שומרי הערים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרי הערים
מכר
מאות
עותקים
שומרי הערים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שומרי הערים

4.9 כוכבים (18 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מצד אחד, ליונתן יש חיים קלים. הוא אף פעם לא צריך לחפש חניה, לעמוד בתורים או להזמין מקום במסעדה. הרחובות נפתחים לפניו. אבל מצד שני, הוא לא יכול לצאת מגבולות ישראל, אין לו פרטיות ויש לו שליחות. לא מהסוג שעושים על אופניים חשמליים. ליונתן יש ייעוד. הוא לא בחר בו, ואפילו ניסה להתנער ולברוח ממנו. אבל כשאתה שומר ערים, אין לך ממש ברירה. 
כי ערים הן לא רק שלמת בטון ומלט, גבולות מוניציפליים וארנונה, לא רק מקומות יישוב. לכל עיר יש התגלמות חיה של כל מה שעושה אותה ייחודית: תרבות, קהילה, אווירה, אנשים, מבנים, צמחייה, מזג אוויר, עסקים — כל מה שמרכיב אותה. "גניוס לוקי". רוח עיר. אנחנו יכולים אולי לחוש באופייה של העיר, יכולות להצמיד לה תכונות, לחבב אותה או להתייאש ממנה, אבל רק שומר הערים יכול לראות את רוחה, לעזור לה ולקרוא לעזרתה. 
יונתן נאלץ לעשות בדיוק את זה כשתל אביב, שאיתה יש לו עבר מורכב, מתחילה להשתנות. גבעתיים, רמת גן ושאר ערי גוש דן מודאגות, סדום שומרת סוד וחולקת אזהרות נושנות, וכאשר יונתן מנסה להבין מה קורה, הוא מוצא את עצמו במרכזה של תעלומה שמקיפה את חייו, בהווה ובעבר, ומול אויב עתיק ורב־עוצמה. 
שומרי הערים הוא יצירת פנטסיה אורבנית במלוא מובן המילה, כזו שעוסקת בקשר המורכב והמופלא שלנו עם המקומות שבהם התגבשה ונוצרה התרבות האנושית. בתנופה ובשטף סוחפים פורשת כאן רותם ברוכין יריעה רחבה המשתרעת מראשית הזמן ועד ימינו, שזורה בקסם ייחודי, בהומור וביופי, שיגרמו לכם לרצות לצאת החוצה ולחבק את העיר שלכן, כי לפעמים זה מה שהיא צריכה.

רותם ברוכין כתבה סיפורים, סרטים עצמאיים, סדרות לנוער, סדרות אינטרנט, הצגות, מחזות־זמר, תסכיתים, משחקי מובייל, סיפורים בהמשכים במגזיני נוער, טורים אישיים בעיתונים ובאתרים שונים, פילקים ושירי אהבה לקפה שלה. שומרי הערים הוא הרומן הראשון שלה, אף שכבר יותר מעשור היא כותבת ומפרסמת סיפורים קצרים, נובלטות ונובלות בעולם שבו מתרחש הספר, ואף כתבה וביימה הצגה המבוססת על עולם זה. ברוכין זכתה מספר פעמים בפרס גפן לספרות ספקולטיבית על סיפוריה.
יצירות נוספות ניתן למצוא באתר שלה, rotemwrites.com.

פרק ראשון

קונסטנטינופול, ביזנטיון, הקיסרות הרומית המזרחית, 1453

זהו היום השלישי לנפילת העיר. האש בוערת ללא הפסקה, שורפת את הנוצרים הטיפשים שהמשיכו להתגאות בחומותיהם הבלתי ניתנות לכיבוש, גם כשאלו החלו לקרוס תחת התותח העצום של העות׳מאנים. הנוצרים שהיו סמוכים ובטוחים שכמה אלפים של חיילים מקומיים וכוחות העזר המעטים שנשלחו מאירופה השסועה יוכלו לעמוד מול רבע מיליון מחיילי הסולטאן, שהאמינו שגושי הזהב שהתיכו מהמטבעות שעליהם דמות הצלוב שלהם ישמרו על עירם המבוצרת.

נאלצתי להתערב בכיבוש הפעם, לחשוף את עצמי יותר משרציתי. לא בקנה מידה של ניסים ונפלאות, כמובן — אני מקפיד שלא לעשות זאת מאז פומפיי. אבל מספיק כדי להעמיד בסיכון גדול את נפילת העיר ואת כל התוכנית שלי. הערכתי שאם אצליח, רוח העיר לא תהיה מסוגלת לגלות את זהותי לאיש. צדקתי. השומר של קונסטנטינופול נמצא בדרך לכאן כבר שבוע. עד שהוא יגיע, יהיה מאוחר מדי עבורה. גם אם ינסה לחקור, נזהרתי מספיק. ליקוי הירח שניבאתי שיביא את נפילת העיר היה פשוט תוצאה של צפייה בכוכבים וחישובים פשוטים למדי. האסטרולוגים של אדמירל בלטואולו לא יכלו להתחרות בניסיון ובידע שלי. הם לא חיו מספיק זמן על הארץ הזאת, לא חוו מספיק משקיעותיה ומזריחותיה.

העות׳מאנים חושבים שאני שליח האל. הנוצרים חושבים שרוח הקודש נטשה אותם. אני מגלגל עיניים על האמונות המגוחכות של שניהם בעודי צופה בגועל בביזה, בשריפה, באונס, במכירת הילדים לעבדים. לסולטאן אין מושג עד כמה גדול הפרס שנח בידיו. הוא לא הביא רק את סופה של קונסטנטינופול, אלא למיטב הערכותיי הזהירות, את סופה של האימפריה הביזנטית כולה: הנצרות תחלוף מהעולם כעת, וזמנו של האסלאם יגיע, זמנם של העות׳מאנים. כתבי הקודש שלהם מטיפים ללחימה עד חורמה בכל אלו שלא יקבלו על עצמם את האסלאם. אין לי ספק שהם יהיו בעלי ברית טובים עבורי.

ראשו של הקיסר קונסטנטינוס האחד־עשר מוצג לראווה על החומה הגבוהה ביותר שנותרה על תלה. בר־המזל מת בקרבות לצד אנשיו ואינו חש עוד דבר. אולי האל הנוצרי שלו באמת שמר עליו. למצביאיו וליועציו מחכה גורל נורא בהרבה — העות׳מאנים מתכננים לשרוף אותם בעודם בחיים, כדי שזעקות גסיסתם יהדהדו מקצות מערב עד סין הרחוקה. כדי שכולם, העות׳מאנים והנוצרים כאחד, ישמעו אותם צורחים.

אבל אני לבדי אשמע את העיר הקרויה על שמו של הקיסר זועקת יחד איתם, ואני לבדי אהיה זה שיחזה במותה, ואני לבדי אחגוג אותו.

הפוך, לקחת – 1
ירושלים, ישראל, 2017

רוח העיר ירושלים טסה ליד חלון המכונית שלי כשאני עולה מכיוון סיבוב מוצא. כשאני מאיץ, היא רק עפה מהר יותר, נוקשת קלות על הזכוכית באצבעות ארוכות כמחטי אורנים. היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת בקול עמוק כמו ואדי, ואני יודע שהיא לא תוותר. יש לה אלפי שנים של סבלנות.

אני נכנע ולוחץ על הכפתור שיפתח את החלון, אבל היא מטלטלת את ראשה, ושׂיער סבוך מסתיר לרגע את פניה כשהיא עפה למעלה. לרגע אני תוהה אם היא התכוונה להיכנס למכונית בכלל — היא הרי לא באמת היתה צריכה שאפתח את החלון בשביל לעשות זאת — אבל אז היא צונחת שקופה למחצה דרך תקרת הרכב וממצקת את עצמה מחדש בישיבה לידי, כמו חתולה מרוצה על מדרכה חמימה. המכונית מתמלאת בריח אורנים ובאוויר הרים צלול.

"ידעת שבגין ביקש שיקראו לכביש הזה כביש מספר אחת?" היא שואלת. "הוא ביקש במיוחד שהכביש שיקבל את המספר הזה יהיה הכביש שמוביל לעיר הבירה."

אני מחייך בזווית הפה. "אבל הוא החליט שזה יהיה הכביש שמוביל מירושלים לתל אביב. ככה שבעצם הוא הכתיר את עיר הבירה האמיתית בלי לדעת את זה."

היא מפסיקה לתופף, ואני יודע שפגעתי בנקודה רגישה. היא ותל אביב מעולם לא חיבבו זו את זו. טעם הניצחון מר בפי. אני מלכסן אליה מבט ונאנח. "את תמיד חייבת לדפוק כניסה?" אני שואל.

היא צוחקת שוב את צחוק הוואדי. "אתה זה שבאת אליי. מה קרה? בקושי עברו שלושה חודשים, בדרך כלל אני מתחילה לשכוח איך אתה נראה לפני שאתה טורח לקפוץ לבקר."

התחלנו. אין לי כוח לזה. אני שולח יד למחזיק הכוסות, אבל מגלה שהקפה שלי הפך לבקבוק של בירה מלכה אדמונית. "ניסיון יפה. אני לא הולך לשתות בזמן שאני נוהג."

הבירה משתנה בחזרה, אבל טעמו של הקפה ההפוך שלי אחר. יש בו משהו חד, חי יותר, וגם מעקצץ. אני מחבב את הטעם, אבל לא אודה בכך בפניה. "אני מחפש נערה שנעלמה."

"התחלת לחלטר כבלש פרטי?" היא מגחכת.

אני לא צוחק. "את יודעת על זה משהו?"

היא מושכת בכתפיה. "אני נראית לך כמו המשטרה?"

אני מהדק את שפתיי ולא עונה. "מעל פסגת הר הצופים" מתחיל להתנגן ברדיו, ואני מכבה אותו בעודי משתלב בתנועה בכניסה לעיר.

"חשבתי שיש לך דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתעסק ביישובון של מאה תושבים," היא אומרת.

"אז את יודעת למה אני כאן." אני לא מופתע.

היא מגלגלת עיניים. "ברור שאני יודעת. היא בסביבה שלי. אבו גוש אמרה שהיא לא ראתה אותה כבר כמה ימים."

"אז למה לא אמרת משהו?"

"כי לי דווקא יש דברים יותר חשובים לעשות," היא אומרת. "חוץ מזה, יד השמונה תהיה בסדר. היא חכמה יותר ממה שהאחרות חושבות."

"היא אף פעם לא עזבה את הגבולות שלה ליותר מאשר כמה ימים."

"היא ותיקה, והיא יציבה, והיא תסתדר. תן לה קצת קרדיט," היא אומרת, בקולה נימה של גאוותנות, כאילו העלבתי את אחותה, ובכך העלבתי אותה — כאילו היא עצמה לא מביטה לעתים קרובות מלמעלה בכל האחרות. "אני אחסוך לך את השאלה הבאה — היא לא עברה מכאן."

אני מלכסן אליה את מבטי. "את מאוד בטוחה בעצמך."

"אתה חושב שלא הייתי שמה לב אם רוח של מקום אחר היתה מגיעה לכאן, במיוחד אחת כזו? רק היא חסרה לי. יש לי מספיק מלחמות דת." היא משלבת את ידיה על חזה ונראית מבוגרת פתאום. "אם היא היתה שואלת אותי איפה להתחבא, הייתי שולחת אותה לצפת או משהו."

נימת קולי חריפה כשאני עונה, "אם היא היתה שואלת אותך איפה להתחבא, אני מקווה שהיית אומרת לה לחזור, כי שום דבר טוב אף פעם לא יצא מרוח מקום שנטשה את גבולותיה לזמן רב מדי."

היא שותקת ומביטה דרך השמשה הקדמית, וכשאני מעיף מבט, אני רואה את ההרים משתקפים בעיניה. אולי היא חולמת על חוף ים או על נהרות, על דיונות ועל עמקים. ערים גדולות ועסוקות כמו ירושלים בקושי עוזבות את הגבולות שלהן. היא תמיד על המשמר, תמיד דרוכה וערנית, תמיד מלהטטת ומפשרת בין יותר מדי תושבים, עימותים, עמים, לאומים ודתות, תמיד מפיקה אירועים מרהיבים, לפעמים מוגזמים, תמיד חובקת ומנחמת וממלאת בהשראה את הזקוקים לכך. אני לא חושב שהיא עזבה את העיר אפילו לשעה־שעתיים בשנים האחרונות, והפעם האחרונה שיצאה לחופשה היתה כנראה לפני 1948. היציאה מגבולותיה היא מותרות.

רוחות של יישובים קטנים הן סיפור אחר. הן יכולות לנצל את החופש שלהן כדי לצאת לטיול. ולפעמים הן שוכחות לחזור. אני לא יכול שלא להבין אותן, להבין שנמאס להן מאותם קילומטרים ספורים שבהם הן לכודות כל חייהן. גם עליי נמאסים גבולותיה של המדינה הקטנטנה שלנו, העבודה שלי — ואולי, יותר מכול, חוסר היכולת שלי לעזור. ירושלים צודקת — אני לא בלש. וגם לא סוציולוג, פסיכולוג, מהנדס או אדריכל, אף על פי שיש צורך בכל הכישורים האלו כדי להיות שומר ערים טוב באמת. יש לי רק את מה שאבא לימד אותי, וכמה ספרים ויומנים של שומרים קודמים. זה לא מספיק, אף פעם.

"לא היה הרבה שלג בחורפים האחרונים," היא מציינת.

"אולי גם לא יהיה, אם הם צודקים לגבי ההתחממות הגלובלית הזאת."

"לא שזה קשור, אבל הם צודקים."

"איך את יודעת?"

"אני מרגישה את זה. ככה זה כשאת כאן מההתחלה. את זוכרת. גם אשקלון זוכרת לפעמים. וצפת ולוד."

כמו תמיד, היא לא מזכירה את יריחו, וגם אני לא. קולה נשמע זקן מאוד פתאום. אני עוצר ברמזור אדום וסוקר את המראה שלה. חצאית עם ציור קו הרקיע של העיר, ארוכה מדי בשביל חילונית, צבעונית מדי בשביל דתייה. טישירט מהשוק עם הדפסים תיירותיים בעברית, אנגלית ולטינית. מהשרשרת שעל צווארה תלויים מגן דוד, צלב וסהר. תיק צד של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית תלוי על כתפה. כשרגליה מקופלות בישיבה מזרחית על המושב, אני רואה שהיא נועלת נעלי ספורט מתאימות לטיפוס. היא מבוגרת היום, בת חמישים לפחות, אבל מי כמוני יודע שהיא זקנה מכך בהרבה — וצעירה מכך בהרבה.

"איפה להוריד אותך?" היא שואלת.

"אני לא אמור לשאול אותך?"

היא צוחקת שוב. אני חורק בשיניי. קיוויתי לקצת יותר שיתוף פעולה מצדה. לעתים קרובות אחיותיה רואות בה בעלת ברית שלי, "משת"פית", או גרוע מכך — אֵם חמורת סבר שממונה על חינוך כולנו. אפשר להבין את זה. היא עיר הבירה, העיר הגדולה ביותר, אחת העתיקות ביותר, וללא ספק זו שחוותה יותר מכל אחת אחרת — לפחות, אלו שעדיין ניצבות על תלן. ואף על פי שבסופו של דבר היא תמיד מתייצבת לצדי, אני אף פעם לא יודע איזו מדמויותיה אפגוש. הקשר בינינו קרוב מכדי שאוכל להגדיר אותו במילים: היא היתה עבורי סבתא, אמא, דודה, אחות, חברה. כשאני עצוב, היא צונחת במכונית שלי כסטודנטית לתקשורת חזותית מבצלאל ומציירת ציורים מצחיקים על שמשת החלון. כשאני מגיע להתייעץ, היא מגיעה כזקנה חכמה ומשוחחת איתי שיחות ארוכות ומעמיקות. כשאני רוצה ללמוד, היא באה אליי כפרופסורית להיסטוריה או כאישה חרדית — או לפעמים, כפרופסורית חרדית, ומספרת לי סיפורים היסטוריים יפהפיים ומסמרי שיער. כשאני רוצה ללכת לאיבוד, היא באה אליי כנערה ערבייה בחצאית בית ספר משובצת או כמדריכת טיולים ולוקחת אותי למסעות בסמטאותיה העתיקות.

אבל היום היא ירושלים היודעת־כול, זו שגורמת לי להתגעגע לרוח הנעורים של אילת, לביישנות ולצניעות של כפר סבא, אפילו לתוגה השקטה של חדרה. ירושלים היהירה, האפופה תמיד בהילת חשיבות עצמית. ירושלים העוזרת הפרלמנטרית שעקביה מטופפים במסדרונות הכנסת, ירושלים החרדית המביטה בנשות הכותל בזעף, ירושלים המשיחית הנוצרית המקשקשת הצהרות מסתוריות, הנובעות כביכול מחוכמה ומהגות, שעולות לי על העצבים.

אני מחווה על הפקק האין־סופי בכניסה לעיר. "את מוכנה לעשות משהו בקשר לזה?"

היא משועשעת. "כמו מה? עוד נתיב? אנחנו על הר, אתה יודע. יש גבול לאן אפשר לסלול."

אמירה קצת מגוחכת בזמן שעבודות הרחבה מתקיימות בכביש שעליו אנחנו נמצאים, ובטונדות מצרות את שני צדי הדרך. אני חורק בשיניי. "התכוונתי למשהו יותר מיידי."

היא מנפנפת בידה. רוב התנועה מלפנים מתפצלת לרחובות שונים. אני יכול רק לנחש איך היא עושה את זה — רמזורים בהמשך הדרך, דיווחים והתרעות באפליקציות ניווט, כבישים קצת יותר חלקים, אולי אפילו שוטר שמכוון את התנועה בהמשך הדרך. היא די מוצלחת בזה, אם כי לא כמו תל אביב, שבעזרתה אני מסוגל לחצות את העיר בחמש דקות, אפילו בלי לעלות על איילון.

הפעם הבאה שאנחנו נתקעים היא ברחוב בצלאל. אני מנצל את העצירה, פותח חלון, מטה אוזן ומקשיב מבין מנועי האוטובוסים לצפירות נהגים ולקללות, לקולות החוזרים מהקניות בשוק, שואף פנימה ריחות אוכל מתבשל. נדמה לי שאני שומע תפילות מהמבנה הישן של תיאטרון פרגוד, שנסגר לפני שנים.

היא בוחנת אותי, משועשעת. "מה? אתה מריח או שומע אותה? איזה כוח־על של שומרי ערים או משהו כזה?"

"משהו כזה. מה אכפת לך?"

היא מושכת בכתפיה. "אמרתי לך שהיא לא עברה כאן."

אני נאנח ומנסה שוב. "ג'רוז, מקום שהרוח שלו נעלמה נמצא בסכנה. את יודעת את זה. ככל שהוא גדול יותר וההיעדרות ממושכת יותר, ככה הסכנה גדולה יותר."

"כולה יד השמונה, בקושי משב־רוח," היא מגלגלת עיניים. "מה יקרה כבר, התקרה בחדר האוכל תתפורר קצת לתוך הלפתן של כמה מוזרים מפינלנד?"

"אין לך שום הערכה לחיי אדם, נכון?" אני מסנן.

"תתפלא," היא עונה, והחיוך השחצני נתפס בשפתיה כמו עוגן. "חוץ מזה, מה אתה רוצה ממני? אתה זה שמסוגל למצוא אותה. תשתמש בקריאה."

"ניסיתי," אני אומר. "משהו מונע ממני לשמוע אותה. או שמישהו — מישהי מונעת ממנה להיענות."

היא נראית מופתעת, אבל אז שפתיה מתעקלות בחיוך. "בדקת שהיא והסקנדינביות המטורפות שלה לא נרדמו בסאונה? או שהיא יצאה עם המשיחיים שלה לדפוק על דלתות ולנסות לשכנע יהודים להאמין בישו?"

"כן, זה בדיוק יד השמונה," אני עונה ביובש. "פגשת אותה פעם, או שהסטריאוטיפים מספיקים לך?"

"יותר פעמים ממך, מן הסתם," היא עונה באותו טון. "אבא שלך לקח אותי לפגוש אותה כשהיא רק נולדה. היית צריך לראות אותה, ילדונת בלונדינית עם מבטא כבד, רוכבת על אופניים לארוחות שבת. אפילו עזרתי לה לקבל אישורים כשאף אחד במשרד הבינוי והשיכון לא הבין למה המשיחיים והנוצרים צריכים סאונה בכלל בחום הזה." "גם אני לא," אני מודה. "הוא לקח גם אותי לשם כשהייתי ילד. הייתי שם בסאונה בפעם הראשונה. עד היום לא הבנתי מה כיף בזה."

היא לא עונה מיד. פניה מופנות אל החלון, והיא מביטה בהתקהלות באחת הסמטאות של נחלאות. חייל חרדי עומד במרכזה, ואני שומע את קריאות ה"חרד"קים החוצה!" אפילו דרך החלון הסגור. מאזור שוק מחנה יהודה מגיעים בריצה שוטרים, מג"בניקיות ואפילו פקח חניה מבולבל, וממהרים לפזר את המריבה. "למה אנחנו מדברים על הסאונה של יד השמונה?" היא מפנה את פניה בחזרה אליי בתנועה חדה, חסרת סבלנות.

מג"בניק אחד, הגבר היחיד בקבוצה, מלווה את החייל החרדי אל תוך הסמטאות. אני מצביע בעקבותיהם. ממעבה בנייני האבן הצפופים של השכונה מתנשא מבנה גבוה, אירופי למראה, בנוי מעץ מלא, כהה. שני צעירים בלונדינים ואישה צעירה עם צמות יושבים במרפסת בחלוקי רחצה, שותים יין מגביעים דקיקי רגל ומפטפטים. "כי אני לא חושב שהיא אמורה להיות באמצע נחלאות."

היא משיבה את מבטה אליי, קפואה, ועיניה הן עיני הילדה הקטנה שהלכה איתי לאיבוד בסמטאות. היא משפילה אותן. "ממתי ידעת?"

אני לא עונה מיד, בעיקר כי אני רותח מכעס. "בערך מהכניסה לעיר. לא היה לך הרבה סיכוי להסתיר אותה. די מטופש מצדך לנסות." אני מדומם את המנוע ופותח את הדלת כדי לצאת. "תדאגי שאני לא אחטוף דוח, בסדר?"

אני לא שומע טריקת דלת מאחוריי, ולא את טפיפות נעליה הקלות, אבל יד שברירית וחזקה כאחד תופסת בזרועי כשאני ממשיך להתקדם. פניה קשות, כמו ילדה סרבנית בעלת עוצמה של הר, אלפי שנים וכל ממלכת יהודה. "חכה. תן לה להישאר. רק עוד קצת."

"למה?" אני פונה אליה, זועף. "כדי שהמקום שלה ימות?"

"לא! רק רציתי..." לרגע מסכת הגאווה והיוהרה מתפוגגת. היא תולה עיניים במבנה העץ, בנערה הברונטית עם הצמות, שצחוקה ממלא את הסמטאות, מידבק. לרגע כל סוחרי השוק ששומעים אותו מחייכים, וכך גם המג"בניקיות, ואפילו החרדים המתרחקים. האווירה המתוחה שנשארה עם תום העימות מתפוגגת. היא מביטה בי, ועיניה עדיין גדולות ובודדות כעיניה של ילדה אבודה. ידה החופשייה אוחזת בשרשרת שעל צווארה, כאילו ביקשה לקבל מסמלי הדת שלה כוח. היד השנייה לא מרפה ממני. אני ממתין. היא שותקת לרגע ארוך.

"פשוט חשבתי כמה נחמד יהיה אם אוכל לתת למישהי אחרת להתעסק עם כל... זה." היא מחווה סביבה.

"השוק?" אני שואל, כמעט לא מסוגל לדמיין שהיא מדברת על משהו אחר, גדול יותר. היא משפילה את עיניה. הלסת שלי נשמטת. "והיא הבינה לתוך מה את מכניסה אותה?"

היא משלבת את ידיה מעל השרשרת שלה. "זו היתה הצעה שלה."

"היא רצתה להיות כבולה לשמונה מאות אלף תושבים?!" אני שואל, ומיד יודע את התשובה. בדיוק כמו התערובת המשונה והמופלאה של תושביה, חצי אוונגליסטים וחצי יהודים משיחיים, יד השמונה מעריצה את ירושלים. "כן, ודאי שהיא רצתה. אבל את... את היית אמורה להיות המבוגר האחראי."

"לא באמת תיכננתי שהיא תחליף אותי, לא לזמן רב. רק רציתי קצת חופש," היא אומרת בשקט, ולרגע היא פלאחית מבוגרת, מדיפה ריח עדין של כוסברה וארטישוק ירושלמי. "לקחת חופשה. לא לכמה שעות: לכמה ימים, אפילו לשבוע. לטייל בהרים, לשחות בכינרת, לצלול בים התיכון, לעלות לרמת הגולן —"

"יש לך מושג איזה כאוס היית מוצאת כשהיית חוזרת?" אני קוטע אותה. "היית נותנת לשפיים להחליף את תל אביב?"

"אולי תפסיק לדבר כבר על תל אביב?" היא מסננת, ואני מרים ידיים בכניעה. לא מתווכחים עם איבה רבת־שנים. חוץ מזה, היא צודקת. אני באמת מדבר יותר מדי על תל אביב. "בתל אביב־יפו יש בדיוק חצי מהתושבים שיש אצלי. אתה יודע מה זה לדאוג לכמעט מיליון איש?"

אני לא מזכיר לה שפגשתי בתקופת נדודיי ערים של מיליונים ועשרות מיליונים. מספר התושבים הוא לא העניין, ושנינו יודעים את זה. "לא. אני לא יודע. אני אף פעם לא אוכל לדעת. אבל אני רואה מה את עוברת."

"אתה לא," היא עונה. "אתה לא חי את זה." היא מברישה מחטי אורנים מעל כתפיה. לא ברור איפה הצליחה לאסוף אותן. היא מביטה בי במבט העמוק שאין דומה לו של רוח עיר עתיקה, עייפה, ולרגע אני טובע בעיניים האלו, טובע באלפי שנים של אלימות וקדוּשה ונאמנות ואהבה. נשימתי כבדה פתאום. ובכל זאת, אפילו כאן באמצע הסאון וההמולה, כשאני עוצר ונושם שוב נשימה איטית ועמוקה, האוויר שאני שואף צלול כיין.

"קשה לי," היא אומרת לבסוף, בשקט. אמירה נדירה, כנה, שהיא לעולם לא תשמיע באוזני אף אחד אחר, אפילו לא באוזני אחיותיה. היא צריכה להיות העיר הגדולה, החזקה, זו שתמיד יודעת מה לעשות. אני מושיט יד להניח על כתפה, מהסס לרגע — אני אף פעם לא בטוח מתי היא שומרת נגיעה — אבל עד שאני נזכר שהיא עצמה אחזה בזרועי לפני רגע, המחווה כבר נראית ריקה מתוכן. אני אוחז בכתפה בכל זאת.

"אף בן אנוש לא שם לב," היא אומרת. "עשיתי עבודה טובה."

"אבל לא באמת ציפית שזה יעבוד עליי, נכון?"

שפתיה מתעקלות בחיוך סוף־סוף, ואני מחניק אנחת רווחה. אם היא היתה מתחילה להילחם, אני לא יודע מה הייתי עושה. "גדלת, שומר ערים," היא אומרת, קולה עמוק, כבד מזמן. "החכמת."

רובן משתמשות ב"שומר", במיוחד מאז שהקטנות כינסו מועצה והציעו לרענן את התואר המיושן והלא־אינקלוסיבי ולהחליף אותו ל"שומר מקומות" — הצעה שלא התקבלה, כמובן. התואר המלא נשמע רשמי, כבד מדי על כתפיי. "לא בהרבה," אני מודה. "חיפשתי קודם בבית חורון, באבו גוש, במבשרת ציון, בקריית יערים ובכפר עציון. לא חשבתי שהיא תברח לכאן. תיזזתן אותי כל היום, שתיכן."

היא נאנחת. "תגיד את האמת, מי הלשינה לך שהיא נעלמה?"

אני מחביא את חיוכי. "חולון. לא היה ברור לי איך היא גילתה, ממרחק כזה."

"יותר מדי צמתים מרכזיים." היא מהדקת את שפתיה. "יום אחד אני אכסח אותה והיא תחשוב פעמיים לפני שהיא תפתח את הפה הגדול שלה."

אני מחייך. "עכשיו את תגידי את האמת. איך הצלחת למנוע ממנה לבוא כשהשתמשתי בקריאה?"

היא מכווצת את מצחה. "לא עשיתי שום דבר כזה. אם היא לא הגיעה, היא כנראה לא שמעה אותך."

"בסדר," אני מגחך. "אז איך הצלחת למנוע ממנה לשמוע אותי?"

היא משלבת את זרועותיה על חזה, ולרגע נראית כמו החומות המקיפות אותה. "זו לא הייתי אני," היא מתעקשת. "אתה חושב שהיא ילדונת תמימה ופעורת עיניים שלא מסוגלת לעבוד עליך? צריך שתיים כדי להחליף רוח עיר."

אני מביט ביד השמונה, מודה ביני לבין עצמי שבהחלט חשבתי עליה כעל תמימה ופעורת עיניים. היא חשה במבטי ומסתובבת, ומיד חיוך מאיר את פניה והיא קופצת מהמעקה בהתלהבות ילדותית ומנופפת לעברי. לאחר רגע היא מבינה את המשמעות של נוכחותי כאן, ומצליחה להיראות נבוכה ומבוישת בעודה ממשיכה לנופף בהתלהבות. אני לא יכול שלא לחייך. גם ירושלים מחייכת, והיא שוב האישה מלאת הביטחון שפלשה אל המכונית שלי. ריחות הבישול שוב נישאים באוויר, ואני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שאכלתי ארוחה ביתית טובה, או אפילו טייקאאוט סביר. הם לא מגיעים לחור שאני גר בו. בטני מקרקרת, וירושלים מגחכת. "אתה יודע, אם אי־פעם תרצה לעזוב את הצריף המתפרק שלך ביער... בדיוק התפנה אצלי פנטהאוז בהולילנד. ג׳קוזי, בריכה..."

"אני מעריך את זה. תודה."

הן תמיד מזמינות. אני תמיד מסרב. כל שעות הערות שלי מוקדשות לערים, לכפרים, ליישובים, לקיבוצים, למושבים. את הזמן הפנוי המועט שלי אני מעדיף לבלות לבדי, ובמקום מבודד. היא מהנהנת. התשובה שלי היתה צפויה, אבל למרות זאת, עיני הילדה שלה עצובות. אני נאנח, מגרש ממוחי את המחשבות המטרידות על רוחות ערים שמסוגלות לא להיענות לקריאה. להקשיב ולנסות להבין. זה רוב מה שאני יכול לעשות. אולי הפעם זה יספיק. "יאללה, בואי. אני אחזיר את משב־הרוח הזאת הביתה ואז תפצי אותי בחומוס ומעורב בשוק."

עוד על הספר

שומרי הערים רותם ברוכין

קונסטנטינופול, ביזנטיון, הקיסרות הרומית המזרחית, 1453

זהו היום השלישי לנפילת העיר. האש בוערת ללא הפסקה, שורפת את הנוצרים הטיפשים שהמשיכו להתגאות בחומותיהם הבלתי ניתנות לכיבוש, גם כשאלו החלו לקרוס תחת התותח העצום של העות׳מאנים. הנוצרים שהיו סמוכים ובטוחים שכמה אלפים של חיילים מקומיים וכוחות העזר המעטים שנשלחו מאירופה השסועה יוכלו לעמוד מול רבע מיליון מחיילי הסולטאן, שהאמינו שגושי הזהב שהתיכו מהמטבעות שעליהם דמות הצלוב שלהם ישמרו על עירם המבוצרת.

נאלצתי להתערב בכיבוש הפעם, לחשוף את עצמי יותר משרציתי. לא בקנה מידה של ניסים ונפלאות, כמובן — אני מקפיד שלא לעשות זאת מאז פומפיי. אבל מספיק כדי להעמיד בסיכון גדול את נפילת העיר ואת כל התוכנית שלי. הערכתי שאם אצליח, רוח העיר לא תהיה מסוגלת לגלות את זהותי לאיש. צדקתי. השומר של קונסטנטינופול נמצא בדרך לכאן כבר שבוע. עד שהוא יגיע, יהיה מאוחר מדי עבורה. גם אם ינסה לחקור, נזהרתי מספיק. ליקוי הירח שניבאתי שיביא את נפילת העיר היה פשוט תוצאה של צפייה בכוכבים וחישובים פשוטים למדי. האסטרולוגים של אדמירל בלטואולו לא יכלו להתחרות בניסיון ובידע שלי. הם לא חיו מספיק זמן על הארץ הזאת, לא חוו מספיק משקיעותיה ומזריחותיה.

העות׳מאנים חושבים שאני שליח האל. הנוצרים חושבים שרוח הקודש נטשה אותם. אני מגלגל עיניים על האמונות המגוחכות של שניהם בעודי צופה בגועל בביזה, בשריפה, באונס, במכירת הילדים לעבדים. לסולטאן אין מושג עד כמה גדול הפרס שנח בידיו. הוא לא הביא רק את סופה של קונסטנטינופול, אלא למיטב הערכותיי הזהירות, את סופה של האימפריה הביזנטית כולה: הנצרות תחלוף מהעולם כעת, וזמנו של האסלאם יגיע, זמנם של העות׳מאנים. כתבי הקודש שלהם מטיפים ללחימה עד חורמה בכל אלו שלא יקבלו על עצמם את האסלאם. אין לי ספק שהם יהיו בעלי ברית טובים עבורי.

ראשו של הקיסר קונסטנטינוס האחד־עשר מוצג לראווה על החומה הגבוהה ביותר שנותרה על תלה. בר־המזל מת בקרבות לצד אנשיו ואינו חש עוד דבר. אולי האל הנוצרי שלו באמת שמר עליו. למצביאיו וליועציו מחכה גורל נורא בהרבה — העות׳מאנים מתכננים לשרוף אותם בעודם בחיים, כדי שזעקות גסיסתם יהדהדו מקצות מערב עד סין הרחוקה. כדי שכולם, העות׳מאנים והנוצרים כאחד, ישמעו אותם צורחים.

אבל אני לבדי אשמע את העיר הקרויה על שמו של הקיסר זועקת יחד איתם, ואני לבדי אהיה זה שיחזה במותה, ואני לבדי אחגוג אותו.

הפוך, לקחת – 1
ירושלים, ישראל, 2017

רוח העיר ירושלים טסה ליד חלון המכונית שלי כשאני עולה מכיוון סיבוב מוצא. כשאני מאיץ, היא רק עפה מהר יותר, נוקשת קלות על הזכוכית באצבעות ארוכות כמחטי אורנים. היא מטה את ראשה לאחור וצוחקת בקול עמוק כמו ואדי, ואני יודע שהיא לא תוותר. יש לה אלפי שנים של סבלנות.

אני נכנע ולוחץ על הכפתור שיפתח את החלון, אבל היא מטלטלת את ראשה, ושׂיער סבוך מסתיר לרגע את פניה כשהיא עפה למעלה. לרגע אני תוהה אם היא התכוונה להיכנס למכונית בכלל — היא הרי לא באמת היתה צריכה שאפתח את החלון בשביל לעשות זאת — אבל אז היא צונחת שקופה למחצה דרך תקרת הרכב וממצקת את עצמה מחדש בישיבה לידי, כמו חתולה מרוצה על מדרכה חמימה. המכונית מתמלאת בריח אורנים ובאוויר הרים צלול.

"ידעת שבגין ביקש שיקראו לכביש הזה כביש מספר אחת?" היא שואלת. "הוא ביקש במיוחד שהכביש שיקבל את המספר הזה יהיה הכביש שמוביל לעיר הבירה."

אני מחייך בזווית הפה. "אבל הוא החליט שזה יהיה הכביש שמוביל מירושלים לתל אביב. ככה שבעצם הוא הכתיר את עיר הבירה האמיתית בלי לדעת את זה."

היא מפסיקה לתופף, ואני יודע שפגעתי בנקודה רגישה. היא ותל אביב מעולם לא חיבבו זו את זו. טעם הניצחון מר בפי. אני מלכסן אליה מבט ונאנח. "את תמיד חייבת לדפוק כניסה?" אני שואל.

היא צוחקת שוב את צחוק הוואדי. "אתה זה שבאת אליי. מה קרה? בקושי עברו שלושה חודשים, בדרך כלל אני מתחילה לשכוח איך אתה נראה לפני שאתה טורח לקפוץ לבקר."

התחלנו. אין לי כוח לזה. אני שולח יד למחזיק הכוסות, אבל מגלה שהקפה שלי הפך לבקבוק של בירה מלכה אדמונית. "ניסיון יפה. אני לא הולך לשתות בזמן שאני נוהג."

הבירה משתנה בחזרה, אבל טעמו של הקפה ההפוך שלי אחר. יש בו משהו חד, חי יותר, וגם מעקצץ. אני מחבב את הטעם, אבל לא אודה בכך בפניה. "אני מחפש נערה שנעלמה."

"התחלת לחלטר כבלש פרטי?" היא מגחכת.

אני לא צוחק. "את יודעת על זה משהו?"

היא מושכת בכתפיה. "אני נראית לך כמו המשטרה?"

אני מהדק את שפתיי ולא עונה. "מעל פסגת הר הצופים" מתחיל להתנגן ברדיו, ואני מכבה אותו בעודי משתלב בתנועה בכניסה לעיר.

"חשבתי שיש לך דברים יותר חשובים לעשות מאשר להתעסק ביישובון של מאה תושבים," היא אומרת.

"אז את יודעת למה אני כאן." אני לא מופתע.

היא מגלגלת עיניים. "ברור שאני יודעת. היא בסביבה שלי. אבו גוש אמרה שהיא לא ראתה אותה כבר כמה ימים."

"אז למה לא אמרת משהו?"

"כי לי דווקא יש דברים יותר חשובים לעשות," היא אומרת. "חוץ מזה, יד השמונה תהיה בסדר. היא חכמה יותר ממה שהאחרות חושבות."

"היא אף פעם לא עזבה את הגבולות שלה ליותר מאשר כמה ימים."

"היא ותיקה, והיא יציבה, והיא תסתדר. תן לה קצת קרדיט," היא אומרת, בקולה נימה של גאוותנות, כאילו העלבתי את אחותה, ובכך העלבתי אותה — כאילו היא עצמה לא מביטה לעתים קרובות מלמעלה בכל האחרות. "אני אחסוך לך את השאלה הבאה — היא לא עברה מכאן."

אני מלכסן אליה את מבטי. "את מאוד בטוחה בעצמך."

"אתה חושב שלא הייתי שמה לב אם רוח של מקום אחר היתה מגיעה לכאן, במיוחד אחת כזו? רק היא חסרה לי. יש לי מספיק מלחמות דת." היא משלבת את ידיה על חזה ונראית מבוגרת פתאום. "אם היא היתה שואלת אותי איפה להתחבא, הייתי שולחת אותה לצפת או משהו."

נימת קולי חריפה כשאני עונה, "אם היא היתה שואלת אותך איפה להתחבא, אני מקווה שהיית אומרת לה לחזור, כי שום דבר טוב אף פעם לא יצא מרוח מקום שנטשה את גבולותיה לזמן רב מדי."

היא שותקת ומביטה דרך השמשה הקדמית, וכשאני מעיף מבט, אני רואה את ההרים משתקפים בעיניה. אולי היא חולמת על חוף ים או על נהרות, על דיונות ועל עמקים. ערים גדולות ועסוקות כמו ירושלים בקושי עוזבות את הגבולות שלהן. היא תמיד על המשמר, תמיד דרוכה וערנית, תמיד מלהטטת ומפשרת בין יותר מדי תושבים, עימותים, עמים, לאומים ודתות, תמיד מפיקה אירועים מרהיבים, לפעמים מוגזמים, תמיד חובקת ומנחמת וממלאת בהשראה את הזקוקים לכך. אני לא חושב שהיא עזבה את העיר אפילו לשעה־שעתיים בשנים האחרונות, והפעם האחרונה שיצאה לחופשה היתה כנראה לפני 1948. היציאה מגבולותיה היא מותרות.

רוחות של יישובים קטנים הן סיפור אחר. הן יכולות לנצל את החופש שלהן כדי לצאת לטיול. ולפעמים הן שוכחות לחזור. אני לא יכול שלא להבין אותן, להבין שנמאס להן מאותם קילומטרים ספורים שבהם הן לכודות כל חייהן. גם עליי נמאסים גבולותיה של המדינה הקטנטנה שלנו, העבודה שלי — ואולי, יותר מכול, חוסר היכולת שלי לעזור. ירושלים צודקת — אני לא בלש. וגם לא סוציולוג, פסיכולוג, מהנדס או אדריכל, אף על פי שיש צורך בכל הכישורים האלו כדי להיות שומר ערים טוב באמת. יש לי רק את מה שאבא לימד אותי, וכמה ספרים ויומנים של שומרים קודמים. זה לא מספיק, אף פעם.

"לא היה הרבה שלג בחורפים האחרונים," היא מציינת.

"אולי גם לא יהיה, אם הם צודקים לגבי ההתחממות הגלובלית הזאת."

"לא שזה קשור, אבל הם צודקים."

"איך את יודעת?"

"אני מרגישה את זה. ככה זה כשאת כאן מההתחלה. את זוכרת. גם אשקלון זוכרת לפעמים. וצפת ולוד."

כמו תמיד, היא לא מזכירה את יריחו, וגם אני לא. קולה נשמע זקן מאוד פתאום. אני עוצר ברמזור אדום וסוקר את המראה שלה. חצאית עם ציור קו הרקיע של העיר, ארוכה מדי בשביל חילונית, צבעונית מדי בשביל דתייה. טישירט מהשוק עם הדפסים תיירותיים בעברית, אנגלית ולטינית. מהשרשרת שעל צווארה תלויים מגן דוד, צלב וסהר. תיק צד של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה העברית תלוי על כתפה. כשרגליה מקופלות בישיבה מזרחית על המושב, אני רואה שהיא נועלת נעלי ספורט מתאימות לטיפוס. היא מבוגרת היום, בת חמישים לפחות, אבל מי כמוני יודע שהיא זקנה מכך בהרבה — וצעירה מכך בהרבה.

"איפה להוריד אותך?" היא שואלת.

"אני לא אמור לשאול אותך?"

היא צוחקת שוב. אני חורק בשיניי. קיוויתי לקצת יותר שיתוף פעולה מצדה. לעתים קרובות אחיותיה רואות בה בעלת ברית שלי, "משת"פית", או גרוע מכך — אֵם חמורת סבר שממונה על חינוך כולנו. אפשר להבין את זה. היא עיר הבירה, העיר הגדולה ביותר, אחת העתיקות ביותר, וללא ספק זו שחוותה יותר מכל אחת אחרת — לפחות, אלו שעדיין ניצבות על תלן. ואף על פי שבסופו של דבר היא תמיד מתייצבת לצדי, אני אף פעם לא יודע איזו מדמויותיה אפגוש. הקשר בינינו קרוב מכדי שאוכל להגדיר אותו במילים: היא היתה עבורי סבתא, אמא, דודה, אחות, חברה. כשאני עצוב, היא צונחת במכונית שלי כסטודנטית לתקשורת חזותית מבצלאל ומציירת ציורים מצחיקים על שמשת החלון. כשאני מגיע להתייעץ, היא מגיעה כזקנה חכמה ומשוחחת איתי שיחות ארוכות ומעמיקות. כשאני רוצה ללמוד, היא באה אליי כפרופסורית להיסטוריה או כאישה חרדית — או לפעמים, כפרופסורית חרדית, ומספרת לי סיפורים היסטוריים יפהפיים ומסמרי שיער. כשאני רוצה ללכת לאיבוד, היא באה אליי כנערה ערבייה בחצאית בית ספר משובצת או כמדריכת טיולים ולוקחת אותי למסעות בסמטאותיה העתיקות.

אבל היום היא ירושלים היודעת־כול, זו שגורמת לי להתגעגע לרוח הנעורים של אילת, לביישנות ולצניעות של כפר סבא, אפילו לתוגה השקטה של חדרה. ירושלים היהירה, האפופה תמיד בהילת חשיבות עצמית. ירושלים העוזרת הפרלמנטרית שעקביה מטופפים במסדרונות הכנסת, ירושלים החרדית המביטה בנשות הכותל בזעף, ירושלים המשיחית הנוצרית המקשקשת הצהרות מסתוריות, הנובעות כביכול מחוכמה ומהגות, שעולות לי על העצבים.

אני מחווה על הפקק האין־סופי בכניסה לעיר. "את מוכנה לעשות משהו בקשר לזה?"

היא משועשעת. "כמו מה? עוד נתיב? אנחנו על הר, אתה יודע. יש גבול לאן אפשר לסלול."

אמירה קצת מגוחכת בזמן שעבודות הרחבה מתקיימות בכביש שעליו אנחנו נמצאים, ובטונדות מצרות את שני צדי הדרך. אני חורק בשיניי. "התכוונתי למשהו יותר מיידי."

היא מנפנפת בידה. רוב התנועה מלפנים מתפצלת לרחובות שונים. אני יכול רק לנחש איך היא עושה את זה — רמזורים בהמשך הדרך, דיווחים והתרעות באפליקציות ניווט, כבישים קצת יותר חלקים, אולי אפילו שוטר שמכוון את התנועה בהמשך הדרך. היא די מוצלחת בזה, אם כי לא כמו תל אביב, שבעזרתה אני מסוגל לחצות את העיר בחמש דקות, אפילו בלי לעלות על איילון.

הפעם הבאה שאנחנו נתקעים היא ברחוב בצלאל. אני מנצל את העצירה, פותח חלון, מטה אוזן ומקשיב מבין מנועי האוטובוסים לצפירות נהגים ולקללות, לקולות החוזרים מהקניות בשוק, שואף פנימה ריחות אוכל מתבשל. נדמה לי שאני שומע תפילות מהמבנה הישן של תיאטרון פרגוד, שנסגר לפני שנים.

היא בוחנת אותי, משועשעת. "מה? אתה מריח או שומע אותה? איזה כוח־על של שומרי ערים או משהו כזה?"

"משהו כזה. מה אכפת לך?"

היא מושכת בכתפיה. "אמרתי לך שהיא לא עברה כאן."

אני נאנח ומנסה שוב. "ג'רוז, מקום שהרוח שלו נעלמה נמצא בסכנה. את יודעת את זה. ככל שהוא גדול יותר וההיעדרות ממושכת יותר, ככה הסכנה גדולה יותר."

"כולה יד השמונה, בקושי משב־רוח," היא מגלגלת עיניים. "מה יקרה כבר, התקרה בחדר האוכל תתפורר קצת לתוך הלפתן של כמה מוזרים מפינלנד?"

"אין לך שום הערכה לחיי אדם, נכון?" אני מסנן.

"תתפלא," היא עונה, והחיוך השחצני נתפס בשפתיה כמו עוגן. "חוץ מזה, מה אתה רוצה ממני? אתה זה שמסוגל למצוא אותה. תשתמש בקריאה."

"ניסיתי," אני אומר. "משהו מונע ממני לשמוע אותה. או שמישהו — מישהי מונעת ממנה להיענות."

היא נראית מופתעת, אבל אז שפתיה מתעקלות בחיוך. "בדקת שהיא והסקנדינביות המטורפות שלה לא נרדמו בסאונה? או שהיא יצאה עם המשיחיים שלה לדפוק על דלתות ולנסות לשכנע יהודים להאמין בישו?"

"כן, זה בדיוק יד השמונה," אני עונה ביובש. "פגשת אותה פעם, או שהסטריאוטיפים מספיקים לך?"

"יותר פעמים ממך, מן הסתם," היא עונה באותו טון. "אבא שלך לקח אותי לפגוש אותה כשהיא רק נולדה. היית צריך לראות אותה, ילדונת בלונדינית עם מבטא כבד, רוכבת על אופניים לארוחות שבת. אפילו עזרתי לה לקבל אישורים כשאף אחד במשרד הבינוי והשיכון לא הבין למה המשיחיים והנוצרים צריכים סאונה בכלל בחום הזה." "גם אני לא," אני מודה. "הוא לקח גם אותי לשם כשהייתי ילד. הייתי שם בסאונה בפעם הראשונה. עד היום לא הבנתי מה כיף בזה."

היא לא עונה מיד. פניה מופנות אל החלון, והיא מביטה בהתקהלות באחת הסמטאות של נחלאות. חייל חרדי עומד במרכזה, ואני שומע את קריאות ה"חרד"קים החוצה!" אפילו דרך החלון הסגור. מאזור שוק מחנה יהודה מגיעים בריצה שוטרים, מג"בניקיות ואפילו פקח חניה מבולבל, וממהרים לפזר את המריבה. "למה אנחנו מדברים על הסאונה של יד השמונה?" היא מפנה את פניה בחזרה אליי בתנועה חדה, חסרת סבלנות.

מג"בניק אחד, הגבר היחיד בקבוצה, מלווה את החייל החרדי אל תוך הסמטאות. אני מצביע בעקבותיהם. ממעבה בנייני האבן הצפופים של השכונה מתנשא מבנה גבוה, אירופי למראה, בנוי מעץ מלא, כהה. שני צעירים בלונדינים ואישה צעירה עם צמות יושבים במרפסת בחלוקי רחצה, שותים יין מגביעים דקיקי רגל ומפטפטים. "כי אני לא חושב שהיא אמורה להיות באמצע נחלאות."

היא משיבה את מבטה אליי, קפואה, ועיניה הן עיני הילדה הקטנה שהלכה איתי לאיבוד בסמטאות. היא משפילה אותן. "ממתי ידעת?"

אני לא עונה מיד, בעיקר כי אני רותח מכעס. "בערך מהכניסה לעיר. לא היה לך הרבה סיכוי להסתיר אותה. די מטופש מצדך לנסות." אני מדומם את המנוע ופותח את הדלת כדי לצאת. "תדאגי שאני לא אחטוף דוח, בסדר?"

אני לא שומע טריקת דלת מאחוריי, ולא את טפיפות נעליה הקלות, אבל יד שברירית וחזקה כאחד תופסת בזרועי כשאני ממשיך להתקדם. פניה קשות, כמו ילדה סרבנית בעלת עוצמה של הר, אלפי שנים וכל ממלכת יהודה. "חכה. תן לה להישאר. רק עוד קצת."

"למה?" אני פונה אליה, זועף. "כדי שהמקום שלה ימות?"

"לא! רק רציתי..." לרגע מסכת הגאווה והיוהרה מתפוגגת. היא תולה עיניים במבנה העץ, בנערה הברונטית עם הצמות, שצחוקה ממלא את הסמטאות, מידבק. לרגע כל סוחרי השוק ששומעים אותו מחייכים, וכך גם המג"בניקיות, ואפילו החרדים המתרחקים. האווירה המתוחה שנשארה עם תום העימות מתפוגגת. היא מביטה בי, ועיניה עדיין גדולות ובודדות כעיניה של ילדה אבודה. ידה החופשייה אוחזת בשרשרת שעל צווארה, כאילו ביקשה לקבל מסמלי הדת שלה כוח. היד השנייה לא מרפה ממני. אני ממתין. היא שותקת לרגע ארוך.

"פשוט חשבתי כמה נחמד יהיה אם אוכל לתת למישהי אחרת להתעסק עם כל... זה." היא מחווה סביבה.

"השוק?" אני שואל, כמעט לא מסוגל לדמיין שהיא מדברת על משהו אחר, גדול יותר. היא משפילה את עיניה. הלסת שלי נשמטת. "והיא הבינה לתוך מה את מכניסה אותה?"

היא משלבת את ידיה מעל השרשרת שלה. "זו היתה הצעה שלה."

"היא רצתה להיות כבולה לשמונה מאות אלף תושבים?!" אני שואל, ומיד יודע את התשובה. בדיוק כמו התערובת המשונה והמופלאה של תושביה, חצי אוונגליסטים וחצי יהודים משיחיים, יד השמונה מעריצה את ירושלים. "כן, ודאי שהיא רצתה. אבל את... את היית אמורה להיות המבוגר האחראי."

"לא באמת תיכננתי שהיא תחליף אותי, לא לזמן רב. רק רציתי קצת חופש," היא אומרת בשקט, ולרגע היא פלאחית מבוגרת, מדיפה ריח עדין של כוסברה וארטישוק ירושלמי. "לקחת חופשה. לא לכמה שעות: לכמה ימים, אפילו לשבוע. לטייל בהרים, לשחות בכינרת, לצלול בים התיכון, לעלות לרמת הגולן —"

"יש לך מושג איזה כאוס היית מוצאת כשהיית חוזרת?" אני קוטע אותה. "היית נותנת לשפיים להחליף את תל אביב?"

"אולי תפסיק לדבר כבר על תל אביב?" היא מסננת, ואני מרים ידיים בכניעה. לא מתווכחים עם איבה רבת־שנים. חוץ מזה, היא צודקת. אני באמת מדבר יותר מדי על תל אביב. "בתל אביב־יפו יש בדיוק חצי מהתושבים שיש אצלי. אתה יודע מה זה לדאוג לכמעט מיליון איש?"

אני לא מזכיר לה שפגשתי בתקופת נדודיי ערים של מיליונים ועשרות מיליונים. מספר התושבים הוא לא העניין, ושנינו יודעים את זה. "לא. אני לא יודע. אני אף פעם לא אוכל לדעת. אבל אני רואה מה את עוברת."

"אתה לא," היא עונה. "אתה לא חי את זה." היא מברישה מחטי אורנים מעל כתפיה. לא ברור איפה הצליחה לאסוף אותן. היא מביטה בי במבט העמוק שאין דומה לו של רוח עיר עתיקה, עייפה, ולרגע אני טובע בעיניים האלו, טובע באלפי שנים של אלימות וקדוּשה ונאמנות ואהבה. נשימתי כבדה פתאום. ובכל זאת, אפילו כאן באמצע הסאון וההמולה, כשאני עוצר ונושם שוב נשימה איטית ועמוקה, האוויר שאני שואף צלול כיין.

"קשה לי," היא אומרת לבסוף, בשקט. אמירה נדירה, כנה, שהיא לעולם לא תשמיע באוזני אף אחד אחר, אפילו לא באוזני אחיותיה. היא צריכה להיות העיר הגדולה, החזקה, זו שתמיד יודעת מה לעשות. אני מושיט יד להניח על כתפה, מהסס לרגע — אני אף פעם לא בטוח מתי היא שומרת נגיעה — אבל עד שאני נזכר שהיא עצמה אחזה בזרועי לפני רגע, המחווה כבר נראית ריקה מתוכן. אני אוחז בכתפה בכל זאת.

"אף בן אנוש לא שם לב," היא אומרת. "עשיתי עבודה טובה."

"אבל לא באמת ציפית שזה יעבוד עליי, נכון?"

שפתיה מתעקלות בחיוך סוף־סוף, ואני מחניק אנחת רווחה. אם היא היתה מתחילה להילחם, אני לא יודע מה הייתי עושה. "גדלת, שומר ערים," היא אומרת, קולה עמוק, כבד מזמן. "החכמת."

רובן משתמשות ב"שומר", במיוחד מאז שהקטנות כינסו מועצה והציעו לרענן את התואר המיושן והלא־אינקלוסיבי ולהחליף אותו ל"שומר מקומות" — הצעה שלא התקבלה, כמובן. התואר המלא נשמע רשמי, כבד מדי על כתפיי. "לא בהרבה," אני מודה. "חיפשתי קודם בבית חורון, באבו גוש, במבשרת ציון, בקריית יערים ובכפר עציון. לא חשבתי שהיא תברח לכאן. תיזזתן אותי כל היום, שתיכן."

היא נאנחת. "תגיד את האמת, מי הלשינה לך שהיא נעלמה?"

אני מחביא את חיוכי. "חולון. לא היה ברור לי איך היא גילתה, ממרחק כזה."

"יותר מדי צמתים מרכזיים." היא מהדקת את שפתיה. "יום אחד אני אכסח אותה והיא תחשוב פעמיים לפני שהיא תפתח את הפה הגדול שלה."

אני מחייך. "עכשיו את תגידי את האמת. איך הצלחת למנוע ממנה לבוא כשהשתמשתי בקריאה?"

היא מכווצת את מצחה. "לא עשיתי שום דבר כזה. אם היא לא הגיעה, היא כנראה לא שמעה אותך."

"בסדר," אני מגחך. "אז איך הצלחת למנוע ממנה לשמוע אותי?"

היא משלבת את זרועותיה על חזה, ולרגע נראית כמו החומות המקיפות אותה. "זו לא הייתי אני," היא מתעקשת. "אתה חושב שהיא ילדונת תמימה ופעורת עיניים שלא מסוגלת לעבוד עליך? צריך שתיים כדי להחליף רוח עיר."

אני מביט ביד השמונה, מודה ביני לבין עצמי שבהחלט חשבתי עליה כעל תמימה ופעורת עיניים. היא חשה במבטי ומסתובבת, ומיד חיוך מאיר את פניה והיא קופצת מהמעקה בהתלהבות ילדותית ומנופפת לעברי. לאחר רגע היא מבינה את המשמעות של נוכחותי כאן, ומצליחה להיראות נבוכה ומבוישת בעודה ממשיכה לנופף בהתלהבות. אני לא יכול שלא לחייך. גם ירושלים מחייכת, והיא שוב האישה מלאת הביטחון שפלשה אל המכונית שלי. ריחות הבישול שוב נישאים באוויר, ואני מנסה להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שאכלתי ארוחה ביתית טובה, או אפילו טייקאאוט סביר. הם לא מגיעים לחור שאני גר בו. בטני מקרקרת, וירושלים מגחכת. "אתה יודע, אם אי־פעם תרצה לעזוב את הצריף המתפרק שלך ביער... בדיוק התפנה אצלי פנטהאוז בהולילנד. ג׳קוזי, בריכה..."

"אני מעריך את זה. תודה."

הן תמיד מזמינות. אני תמיד מסרב. כל שעות הערות שלי מוקדשות לערים, לכפרים, ליישובים, לקיבוצים, למושבים. את הזמן הפנוי המועט שלי אני מעדיף לבלות לבדי, ובמקום מבודד. היא מהנהנת. התשובה שלי היתה צפויה, אבל למרות זאת, עיני הילדה שלה עצובות. אני נאנח, מגרש ממוחי את המחשבות המטרידות על רוחות ערים שמסוגלות לא להיענות לקריאה. להקשיב ולנסות להבין. זה רוב מה שאני יכול לעשות. אולי הפעם זה יספיק. "יאללה, בואי. אני אחזיר את משב־הרוח הזאת הביתה ואז תפצי אותי בחומוס ומעורב בשוק."