הבוקר שאחרי - 2
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הבוקר שאחרי - 2
מכר
אלפי
עותקים
הבוקר שאחרי - 2
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

הבוקר שאחרי - 2

4.5 כוכבים (72 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נעמה טל

נעמה טל (נולדה ב-10.12.1980) היא עורכת ספרותית, מנחה סדנאות כתיבה, ומנהלת תחום הכשרות מקצועיות ׳בבית העורכים׳. נעמה מלווה כותבים ומתרגשת כל פעם מחדש להיות חלק מפיצוח רעיון טוב והפיכתו לסיפור. שתי אהבותיה הגדולות הן ספרים וקפה, עדיף יחד, ואם אפשר... אז מול הים. מחברת הדואט ׳הבוקר שאחרי׳ שיצא לאור בהוצאת מלודי מבית מודן.

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

היא התחבאה בצללים, אבל הוא מצא אותה. הוא ניסה להיבלע בהמון, אבל היא הבחינה בו. הוא נוגע בסוד שלה, אבל ממשיך להסתיר את שלו. היא חושפת רק חלק מהאמת שלה ומסתירה את הכאב. כל מה שהוא האמין בו אי פעם התגלה כשקר. כל הפחדים שקברה עמוק בפנים קמים לתחייה. כל אחד מהם רוצה להיאחז באחר רק עוד רגע אחד, אבל העבר מתקרב להווה בצעדי ענק, ולסודות יש נטייה להתגלות תמיד ברגע הלא נכון. הגורל הוא שהפגיש ביניהם, עכשיו הוא מאיים לפרק את הכול... * והבוקר שאחרי כבר ממש מעבר לפינה.
זהו הספר השני בדואט הבוקר שאחרי, ושניהם חלק מסדרה שכתבה נעמה טל, עורכת ספרותית בהווה ועורכת דין פלילית בעבר. היא טוענת שכל הדמויות בו בדויות, כל השערוריות מומצאות, ואין שום קשר בין העלילה הפוצעת והלבבות המרוסקים לבין המציאות. לכאורה.

פרק ראשון

פרולוג 
אפריל 2000 — לפני 17 שנה

״אני במגרש!״
אני חוטף את הכדור שמונח ליד הדלת ויוצא. לא שוכח לטרוק אותה בחוזקה מאחוריי, כדי שידעו בדיוק מה אני חושב עליהם.
בצעדים ענקיים ועצבניים אני מתרחק מהבית לכיוון מגרש הכדורגל. אחרי הפינה אני מציץ במהירות לצדדים, מושך באף ומנגב אותו בשרוול, ואז מעביר ניגוב עם השרוול השני גם על העין, ליתר ביטחון...
מרחוק אני מבחין בכמה ילדים משחקים במגרש. ממש לא בא לי שיראו אותי, אז אני מוותר על הרעיון לבעוט במשהו וממשיך לגינת המשחקים הסמוכה. היא ריקה מאנשים.
אני בועט בכדור בכל זאת. הכי חזק שאני יכול. שילך לעזאזל, שילכו כולם לעזאזל! אני מתיישב על הקרוסלה ומסתובב עד שהמחשבות שלי מסתחררות בקצב הסיבוב שלה. בניסיון להיפטר מהגוש בגרון, אני מגביר את המהירות ומשחרר צעקה לאוויר.
זה לא אמיתי. זה לא קורה באמת.
איך הוא הטיל עלינו את הפצצה הזאת בלי שום הכנה, והפך לי את העולם? עמד לו אדיש באמצע הסלון ושחרר לאוויר את ארבע המילים הנוראיות — ״אנחנו עוברים לגור באמריקה.״
אצטרך לעזוב את כל מה שאני מכיר ואוהב: הבית, החברים, בית הספר, סבא וסבתא, וגם לוותר על טיול הג'יפים עם עודד ואבא שלו בשנה הבאה, לכבוד בר המצווה.
אסתדר באנגלית בכלל? המורה שושנה אמרה לאימא שיש לי כישרון מיוחד לבחור תמיד את הזמן הלא נכון. ומה עם אמילי? היא רק בת שש. היא לא יודעת אנגלית בכלל.
אני חושב שוב על מה שקרה בבית של סבתא רק לפני כמה דקות. ההורים קראו לנו לסלון, וידעתי שזו תהיה שיחה רצינית עוד לפני שאבא שחרר את המילים המפחידות שלו לאוויר, ואז התיישב על הספה בעיניים עצובות ונענע את הרגל בעצבנות.
מההלם שתקתי, וגם אמילי שתקה.
אז אימא דיברה. אנחנו מוכרים את הבית, היא אמרה. עוזבים את הארץ ונוסעים לקליפורניה. יש שם חבר טוב של אבא מהצבא שמוכן לתת לו עבודה וזו הצעה שאנחנו צריכים לחטוף 'בשתי ידיים'.
אמילי אמרה שהם תמיד אומרים שזה לא יפה לחטוף דברים, ואבא חייך והסביר שזה ביטוי, והכוונה היא להזדמנות שאנחנו צריכים לקחת במהירות ולא לפספס, כי מי יודע אם תחזור?
אני חושב שזו הייתה פעם ראשונה שראיתי את אבא מחייך בתקופה האחרונה. מאז שהוא השתחרר מהמעצר הוא רק כועס ועצוב.
לא אמרתי כלום. לא קלטתי בכלל מה קורה ומה הם בעצם אומרים לנו, אז בסוף רק שאלתי את הדבר היחיד שעניין אותי — מתי נחזור?
שניהם שתקו.
אמילי בכתה וצעקה שהיא לא מוכנה להיפרד מהחברות שלה ורצה לחדר.
אבא שלח מבט מיואש לאימא, ואז נאנח, קם והלך אחריה.
אני נשארתי לשבת.
אימא ליטפה את השיער שלי ושאלה אם אני בסדר. המגע שלה ניער אותי. ידעתי שאני חייב לצאת משם. להתרחק מהם, מהשיחה הזאת, ובעיקר מהמשמעויות שלה.
״הכדור הזה שלך?״ קול לא מוכר קוטע לי את המחשבות.
אני מאט את סיבוב הקרוסלה ומפנה את הראש.
זאת ילדה עם שיער בצבע אש, ארוך ופרוע. היא נראית קצת יותר צעירה ממני, אבל היא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
עיניים גדולות ירוקות, נמשים בקצה האף והחיוך שלה... אם לא הייתי מרגיש בחילה וקצת סחרחורת מהסיבוב בקרוסלה, הייתי חושב שאני חולם אותה.
את אמיתית? או מלאך?
״אוי, אתה עצוב,״ החיוך שלה נמחק בשנייה ובמקומו מופיע קימוט במצח. ״הפרעתי לך לחשוב?״
כן...
אבל לא בא לי לחשוב יותר. אני רוצה הפסקה מכל המחשבות המפחידות שרצות לי בראש.
״לא, לא הפרעת לי. וכן, הכדור הזה שלי.״ אני מנסה לחייך אליה, אבל יוצא לי רק עיקום מוזר של הפה.
״הוא נחת לידי כאילו נפל מהשמיים ולא הבנתי מאיפה הוא הגיע. בהתחלה לא ראיתי אותך. הגינה נראית ריקה משם,״ היא מצביעה לכיוון שממנו היא כנראה הגיעה.
מה, בעטתי בו כזה חזק?
״אני מצטער שכמעט פגעתי בך, ותודה שהחזרת לי אותו. רוצה להסתובב איתי בקרוסלה?״ אני זז קצת כדי לפנות לה מקום. לא בא לי שהיא תלך ואישאר לבד עם המחשבות שלי.
היא מהססת ואז מחייכת אליי, עולה ומתיישבת לידי על הקרוסלה.
״את גרה בשכונה?״
״לא, אני רק מבקרת. למה אתה עצוב?״
משהו ברצינות שבה היא שואלת גורם לי לרצות לספר לה ואולי גם לבדוק מה קורה כשאני אומר את המילים המפחידות האלה בקול רם.
״ההורים שלי הודיעו לי עכשיו שאנחנו עוברים לגור באמריקה בגלל העבודה של אבא שלי.״
״אני לא מאמינה,״ היא מניחה יד על הלב כאילו גם היא נפגעה מההתנהגות של ההורים שלי. ״המשפחה שלי עברה לגור בבלגיה בגלל העבודה של אבא שלי.״
״וואי, זה מבאס.״ אני מרחם עליה פתאום יותר מעל עצמי. ״חשבתי שהמצב שלי גרוע, אבל אנחנו לפחות עוברים לגור במדינה שמדברים בה אנגלית. איך הצלחת לדבר שם עם אנשים?״
״אימא שלי אמריקאית, אז אנגלית אני יודעת מהבית ואנחנו לומדים בבית ספר דיפלומטי באנגלית. אבל בבלגיה מדברים פלמית, שזאת שפה קשה רצח, וגם צרפתית, שאני לא מצליחה לקלוט,״ היא מושכת בכתפיים. ״לומדים להסתדר כי אין ברירה. אבל זה לא כיף וזה לא קל.״ שנינו מהנהנים זה לזה בהבנה שקטה של מי שחולקים את אותו הגורל.
"דניאל," נשמע קול נשי קורא מרחוק במבטא אמריקאי בולט, והילדה שנראית כמו מלאכית קטנה קופצת במהירות מהקרוסלה, שלא סובבנו אפילו פעם אחת.
״אימא שלי מחפשת אותי.״
היא מושיטה לי את הכדור. אפילו לא שמתי לב שהיא המשיכה להחזיק אותו, פדיחה. אני לוקח אותו ממנה. האצבעות שלי נוגעות בשלה ו...
"אאוץ'!" שנינו צועקים ביחד, מושכים את הידיים שלנו לאחור ומנערים אותן.
"יש לך חשמל בידיים," היא צוחקת.
הצחוק שלה הוא כמו שיר.
״דניאל!״ צועק שוב הקול מקודם, הפעם יותר כעוס.
״אני חייבת ללכת,״ היא מרצינה, ״אבל תדע שבסוף זה לא נורא כמו שאתה מדמיין. אחרי כמה חודשים במקום חדש, כבר יש לך חברים, הכול נעשה קצת יותר קל ואתה כן מרגיש בבית.״
״תודה. ממש עודדת אותי.״ הפעם אני כבר מחייך אליה בלי שאצטרך להתאמץ בכלל.
״אני שמחה.״ היא מחייכת אליי בחזרה והחיוך שלה מאיר כמו השמש.
היא מסתובבת והולכת, ואני מסתכל על הגב המתרחק שלה. רגע לפני שהיא נעלמת מעבר לסיבוב היא מנופפת אליי.
להתראות, דניאל...


דני 
הווה — יולי 2017

אלוהים אדירים, הוא יודע!
כף ידי המזיעה צונחת מהחזה לצד הגוף ואני מאגרפת אותה בניסיון נואש להחזיר לעצמי מעט שליטה, בעוד ידי האחרת מחבקת בחוזקה את הכדור. הלב שלי פועם במהירות מטורפת.
״מ...מה אמרת?״ כל השרירים שלי מתכווצים, מתכוננים להימלט כמו חיה שמריחה סכנה.
״אמרתי שזאת את — דניאל,״ אדם חוזר שוב, הפעם לאט יותר.
שיט. שיט. שיט.
איך הוא גילה, לעזאזל? הוא הרי לא חי בארץ, אז איך הוא שמע עליי בכלל?
״אני מה — ?״
בתוך תוכי ידעתי שלא אוכל להתחבא מאחורי דמותה היום־יומית של דני סובול לנצח, ומתי שהוא אצטרך להתמודד עם המשמעויות של חשיפת האמת.
אבל לא עכשיו, אני עוד לא מוכנה.
ועוד עם הבחור היחיד שממש מוצא חן בעיניי. הראשון שגרם לי להרגיש בחמש השנים וחצי האחרונות.
״תשאלי אותי אם הכדור שלי,״ מבקש אדם.
״מ... מה?״
״תשאלי אותי אם הכדור שאת מחזיקה ביד הוא שלי,״ הוא חוזר ברצינות.
״למה?״ מטומטמת, ככה הוא גורם לי להרגיש.
״פשוט תשאלי אותי, בסדר?״
לא, ממש לא בסדר. הזהות הבדויה שלי קרסה כמו מגדל קלפים והוא מדבר איתי על כדורים.
״הכדור הזה שלך?״ אני פולטת, לא יודעת למה אני משתפת איתו פעולה.
״לא, לא ככה. תשאלי אותי בזמן שאת מתקרבת אליי, אבל כאילו את לא יודעת את התשובה, בסדר?״
אני מנסה לצוות על הרגליים שלי להפסיק לרעוד, אבל לא מצליחה. ״אתה רציני?״
״הכי רציני שיש.״
זה מה שחשבתי, וזאת בדיוק הבעיה. בחילה מתערבלת בבטני. חמש שנים וחצי שבהן אני מתחבאת ופתאום, ברגע אחד, הכול נגמר. מה אני עושה? חייבת להיות דרך לשכנע אותו שהוא טועה.
״בבקשה, בשבילי?״ אדם מוסיף בקול חמוד.
הנשימה שלי מתקצרת, הלב שלי עומד להתפוצץ וזיעה קרה מציפה את מצחי.
שאיפה...
נשיפה...
אני מעיפה מבט לכיוון יהלי, היא עדיין מתרוצצת על המגרש בעקבות הכדורים שהמאמן בועט במרץ. לפחות היא עסוקה מכדי לחזות בנפילתי בחזרה היישר לתהום.
״דני?״
אני ממקדת בחזרה את המבט באדם. מה הוא רצה? אה, כן. אני מקווה שזה לא נראה אידיוטי כמו שאני מרגישה. ״הכדור הזה שלך?״
״ידעתי!״ אדם קופץ מהקרוסלה והחיוך הכי גדול בעולם נמתח על פניו. חיוך שבדרך כלל ממיס את כל האיברים הפנימיים שלי, אבל הפעם הפניקה גדולה מדי. אני בוהה בו בלי להוציא הגה, פוחדת פחד מוות מהמילים הבאות שיצאו לו מהפה.
״זאת את. דניאל.״
אני שואפת הרבה אוויר לריאות בתקווה שהן ימשיכו לתפקד, ואז נושפת לאט. הפה שלי נפתח, אבל המילים נתקעות בגרוני. אני בולעת רוק פעם, פעמיים ואז מרטיבה את השפתיים עם הלשון. ״אני... לא מבינה.״
״לא הייתה לך תחושת דה ז'ה־וו?״ הוא מתפלא.
שאיפה...
נשיפה...
״אהממ... לא.״
״מה שעשינו עכשיו, לא היה לך מוכר?״
אני נסוגה לאחור. ״אין לי מושג על מה אתה מדב— ״ אני נאלמת דום, מביטה עמוק בעיניו הכחולות החודרות ומשהו מצלצל לי בקצה המוח.
זיכרון.
הוא מתנגש בי כמו רכבת משא שמתרסקת לתוך קיר. ילד יפה ועצוב יושב על הקרוסלה ואני ניגשת ושואלת אם הכדור שעף עליי שייך לו.
אדם מתקרב עד שהוא עומד ממש מולי, מרוצה ומחייך. ״ידעתי שתזכרי גם את שנפגשנו פה כשהיינו ילדים.״
״אתה?״ אני לוחשת בעיניים פעורות והוא רק מהנהן באיטיות. ״אתה הילד שהיה כל כך עצוב?״
״נפגשנו ביום שבו ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוזבים את הארץ.״
״אני זוכרת.״
״מטורף.״
״לגמרי.״ הרגליים שלי עדיין רועדות אז אני מתיישבת על הרצפה, מנסה לעכל את מלוא המשמעות של מה שהוא אמר עכשיו, ואדם ממהר ומתכופף לידי.
שאיפה...
נשיפה...
״וזכרת את השם שלי?״ אני מוודאת שהוא לא התכוון למישהי אחרת, מישהי שאני ממש לא רוצה להיזכר בה עכשיו או נגיד לעולם.
דניאל.
״כן,״ הוא מחייך בגאווה. ״אני זוכר שאימא שלך קראה לך ככה באותו יום. לא קישרתי לפני כן, כי חשבתי עלייך בתור דני מהשנייה שנפגשנו, אבל את נראית בדיוק אותו דבר.״
בריכות כחולות ננעצות בי בציפייה, והגומה שלו מפלרטטת איתי. הוא נראה מאושר כאילו זכה בלוטו בלי שקנה כרטיס להגרלה.
״לא בדיוק אותו הדבר...״ אני ממלמלת חלושות. מה הסיכויים, לעזאזל? לא יכול להיות שזה קורה לי.
אחרי אותו יום שפגשתי אותו בגינה, יושב עצוב על הקרוסלה, חשבתי עליו הרבה. תהיתי איך הוא מסתדר בארצות הברית וקיוויתי שהחיוך חזר והעיניים שלו כבר לא עצובות. שנים אחר כך, בפעמים המעטות שעוד הגעתי לגינה, בדקתי אם הוא במקרה בסביבה, אבל מעולם לא ראיתי אותו שוב.
״הצלת אותי באותו יום.״
״אני?״ אני זוכרת שדיברנו קצת, ואז הייתי צריכה ללכת.
״את לא יודעת כמה. הייתי בהלם, ההורים שלי הפילו עלינו את הסיפור בלי הקדמות, כמו למשוך פלסטר, וממש לא ידעתי איך להתמודד, ברחתי מהבית.״ הוא מעווה את פניו לזיכרון שכנראה חולף בראשו.
״באמת?״ אני לא זוכרת שהוא דיבר על בריחה.
״לא כזה דרמטי כמו שזה נשמע עכשיו.״ הוא מוריד את הכובע, שומט אותו לקרקע ומעביר את היד בשערו הקצר. באמצע התנועה הוא עוצר, מסתכל מסביב בבהלה, וחובש בחזרה את הכובע על הראש.
מוזר. הוא פשוט מתנהג מוזר.
״אמרתי להם שאני יוצא למגרש עם הכדור כי הייתי חייב להתרחק מכולם, אבל בסוף באתי לכאן. הגינה הייתה נטושה ורק ישבתי על הקרוסלה והתאמצתי לא לבכות. הרגשתי כאילו סוף העולם הגיע. ופתאום, כמו מלאך, את הופעת.״
הוא מרים את עיניו לשמיים כאילו הגעתי משם, ואז מחזיר את מבטו אליי. ״בהתחלה, כשדיברת איתי, לא הייתי בטוח שאת אמיתית.״
אני מנסה להיזכר מה אמרתי שהשאיר עליו רושם עמוק כל כך, אבל כלום לא עולה לי. אני רק זוכרת שמשהו בעצב שלו גרם לי לרצות לנחם אותו.
״ואז דיברנו וסיפרת על המשפחה שלך, ובמקום להמשיך לרחם על עצמי התפעלתי מכמה שאת אמיצה.״
אני? אמיצה? אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל אמיצה הוא לא אחד מהם. פחדנית עלובת נפש יהיה מדויק יותר.
עובדה. ישר נלחצתי. והוא בכלל לא יודע כלום.
אדם ממשיך לדבר בלי לשים לב שאני תקועה עמוק בראש של עצמי ובקושי נושמת.
״...גרמת לי להבין שאני חייב לקחת את עצמי בידיים. רציתי להגיד לך את זה, אבל אימא שלך בדיוק קראה לך ונעלמת תוך שתי שניות.״
הוא מסיט את המבט לכיוון המתקנים, כאילו מתבייש פתאום שסיפר לי. ״במשך שלושת החודשים שעוד חיינו בארץ, מצאתי כל יום תירוץ לעבור בגינה בשעות שונות בתקווה להיתקל בך, אבל לא מצאתי אותך.״ הוא לוקח את היד שלי בידו ומניח את הידיים השלובות שלנו על הרגל שלו.
היד שלי מעקצצת מהזרם המוכר שעובר בינינו. אותו ניצוץ שמעביר זרם מודעות בכל גופי, אבל כרגע המגע שלו בעיקר מרגיע את דפיקות הלב המואצות שלי.
״הגענו לארץ רק לכמה ימים כדי לחגוג את סדר פסח עם סבא וסבתא שלי,״ אני נזכרת. ״לא הספקתי לבוא שוב לגינה.״
״תיארתי לעצמי,״ הוא נועץ בי מבט עצוב ואני מייד חוזרת בזמן לאותו היום, לפני מיליון שנה.
וואו.
זה באמת הוא... אני צריכה קצת זמן בשביל לעכל את הכול גם בתור דניאל, וגם בתור דני.
״אבל עדיין חיפשתי אותך, בתקווה שבכל זאת אמצא,״ הוא ממשיך.
למה הוא כזה מושלם? זה מלחיץ אותי. איך מכל הגברים בעולם נפלתי עליו? ועוד פעמיים? אם הייתי מאמינה בגורל, זה היה יכול להיות סיפור ממש נחמד.
אבל אני לא.
לא ייתכן שהגורל ייעד לי את מה שקרה. רק אני והטיפשות שלי אשמות בזה.
אדם נראה שקוע בזיכרונות של אותו היום, שללא ספק היה גורלי עבורו. ושוב כמו אז, משהו בעצב שלו גורם לי לרצות לנחם אותו.
אני לוחצת קלות את ידו. ״גם אני חיפשתי אותך אחר כך.״
החיוך ממיס התחתונים שלו מופיע על פניו, ואחרי שהפניקה הולכת ושוככת, הוא משפיע עליי. שוב.
״שנים אחרי," אני מוסיפה, "כל פעם שהיינו מגיעים לחופשה בארץ, הייתי מחפשת ילד עצוב עם עיניים כחולות,״ אני מסמיקה.
פתטי. אני יודעת.
״ומצאת אותו.״
״מה?״ אני מתעניינת בשיירת נמלים שעוברת על הרצפה לידי, לא מסוגלת להביט בו אחרי הווידוי האחרון והסופר מביך שלי.
״דני, תסתכלי עליי.״
בחשש, אני מרימה את העיניים. אנחנו בוהים זה בזה בלי לזוז.
״בסוף מצאת את אותו הילד,״ הוא חוזר בקול שקט ורציני.
״מצאתי, רק שהוא כבר לא ילד,״ אני מצליחה לחלץ על אף שהפה שלי שוב התייבש. מהחום, בטוח.
״בפנים אני בדיוק אותו ילד, אני צריך ללכת להתנדנד כדי שתאמיני?״ הוא קורץ לי ואלוהים... הקריצה, החיוך, הגומה... הבטן שלי מפרפרת בעוצמה.
״לא,״ אני עוצמת עיניים בניסיון להשתלט על העשתונות שלי שהתפזרו לכל עבר באזור הקרוסלה, ובטח כבר הגיעו עד לנדנדות. תתאפסי על עצמך!
״...אז את כנראה צודקת.״
מה? הוא עדיין מדבר?
היד שלו נסגרת על ירכי בפתאומיות ואני קופצת בבהלה ופוקחת עיניים. ״מה? מה אמרת?״
״אמרתי,״ הוא חוזר לאט, ״שהדברים שאני רוצה לעשות לך בהחלט שייכים לקטגוריית המבוגרים, אז את כנראה צודקת.״
לא, אלוהים, בבקשה שהוא לא אמר את זה עכשיו.
הפנים שלי מאדימות ואני מתנועעת במבוכה במקומי. ״א...אבל אמרת שאני נראית בדיוק אותו הדבר... כמו ילדה בת תשע...״
פיו מתעקל לחיוך ממזרי והוא לוחץ שוב על הירך שלי. חזק. ״התכוונתי שאת עדיין יפה כמו מלאך, וגם הפעם נפלת עליי משמיים.״
אין לטעות במבט חורך התחתונים שהוא נועץ בי, והתחתונים שלי מסתבר, החליטו לשתף איתו פעולה בלי להעביר את העניין דרכי. אולי גם הם הבינו ששאריות השכל שלי לא בבית כרגע.
״אדם, אני — ״ אני מסתכלת במבוכה לצדדים.
כמה עשרות מטרים מאיתנו יהלי והחברים שלה רודפים אחרי כדור ומנסים לבעוט בו לשער, ולא רחוק מהם כמה נערים מבוגרים יותר מתחרים בקליעה לסל. תדר הקול של הצעקות שלהם חודר למוחי באחת ומזכיר לי איפה אני נמצאת. אני מתנערת מאדם ונעמדת.
״אַת מה?״
אני מסתכלת עליו מלמעלה, וזו טעות רצינית, כי מהזווית הזו הוא יפה עוד יותר.
הוא מושיט לי יד כדי שאמשוך גם אותו לעמידה, ושוב המגע בינינו מצית את החשמל המוכר בידי וזורם לי לשאר הגוף. גוף שאני מנסה לכבות כי אנחנו בגינה, ואם העניינים פה ימשיכו להתלהט, יש סיכוי די טוב שמישהו עוד יזמין לנו מכבי אש או אולי משטרה.
״לא פה,״ אני מסיימת באופן צולע.
הוא קופץ ונעמד לידי בתנועה זורמת אחת שגורמת לי להעריץ שוב את שרירי הירכיים שלו, את הזרועות וגם את... אלוהים, כל הגוף שלו.
״היי,״ הוא מניח אצבע מתחת לסנטרי ומרים את הפנים שלי אליו. ״למה את נבוכה פתאום?״
מה יהיה? אפילו בתור דניאל לא התנהגתי כך.
״בואי, אני רוצה לבדוק משהו.״ אדם מתחיל להתקדם בין המתקנים, ואני בוהה בישבן המתרחק שלו, ואז ממצמצת בבהלה.
מה עובר עליי, לעזאזל?
ראיתי מיליון בחורים חתיכים בחיים שלי, אף אחד מהם לא גרם לי להחסיר פעימה. אני לא בחורה שמזילה ריר על ישבנים. משהו נדפק לי בחיווט במוח מאז שפגשתי את אדם.
אדם שהוא לא אדם לוין. אדם, הילד העצוב מהגינה. אדם שפגש את דניאל.
אותה דניאל שהרגתי. ונשארתי רק דני. 

נעמה טל

נעמה טל (נולדה ב-10.12.1980) היא עורכת ספרותית, מנחה סדנאות כתיבה, ומנהלת תחום הכשרות מקצועיות ׳בבית העורכים׳. נעמה מלווה כותבים ומתרגשת כל פעם מחדש להיות חלק מפיצוח רעיון טוב והפיכתו לסיפור. שתי אהבותיה הגדולות הן ספרים וקפה, עדיף יחד, ואם אפשר... אז מול הים. מחברת הדואט ׳הבוקר שאחרי׳ שיצא לאור בהוצאת מלודי מבית מודן.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

הבוקר שאחרי - 2 נעמה טל

פרולוג 
אפריל 2000 — לפני 17 שנה

״אני במגרש!״
אני חוטף את הכדור שמונח ליד הדלת ויוצא. לא שוכח לטרוק אותה בחוזקה מאחוריי, כדי שידעו בדיוק מה אני חושב עליהם.
בצעדים ענקיים ועצבניים אני מתרחק מהבית לכיוון מגרש הכדורגל. אחרי הפינה אני מציץ במהירות לצדדים, מושך באף ומנגב אותו בשרוול, ואז מעביר ניגוב עם השרוול השני גם על העין, ליתר ביטחון...
מרחוק אני מבחין בכמה ילדים משחקים במגרש. ממש לא בא לי שיראו אותי, אז אני מוותר על הרעיון לבעוט במשהו וממשיך לגינת המשחקים הסמוכה. היא ריקה מאנשים.
אני בועט בכדור בכל זאת. הכי חזק שאני יכול. שילך לעזאזל, שילכו כולם לעזאזל! אני מתיישב על הקרוסלה ומסתובב עד שהמחשבות שלי מסתחררות בקצב הסיבוב שלה. בניסיון להיפטר מהגוש בגרון, אני מגביר את המהירות ומשחרר צעקה לאוויר.
זה לא אמיתי. זה לא קורה באמת.
איך הוא הטיל עלינו את הפצצה הזאת בלי שום הכנה, והפך לי את העולם? עמד לו אדיש באמצע הסלון ושחרר לאוויר את ארבע המילים הנוראיות — ״אנחנו עוברים לגור באמריקה.״
אצטרך לעזוב את כל מה שאני מכיר ואוהב: הבית, החברים, בית הספר, סבא וסבתא, וגם לוותר על טיול הג'יפים עם עודד ואבא שלו בשנה הבאה, לכבוד בר המצווה.
אסתדר באנגלית בכלל? המורה שושנה אמרה לאימא שיש לי כישרון מיוחד לבחור תמיד את הזמן הלא נכון. ומה עם אמילי? היא רק בת שש. היא לא יודעת אנגלית בכלל.
אני חושב שוב על מה שקרה בבית של סבתא רק לפני כמה דקות. ההורים קראו לנו לסלון, וידעתי שזו תהיה שיחה רצינית עוד לפני שאבא שחרר את המילים המפחידות שלו לאוויר, ואז התיישב על הספה בעיניים עצובות ונענע את הרגל בעצבנות.
מההלם שתקתי, וגם אמילי שתקה.
אז אימא דיברה. אנחנו מוכרים את הבית, היא אמרה. עוזבים את הארץ ונוסעים לקליפורניה. יש שם חבר טוב של אבא מהצבא שמוכן לתת לו עבודה וזו הצעה שאנחנו צריכים לחטוף 'בשתי ידיים'.
אמילי אמרה שהם תמיד אומרים שזה לא יפה לחטוף דברים, ואבא חייך והסביר שזה ביטוי, והכוונה היא להזדמנות שאנחנו צריכים לקחת במהירות ולא לפספס, כי מי יודע אם תחזור?
אני חושב שזו הייתה פעם ראשונה שראיתי את אבא מחייך בתקופה האחרונה. מאז שהוא השתחרר מהמעצר הוא רק כועס ועצוב.
לא אמרתי כלום. לא קלטתי בכלל מה קורה ומה הם בעצם אומרים לנו, אז בסוף רק שאלתי את הדבר היחיד שעניין אותי — מתי נחזור?
שניהם שתקו.
אמילי בכתה וצעקה שהיא לא מוכנה להיפרד מהחברות שלה ורצה לחדר.
אבא שלח מבט מיואש לאימא, ואז נאנח, קם והלך אחריה.
אני נשארתי לשבת.
אימא ליטפה את השיער שלי ושאלה אם אני בסדר. המגע שלה ניער אותי. ידעתי שאני חייב לצאת משם. להתרחק מהם, מהשיחה הזאת, ובעיקר מהמשמעויות שלה.
״הכדור הזה שלך?״ קול לא מוכר קוטע לי את המחשבות.
אני מאט את סיבוב הקרוסלה ומפנה את הראש.
זאת ילדה עם שיער בצבע אש, ארוך ופרוע. היא נראית קצת יותר צעירה ממני, אבל היא הילדה הכי יפה שראיתי בחיים שלי.
עיניים גדולות ירוקות, נמשים בקצה האף והחיוך שלה... אם לא הייתי מרגיש בחילה וקצת סחרחורת מהסיבוב בקרוסלה, הייתי חושב שאני חולם אותה.
את אמיתית? או מלאך?
״אוי, אתה עצוב,״ החיוך שלה נמחק בשנייה ובמקומו מופיע קימוט במצח. ״הפרעתי לך לחשוב?״
כן...
אבל לא בא לי לחשוב יותר. אני רוצה הפסקה מכל המחשבות המפחידות שרצות לי בראש.
״לא, לא הפרעת לי. וכן, הכדור הזה שלי.״ אני מנסה לחייך אליה, אבל יוצא לי רק עיקום מוזר של הפה.
״הוא נחת לידי כאילו נפל מהשמיים ולא הבנתי מאיפה הוא הגיע. בהתחלה לא ראיתי אותך. הגינה נראית ריקה משם,״ היא מצביעה לכיוון שממנו היא כנראה הגיעה.
מה, בעטתי בו כזה חזק?
״אני מצטער שכמעט פגעתי בך, ותודה שהחזרת לי אותו. רוצה להסתובב איתי בקרוסלה?״ אני זז קצת כדי לפנות לה מקום. לא בא לי שהיא תלך ואישאר לבד עם המחשבות שלי.
היא מהססת ואז מחייכת אליי, עולה ומתיישבת לידי על הקרוסלה.
״את גרה בשכונה?״
״לא, אני רק מבקרת. למה אתה עצוב?״
משהו ברצינות שבה היא שואלת גורם לי לרצות לספר לה ואולי גם לבדוק מה קורה כשאני אומר את המילים המפחידות האלה בקול רם.
״ההורים שלי הודיעו לי עכשיו שאנחנו עוברים לגור באמריקה בגלל העבודה של אבא שלי.״
״אני לא מאמינה,״ היא מניחה יד על הלב כאילו גם היא נפגעה מההתנהגות של ההורים שלי. ״המשפחה שלי עברה לגור בבלגיה בגלל העבודה של אבא שלי.״
״וואי, זה מבאס.״ אני מרחם עליה פתאום יותר מעל עצמי. ״חשבתי שהמצב שלי גרוע, אבל אנחנו לפחות עוברים לגור במדינה שמדברים בה אנגלית. איך הצלחת לדבר שם עם אנשים?״
״אימא שלי אמריקאית, אז אנגלית אני יודעת מהבית ואנחנו לומדים בבית ספר דיפלומטי באנגלית. אבל בבלגיה מדברים פלמית, שזאת שפה קשה רצח, וגם צרפתית, שאני לא מצליחה לקלוט,״ היא מושכת בכתפיים. ״לומדים להסתדר כי אין ברירה. אבל זה לא כיף וזה לא קל.״ שנינו מהנהנים זה לזה בהבנה שקטה של מי שחולקים את אותו הגורל.
"דניאל," נשמע קול נשי קורא מרחוק במבטא אמריקאי בולט, והילדה שנראית כמו מלאכית קטנה קופצת במהירות מהקרוסלה, שלא סובבנו אפילו פעם אחת.
״אימא שלי מחפשת אותי.״
היא מושיטה לי את הכדור. אפילו לא שמתי לב שהיא המשיכה להחזיק אותו, פדיחה. אני לוקח אותו ממנה. האצבעות שלי נוגעות בשלה ו...
"אאוץ'!" שנינו צועקים ביחד, מושכים את הידיים שלנו לאחור ומנערים אותן.
"יש לך חשמל בידיים," היא צוחקת.
הצחוק שלה הוא כמו שיר.
״דניאל!״ צועק שוב הקול מקודם, הפעם יותר כעוס.
״אני חייבת ללכת,״ היא מרצינה, ״אבל תדע שבסוף זה לא נורא כמו שאתה מדמיין. אחרי כמה חודשים במקום חדש, כבר יש לך חברים, הכול נעשה קצת יותר קל ואתה כן מרגיש בבית.״
״תודה. ממש עודדת אותי.״ הפעם אני כבר מחייך אליה בלי שאצטרך להתאמץ בכלל.
״אני שמחה.״ היא מחייכת אליי בחזרה והחיוך שלה מאיר כמו השמש.
היא מסתובבת והולכת, ואני מסתכל על הגב המתרחק שלה. רגע לפני שהיא נעלמת מעבר לסיבוב היא מנופפת אליי.
להתראות, דניאל...


דני 
הווה — יולי 2017

אלוהים אדירים, הוא יודע!
כף ידי המזיעה צונחת מהחזה לצד הגוף ואני מאגרפת אותה בניסיון נואש להחזיר לעצמי מעט שליטה, בעוד ידי האחרת מחבקת בחוזקה את הכדור. הלב שלי פועם במהירות מטורפת.
״מ...מה אמרת?״ כל השרירים שלי מתכווצים, מתכוננים להימלט כמו חיה שמריחה סכנה.
״אמרתי שזאת את — דניאל,״ אדם חוזר שוב, הפעם לאט יותר.
שיט. שיט. שיט.
איך הוא גילה, לעזאזל? הוא הרי לא חי בארץ, אז איך הוא שמע עליי בכלל?
״אני מה — ?״
בתוך תוכי ידעתי שלא אוכל להתחבא מאחורי דמותה היום־יומית של דני סובול לנצח, ומתי שהוא אצטרך להתמודד עם המשמעויות של חשיפת האמת.
אבל לא עכשיו, אני עוד לא מוכנה.
ועוד עם הבחור היחיד שממש מוצא חן בעיניי. הראשון שגרם לי להרגיש בחמש השנים וחצי האחרונות.
״תשאלי אותי אם הכדור שלי,״ מבקש אדם.
״מ... מה?״
״תשאלי אותי אם הכדור שאת מחזיקה ביד הוא שלי,״ הוא חוזר ברצינות.
״למה?״ מטומטמת, ככה הוא גורם לי להרגיש.
״פשוט תשאלי אותי, בסדר?״
לא, ממש לא בסדר. הזהות הבדויה שלי קרסה כמו מגדל קלפים והוא מדבר איתי על כדורים.
״הכדור הזה שלך?״ אני פולטת, לא יודעת למה אני משתפת איתו פעולה.
״לא, לא ככה. תשאלי אותי בזמן שאת מתקרבת אליי, אבל כאילו את לא יודעת את התשובה, בסדר?״
אני מנסה לצוות על הרגליים שלי להפסיק לרעוד, אבל לא מצליחה. ״אתה רציני?״
״הכי רציני שיש.״
זה מה שחשבתי, וזאת בדיוק הבעיה. בחילה מתערבלת בבטני. חמש שנים וחצי שבהן אני מתחבאת ופתאום, ברגע אחד, הכול נגמר. מה אני עושה? חייבת להיות דרך לשכנע אותו שהוא טועה.
״בבקשה, בשבילי?״ אדם מוסיף בקול חמוד.
הנשימה שלי מתקצרת, הלב שלי עומד להתפוצץ וזיעה קרה מציפה את מצחי.
שאיפה...
נשיפה...
אני מעיפה מבט לכיוון יהלי, היא עדיין מתרוצצת על המגרש בעקבות הכדורים שהמאמן בועט במרץ. לפחות היא עסוקה מכדי לחזות בנפילתי בחזרה היישר לתהום.
״דני?״
אני ממקדת בחזרה את המבט באדם. מה הוא רצה? אה, כן. אני מקווה שזה לא נראה אידיוטי כמו שאני מרגישה. ״הכדור הזה שלך?״
״ידעתי!״ אדם קופץ מהקרוסלה והחיוך הכי גדול בעולם נמתח על פניו. חיוך שבדרך כלל ממיס את כל האיברים הפנימיים שלי, אבל הפעם הפניקה גדולה מדי. אני בוהה בו בלי להוציא הגה, פוחדת פחד מוות מהמילים הבאות שיצאו לו מהפה.
״זאת את. דניאל.״
אני שואפת הרבה אוויר לריאות בתקווה שהן ימשיכו לתפקד, ואז נושפת לאט. הפה שלי נפתח, אבל המילים נתקעות בגרוני. אני בולעת רוק פעם, פעמיים ואז מרטיבה את השפתיים עם הלשון. ״אני... לא מבינה.״
״לא הייתה לך תחושת דה ז'ה־וו?״ הוא מתפלא.
שאיפה...
נשיפה...
״אהממ... לא.״
״מה שעשינו עכשיו, לא היה לך מוכר?״
אני נסוגה לאחור. ״אין לי מושג על מה אתה מדב— ״ אני נאלמת דום, מביטה עמוק בעיניו הכחולות החודרות ומשהו מצלצל לי בקצה המוח.
זיכרון.
הוא מתנגש בי כמו רכבת משא שמתרסקת לתוך קיר. ילד יפה ועצוב יושב על הקרוסלה ואני ניגשת ושואלת אם הכדור שעף עליי שייך לו.
אדם מתקרב עד שהוא עומד ממש מולי, מרוצה ומחייך. ״ידעתי שתזכרי גם את שנפגשנו פה כשהיינו ילדים.״
״אתה?״ אני לוחשת בעיניים פעורות והוא רק מהנהן באיטיות. ״אתה הילד שהיה כל כך עצוב?״
״נפגשנו ביום שבו ההורים שלי הודיעו לי שאנחנו עוזבים את הארץ.״
״אני זוכרת.״
״מטורף.״
״לגמרי.״ הרגליים שלי עדיין רועדות אז אני מתיישבת על הרצפה, מנסה לעכל את מלוא המשמעות של מה שהוא אמר עכשיו, ואדם ממהר ומתכופף לידי.
שאיפה...
נשיפה...
״וזכרת את השם שלי?״ אני מוודאת שהוא לא התכוון למישהי אחרת, מישהי שאני ממש לא רוצה להיזכר בה עכשיו או נגיד לעולם.
דניאל.
״כן,״ הוא מחייך בגאווה. ״אני זוכר שאימא שלך קראה לך ככה באותו יום. לא קישרתי לפני כן, כי חשבתי עלייך בתור דני מהשנייה שנפגשנו, אבל את נראית בדיוק אותו דבר.״
בריכות כחולות ננעצות בי בציפייה, והגומה שלו מפלרטטת איתי. הוא נראה מאושר כאילו זכה בלוטו בלי שקנה כרטיס להגרלה.
״לא בדיוק אותו הדבר...״ אני ממלמלת חלושות. מה הסיכויים, לעזאזל? לא יכול להיות שזה קורה לי.
אחרי אותו יום שפגשתי אותו בגינה, יושב עצוב על הקרוסלה, חשבתי עליו הרבה. תהיתי איך הוא מסתדר בארצות הברית וקיוויתי שהחיוך חזר והעיניים שלו כבר לא עצובות. שנים אחר כך, בפעמים המעטות שעוד הגעתי לגינה, בדקתי אם הוא במקרה בסביבה, אבל מעולם לא ראיתי אותו שוב.
״הצלת אותי באותו יום.״
״אני?״ אני זוכרת שדיברנו קצת, ואז הייתי צריכה ללכת.
״את לא יודעת כמה. הייתי בהלם, ההורים שלי הפילו עלינו את הסיפור בלי הקדמות, כמו למשוך פלסטר, וממש לא ידעתי איך להתמודד, ברחתי מהבית.״ הוא מעווה את פניו לזיכרון שכנראה חולף בראשו.
״באמת?״ אני לא זוכרת שהוא דיבר על בריחה.
״לא כזה דרמטי כמו שזה נשמע עכשיו.״ הוא מוריד את הכובע, שומט אותו לקרקע ומעביר את היד בשערו הקצר. באמצע התנועה הוא עוצר, מסתכל מסביב בבהלה, וחובש בחזרה את הכובע על הראש.
מוזר. הוא פשוט מתנהג מוזר.
״אמרתי להם שאני יוצא למגרש עם הכדור כי הייתי חייב להתרחק מכולם, אבל בסוף באתי לכאן. הגינה הייתה נטושה ורק ישבתי על הקרוסלה והתאמצתי לא לבכות. הרגשתי כאילו סוף העולם הגיע. ופתאום, כמו מלאך, את הופעת.״
הוא מרים את עיניו לשמיים כאילו הגעתי משם, ואז מחזיר את מבטו אליי. ״בהתחלה, כשדיברת איתי, לא הייתי בטוח שאת אמיתית.״
אני מנסה להיזכר מה אמרתי שהשאיר עליו רושם עמוק כל כך, אבל כלום לא עולה לי. אני רק זוכרת שמשהו בעצב שלו גרם לי לרצות לנחם אותו.
״ואז דיברנו וסיפרת על המשפחה שלך, ובמקום להמשיך לרחם על עצמי התפעלתי מכמה שאת אמיצה.״
אני? אמיצה? אפשר להגיד עליי הרבה דברים, אבל אמיצה הוא לא אחד מהם. פחדנית עלובת נפש יהיה מדויק יותר.
עובדה. ישר נלחצתי. והוא בכלל לא יודע כלום.
אדם ממשיך לדבר בלי לשים לב שאני תקועה עמוק בראש של עצמי ובקושי נושמת.
״...גרמת לי להבין שאני חייב לקחת את עצמי בידיים. רציתי להגיד לך את זה, אבל אימא שלך בדיוק קראה לך ונעלמת תוך שתי שניות.״
הוא מסיט את המבט לכיוון המתקנים, כאילו מתבייש פתאום שסיפר לי. ״במשך שלושת החודשים שעוד חיינו בארץ, מצאתי כל יום תירוץ לעבור בגינה בשעות שונות בתקווה להיתקל בך, אבל לא מצאתי אותך.״ הוא לוקח את היד שלי בידו ומניח את הידיים השלובות שלנו על הרגל שלו.
היד שלי מעקצצת מהזרם המוכר שעובר בינינו. אותו ניצוץ שמעביר זרם מודעות בכל גופי, אבל כרגע המגע שלו בעיקר מרגיע את דפיקות הלב המואצות שלי.
״הגענו לארץ רק לכמה ימים כדי לחגוג את סדר פסח עם סבא וסבתא שלי,״ אני נזכרת. ״לא הספקתי לבוא שוב לגינה.״
״תיארתי לעצמי,״ הוא נועץ בי מבט עצוב ואני מייד חוזרת בזמן לאותו היום, לפני מיליון שנה.
וואו.
זה באמת הוא... אני צריכה קצת זמן בשביל לעכל את הכול גם בתור דניאל, וגם בתור דני.
״אבל עדיין חיפשתי אותך, בתקווה שבכל זאת אמצא,״ הוא ממשיך.
למה הוא כזה מושלם? זה מלחיץ אותי. איך מכל הגברים בעולם נפלתי עליו? ועוד פעמיים? אם הייתי מאמינה בגורל, זה היה יכול להיות סיפור ממש נחמד.
אבל אני לא.
לא ייתכן שהגורל ייעד לי את מה שקרה. רק אני והטיפשות שלי אשמות בזה.
אדם נראה שקוע בזיכרונות של אותו היום, שללא ספק היה גורלי עבורו. ושוב כמו אז, משהו בעצב שלו גורם לי לרצות לנחם אותו.
אני לוחצת קלות את ידו. ״גם אני חיפשתי אותך אחר כך.״
החיוך ממיס התחתונים שלו מופיע על פניו, ואחרי שהפניקה הולכת ושוככת, הוא משפיע עליי. שוב.
״שנים אחרי," אני מוסיפה, "כל פעם שהיינו מגיעים לחופשה בארץ, הייתי מחפשת ילד עצוב עם עיניים כחולות,״ אני מסמיקה.
פתטי. אני יודעת.
״ומצאת אותו.״
״מה?״ אני מתעניינת בשיירת נמלים שעוברת על הרצפה לידי, לא מסוגלת להביט בו אחרי הווידוי האחרון והסופר מביך שלי.
״דני, תסתכלי עליי.״
בחשש, אני מרימה את העיניים. אנחנו בוהים זה בזה בלי לזוז.
״בסוף מצאת את אותו הילד,״ הוא חוזר בקול שקט ורציני.
״מצאתי, רק שהוא כבר לא ילד,״ אני מצליחה לחלץ על אף שהפה שלי שוב התייבש. מהחום, בטוח.
״בפנים אני בדיוק אותו ילד, אני צריך ללכת להתנדנד כדי שתאמיני?״ הוא קורץ לי ואלוהים... הקריצה, החיוך, הגומה... הבטן שלי מפרפרת בעוצמה.
״לא,״ אני עוצמת עיניים בניסיון להשתלט על העשתונות שלי שהתפזרו לכל עבר באזור הקרוסלה, ובטח כבר הגיעו עד לנדנדות. תתאפסי על עצמך!
״...אז את כנראה צודקת.״
מה? הוא עדיין מדבר?
היד שלו נסגרת על ירכי בפתאומיות ואני קופצת בבהלה ופוקחת עיניים. ״מה? מה אמרת?״
״אמרתי,״ הוא חוזר לאט, ״שהדברים שאני רוצה לעשות לך בהחלט שייכים לקטגוריית המבוגרים, אז את כנראה צודקת.״
לא, אלוהים, בבקשה שהוא לא אמר את זה עכשיו.
הפנים שלי מאדימות ואני מתנועעת במבוכה במקומי. ״א...אבל אמרת שאני נראית בדיוק אותו הדבר... כמו ילדה בת תשע...״
פיו מתעקל לחיוך ממזרי והוא לוחץ שוב על הירך שלי. חזק. ״התכוונתי שאת עדיין יפה כמו מלאך, וגם הפעם נפלת עליי משמיים.״
אין לטעות במבט חורך התחתונים שהוא נועץ בי, והתחתונים שלי מסתבר, החליטו לשתף איתו פעולה בלי להעביר את העניין דרכי. אולי גם הם הבינו ששאריות השכל שלי לא בבית כרגע.
״אדם, אני — ״ אני מסתכלת במבוכה לצדדים.
כמה עשרות מטרים מאיתנו יהלי והחברים שלה רודפים אחרי כדור ומנסים לבעוט בו לשער, ולא רחוק מהם כמה נערים מבוגרים יותר מתחרים בקליעה לסל. תדר הקול של הצעקות שלהם חודר למוחי באחת ומזכיר לי איפה אני נמצאת. אני מתנערת מאדם ונעמדת.
״אַת מה?״
אני מסתכלת עליו מלמעלה, וזו טעות רצינית, כי מהזווית הזו הוא יפה עוד יותר.
הוא מושיט לי יד כדי שאמשוך גם אותו לעמידה, ושוב המגע בינינו מצית את החשמל המוכר בידי וזורם לי לשאר הגוף. גוף שאני מנסה לכבות כי אנחנו בגינה, ואם העניינים פה ימשיכו להתלהט, יש סיכוי די טוב שמישהו עוד יזמין לנו מכבי אש או אולי משטרה.
״לא פה,״ אני מסיימת באופן צולע.
הוא קופץ ונעמד לידי בתנועה זורמת אחת שגורמת לי להעריץ שוב את שרירי הירכיים שלו, את הזרועות וגם את... אלוהים, כל הגוף שלו.
״היי,״ הוא מניח אצבע מתחת לסנטרי ומרים את הפנים שלי אליו. ״למה את נבוכה פתאום?״
מה יהיה? אפילו בתור דניאל לא התנהגתי כך.
״בואי, אני רוצה לבדוק משהו.״ אדם מתחיל להתקדם בין המתקנים, ואני בוהה בישבן המתרחק שלו, ואז ממצמצת בבהלה.
מה עובר עליי, לעזאזל?
ראיתי מיליון בחורים חתיכים בחיים שלי, אף אחד מהם לא גרם לי להחסיר פעימה. אני לא בחורה שמזילה ריר על ישבנים. משהו נדפק לי בחיווט במוח מאז שפגשתי את אדם.
אדם שהוא לא אדם לוין. אדם, הילד העצוב מהגינה. אדם שפגש את דניאל.
אותה דניאל שהרגתי. ונשארתי רק דני.