הצבעה לרצח
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הצבעה לרצח
הוספה למועדפים

הצבעה לרצח

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

כשאריק הראל, עורך דין ומתמודד נמרץ על מקום ריאלי בפריימריס במפלגתו, ירד דרומה לפתיחת תערוכת יודאייקה - הוא קיווה לזכות באזכור בולט במהדורת חדשות הערב.
כמה שעות מאוחר יותר מצא את עצמו אריק שקוע עמוק, עמוק בפרשת שוד שהלכה והסתבכה. 
חזייה משובצת יהלומים שנעלמה, פריטי יודאייקה שנשדדו ודוגמנית שנחטפה – הפכו את המרוץ שלו לכנסת לסיוט מתמשך. 
אריק הראל מגלה עד מהרה כי במקום להיאבק על מקום ברשימת מפלגתו לכנסת – עליו להיאבק על חייו. 

אמנון ז'קונט: "הצבעה לרצח הוא סיפור עכשווי מאוד ומרתק. דורון אנגל טווה עלילת מתח מהירה ונפתלת,  הנוגעת בצד האפל של המציאות הפוליטית בה אנו חיים..."
ג.פ. פרשן ענייני מפלגות: "באווירה הנוכחית בכנסת נראה שעלילת הספר עלולה להגיע מהר מאוד למדורי החדשות" 

'הצבעה לרצח' הוא ספר מתח בסגנון קלאסי  שקו דק של הומור ואירוניה שזור לכל אורכו.
 
דורון אנגל, מאנשי השיווק המובילים בישראל, היה מעורב בקמפיינים שיווקיים המוכַרים כמעט בכל בית. עם זאת, רק מעטים יודעים שבתחילת דרכו שימש כעוזר פרלמנטרי, שם נחשף לפוליטיקאים "שדורכים על גוויות", ושם גם, אולי, נולד בו הרעיון לספר. 

דבר מכל מה שנכתב ב"הצבעה לרצח" לא אירע באמת, אך הכול עוד יכול להתרחש...

פרק ראשון

"זיינו אותי עד העצם." כך תכננתי לפתוח ולהסביר לבלש שאל ביתו נסעתי עכשיו במלוא המהירות.

בז'רגון שלנו, "תקעו לי סכין חלודה בגב וסובבו אותה."

דהרתי על אשדוד־תל אביב, ובשנייה האחרונה שברתי ימינה. על השלט נכתב, "ראשון לציון — מערב."

הדלקתי את האור הפנימי במכונית וניסיתי לקרוא תוך כדי הנהיגה באחת אחר חצות הכביש כמעט ריק, כך שזה לא היה מאוד מסובך. ביד החזקתי מפה שהורדתי מהאינטרנט ובה הכתובת של הבלש שברגע זה לפחות נתפס בעיני כאיש היחיד בעולם שיכול להציל אותי.

עברתי רמזור ראשון ופניתי ימינה בשני, הגעתי לכיכר, סובבתי אותה והמשכתי ישר. אם בבוקר, באור יום, כל השכונות החדשות נראות דומות, הרי שבלילה זו בכלל קטסטרופה.

באמת, כל הכבוד לארכיטקטים. איזה דמיון, איזה כושר עיצוב ותכנון, אלפי בתים שיצאו מתוך אותו קו ייצור. אבל כרגע זה לא הנושא הבוער. כרגע אני חייב למצוא את הבלש הזה שמיקי, אחי, אמר לי שהוא מצוין, ולראות איך אני יוצא מהחרא שמישהו מארגן לי.

עוד פנייה ועוד סמטה והגעתי לרחוב החלמונית. "מאיפה הם מוצאים את השמות הפלצניים האלה," מלמלתי לעצמי בשעה שהחניתי את הגולף השחורה שלי על המדרכה.

בקפיצה אחת דילגתי מעל שלוש המדרגות שהובילו אל הכניסה לבניין ועברתי על רשימת השמות שעל האינטרקום. תום בן דוד, דירה 24. גר בדירת גג.. הוא כנראה יקרן מאוד, אני מקווה שהוא גם מוצלח מאוד דלת הכניסה נפתחה בדחיפה קלה. תודה לילדים הנפלאים והמחונכים שדאגו לדפוק את הדלת עם הסקייטבורד וכל הכבוד לוועד המסור שלא תיקן אותה. כפי שאפשר להבחין, יש לי איזו הערה מטופשת על כל דבר. רק עכשיו, כשאני רץ לפריימריס במפלגה, אני שומר לעצמי את הציניות ואומר בקול רק דברים חיוביים. פשוט בן אדם נחמד ורגיש. (כן, וגם ספונטני עם חוש הומור).

המעלית עצרה. יצאתי, הדלקתי אור וחיפשתי את דירתו של האדון הבלש. באחת לפנות בוקר כדאי ורצוי לא לטעות ולא לצלצל בדלת הלא נכונה. כמובן שלא היה שֵם על הדלת. למזלי, על שלוש הדלתות האחרות היה. בחרתי ברביעית, לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי.

נדמה לי שכל הבית שומע את הבזזזזז המנסר שנשמע מהפעמון..הרגשתי שהדם אוזל מפניי. הצלצול השני כבר היה קצר יותר.

הדלת נפתחה ומילות הפתיחה שהכנתי נתקעו לי בגרון.

 

מיקי, אחי, הוא בן אדם שמבין עניין. אמנם סוכן ביטוח אבל בכל זאת "אכבר גבר."

מבט אחד בחשבון הבנק שלו מבהיר שהוא לא רק סתם סוכן ביטוח אלא שהוא סוכן ביטוח מעולה ששיחק אותה בגדול. ולא חלילה שאני מציץ לו כל יום בחשבון הבנק שלו, אבל וילה באפקה ואאודי A8 חדשה בחניה נותנים יותר מרמז למצבו.

בקיצור, אני סומך עליו בעיניים עצומות. למרות שכל אחד מאיתנו עסוק בענייניו, לכל אחד מאתנו עיסוק אחר אנחנו בעצם מין צוות כזה של שני אנשים שחיים אחד בתחת של השני וכמו שאבא אהב לחשוב, יום אחד נשלוט יחד במדינה.

כשהבנתי שאני בבעיה, הרמתי טלפון למיקי והסברתי לו בשתי מילים מה קרה.

אחרי פחות מדקה הוא נתן לי את מספר הטלפון של תום בן דוד.

"הבחור מביא תוצאות," אמר מיקי. "בחור חריף ולא פחות חשוב, אמין. הוא עורך עבורי חקירות על כל מיני חכמולוגים שמנסים לעבוד על הביטוח וחושבים שהתאונה הקטנה שעברו היא בעצם מפעל הפיס שלהם. יש לו סיפורים מדהימים. היה מקרה עם אדם אחד, מנכ"ל בחברת ענק..."

"מיקי, סתום עכשיו ותן לי לטלפן אליו," חתכתי אותו. כשמיקי מתחיל להתלהב הוא לא גומר.

"תאמר לו שאני הפניתי אותך. אם תרצה," הוסיף, "ניפגש מחר על הבוקר באספרסו בר שליד המשרד שלי."

"אולי תצטרף עכשיו?" שאלתי.

"אין שום בעיה," השיב לי מיקי, "רק כך בחשבון שהאגסים אצלי והילדים אצלה.

אם אתה מוכן לקחת את זה על מצפונך ולהסביר את הנושא למישל, אז בבקשה. "

האגסים הם זוג ציצים מקסימים שבצד אחד שלו מחוברות פטמות ורודות וזקורות ובצד השני שלו מחוברת מישל. "אצלה," הכוונה לדנה, גרושתו של מיקי. ומי אני שאפריע לו בתהליך הבנייה מחדש של האגו הפגוע שלו לאחר שדנה הסתלקה לה עם המרצה המזדקן שלה מהאוניברסיטה, שם היא שוקדת על לימודי תואר שני ביחסים בין־לאומיים. ביל, זה שמו של המרצה האמריקני, וכן - ניתן לומר שהיא בהחלט הפנימה את החומר הנלמד וקיימה יחסים בין־לאומיים.

מיקי, שלא גילה עניין בתפקיד מזכ"ל האו"ם, הצביע הצבעת אי־אמון וזרק את דנה לכל הרוחות ומאז הוא שוקד ככל שמתאפשר לו על קיום יחסים בפרט ובין־לאומיים בכלל ללא הבדל דת, גזע ולאום.

הבנתי שכרגע שאני לבד בסיפור והרמתי טלפון לתום.

לאחר שני צלצולים נשמע קול: "הגעתם לתום, אנא השאירו הודעה קצרה ומספר טלפון ואחזור אליכם בהקדם."

בדיוק מה שהייתי צריך, חייכתי לעצמי במרירות. "תום, מדבר אריק, אח של מיקי הראל. אני צריך אותך דחוף. תתקשר לסלולרי שלי ברגע שתוכל. בכל שעה."

השארתי את המספר וניגשתי למקרר.

המקרר שלי מפוצץ כאילו גרה כאן משפחה מרובת ילדים או כפי שאני מקפיד עכשיו לומר, ברוכת ילדים. זה מבחינת הכמויות. מבחינת התוכן - אה. אני לא חוסך. אני קונה את הכי טוב שיש. ויש. נקניקים מסוגים שונים שכשרותם מוטלת בספק כמו סלמי, פרושוטו ושינקן מעושן; מבחר גבינות ממחלבות קטנות בגליל, קממבר, ברי כרוכה בעשבי תיבול, רוקפור משורגת בנימים ירוקים, לבנה מחלב עזים, אמנטל שווייצרית וחריץ מקסים של פרמז'ן. בנוסף יש מלפפונים שהוחמצו, אותם אני טורח לקנות אצל אלימלך בשוק, ואיקרה ביתית מהשכן הרומני שלו. שישייה של טובורג ניצבת אף היא בהיכון וכמובן, בקומה למעלה, במקפיא, בקבוק של וודקה אבסולוט קפואה. כמה צנצנות של שבלולים ברוטב פרובנס וברוטב פיקנטי סוגרים את הרשימה ומבחינתי, אפשר לחזור לחדר האטום.

בעוד אני מכין לי בגט מהיר של שכבות סלמי וגבינת אמנטל, צלצל הטלפון.

"זה תום," אמר קול שליו וסימפטי. "במה אפשר לעזור?"

"אנחנו חייבים להיפגש," אמרתי בפה מלא, "עוד הערב."

"אם אצלך חצות וחצי זה ערב אז קדימה, בוא. אני שם מים לקפה. רק אל תצפה ממני ללבוש לכבודך חליפה. אני גר בראשון לציון ברחוב החלמונית שלוש. זה במערב החדש. אני בטוח שאתה מכיר את האזור. להתראות." וניתק.

בפתח הדלת עמד הבלש תום בן דוד, האיש שאמור להציל אותי, שאמור להילחם עבורי נגד הרשעים שקמו עלי לכלותני (יופי של משפט), הגבר שלפי מה שמיקי בכל זאת הספיק לספר לי, הוריד בחייו כבר איזו מכה או שתיים. מטר ותשעים, מאה קילו לפחות, ולבוש בפיג'מת משי כחולה כהה, עם כיס עליון מעוטר ברקמה דמוית הגה של אונייה, בקצות השרוולים שני פסים דקים בצבע בורדו שתואם את צבע הגה הספינה.

בלשים ישנים עירומים או בתחתוני בוקסר ובטי־שירט, לא בפיג'מה! זה אלף־בית של בלשות. תראו לי סרט בלשי אחד שבו הבלש ישן בפיג'מה. אין כזה.

אפשר להבין למה במקום לפתוח במשפט המוחץ, "זיינו אותי עד העצם," שאלתי בגמגום אם תום בן דוד בבית. "היכנס, זה אני," אמר התום והפנה אותי לסלון הרחב של הדירה, "או שאולי אתה מעדיף שנשב במרפסת?"

"נישאר בפנים," עניתי, חש כי בחדר ארגיש משום מה יותר מוגן.

"תרגיש בנוח."

בעוד אני מעביר מבטי על הסלון המדהים, המעוצב להפליא, חזר תום, לבוש בג'ינס ובחולצת פולו. עכשיו, כשהחולצה מתוחה על גופו ושרירי הידיים מתפוצצים מתוך השרוולים, האפשרות שהוא תקע מישהו במכות נראתה לי הרבה יותר סבירה.

למרות שאני ממפלגה שחרטה על דגלה את הכמיהה לשלום ורואה באלימות את מקור כל הרע הרגשתי הרבה יותר טוב. איך אומרת אחת החברות שלי, לפעמים סטירה קלה ובמקום, טובה יותר מעשרה ספרי פסיכולוגיה. לא כל כך פוליטיקלי קורקט, אבל כנראה יעיל מאוד.

"שמתי מים," אמר תום. "תה או קפה? "

מתתי למשהו חריף, וודקה או ג'ין, אבל ידעתי שזה לא הזמן לוותר ולו על אחוז אחד של ערנות. "קפה שחור, חזק," אמרתי, " ואם יש לך עם הל, עדיף."

"אחד קפה חזק עם הל בדרך," אמר תום והנחה אותי לפינת ישיבה שבקצה הסלון.

שתי כורסאות נוחות בגוני אדמה, שולחן קפה קטן ועליו מונח ספר תצלומי אוכל מסדרת הטלוויזיה של השף הערום, מנורה פיסולית שניצבה לא הרחק והאירה באור רך רק את פינת הישיבה וכמובן הקפה החם - עשו את שלהם ואני הרגשתי הרבה יותר בטוח ונינוח, אז אמרתי סוף סוף. "תום," "מישהו זיין אותי עד העצם. אני שקוע בחרא עד צוואר ואני כאן כדי שתחלץ אות.י"

"כדאי שתירגע," אמר תום בקול מעשי. "עזוב את החרא, צא מהלחץ וספר לי מה קורה."

"ראית את מהדורת החדשות של חצות?" שאלתי.

"ודאי," ענה תום. "שאני אחמיץ את עמנואל הלפרין השרמנטי?"

אני שונא חדשות אבל מכור להן. לא הצלחתי להבין אם הוא רציני או ציני.

"נו, מה הקשר בין הביקור שלך לחדשות? הרי לא באת באחת אחר חצות כדי להחתים אותי על עצומה להגנה על יערות הגשם ואת שוד תערוכת אוסף פרישבך לא ניראה לי שביצעת - אל תיעלב, אבל אתה לא נראה לי טיפוס של שודים."

"איכשהו אני כן בפנים," לחשתי לתום, "הרימונים והכתרים נמצאים ממש כרגע אצלי על השידה בסלון."

"באת אלי כדי שאעזור לך למכור אותם?" שאל תום בחצי חיוך.

"לא שיש לי התנגדות עקרונית לקבל מאות אלפי דולרים, אבל כמו שאמרת, שוד זה לא התחום שלי ולמען האמת גם לא בדיחות מחורבנות באמצע הלילה. יש לי בעוד שלושה שבועות פריימריס במפלגה וסיפור כזה יחסל אותי."

"יש בזה משהו," מלמל תום. "נזוז אליך וננסה לבדוק מה קרה בדיוק. אני לא מבטיח לך שתיבחר, אבל אני מבטיח שאם מישהו מנסה להפליל אותך אני אחשוף אותו, ובזמן," הוסיף בקול בוטח.

*****

אוסף פרישבך הוא תערוכה נודדת, תרומתו של מיליונר יהודי מדרום אמריקה. בתערוכה פרטי יודאיקה נדירים ביותר, ביניהם פקסימילות של הגדות פסח, תלמודי תורה עתיקים, כתבי יד מהמאה השש־עשרה כתובים בכתיבה תמה. בצד כל פריט הוצגה מפה של "מסע נדודי הפריט," והמסעות הללו שיקפו בציוריות מרגשת את תולדות היהודים בכלל. היו שם פריטים שנדדו ממזרח אירופה לסין, חזרו למרכז אירופה ומשם לדרום אמריקה. פריטים אחרים שמקורם בעיראק ובסוריה התגלגלו לבריטיש מוזיאון שבלונדון, וכך הלאה. גולת הכותרת של התערוכה היו רימונים וכתרים המיוחסים לתקופת רבי סעדיה גאון ורבי עמרם גאון. על פי דרישת קרן פרישבך, המנהלת בשמו ומטעמו של המיליונר את הפעילות בישראל, הוצגה התערוכה תחילה בעיירות פיתוח ובערים קטנות מחוץ לתל אביב, ורק לאחר כחצי שנה של סיבוב בארץ היתה אמורה להגיע למוזיאון הארץ בתל אביב. זו הסיבה שמירב שלחה אותי לאותה עיירה נידחת, לפתיחה החגיגית, יחד עם צלם כמובן. "מצביעים מחוץ לבועה התל אביבית, היסטוריה ויהדות - זה הרכב מנצח. שלושה קהלי מטרה במחיר של אחד," לא התאפקה. ליתר ביטחון צרפה לסיור גם את דוגמנית־העל התורנית, מעיין גרנות. "אם יודאיקה לא תהיה נושא מספיק סקסי כדי להכניס אותך לחדשות, מעיין והחזייה המפורסמת שלה יעשו את זה."

בקומוניקט לעיתונות צוטטתי: …״המסע הארוך והמפותל שעברו הפריטים המרגשים והיקרים שראינו כאן מעידים יותר מכול שהגענו הביתה. תם עידן הנדודים ועכשיו עלינו לבנות חברה חזקה, שוויונית ותומכת." הקומוניקט נכתב, כמקובל, לפני שנכנסתי לתערוכה וטוב שכך. אחרת היה נכתב משהו בסגנון, "אריק הראל המתמודד המוביל בפריימריס במפלגתו ביקר בתערוכת אוסף פרישבך ובהה במשך שעה ארוכה בחזה המחוטב להפליא של דוגמנית־העל מעיין גרנות."

נסענו דרומה לתערוכה. הדרך לא נגמרה. משהו במדבר הצהוב שהולך ונפרש השרה עלי עצבות. הגענו לעיירה. כביש כניסה רחב, שדרת דקלים וכביסה שמעטרת את חזיתות הבתים. קוצים מלבלבים בגינה הציבורית, נדנדה שבורה. קניון חדש שנבנה באמצע כל השומדבר רק הדגיש את עליבותה של הסביבה. חום הצהריים הניס את האנשים לבתים.

במוזיאון, המוצג העיקרי היה מעיין. היא לבשה שמלה ארוכה ונועזת. חלקה העליון הורכב משתי כתפיות רחבות וביניהן חזייה משובצת ביהלומים. על החזייה אותה קיבלה מהחבר הנוכחי שלה, דון פישלר, מיליונר אמריקני מזדקן שהיה גם הבעלים של רשת חברת ההלבשה התחתונה "ליבידו," כבר נכתב, נאמר וצולם הכול. תיארו בפרוטרוט כל יהלום שנרקם וכל פנינה ששובצה בה. כותרות בעיתונים התחרו ביניהן על הערכת המחיר, שהאמיר מכתבה לכתבה. אך כולם הסכימו כי רק היהלום המרכזי בליטושו הייחודי שווה למעלה ממאתיים וחמישים אלף דולר. לגבי החזייה כולה, ההערכות נעו בין חצי מיליון למיליון דולר. למרות שראיתי תמונות והצצתי בכתבות אופנה בטלוויזיה - שום דבר לא הכין אותי למראה האמיתי, בהופעה חיה, שהיה חזק ומהפנט מכל תמונה בעיתון. הצדק ההיסטורי מחייב להעיר שמתחת לחזייה הגיח זוג מפוסל להפליא, שהתחרה בכל הכתרים והרימונים שבתערוכה, וניצח.

טקס פתיחת אוסף פרישבך הסתיים בשלוש, בחמש כבר הייתי במשרד שלי. בתשע בערב תכננתי לקפוץ לבת מצווה שערך טלמון לבתו הצעירה כך שהיו לי כמעט ארבע שעות לעבוד. "עו"ד הראל," כך כתוב בשלט הנחושת הממורק בחזית הבניין ועל גבי תיבת הדואר. יש לי לקוחות שדורשים טיפול ופתרונות. קשה לומר שהריצה שלי בפריימריס עושה להם טוב. וכך אני מוצא את עצמי מטפל בתיקי הלקוחות בפסקי זמן שבין "החגיגות" או בשעות הקטנות של הלילה. פתחתי את המחשב ונכנסתי לתיק של אחת מחברות הבת של ד.ס.א, דודו סלע אינטרנשיונל. תיק הפיצוץ הגדול כפי שגלי, מזכירתי בחמש השנים האחרונות, ואני קוראים לו. הלחץ לסגור את כל תיקי החברה שבטיפולי ולהעבירם לעורך דין ספיבק היה אגרסיבי ומאוד לא נעים, כמעט אלים, ועזיבתו של דודו סלע היתה מכה כספית קשה ביותר. דודו היה הלקוח הגדול ביותר שלי. מרבית עסקיו עברו דרכי. חברה ליבוא מחשבים וציוד היקפי, חברה ליבוא מסכי טלוויזיה, חברה ליצוא מוצרי קוסמטיקה ומכירתם בעגלות ברחבי ארצות הברית ולאחרונה גם באירופה. אולם הכסף הגדול באמת נמצא בחברת "חקלאות עולמית" והחברות הבנות שלה. החברה ייצאה דשנים וציוד חקלאי לאפריקה ולדרום אמריקה וייבאה כימיקלים גולמיים לישראל.

המשכתי לכתוב את סיכום סטטוס החוזים הרבים שבחברות. בתחילת השנה עוד קיוויתי שאקבל לטיפולי גם את חברות הנדל"ן והבנייה של דודו סלע, ובמקום זה - איבדתי הכול. זה התחיל בַּקטנה, דודו ביקש שאשנה את התאריך על כמה מהחוזים שכבר נחתמו והופקדו אצלי כנאמן, הסביר שהיתה אי־הבנה. ביקש גם לשנות סעיף או שניים, אמר שאני חייב לעזור לו כאן, ולהחליק עניינים. "בשבילך אלו שטויות," הוסיף, "אף אחד לא ירגיש. בשבילי זה ים של כסף." סירבתי, הסברתי שזה לא סגנון המשחק שלי. "בעצם זה זיוף. אני מוכן לפתוח בשמך שוב את המשא ומתן," הצעתי, "ואעשה כל מאמץ לשפר את החוזה על פי רצונך." התגובה שלו הדהימה אותי. הוא צלצל לשימי, יד ימינו ונבח בטלפון, "שימי, הראל חושב שהוא טוב מאיתנו, הוא שכח מי מפרנס את מי, צלצל לעורך דין ספיבק ותגיד לו שכל התיקים עוברים אליו," ניתק את השיחה ועזב את החדר.

אמנם היה לי חבל על הכסף הרב שאיבדתי בגלל הפיצוץ הגדול וכתוצאה מהעברת התיקים לספיבק, אך לפחות מצפוני היה שקט. שספיבק יתעשר ויתלכלך. אני אמצא לקוחות אחרים, ניחמתי את עצמי כשעברתי על התיקונים האחרונים בתיק. סימנתי לגלי מה אפשר להעביר לספיבק ויצאתי לבת מצווה של הבת של טלמון.

הפעם, החגיגה התקיימה בגלריה ביפו העתיקה. יופי של מקום. הבעיה שזו הפעם השביעית שאני מבקר כאן החודש, ומאיפה שלא מסתכלים על זה, זה מוגזם לחלוטין. "ברשותכם," פתח מר טלמון, אביה של כלת השמחה, "אני רוצה להציג את נטשה שתנגן לנו את הפרק הראשון לקונצ'רטו לכינור מספר 208 Kשל מוצרט. קטע קצר ונפלא שיכניס את כולנו לאווירה הקסומה של הערב הזה. נטשה," המשיך מר טלמון, "היא ידידת המשפחה,

פגשתי אותה לראשונה בבית החולים שבו אושפזתי לאחר האירוע הקטן שהיה לי."

"אירוע זו ההגדרה האשכנזית להתקף לב," חייכתי בלבי.

"נטשה עבדה ככוח עזר בבית החולים. היא רחצה אותי כששכבתי מחובר לצינורות, מה אגיד לכם רק בשביל זה היה שווה כל האירוע," הוסיף בחיוך של מנצחים. "בכל מקרה, יצא לנו לשוחח ולמדתי שהאצבעות העדינות שרחצו כל סנטימטר מגופי, טוב, כמעט כל סנטימטר," המשיך וקרץ קריצה רבת משמעות, "שייכות לכנרת מבריקה, סולנית בתזמורת הנוער של אודסה. למחרת היום צלצלתי ישר מהחדר הפרטי שלי בבית החולים למנצח התזמורת העירונית שאני, כפי שאתם יודעים, נמנה על חבר הנאמנים שלה, ודאגתי שהוא ייפגש איתה ויקבל אותה לתזמורת. מסתבר שהחוש שלי לאצבעות טובות לא הכזיב וכבר למעלה משנה שהיא הכנרת הראשונה של התזמורת העירונית שלנו. החולים הפסידו אצבעות נפלאות ואנחנו הרווחנו נגנית בחסד. נטשה, כמו שסיפרתי, הפכה לידידת המשפחה והביעה את רצונה לנגן כאן היום. נטשה בבקשה, או כמו שאומרים, ספסיבה, אה, סליחה, פאז'אלוסטה."

אני כלב אם הוא לא מזיין אותה, הרהרתי כשנטשה קדה קידה קלה ומבוישת. היא היתה יפהפייה אמיתית עם מחשוף מעורר ומיני קצרצר. אצל טלמון אין ארוחות חינם ואהבת המוזיקה שלו מתחילה ונגמרת בירדנה ארזי. לקחתי עוד מאפה פילו ממולא במוס סלמון ונאנחתי אנחה אמיתית וקורעת לב. לפתע כולם נעצו בי עיניים, כנראה שנאנחתי חזק מדי, על פי החיוכים הסמויים שניסו, בחוסר הצלחה, להבליע, גם הם חשבו שטלמון תורם את שלו לביצור קליטת העלייה.

הבעיה היתה שהקטע הקצרצר נמשך כבר למעלה מעשרים דקות. המלצריות האנורקטיות סיימו את הסבב האחרון של המתאבנים ואני הודיתי להשם יתברך שטלמון אושפז רק פעם אחת ואף נגנית נבל לא סיבנה לו את הגב.

טלמון היה הבעלים של חברת אינטרדוט, חברת היי־טק משגשגת, וגם חבר מרכז. עכשיו, כשהפריימריס בפתח - אני משלם את חובי לחברה ומבקר בכל הבר/בת מצוות, חתונות, בריתות וכיוצא בזה, שמחות משמחות שונות. ויש הרבה כאלה. וככה אני מוצא את עצמי בימים משוגעים. אני מתרוצץ ממקום למקום, מנסה לדחוס ליממה אחת את הריצה בפריימריס וגם את העבודה.

והאירועים האלה מאוד מוקפדים ומינימליסטיים או במילים אחרות, קפואים ומשעממים. הנסיון להמציא מתאבנים מתוחכמים ומנות מרהיבות גורם שתמיד אצא רעב ובאחת־עשרה בלילה אטוס לאכול שווארמה.

לא חלילה שאני לא אנין טעם, אבל יש גבול. על האירועים המוקפדים הללו מתוח דוק של עצבות. חלילה שמישהו יצחק בקול או אפילו יצטרף במחיאות כפיים לרביעיית הג'ז המנגנת.

לא פעם אני מקנא בחיימון. חיימון הוא חבר טוב שלי למרות שהוא רץ במפלגה אחרת. טירונות משותפת בגולני, מסעות אלונקה, הטרטורים הבלתי נמנעים, ואחר כך לילות ללא שינה בקורס מ"כים ומארבים אין קץ יצרו בינינו קרבה עמוקה, מהסוג שרק גברים ישראלים חווים.

בעצם אין לנו הרבה דברים משותפים, הוא קבלן מצליח ואני עורך דין. הוא בן בכור למשפחה בת שבעה ילדים, שלושה אחים וארבע אחיות ואני האח הצעיר מבין שניים. הוא אוהד שרוף של בית"ר ירושלים ואני מתעב ספורט על אוהדיו, עסקניו ושחקניו. הוא נולד בעיירת מצוקה בדרום הארץ ואני בצפון תל אביב. אני בעד הסכמי השלום והוא בעד ללמד את האמא שלהם מאיפה משתין הדג. בקיצור, שני הפכים מובהקים חוץ מזה שכיף לנו לתפוס ראש ביחד, לשתות בירה ולגלגל שיחה חברית בענייני כלום.

"קח מפתח ותישן אצלי," אמרתי פעם לחיימון. "לפחות בימים שיש לך ישיבת מרכז. כך לא תצטרך לחזור בלילה דרומה ולמחרת לצאת שוב בשש בבוקר."

חיימון לקח את המפתח, אמר שהוא רואה בזה סימן לחברות אמיתית.

אבל אף פעם לא בא.

גם חיימון רץ עכשיו מחגיגה לחגיגה רק שאצלו החגיגות עממיות או במילים אחרות, שמחות. אין סלמון, אין פטריות יער ממולאות בגבינת עזים ואין קרפצ'ו טלה. אבל אין גם עשרים דקות של נגינת כינור. יש מוזיקה צוהלת, מחיאות כפיים, קצת ענטוזים והרבה בשר על האש. יש לזה גם מחיר. בעוד אני יכול להסתפק בלחיצת יד ומקסימום הפרחת נשיקה באוויר לכיוונה של האם המאושרת, חיימון צריך להדביק ולחטוף נשיקות דביקות מגברים מיוזעים ומגברות מלאות אפופות בושם מתוק להחריד.

נטשה סיימה, קדה קידה ששוב הבהירה לנו שטלמון עושה חיים, ואני עשיתי את סיבובי לחיצות הידיים ההכרחיים, השמעתי כמה הצהרות מעורפלות בענייני דיומא, סחטתי כמה הבטחות להצבעה עבורי וזזתי הביתה.

עצרתי בשווארמה, קניתי מנה, הוספתי עמבה לחיזוק, רכנתי קדימה בזווית מיוחדת שמונעת מהעמבה לטפטף ולהכתים לי את חליפת החגיגות ושמעתי בחצי אוזן חדשות ממכשיר הטלוויזיה התלוי על הקיר.

"אוסף פרישבך נשדד היום," אמר הקריין, מחייך חיוך של פלסטיק. "השודדים הכו את השומר בראשו, חדרו פנימה במהירות, ניתצו את ארונות הזכוכית המשוריינת, לקחו את רימוני סעדיה גאון ושני כתרי תורה ונמלטו." המשטרה, על פי דובר המשטרה, הגיעה למקום

דקות ספורות לאחר האירוע. דיירים הגרים בשכנות למוזיאון הקטן ראו תנועה חשודה ונצנוץ אורות במוזיאון ומיהרו להתקשר ולהודיע למשטרה. על פי החשד השתתפו בשוד שני גברים, שחבשו מסכות פורים בדמות פוליטיקאים ישראלים ידועי שם. נראה כי הם נמלטו מהמקום על גבי אופנועים אותם נטשו בתחנת דלק שבצומת משאבים, שם, על פי החשד, המתין להם רכב נוסף. הם עלו עליו והמשיכו עם שללם.

"לא ברור," המשיך קריין הפלסטיק, "מדוע לא פעלה האזעקה במוקד חברת השמירה 'שמירת הדרום' שהיתה אחראית על השמירה במוזיאון. מהנהלת המוזיאון נמסר כי שווי הרכוש הגנוב מוערך בלמעלה ממיליון דולר.

"עד כאן מהדורת החדשות לסיכום אירועי היום ובחזרה אליך עמנואל."

"תודה," אמר עמנואל, החליק את בלוריתו המצודדת, חייך את חיוכו הכובש ובמבטא קל עבר לניתוח סרט צרפתי חדש על זוג מתבגר בפרוור פריזאי.

שטפתי את השווארמה בדייאט ספרייט וחזרתי למכונית.

כל הכבוד למירב, חשבתי. יופי של סיור מתוקשר לתערוכת אמנות. עם המזל הדפוק שלי, כל סטנדאפיסט סוג ז' ירד עלי בחודש הקרוב עם בדיחות מאוסות. "אריק שודד יודאיקה לפני הבחירות, את הבוחרים הוא ישדוד אחריהן!"

חצות או לא חצות, אני משלם למירב ים של כסף. חייגתי אליה מהמכונית.

"מי זה?" שאלה מירב בקולה הצרוד.

"מירבי, זה אני, אריק," עניתי בקול הכי מתוק שלי.

"אריק חמוד," אמרה מירב, "אני עובדת עבורך כמה שנדרש, עד שאני נכנסת למיטה. מאותו רגע אין בינינו קשר עד למחרת היום. עם כל הכבוד הגזמת, לילה טוב."

יכול היה להיות לא רע בכלל אם היינו מבלים גם במיטה ביחד, רציתי להגיד לה, אבל בימינו, אפילו מחשבה כזאת מחייבת להצטייד בעורך דין. לכן רק אמרתי במהירות ובקול הכי סמכותי שלי, "מירב, יש בעיה רצינית. אחרת לא הייתי מעז להפריע לך בשעה כזאת. "

"דבר," אמרה מירב קצרות.

"אני מבקש שלא תשלחי את הקומוניקט על הביקור שלי בתערוכה."

"מה קרה לך? היה יופי של ביקור, התמונות יצאו נהדר, לרגע אפילו אני האמנתי שאתה באמת מתעניין ביודאיקה. אם אתה מודאג שנדפיס בעיתון את תמונות ההתעמקות שלך במעיין ובחזה הממלכתי שלה, אתה יכול להירגע, מחקתי אותן. בכל מקרה, התמונות כבר נשלחו ואני מקווה שתמר מ'ידיעות' תעמוד בהבטחתה ותכניס אותן מחר. "

"אז צלצלי לתמר," חתכתי אותה. "התערוכה נשדדה הערב ואני לא חושב שכדאי להיות קשור אליה בכל דרך שהיא. ואגב מעיין, אל תצרפי אלי יותר דוגמניות מסוממות. זה לא מתאים לי. היה לי רושם שהיא רצה לשירותים מספר רב מדי של פעמים במהלך האירוע ובכל פעם חזרה משם עם נחיריים אדומים יותר. בסוף היא הסתלקה ומבלי לומר אפילו שלום."

"אני כבר מטפלת בזה." עכשיו הקול שלה היה ערני ודרוך. "אני מתנצלת, אריק, אם הייתי קצת תוקפנית קודם. האמת היא שחטפת חרא של מישהו אחר... יש עוד משהו שאני יכולה לעשות?"

"לא מירב, ותודה. אתקשר מחר על הבוקר ונראה איפה אנחנו עומדים."

"לילה טוב, אריק," ענתה מירב, והיה נדמה לי שהיא משכה את ה"אריק" קצת יותר ארוך וחם מהרגיל. גל חום קצר זרם בי מאזור החזה בכיוון מטה.

"לילה טוב, מירבי, לילה טוב."

סגרתי והמשכתי הביתה, שקט ורגוע הרבה יותר.

החניתי, עליתי למעלה לדירה, פתחתי את הדלת, הדלקתי את האור.

"מה זה צריך להיות?" קראתי.

על שידת עץ האגוז נחו שני כתרי תורה מרהיבים ושלושה רימוני כסף מגולפים להפליא. לא היה כל ספק. הפרטים הגנובים מאוסף פרישבך היו אצלי בבית.

זיעה קרה כיסתה אותי. אם זו איזו מתיחה טלוויזיונית, אז מישהו הולך לחטוף ממני, וחזק.

כבר בפגישה הראשונה שלי עם מירב והצוות שלה הודעתי להם חד משמעית שאני מחוץ לתמונת ההשתטות. "ישנם חברי כנסת שמוכנים לעשות הכול עבור עוד שתי דקות מסך. לנגן בחלילית, לרקוד דבקה בשמלה גרוזינית, המהדרין מפליצים את ירושלים של זהב. אני לא. ברור לי שיש מחיר לריצה בפריימריס. כללי המשחק ידועים. אני מוכן לחייך, לברך, לרוץ מחתונה לברית ומברית לבר מצווה. לא תאמינו," חייכתי, "אני מוכן אפילו להביע את הדעות שלי. אני באמת מאמין שאוכל לתרום לעבודת הכנסת."

"אין לנו ספק שיש לך מה לתרום," אמרה מירב בקול שקט. "הבנו את הראש שלך ונפעל בהתאם. ננסה להפוך את זה ליתרון ולהדגיש את האיכויות האמיתיות שלך."

הסתכלתי שוב על הכתרים, העפתי מבטים לצדדים לראות מהיכן יקפוץ עלי איזה מתחן מטומטם. אבל איש לא קפץ ואף בדרן לא צץ ואני הבנתי שאני עמוק בתוך החרא.

מייד צלצלתי למיקי.

*****

השקט ביציעים היה מוחלט. הכדור מונח על הנקודה הלבנה. דקה קודם שרק השופט בנימיני לפנדל. פנדל בדקה האחרונה של המשחק. "הדרמות האלה נותנות את הטעם לכדורגל," זעק זוהיר בהלול, "עוטפות אותו בפלפל חריף ושום," המשיך זוהיר להתפייט. "מי האמין שיש לקבוצה הסימפטית עוד סיכוי. אבל לא לחינם אומרים אצלנו שהכדור הוא עגול. כמה פעמים הזהרנו שכדורגל משחקים תשעים דקות, ובכל זאת המחזה הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. הנה כי כן יש לקבוצה הקטנה הזאת, לסינדרלה הדרומית הזו, אפשרות להינצל מירידה בדקה התשעים. שער - והם נשארים בליגה, החמצה - ונגמר הסיפור."

חלפו רק חודשיים מאז אותו משחק דרמטי.

יומיים לפני המשחק טלפן אלי חיימון והזמין אותי לצפות בו יחד איתו.

"שמע," אמר, "הקבוצה של דודו בצרות צרורות. הסיכוי שלה להישאר בליגה נמוך מאוד. למעשה, אם היא מפסידה היום את המשחק מול מכבי היא איבדה כל סיכוי, גם תיאורטי, להישאר בליגה. הבטחתי לו לבוא כדי לעודד ולתת לו כבוד. האוהדים רוצים לקרוע אותו, ואולי הנוכחות שלי תרגיע קצת את האווירה. בוא תצטרף, למרות הקרע ביניכם. הופעה במשחק תשרת גם אותך, ידידי האנין, שלא לומר האוטיסט."

כדורגל, אני מאוד אוהב, אבל רק מול הטלוויזיה. רק בבית יש לי מה שאני קורא תנאי צפייה מינימליים, דהיינו מזגן, כורסה, בירה וכמובן אף אחד לא מסתיר לי או מזיע לידי.

הפעם חיימון צודק, חשבתי. אני באמת מאוד מחבב אותו, לפחות כל עוד הוא לא משמיע את תיאורית ה"שלום עם משאיות" שלו. "לא טרנספר חס וחלילה," מיהר לבאר לי בפעם הראשונה ששטח לפני את ההגיג הפילוסופי שלו.

אבל נחזור למשחק. "אוקיי," הפתעתי אותו. "תארגן כרטיסים ואבוא איתך."

"אם כבר, בוא גם לצהריים אצל אמא שלי. תאמין לי, פי אלף יותר טוב מכל השרצים שאתה אוכל. אוכל ביתי אסלי כזה לא תמצא בשום מקום. ולגבי הכרטיסים, אל תדאג. אנחנו," הוסיף בצחוק רועם, "נשב בתא הכבוד."

לא הצטערתי. באתי בסביבות אחת־עשרה בבוקר, הבאתי זר פרחים נהדר שחנה, אמא של חיימון, התלהבה ממנו כאילו היה זר יהלומים. "באמת לא היית צריך," דמיינתי את אמי אומרת בנסיבות דומות.

"רק בלי פוליטיקה," ביקשה אמא של חיימון, "שלא תקלקל לנו את התיאבון."

הסתכלתי על השולחן עליו היו מונחות אין ספור צלחות עמוסות אוכל מדהים.

"גברת חנה," אמרתי, "כשאני יושב מול אוכל כזה, אין שמאל ואין ימין, כולנו משפחה אחת גדולה והעיקר הבריאות."

חיימון ישב בראש השולחן ואני לצדו. "רק לפני שנה, שבע שנים מאז שאבא ז"ל נפטר, העזתי לתפוס את הכיסא שלו. גם זה מחוסר ברירה. אחותי דקלה התחתנה. היא ובעלה לא מוכנים לוותר על סעודת השבת שלנו בעד שום הון שבעולם וכך נותר כיסאו של אבא ז"ל הכיסא הפנוי היחידי."

מצד שני של השולחן ישבו דקלה, בחודש השמיני להריונה ובעלה אלי. אבי, האח השני, דמה לחיימון כשתי טיפות מים. נאה, מוצק, שערו שחור ומקורזל. לידו ישבו אשתו, לימור, ושני התאומים שלהם בני השלוש, זהר ואור. קובי, הבן השלישי, החתיך של המשפחה, קצין צעיר בקבע, ישב מולם, קרוב קרוב לחברה שלו, מיטל, שסיימה, כך סיפרה לי, טירונות בחיל האוויר ועמדה בפני שיבוץ כפקידת מבצעים. בקצה השולחן ישבו, מצחקקות, גלית ומורן. האחת תלמידה בתיכון האזורי והשנייה לומדת בחטיבת הביניים שבעיירה. שתיהן היו ארוזות בחולצות בטן, ולמורן היה גם פירסינג בגבה. האוכל לא הפסיק לזרום לשולחן. תוך כדי שיחה, קמו הבנות הביאו מנות נוספות, פינו צלחות ריקות, והכול בחיוך ובקלילות. במנוד ראש העבירו הוראות זו לזו ולא הניחו לחנה לקום לרגע מהשולחן.

ככתוב מי שלא ישב אל שולחנה של חנה לא ישב אל שולחן מימיו. קודם כול חנה ממלאת את כל מה שיש: עלי גפן, פלפלים, חצילים, תפוחי אדמה, בצל, עגבניות וקישואים.

כל ירק והמילוי שלו, האחד מתוק והשני חמצמץ, השלישי חריף (חריף חריף) והאחר מבוסם.

לידם התמקמו הקובות. קובה עם במיה, קובה עם סלק, קובה עם בשר, קובה מטוגנת.

אורז לבן ואורז אדום. גם סלטים לא נעדרו מהשולחן. סלט ירקות קצוץ דק מתובל בכמות נדיבה של לימון ונענע, סלט חצילים עם טחינה ובלעדיה, סלט בורגול וסלט עגבניות, סלט קישואים וסלט שעועית ירוקה. כשהתחילו להגיש עופות ודגים, כבר הייתי קרוב לעילפון. "חיימון, תשחרר אותי מהמשחק," התחננתי. "חבל להשאיר שולחן כזה. חוץ מזה, אני לא רוצה לפגוע באמך ולעזוב פתאום למשחק כדורגל מחורבן."

"אל תבלבל לי במוח," צחק חיימון. "אמא שלי מהסוג שלא נעלב אף פעם, אלא אם פוגעים בילדים שלה. חוץ מזה היא תכין לך, כמו לשאר הילדים שכבר לא גרים בבית, כמה קופסאות פלסטיק מלאות כל טוב. תתחיל להתארגן."

הגיע קפה שחור. "תשתה עם הרבה מתוק," חייכה חנה, "סוכרזית אין לנו."

שתינו. קמתי לצאת, נישקתי את חנה, שמיד הדביקה לי בחזרה שתיים רטובות, הודיתי לכולם ויצאתי, כשחנה עוד הספיקה להשביע אותי לחזור לשבת נוספת.

נסענו לאצטדיון בהונדה של חיימון.

הרבה כבוד עושים לו כאן. כל אחד ניגש, מנשק, מבקש בקשה, מודה על עזרה שחיימון הגיש לו. טפיחות, נשיקות, צ'אפחות. טפיחות, נשיקות, צ'אפחות. לקח לנו אולי רבע שעה להגיע ליציע הכבוד.

טטנוס, חשבתי. הייתי חייב לעשות זריקת טטנוס לפני שהתיישבתי ביציע הכבוד הזה. צבע מתקלף, חלודה, בקבוקי זכוכית שבורים. קלאסה של מקום.

"הנה דודו" הצביע חיימון על בחור כבן ארבעים. לא היה ספק שדודו הוא הבעל בית כאן. לבוש בחליפה שחורה, חולצה באדום כהה ועניבה מפוספסת בצבעים הולמים. ריח עז של אפטרשייב נישא ברדיוס של קילומטר סביבו.

"אהלן חיימון," צעק דודו בקולי קולות ברגע שראה אותנו. "תכירו," אמר בחגיגיות מודגשת לעדת המעריצים, וכמה מעריצות מדהימות, "זהו חיימון, שאני אוהב כמו אח והוא יהיה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שיגיע מישראל האמיתית ולא מהצפונים המלוקקים." שוב טקס נשיקות, שוב חיבוקים וצ'אפחות והתיישבנו.

מזרחי הסתכל בשער ובשוער שמולו במבט מהיר, לקח שני צעדים אחורה ובעט.

בעיטה כל כך חלשה לא נראתה כבר הרבה שנים. לרגע, היה לי ספק אם הכדור יגיע לשער.

השוער קלט את הכדור בשתי ידיים אמיצות והידק אותו אל חזהו. היה לי רושם שגם הוא לא האמין שהבעיטה תהיה כל כך חלשה.

רגע קצר של דממה נפל על האצטדיון. גם אוהדי מכבי לא שמחו בנפילת הקבוצה שהפתיעה בשנה שעברה את הליגה כולה.

השופט חידש את המשחק ומיד שרק לסיומו. על הדשא נראו מחזות קורעי לב. שחקנים שוכבים על המשטח הירוק ממררים בבכי, אחרים הלכו ממקום למקום ללא כיוון מוגדר.

"מזרחי יא מניאק," צעק מישהו מהקהל, "ממתי אתה בועט פנדלים? למה לא נתת ליוסי לבעוט?"

"בוא נצא," פניתי לחיימון, "לפני שהעסק פה מתחמם ויוצא משליטה."

"חכה רגע, אני ניגש לומר שלום, בוא גם אתה למרות הריב ביניכם. זה לא הזמן להתחשבן."

ניגשנו. חיימון חיבק את דודו. "אינשאללה בשנה הבאה שוב נעלה," אמר.

"בעזרת השם," השיב דודו את התשובה המסורתית, הפותרת־כול, "בעזרת השם, אפילו שאני לא יודע מה עוד אפשר היה לתת שלא נתתי לחברה האלה."

עוד לחיצת יד, ועוד אחת שלי ויצאנו.

נזכרתי בפעם הראשונה שבה פגשתי את דודו סלע, שנה קודם באותו האצטדיון. אלא שאז הקבוצה ניצחה ועלתה לחצי גמר הגביע.

"הנה דודו, חבר אישי קרוב. אני רוצה שתכיר אותו. הסיפור שלו מדהים."

האיש, עליו הצביע חיימון ישב מוקף באנשים ולא נראה לי מרשים במיוחד.

"רק שנה עברה מאז שדודו קנה את הקבוצה, בעצם קיבל אותה בחינם תמורת התחייבות שלו לעירייה לכסות את החובות שלה. ההתחלה שלו היתה מדהימה. דודו קנה שני שחקני חיזוק מהונגריה, שוער וחלוץ, החזיר לקבוצה כמה שחקני נשמה ותיקים, שילב צעירים ממועדון הנוער של הקבוצה ומינה מאמן מבוגר, סמכותי, וקפדן. לא להאמין איך העסק עבד," המשיך חיימון, "מזל של מתחילים בפתיחת העונה, עם שני משחקים נגד קבוצות חלשות במיוחד - החדיר בקבוצה ביטחון עצמי והתלהבות בלתי רגילה. הקהל החם חזר למגרש והאצטדיון הפך לאימת הליגה. אתה לא מתאר לעצמך איזה קבוצות השאירו פה נקודות. משכורות נכנסו בזמן, גם הודות לכמות הכרטיסים הגדולה שנמכרה וגם, כנראה, בזכות עסקי הנדל"ן המשגשגים של דודו."

"איזה עסקים?" שאלתי.

"דודו עבד עם אביו בחברה קטנה לשיפוצים והיום הם בונים עשרות דירות כאן בעיירה ובחמש ערים נוספות בסביבה."

"ואיך קרה המהפך המופלא הזה?" שאלתי, לא מצליח להסתיר נימה צינית.

"חוץ מעבודה קשה מאוד וכישרון היה להם גם קצת מזל. הם שיפצו שתי וילות קטנות לשני אחים. האחים, שהפסידו כסף רב בקזינו בתורכיה הפסיקו לשלם. על פי האגדה דודו ואביו הגישו להם הצעת פשרה שאי אפשר לסרב לה ובסופו של דבר שתי הווילות עברו לבעלותם."

"נו?" שאלתי מסוקרן.

"איש לא הבין איך לפתע אושרו זכויות בנייה מורחבות. היו דיבורים, היו לחשושים אך דודו ואביו לא הגיבו.

"הווילות הקטנות הפכו לרביעיית קוטג'ים. דודו שכנע את אביו להשקיע בחומרי גימור מפוארים, מטבח אמריקני, ג'קוזי, תריסים חשמליים ודברים כאלה. הם לא הצטערו.

הווילות נמכרו ברווח אדיר והצעות לשותפויות הגיעו מבעלי קרקע נוספים. מגע הזהב של דודו, החושים שלו לזהות עסקה טובה ויכולתו לשכנע את הרשויות להוסיף זכויות בנייה הפכו אותו לקבלן מספר אחת באזור -" "- ואז האגו ניצח את השכל ודודו קנה קבוצת כדורגל," תרמתי הסבר משלי.

"אתה לא בכיוון," ענה חיימון, "כולנו כאן בדרום גאים מאוד בקבוצה הזו."

הגענו לדודו, נדחקים בין כל האנשים המקיפים אותו, "תכיר, חבר אישי קרוב שלי, אריק הראל," הציג אותי חיימון.

"דודו סלע," הציג את עצמו. "תגיד," המשיך, "לא ראיתי אותך פעם בטלוויזיה, מסביר למה כשערבים מרביצים ליהודים בחברון, עיר אבותינו זה בסדר, וכשאנחנו רק מגינים על עצמנו זה פשע?" שאל דודו, והקהל מסביב החל לנעוץ בי עיניים. נהיה קצת צפוף מדי לטעמי.

"נכון לעכשיו, הכי חשוב שתנצחו. לפוליטיקה נחזור מחר," עניתי לו בחיוך.

"בוסקילה, עזוב עכשיו," אמר חיימון, חוזר לשמו המקורי של דודו, "אריק הוא אורח שלי, אז תאמין לי שהוא בסדר."

לא נראה שדודו השתכנע, אבל למזלי השופט שרק לתחילת המשחק ואני ירדתי מסדר היום.

אבל למחרת, לאחר הניצחון המפתיע של הקבוצה, חזרתי לסדר היום. הטלפון צלצל. "מדבר דודו ואני רוצה שניפגש. אני צריך עורך דין לחברה חדשה שהקמתי. חיימון המליץ והאמת, שהתגובה שלך אתמול כשחיימון הפגיש בינינו, מצאה חן בעיני. מחר באחת־עשרה אצלך. אני יודע איפה המשרד." אמר וסגר. בדיעבד, הפגישה החטופה הזו במגרש הזניקה את פעילותי כעורך דין.

עד הפיצוץ הגדול.

עכשיו היינו, גם אני וגם הקבוצה, במרחק רב מאותו מפגש מבטיח.

"אני לא מבין מה קרה לקבוצה הזאת," אמר חיימון ולא היה ברור אם הוא פונה אלי או מדבר לעצמו, "אתה בטח זוכר שסיפרתי לך שההתחלה היתה מצוינת. השיא היה כשהקבוצה הגיעה לחצי גמר גביע המדינה, הרי היית איתי במשחק בשלב רבע הגמר, וסיימה את הליגה במקום החמישי, במרחק נקודה מהמקום הרביעי המקנה השתתפות באחד המפעלים של הכדורגל האירופי. דודו ערך חפלה לסיום העונה כמוה לא נראתה כאן שנים."

"אז מה קרה?" שאלתי. "אני זוכר את החפלה. אני רואה בחוזים שניסחתי לחברות השונות של דודו שהוא מרוויח וגדל. מה בעצם השתנה?"

"לא ברור לי," ענה חיימון. "יום לאחר סוף העונה שלום, גיסו של דודו, מנהל הקבוצה, נשלח הביתה. דודו פיטר את המאמן וסירב לחדש את החוזים של שחקני הרכש ההונגרים. 'יש עתיד רק לקבוצה המסתמכת על שחקני בית,' הסביר את מעשיו לאוהדים, 'הם היחידים שמשחקים עם כל הלב.' עם הצלחה לא מתווכחים והאוהדים קיבלו את ההסבר, מאמינים שמגע הזהב של דודו לא יאכזב.

"הליגה חשבה אחרת," אמר חיימון באירוניה, "והכישלון היה מיידי. הקבוצה לא תפקדה והפסידה משחק אחר משחק. משכורות חדלו להיכנס בזמן, תחזוקת האצטדיון

צלעה, שחקנים התחילו להוציא לכלוך לעיתונות המקומית והכול התפורר. היחיד ששמר על קור רוח ואופטימיות היה דודו, שהמשיך לנהל את הקבוצה ולטעון שההשקעה בצעירים סופה שתוכיח את עצמה."

"התרשמתי שעוצמת הצער שלו לא שווה לצער שראיתי בעיני האוהדים," הפסקתי את חיימון." הם היו עם דמעות אמת בעיניים, והוא נראה לי קר ומנותק לחלוטין."

"נדמה לך," ענה לי חיימון. "הוא אוכל את הלב. הוא פשוט יודע, כשצריך, לשלוט ברגשותיו.

הוא השקיע המון כסף בקבוצה. כשהאוהדים יפסיקו לבכות ויחזרו לשגרה, הוא היחיד שיישאר עם הפסד ממשי ביד."

"אני לא יודע, זה נראה לי מוזר..."

יצאנו מהאצטדיון יחד עם שאר האוהדים. את דודו לא ראינו. קללות עפו לכל עבר. אין אמא שיצאה פטורה — האמא של מזרחי שהחמיץ את הפנדל, האמא של דודו שלא השקיע לדעתם מספיק כסף בקבוצה, ומעל כולם חטפה בגאון האמא של השופט. שיהיה.

"אתה עולה?" שאל חיימון כשהגענו לביתו.

"לא, כי אז אמא שלך תפתה אותי לשבת עוד כמה שעות. אני רוצה כבר להגיע הביתה, להזכירך, יש לי עוד פריימריס לנצח."

"אין בעיות. ניפגש בשבוע הבא. קח ותיהנה. זה מאמא," סיים ונתן לי שקית ניילון גדולה שהורידה בינתיים מורן, אחותו, ובה חמש או שש קופסאות פלסטיק מפוצצות באוכל.

"תודה," אמרתי, "נהניתי מאוד, ד"ש לכולם."

התנעתי ונסעתי צפונה. הנסיעה היתה מתישה. חיכיתי כבר לרגע שאגיע הביתה ואזנק למיטה.

את הקטע האחרון בנתיבי איילון נהגתי במאמץ אדיר, משתדל לא לנקר.

עליתי לדירה וגיליתי שאין לי את המפתח לבית. כנראה שכחתי אותו במכונית. דפקתי בדלתה של טוכפלד, 'הזקנה שלי,' כפי שקראתי לה ביני לבין עצמי. טוכפלד פנתה למטבח, למתקן עץ עליו הודבקה תמונה של הרים מושלגים. למעלה נכתב "לסבתא באהבה," ולמטה היו מחוברים שישה ווי תלייה קטנים. מעל כל וו היה רשום בכתב קטן ומעוגל להפליא שם. אני הופעתי תחת "הראל" ובסוגריים, "שכן."

"תתכבד בכוס תה חם?" קפצה טוכפלד על המציאה.

"לא תודה, אני נורא עייף."

"יש לי עוגיות נהדרות שאפיתי לבד," ניסתה טוכפלד לפתות אותי.

"אני הרוג," עניתי, חש צער קל על הקשישה הבודדה. "פעם אחרת. אני מבטיח," הוספתי בחיבה.

"אל תשכח להחזיר לי מחר את המפתח, כדי שלא תיתקע."

"לילה טוב."

"לילה טוב."

*****

*המשך העלילה בספר המלא*

עוד על הספר

הצבעה לרצח דורון מ. אנגל

"זיינו אותי עד העצם." כך תכננתי לפתוח ולהסביר לבלש שאל ביתו נסעתי עכשיו במלוא המהירות.

בז'רגון שלנו, "תקעו לי סכין חלודה בגב וסובבו אותה."

דהרתי על אשדוד־תל אביב, ובשנייה האחרונה שברתי ימינה. על השלט נכתב, "ראשון לציון — מערב."

הדלקתי את האור הפנימי במכונית וניסיתי לקרוא תוך כדי הנהיגה באחת אחר חצות הכביש כמעט ריק, כך שזה לא היה מאוד מסובך. ביד החזקתי מפה שהורדתי מהאינטרנט ובה הכתובת של הבלש שברגע זה לפחות נתפס בעיני כאיש היחיד בעולם שיכול להציל אותי.

עברתי רמזור ראשון ופניתי ימינה בשני, הגעתי לכיכר, סובבתי אותה והמשכתי ישר. אם בבוקר, באור יום, כל השכונות החדשות נראות דומות, הרי שבלילה זו בכלל קטסטרופה.

באמת, כל הכבוד לארכיטקטים. איזה דמיון, איזה כושר עיצוב ותכנון, אלפי בתים שיצאו מתוך אותו קו ייצור. אבל כרגע זה לא הנושא הבוער. כרגע אני חייב למצוא את הבלש הזה שמיקי, אחי, אמר לי שהוא מצוין, ולראות איך אני יוצא מהחרא שמישהו מארגן לי.

עוד פנייה ועוד סמטה והגעתי לרחוב החלמונית. "מאיפה הם מוצאים את השמות הפלצניים האלה," מלמלתי לעצמי בשעה שהחניתי את הגולף השחורה שלי על המדרכה.

בקפיצה אחת דילגתי מעל שלוש המדרגות שהובילו אל הכניסה לבניין ועברתי על רשימת השמות שעל האינטרקום. תום בן דוד, דירה 24. גר בדירת גג.. הוא כנראה יקרן מאוד, אני מקווה שהוא גם מוצלח מאוד דלת הכניסה נפתחה בדחיפה קלה. תודה לילדים הנפלאים והמחונכים שדאגו לדפוק את הדלת עם הסקייטבורד וכל הכבוד לוועד המסור שלא תיקן אותה. כפי שאפשר להבחין, יש לי איזו הערה מטופשת על כל דבר. רק עכשיו, כשאני רץ לפריימריס במפלגה, אני שומר לעצמי את הציניות ואומר בקול רק דברים חיוביים. פשוט בן אדם נחמד ורגיש. (כן, וגם ספונטני עם חוש הומור).

המעלית עצרה. יצאתי, הדלקתי אור וחיפשתי את דירתו של האדון הבלש. באחת לפנות בוקר כדאי ורצוי לא לטעות ולא לצלצל בדלת הלא נכונה. כמובן שלא היה שֵם על הדלת. למזלי, על שלוש הדלתות האחרות היה. בחרתי ברביעית, לקחתי נשימה עמוקה וצלצלתי.

נדמה לי שכל הבית שומע את הבזזזזז המנסר שנשמע מהפעמון..הרגשתי שהדם אוזל מפניי. הצלצול השני כבר היה קצר יותר.

הדלת נפתחה ומילות הפתיחה שהכנתי נתקעו לי בגרון.

 

מיקי, אחי, הוא בן אדם שמבין עניין. אמנם סוכן ביטוח אבל בכל זאת "אכבר גבר."

מבט אחד בחשבון הבנק שלו מבהיר שהוא לא רק סתם סוכן ביטוח אלא שהוא סוכן ביטוח מעולה ששיחק אותה בגדול. ולא חלילה שאני מציץ לו כל יום בחשבון הבנק שלו, אבל וילה באפקה ואאודי A8 חדשה בחניה נותנים יותר מרמז למצבו.

בקיצור, אני סומך עליו בעיניים עצומות. למרות שכל אחד מאיתנו עסוק בענייניו, לכל אחד מאתנו עיסוק אחר אנחנו בעצם מין צוות כזה של שני אנשים שחיים אחד בתחת של השני וכמו שאבא אהב לחשוב, יום אחד נשלוט יחד במדינה.

כשהבנתי שאני בבעיה, הרמתי טלפון למיקי והסברתי לו בשתי מילים מה קרה.

אחרי פחות מדקה הוא נתן לי את מספר הטלפון של תום בן דוד.

"הבחור מביא תוצאות," אמר מיקי. "בחור חריף ולא פחות חשוב, אמין. הוא עורך עבורי חקירות על כל מיני חכמולוגים שמנסים לעבוד על הביטוח וחושבים שהתאונה הקטנה שעברו היא בעצם מפעל הפיס שלהם. יש לו סיפורים מדהימים. היה מקרה עם אדם אחד, מנכ"ל בחברת ענק..."

"מיקי, סתום עכשיו ותן לי לטלפן אליו," חתכתי אותו. כשמיקי מתחיל להתלהב הוא לא גומר.

"תאמר לו שאני הפניתי אותך. אם תרצה," הוסיף, "ניפגש מחר על הבוקר באספרסו בר שליד המשרד שלי."

"אולי תצטרף עכשיו?" שאלתי.

"אין שום בעיה," השיב לי מיקי, "רק כך בחשבון שהאגסים אצלי והילדים אצלה.

אם אתה מוכן לקחת את זה על מצפונך ולהסביר את הנושא למישל, אז בבקשה. "

האגסים הם זוג ציצים מקסימים שבצד אחד שלו מחוברות פטמות ורודות וזקורות ובצד השני שלו מחוברת מישל. "אצלה," הכוונה לדנה, גרושתו של מיקי. ומי אני שאפריע לו בתהליך הבנייה מחדש של האגו הפגוע שלו לאחר שדנה הסתלקה לה עם המרצה המזדקן שלה מהאוניברסיטה, שם היא שוקדת על לימודי תואר שני ביחסים בין־לאומיים. ביל, זה שמו של המרצה האמריקני, וכן - ניתן לומר שהיא בהחלט הפנימה את החומר הנלמד וקיימה יחסים בין־לאומיים.

מיקי, שלא גילה עניין בתפקיד מזכ"ל האו"ם, הצביע הצבעת אי־אמון וזרק את דנה לכל הרוחות ומאז הוא שוקד ככל שמתאפשר לו על קיום יחסים בפרט ובין־לאומיים בכלל ללא הבדל דת, גזע ולאום.

הבנתי שכרגע שאני לבד בסיפור והרמתי טלפון לתום.

לאחר שני צלצולים נשמע קול: "הגעתם לתום, אנא השאירו הודעה קצרה ומספר טלפון ואחזור אליכם בהקדם."

בדיוק מה שהייתי צריך, חייכתי לעצמי במרירות. "תום, מדבר אריק, אח של מיקי הראל. אני צריך אותך דחוף. תתקשר לסלולרי שלי ברגע שתוכל. בכל שעה."

השארתי את המספר וניגשתי למקרר.

המקרר שלי מפוצץ כאילו גרה כאן משפחה מרובת ילדים או כפי שאני מקפיד עכשיו לומר, ברוכת ילדים. זה מבחינת הכמויות. מבחינת התוכן - אה. אני לא חוסך. אני קונה את הכי טוב שיש. ויש. נקניקים מסוגים שונים שכשרותם מוטלת בספק כמו סלמי, פרושוטו ושינקן מעושן; מבחר גבינות ממחלבות קטנות בגליל, קממבר, ברי כרוכה בעשבי תיבול, רוקפור משורגת בנימים ירוקים, לבנה מחלב עזים, אמנטל שווייצרית וחריץ מקסים של פרמז'ן. בנוסף יש מלפפונים שהוחמצו, אותם אני טורח לקנות אצל אלימלך בשוק, ואיקרה ביתית מהשכן הרומני שלו. שישייה של טובורג ניצבת אף היא בהיכון וכמובן, בקומה למעלה, במקפיא, בקבוק של וודקה אבסולוט קפואה. כמה צנצנות של שבלולים ברוטב פרובנס וברוטב פיקנטי סוגרים את הרשימה ומבחינתי, אפשר לחזור לחדר האטום.

בעוד אני מכין לי בגט מהיר של שכבות סלמי וגבינת אמנטל, צלצל הטלפון.

"זה תום," אמר קול שליו וסימפטי. "במה אפשר לעזור?"

"אנחנו חייבים להיפגש," אמרתי בפה מלא, "עוד הערב."

"אם אצלך חצות וחצי זה ערב אז קדימה, בוא. אני שם מים לקפה. רק אל תצפה ממני ללבוש לכבודך חליפה. אני גר בראשון לציון ברחוב החלמונית שלוש. זה במערב החדש. אני בטוח שאתה מכיר את האזור. להתראות." וניתק.

בפתח הדלת עמד הבלש תום בן דוד, האיש שאמור להציל אותי, שאמור להילחם עבורי נגד הרשעים שקמו עלי לכלותני (יופי של משפט), הגבר שלפי מה שמיקי בכל זאת הספיק לספר לי, הוריד בחייו כבר איזו מכה או שתיים. מטר ותשעים, מאה קילו לפחות, ולבוש בפיג'מת משי כחולה כהה, עם כיס עליון מעוטר ברקמה דמוית הגה של אונייה, בקצות השרוולים שני פסים דקים בצבע בורדו שתואם את צבע הגה הספינה.

בלשים ישנים עירומים או בתחתוני בוקסר ובטי־שירט, לא בפיג'מה! זה אלף־בית של בלשות. תראו לי סרט בלשי אחד שבו הבלש ישן בפיג'מה. אין כזה.

אפשר להבין למה במקום לפתוח במשפט המוחץ, "זיינו אותי עד העצם," שאלתי בגמגום אם תום בן דוד בבית. "היכנס, זה אני," אמר התום והפנה אותי לסלון הרחב של הדירה, "או שאולי אתה מעדיף שנשב במרפסת?"

"נישאר בפנים," עניתי, חש כי בחדר ארגיש משום מה יותר מוגן.

"תרגיש בנוח."

בעוד אני מעביר מבטי על הסלון המדהים, המעוצב להפליא, חזר תום, לבוש בג'ינס ובחולצת פולו. עכשיו, כשהחולצה מתוחה על גופו ושרירי הידיים מתפוצצים מתוך השרוולים, האפשרות שהוא תקע מישהו במכות נראתה לי הרבה יותר סבירה.

למרות שאני ממפלגה שחרטה על דגלה את הכמיהה לשלום ורואה באלימות את מקור כל הרע הרגשתי הרבה יותר טוב. איך אומרת אחת החברות שלי, לפעמים סטירה קלה ובמקום, טובה יותר מעשרה ספרי פסיכולוגיה. לא כל כך פוליטיקלי קורקט, אבל כנראה יעיל מאוד.

"שמתי מים," אמר תום. "תה או קפה? "

מתתי למשהו חריף, וודקה או ג'ין, אבל ידעתי שזה לא הזמן לוותר ולו על אחוז אחד של ערנות. "קפה שחור, חזק," אמרתי, " ואם יש לך עם הל, עדיף."

"אחד קפה חזק עם הל בדרך," אמר תום והנחה אותי לפינת ישיבה שבקצה הסלון.

שתי כורסאות נוחות בגוני אדמה, שולחן קפה קטן ועליו מונח ספר תצלומי אוכל מסדרת הטלוויזיה של השף הערום, מנורה פיסולית שניצבה לא הרחק והאירה באור רך רק את פינת הישיבה וכמובן הקפה החם - עשו את שלהם ואני הרגשתי הרבה יותר בטוח ונינוח, אז אמרתי סוף סוף. "תום," "מישהו זיין אותי עד העצם. אני שקוע בחרא עד צוואר ואני כאן כדי שתחלץ אות.י"

"כדאי שתירגע," אמר תום בקול מעשי. "עזוב את החרא, צא מהלחץ וספר לי מה קורה."

"ראית את מהדורת החדשות של חצות?" שאלתי.

"ודאי," ענה תום. "שאני אחמיץ את עמנואל הלפרין השרמנטי?"

אני שונא חדשות אבל מכור להן. לא הצלחתי להבין אם הוא רציני או ציני.

"נו, מה הקשר בין הביקור שלך לחדשות? הרי לא באת באחת אחר חצות כדי להחתים אותי על עצומה להגנה על יערות הגשם ואת שוד תערוכת אוסף פרישבך לא ניראה לי שביצעת - אל תיעלב, אבל אתה לא נראה לי טיפוס של שודים."

"איכשהו אני כן בפנים," לחשתי לתום, "הרימונים והכתרים נמצאים ממש כרגע אצלי על השידה בסלון."

"באת אלי כדי שאעזור לך למכור אותם?" שאל תום בחצי חיוך.

"לא שיש לי התנגדות עקרונית לקבל מאות אלפי דולרים, אבל כמו שאמרת, שוד זה לא התחום שלי ולמען האמת גם לא בדיחות מחורבנות באמצע הלילה. יש לי בעוד שלושה שבועות פריימריס במפלגה וסיפור כזה יחסל אותי."

"יש בזה משהו," מלמל תום. "נזוז אליך וננסה לבדוק מה קרה בדיוק. אני לא מבטיח לך שתיבחר, אבל אני מבטיח שאם מישהו מנסה להפליל אותך אני אחשוף אותו, ובזמן," הוסיף בקול בוטח.

*****

אוסף פרישבך הוא תערוכה נודדת, תרומתו של מיליונר יהודי מדרום אמריקה. בתערוכה פרטי יודאיקה נדירים ביותר, ביניהם פקסימילות של הגדות פסח, תלמודי תורה עתיקים, כתבי יד מהמאה השש־עשרה כתובים בכתיבה תמה. בצד כל פריט הוצגה מפה של "מסע נדודי הפריט," והמסעות הללו שיקפו בציוריות מרגשת את תולדות היהודים בכלל. היו שם פריטים שנדדו ממזרח אירופה לסין, חזרו למרכז אירופה ומשם לדרום אמריקה. פריטים אחרים שמקורם בעיראק ובסוריה התגלגלו לבריטיש מוזיאון שבלונדון, וכך הלאה. גולת הכותרת של התערוכה היו רימונים וכתרים המיוחסים לתקופת רבי סעדיה גאון ורבי עמרם גאון. על פי דרישת קרן פרישבך, המנהלת בשמו ומטעמו של המיליונר את הפעילות בישראל, הוצגה התערוכה תחילה בעיירות פיתוח ובערים קטנות מחוץ לתל אביב, ורק לאחר כחצי שנה של סיבוב בארץ היתה אמורה להגיע למוזיאון הארץ בתל אביב. זו הסיבה שמירב שלחה אותי לאותה עיירה נידחת, לפתיחה החגיגית, יחד עם צלם כמובן. "מצביעים מחוץ לבועה התל אביבית, היסטוריה ויהדות - זה הרכב מנצח. שלושה קהלי מטרה במחיר של אחד," לא התאפקה. ליתר ביטחון צרפה לסיור גם את דוגמנית־העל התורנית, מעיין גרנות. "אם יודאיקה לא תהיה נושא מספיק סקסי כדי להכניס אותך לחדשות, מעיין והחזייה המפורסמת שלה יעשו את זה."

בקומוניקט לעיתונות צוטטתי: …״המסע הארוך והמפותל שעברו הפריטים המרגשים והיקרים שראינו כאן מעידים יותר מכול שהגענו הביתה. תם עידן הנדודים ועכשיו עלינו לבנות חברה חזקה, שוויונית ותומכת." הקומוניקט נכתב, כמקובל, לפני שנכנסתי לתערוכה וטוב שכך. אחרת היה נכתב משהו בסגנון, "אריק הראל המתמודד המוביל בפריימריס במפלגתו ביקר בתערוכת אוסף פרישבך ובהה במשך שעה ארוכה בחזה המחוטב להפליא של דוגמנית־העל מעיין גרנות."

נסענו דרומה לתערוכה. הדרך לא נגמרה. משהו במדבר הצהוב שהולך ונפרש השרה עלי עצבות. הגענו לעיירה. כביש כניסה רחב, שדרת דקלים וכביסה שמעטרת את חזיתות הבתים. קוצים מלבלבים בגינה הציבורית, נדנדה שבורה. קניון חדש שנבנה באמצע כל השומדבר רק הדגיש את עליבותה של הסביבה. חום הצהריים הניס את האנשים לבתים.

במוזיאון, המוצג העיקרי היה מעיין. היא לבשה שמלה ארוכה ונועזת. חלקה העליון הורכב משתי כתפיות רחבות וביניהן חזייה משובצת ביהלומים. על החזייה אותה קיבלה מהחבר הנוכחי שלה, דון פישלר, מיליונר אמריקני מזדקן שהיה גם הבעלים של רשת חברת ההלבשה התחתונה "ליבידו," כבר נכתב, נאמר וצולם הכול. תיארו בפרוטרוט כל יהלום שנרקם וכל פנינה ששובצה בה. כותרות בעיתונים התחרו ביניהן על הערכת המחיר, שהאמיר מכתבה לכתבה. אך כולם הסכימו כי רק היהלום המרכזי בליטושו הייחודי שווה למעלה ממאתיים וחמישים אלף דולר. לגבי החזייה כולה, ההערכות נעו בין חצי מיליון למיליון דולר. למרות שראיתי תמונות והצצתי בכתבות אופנה בטלוויזיה - שום דבר לא הכין אותי למראה האמיתי, בהופעה חיה, שהיה חזק ומהפנט מכל תמונה בעיתון. הצדק ההיסטורי מחייב להעיר שמתחת לחזייה הגיח זוג מפוסל להפליא, שהתחרה בכל הכתרים והרימונים שבתערוכה, וניצח.

טקס פתיחת אוסף פרישבך הסתיים בשלוש, בחמש כבר הייתי במשרד שלי. בתשע בערב תכננתי לקפוץ לבת מצווה שערך טלמון לבתו הצעירה כך שהיו לי כמעט ארבע שעות לעבוד. "עו"ד הראל," כך כתוב בשלט הנחושת הממורק בחזית הבניין ועל גבי תיבת הדואר. יש לי לקוחות שדורשים טיפול ופתרונות. קשה לומר שהריצה שלי בפריימריס עושה להם טוב. וכך אני מוצא את עצמי מטפל בתיקי הלקוחות בפסקי זמן שבין "החגיגות" או בשעות הקטנות של הלילה. פתחתי את המחשב ונכנסתי לתיק של אחת מחברות הבת של ד.ס.א, דודו סלע אינטרנשיונל. תיק הפיצוץ הגדול כפי שגלי, מזכירתי בחמש השנים האחרונות, ואני קוראים לו. הלחץ לסגור את כל תיקי החברה שבטיפולי ולהעבירם לעורך דין ספיבק היה אגרסיבי ומאוד לא נעים, כמעט אלים, ועזיבתו של דודו סלע היתה מכה כספית קשה ביותר. דודו היה הלקוח הגדול ביותר שלי. מרבית עסקיו עברו דרכי. חברה ליבוא מחשבים וציוד היקפי, חברה ליבוא מסכי טלוויזיה, חברה ליצוא מוצרי קוסמטיקה ומכירתם בעגלות ברחבי ארצות הברית ולאחרונה גם באירופה. אולם הכסף הגדול באמת נמצא בחברת "חקלאות עולמית" והחברות הבנות שלה. החברה ייצאה דשנים וציוד חקלאי לאפריקה ולדרום אמריקה וייבאה כימיקלים גולמיים לישראל.

המשכתי לכתוב את סיכום סטטוס החוזים הרבים שבחברות. בתחילת השנה עוד קיוויתי שאקבל לטיפולי גם את חברות הנדל"ן והבנייה של דודו סלע, ובמקום זה - איבדתי הכול. זה התחיל בַּקטנה, דודו ביקש שאשנה את התאריך על כמה מהחוזים שכבר נחתמו והופקדו אצלי כנאמן, הסביר שהיתה אי־הבנה. ביקש גם לשנות סעיף או שניים, אמר שאני חייב לעזור לו כאן, ולהחליק עניינים. "בשבילך אלו שטויות," הוסיף, "אף אחד לא ירגיש. בשבילי זה ים של כסף." סירבתי, הסברתי שזה לא סגנון המשחק שלי. "בעצם זה זיוף. אני מוכן לפתוח בשמך שוב את המשא ומתן," הצעתי, "ואעשה כל מאמץ לשפר את החוזה על פי רצונך." התגובה שלו הדהימה אותי. הוא צלצל לשימי, יד ימינו ונבח בטלפון, "שימי, הראל חושב שהוא טוב מאיתנו, הוא שכח מי מפרנס את מי, צלצל לעורך דין ספיבק ותגיד לו שכל התיקים עוברים אליו," ניתק את השיחה ועזב את החדר.

אמנם היה לי חבל על הכסף הרב שאיבדתי בגלל הפיצוץ הגדול וכתוצאה מהעברת התיקים לספיבק, אך לפחות מצפוני היה שקט. שספיבק יתעשר ויתלכלך. אני אמצא לקוחות אחרים, ניחמתי את עצמי כשעברתי על התיקונים האחרונים בתיק. סימנתי לגלי מה אפשר להעביר לספיבק ויצאתי לבת מצווה של הבת של טלמון.

הפעם, החגיגה התקיימה בגלריה ביפו העתיקה. יופי של מקום. הבעיה שזו הפעם השביעית שאני מבקר כאן החודש, ומאיפה שלא מסתכלים על זה, זה מוגזם לחלוטין. "ברשותכם," פתח מר טלמון, אביה של כלת השמחה, "אני רוצה להציג את נטשה שתנגן לנו את הפרק הראשון לקונצ'רטו לכינור מספר 208 Kשל מוצרט. קטע קצר ונפלא שיכניס את כולנו לאווירה הקסומה של הערב הזה. נטשה," המשיך מר טלמון, "היא ידידת המשפחה,

פגשתי אותה לראשונה בבית החולים שבו אושפזתי לאחר האירוע הקטן שהיה לי."

"אירוע זו ההגדרה האשכנזית להתקף לב," חייכתי בלבי.

"נטשה עבדה ככוח עזר בבית החולים. היא רחצה אותי כששכבתי מחובר לצינורות, מה אגיד לכם רק בשביל זה היה שווה כל האירוע," הוסיף בחיוך של מנצחים. "בכל מקרה, יצא לנו לשוחח ולמדתי שהאצבעות העדינות שרחצו כל סנטימטר מגופי, טוב, כמעט כל סנטימטר," המשיך וקרץ קריצה רבת משמעות, "שייכות לכנרת מבריקה, סולנית בתזמורת הנוער של אודסה. למחרת היום צלצלתי ישר מהחדר הפרטי שלי בבית החולים למנצח התזמורת העירונית שאני, כפי שאתם יודעים, נמנה על חבר הנאמנים שלה, ודאגתי שהוא ייפגש איתה ויקבל אותה לתזמורת. מסתבר שהחוש שלי לאצבעות טובות לא הכזיב וכבר למעלה משנה שהיא הכנרת הראשונה של התזמורת העירונית שלנו. החולים הפסידו אצבעות נפלאות ואנחנו הרווחנו נגנית בחסד. נטשה, כמו שסיפרתי, הפכה לידידת המשפחה והביעה את רצונה לנגן כאן היום. נטשה בבקשה, או כמו שאומרים, ספסיבה, אה, סליחה, פאז'אלוסטה."

אני כלב אם הוא לא מזיין אותה, הרהרתי כשנטשה קדה קידה קלה ומבוישת. היא היתה יפהפייה אמיתית עם מחשוף מעורר ומיני קצרצר. אצל טלמון אין ארוחות חינם ואהבת המוזיקה שלו מתחילה ונגמרת בירדנה ארזי. לקחתי עוד מאפה פילו ממולא במוס סלמון ונאנחתי אנחה אמיתית וקורעת לב. לפתע כולם נעצו בי עיניים, כנראה שנאנחתי חזק מדי, על פי החיוכים הסמויים שניסו, בחוסר הצלחה, להבליע, גם הם חשבו שטלמון תורם את שלו לביצור קליטת העלייה.

הבעיה היתה שהקטע הקצרצר נמשך כבר למעלה מעשרים דקות. המלצריות האנורקטיות סיימו את הסבב האחרון של המתאבנים ואני הודיתי להשם יתברך שטלמון אושפז רק פעם אחת ואף נגנית נבל לא סיבנה לו את הגב.

טלמון היה הבעלים של חברת אינטרדוט, חברת היי־טק משגשגת, וגם חבר מרכז. עכשיו, כשהפריימריס בפתח - אני משלם את חובי לחברה ומבקר בכל הבר/בת מצוות, חתונות, בריתות וכיוצא בזה, שמחות משמחות שונות. ויש הרבה כאלה. וככה אני מוצא את עצמי בימים משוגעים. אני מתרוצץ ממקום למקום, מנסה לדחוס ליממה אחת את הריצה בפריימריס וגם את העבודה.

והאירועים האלה מאוד מוקפדים ומינימליסטיים או במילים אחרות, קפואים ומשעממים. הנסיון להמציא מתאבנים מתוחכמים ומנות מרהיבות גורם שתמיד אצא רעב ובאחת־עשרה בלילה אטוס לאכול שווארמה.

לא חלילה שאני לא אנין טעם, אבל יש גבול. על האירועים המוקפדים הללו מתוח דוק של עצבות. חלילה שמישהו יצחק בקול או אפילו יצטרף במחיאות כפיים לרביעיית הג'ז המנגנת.

לא פעם אני מקנא בחיימון. חיימון הוא חבר טוב שלי למרות שהוא רץ במפלגה אחרת. טירונות משותפת בגולני, מסעות אלונקה, הטרטורים הבלתי נמנעים, ואחר כך לילות ללא שינה בקורס מ"כים ומארבים אין קץ יצרו בינינו קרבה עמוקה, מהסוג שרק גברים ישראלים חווים.

בעצם אין לנו הרבה דברים משותפים, הוא קבלן מצליח ואני עורך דין. הוא בן בכור למשפחה בת שבעה ילדים, שלושה אחים וארבע אחיות ואני האח הצעיר מבין שניים. הוא אוהד שרוף של בית"ר ירושלים ואני מתעב ספורט על אוהדיו, עסקניו ושחקניו. הוא נולד בעיירת מצוקה בדרום הארץ ואני בצפון תל אביב. אני בעד הסכמי השלום והוא בעד ללמד את האמא שלהם מאיפה משתין הדג. בקיצור, שני הפכים מובהקים חוץ מזה שכיף לנו לתפוס ראש ביחד, לשתות בירה ולגלגל שיחה חברית בענייני כלום.

"קח מפתח ותישן אצלי," אמרתי פעם לחיימון. "לפחות בימים שיש לך ישיבת מרכז. כך לא תצטרך לחזור בלילה דרומה ולמחרת לצאת שוב בשש בבוקר."

חיימון לקח את המפתח, אמר שהוא רואה בזה סימן לחברות אמיתית.

אבל אף פעם לא בא.

גם חיימון רץ עכשיו מחגיגה לחגיגה רק שאצלו החגיגות עממיות או במילים אחרות, שמחות. אין סלמון, אין פטריות יער ממולאות בגבינת עזים ואין קרפצ'ו טלה. אבל אין גם עשרים דקות של נגינת כינור. יש מוזיקה צוהלת, מחיאות כפיים, קצת ענטוזים והרבה בשר על האש. יש לזה גם מחיר. בעוד אני יכול להסתפק בלחיצת יד ומקסימום הפרחת נשיקה באוויר לכיוונה של האם המאושרת, חיימון צריך להדביק ולחטוף נשיקות דביקות מגברים מיוזעים ומגברות מלאות אפופות בושם מתוק להחריד.

נטשה סיימה, קדה קידה ששוב הבהירה לנו שטלמון עושה חיים, ואני עשיתי את סיבובי לחיצות הידיים ההכרחיים, השמעתי כמה הצהרות מעורפלות בענייני דיומא, סחטתי כמה הבטחות להצבעה עבורי וזזתי הביתה.

עצרתי בשווארמה, קניתי מנה, הוספתי עמבה לחיזוק, רכנתי קדימה בזווית מיוחדת שמונעת מהעמבה לטפטף ולהכתים לי את חליפת החגיגות ושמעתי בחצי אוזן חדשות ממכשיר הטלוויזיה התלוי על הקיר.

"אוסף פרישבך נשדד היום," אמר הקריין, מחייך חיוך של פלסטיק. "השודדים הכו את השומר בראשו, חדרו פנימה במהירות, ניתצו את ארונות הזכוכית המשוריינת, לקחו את רימוני סעדיה גאון ושני כתרי תורה ונמלטו." המשטרה, על פי דובר המשטרה, הגיעה למקום

דקות ספורות לאחר האירוע. דיירים הגרים בשכנות למוזיאון הקטן ראו תנועה חשודה ונצנוץ אורות במוזיאון ומיהרו להתקשר ולהודיע למשטרה. על פי החשד השתתפו בשוד שני גברים, שחבשו מסכות פורים בדמות פוליטיקאים ישראלים ידועי שם. נראה כי הם נמלטו מהמקום על גבי אופנועים אותם נטשו בתחנת דלק שבצומת משאבים, שם, על פי החשד, המתין להם רכב נוסף. הם עלו עליו והמשיכו עם שללם.

"לא ברור," המשיך קריין הפלסטיק, "מדוע לא פעלה האזעקה במוקד חברת השמירה 'שמירת הדרום' שהיתה אחראית על השמירה במוזיאון. מהנהלת המוזיאון נמסר כי שווי הרכוש הגנוב מוערך בלמעלה ממיליון דולר.

"עד כאן מהדורת החדשות לסיכום אירועי היום ובחזרה אליך עמנואל."

"תודה," אמר עמנואל, החליק את בלוריתו המצודדת, חייך את חיוכו הכובש ובמבטא קל עבר לניתוח סרט צרפתי חדש על זוג מתבגר בפרוור פריזאי.

שטפתי את השווארמה בדייאט ספרייט וחזרתי למכונית.

כל הכבוד למירב, חשבתי. יופי של סיור מתוקשר לתערוכת אמנות. עם המזל הדפוק שלי, כל סטנדאפיסט סוג ז' ירד עלי בחודש הקרוב עם בדיחות מאוסות. "אריק שודד יודאיקה לפני הבחירות, את הבוחרים הוא ישדוד אחריהן!"

חצות או לא חצות, אני משלם למירב ים של כסף. חייגתי אליה מהמכונית.

"מי זה?" שאלה מירב בקולה הצרוד.

"מירבי, זה אני, אריק," עניתי בקול הכי מתוק שלי.

"אריק חמוד," אמרה מירב, "אני עובדת עבורך כמה שנדרש, עד שאני נכנסת למיטה. מאותו רגע אין בינינו קשר עד למחרת היום. עם כל הכבוד הגזמת, לילה טוב."

יכול היה להיות לא רע בכלל אם היינו מבלים גם במיטה ביחד, רציתי להגיד לה, אבל בימינו, אפילו מחשבה כזאת מחייבת להצטייד בעורך דין. לכן רק אמרתי במהירות ובקול הכי סמכותי שלי, "מירב, יש בעיה רצינית. אחרת לא הייתי מעז להפריע לך בשעה כזאת. "

"דבר," אמרה מירב קצרות.

"אני מבקש שלא תשלחי את הקומוניקט על הביקור שלי בתערוכה."

"מה קרה לך? היה יופי של ביקור, התמונות יצאו נהדר, לרגע אפילו אני האמנתי שאתה באמת מתעניין ביודאיקה. אם אתה מודאג שנדפיס בעיתון את תמונות ההתעמקות שלך במעיין ובחזה הממלכתי שלה, אתה יכול להירגע, מחקתי אותן. בכל מקרה, התמונות כבר נשלחו ואני מקווה שתמר מ'ידיעות' תעמוד בהבטחתה ותכניס אותן מחר. "

"אז צלצלי לתמר," חתכתי אותה. "התערוכה נשדדה הערב ואני לא חושב שכדאי להיות קשור אליה בכל דרך שהיא. ואגב מעיין, אל תצרפי אלי יותר דוגמניות מסוממות. זה לא מתאים לי. היה לי רושם שהיא רצה לשירותים מספר רב מדי של פעמים במהלך האירוע ובכל פעם חזרה משם עם נחיריים אדומים יותר. בסוף היא הסתלקה ומבלי לומר אפילו שלום."

"אני כבר מטפלת בזה." עכשיו הקול שלה היה ערני ודרוך. "אני מתנצלת, אריק, אם הייתי קצת תוקפנית קודם. האמת היא שחטפת חרא של מישהו אחר... יש עוד משהו שאני יכולה לעשות?"

"לא מירב, ותודה. אתקשר מחר על הבוקר ונראה איפה אנחנו עומדים."

"לילה טוב, אריק," ענתה מירב, והיה נדמה לי שהיא משכה את ה"אריק" קצת יותר ארוך וחם מהרגיל. גל חום קצר זרם בי מאזור החזה בכיוון מטה.

"לילה טוב, מירבי, לילה טוב."

סגרתי והמשכתי הביתה, שקט ורגוע הרבה יותר.

החניתי, עליתי למעלה לדירה, פתחתי את הדלת, הדלקתי את האור.

"מה זה צריך להיות?" קראתי.

על שידת עץ האגוז נחו שני כתרי תורה מרהיבים ושלושה רימוני כסף מגולפים להפליא. לא היה כל ספק. הפרטים הגנובים מאוסף פרישבך היו אצלי בבית.

זיעה קרה כיסתה אותי. אם זו איזו מתיחה טלוויזיונית, אז מישהו הולך לחטוף ממני, וחזק.

כבר בפגישה הראשונה שלי עם מירב והצוות שלה הודעתי להם חד משמעית שאני מחוץ לתמונת ההשתטות. "ישנם חברי כנסת שמוכנים לעשות הכול עבור עוד שתי דקות מסך. לנגן בחלילית, לרקוד דבקה בשמלה גרוזינית, המהדרין מפליצים את ירושלים של זהב. אני לא. ברור לי שיש מחיר לריצה בפריימריס. כללי המשחק ידועים. אני מוכן לחייך, לברך, לרוץ מחתונה לברית ומברית לבר מצווה. לא תאמינו," חייכתי, "אני מוכן אפילו להביע את הדעות שלי. אני באמת מאמין שאוכל לתרום לעבודת הכנסת."

"אין לנו ספק שיש לך מה לתרום," אמרה מירב בקול שקט. "הבנו את הראש שלך ונפעל בהתאם. ננסה להפוך את זה ליתרון ולהדגיש את האיכויות האמיתיות שלך."

הסתכלתי שוב על הכתרים, העפתי מבטים לצדדים לראות מהיכן יקפוץ עלי איזה מתחן מטומטם. אבל איש לא קפץ ואף בדרן לא צץ ואני הבנתי שאני עמוק בתוך החרא.

מייד צלצלתי למיקי.

*****

השקט ביציעים היה מוחלט. הכדור מונח על הנקודה הלבנה. דקה קודם שרק השופט בנימיני לפנדל. פנדל בדקה האחרונה של המשחק. "הדרמות האלה נותנות את הטעם לכדורגל," זעק זוהיר בהלול, "עוטפות אותו בפלפל חריף ושום," המשיך זוהיר להתפייט. "מי האמין שיש לקבוצה הסימפטית עוד סיכוי. אבל לא לחינם אומרים אצלנו שהכדור הוא עגול. כמה פעמים הזהרנו שכדורגל משחקים תשעים דקות, ובכל זאת המחזה הזה חוזר על עצמו פעם אחר פעם. הנה כי כן יש לקבוצה הקטנה הזאת, לסינדרלה הדרומית הזו, אפשרות להינצל מירידה בדקה התשעים. שער - והם נשארים בליגה, החמצה - ונגמר הסיפור."

חלפו רק חודשיים מאז אותו משחק דרמטי.

יומיים לפני המשחק טלפן אלי חיימון והזמין אותי לצפות בו יחד איתו.

"שמע," אמר, "הקבוצה של דודו בצרות צרורות. הסיכוי שלה להישאר בליגה נמוך מאוד. למעשה, אם היא מפסידה היום את המשחק מול מכבי היא איבדה כל סיכוי, גם תיאורטי, להישאר בליגה. הבטחתי לו לבוא כדי לעודד ולתת לו כבוד. האוהדים רוצים לקרוע אותו, ואולי הנוכחות שלי תרגיע קצת את האווירה. בוא תצטרף, למרות הקרע ביניכם. הופעה במשחק תשרת גם אותך, ידידי האנין, שלא לומר האוטיסט."

כדורגל, אני מאוד אוהב, אבל רק מול הטלוויזיה. רק בבית יש לי מה שאני קורא תנאי צפייה מינימליים, דהיינו מזגן, כורסה, בירה וכמובן אף אחד לא מסתיר לי או מזיע לידי.

הפעם חיימון צודק, חשבתי. אני באמת מאוד מחבב אותו, לפחות כל עוד הוא לא משמיע את תיאורית ה"שלום עם משאיות" שלו. "לא טרנספר חס וחלילה," מיהר לבאר לי בפעם הראשונה ששטח לפני את ההגיג הפילוסופי שלו.

אבל נחזור למשחק. "אוקיי," הפתעתי אותו. "תארגן כרטיסים ואבוא איתך."

"אם כבר, בוא גם לצהריים אצל אמא שלי. תאמין לי, פי אלף יותר טוב מכל השרצים שאתה אוכל. אוכל ביתי אסלי כזה לא תמצא בשום מקום. ולגבי הכרטיסים, אל תדאג. אנחנו," הוסיף בצחוק רועם, "נשב בתא הכבוד."

לא הצטערתי. באתי בסביבות אחת־עשרה בבוקר, הבאתי זר פרחים נהדר שחנה, אמא של חיימון, התלהבה ממנו כאילו היה זר יהלומים. "באמת לא היית צריך," דמיינתי את אמי אומרת בנסיבות דומות.

"רק בלי פוליטיקה," ביקשה אמא של חיימון, "שלא תקלקל לנו את התיאבון."

הסתכלתי על השולחן עליו היו מונחות אין ספור צלחות עמוסות אוכל מדהים.

"גברת חנה," אמרתי, "כשאני יושב מול אוכל כזה, אין שמאל ואין ימין, כולנו משפחה אחת גדולה והעיקר הבריאות."

חיימון ישב בראש השולחן ואני לצדו. "רק לפני שנה, שבע שנים מאז שאבא ז"ל נפטר, העזתי לתפוס את הכיסא שלו. גם זה מחוסר ברירה. אחותי דקלה התחתנה. היא ובעלה לא מוכנים לוותר על סעודת השבת שלנו בעד שום הון שבעולם וכך נותר כיסאו של אבא ז"ל הכיסא הפנוי היחידי."

מצד שני של השולחן ישבו דקלה, בחודש השמיני להריונה ובעלה אלי. אבי, האח השני, דמה לחיימון כשתי טיפות מים. נאה, מוצק, שערו שחור ומקורזל. לידו ישבו אשתו, לימור, ושני התאומים שלהם בני השלוש, זהר ואור. קובי, הבן השלישי, החתיך של המשפחה, קצין צעיר בקבע, ישב מולם, קרוב קרוב לחברה שלו, מיטל, שסיימה, כך סיפרה לי, טירונות בחיל האוויר ועמדה בפני שיבוץ כפקידת מבצעים. בקצה השולחן ישבו, מצחקקות, גלית ומורן. האחת תלמידה בתיכון האזורי והשנייה לומדת בחטיבת הביניים שבעיירה. שתיהן היו ארוזות בחולצות בטן, ולמורן היה גם פירסינג בגבה. האוכל לא הפסיק לזרום לשולחן. תוך כדי שיחה, קמו הבנות הביאו מנות נוספות, פינו צלחות ריקות, והכול בחיוך ובקלילות. במנוד ראש העבירו הוראות זו לזו ולא הניחו לחנה לקום לרגע מהשולחן.

ככתוב מי שלא ישב אל שולחנה של חנה לא ישב אל שולחן מימיו. קודם כול חנה ממלאת את כל מה שיש: עלי גפן, פלפלים, חצילים, תפוחי אדמה, בצל, עגבניות וקישואים.

כל ירק והמילוי שלו, האחד מתוק והשני חמצמץ, השלישי חריף (חריף חריף) והאחר מבוסם.

לידם התמקמו הקובות. קובה עם במיה, קובה עם סלק, קובה עם בשר, קובה מטוגנת.

אורז לבן ואורז אדום. גם סלטים לא נעדרו מהשולחן. סלט ירקות קצוץ דק מתובל בכמות נדיבה של לימון ונענע, סלט חצילים עם טחינה ובלעדיה, סלט בורגול וסלט עגבניות, סלט קישואים וסלט שעועית ירוקה. כשהתחילו להגיש עופות ודגים, כבר הייתי קרוב לעילפון. "חיימון, תשחרר אותי מהמשחק," התחננתי. "חבל להשאיר שולחן כזה. חוץ מזה, אני לא רוצה לפגוע באמך ולעזוב פתאום למשחק כדורגל מחורבן."

"אל תבלבל לי במוח," צחק חיימון. "אמא שלי מהסוג שלא נעלב אף פעם, אלא אם פוגעים בילדים שלה. חוץ מזה היא תכין לך, כמו לשאר הילדים שכבר לא גרים בבית, כמה קופסאות פלסטיק מלאות כל טוב. תתחיל להתארגן."

הגיע קפה שחור. "תשתה עם הרבה מתוק," חייכה חנה, "סוכרזית אין לנו."

שתינו. קמתי לצאת, נישקתי את חנה, שמיד הדביקה לי בחזרה שתיים רטובות, הודיתי לכולם ויצאתי, כשחנה עוד הספיקה להשביע אותי לחזור לשבת נוספת.

נסענו לאצטדיון בהונדה של חיימון.

הרבה כבוד עושים לו כאן. כל אחד ניגש, מנשק, מבקש בקשה, מודה על עזרה שחיימון הגיש לו. טפיחות, נשיקות, צ'אפחות. טפיחות, נשיקות, צ'אפחות. לקח לנו אולי רבע שעה להגיע ליציע הכבוד.

טטנוס, חשבתי. הייתי חייב לעשות זריקת טטנוס לפני שהתיישבתי ביציע הכבוד הזה. צבע מתקלף, חלודה, בקבוקי זכוכית שבורים. קלאסה של מקום.

"הנה דודו" הצביע חיימון על בחור כבן ארבעים. לא היה ספק שדודו הוא הבעל בית כאן. לבוש בחליפה שחורה, חולצה באדום כהה ועניבה מפוספסת בצבעים הולמים. ריח עז של אפטרשייב נישא ברדיוס של קילומטר סביבו.

"אהלן חיימון," צעק דודו בקולי קולות ברגע שראה אותנו. "תכירו," אמר בחגיגיות מודגשת לעדת המעריצים, וכמה מעריצות מדהימות, "זהו חיימון, שאני אוהב כמו אח והוא יהיה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל שיגיע מישראל האמיתית ולא מהצפונים המלוקקים." שוב טקס נשיקות, שוב חיבוקים וצ'אפחות והתיישבנו.

מזרחי הסתכל בשער ובשוער שמולו במבט מהיר, לקח שני צעדים אחורה ובעט.

בעיטה כל כך חלשה לא נראתה כבר הרבה שנים. לרגע, היה לי ספק אם הכדור יגיע לשער.

השוער קלט את הכדור בשתי ידיים אמיצות והידק אותו אל חזהו. היה לי רושם שגם הוא לא האמין שהבעיטה תהיה כל כך חלשה.

רגע קצר של דממה נפל על האצטדיון. גם אוהדי מכבי לא שמחו בנפילת הקבוצה שהפתיעה בשנה שעברה את הליגה כולה.

השופט חידש את המשחק ומיד שרק לסיומו. על הדשא נראו מחזות קורעי לב. שחקנים שוכבים על המשטח הירוק ממררים בבכי, אחרים הלכו ממקום למקום ללא כיוון מוגדר.

"מזרחי יא מניאק," צעק מישהו מהקהל, "ממתי אתה בועט פנדלים? למה לא נתת ליוסי לבעוט?"

"בוא נצא," פניתי לחיימון, "לפני שהעסק פה מתחמם ויוצא משליטה."

"חכה רגע, אני ניגש לומר שלום, בוא גם אתה למרות הריב ביניכם. זה לא הזמן להתחשבן."

ניגשנו. חיימון חיבק את דודו. "אינשאללה בשנה הבאה שוב נעלה," אמר.

"בעזרת השם," השיב דודו את התשובה המסורתית, הפותרת־כול, "בעזרת השם, אפילו שאני לא יודע מה עוד אפשר היה לתת שלא נתתי לחברה האלה."

עוד לחיצת יד, ועוד אחת שלי ויצאנו.

נזכרתי בפעם הראשונה שבה פגשתי את דודו סלע, שנה קודם באותו האצטדיון. אלא שאז הקבוצה ניצחה ועלתה לחצי גמר הגביע.

"הנה דודו, חבר אישי קרוב. אני רוצה שתכיר אותו. הסיפור שלו מדהים."

האיש, עליו הצביע חיימון ישב מוקף באנשים ולא נראה לי מרשים במיוחד.

"רק שנה עברה מאז שדודו קנה את הקבוצה, בעצם קיבל אותה בחינם תמורת התחייבות שלו לעירייה לכסות את החובות שלה. ההתחלה שלו היתה מדהימה. דודו קנה שני שחקני חיזוק מהונגריה, שוער וחלוץ, החזיר לקבוצה כמה שחקני נשמה ותיקים, שילב צעירים ממועדון הנוער של הקבוצה ומינה מאמן מבוגר, סמכותי, וקפדן. לא להאמין איך העסק עבד," המשיך חיימון, "מזל של מתחילים בפתיחת העונה, עם שני משחקים נגד קבוצות חלשות במיוחד - החדיר בקבוצה ביטחון עצמי והתלהבות בלתי רגילה. הקהל החם חזר למגרש והאצטדיון הפך לאימת הליגה. אתה לא מתאר לעצמך איזה קבוצות השאירו פה נקודות. משכורות נכנסו בזמן, גם הודות לכמות הכרטיסים הגדולה שנמכרה וגם, כנראה, בזכות עסקי הנדל"ן המשגשגים של דודו."

"איזה עסקים?" שאלתי.

"דודו עבד עם אביו בחברה קטנה לשיפוצים והיום הם בונים עשרות דירות כאן בעיירה ובחמש ערים נוספות בסביבה."

"ואיך קרה המהפך המופלא הזה?" שאלתי, לא מצליח להסתיר נימה צינית.

"חוץ מעבודה קשה מאוד וכישרון היה להם גם קצת מזל. הם שיפצו שתי וילות קטנות לשני אחים. האחים, שהפסידו כסף רב בקזינו בתורכיה הפסיקו לשלם. על פי האגדה דודו ואביו הגישו להם הצעת פשרה שאי אפשר לסרב לה ובסופו של דבר שתי הווילות עברו לבעלותם."

"נו?" שאלתי מסוקרן.

"איש לא הבין איך לפתע אושרו זכויות בנייה מורחבות. היו דיבורים, היו לחשושים אך דודו ואביו לא הגיבו.

"הווילות הקטנות הפכו לרביעיית קוטג'ים. דודו שכנע את אביו להשקיע בחומרי גימור מפוארים, מטבח אמריקני, ג'קוזי, תריסים חשמליים ודברים כאלה. הם לא הצטערו.

הווילות נמכרו ברווח אדיר והצעות לשותפויות הגיעו מבעלי קרקע נוספים. מגע הזהב של דודו, החושים שלו לזהות עסקה טובה ויכולתו לשכנע את הרשויות להוסיף זכויות בנייה הפכו אותו לקבלן מספר אחת באזור -" "- ואז האגו ניצח את השכל ודודו קנה קבוצת כדורגל," תרמתי הסבר משלי.

"אתה לא בכיוון," ענה חיימון, "כולנו כאן בדרום גאים מאוד בקבוצה הזו."

הגענו לדודו, נדחקים בין כל האנשים המקיפים אותו, "תכיר, חבר אישי קרוב שלי, אריק הראל," הציג אותי חיימון.

"דודו סלע," הציג את עצמו. "תגיד," המשיך, "לא ראיתי אותך פעם בטלוויזיה, מסביר למה כשערבים מרביצים ליהודים בחברון, עיר אבותינו זה בסדר, וכשאנחנו רק מגינים על עצמנו זה פשע?" שאל דודו, והקהל מסביב החל לנעוץ בי עיניים. נהיה קצת צפוף מדי לטעמי.

"נכון לעכשיו, הכי חשוב שתנצחו. לפוליטיקה נחזור מחר," עניתי לו בחיוך.

"בוסקילה, עזוב עכשיו," אמר חיימון, חוזר לשמו המקורי של דודו, "אריק הוא אורח שלי, אז תאמין לי שהוא בסדר."

לא נראה שדודו השתכנע, אבל למזלי השופט שרק לתחילת המשחק ואני ירדתי מסדר היום.

אבל למחרת, לאחר הניצחון המפתיע של הקבוצה, חזרתי לסדר היום. הטלפון צלצל. "מדבר דודו ואני רוצה שניפגש. אני צריך עורך דין לחברה חדשה שהקמתי. חיימון המליץ והאמת, שהתגובה שלך אתמול כשחיימון הפגיש בינינו, מצאה חן בעיני. מחר באחת־עשרה אצלך. אני יודע איפה המשרד." אמר וסגר. בדיעבד, הפגישה החטופה הזו במגרש הזניקה את פעילותי כעורך דין.

עד הפיצוץ הגדול.

עכשיו היינו, גם אני וגם הקבוצה, במרחק רב מאותו מפגש מבטיח.

"אני לא מבין מה קרה לקבוצה הזאת," אמר חיימון ולא היה ברור אם הוא פונה אלי או מדבר לעצמו, "אתה בטח זוכר שסיפרתי לך שההתחלה היתה מצוינת. השיא היה כשהקבוצה הגיעה לחצי גמר גביע המדינה, הרי היית איתי במשחק בשלב רבע הגמר, וסיימה את הליגה במקום החמישי, במרחק נקודה מהמקום הרביעי המקנה השתתפות באחד המפעלים של הכדורגל האירופי. דודו ערך חפלה לסיום העונה כמוה לא נראתה כאן שנים."

"אז מה קרה?" שאלתי. "אני זוכר את החפלה. אני רואה בחוזים שניסחתי לחברות השונות של דודו שהוא מרוויח וגדל. מה בעצם השתנה?"

"לא ברור לי," ענה חיימון. "יום לאחר סוף העונה שלום, גיסו של דודו, מנהל הקבוצה, נשלח הביתה. דודו פיטר את המאמן וסירב לחדש את החוזים של שחקני הרכש ההונגרים. 'יש עתיד רק לקבוצה המסתמכת על שחקני בית,' הסביר את מעשיו לאוהדים, 'הם היחידים שמשחקים עם כל הלב.' עם הצלחה לא מתווכחים והאוהדים קיבלו את ההסבר, מאמינים שמגע הזהב של דודו לא יאכזב.

"הליגה חשבה אחרת," אמר חיימון באירוניה, "והכישלון היה מיידי. הקבוצה לא תפקדה והפסידה משחק אחר משחק. משכורות חדלו להיכנס בזמן, תחזוקת האצטדיון

צלעה, שחקנים התחילו להוציא לכלוך לעיתונות המקומית והכול התפורר. היחיד ששמר על קור רוח ואופטימיות היה דודו, שהמשיך לנהל את הקבוצה ולטעון שההשקעה בצעירים סופה שתוכיח את עצמה."

"התרשמתי שעוצמת הצער שלו לא שווה לצער שראיתי בעיני האוהדים," הפסקתי את חיימון." הם היו עם דמעות אמת בעיניים, והוא נראה לי קר ומנותק לחלוטין."

"נדמה לך," ענה לי חיימון. "הוא אוכל את הלב. הוא פשוט יודע, כשצריך, לשלוט ברגשותיו.

הוא השקיע המון כסף בקבוצה. כשהאוהדים יפסיקו לבכות ויחזרו לשגרה, הוא היחיד שיישאר עם הפסד ממשי ביד."

"אני לא יודע, זה נראה לי מוזר..."

יצאנו מהאצטדיון יחד עם שאר האוהדים. את דודו לא ראינו. קללות עפו לכל עבר. אין אמא שיצאה פטורה — האמא של מזרחי שהחמיץ את הפנדל, האמא של דודו שלא השקיע לדעתם מספיק כסף בקבוצה, ומעל כולם חטפה בגאון האמא של השופט. שיהיה.

"אתה עולה?" שאל חיימון כשהגענו לביתו.

"לא, כי אז אמא שלך תפתה אותי לשבת עוד כמה שעות. אני רוצה כבר להגיע הביתה, להזכירך, יש לי עוד פריימריס לנצח."

"אין בעיות. ניפגש בשבוע הבא. קח ותיהנה. זה מאמא," סיים ונתן לי שקית ניילון גדולה שהורידה בינתיים מורן, אחותו, ובה חמש או שש קופסאות פלסטיק מפוצצות באוכל.

"תודה," אמרתי, "נהניתי מאוד, ד"ש לכולם."

התנעתי ונסעתי צפונה. הנסיעה היתה מתישה. חיכיתי כבר לרגע שאגיע הביתה ואזנק למיטה.

את הקטע האחרון בנתיבי איילון נהגתי במאמץ אדיר, משתדל לא לנקר.

עליתי לדירה וגיליתי שאין לי את המפתח לבית. כנראה שכחתי אותו במכונית. דפקתי בדלתה של טוכפלד, 'הזקנה שלי,' כפי שקראתי לה ביני לבין עצמי. טוכפלד פנתה למטבח, למתקן עץ עליו הודבקה תמונה של הרים מושלגים. למעלה נכתב "לסבתא באהבה," ולמטה היו מחוברים שישה ווי תלייה קטנים. מעל כל וו היה רשום בכתב קטן ומעוגל להפליא שם. אני הופעתי תחת "הראל" ובסוגריים, "שכן."

"תתכבד בכוס תה חם?" קפצה טוכפלד על המציאה.

"לא תודה, אני נורא עייף."

"יש לי עוגיות נהדרות שאפיתי לבד," ניסתה טוכפלד לפתות אותי.

"אני הרוג," עניתי, חש צער קל על הקשישה הבודדה. "פעם אחרת. אני מבטיח," הוספתי בחיבה.

"אל תשכח להחזיר לי מחר את המפתח, כדי שלא תיתקע."

"לילה טוב."

"לילה טוב."

*****

*המשך העלילה בספר המלא*