יומן חורף

נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־ אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.

כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.

דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.

עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.

הרוח בפניך בעת סופת השלג של השבוע שעבר. מדקרת הקור הנוראה, ואתה שם בחוץ ברחובות השוממים תוהה מדוע השתגעת לצאת מהבית ברוח זלעפות כזאת, ובכל זאת, אפילו בשעה שהתאמצת שלא ליפול, היתה ההתרוננות מן הרוח ההיא, ההנאה לראות את הרחובות המוכרים נהפכים לכתם של שלג לבן מתערבל.

הנאות גופניות וכאבים גופניים. בראש וראשונה הנאות מיניות, אבל גם הנאות ממזון וממשקה, משכיבה בעירום באמבט חם, מגירוד של עקצוץ, מעיטוש ונפיחה, משכיבה עוד שעה במיטה, מהסבת פניך אל השמש באחר צהריים נוח בשלהי האביב או בראשית הקיץ ומתחושת החמימות היורדת על עורך. מקרים רבים מספור, שום יום שלא היה בו איזה רגע או אילו רגעים של הנאה גופנית, אלא שכאבים הם בלי ספק מתמידים יותר וקשה יותר לשלוט בהם, וקורה שכמעט כל איבר בגופך נידון להיפגע. העיניים והאוזניים, הראש והצוואר, הכתפיים והגב, הידיים והרגליים, הגרון והקיבה, הקרסוליים וכפות הרגליים, שלא לדבר על הפורונקל הענקי שצץ יום אחד על הלחי השמאלית של עכוזך, שבפי הרופא היה "שְׂאֵת", שלך נשמע כאיזה חולי מימי הביניים, ולא נתן לך לשבת בכיסא שבוע ימים.

קרבתו של גופך הקטן אל האדמה, הגוף שהיה שייך לך כשהיית בן שלוש או ארבע, כלומר קוצר המרחק בין כפות רגליך לראשך, ואיך הדברים ששוב אינך משגיח בהם היו לך לפנים נוכחות ועיסוק תמידי: העולם הקטן של נמלים זוחלות ומעות שהלכו לאיבוד, של זרדים שנשרו ומכסי בקבוקים פגומים, של שן־הארי ותלתן. אבל בייחוד הנמלים אותן אתה מיטיב לזכור יותר מכול. המוני נמלים נכנסות ויוצאות מתליהן הגרגיריים.

אתה בן חמש, שפוף על תל נמלים בחצר האחורית, מעיין בתשומת לב בבואן ובלכתן של ידידותיך הקטנטנות בעלות שש הרגליים. בחשאי, לא נראה ולא נשמע, מתגנב שכנך בן השלוש אל מאחוריך ומכה אותך על ראשך במגרפה צעצוע. השיניים מנקבות את קרקפתך, דם זב לתוך שערך ויורד אל עורפך, ואתה רץ צווח לתוך הבית, ושם סבתך מטפלת בפצעיך.

מילים שאמרה סבתך לאמך: "אביך היה איש נפלא כל כך - אילו רק היה שונה."

הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראהּ הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת אתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת...