בְּטִיּוּל בֹּקֶר בְּשַׁבָּת, בְּצַד הַדֶּרֶךְ, מוֹצֵא הַמְּסַפֵּר בֹּרֶג. הוּא לוֹקֵחַ אוֹתוֹ וּמַחְלִיט לִשְׁאֹל עוֹבְרִים וְשָׁבִים אִם בְּמִקְרֶה נָפַל לָהֶם בֹּרֶג. אֲנָשִׁים שׁוֹנִים נִקְרִים בְּדַרְכּוֹ. לְכֻלָּם מַצִּיג הַמְּסַפֵּר אֶת הַשְּׁאֵלָה: “הַאִם נָפַל לְךָ בֹּרֶג?“
בִּטּוּי הַסְּלֵנְג “נָפַל לוֹ בֹּרֶג“, הַנֶּאֱמָר בִּגְנוּתוֹ שֶׁל אָדָם מוּזָר שֶׁאֵינוֹ מִתְנַהֵג כַּמְּקֻבָּל אוֹ עַל אָדָם שֶׁאֵינוֹ שָׁפוּי, זוֹכֶה בְּסִפּוּר זֶה לְהִתְיַחֲסוּת מַצְחִיקָה מֵחַד וּמְעוֹרֶרֶת מַחְשָׁבָה עֲמֻקָּה מֵאִידָךְ. הַבֹּרֶג הַמֵּטָפוֹרִי הוֹפֵךְ כָּאן לְבֹרֶג שֶׁל מַמָּשׁ, וּמְצִיאָתוֹ מְבִיאָה אֶת הַמְּסַפֵּר לִתְהִיּוֹת מְשַׁעַשְׁעוֹת עַל טֶבַע הָאָדָם וּלְמַסְקָנוֹת בַּעֲלוֹת מִשְׁקָל.
הַמֶּסֶר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר הוּא שֶׁעָלֵינוּ לְקַבֵּל כָּל אָדָם כְּפִי שֶׁהוּא, גַּם אִם הוּא שׁוֹנֶה מֵאִתָּנוּ, מִתְנַהֵג אַחֶרֶת, מְדַבֵּר אַחֶרֶת, נִרְאֶה אַחֶרֶת, וְלֹא לָנוּ לִשְׁפֹּט לְמִי נָפַל בֹּרֶג, כִּי כָּל אֶחָד מְיֻחָד בְּדַרְכּוֹ וְתוֹרֵם אֶת חֶלְקוֹ לְמַאֲרָג עָשִׁיר בְּעוֹלָם שָׁלֵם.
קַבָּלַת הָאַחֵר, הִמָּנְעוּת מִשִּׁפּוּטִיּוּת, כִּבּוּד כָּל אָדָם בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם – אֵלֶּה עֲרָכִים חִנּוּכִיִּים חֲשׁוּבִים מְאוֹד, וְרָאוּי לְהַנְחִילָם לִבְנֵי כָּל הַגִּילִים.
