העוצמה שבפנים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העוצמה שבפנים
הוספה למועדפים

העוצמה שבפנים

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

האם הגנטיקה היא גזר דין? האם נתוני הפתיחה שנולדנו איתם בהכרח קובעים את גורלנו? האם האופי שלנו בר-שינוי?
שאלות אלו ואחרות זוכות לטיפול ולמענה בסיפור חייה המרגש והמטלטל של אירית בוטבול עובדיה, החושף את הקוראים למסע הקשה והייחודי שעשתה – מסע פיזי ותודעתי שעזר לה להתגבר ולצלוח את כל המכשולים שעמדו בדרכה. אנו מלווים אותה משנותיה הראשונות בדימונה של שנות השבעים, כילדה שנולדה למשפחה קשת יום עד להארה שהובילה להתפכחות ולשינוי העצום שחוללה בכל פן בחייה. 

העוצמה שבפנים הוא סיפור מוטיבציה מעורר השראה שנכתב באומץ ובכנות סוחפת, ומוכיח הלכה למעשה כיצד ניתן לפרוץ כל מחסום, לעקוף כל מעקש ולהצליח בגדול. 

אירית עובדיה, ילידת 1971, בתה של אשת העסקים הנודעת ירדנה עובדיה, ששימשה עבורה מודל לעוצמה נשית ולהבנה כי הכוח טמון בנו ולא מחוצה לנו. מורה לאלפי אנשים ברחבי הארץ והעולם. 

מאמנת למוטיבציה ולשינוי תודעתי, נטורופתית ומנחת קבוצות, בוגרת סדנאות קואוצ'ינג והתפתחות אישית, מובילה סדנאות העצמה ואחראית על פיתוח שיטת הרזיה פורצת דרך, נשואה באושר ואם לשישה מקסימים. 


"הספר משמש קריאת כיוון ליצירת מסלול לצמיחה אישית ומדרבן אותנו לערוך שינוי תודעתי." 
-  אדווה דדון, עיתונאית חדשות ערוץ 12


"הספר מציג דמות של אישה אמיצה, חרוצה ומצליחה, שמחויבת להצלחתה ושמעולם לא שכחה מאין הגיעה." 
- לאה אטד, מנכ"לית קומפרו תעשיות תוכנה, ממקימי נס טכנולוגיות, זוכת פרס לוריאל-רקנטי


"ספר סוחף, מטלטל ומרגש. קראתי בנשימה אחת."
- מאיר סויסה, עיתונאי לשעבר, אסטרטג פוליטי ואיש תקשורת. 

"קראתי בשקיקה רבה... מעניין, זורם, אהבתי! וואו!"

- דליה איציק, יו"ר הכנסת ה-71, שימשה כשרה בממשלות ישראל וכיהנה כנשיאת ישראל 

פרק ראשון

אני מכירה אישה אחת. היא אישה מצליחה. אבל לא תמיד היא היתה כזאת. בעבר היה לה בית שכמעט התמוטט וקרס עליה והמית אותה, ורגע לפני שהנורא מכול התרחש היא עברה מטמורפוזה, אזרה כוח והחלה לעבוד על שיפוץ ההיכל שהתגוררה בו. היא פיתחה גישה לחיים שמעוררת בי בכל רגע ורגע התפעמות ושלווה.

היא עמלה שנים על בנייה מחודשת של הבית שלה - בשקדנות, בחריצות ובנחישות רבה. בעזרת משמעת, הרגלים בריאים ומוטיבציה. את כל אלה היא סיגלה לעצמה בעמל רב.

הבית שלה מעורר בי השראה. יש בו חום ורוך ושקט והרמוניה. האישה הזאת כבר לא צעירה, היא עברה יותר ממחצית חייה. היא עברה מסע ארוך ובנתה את ביתה ומבצרה אחרי המון קשיים. היא תמיד נותנת לי עצות יקרות מפז.

אני, כמו רבים שהיא מרצה בפניהם ומשתפת אותם בדרך הארוכה שעשתה, לא יכולה שלא להתפעל מהסיפור שלה. הוא מחזק אותי ונותן לי תקווה. כיצד היא יצאה מהחושך אל האור בעזרת נחישות גדולה ואמונה בכוחותיה, כיצד עלתה מן התהום והגשימה את החלומות שלה.

ברגעים שאני איתה לבד ובאוויר עומד ניחוח עמוק של רוגע ושלווה, היא מחייכת אלי. היא מגלה לי שהבית הזה ששיפצה במו ידיה הוא הדבר שאיש לעולם לא יצליח לקחת ממנה.

כי הבית הזה הוא הבית הפנימי שלה. הבית הזה הוא התודעה שלה. הבית הזה הוא סך כל מה שהיא. הוא המקום שעליו עמלה שנים רבות.

היא אומרת שבני האדם מחפשים את הפתרון לבעיות שלהם בחוץ, בעולם החיצוני, כאשר כל התשובות נמצאות בתוכנו.

הציפייה שהשינוי יבוא מחוץ לנו היא השקפה מוטעית. אנחנו אלה שצריכים להשתנות. להבין שהכוח לשינוי טמון רק בנו. בתוכנו. נקודת המבט שלנו על החיים יוצרת את החיים שלנו. התפיסה שלנו את המציאות נהפכת למציאות. כשאנחנו נשנה את נקודת המבט על הדברים, הדברים ישתנו.

וכשאני מביטה באישה הזאת שהצליחה לשפץ את ביתה הפנימי, לשנות את חייה ולהגשים את עצמה, איני יכולה שלא להתפעל גם מההשתקפות הפיזית של הבית החיצוני היפה שבו היא גרה עם בעלה האהוב וילדיה.

אני מתבוננת באישה שגורמת לי להבין שאנחנו, בני האדם, בלתי־מוגבלים ושהדבר היחיד שיכול לחסום אותנו ולמנוע מאיתנו להגיע להגשמה ולמיצוי הוא רק אנחנו. האישה הזאת גורמת לי להבין שאנחנו בלתי־מנוצחים.

האישה הזאת הפכה את עצמה מחסרת אונים לאישה חזקה. היא גיששה באפלה אחר המפתח החוצה אל האור. והיא לא ויתרה עד שהגיעה אל ההארה, שאחריה הכול כבר נראה אחרת.

אתם תוהים איך אני יודעת עליה כל כך הרבה? האישה הזאת היא אני.

 

 

שלוש אפיזודות של מוות
 

"למות זה נורא, אבל הרעיון למות בלי לחיות הוא בלתי־נסבל"

(אריך פרום)

מוות בעודנו בחיים יכול להיתפס בטעות כמנחם. שהייה במצולות, בתהום הנשייה. בכלום, בשקט, ברִיק, באבדון. לכאורה שלווה עוטפת, מנוחה נצחית. מוות מנטלי משמש נתיב בריחה מההתמודדות האינסופית שהחיים תובעים מאיתנו. לאחדים הוא מעניק הקלה. לא כך אצלי. המוות שחוויתי היה כואב ומדמם וחסר חמלה ומאיים ומרסק.

שלוש אפיזודות של מוות מנטלי חוויתי בימי חיי, והאחרונה שבהן היתה הקשה מכולן. שהייה במנהרת חושך ארוכה עד בלי די. ללא מוצא. ללא פתח מילוט. שם חוויתי בעוצמה את היותי לכודה בתוך עצמי. נתונה בפחד פוצע, עמוק. הצריבות בנפשי הלכו והצטברו, והכאב התעצם ונעשה אכזרי והרסני בכל מובן. רכבת הרים רגשית ומנטלית שסופה נפילה חסרת רחמים אל תוך ביצה טובענית של חושך וכאב ובדידות. איש לא היה שם מלבדי. רק אני, לבדי עם הכאב העצום.

לשיא הזה קדמו שנים רבות של כאב. רק התבודדות והתכנסות נתנו מנוח לנפשי הסוערת. בזמנים של בכי ומצוקה, כאשר רוחי געשה, הייתי בונה סביבי חומות, מתבוססת ברחמים עצמיים, ואף אדם, אפילו לא היקרים לי מכול, לא הצליח להיטיב איתי. מעולם לא אובחנתי כבעלת הפרעה נפשית כלשהי, פשוט כאבתי. ובזמנים שהוקל לי, בהפוגות, חזרתי לנשום ולתקשר.

השנים הללו רצופות רגעים אבודים. הפחדים ניהלו אותי. הייתי מסתכלת במראה, אבל לא הצלחתי להתבונן בעצמי באמת.

נתתי לחיים למשול בי. לצרוב אותי. זרמתי בין גלים של סערות שהתחוללו בתוכי, לכודה במערבולות של מחשבות סרק, לבטים וספקות. הייתי חלשה. חלשה מול החיים. והחולשה שלי גרמה לי לראות את החיים באופן מעוות, גרמה לי לפחד ולרַצות את הסובבים אותי. כל אלה הובילו להרס עצמי, לתחושות צורבות של כישלון ולהתמכרות כפייתית לאוכל.

כיום, כמי ששהתה במחוזות המתים שנים רבות מדי, אני מזהה בקלות רבה את המתים המהלכים שמסתובבים בינינו. יש מהם הרבה. הרבה מדי. גם אם הם מסווים את עצמם לתפארת ומציגים מצג שווא כאילו הכול בסדר אצלם כדי שחלילה איש לא יראה ולא ירגיש. אני מזהה אותם. כי גם אני הייתי שם. בי הם לא מצליחים לתעתע. רובם לא מודעים למצבם ושבויים בתוך מציאות מלנכולית. הם סבורים שככה חיים את החיים - בתוך כאב וריקנות שואבת. קמים בכל בוקר לעוד יום מתיש, שנעשה לשגרה מכבידה, והמשימות היומיומיות נהיות מעיקות עד מחנק.

הם מתנהלים כך בחייהם עד ליום שבו יורד המסך הסופי, והמערכה האחרונה מסתיימת - יום מותם הפיזי. אך העובדה שחיו כמי שנקברו בעודם בחיים, עוד הרבה לפני מותם הפיזי, היא הטרגדיה הגדולה.

במבט מפוכח, בהתבוננות לאחור, אני יודעת בוודאות שאני היא שהרגתי את עצמי. כל כך הרבה שנים של רגשות שליליים, של מחשבות סרק, של בחירות לא נכונות, הביאו אותי למצבים חסרי ישע.

יום אחד, לפני שתים־עשרה שנים, אחרי אפיזודת המוות השלישית והקשה מכול, התעוררתי בבוקר והתרחש הנס - הארה. לפתע ניעור בתוכי ניצוץ עלום שהיה קיים שם, ורק כשהבשילו התנאים יצא אל האור.

לילות כימים גיששתי אחריו באפלה. חיפשתי את המפתח, את אלומת האור שתבליח מתוכי ותביא אותי לשינוי, וכך אוכל לחלץ את עצמי ממעמקי האבדון שבתוכו טבעתי.

עליתי מתוך ההריסות ויצאתי לדרך חדשה. בספר החשוף והכואב הזה אשתף אתכם בדרך הלא פשוטה שעשיתי מעבדות לחירות, צעד אחר צעד. כולי תקווה שהספר ישמש כלי לכל אלה שרוצים לעשות שינוי תודעתי עמוק, שממנו תהיה הדרך פתוחה.

אני, אירית בוטבול עובדיה, באותו רגע מכונן ונפלא, מאיר ונאצל, קמתי מהמקום שמעטים שבו ממנו, השארתי מאחורי שנים של קמילה וסבל ובראתי את עצמי מחדש!

זהו סיפור חיי.

בראשיתי היה תוהו ובוהו והתנפצתי למיליון רסיסים. אין לי אומדן כמה זמן חייתי כך. מה שבטוח זה שהרבה יותר מדי זמן.

איזו הרגשה איומה זאת היתה להתהלך בעולם כמו מתה, ללא נשימה. העצבות שולטת באופן שמקשה לנשום ואז המחנק גואה. בהמשך מפלס הוויטליות יורד, החיוּת נעשית מעומעמת ודהויה, וגודש איום מטפס ועולה בגרון. שמחת החיים נעלמת לגמרי, הימים מתארכים אל תוך שגרה קשה ומקובעת, והגרוע מכול עוד עומד בפתח. כך הרגשתי. ובין לבין, לפרקים, היתה הקלה.

קול אכזרי הלם בתוך ראשי: ברוכה הבאה אל עולם המתים, אלה החיים שלך! האנשים שחלפו על פני, הרחוקים והקרובים, לא ידעו עד כמה אני סובלת. מדי פעם העיר לי מישהו מארץ החיים: "למה את לא מחייכת?" ואני הייתי מחייכת חצי חיוך מאולץ, ריק, חסר חיים, כזה שהסווה את מצבי: חיה־מתה. מתה שמתהלכת בארץ החיים.

אבל לבסוף הגעתי להארה. הצלחתי לצאת מן המקומות האפלים, לאסוף את השברים, רסיס אחר רסיס, ולהרכיב מפיסות הפאזל את תמונת חיי המנצחת.

ההארה והתובנה הגדולה הגיעו בעקבות טריגר, שגרם לי להחליט שמספיק ודי. מספיק עם המוות. אני רוצה אחרת. אני רוצה לחיות את החיים ולא לחיות לידם, בכאילו. לא לחיות כמעט אלא לחיות בעוצמה, בהגשמה, בניקיון קוגניטיבי ופיזי, בסנכרון של הפיזי והמנטלי. במקביל הבנתי שיש לי דרך ארוכה לעבור עד שאלמד כיצד לעשות זאת.

לפני שאפעל למען המטרה, החלטתי לעשות סדר בעולם הפנימי שלי. אימצתי מחשבות אחרות לגמרי - נכונות, מעצימות, מקדמות. אימצתי רגשות חיוביים, ובד בבד זרקתי את הקורבנוּת ואת הפרשנויות המוטעות ולקחתי אחריות בלעדית על חיי. או אז הגיעה שלוות נפש, שבעזרתה התחלתי לבנות את הביטחון העצמי שלי. התחלתי לאהוב אותי בפעם הראשונה בחיי, ומשם כבר התאהבתי בכולם. גיליתי שזה קסם אדיר - לאהוב את עצמי ואת האחר, לחיות מתוך אהבה גורפת. זה מרומם. כך בניתי לי מרכז יציב ובריא. רכשתי חוסן נפשי גבוה, שעלה מאפס למאה. כך נהפכתי למאסטרית של חיי. ללביאה לוחמת, לשאפתנית חסרת מעצורים.

בתחילת מסעי גיליתי שאנחנו תוצר של התודעה שלנו. אנחנו סך כל הרגשות, המחשבות, הפרשנויות והזיכרונות שלנו. מתוך ראיית עולם חיובית ניתן לשנות התנהגות, ניתן לתקן. העולם הפיזי שלנו מושתת על התנהגותנו. הוא עולם התוצאות - ואנחנו יוצרים את התוצאות הללו בחיינו.

העולם הפנימי שלנו הוא בעצם ההוויה שלנו.

בסיטואציות רבות בחיינו אנחנו נהפכים לספקי הדרמות הראשיים בחיינו. למה? כי איש לא לימד אותנו אחרת. הושלכנו אל החיים ללא הדרכה.

כל אדם שמתהלך ביקום הזה חי בתוך הסרט של עצמו. מי אחראי לתסריט? אנחנו ולא אף אחד אחר.

תנאי חיינו יכולים להיות אסון. קשים מנשוא. בלתי־אפשריים. רצופי עוולות. מלאי סבל. מחסור בכסף לכלכל את המשפחה. אובדן אנשים יקרים ללבנו שפוער בתוכנו בור של כאב. בגידה. הפניית עורף מצד חבר טוב, שהשקענו בו אנרגיות רבות, דווקא בזמן שאנו זקוקים לו.

ברוכים הבאים לעולם הפרשנויות שלכם! הרבה מהן תלויות בזווית ההסתכלות שלנו. בזום־אאוט אפשר לתת פרשנות אחרת לגמרי לאותה סיטואציה, ובעקבותיה להתמודד אחרת. נניח שאתם מאשימים במשהו את ההורים, כמו שכולנו נוטים לעשות. אבל אם תשבו איתם לשיחה גלויה, תגלו שמנקודת המבט שלהם הם עשו כמיטב יכולתם, מה שהם ראו לנכון. מה שהם למדו מהוריהם. התנהגותו של כל אדם תלויה לא מעט במה שחווה בחייו. וזה משפיע על כל מערכות היחסים, לא רק עם ההורים.

אז איפה האמת בסיטואציה כזאת? אין אמת. יש את ההשקפה שלכם, הפרשנות שלכם, עמדת התצפית שלכם על הדברים.

בעולמות ההתפתחות האישית, כשאנחנו נהיים המאסטרים של עצמנו, תוך שליטה עצמית, ניהול עוצמתי ובניית מהלכים מנצחים, אנחנו מבינים שהכול, אבל הכול, פועל לטובתנו. ואז החיים הם גן עדן! גן עדן שכולו נברא רק עבורנו. נכון שזה נפלא? אינסוף אפשרויות נפתחות לפנינו. תחשבו על זה. זה אומר שאנחנו בלתי־מנוצחים, בלתי־מוגבלים, בלתי־נשלטים.

הדרמות הגדולות ביותר מתרחשות בראש שלנו. הן לא באמת התרחיש של אף אחד מלבדנו. נקודת ההנחה הזאת צריכה להיות מוטמעת בכולנו.

דבר ראשון כשאנחנו נסערים, חשוב להבין שהתסריט הזה מתרחש בראש שלנו בלבד. אחרי ההבנה הזאת אפשר להתייחס למחשבה השלילית כמו אל ענן - כענן, בקרוב היא תתפוגג ותיעלם. ואם היא לא חולפת מעצמה, מאפשרים לזה לקרות. ממש מדמיינים את המצב הרצוי והופכים אותו למוחשי.

כלי נוסף הוא לסגל לעצמנו רק מחשבות שמקדמות אותנו אל הרוגע. אם מחשבה מסוימת לא מקדמת אותנו לעבר השלווה - לוחצים על דיליט, מוחקים אותה. המטרה להרחיק ככל האפשר את הסטרס מחיינו. לסלק סערות, מחלוקות, כעסים, עצבים - כל אלה פועלים לרעתנו. הם רעל שמוזרק לנו לדם.

איש לא מת מהכשת נחש. הארס המוזרק בה הוא שהורג. השליכו כל רעל מחייכם. התרחקו מארס, התחייבו לזה. אף אחד בעולם לא מחויב לאושר שלכם מלבדכם.

אם נעשה לכם עוול, התעלמו ממנו, או לחלופין, בחרו בהתעמתות. מה שחשוב הוא לפעול כל הזמן כך שידכם תהיה על העליונה. ותזכרו תמיד: מי שניצב מולכם גם הוא אדם. אדם עם קשיים והתלבטויות, עם מסע חיים לא פשוט. בדיוק כמוכם. כדאי להיות פחות שיפוטיים ולאמץ יותר חמלה. זה משהו שתמיד יעבוד לטובתכם.

כולנו עוברים כאן מסע שבמהלכו עלינו ללקט מעשים טובים למען אחרים, ללמוד שיעורים ולעבוד על עצמנו כדי להיות טובים יותר. להיות בזרימה מתמדת של שיפור. בשום אופן אסור לנו להתקבע. עלינו להיות בצמיחה.

שימו לב, העבודה הפנימית לא מתבצעת באוויר פסגות ולא איפה שקל לנו. דווקא כשאנחנו בתחתית, בשאול, אנחנו לומדים את התובנות המופלאות ביותר על חיינו. חַבּקו את התקופות הרעות שלכם - הן עשויות להיות המתנה הכי טובה שקיבלתם. הן מלמדות אותנו את השיעורים הכי חשובים שיש לחיים להציע לנו. התקופות המאתגרות (ולא הקשות - שימו לב) הן המקפצה שלנו. הן תהליך הלמידה הטוב והעוצמתי ביותר שאנחנו יכולים לבקש לעצמנו. הן בית הספר הכי טוב שלנו.

אני קוראת לתקופות האלו בּאמְפֶּרים, כי הן מעין מכשולים שהחיים מציבים מולנו כל הזמן.

הערוצים התודעתיים שלנו נפתחים דווקא כשקשה לנו בחיים. לכן, לִמדו לחבק ולאהוב את ה"רע" הזה, כי הוא הדבר הכי טוב שיכולתם לבקש. ואת השיעורים שתלמדו בתקופות האלו אַמצו לכם כדרך חיים. הם האוצרות של חייכם. ככה אני עשיתי. זה מה שעזר לי.

התודעה שלנו היא־היא המקור לשינוי. היא בעצם הדבר היחיד שנמצא בשליטתנו. על שום דבר אחר בחיים אין לנו שליטה.

לכן התודעה שלנו חייבת להתנהל בצורה מדויקת ונכונה, אחרת נלך לאיבוד בסבך החיים. יש מי שלא מצליחים לצאת מהסבך הזה לעולם.

כשמבינים שאנחנו יכולים להיות המאסטרים של התודעה שלנו ומתחילים לרכוש את הכלים הנכונים, חיים בגן עדן, גן עדן של העולם הפנימי שלנו. בתוכו חיים בהרמוניה ובשלווה. כשפועלים בחיים מתוך המקום הזה - כל מה שעושים הוא הצלחה כבירה.

אנחנו נהפכים למכונה של עוצמה.

•••

מסעי החל בחיפוש תשובות לשאלות עומק שעלו והציפו אותי. אל תהססו לשאול שאלות מרכזיות שיזניקו אתכם היישר להגשמת החלומות הכי נשגבים שלכם.

שאלתי את עצמי שאלות מרכזיות, כמו: מה הם החיים? מהי המהות שלנו כאן? למה באנו לכאן לזמן כה קצר? מי אנחנו? ממה מורכבת האישיות שלנו? ממה מורכבים המחשבות, הרגשות והפרשנויות שלנו? מה משותף לכולנו? מה מבדל אותנו כאינדיווידואלים?

נקודת ההנחה שלי היתה כזאת: הרי לא באתי לעולם הזה רק כדי לעבוד כל היום, בלילה לישון ולמחרת לקום לעוד מאותה רוטינה, שוב ושוב. יש כאן משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר עמוק. האם התכלית וההגשמה האישית הן להתחתן, להביא ילדים, להרוויח כסף ובסוף להזדקן ולמות? האומנם?

ואז יצאתי למסע. הצורך בשינוי היה חזק ממני. הרצון לדעת הלך וגדל ככל שהעמקתי. גיליתי שיש בכוחנו להשתנות ולשנות כל הזמן. שאפשר להפוך את החיים לחיים של אושר ושמחה מזוקקת, ויותר מכך - שאפשר לשמש השראה לסובבים אותנו. אפשר לטפס ולגעת בפסגות שנראו בלתי־אפשריות.

הנחת היסוד של כל אדם צריכה להיות: הכול אפשרי עבורי! ראשית יש להשקיט את הרעש הפנימי. לקבל את העובדה שאין שום דבר שם בחוץ ושהכול מתחולל בראשנו, בתוך מערכת הפרשנויות שלנו.

אנחנו חייבים מדי פעם לבצע ריסטארט, בדומה למערכות התוכנה. לעשות רענון או מעין שדרוג תוכנה בתוכנו. תכנות מחדש.

ריסטארט עמוק כזה לא יכול להתרחש בתוך חיי השגרה. לשם כך צריך לצאת מהמקום המוכר שלנו. ריסטארט מתרחש בתנאי מעבדה.

אפשרות אחת היא לעשות את הריסטארט בהדרכת מנטור מקצועי, שישמש לנו מראה, ישקף לנו את עצמנו מבחוץ, ינחה אותנו. לשם כך נחוץ אדם ניטרלי. כל מנהיגי העולם היום ואנשים מצליחים רבים נעזרים במנטורים להתפתחות תודעתית. למה? כי כדי לטפס למעלה אנחנו צריכים מישהו שידריך אותנו, ינחה אותנו ויראה לנו בזכוכית מגדלת את הטעויות שאנחנו עושים ורוב הזמן איננו מבחינים בהן. כך, אט־אט אנחנו מתקנים את האסטרטגיה שלנו ונהפכים לגרסה עוד יותר משוכללת של עצמנו. אנחנו לומדים אילו מקורות מטעינים אותנו באנרגיות חיוביות ואיך להכניס אותם לשגרה שלנו.

אפשרות נוספת היא לעשות ריסטארט בסדנה מקצועית. בסדנאות כאלו נמצאים בתנאי מעבדה יחד עם אנשים אחרים. כך מתאפשר לנו לראות את עצמנו מהצד ולאסוף תובנות משנות חיים. בסדנה כזאת אפשר לקבל מאחרים פידבקים שליליים וחיוביים, ש"מפילים לנו את האסימונים" בזה אחר זה, לפעמים במהירות בלתי־נתפסת. וכשזה קורה, אנחנו מבינים שאנחנו בעלי יכולות בלתי־מוגבלות. בפנינו עומדות רק המגבלות שאנחנו יוצרים לעצמנו, החסמים שנוצרים בגלל תפיסת התודעה המוטעית ונעוצים בסיפור הכוזב שסיפרנו לעצמנו לאורך חיינו.

בסדנאות מקצועיות עם הדרכה נכונה אפשר להגיע לפריצות דרך ענקיות. בהן אפשר ללמוד לשים בצד את כל המגבלות, החששות והתקיעויות ולצעוד בשביל חדש לגמרי, לעבר הגרסה המשופרת של עצמנו. במילים אחרות, אפשר ללמוד לזנוח את התפל ולעבור לעיקר. כך נהיה פרודוקטיביים ומלאי מוטיבציה וביטחון.

תהליך הריסטארט מחזיר אותנו אל האני האותנטי. האני הראשוני והאמיתי שלנו. הוא עוזר לנו לנקות את כל הפרשנויות הלא נכונות שהעולם - ההורים, המורים, החברה, התרבות - האכיל אותנו בהן. אנחנו לומדים להשליך את כל מה שלא שירת אותנו, את כל מה שתקע ותסכל אותנו. לומדים להיות המאסטרים של התודעה שלנו.

עכשיו שאלו את עצמכם: מהי המטרה שלכם בחיים? תתפלאו לגלות שלרוב, כולנו פועלים על אוטומט, בלי לחשוב. האוטומט מנציח בינוניות. לכן חשוב לנטוש את הספונטניות ולפני כל פעולה לשאול את עצמנו: מה המטרה שלי? לאן אני חותר? האם הפעולה הזאת תקדם אותי?

כמה פעמים קורה שאתם פועלים מתוך חוסר ביטחון, חוסר אמונה בעצמכם וחששות מפני "מה יגידו"?

תחשבו כמה נפלא יהיה אם תאמצו את השאלות: למה לא לנסות? למה שאני לא אצליח? למה שאני לא אגיע הכי רחוק שיש? מי מגביל אותי? מי אמר לי שאני לא יכול?

בסיום התהליך תתפלאו עד כמה רחוק אתם יכולים להגיע בקריירה, בזוגיות, בגוף שאתם מתחזקים, במערכות היחסים עם החברים, עם הילדים או עם ההורים.

תחשבו כמה מרגש ומדהים יהיה להגיד לעצמכם, "למה לא עכשיו?"

למה לא לעשות עכשיו את הדברים שאנחנו רוצים? למה לא להגשים עכשיו את החלום שאנחנו חולמים כבר שנים? מי אמר שמחר התנאים יהיו טובים יותר?

רוב האנשים דוחים את החלומות שלהם. הם אומרים לעצמם, "כשאני אסיים לשלם את המשכנתה," "כשהילדים יגדלו," או "כשאני אתפנה מהלחץ בעבודה."

חברים יקרים, עכשיו הזמן הכי טוב לקום ולהגשים את מה שאתם חולמים עליו. לממש אותו. לא מחר ולא בעוד שנה. עכשיו!

מישהו מבטיח לנו שיהיה בכלל מחר? מאיפה הידיעה? מאיפה הביטחון? מה שיש לנו הוא ההווה. הרבה מאוד אנשים חיים בתחושת החמצה לגבי העבר ובדאגות לגבי העתיד, ומפספסים את הדבר הכי חשוב - ההווה. החיים מתרחשים עכשיו, ממש ברגע זה.

חברים, מומלץ שתאמצו גישה מדהימה, שתגמד כל בעיה: אם תהיו בסערת רגשות, אם תיכנסו ללופ של מחשבות ודאגות, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: אז מה? אז מה אם הוא פגע בי? אז מה אם היא אמרה לי? זה הסרט שלהם, לא שלכם. זה לא שייך לכם. אל תיקחו את זה אליכם. אז מה אם קרה אירוע לא נעים? מחר כל זה כבר לא יהיה חשוב. הרי בדיעבד, בעוד כמה זמן, תראו שאולי מה שחשבתם שהוא נורא דווקא פעל לטובתכם, אולי אפילו קידם אתכם, העצים אתכם, העלה אתכם מדרגה.

הגישה הזאת, של "אז מה, זה לא סוף העולם. החיים חזקים מכול", מכניסה אותנו לפרספקטיבה של קבלה בריאה.

הסטואיזם, פילוסופיה שמקורה ברומא העתיקה, גורסת שמצד אחד עלינו לחיות תוך כדי דחיפה בלתי־פוסקת לעשייה ולצמיחה, ומצד אחר לאמץ סוג של שלוות נפש לנוכח האירועים שמתרחשים בחיינו. האיזון בין המוטיבציה, ההתנעה והדחיפה לבין האדישות שמבקשת לשחרר, להרפות, מביא לאיזון ולבריאות נפשית. הלהטוטנות הזאת ממקדת אותנו במרכז של עצמנו.

תראו כמה אנשים סביבכם חיים על כדורים פסיכיאטריים. מחקרים מצביעים על שיעורים בלתי־נתפסים של שימוש בהם, ובשנים האחרונות חלה נסיקה אדירה בחרדות ובטיפולים הפסיכיאטריים, באשפוזים ובשימוש בתרופות. אנשים הולכים לאיבוד ומוצאים פתרון קל - כדורים. אבל הם עדיין מאמצים פרשנויות לא נכונות על חייהם וחיים בחוסר איזון רגשי.

אני נחשפת לתסריטים כאלה מצד המון אנשים. מדהים איך אנשים יכולים ליצור מציאות משלהם, שהיא שקר אחד גדול ומטילה עליהם מגבלות. אם כבר יוצרים תסריט דמיוני, למה לא כזה שיהיה חיובי? קבלו את הנוסחה לדיכאון: להתמקד בעצמכם ובמה שלא הצלחתם להשיג. כמה אנשים עושים את זה לעצמם? כמה אנשים מחבלים באושר של עצמם?

זכרו, המוח שלנו תמיד מושך אותנו לעבר השלילי. בז'רגון עולמות ההתפתחות קוראים לזה "עיוותי חשיבה". איך נמנעים מזה? לומדים לשלוט בזה. האם זה אפשרי? כפי שכבר אמרתי, ברור שכן.

קבלו טיפ: אפשר להתייחס לזה כמו אל מחקר ולהפריד בין העובדות לסיפור. עובדה היא דבר שקורה בעולם הפיזי, שאי־אפשר להתווכח איתו. כל השאר זה סיפורים שיוצר המוח שלנו.

ועוד דבר. כדי לגלות את העובדות באופן מזוקק כדאי לבקש מאנשים שאנחנו סומכים עליכם לתת לנו משוב - על דרך ההתנהלות שלנו בחיים, מה הם חושבים עלינו. לראות איך אחרים רואים אותנו. בדרך זו נוכל ללמוד על עצמנו שיעור חשוב.

מגפת הקורונה, ממה שנוכחים עד כה, העצימה את ההפרעות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות. המילה "חרדה" היא היום מושג שגור בפי כול. זאת טעות ענקית לקבל את זה כמובן מאליו.

למעט במקרים קיצוניים, כמו פסיכוזות, שבהם אין מנוס משימוש בכדורים פסיכיאטריים, אפשר לפתור את החרדה ברגע שמסדרים את הסיפור בראש. אם עושים עבודת תשתית טובה ושומרים על המרכז הנפשי שלנו, אפשר להימנע מכדורים. אני מאמינה בעבודה יסודית ומדויקת עם ועל עצמנו. בתחזוק שוטף של כל המכלול הזה שנקרא הבית הפנימי שלנו.

"כשאת תאהבי את החיים, החיים יאהבו אותך." "אני אוהבת את החיים ותראי איך הם מחזירים לי." כך אמרה לי אמי לאורך השנים. כמה שהיא צדקה... ככה בדיוק זה עובד.

אם אדם חי באנדרלמוסיה של כעסים על אחרים והאשמות, טינה וקנאה, קורבנות ושנאת חינם, פירושו של דבר שהוא מזריק לעצמו רעל. הרעל הזה נהפך מהר מאוד לשריטה בנפש, שעלולה עם הזמן להתפתח למחלת נפש. אז האדם נכנס ללופ של פרשנויות מוטעות, המצוקה שהוא חש הולכת ומתגברת, כהר געש, והוא רץ לפתרון הקל - כדורים.

שינוי של עולם הפרשנויות שלנו ויצירת מרווח של גמישות מחשבתית וכבוד לעולמם של אחרים עשויים לחולל שינוי מיידי ולהביא אותנו לחיות ברווחה נפשית ובשמחת חיים.

אנחנו חיים בעולם ששמחת החיים בו נדירה. הרבה אנשים "מושכים" את החיים.

חברים יקרים, שאלו את עצמכם שאלות שיעזרו לכם לחולל מהפך בחייכם: למה אנחנו מחויבים? מה ההסכם שיצרנו עם עצמנו? לחיות את החיים מתוך בחירה שלנו או מתוך תכתיבים של אחרים? והאם הבחירות שלנו בהכרח משרתות אותנו, או שאולי בדיוק להפך? אולי הן פועלות נגדנו?

את האנשים שמגיעים לסדנאות שאני מעבירה - סדנאות הרזיה וסדנאות העצמה, בהתבסס על שינוי תודעתי - אני שואלת לפני הכול: "למה אתם מחויבים? לקום בבוקר ולהתחיל את היום בעצבים על ההוא שחתך אתכם בכביש? על הבוס שעצבן אתכם? על הפקיד מהבנק שהתקשר לבשר לכם שאתם חייבים לסגור את המינוס? להיעלב מבן הזוג ששכח להחמיא לך על השמלה היפה שקנית?"

בעזרת השאלות שאני שואלת מתאפשר למשתתפים להביט על עצמם כמו במראה. לפעמים הם מתפרקים בבכי.

חברים, עצוב לראות כיצד אנחנו פועלים בניגוד מוחלט לשאיפות ולמטרות שלנו.

שאלה נוספת שמומלץ לאמץ היא "מי אמר?" זאת שאלה נפלאה שעשויה לעזור לנו לחסוך מעצמנו כאב, השפלה, חסימות ורוע מצד הסביבה. כי מי אמר שאנחנו לא מסוגלים? מי אמר שקשה? מי אמר שלא נצליח?

כעת, השליכו לפח את כל מה שאמרו לכם ויצר מגבלה בחייכם והגידו לעצמכם: זה לא נכון! זה פשוט לא נכון. במקום זאת בַּחֲרו בהגשמה. בחרו באתגרים. בחרו להתקדם לעבר הגשמת החלומות שלכם. הבטיחו לעצמכם דבר אחד: אנחנו נשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו באמונה ובביטחון. והתחילו לרוץ לכיוון הזה. אל תסתכלו לצדדים ולא לאחור. פשוט רוצו לשם - הפסגה שלכם מחכה לכם...

זה נקרא ייעוד. להיות מודעים לעוצמה שבתוכנו.

 

 

עוד על הספר

העוצמה שבפנים אירית בוטבול עובדיה

אני מכירה אישה אחת. היא אישה מצליחה. אבל לא תמיד היא היתה כזאת. בעבר היה לה בית שכמעט התמוטט וקרס עליה והמית אותה, ורגע לפני שהנורא מכול התרחש היא עברה מטמורפוזה, אזרה כוח והחלה לעבוד על שיפוץ ההיכל שהתגוררה בו. היא פיתחה גישה לחיים שמעוררת בי בכל רגע ורגע התפעמות ושלווה.

היא עמלה שנים על בנייה מחודשת של הבית שלה - בשקדנות, בחריצות ובנחישות רבה. בעזרת משמעת, הרגלים בריאים ומוטיבציה. את כל אלה היא סיגלה לעצמה בעמל רב.

הבית שלה מעורר בי השראה. יש בו חום ורוך ושקט והרמוניה. האישה הזאת כבר לא צעירה, היא עברה יותר ממחצית חייה. היא עברה מסע ארוך ובנתה את ביתה ומבצרה אחרי המון קשיים. היא תמיד נותנת לי עצות יקרות מפז.

אני, כמו רבים שהיא מרצה בפניהם ומשתפת אותם בדרך הארוכה שעשתה, לא יכולה שלא להתפעל מהסיפור שלה. הוא מחזק אותי ונותן לי תקווה. כיצד היא יצאה מהחושך אל האור בעזרת נחישות גדולה ואמונה בכוחותיה, כיצד עלתה מן התהום והגשימה את החלומות שלה.

ברגעים שאני איתה לבד ובאוויר עומד ניחוח עמוק של רוגע ושלווה, היא מחייכת אלי. היא מגלה לי שהבית הזה ששיפצה במו ידיה הוא הדבר שאיש לעולם לא יצליח לקחת ממנה.

כי הבית הזה הוא הבית הפנימי שלה. הבית הזה הוא התודעה שלה. הבית הזה הוא סך כל מה שהיא. הוא המקום שעליו עמלה שנים רבות.

היא אומרת שבני האדם מחפשים את הפתרון לבעיות שלהם בחוץ, בעולם החיצוני, כאשר כל התשובות נמצאות בתוכנו.

הציפייה שהשינוי יבוא מחוץ לנו היא השקפה מוטעית. אנחנו אלה שצריכים להשתנות. להבין שהכוח לשינוי טמון רק בנו. בתוכנו. נקודת המבט שלנו על החיים יוצרת את החיים שלנו. התפיסה שלנו את המציאות נהפכת למציאות. כשאנחנו נשנה את נקודת המבט על הדברים, הדברים ישתנו.

וכשאני מביטה באישה הזאת שהצליחה לשפץ את ביתה הפנימי, לשנות את חייה ולהגשים את עצמה, איני יכולה שלא להתפעל גם מההשתקפות הפיזית של הבית החיצוני היפה שבו היא גרה עם בעלה האהוב וילדיה.

אני מתבוננת באישה שגורמת לי להבין שאנחנו, בני האדם, בלתי־מוגבלים ושהדבר היחיד שיכול לחסום אותנו ולמנוע מאיתנו להגיע להגשמה ולמיצוי הוא רק אנחנו. האישה הזאת גורמת לי להבין שאנחנו בלתי־מנוצחים.

האישה הזאת הפכה את עצמה מחסרת אונים לאישה חזקה. היא גיששה באפלה אחר המפתח החוצה אל האור. והיא לא ויתרה עד שהגיעה אל ההארה, שאחריה הכול כבר נראה אחרת.

אתם תוהים איך אני יודעת עליה כל כך הרבה? האישה הזאת היא אני.

 

 

שלוש אפיזודות של מוות
 

"למות זה נורא, אבל הרעיון למות בלי לחיות הוא בלתי־נסבל"

(אריך פרום)

מוות בעודנו בחיים יכול להיתפס בטעות כמנחם. שהייה במצולות, בתהום הנשייה. בכלום, בשקט, ברִיק, באבדון. לכאורה שלווה עוטפת, מנוחה נצחית. מוות מנטלי משמש נתיב בריחה מההתמודדות האינסופית שהחיים תובעים מאיתנו. לאחדים הוא מעניק הקלה. לא כך אצלי. המוות שחוויתי היה כואב ומדמם וחסר חמלה ומאיים ומרסק.

שלוש אפיזודות של מוות מנטלי חוויתי בימי חיי, והאחרונה שבהן היתה הקשה מכולן. שהייה במנהרת חושך ארוכה עד בלי די. ללא מוצא. ללא פתח מילוט. שם חוויתי בעוצמה את היותי לכודה בתוך עצמי. נתונה בפחד פוצע, עמוק. הצריבות בנפשי הלכו והצטברו, והכאב התעצם ונעשה אכזרי והרסני בכל מובן. רכבת הרים רגשית ומנטלית שסופה נפילה חסרת רחמים אל תוך ביצה טובענית של חושך וכאב ובדידות. איש לא היה שם מלבדי. רק אני, לבדי עם הכאב העצום.

לשיא הזה קדמו שנים רבות של כאב. רק התבודדות והתכנסות נתנו מנוח לנפשי הסוערת. בזמנים של בכי ומצוקה, כאשר רוחי געשה, הייתי בונה סביבי חומות, מתבוססת ברחמים עצמיים, ואף אדם, אפילו לא היקרים לי מכול, לא הצליח להיטיב איתי. מעולם לא אובחנתי כבעלת הפרעה נפשית כלשהי, פשוט כאבתי. ובזמנים שהוקל לי, בהפוגות, חזרתי לנשום ולתקשר.

השנים הללו רצופות רגעים אבודים. הפחדים ניהלו אותי. הייתי מסתכלת במראה, אבל לא הצלחתי להתבונן בעצמי באמת.

נתתי לחיים למשול בי. לצרוב אותי. זרמתי בין גלים של סערות שהתחוללו בתוכי, לכודה במערבולות של מחשבות סרק, לבטים וספקות. הייתי חלשה. חלשה מול החיים. והחולשה שלי גרמה לי לראות את החיים באופן מעוות, גרמה לי לפחד ולרַצות את הסובבים אותי. כל אלה הובילו להרס עצמי, לתחושות צורבות של כישלון ולהתמכרות כפייתית לאוכל.

כיום, כמי ששהתה במחוזות המתים שנים רבות מדי, אני מזהה בקלות רבה את המתים המהלכים שמסתובבים בינינו. יש מהם הרבה. הרבה מדי. גם אם הם מסווים את עצמם לתפארת ומציגים מצג שווא כאילו הכול בסדר אצלם כדי שחלילה איש לא יראה ולא ירגיש. אני מזהה אותם. כי גם אני הייתי שם. בי הם לא מצליחים לתעתע. רובם לא מודעים למצבם ושבויים בתוך מציאות מלנכולית. הם סבורים שככה חיים את החיים - בתוך כאב וריקנות שואבת. קמים בכל בוקר לעוד יום מתיש, שנעשה לשגרה מכבידה, והמשימות היומיומיות נהיות מעיקות עד מחנק.

הם מתנהלים כך בחייהם עד ליום שבו יורד המסך הסופי, והמערכה האחרונה מסתיימת - יום מותם הפיזי. אך העובדה שחיו כמי שנקברו בעודם בחיים, עוד הרבה לפני מותם הפיזי, היא הטרגדיה הגדולה.

במבט מפוכח, בהתבוננות לאחור, אני יודעת בוודאות שאני היא שהרגתי את עצמי. כל כך הרבה שנים של רגשות שליליים, של מחשבות סרק, של בחירות לא נכונות, הביאו אותי למצבים חסרי ישע.

יום אחד, לפני שתים־עשרה שנים, אחרי אפיזודת המוות השלישית והקשה מכול, התעוררתי בבוקר והתרחש הנס - הארה. לפתע ניעור בתוכי ניצוץ עלום שהיה קיים שם, ורק כשהבשילו התנאים יצא אל האור.

לילות כימים גיששתי אחריו באפלה. חיפשתי את המפתח, את אלומת האור שתבליח מתוכי ותביא אותי לשינוי, וכך אוכל לחלץ את עצמי ממעמקי האבדון שבתוכו טבעתי.

עליתי מתוך ההריסות ויצאתי לדרך חדשה. בספר החשוף והכואב הזה אשתף אתכם בדרך הלא פשוטה שעשיתי מעבדות לחירות, צעד אחר צעד. כולי תקווה שהספר ישמש כלי לכל אלה שרוצים לעשות שינוי תודעתי עמוק, שממנו תהיה הדרך פתוחה.

אני, אירית בוטבול עובדיה, באותו רגע מכונן ונפלא, מאיר ונאצל, קמתי מהמקום שמעטים שבו ממנו, השארתי מאחורי שנים של קמילה וסבל ובראתי את עצמי מחדש!

זהו סיפור חיי.

בראשיתי היה תוהו ובוהו והתנפצתי למיליון רסיסים. אין לי אומדן כמה זמן חייתי כך. מה שבטוח זה שהרבה יותר מדי זמן.

איזו הרגשה איומה זאת היתה להתהלך בעולם כמו מתה, ללא נשימה. העצבות שולטת באופן שמקשה לנשום ואז המחנק גואה. בהמשך מפלס הוויטליות יורד, החיוּת נעשית מעומעמת ודהויה, וגודש איום מטפס ועולה בגרון. שמחת החיים נעלמת לגמרי, הימים מתארכים אל תוך שגרה קשה ומקובעת, והגרוע מכול עוד עומד בפתח. כך הרגשתי. ובין לבין, לפרקים, היתה הקלה.

קול אכזרי הלם בתוך ראשי: ברוכה הבאה אל עולם המתים, אלה החיים שלך! האנשים שחלפו על פני, הרחוקים והקרובים, לא ידעו עד כמה אני סובלת. מדי פעם העיר לי מישהו מארץ החיים: "למה את לא מחייכת?" ואני הייתי מחייכת חצי חיוך מאולץ, ריק, חסר חיים, כזה שהסווה את מצבי: חיה־מתה. מתה שמתהלכת בארץ החיים.

אבל לבסוף הגעתי להארה. הצלחתי לצאת מן המקומות האפלים, לאסוף את השברים, רסיס אחר רסיס, ולהרכיב מפיסות הפאזל את תמונת חיי המנצחת.

ההארה והתובנה הגדולה הגיעו בעקבות טריגר, שגרם לי להחליט שמספיק ודי. מספיק עם המוות. אני רוצה אחרת. אני רוצה לחיות את החיים ולא לחיות לידם, בכאילו. לא לחיות כמעט אלא לחיות בעוצמה, בהגשמה, בניקיון קוגניטיבי ופיזי, בסנכרון של הפיזי והמנטלי. במקביל הבנתי שיש לי דרך ארוכה לעבור עד שאלמד כיצד לעשות זאת.

לפני שאפעל למען המטרה, החלטתי לעשות סדר בעולם הפנימי שלי. אימצתי מחשבות אחרות לגמרי - נכונות, מעצימות, מקדמות. אימצתי רגשות חיוביים, ובד בבד זרקתי את הקורבנוּת ואת הפרשנויות המוטעות ולקחתי אחריות בלעדית על חיי. או אז הגיעה שלוות נפש, שבעזרתה התחלתי לבנות את הביטחון העצמי שלי. התחלתי לאהוב אותי בפעם הראשונה בחיי, ומשם כבר התאהבתי בכולם. גיליתי שזה קסם אדיר - לאהוב את עצמי ואת האחר, לחיות מתוך אהבה גורפת. זה מרומם. כך בניתי לי מרכז יציב ובריא. רכשתי חוסן נפשי גבוה, שעלה מאפס למאה. כך נהפכתי למאסטרית של חיי. ללביאה לוחמת, לשאפתנית חסרת מעצורים.

בתחילת מסעי גיליתי שאנחנו תוצר של התודעה שלנו. אנחנו סך כל הרגשות, המחשבות, הפרשנויות והזיכרונות שלנו. מתוך ראיית עולם חיובית ניתן לשנות התנהגות, ניתן לתקן. העולם הפיזי שלנו מושתת על התנהגותנו. הוא עולם התוצאות - ואנחנו יוצרים את התוצאות הללו בחיינו.

העולם הפנימי שלנו הוא בעצם ההוויה שלנו.

בסיטואציות רבות בחיינו אנחנו נהפכים לספקי הדרמות הראשיים בחיינו. למה? כי איש לא לימד אותנו אחרת. הושלכנו אל החיים ללא הדרכה.

כל אדם שמתהלך ביקום הזה חי בתוך הסרט של עצמו. מי אחראי לתסריט? אנחנו ולא אף אחד אחר.

תנאי חיינו יכולים להיות אסון. קשים מנשוא. בלתי־אפשריים. רצופי עוולות. מלאי סבל. מחסור בכסף לכלכל את המשפחה. אובדן אנשים יקרים ללבנו שפוער בתוכנו בור של כאב. בגידה. הפניית עורף מצד חבר טוב, שהשקענו בו אנרגיות רבות, דווקא בזמן שאנו זקוקים לו.

ברוכים הבאים לעולם הפרשנויות שלכם! הרבה מהן תלויות בזווית ההסתכלות שלנו. בזום־אאוט אפשר לתת פרשנות אחרת לגמרי לאותה סיטואציה, ובעקבותיה להתמודד אחרת. נניח שאתם מאשימים במשהו את ההורים, כמו שכולנו נוטים לעשות. אבל אם תשבו איתם לשיחה גלויה, תגלו שמנקודת המבט שלהם הם עשו כמיטב יכולתם, מה שהם ראו לנכון. מה שהם למדו מהוריהם. התנהגותו של כל אדם תלויה לא מעט במה שחווה בחייו. וזה משפיע על כל מערכות היחסים, לא רק עם ההורים.

אז איפה האמת בסיטואציה כזאת? אין אמת. יש את ההשקפה שלכם, הפרשנות שלכם, עמדת התצפית שלכם על הדברים.

בעולמות ההתפתחות האישית, כשאנחנו נהיים המאסטרים של עצמנו, תוך שליטה עצמית, ניהול עוצמתי ובניית מהלכים מנצחים, אנחנו מבינים שהכול, אבל הכול, פועל לטובתנו. ואז החיים הם גן עדן! גן עדן שכולו נברא רק עבורנו. נכון שזה נפלא? אינסוף אפשרויות נפתחות לפנינו. תחשבו על זה. זה אומר שאנחנו בלתי־מנוצחים, בלתי־מוגבלים, בלתי־נשלטים.

הדרמות הגדולות ביותר מתרחשות בראש שלנו. הן לא באמת התרחיש של אף אחד מלבדנו. נקודת ההנחה הזאת צריכה להיות מוטמעת בכולנו.

דבר ראשון כשאנחנו נסערים, חשוב להבין שהתסריט הזה מתרחש בראש שלנו בלבד. אחרי ההבנה הזאת אפשר להתייחס למחשבה השלילית כמו אל ענן - כענן, בקרוב היא תתפוגג ותיעלם. ואם היא לא חולפת מעצמה, מאפשרים לזה לקרות. ממש מדמיינים את המצב הרצוי והופכים אותו למוחשי.

כלי נוסף הוא לסגל לעצמנו רק מחשבות שמקדמות אותנו אל הרוגע. אם מחשבה מסוימת לא מקדמת אותנו לעבר השלווה - לוחצים על דיליט, מוחקים אותה. המטרה להרחיק ככל האפשר את הסטרס מחיינו. לסלק סערות, מחלוקות, כעסים, עצבים - כל אלה פועלים לרעתנו. הם רעל שמוזרק לנו לדם.

איש לא מת מהכשת נחש. הארס המוזרק בה הוא שהורג. השליכו כל רעל מחייכם. התרחקו מארס, התחייבו לזה. אף אחד בעולם לא מחויב לאושר שלכם מלבדכם.

אם נעשה לכם עוול, התעלמו ממנו, או לחלופין, בחרו בהתעמתות. מה שחשוב הוא לפעול כל הזמן כך שידכם תהיה על העליונה. ותזכרו תמיד: מי שניצב מולכם גם הוא אדם. אדם עם קשיים והתלבטויות, עם מסע חיים לא פשוט. בדיוק כמוכם. כדאי להיות פחות שיפוטיים ולאמץ יותר חמלה. זה משהו שתמיד יעבוד לטובתכם.

כולנו עוברים כאן מסע שבמהלכו עלינו ללקט מעשים טובים למען אחרים, ללמוד שיעורים ולעבוד על עצמנו כדי להיות טובים יותר. להיות בזרימה מתמדת של שיפור. בשום אופן אסור לנו להתקבע. עלינו להיות בצמיחה.

שימו לב, העבודה הפנימית לא מתבצעת באוויר פסגות ולא איפה שקל לנו. דווקא כשאנחנו בתחתית, בשאול, אנחנו לומדים את התובנות המופלאות ביותר על חיינו. חַבּקו את התקופות הרעות שלכם - הן עשויות להיות המתנה הכי טובה שקיבלתם. הן מלמדות אותנו את השיעורים הכי חשובים שיש לחיים להציע לנו. התקופות המאתגרות (ולא הקשות - שימו לב) הן המקפצה שלנו. הן תהליך הלמידה הטוב והעוצמתי ביותר שאנחנו יכולים לבקש לעצמנו. הן בית הספר הכי טוב שלנו.

אני קוראת לתקופות האלו בּאמְפֶּרים, כי הן מעין מכשולים שהחיים מציבים מולנו כל הזמן.

הערוצים התודעתיים שלנו נפתחים דווקא כשקשה לנו בחיים. לכן, לִמדו לחבק ולאהוב את ה"רע" הזה, כי הוא הדבר הכי טוב שיכולתם לבקש. ואת השיעורים שתלמדו בתקופות האלו אַמצו לכם כדרך חיים. הם האוצרות של חייכם. ככה אני עשיתי. זה מה שעזר לי.

התודעה שלנו היא־היא המקור לשינוי. היא בעצם הדבר היחיד שנמצא בשליטתנו. על שום דבר אחר בחיים אין לנו שליטה.

לכן התודעה שלנו חייבת להתנהל בצורה מדויקת ונכונה, אחרת נלך לאיבוד בסבך החיים. יש מי שלא מצליחים לצאת מהסבך הזה לעולם.

כשמבינים שאנחנו יכולים להיות המאסטרים של התודעה שלנו ומתחילים לרכוש את הכלים הנכונים, חיים בגן עדן, גן עדן של העולם הפנימי שלנו. בתוכו חיים בהרמוניה ובשלווה. כשפועלים בחיים מתוך המקום הזה - כל מה שעושים הוא הצלחה כבירה.

אנחנו נהפכים למכונה של עוצמה.

•••

מסעי החל בחיפוש תשובות לשאלות עומק שעלו והציפו אותי. אל תהססו לשאול שאלות מרכזיות שיזניקו אתכם היישר להגשמת החלומות הכי נשגבים שלכם.

שאלתי את עצמי שאלות מרכזיות, כמו: מה הם החיים? מהי המהות שלנו כאן? למה באנו לכאן לזמן כה קצר? מי אנחנו? ממה מורכבת האישיות שלנו? ממה מורכבים המחשבות, הרגשות והפרשנויות שלנו? מה משותף לכולנו? מה מבדל אותנו כאינדיווידואלים?

נקודת ההנחה שלי היתה כזאת: הרי לא באתי לעולם הזה רק כדי לעבוד כל היום, בלילה לישון ולמחרת לקום לעוד מאותה רוטינה, שוב ושוב. יש כאן משהו הרבה יותר גדול, הרבה יותר עמוק. האם התכלית וההגשמה האישית הן להתחתן, להביא ילדים, להרוויח כסף ובסוף להזדקן ולמות? האומנם?

ואז יצאתי למסע. הצורך בשינוי היה חזק ממני. הרצון לדעת הלך וגדל ככל שהעמקתי. גיליתי שיש בכוחנו להשתנות ולשנות כל הזמן. שאפשר להפוך את החיים לחיים של אושר ושמחה מזוקקת, ויותר מכך - שאפשר לשמש השראה לסובבים אותנו. אפשר לטפס ולגעת בפסגות שנראו בלתי־אפשריות.

הנחת היסוד של כל אדם צריכה להיות: הכול אפשרי עבורי! ראשית יש להשקיט את הרעש הפנימי. לקבל את העובדה שאין שום דבר שם בחוץ ושהכול מתחולל בראשנו, בתוך מערכת הפרשנויות שלנו.

אנחנו חייבים מדי פעם לבצע ריסטארט, בדומה למערכות התוכנה. לעשות רענון או מעין שדרוג תוכנה בתוכנו. תכנות מחדש.

ריסטארט עמוק כזה לא יכול להתרחש בתוך חיי השגרה. לשם כך צריך לצאת מהמקום המוכר שלנו. ריסטארט מתרחש בתנאי מעבדה.

אפשרות אחת היא לעשות את הריסטארט בהדרכת מנטור מקצועי, שישמש לנו מראה, ישקף לנו את עצמנו מבחוץ, ינחה אותנו. לשם כך נחוץ אדם ניטרלי. כל מנהיגי העולם היום ואנשים מצליחים רבים נעזרים במנטורים להתפתחות תודעתית. למה? כי כדי לטפס למעלה אנחנו צריכים מישהו שידריך אותנו, ינחה אותנו ויראה לנו בזכוכית מגדלת את הטעויות שאנחנו עושים ורוב הזמן איננו מבחינים בהן. כך, אט־אט אנחנו מתקנים את האסטרטגיה שלנו ונהפכים לגרסה עוד יותר משוכללת של עצמנו. אנחנו לומדים אילו מקורות מטעינים אותנו באנרגיות חיוביות ואיך להכניס אותם לשגרה שלנו.

אפשרות נוספת היא לעשות ריסטארט בסדנה מקצועית. בסדנאות כאלו נמצאים בתנאי מעבדה יחד עם אנשים אחרים. כך מתאפשר לנו לראות את עצמנו מהצד ולאסוף תובנות משנות חיים. בסדנה כזאת אפשר לקבל מאחרים פידבקים שליליים וחיוביים, ש"מפילים לנו את האסימונים" בזה אחר זה, לפעמים במהירות בלתי־נתפסת. וכשזה קורה, אנחנו מבינים שאנחנו בעלי יכולות בלתי־מוגבלות. בפנינו עומדות רק המגבלות שאנחנו יוצרים לעצמנו, החסמים שנוצרים בגלל תפיסת התודעה המוטעית ונעוצים בסיפור הכוזב שסיפרנו לעצמנו לאורך חיינו.

בסדנאות מקצועיות עם הדרכה נכונה אפשר להגיע לפריצות דרך ענקיות. בהן אפשר ללמוד לשים בצד את כל המגבלות, החששות והתקיעויות ולצעוד בשביל חדש לגמרי, לעבר הגרסה המשופרת של עצמנו. במילים אחרות, אפשר ללמוד לזנוח את התפל ולעבור לעיקר. כך נהיה פרודוקטיביים ומלאי מוטיבציה וביטחון.

תהליך הריסטארט מחזיר אותנו אל האני האותנטי. האני הראשוני והאמיתי שלנו. הוא עוזר לנו לנקות את כל הפרשנויות הלא נכונות שהעולם - ההורים, המורים, החברה, התרבות - האכיל אותנו בהן. אנחנו לומדים להשליך את כל מה שלא שירת אותנו, את כל מה שתקע ותסכל אותנו. לומדים להיות המאסטרים של התודעה שלנו.

עכשיו שאלו את עצמכם: מהי המטרה שלכם בחיים? תתפלאו לגלות שלרוב, כולנו פועלים על אוטומט, בלי לחשוב. האוטומט מנציח בינוניות. לכן חשוב לנטוש את הספונטניות ולפני כל פעולה לשאול את עצמנו: מה המטרה שלי? לאן אני חותר? האם הפעולה הזאת תקדם אותי?

כמה פעמים קורה שאתם פועלים מתוך חוסר ביטחון, חוסר אמונה בעצמכם וחששות מפני "מה יגידו"?

תחשבו כמה נפלא יהיה אם תאמצו את השאלות: למה לא לנסות? למה שאני לא אצליח? למה שאני לא אגיע הכי רחוק שיש? מי מגביל אותי? מי אמר לי שאני לא יכול?

בסיום התהליך תתפלאו עד כמה רחוק אתם יכולים להגיע בקריירה, בזוגיות, בגוף שאתם מתחזקים, במערכות היחסים עם החברים, עם הילדים או עם ההורים.

תחשבו כמה מרגש ומדהים יהיה להגיד לעצמכם, "למה לא עכשיו?"

למה לא לעשות עכשיו את הדברים שאנחנו רוצים? למה לא להגשים עכשיו את החלום שאנחנו חולמים כבר שנים? מי אמר שמחר התנאים יהיו טובים יותר?

רוב האנשים דוחים את החלומות שלהם. הם אומרים לעצמם, "כשאני אסיים לשלם את המשכנתה," "כשהילדים יגדלו," או "כשאני אתפנה מהלחץ בעבודה."

חברים יקרים, עכשיו הזמן הכי טוב לקום ולהגשים את מה שאתם חולמים עליו. לממש אותו. לא מחר ולא בעוד שנה. עכשיו!

מישהו מבטיח לנו שיהיה בכלל מחר? מאיפה הידיעה? מאיפה הביטחון? מה שיש לנו הוא ההווה. הרבה מאוד אנשים חיים בתחושת החמצה לגבי העבר ובדאגות לגבי העתיד, ומפספסים את הדבר הכי חשוב - ההווה. החיים מתרחשים עכשיו, ממש ברגע זה.

חברים, מומלץ שתאמצו גישה מדהימה, שתגמד כל בעיה: אם תהיו בסערת רגשות, אם תיכנסו ללופ של מחשבות ודאגות, עצרו לרגע ושאלו את עצמכם: אז מה? אז מה אם הוא פגע בי? אז מה אם היא אמרה לי? זה הסרט שלהם, לא שלכם. זה לא שייך לכם. אל תיקחו את זה אליכם. אז מה אם קרה אירוע לא נעים? מחר כל זה כבר לא יהיה חשוב. הרי בדיעבד, בעוד כמה זמן, תראו שאולי מה שחשבתם שהוא נורא דווקא פעל לטובתכם, אולי אפילו קידם אתכם, העצים אתכם, העלה אתכם מדרגה.

הגישה הזאת, של "אז מה, זה לא סוף העולם. החיים חזקים מכול", מכניסה אותנו לפרספקטיבה של קבלה בריאה.

הסטואיזם, פילוסופיה שמקורה ברומא העתיקה, גורסת שמצד אחד עלינו לחיות תוך כדי דחיפה בלתי־פוסקת לעשייה ולצמיחה, ומצד אחר לאמץ סוג של שלוות נפש לנוכח האירועים שמתרחשים בחיינו. האיזון בין המוטיבציה, ההתנעה והדחיפה לבין האדישות שמבקשת לשחרר, להרפות, מביא לאיזון ולבריאות נפשית. הלהטוטנות הזאת ממקדת אותנו במרכז של עצמנו.

תראו כמה אנשים סביבכם חיים על כדורים פסיכיאטריים. מחקרים מצביעים על שיעורים בלתי־נתפסים של שימוש בהם, ובשנים האחרונות חלה נסיקה אדירה בחרדות ובטיפולים הפסיכיאטריים, באשפוזים ובשימוש בתרופות. אנשים הולכים לאיבוד ומוצאים פתרון קל - כדורים. אבל הם עדיין מאמצים פרשנויות לא נכונות על חייהם וחיים בחוסר איזון רגשי.

אני נחשפת לתסריטים כאלה מצד המון אנשים. מדהים איך אנשים יכולים ליצור מציאות משלהם, שהיא שקר אחד גדול ומטילה עליהם מגבלות. אם כבר יוצרים תסריט דמיוני, למה לא כזה שיהיה חיובי? קבלו את הנוסחה לדיכאון: להתמקד בעצמכם ובמה שלא הצלחתם להשיג. כמה אנשים עושים את זה לעצמם? כמה אנשים מחבלים באושר של עצמם?

זכרו, המוח שלנו תמיד מושך אותנו לעבר השלילי. בז'רגון עולמות ההתפתחות קוראים לזה "עיוותי חשיבה". איך נמנעים מזה? לומדים לשלוט בזה. האם זה אפשרי? כפי שכבר אמרתי, ברור שכן.

קבלו טיפ: אפשר להתייחס לזה כמו אל מחקר ולהפריד בין העובדות לסיפור. עובדה היא דבר שקורה בעולם הפיזי, שאי־אפשר להתווכח איתו. כל השאר זה סיפורים שיוצר המוח שלנו.

ועוד דבר. כדי לגלות את העובדות באופן מזוקק כדאי לבקש מאנשים שאנחנו סומכים עליכם לתת לנו משוב - על דרך ההתנהלות שלנו בחיים, מה הם חושבים עלינו. לראות איך אחרים רואים אותנו. בדרך זו נוכל ללמוד על עצמנו שיעור חשוב.

מגפת הקורונה, ממה שנוכחים עד כה, העצימה את ההפרעות הפסיכולוגיות והפסיכיאטריות. המילה "חרדה" היא היום מושג שגור בפי כול. זאת טעות ענקית לקבל את זה כמובן מאליו.

למעט במקרים קיצוניים, כמו פסיכוזות, שבהם אין מנוס משימוש בכדורים פסיכיאטריים, אפשר לפתור את החרדה ברגע שמסדרים את הסיפור בראש. אם עושים עבודת תשתית טובה ושומרים על המרכז הנפשי שלנו, אפשר להימנע מכדורים. אני מאמינה בעבודה יסודית ומדויקת עם ועל עצמנו. בתחזוק שוטף של כל המכלול הזה שנקרא הבית הפנימי שלנו.

"כשאת תאהבי את החיים, החיים יאהבו אותך." "אני אוהבת את החיים ותראי איך הם מחזירים לי." כך אמרה לי אמי לאורך השנים. כמה שהיא צדקה... ככה בדיוק זה עובד.

אם אדם חי באנדרלמוסיה של כעסים על אחרים והאשמות, טינה וקנאה, קורבנות ושנאת חינם, פירושו של דבר שהוא מזריק לעצמו רעל. הרעל הזה נהפך מהר מאוד לשריטה בנפש, שעלולה עם הזמן להתפתח למחלת נפש. אז האדם נכנס ללופ של פרשנויות מוטעות, המצוקה שהוא חש הולכת ומתגברת, כהר געש, והוא רץ לפתרון הקל - כדורים.

שינוי של עולם הפרשנויות שלנו ויצירת מרווח של גמישות מחשבתית וכבוד לעולמם של אחרים עשויים לחולל שינוי מיידי ולהביא אותנו לחיות ברווחה נפשית ובשמחת חיים.

אנחנו חיים בעולם ששמחת החיים בו נדירה. הרבה אנשים "מושכים" את החיים.

חברים יקרים, שאלו את עצמכם שאלות שיעזרו לכם לחולל מהפך בחייכם: למה אנחנו מחויבים? מה ההסכם שיצרנו עם עצמנו? לחיות את החיים מתוך בחירה שלנו או מתוך תכתיבים של אחרים? והאם הבחירות שלנו בהכרח משרתות אותנו, או שאולי בדיוק להפך? אולי הן פועלות נגדנו?

את האנשים שמגיעים לסדנאות שאני מעבירה - סדנאות הרזיה וסדנאות העצמה, בהתבסס על שינוי תודעתי - אני שואלת לפני הכול: "למה אתם מחויבים? לקום בבוקר ולהתחיל את היום בעצבים על ההוא שחתך אתכם בכביש? על הבוס שעצבן אתכם? על הפקיד מהבנק שהתקשר לבשר לכם שאתם חייבים לסגור את המינוס? להיעלב מבן הזוג ששכח להחמיא לך על השמלה היפה שקנית?"

בעזרת השאלות שאני שואלת מתאפשר למשתתפים להביט על עצמם כמו במראה. לפעמים הם מתפרקים בבכי.

חברים, עצוב לראות כיצד אנחנו פועלים בניגוד מוחלט לשאיפות ולמטרות שלנו.

שאלה נוספת שמומלץ לאמץ היא "מי אמר?" זאת שאלה נפלאה שעשויה לעזור לנו לחסוך מעצמנו כאב, השפלה, חסימות ורוע מצד הסביבה. כי מי אמר שאנחנו לא מסוגלים? מי אמר שקשה? מי אמר שלא נצליח?

כעת, השליכו לפח את כל מה שאמרו לכם ויצר מגבלה בחייכם והגידו לעצמכם: זה לא נכון! זה פשוט לא נכון. במקום זאת בַּחֲרו בהגשמה. בחרו באתגרים. בחרו להתקדם לעבר הגשמת החלומות שלכם. הבטיחו לעצמכם דבר אחד: אנחנו נשיג את המטרות שהצבנו לעצמנו באמונה ובביטחון. והתחילו לרוץ לכיוון הזה. אל תסתכלו לצדדים ולא לאחור. פשוט רוצו לשם - הפסגה שלכם מחכה לכם...

זה נקרא ייעוד. להיות מודעים לעוצמה שבתוכנו.