שפתיו, ושב ומחה ליחה לבנה, שהצטברה בזוויות שפתיו כל אימת שנסער בדבריו.

"ואתה חושב שלא התלוננו? התלוננו. אבל היא כלום. עד שבסוף באה לקראתנו, והציעה להפחית משכר הדירה, רק לא להיכנס לשם. החדר נעו..." מתקפת שיעולים ששורשיה הנצו בנשימה צרודה, שעד כה ליוותה את דיבורו, התעבתה פתע וחנקה את קולו, ומבטו המשתומם דרש בי את פשר שיעוליו.

משנרגע ניקה שוב את גרונו ואמר קצר נשימה: "אינני זוכר פרטים," נופף ידו בתנועה מסורבלת, וטלטל את ראשו כמבקש לנער מעליו כל מחשבה.

הרכנתי את עיניי מתוך מבוכה, שמא הכבדתי עליו במבטי המשתוקק לפרטים.

"אשתי מנוחתה עדן... היא טיפלה בכל העניינים. גם זיכרון ברזל היה לה." הזקן הבטיח לי שיעלה לבוידעם ויוריד משם תיקייה ובה החוזה. "ואתה," נופף באצבעו כמוכיח, "יכול לסמוך על אשתי שגם כתובת רשומה שם. מחר אני מארגן פה משחק קלפים עם חברים אז תבוא מחרתיים."

יצאתי בתחושה שהזמן שחלף עלי במחיצת הזקן היה מרובה וסמיך. חשכה ורודה פשטה בעיר, ואנשים צעדו כה נמרצים בין פנסי הרחובות, עד שזרקתי עוד מבט מברר במדרכה ממול, שמא אני צועד בנתיב נגדי, חסר מודעות לאיזה חוק שהיה מוסכם על כלל העוברים ושבים. הצטערתי שלא ביקשתי מהזקן שיכניסני אל החדר המוגף, שבו הזמן כמו עצר מלכת והותיר לנו פיסת עבר קפואה להלך בה. בעיני רוחי כבר הייתי עובר בה, ירא פן אכפה עליה את ההווה.

את שם אחיה של יערה אינני זוכר, ומשונה להציף מנבכי העבר את אותו ילד מוזנח למראה שנותר קפוא בזיכרוני, וליצוק בו את ההכרה שבגר ונהרג. בעקבות יערה הוא ליווה את מסע האלונקה שבה נישאתי מהאמבולנס, שחנה מול סבך השיחים במורד הרחוב. מהרגע שמשכו אותי מתוך התא, והשמש זרח בפניי, אמי התעכבה מאחורינו, ואילו יערה רצה לצדנו כשהיא מטיחה בי שאלות, ואני מתעלם במבוכה. בפנותנו לגשר הצר, אחד החובשים, שהיה עב בשר והתנשם בכבדות, דחקהּ לצד. דאגתי שמא הנערה מעדה ונרמסה, אך הנה מעט קדימה מאיתנו הגיח קודקוד שיער, חום, גולש ומבהיק באור השמש. הטיתי ראשי הצדה, וממרום האלונקה המיטלטלת הספקתי לראותה מדלגת ברגלי איילה עד קצה הגשר, שם חיכתה לנו בצל קיר מימין לכניסה, שקיסוס מטפס כיסה בירוק את כל גובהו והשרה על המבנה העירוני אווירת כפר, של אדמה לחלוחית בין צללים.

במבואה, ילד שדוף, שאחז תפוח ופער כלפַי עיניים תועות ופה משתומם, היה אחיה כמו שהתברר לי אחר כך. לרגע קט הוא קפא במקומו למראה פניי החבולות ואותו אביזר מתכת גס שקיבע שבר בירכי, ומיד נס בפחד כדי להשיגנו במעלה המדרגות. בכוח תנועותינו מעלה נדחקו כתפיו הגרומות למעקה, שם נעצר כשחלפתי באלונקה המשופעת מעל גובה ראשו הקט, ששיערו פלומתי, דביק מזיעה, וגונו כעין אותו תוך תפוח אכול בחלקו שאחז בין ידיו הקטנות.

וכך נחרט בזיכרוני: אוחז תפוח מוגזם בגודלו, כמו כדורסל בידי מבוגר, כמעט כמו ראש ילד נוסף. התפוח הדיף ניחוח חמוץ-מתוק לאוויר הדחוס בחדר המדרגות, והיה בלי ספק כבד על תיאבון הילדון, על כן ננגס בנדיר, ובין לבין התחמצן וכהו בו חלקות נגוסות.

אחיה של יערה היה אז כבן שש, ולדמיין שבגר ונהרג... וממה נהרג?

בלילה התעוררתי, ממלמל מתוך מצוקה. בחלומי נהגתי במכונית שריחפה מעל פני הקרקע, ולפתע צנחה לעומקו של אתר ארכיאולוגי, חלפה במורד שכבותיו עד שפגעו צמיגיה בקרקע. תלי החורבות נרעדו ועמודי אבן החלו קורסים בזה אחר זה, התרסקו והעלו אבק סמיך בצדי המכונית שהייתי לכוד בתוכה. מדי פעם היה חובט בה עמוד ברעש פח נוראי, ורציתי לצעוק לעזרה, אך כל אימת שפתחתי את פי נקשו שיני בניגוד לרצוני.

*המשך העלילה בספר המלא*

אסף עמית הוא נשוי ואב לשלושה, אדריכל ומעצב, שכתיבתו בוחנת טראומת ילדות והלכי נפש של דמויות מורכבות, מבעד לשכבות של פרקי חיים ותעתועי זיכרונות. 

עוד על הספר

יערה אסף עמית

בשבת, אחרי שזהרה בישרה לי נרגשת, חזרתי ונתקלתי במקלון הבדיקה שהראה תוצאה חיובית. היא השאירה אותו בתוך צנצנת שקופה, כמו פְּרס, על השידה בחדר השינה. עם ערב, כשבאו לבקרנו שני זוגות חברים, לגמנו חמישתנו בירה סביב השולחן בחצר, וזהרה בישרה להם את בשורתה. היא הציגה בפניהם את הבדיקה, בעוד אני החלתי מבריש את אבק השנים מעל שמך, יערה.

כי מבלי שהבנתי מדוע דווקא בעת שכה השתוקקתי לחיק מגונן - במקום לערוג אל ימי ילדותי בכפר, כשאבי עוד חי ואמי חזקה לצדו - נהיתי אל תקופת נעוריי הרעה.

***

כשחזרתי למבואת הבניין בכרמל, עם תיק כלי המדידה ששכחתי ברכב, לא מצאתי את שחר. טיפסתי במדרגות ואחזתי במעקה, כמו נזקקתי לו כדי למשוך את גופי כלפי מעלה. אך היה זה הזיכרון שהתעורר בי, אשר ממנו סירבתי להרפות.

כן, הכרתי מעקות כאלה בדיוק, של צינורות ברזל מכופפים. הכרתי היטב את האזור ואת צמד הבניינים האחים. דומים היו בממדיהם, בצבע הטיח ובחרכים המרובעים בקיר שלצד המרפסת. אבל בבניין הזה היו המרפסות פתוחות, ואילו במבנה ממול, שם בילדותי התגוררה סבתי, היו המרפסות סגורות בתריסים.

צל זיכרון עגום חלף בי, ומיד חזרו והיו הדברים כסדרם. רק מעקה המדרגות, שאחזתי בו בלי כוונה להרפות, עוד נראה כשייך לימים אחרים. במעלה מדרגות שחוקות כאלה נשאו אותי באלונקה אל דירת סבתי בקומה הרביעית. הייתי בן אחת עשרה, ובקצה כל גרם מדרגות, בבואם לפנות שמאלה, נאלצו החובשים להרים את האלונקה מעל המעקה, מעל כתפיהם.

הגעתי כעת לישורת הקומה השנייה כששמעתי מהקומה מעל את צעדיו הנחושים של שחר, ואת מוט המדידה שלו נגרר על הרצפה בעקבותיו.

שחר נקש נקישה מנומסת אחת, ולאחריה דפק בידו הקפוצה בתקיפות של איל ניגוח. אגב המהומה שהקים איתרתי לצד הדלת פעמון חשמלי. לחצתי עליו בפשטות יהירה, אבל המתג שקע בנקישה ריקה.

"הלו, הלו..." עלו קולות צעקה ניחרת כמתוך באר עמוקה, עד שנפתחה הדלת. לחייו הסמוקות של הדייר הזקן העידו שהנקישות הרמות דרסו את מענה קולו. כל אימת שביקש לדבר בקעו מגרונו הניחר שיעולים חריפים ורוצצו את מילותיו. "הנכד היה פה אתמול והכין את הבית," אמר לבסוף. הוא הורה ביד רפה בכיוון הסלון, וכך השתהה די זמן אף שידו רעדה. נדמה היה לי ששכח מעצם קיומה בעודו תר אחר המחשבה הבאה.

שולחן אובלי נמוך עמד במרכז הסלון, ובמרחק מה מהקירות ניצבו ספה נמוכה וזוג כורסאות תואמות, עם ידיות עץ וריפוד משבצות מבד מחוספס. הזקן ביקש את סליחתנו ואמר שהבית לרשותנו. אם צריך דבר מה, הוא יושב פה וקורא. הוא פתח ספר וסגר אותו סביב אצבעו במקום סימנייה, ובפסיעות צפופות ניגש לכורסה, הפנה גבו אליה ואז פסע באטיות לאחור עד שרגליו נתקלו בתחתיתה והוא צנח לישיבה.

בינתיים שחר השעין את מוט המדידה על הקיר, והתקין על לוח כתיבה נייר מילימטרי תכול וחדש. אחר סקר בעיניו את החלל סביבו בזמן שאני הוצאתי מהתיק את כלי המדידה. שעה קלה מדדנו את המטבח הצר ואת הסלון, כשאנו מהלכים סביב הזקן, ששקע בקריאת הספר שבין ידיו כמו היה מצוי לבדו. אחר כך נכנסנו ומדדנו את המסדרון והחדרים. בשובנו לסלון זקף הדייר את גבותיו והזכיר לנו את המרפסת, שווילונות ארוכים ועבים כיסו את צמד דלתות הזכוכית שסגר עליה.

את האזור הכרתי, ובכל זאת רק בעיצומה של המדידה, כשצפיתי מחלונו של חדר קריר ומוצל אל בניין שכן שמרפסותיו סגורות בתריסים, ידעתי בוודאות שבדירה הזאת התגוררה יערה. מן החלון הזה צפתה בי, ואני ראיתיה לראשונה.

הייתי משוקע בשגרת אותם ימי אוגוסט ארוכים ומצערים. ישבתי נבוך ומשועמם בכיסא הגלגלים, שם במרפסת ממול, ואילו יערה נופפה אלי בתנועת יד רחבה, כאותם תיירים שספינותיהם הלבנות חולפות חגיגיות על פני חופים של חולין.

אך עד מהרה משכה אותי סבתי מרים בכיסאי אל תוך הסלון האפלולי והגיפה את התריסים ברעש גדול. באור הקלוש שחדר בסדקים שבין הרפפות היא רכנה אלי בעיניים בוהקות ואמרה: "שכח ממנה. האבא שׁם דון ז׳ואן מפוקפק.״

כעבור יומיים עלה בידי להקדים את צאתי ממשרד המודדים ושבתי אל הכתובת הזו לבדי. הישיש פתח לי וישר פלט נהמה קצרה בגבות מורמות. הוא הסב את ראשו לאחור ומיד פנה אלי ושאל אם שכחתי כאן מטר או משהו. אחר שב וסקר את הרצפה מאחורי גבו, שבהקה באור בין הערביים שבא מדלתות המרפסת הפתוחות לרווחה.

סיפרתי לו בקצרה על דירת סבתי ועל מותה המפתיע, ואמרתי לו שמכוח דחף נוסטלגי אני מחפש אחר הדיירים שהתגוררו כאן בעבר.

הסבנו לסלון והוא הציע להכין תה. כפות רגליו היו נתונות בגרביים עבים דמויי גבס, וכשהלך ממני שפוף גב, היה גורר את רגליו, וסוליות כפכפיו המתחככות ברצפה הפיקו מעין נשיפות קטר עצל.

הרמתי את זרועי השמאלית לאורך משענת הגב, בהנחה שיש לי כמה דקות לבדי. שיקעתי את גופי במושב הספה ועד מהרה זקפתי גבי באי-נחת. ליטפתי את זיפי זקני הקצר והשטתי מבט בחדר המגורים, שבו ניצבה כוננית ספרים ארוכה של עץ כהה, ועל הקיר מעליה נתלה זוג ציורי שמן קטנים במסגרות תואמות.

אולי אספיק עוד לגשת אל החלון בחדרה של יערה? תהיתי כיצד הצטייר אז מבעד חלונה אותו ילד חיוור שישב בכיסא גלגלים במרפסת ממול, ואם עדיין מגיפים בה בזעם תריסי רפפה נגררים בגון ירוק אפרפר, אך לא אזרתי אומץ לקום והפכתי בזאת שוב ושוב, עד שבאה לאוזניי הצטלצלות כפיות בספלים של זכוכית. מבטי סב אל פינה אפלולית בירכתי הדירה, משם עלתה אוושת סוליות נגררות שהלכה וגברה, ולבסוף נקשרה בצללית הזקן שהגיח, נושא בכל יד ספל זכוכית שהתה החום מהביל מתוכו.

"כן, כן, הדירה הזו לא בבעלותי. אבל אצלנו דווקא אשתי, זכרה לברכה, לקחה אחריות על הכספים. אני איש רוח. לשאלתך, כן, אבל בגלל ששילמנו למפרע, את שם בעלי הדירה היום כבר קשה לי לזכור." עיניו הבהירות הצטעפו בערפילים בזמן שחכך בזיכרונו. הוא הניח ספל אחד מהביל בנקישה על השולחן, ואת השני אחז בימינו הרועדת בזמן שהתיישב על כורסתו לאט ובזהירות.

לגמתי מהתה הכהה, ובלעתי בקושי בשל החום והמתיקות הצורבים. בשפתיים מכווצות נשף מארחי על התה, ואחר לפת את הספל בשתי ידיו ולגם ברעש. כך ישבנו שעה ארוכה בשתיקה, שהפרו לסירוגין לגימות ונשימות ונקישות ספלים בשולחן.

"בוא נצא לסיגריה," אמר לבסוף, "האוויר בחוץ אולי ירענן את זיכרוני..." קמתי מיד אחריו. איני מעשן אבל שמחתי לנטוש מאחורי את התה גדוש הסוכר.

"בוא, פתח הרשת," ביקש וחיכה לי שפוף גב לצִדה, אוחז בימינו את ידית הספל החם. הוא התבונן בי ברוב סבלנות הורית, עד שעלה בידי לאתר ולפתוח צמד בריחים. בקול חריקה התיישב על כיסא מתקפל, ואילו אני התיישבתי על מעקה המרפסת, שעליו הניח הזקן את ספלו לפני רגע. בינתיים נברה ידו בכיס הצד של סריג מכופתר עד שמצא בו את חפצו. הוא הדליק סיגריה, רכן באטיות לשמאלו והטיל גפרור שרוף למאפרת בזלת בצורת צריח, שהונחה על המעקה לימיני. אז עלה בדעתי שאם באמת יעזור לי הזקן למצוא את יערה אקנה לו בתמורה מצית יפה. מעולם לא עישנתי, אבל משך אותי להיות בעליו של מצית טוב, מהסוג המתכתי.

"מצאת חן בעיניי," אמר הזקן, שאף ארוכות מהסיגריה ושב והסתכל בי. "רובכם היום הרבה פחות עדינים..." הוא נשף את העשן הצדה מהורהר, ושמץ עצב שקט ירד על פניו בעלי הקלסתר המרשים. הוא נראה לי בודד בשעה שהתבונן ארוכות בשמיים המתכהים, ובצמרות העצים שגירדו את צדי הבניין ורחשו תחתנו כענני סערה.

דקה ארוכה טלטל באי נחת את הסיגריה המתכלה בין אצבעותיו הצהובות מניקוטין. לפתע פתח ואמר בקול נמוך, "בן הזקונים נהרג ומאז המשפחה הזו התרופפה, התפרקה. ועוד חשבתי שהדירה הזו היא ההכנסה היחידה שלהם." הוא הנמיך מבט לרצפה והוסיף כלאחר יד, "אחר כך כבר שמעתי מאשתי דברים אחרים... ובאמת בשנה שעברה, בזמן חידוש החוזה, בעלת הדירה באה עם הבת. בחורה מרשימה, ועוד גבר בן גילך בערך, לבוש כמו שצריך, שדאג לשתיהן כאילו הן היו בנות החסות שלו. זְ'לוב רציני עם כתפיים של טוני טאקר, שהצמיד לשם שלו את התואר דוקטור..." הזקן עצם את עיניו לשנייה ואז חזר בו, "בעצם, יותר מבוגר ממך אני חושב."

בשתיקה שירדה עלינו חשתי כיצד הקנאה שהסבו לי דבריו כורה מחילות בתוכי, ונעמדתי באחת. אך הזקן, שלא נתן דעתו על סערת נפשי, ונחסכו מפניו תמונות הֶרֶף טורדות שפקדו את הכרתי, הוסיף והעלה מבין שפתיו ענני עשן מהורהרים. אבל כשפסעתי אל קצה המרפסת בכל זאת הרגשתי את עיניו בולשות אחרי.

על חבלי הכביסה שלו התנופפו גופיות סבא גדולות, זוגות מכנסי גבר מבד עבה, וביניהם זוג תחתוני נשים ורודות בגזרה צעירה. אילו רק הייתי מפשיל ראשי קדימה, וצופה שמאלה מקצה המעקה, הייתה נגלית לי פינת המרפסת של סבתי. אבל תשומת לבי נלכדה בסבך הרהורים זר.

"זה של הפיליפינית," אמר.

הפכתי פניי בכיוון פרץ קולו החרוך. מצאתיו עומד במרחק צעד ממני, ועלה בי חשש שתפס את מבטי. "... השתרבבו פה בגדים משלה," הוא המשיך, דווקא בקול מסב נחת. "דאגה יפה לאשתי, אבל אני... אני לא צריך אף אחד לידי." נימת דבריו נשמעה לי תמה ולא מצטדקת, ובכל זאת חתם כמתגונן, וסומק פשט על פניו, שנימים דקים אדומים וסגולים רקומים בעור שבקצה אפו ומעל עצמות לחייו.

אחר שהות קצרה הרגשתי כף יד חמה וכבדה מונחת על שכמי, וכך הוא הורה לי לשוב לדירה.

"ובינתיים אני מוצא פעם גרב, פעם תחתונים ורודים. הכול ורוד אצלה... גרדרובה ורודה," נאנח הזקן וליהג באוזניי כשחצינו את הסף פנימה. "... אבל מה, אם רק ידעו שם בהגירה שאני לא נזקק, במקום היו מגרשים אותה לאיפה שהיא באה ממנו. אז נתתי לה להיות פה. יש לנו הסכם," כחכח והוסיף בלחישה גרונית: "זה לא נעים להודות," הוא מחה באצבעו ליחה דביקה מזווית שפתיו, "אבל היא, היא רואים עליה שהשתחררה. מבלה כל הלילה בחוץ. לך תראה," פער את עיניו והורה לי בסנטרו הרחב כלפי האגף החשוך של הבית. "בטח ישנה במיטה עכשיו. כמו בובה קטנה. שיער מקלות, חומה מכף רגל ועד ראש..." ושוב הסומק הרך עלה בלחייו.

"מה סיפרה אשתך?" שאלתי ליד הדלת, בחשש שעוד רגע יורה לי בידו הכבדה גם את הדרך החוצה.

"אנחנו שוכרים פה חמש שנים, ואוטוטו, בזכות יוזמת הבן, שנתן סכום יפה, הבית יעבור להיות שלנו. אבל אם אתה כבר מתעניין, אז תדע שלפנינו גרו כאן בערך שנתיים זוג עם ילד שעשו צרות צרורות לבעלים. אל תשאל, שילמו באיחור והחריבו את הדירה. זה לוקח אותך שבע שנים אחורה. בכל אופן דווקא הם, תאר לך, סיפרו לנו שבעלי הדירה בקושי באו לבקר, ולא עושים בעיות. ואם זה נכון או לא, תשמע ותשפוט בעצמך." עיניו השתלהבו ומבטו התחדד. הנדתי ראשי והוא המשיך: "הרי לפני כן עוד גרו כאן הבעלים, משפחת... גרוסבר? לא, גרוסברד. אבל הם כמו שאמרתי עזבו לפני שבע שנים, אולי יותר. אשתי סיפרה שאחרי מה שקרה הם החזיקו פה בקושי שנה. ובנוסף על האסון גם קם אב המשפחה ועזב אותן. ועד היום כאן בדירה יש חדר נעול. מסודר עם כל החפצים." הוא הרים את ידו ומנה באצבעותיו: "פוסטרים על הקירות, מיטה מסודרת, שולחן כתיבה וארון עם בגדים מקופלים של נער." הזקן כחכח בגרונו ולחלח את שפתיו, ושב ומחה ליחה לבנה, שהצטברה בזוויות שפתיו כל אימת שנסער בדבריו.

"ואתה חושב שלא התלוננו? התלוננו. אבל היא כלום. עד שבסוף באה לקראתנו, והציעה להפחית משכר הדירה, רק לא להיכנס לשם. החדר נעו..." מתקפת שיעולים ששורשיה הנצו בנשימה צרודה, שעד כה ליוותה את דיבורו, התעבתה פתע וחנקה את קולו, ומבטו המשתומם דרש בי את פשר שיעוליו.

משנרגע ניקה שוב את גרונו ואמר קצר נשימה: "אינני זוכר פרטים," נופף ידו בתנועה מסורבלת, וטלטל את ראשו כמבקש לנער מעליו כל מחשבה.

הרכנתי את עיניי מתוך מבוכה, שמא הכבדתי עליו במבטי המשתוקק לפרטים.

"אשתי מנוחתה עדן... היא טיפלה בכל העניינים. גם זיכרון ברזל היה לה." הזקן הבטיח לי שיעלה לבוידעם ויוריד משם תיקייה ובה החוזה. "ואתה," נופף באצבעו כמוכיח, "יכול לסמוך על אשתי שגם כתובת רשומה שם. מחר אני מארגן פה משחק קלפים עם חברים אז תבוא מחרתיים."

יצאתי בתחושה שהזמן שחלף עלי במחיצת הזקן היה מרובה וסמיך. חשכה ורודה פשטה בעיר, ואנשים צעדו כה נמרצים בין פנסי הרחובות, עד שזרקתי עוד מבט מברר במדרכה ממול, שמא אני צועד בנתיב נגדי, חסר מודעות לאיזה חוק שהיה מוסכם על כלל העוברים ושבים. הצטערתי שלא ביקשתי מהזקן שיכניסני אל החדר המוגף, שבו הזמן כמו עצר מלכת והותיר לנו פיסת עבר קפואה להלך בה. בעיני רוחי כבר הייתי עובר בה, ירא פן אכפה עליה את ההווה.

את שם אחיה של יערה אינני זוכר, ומשונה להציף מנבכי העבר את אותו ילד מוזנח למראה שנותר קפוא בזיכרוני, וליצוק בו את ההכרה שבגר ונהרג. בעקבות יערה הוא ליווה את מסע האלונקה שבה נישאתי מהאמבולנס, שחנה מול סבך השיחים במורד הרחוב. מהרגע שמשכו אותי מתוך התא, והשמש זרח בפניי, אמי התעכבה מאחורינו, ואילו יערה רצה לצדנו כשהיא מטיחה בי שאלות, ואני מתעלם במבוכה. בפנותנו לגשר הצר, אחד החובשים, שהיה עב בשר והתנשם בכבדות, דחקהּ לצד. דאגתי שמא הנערה מעדה ונרמסה, אך הנה מעט קדימה מאיתנו הגיח קודקוד שיער, חום, גולש ומבהיק באור השמש. הטיתי ראשי הצדה, וממרום האלונקה המיטלטלת הספקתי לראותה מדלגת ברגלי איילה עד קצה הגשר, שם חיכתה לנו בצל קיר מימין לכניסה, שקיסוס מטפס כיסה בירוק את כל גובהו והשרה על המבנה העירוני אווירת כפר, של אדמה לחלוחית בין צללים.

במבואה, ילד שדוף, שאחז תפוח ופער כלפַי עיניים תועות ופה משתומם, היה אחיה כמו שהתברר לי אחר כך. לרגע קט הוא קפא במקומו למראה פניי החבולות ואותו אביזר מתכת גס שקיבע שבר בירכי, ומיד נס בפחד כדי להשיגנו במעלה המדרגות. בכוח תנועותינו מעלה נדחקו כתפיו הגרומות למעקה, שם נעצר כשחלפתי באלונקה המשופעת מעל גובה ראשו הקט, ששיערו פלומתי, דביק מזיעה, וגונו כעין אותו תוך תפוח אכול בחלקו שאחז בין ידיו הקטנות.

וכך נחרט בזיכרוני: אוחז תפוח מוגזם בגודלו, כמו כדורסל בידי מבוגר, כמעט כמו ראש ילד נוסף. התפוח הדיף ניחוח חמוץ-מתוק לאוויר הדחוס בחדר המדרגות, והיה בלי ספק כבד על תיאבון הילדון, על כן ננגס בנדיר, ובין לבין התחמצן וכהו בו חלקות נגוסות.

אחיה של יערה היה אז כבן שש, ולדמיין שבגר ונהרג... וממה נהרג?

בלילה התעוררתי, ממלמל מתוך מצוקה. בחלומי נהגתי במכונית שריחפה מעל פני הקרקע, ולפתע צנחה לעומקו של אתר ארכיאולוגי, חלפה במורד שכבותיו עד שפגעו צמיגיה בקרקע. תלי החורבות נרעדו ועמודי אבן החלו קורסים בזה אחר זה, התרסקו והעלו אבק סמיך בצדי המכונית שהייתי לכוד בתוכה. מדי פעם היה חובט בה עמוד ברעש פח נוראי, ורציתי לצעוק לעזרה, אך כל אימת שפתחתי את פי נקשו שיני בניגוד לרצוני.

*המשך העלילה בספר המלא*