יומן ספרותי - ב'

דפים קלים

דבר, י"ט בשבט תש"ב, 6.2.1942, עמ' 4. חתומה: לוג

"הרי זה עתה הקשר היחידי שבינינו לבין העולם הגדול!" אמרה ידידתי והצביעה על ערימת עיתונים מצוירים1 שעל שולחנה — "העיתונים והקולנוע".

לא עניתי דבר. אודה: היה בלבי משום לעג וקנאה. "אם זהו הקשר", השבתי, "דפים אלה המצלמים שני ספורטאים, שני מיליונרים, חמישה טנקים ורקדניות עירומות למחצה, הרי נקל לוותר עליו, על קשר זה". ו"העולם הגדול", האומנם קיימים עוד אנשים תמימים ומאושרים המאמינים כי דבר זה עדיין בנמצא? המלחמה מאחדת עתה את כל חלקי תבל, מצמצמת את החיים האנושיים עד בוש. אין עכשיו כלל בני אדם החיים "בעולם הגדול", וייתכן כי לא היה דבר כזה מעולם, רק אנו, בתמימותנו, בָּדינו אותו בשעתו מלבנו, ועתה חסל סדר התמימות.

כך חשבתי בְּשֶבֶת ידידתי מולי. אך לאחר שהלכה והניחתני יחידה מול ערימת העיתונים המצוירים, נמשכה אליהם ידי בלי משים. ובלי שארגיש בכך שקעתי בהם עד צוואר, ולכשהנחתי את האחרון, הוכרחתי להודות לעצמי כי הייתה לי, על אף כל התנגדותי הפנימית ו"הבוז האינטלקטואלי" כביכול, הרגשה שחזרתי מנסיעה ארוכה מסביב לעולם.

גם עתה לא שיניתי את דעתי: הניתן בעיתונות זו הנהו ברובו שטחי, הכוונות בעיקרן טפלות, ואולם מבין השיטין, כמאליה, מזדקרת לפתע תמונת חיים, הידועה אולי גם בלעדי כך, אך המודגשת, לפרקים, על אפם ועל חמתם של עורכי החומר המשעשע הזה.

ובגִשְתי לספּר מה ראיתי ומה מצאתי בדפים אלה, אוחַז גם כאן בשיטה הנוחה: מן הקל אל הכבד. הנה, למשל, עיתון אופנה אנגלי. לכאורה מה עלול [עשוי] לספּר לנו עיתון של אופנה? דוגמאות שמלות ונעליים, כובעים וחולצות, מה בכלל עניינם של אלה לקורא "המכבד את עצמו"? ואולם המסתכל בתמונות חש מייד כי עתה אינן עוד כתמול שלשום. עיקרן — הסתגלות לתנאי החיים בימינו: עצות מחוכמות כיצד להפוך שמלה ישנה למחודשת, איך להשתמש באותה מגבעת עצמה לצורכי כל שעות היום וגם להתאימה לתלבושת ערב, איד לעשות מעיל חורף משמיכה, כיצד לקצץ את שמלת הנשף הארוכה (הטקסט שבעיתון מעיר, כי אין עוד כל צורך כעת בבגד שכזה!), ולעשותה נוחה כשמלת עבודה... כל הדברים הללו, שהיו עד כה "שוקינג" באנגליה, היו לפתע דבר שבדיוּן חברתי, דבר שבנימוס ו״טון טוב" [בון טון]. מה קרה? האומנם שינתה המלחמה במידה כזאת את אופייה של האנגלייה המפונקת? קשה לשער. אופייה של האישה לגבי עניינים אלה לא שונה במשך כל הדורות, ושמעתי פעם הערה מרה מפיו של גבר סרקסטי: האישה מתגנדרת אף בבגדי אבלה. ולצערי ההערה צודקת, ואולם החיים מכריחים את אופי האישה להסתגל לאופיים, ועל ידי מאמץ חברתי מסוים (וכאן בארץ ראינו זאת לא אחת) להתגנדר דווקא בצניעותה ופשטותה, ויש בכך משהו סימפטי.

*

סגרתי את העיתון האנגלי ולקחתי בידי עיתון אמריקאי. לכאורה אותה המתכונת, אותן התמונות עצמן, שוב אופנה, ושוב ספורט, ושוב טנקים. ושוב תמונות מרוסיה הסובייטית במערכה, אולם הרוח — רוח אחרת.

כמובן, לא ייתכן לדון על אמריקה על פי עיתונות מסוג זה, אך בין כה ובין כה יש כמה דברים מדהימים. השנים האחרונות לימדו אותנו יחס של כבוד לארצות הברית, גם מבחינה תרבותית. מי שקרא בשירה האמריקאית, מי שמכיר את ספרותה של הארץ הזאת, אינו יכול לנחש שהעיניים תהיינה נשואות לארץ הזאת — ממנה נצפה לכמה מילים חדשות בגילויי התרבות. ואולם בינתיים מבדילה לפרקים בינינו לביניהם זרוּת שאין לפסוח עליה.

*

ושוב לונדון: תערוכת תמונות של ציירים בני זמננו. נושא התערוכה — מלחמה: צנחנים, פצצות, טנקים, הריסות, כנסיות עולות באש... על הרוב, עד כמה שאפשר לדון מן הרפרודוקציה, אין הציורים מצטיינים במקוריות יתרה. מייד ניכר שיש כמה תמונות מאסכולה צרפתית, אך לא מאחרונה (רוּסוֹ, סזאן), היתר מציירים במסורת אנגלית יבשה ומשעממת במידה רבה. אך מלבד האופי האמנותי, מעניין, האומנם נמכרות התמונות הללו? קשה מאוד לשער. סֵפֶר על נוראות המלחמה אפשר להציג על אצטבה ולהוציאו ולקרוא בו, פעם או פעמִים אחדות במצב רוח מסוים, מחזה אפשר לראות במשך ערב אחד, דפדפת של רישומים, "נוראות המלחמה" של גויא, למשל, אפשר לפתוח ולדפדף בה כשיש רצון בכך, אבל לא נקל לשער שאדם יתלה בחפץ לב על הכותל בחדר האוכל שלו תמונה, אשר בה גופות מתרסקים, פצצות מתעופפות ובניינים נהדפים, ויהא חייב להסתכל ב״מֶמֶנטוֹ מוֹרי" זה בכל שעת פנאי ועת־מנוחה שלו. אמנם, יש להודות כי דבר כזה יכול להיקרא בשם "מוּסר", וכי מבחינה מוסרית כדאי שלא יישכח הצער מלב בני הדור. ואולם הייתכן לאחֵד בצורה זו את המוסר ואת כוח החיים? ואם לא ייתכן, מה יהא בסופם של ציירים "המבטאים את הזמן"?

*

בעיתונות המצוירת הזאת ישנם גם מאמרים ורשימות, ולעתים קרובות הדברים רציניים לאין ערוך מאשר עלולים אנו להניח מראש. הנה השבועון The Illustrated London News — לדעתי, הטוב והרציני ביותר בעיתונים המצוירים המגיעים אלינו. בראשו "פנקס השבוע", הכותב [הוא] בראיין, נושא הרשימה הוא המצב הכלכלי של אנגליה בימינו והרעיון העיקרי שלה הוא כי אין לה דרך, לאנגליה, אלא לשוב לחקלאות ולחיים פשוטים וצנועים יותר, משום שגם אחרי הניצחון, לא תבוא ולא תחזור שאננותם של העשירים המתקיימים מלחם הבא מן המושבות — פשוט, משום שהמושבות לא תשלחנה עוד (על כל פנים לא במידה ששלחו עד עתה) לאנגליה את כל החומרים שהיא זקוקה להם. אך באיזה חן כתובה אותה הרשימה...

הדברים הם, בערך, כך: "הלוא ידעתם את המעשה באותו ילד שהיה הולך לגינה לאכול תולעים? — ואני יצאתי לא לאוכלן אלא לחפּור אותן. ליתר דיוק — יצאתי לעדור את תפוחי האדמה שלי. גינת תפוחי האדמה שלי נמצאת במקום שהיה בו קודם מגרש טניס, לְפָנים, לפני המבול (שמא אין הקורא זוכר מגרש טניס מהו, ובכן אסביר: הרי זה מקום שבּו היו מתאספים פרזיטים אחדים לגלגל כדורים. הפרזיטים היו לבושים כלֵי לובן מכף רגל ועד ראש למען נבחין ביניהם לבין שאר בני האדם). ובכן, אני עדרתי והתרנגולת שלי הלכה אחרַי ואכלה את התולעים. כמובן, זהו מעשה רצח (מנקודת השקפתה של התולעת), אך ידעתי שבדרך זו נלחם אני בהיטלר, וייתכן מאוד שהמטרה מקדשת במקרה זה את האמצעים, אך הייתה לי גם נחמה פוזיטיבית: לא [זו] בלבד שאני נלחם נגד היטלר, אני בתפוחי האדמה שלי נלחם גם למען הבריאות והשובע של העולם הדמוקרטי. ונדמה לי כי הגיעה השעה שרוב תושבי אנגליה יעשו כמוני, ולא בשעת חירום בלבד, כי הרי אסור לנו להתייחס לחקלאות יחס של ילד אחר (והפעם ילד מציאותי ולא מתוך אגדה) שבא לַכפר כפליט מעיר מופצצת, ובא משום שרוצה הוא לשתות חלב שמוצָאו מבקבוק ולא מן הקיבה המזוהמת של פרה"... אחרי הקדמה עליזה זו, עובר המחבר ומדבר הרבה דברים של טעם, שראוי וראוי בהחלט להשמיעם באוזני אנשים רציניים הבזים ל״עיתונות קלה"...

*

גמרתי את סיורי בעיתונות המצוירת ויצאתי לחוצות תל אביב. מה שאננה העיר. מעולם עד כה לא רבּו בה כל כך משַׂחקי טניס לבושי כלֵי לובן וגבירות אלגנטיות שמעיליהן היקרים אינם עשויים משמיכות דווקא. לא התרעמתי על עיר זאת, שעבר עליה סבל לא מעט בשעת היותו של כל העולם שׂבע ושאנן ממנה. אך אחת ידעתי: השעה קרובה, וכל אלה אינם אלא קצף על פני מצולה עמוקה ושחורה