פורמת סודות, אורגת חיים

אילו
אילו רק הייתי מקשיבה
לקול הפנימי שלי,
ממש בהתחלה.

לו רק הייתי יודעת אז
שאין דרך לשנות אף אחד
והייתי מבינה שלא אוּכל,
גם אם אשתדל מאוד,
לגרום לכך שתקשיב  גם לי,
לצַפות לכך שתהיה  שם 
גם קצת בשבילי.

אילו רק הייתי הולכת אז
כשלעגת לי, כשצחקת
עת אני בכיתי,
כשכינית אותי במילים
שהותירוני אילמת,
כשחקרת ודרשת שאתוודה על חטאיי,
כשנקטת בשׂפַת הגוף המאיימת.

לו רק לא הייתי חוזרת
כשכבר העזתי וברחתי
ונשבעתי שדַי,
אבל אתה שוב התחננת
ושוב ביקשת סליחה
ושוב הבטחת שזאת
הפעם האחרונה.

אילו רק הייתה לי משפחה תומכת
ולא חשתי כה בודדה,
אולי הייתי מצליחה
פחות לפחד ממך,
אולי הייתי מצליחה אז
להעז ולקום
אחת ולתמיד

ולרוץ-לרוץ-לרוץ.

תמונה אחת שווה...
יש תמונות שרק אני יודעת. 
אף אחד אחר לא יכול. 
רק לי התמונה מסַפרת
מְציפה מתוך הזיכרון
את הרֶגע לפני,
השעה, היום,
לפני שאמרו לי
עכשיו תַעמדי
עכשיו תחייכי
תביטי ישר לָעדשה.

בבוא היום התמונה תַציג לכול
זמן טוב של משפחה,
זמן של יחד.

אך זו עדוּת משַקרת
והרבה פעמים מַטעה.

קחו למשל את התמונה מהאלבום
שרואים בה אימא צעירה,
ילדה מתוקה ופעוט.
הילדים מַעלים את חיוכם הסַהרי
השמוּר לעֵת פקודה
ועיניהם מחייכות במבוכה.
האֵם — פנֶיה למצלמה,
לעיתים מבטה מוּסט
לעיתים היא מישירה מבט,
אך הוא אטום,
אינו מגלֶה דבר.

כי כדאי להביא בחשבון
את הדמות שמאחורי המצלמה.
היא לא נראֵית בתמונה,
אך היא שָׁם, נוכַחת.

וזה כל הסיפור.
יותר מזה אף אחד
לא צריך לדעת.

האהבה צבעה את החיים
האהבה צבעה את החיים
בקֶשת של גוונים אדומים וכתומים
נוסֶכת שמחה סמויה 
בגוף פנימה,
מפיחה בו סקרנות
וממלאת את הלב 
עד כלוֹת.

חוויית ה"יחד" צמחה
והביאה עימה משמעות חדשה,
כמו שׂפה הנלמדת לראשונה
מאַפשרת צניחה חופשית
בידיעה שמישהו מחכה שָׁם
לחבק אותך, ככה איך שאת,
פורש זרועותיו רחב-רחב
ומקיף ושואב ומַקהה כאב
ומַשרה שקט.

והצחוק. צחוק ילדים מתגלגל
נטול רסן, שתוקף
עד שצריך להחזיק את הבטן.

האהבה הֶאריכה ימים,
ואף כי חלפו מאז שנים
עודני זוכרת,
עודני מחייכת,
עודני מציירת לעיתים
את הגוונים.

מה קרה לאימא
רק הַקליפה נותרה,
רשת הקישורים שבתוכה
פרוּמה,
קצוות תאי-עצב
ותפזורות סיבים קטנים
תועים בחשכה,
גושים לבנים החלו לשקוע.
החיים מתמעטים
מצטמקים
לכדי אַין.

ורק אֶת ילדתה הותיר לה זיכרונה 
ברורה, קיימת, גלויה לעין,
הותיר לה אותי — 
בינתיים...