היכן היית בלילה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
היכן היית בלילה
הוספה למועדפים

היכן היית בלילה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

תקציר

קלאריס ליספקטור האחת־והיחידה פרסמה את הספר הזה ב־1974, מעט לפני 'דרך הייסורים של הגוף', ושלוש־וחצי שנים לפני מותה. הסופרת הכי יוצאת־דופן ומקורית במחצית השנייה של המאה העשרים, מדהימה אותנו גם כאן במשפטים, דימויים והבחנות, אשר כמותם לא נכתבו מעולם קודם לכן.
 
שני הסיפורים הפותחים את הקובץ מזכירים לנו את קלאריס של מיטב סיפורי 'קשרי משפחה'. בראשון קובעת אשה בת 70 להיפגש עם ידידים ליד אצטדיון, והיא גוררת את רגליה ותועה במסדרונותיו ואינה מצליחה למצוא דלת יציאה. בשני יושבות זו מול זו ברכבת שתי נשים לכאורה־מנוגדות, שחייהן התהפכו. האחת, זקנה הנוסעת ממגוריה אצל בִּתָּה אל הבן שלה, להישאר אצלו עד סוף חייה; האחרת, צעירה שבורת־לב הנעלמת לתמיד לאהוב לבה כדי "להתחיל מחדש את חייה בכל רגע, כמו הבועות במים המינרליים". 
 
אבל החל מן הטקסט השלישי, "סקירה יבשה של סוסים", שהם "חירות בלתי־מרוסנת", פורץ הסוס שיש במספרת, "צורתו מדברת": "אני אומרת מיד מה שיש לי לומר, ובלי סִפרות". 
 
בדרך כתיבה פרובוקטיבית במפגיע, המתגרה ברהיטות הספרותית המוקפדת, עולים בספר אובייקטים, מקומות, תופעות ומצבים כאילו־יומיומיים, המדרבנים את הפראות החופשית המרהיבה של ליספקטור. המבט המיקרוסקופי בהם עתיר פרדוקסים קיומיים, המקרינים הזרה על העולם ועל מצבה של המספרת. למשל: קופיף זעיר כמו עכברוש מענג את הנוסעים באוטובוס; אשה אדוקה נרדמת בתפילה ונוטשת את קדושיה; אשה לא מובנת לעצמה עומדת בשש בבוקר מול עולם לא־מוכר, הים, נכנסת ומתקדמת, טובלת את ראשה, גומעת ושבה ושותה מי ים מכפות ידיה, המים נחבטים בה כמו אל דופנות ספינה, היא חוזרת לחוף, יודעת ששערותיה הנוטפות הן של טבוע.
 
הסיפורים האלה, על נשים שהולכות ומגלות את עצמן מול דבר־של־מה־בכך, שבים ומשרים אי־נוחות מהפנטת, אימה סתומה, והתפעמות מול פלאים לשוניים. 

פרק ראשון

בעקבות כבוד עצמי

גברת ז'וֹרז' ב. שאוויֶר פשוט לא היתה מסוגלת לומר איך נכנסה. לא דרך איזה שער ראשי. היה נדמה לה, החולמנית במעורפל, שהיא נכנסה דרך מין פתח צר בהריסות של אתר בנייה, כאילו נדחקה דרך חור שנוצר במיוחד בשבילה. העובדה היא שכאשר הבחינה בכך, כבר היתה בפנים.

וכאשר הבחינה בכך, קלטה שהיא ממש, ממש בפנים. היא התהלכה בלי סוף בחללים התת־קרקעיים של אצטדיון מָרָקָנָה, או לפחות הם נראו לה כמערות צרות המגיעות אל אולמות סגורים, וכאשר נפתחו האולמות, היה רק חלון אחד שפנה לאצטדיון. וזה, עזוּב צרוּב באותה שעה, הבהיק בשמש קיצונית של חום יוצא־דופן, ששרר באותו יום בעיצומו של חורף.

אז עברה האשה בפרוזדור אפל. וזה הוביל אותה לפרוזדור אחר אפל יותר. היה נדמה לה שהתקרה בחללים התת־קרקעיים נמוכה.

וכאן הוביל אותה הפרוזדור הזה לעוד פרוזדור וזה הוביל אותה לעוד פרוזדור.

היא פנתה בפינת הפרוזדור הריק. וכאן נתקלה בעוד פינה. שהובילה אותה לעוד פרוזדור שהגיע לעוד פינה.

אז המשיכה להיכנס אוטומטית לפרוזדורים שהגיעו כל הזמן לעוד פרוזדורים. איפה יכול להיות האולם של הרצאת הפתיחה? כי לידו היא אמורה למצוא את האנשים שקבעה להיפגש איתם. ייתכן שההרצאה כבר התחילה. היא עלולה להפסיד אותה, היא, שהשתדלה לא להחמיץ שום דבר תרבותי, שכן כך נשארה צעירה בִּפְנים, אם כי אפילו מבחוץ לא היה איש מנחש שהיא בת 70, כולם העריכו שהיא בת כ-57.

אבל עכשיו, כשהיא תועה בפיתולים הפנימיים והחשוכים של המָרָקָנָה, האשה כבר גוררת רגליים כבדות של קשישה.

ואז פגשה פתאום באחד הפרוזדורים גבר שצץ משום מקום ושאלה אותו על ההרצאה, והאיש אמר שאין לו מושג. אבל האיש הזה בירר אצל איש אחר, שגם הוא צץ לפתע מפינת הפרוזדור.

והאיש השני הזה מסר שראה ליד היציע הימני, בתוך־תוכו של האצטדיון הפתוח, "שתי נשים וגבר, אחת מהן באדום". לגברת שאוויֶר היה ספק אם זו אכן הקבוצה שאיתה היתה אמורה להיפגש לפני ההרצאה, ולמען האמת, כבר נעלמה ממנה הסיבה לכך שהיא מהלכת בלי סוף. על־כל־פנים, היא הלכה בעקבות האיש אל האצטדיון, ושם נעצרה מסוּנוורת במרחב הריק של אור פעור ואֵלֶם גלוי, באצטדיון עירום מרוקן מקרביו, בלי כדור ובלי כדורגל. בעיקר בלי קהל. היה שם קהל שאת קיומו קבע הרִיק של היעדרו המוחלט.

האם כבר נעלמו שתי הנשים והגבר באיזה פרוזדור?

אז אמר האיש בתעוזה מופרזת: "אני הולך לחפש בשבילך, גברת, ואמצא את האנשים האלה מה שלא יהיה, לא יכול להיות שהם התנדפו".

ואכן, שניהם ראו אותם מרחוק. אבל כעבור רגע הם שָׁבו ונעלמו. זה נראה כמו משחק ילדים שפרצי צחוק כבושים לועגים בו לגברת ז'ורז' ב. שאוויֶר.

אז נכנסה עם האיש לעוד פרוזדורים. וכאן נעלם גם האיש הזה באחת הפינות.

האשה כבר ויתרה על ההרצאה, שביסודו של דבר לא כל־כך עניינה אותה. רק שתצליח לצאת מסבך הדרכים ללא סוף. האם אין כאן דלת יציאה? אז הרגישה כאילו היא בתוך מעלית התקועה בין שתי קומות. האם אין כאן דלת יציאה?

ואז נזכרה פתאום בפרטים שמסרה לה החברה בטלפון: "זה פחות או יותר קרוב לאצטדיון מָרָקָנָה". לנוכח הזיכרון הזה הבינה את הטעות שעשתה, טעות של אדם פזור־נפש שדעתו מוסחת והוא שומע רק חלק מהדברים, והחלק האחר נבלע בתהום הנשייה. גברת שאוויֶר היתה מאוד לא מרוכזת. אם כך, המפגש אינו באצטדיון, רק קרוב אליו. ובכל־זאת גזר עליה גורלה העלוב ללכת לאיבוד בַּמבוך.

כן, אז החריף מאוד המאבק: היא רצתה בכל מאודה לצאת משם ולא ידעה איך, גם לא דרך איפה. ושוב צץ בפרוזדור האיש שחיפש את הקבוצה ושוב הבטיח לה שימצא אותה, כי לא יכול להיות שהם התנדפו. וזה בדיוק מה שאמר:

- לא יכול להיות שהם התנדפו!

אבל האשה יידעה אותו:

— אתה לא צריך יותר לטרוח ולחפש, באמת. תודה רבה לך, באמת. כי המקום שאני צריכה לפגוש בו את האנשים הוא לא בַּמָרָקָנָה.

האיש עצר מיד את הילוכו כדי להביט בה נבוך:

— אז מה את עושה כאן, גברת?

היא רצתה להסביר שככה זה בחיים שלה, אבל אפילו לא ידעה לְמה בעצם היא מתכוונת ב"ככה זה", גם לא ב"בחיים שלה", ולא ענתה כלל. האיש התעקש לקבל תשובה, ספק חשדני ספק זהיר: אז מה היא עושה כאן? כלום, אמרה האשה רק במחשבתה, ובאותו רגע כבר עמדה לקרוס מרוב עייפות. אבל לא ענתה לו, הניחה לו לחשוב שהיא משוגעת. חוץ מזה, היא אף־פעם לא הסבירה את מעשיה. היא ידעה שהאיש חושב שהיא משוגעת - ומי יאמר שהיא לא? כי האם לא חשה את הדבר ההוא, שהיא כינתה "זֶה" מתוך בושה? אם כי ידעה שמה שמכונה בריאות־הנפש שלה הוא בכי טוב ויכול להשתוות רק לבריאות הגוף שלה. בריאות גוף שעכשיו מעורערת, שכן היא בקושי גוררת רגליים מרוב שנות התהלכות במבוך. דרך הייסורים שלה. היא היתה לבושה בצמר עבה מאוד ונחנקה מיוזעת בחום בלתי־צפוי של שיא הקיץ, של אותו יום קיצי שהיה ליקוי של החורף. הרגליים כאבו לה, כאבו מִכּובד הצלב הישָׁן. כבר השלימה איכשהו עם כך שלעולם לא תצא מהמָרָקָנָה אלא תמות כאן מלב מותש.

ואז, וכמו תמיד, רק אחרי שהתייאשה מהדברים שרצתה, הם התממשו. מה שעלה על דעתה פתאום היה רעיון: "איזו זקנה מטומטמת אני". למה במקום להמשיך לשאול איפה קבוצת האנשים שאינה נמצאת כאן, היא לא מחפשת את האיש וחוקרת אותו איך יוצאים מהפרוזדורים האלה? כי מה שרצתה היה רק לצאת, לא לפגוש אף־אחד.

לבסוף מצאה את האיש, אחרי פנייה באחד הפרוזדורים. ודיברה אליו בקול מעט רועד וצרוד מרוב עייפות ומחשש שטיפחה תקוות־שווא. האיש החשדני הסכים חיש קל שבאמת מוטב שהיא תסתלק הביתה ואמר לה בדאגה: "עושה רושם שמשהו לא בסדר בראש שלך, גברת, אולי זה בגלל החום המשונה הזה".

ואחרי שאמר מה שאמר, האיש פשוט נכנס איתה לפרוזדור הראשון, ובפינה נגלו שני שערים רחבים פתוחים. סתם ככה? בקלות כזאת?

סתם ככה.

אז חשבה האשה, בלי להסיק שום מסקנה, שרק ממנה נבצר למצוא את דלת היציאה. גברת שאוויֶר היתה המומה רק מעט, ובו־בזמן מורגלת. לכל אדם בטח דרכו שלו לשוטט בלי סוף, וזה חלק מהגורל, שהיא לא ידעה אם היא מאמינה בו או לא.

והיתה מונית שעברה שם. היא עצרה אותה ואמרה לנהג, אגב ניסיון להשתלט על קולה, אשר נשמע יותר ויותר זקן ועייף:

— בחור, אני לא כל־כך יודעת מה הכתובת, שכחתי. אבל אני יודעת שהבית נמצא ברחוב אני־לא־זוכרת־איזה, אבל יש בו "גוּזמַאוּ", בפינת רחוב שאם אני לא טועה קוראים לו קולונל־לא־יודעת־מה.

הנהג הפגין סבלנות כמו כלפי ילד ואמר: "בסדר, אל תדאגי, נחפש בשקט רחוב שבאמצא יש בו 'גוּזמַאוּ' ובסוף 'קולונל'", והסתובב לאחור בחיוך, ואז קרץ לה קריצה של קנוניה שנראתה מגונה. הם יצאו לדרך בקפיצות שטילטלו את קרביה.

ואז פתאום זיהתה את האנשים שחיפשה, הם עמדו על מדרכה לפני בית גדול. יוצא איפוא שהתכלית היתה להגיע לכאן ולאו־דווקא להאזין להרצאה, שבשעה זו נשכחה כליל, מאחר שגברת שאוויֶר איבדה את דרכה אל המטרה. והיא לא ידעה לשם מה הלכה כל־כך הרבה. אז הבינה שכילתה את כוחותיה ורצתה להסתלק, ההרצאה הפכה לסיוט. ואז ביקשה מאשה חשובה ומוּכרת במעורפל, שהיתה לה מכונית עם נהג, שתסיע אותה הביתה, כי אינה מרגישה טוב בגלל החום המוזר. הנהג עמד להגיע רק כעבור שעה. אז התיישבה גברת שאוויֶר על כיסא שהציבו בשבילה בפרוזדור, היא ישבה נוקשה במחוך ההדוק שלה, מחוץ לאירוע התרבות שהתרחש מולה באולם הסגור. ולא נשמע ממנו שום רחש. התרבות לא כל־כך עניינה אותה. וכך ישבה לה בַּמבוכים של 60 שניות ו-60 דקות שיובילו אותה לשעה שלמה.

אז ניגשה האשה החשובה ואמרה כך: שההסעה מחכה לה בכניסה, אבל היא רוצה שגברת שאוויֶר תדע, שמאחר שהנהג הודיע שיגיע באיחור רב, הרי שלאור העובדה שגברת שאוויֶר לא מרגישה טוב, היא עצרה בשבילה את המונית הראשונה שראתה. למה לא עלה על דעתה של גברת שאוויֶר עצמה להזמין מונית, במקום להשלים עם כניעה לַנפתולים של זמן ההמתנה? אז הודתה לה גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר בשיא החביבות. גברת שאוויֶר היתה תמיד חביבה ומנומסת. היא נכנסה למונית ואמרה:

— לֶבְּלוֹן, תואיל בטובך.

מוחה היה חלול, היה נדמה לה שראשה שרוי בצוֹם.

תוך זמן קצר הבחינה שהם מסתובבים ומסתובבים אבל בסוף שוב ושוב חוזרים לאותה כיכר. למה אינם יוצאים ממנה? שוב אין דרך לצאת? בסופו של דבר הודה הנהג שאינו מכיר את האזור הדרומי של רִיוֹ, שהוא עובד רק באזור הצפוני. והיא לא ידעה איך להנחות אותו. צלב השנים הכביד עליה יותר ויותר, וחוסר המוצא החדש רק חידש את המאגיה השחורה של הפרוזדורים בַּמָרָקָנָה. לא היתה דרך להיפטר מהכיכר! אז אמר לה הנהג שתיקח מונית אחרת, והוא־עצמו אותת למונית שעברה במקום. היא הודתה באדיבות, היא נהגה באנשים בגינוני טקס, גם במכרים. נוסף לכך היתה חביבה מאוד. במונית החדשה אמרה בחשש:

— אם לא אכפת לך, אדוני, ניסע ללֶבְּלוֹן.

והם פשוט יצאו מיד מן הכיכר ועברו לרחובות אחרים.

ברגע שפתחה את דלת הדירה במפתח היה לה חשק, רק מנטלי ומדומיין, לפרוץ בבכי תמרורים. אבל היא לא היתה אדם שפורץ בבכי או מתלונן. היא הודיעה לעוזרת, כשעברה לידה, שהיא לא תקבל שיחות טלפון. הלכה ישר לחדר־השינה, פשטה את כל הבגדים, בלעה בלי מים גלולה, וחיכתה שזו תשפיע.

בינתיים עישנה. נזכרה שהחודש הוא אוגוסט, ואומרים שאוגוסט מביא מזל רע. אבל ספטמבר יגיע יום אחד כמו דלת יציאה. וספטמבר, בגלל איזושהי סיבה, היה חודש מאי: חודש קל יותר וצלול יותר. בעודה חושבת על כך במעורפל התנמנמה סוף־סוף ונרדמה.

כשהתעוררה כעבור שעות ראתה שיורד גשם דק וקפוא, הקור ששרר היה של להב סכין. עירומה במיטה קפאה מקור. אז חשבה שזְקֵנה עירומה היא דבר מוזר מאוד. נזכרה שהתכוונה לקנות צעיף צמר. הביטה בשעון: החנויות עוד יהיו פתוחות. עלתה למונית ואמרה:

— לאיפָּנֶמָה, תואיל בטובך.

האיש שאל:

— לאן? לגן הבוטני?

— לאיפָּנֶמָה, בבקשה - חזרה ואמרה האשה, מופתעת למדי. היה כאן האבסורד שבאי־הבנה מוחלטת: כי מה משותף למלים איפָּנֶמָה ו הגן הבוטני? אבל שוב חשבה במעורפל ש"ככה זה בחיים שלה".

היא סיימה מהר את הקנייה ומצאה את עצמה ברחוב שכבר החשיך, בלי שום דבר לעשות. כי מר ז'ורז' ב. שאוויֶר נסע יום קודם־לכן לסאו פאולו ויחזור רק מחר.

ואז, שוב בבית, בין לקיחת עוד גלולה כדי לישון ובין עשיית משהו אחר, בחרה באפשרות השנייה, כי נזכרה שעכשיו היא יכולה לחפש שוב את שטר־החליפין שאבד. המעט שהבינה היה שהנייר הזה שווה כסף. לפני יומיים חיפשה ביסודיות בכל הבית, ואפילו במטבח, אבל לשווא. עכשיו עלה על דעתה: ולמה לא מתחת למיטה? אולי. אז כרעה ברך על הרצפה. אבל מיד התעייפה מהישענות רק על הברכיים ונשענה גם על שתי הידיים.

אז שמה לב שהיא על ארבע.

כך נשארה זמן־מה, אולי שקועה בהרהורים, אולי לא. מי יודע, אולי התעייפה גברת שאוויֶר מלהיות יצור אנושי. עכשיו היא כלבה על ארבע. בלי שמץ אצילות. אבדה לה שארית גאוותה. על ארבע, אולי מהורהרת משהו. אבל מתחת למיטה היה רק אבק.

היא קמה במאמץ רב למדי של המִפרקים השחוקים וראתה שאין לה מה לעשות אלא לקבל ממש - וראיית הממשות עלתה לה במאמץ רב - לקבל ממש שהשטר אבד, וכי המשך החיפוש שלו יהיה כמו לא לצאת לעולם מאצטדיון המָרָקָנָה.

וכמו תמיד, ברגע שוויתרה על החיפוש, ופתחה את המגירה הקטנה של הממחטות כדי לשלוף ממחטה - והנה לפניה שטר־החליפין.

ואז, עייפה מן המאמץ לעמוד על ארבע, התיישבה האשה על המיטה וסתם ככה פרצה בבכי חרישי. הוא נשמע יותר כמו מלמול בעֲרָבִית. כבר 30 שנה לא בכתה, אבל עכשיו היא כל־כך עייפה. ואם זה בכלל בכי. זה לא היה בכי. זה היה משהו. לבסוף קינחה את אפה. אז חשבה כך: שהיא תאלץ את "הגורל" ויהיה לה גורל מפואר יותר. בכוח הרצון משיגים הכל, חשבה בלי טיפת שכנוע. והעניין הזה של להיות כבולה לגורל מסוים עלה על דעתה, כי על־כורחה כבר התחילה לחשוב על "זֶה".

אבל אז גם חשבה האשה את הדבר הבא: מאוחר מדי להיות בעלת גורל. היא חשבה שבהחלט היתה עושה כל סוג של החלפה עם אדם אחר. אז עלה על דעתה שאין לה עם מי להתחלף: תהיה מי שתהיה, היא היתה היא, ולא יכלה להפוך למישהו ייחודי אחר. כל אדם הוא ייחודי. גם גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר.

אבל כל מה שקרה לה עוד עדיף מלחוש את "זֶה". ו"זֶה" בא יחד עם הפרוזדורים הארוכים שאין מהם יציאה. "זֶה", עכשיו בלי שום בושה, היה הרעב המייסר של קרביה, רעב לכך שהאליל הלא־מושג שלה מהטלוויזיה יבעל אותה. היא לא החמיצה שום תוכנית שלו. ואז, אם כבר אינה יכולה להימנע מלחשוב עליו, לא נשאר לה אלא לתת לעצמה לחשוב עליו ולשוב ולהיזכר בפָּנים הנערתיות של רוברטו קארלוס, אהובי.

היא הלכה לשטוף את ידיה המלוכלכות מאבק וראתה את עצמה בראי. אז חשבה גברת שאוויֶר כך: "אם ארצה מאוד, אבל מאוד מאוד, הוא יהיה שלי לפחות ללילה אחד". היא האמינה במעורפל בכוח הרצון. שוב נקלעה לסבך החשק המעוּות והמוחנק.

אבל מי יודע? אולי אם תוותר על רוברטו קארלוס, דווקא אז יתרחשו העניינים בינו לבינה. גברת שאוויֶר שקעה זמן־מה בהרהורים על העניין. ואז העמידה פנים בערמומיות שהיא מוותרת על רוברטו קארלוס. אבל ידעה יפה מאוד שהוויתר המאגי מניב תוצאות חיוביות רק כשהוא ממשי ואינו אך תכסיס כאמצעי להשגה. הממשות תבעה הרבה מהאשה. היא בחנה את עצמה בראי לראות אם הפכו פניה לחייתיוֹת בהשפעת רגשותיה. אבל אלה היו פנים שלוות שכבר לפני זמן רב חדלו לשקף את רגשותיה. בכלל, פניה תמיד הביעו רק נימוס. וכעת הן בסך־הכל מסכה של אשה בת 70. ואז נראה לה פרצופה המאופר־קלות כפרצוף של ליצן. האשה כפתה על עצמה חיוך כדי לבדוק אם הוא משפר במשהו. הוא לא שיפר.

מבחוץ - ראתה בראי - היא משהו יבש כמו דְבֵלָה. אבל בִּפְנים היא לא שדופה. להיפך. בִּפְנים היא דומה לחניכיים לחות, רכות כמו חניכיים חסרות שיניים.

אז חיפשה מחשבה שתשרה עליה רוחניות או תשדוף אותה פעם אחת ולתמיד. ובגלל רוברטו קארלוס היתה האשה אפופה בצללים של החומר אשר בו היתה אלמונית לגמרי.

עמדה על רגליה בחדר־האמבטיה והיתה אלמונית כמו תרנגולת.

בשבריר של שנייה חטופה כמעט לא מודעת קלטה שכל בני־האדם אלמוניים. מפני שאיש אינו זולתו והזולת אינו מכיר את זולתו. ואז - אז האדם הוא אלמוני. ועכשיו היא כרוכה באותו בור עמוק וקטלני, במהפכת הגוף. גוף שאין רואים את קרקעיתו והוא חשכת הצללים הממאירים של יצריה החיים כמו לטאות ועכברושים. והכל לא בעִתו, פרי מחוץ לעונה? למה שאר הזקנות אף־פעם לא הזהירו אותה שזה עלול לקרות עד הסוף? אצל גברים זקנים בהחלט ראתה מבטים תאוותניים. אבל לא אצל זקנות. מחוץ לעונה. והיא חיה כאילו היא מישהו, היא, שהיא אף־אחד.

גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר היא אף־אחד.

אז רצתה שיהיו לה רגשות יפים ורומנטיים כלפי עדינוּת פניו של רוברטו קארלוס. אבל לא עלה בידה: העדינות שלו רק הוליכה אותה אל פרוזדור חשוך של חושניות. והקללה היתה התאוותנות. זה היה רעב שפל: היא רצתה לאכול את פיו של רוברטו קארלוס. היא לא היתה רומנטית, היא היתה גסת־רוח בתחום האהבה. שם בחדר־האמבטיה, מול הראי שמעל לכיור.

וגילה מוכתם ללא תקנה.

בלי לפחות מחשבה נשגבת אחת שתשמש לה כמוט היגוי ותאציל את קיומה.

אז התחילה להתיר את השיער האסוף ולסרק אותו. הוא היה זקוק לחידוש הצבע, השורשים הלבנים כבר ביצבצו. אז חשבה האשה כך: בחיים שלי אף־פעם לא היה קלַיימֶקס כמו בסיפורים שקוראים. הקליימקס הוא רוברטו קארלוס. שקועה בהרהורים סיכמה שהיא תמות בסתר כפי שחיה בסתר. אבל גם ידעה שכל מוות הוא בסתר.

ממצולות מותה העתידי ציירה בדמיונה שהיא רואה בראי את דמותו הנחשקת של רוברטו קארלוס, עם השיער הרך המתולתל שלו. הנה היא, שבויה בחשק מחוץ לעונה כמו יום הקיץ הזה בעיצומו של חורף. שבויה בסבך הפרוזדורים של אצטדיון המָרָקָנָה. שבויה בסוד הקטלני של הזְקֵנות. אלא שהיא לא היתה רגילה להיות בת 70, חסרה לה הפרקטיקה ולא היה לה שום ניסיון.

אז אמרה בקול רם וברור, כשהיא לגמרי לבדה:

— רוֹבֶּרטינְיוּ קארלינְיוּס.

והוסיפה עוד: אהובי. שמעה את קולה בפליאה, כאילו היא מתוודה לראשונה, בלי שום בושה או רגש אשמה, על משהו שלמעשה היה אמור להיות מביש. האשה חלמה־בהקיץ שייתכן כי רוֹבֶּרטינְיוּ לא ירצה לקבל את אהבתה, משום שהיא־עצמה היתה מודעת לכך שבאהבה הזאת יש רגשנות רבה מאוד, סָכָריניוּת חושנית ורעבתנית. ורוברטו קארלוס נראה כל־כך בתולי, כל־כך לא־מיני.

האִם שפתיה הצבועות קלות עדיין ראויות לנשיקה? או אולי מגעיל לנשק פה של זְקֵנה? היא בחנה את שפתיה־שלה מקרוב מאוד וללא מבע. וללא מבע גם פיזמה חרש את הפזמון החוזר של שירו המפורסם ביותר של רוברטו קארלוס: "בחורף הזה רוצֶה להתחמם אצלֵך, וכל השאר לעזאזל שילֵך".

ואז התקפלה פתאום גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר מעל לכיור כאילו היא מקיאה את נשמתה וקטעה את חייה באֵלם מרסק: מוכרחה! להימצא! דלת! יצייייייאה!

 

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

עוד על הספר

היכן היית בלילה קלאריס ליספקטור

בעקבות כבוד עצמי

גברת ז'וֹרז' ב. שאוויֶר פשוט לא היתה מסוגלת לומר איך נכנסה. לא דרך איזה שער ראשי. היה נדמה לה, החולמנית במעורפל, שהיא נכנסה דרך מין פתח צר בהריסות של אתר בנייה, כאילו נדחקה דרך חור שנוצר במיוחד בשבילה. העובדה היא שכאשר הבחינה בכך, כבר היתה בפנים.

וכאשר הבחינה בכך, קלטה שהיא ממש, ממש בפנים. היא התהלכה בלי סוף בחללים התת־קרקעיים של אצטדיון מָרָקָנָה, או לפחות הם נראו לה כמערות צרות המגיעות אל אולמות סגורים, וכאשר נפתחו האולמות, היה רק חלון אחד שפנה לאצטדיון. וזה, עזוּב צרוּב באותה שעה, הבהיק בשמש קיצונית של חום יוצא־דופן, ששרר באותו יום בעיצומו של חורף.

אז עברה האשה בפרוזדור אפל. וזה הוביל אותה לפרוזדור אחר אפל יותר. היה נדמה לה שהתקרה בחללים התת־קרקעיים נמוכה.

וכאן הוביל אותה הפרוזדור הזה לעוד פרוזדור וזה הוביל אותה לעוד פרוזדור.

היא פנתה בפינת הפרוזדור הריק. וכאן נתקלה בעוד פינה. שהובילה אותה לעוד פרוזדור שהגיע לעוד פינה.

אז המשיכה להיכנס אוטומטית לפרוזדורים שהגיעו כל הזמן לעוד פרוזדורים. איפה יכול להיות האולם של הרצאת הפתיחה? כי לידו היא אמורה למצוא את האנשים שקבעה להיפגש איתם. ייתכן שההרצאה כבר התחילה. היא עלולה להפסיד אותה, היא, שהשתדלה לא להחמיץ שום דבר תרבותי, שכן כך נשארה צעירה בִּפְנים, אם כי אפילו מבחוץ לא היה איש מנחש שהיא בת 70, כולם העריכו שהיא בת כ-57.

אבל עכשיו, כשהיא תועה בפיתולים הפנימיים והחשוכים של המָרָקָנָה, האשה כבר גוררת רגליים כבדות של קשישה.

ואז פגשה פתאום באחד הפרוזדורים גבר שצץ משום מקום ושאלה אותו על ההרצאה, והאיש אמר שאין לו מושג. אבל האיש הזה בירר אצל איש אחר, שגם הוא צץ לפתע מפינת הפרוזדור.

והאיש השני הזה מסר שראה ליד היציע הימני, בתוך־תוכו של האצטדיון הפתוח, "שתי נשים וגבר, אחת מהן באדום". לגברת שאוויֶר היה ספק אם זו אכן הקבוצה שאיתה היתה אמורה להיפגש לפני ההרצאה, ולמען האמת, כבר נעלמה ממנה הסיבה לכך שהיא מהלכת בלי סוף. על־כל־פנים, היא הלכה בעקבות האיש אל האצטדיון, ושם נעצרה מסוּנוורת במרחב הריק של אור פעור ואֵלֶם גלוי, באצטדיון עירום מרוקן מקרביו, בלי כדור ובלי כדורגל. בעיקר בלי קהל. היה שם קהל שאת קיומו קבע הרִיק של היעדרו המוחלט.

האם כבר נעלמו שתי הנשים והגבר באיזה פרוזדור?

אז אמר האיש בתעוזה מופרזת: "אני הולך לחפש בשבילך, גברת, ואמצא את האנשים האלה מה שלא יהיה, לא יכול להיות שהם התנדפו".

ואכן, שניהם ראו אותם מרחוק. אבל כעבור רגע הם שָׁבו ונעלמו. זה נראה כמו משחק ילדים שפרצי צחוק כבושים לועגים בו לגברת ז'ורז' ב. שאוויֶר.

אז נכנסה עם האיש לעוד פרוזדורים. וכאן נעלם גם האיש הזה באחת הפינות.

האשה כבר ויתרה על ההרצאה, שביסודו של דבר לא כל־כך עניינה אותה. רק שתצליח לצאת מסבך הדרכים ללא סוף. האם אין כאן דלת יציאה? אז הרגישה כאילו היא בתוך מעלית התקועה בין שתי קומות. האם אין כאן דלת יציאה?

ואז נזכרה פתאום בפרטים שמסרה לה החברה בטלפון: "זה פחות או יותר קרוב לאצטדיון מָרָקָנָה". לנוכח הזיכרון הזה הבינה את הטעות שעשתה, טעות של אדם פזור־נפש שדעתו מוסחת והוא שומע רק חלק מהדברים, והחלק האחר נבלע בתהום הנשייה. גברת שאוויֶר היתה מאוד לא מרוכזת. אם כך, המפגש אינו באצטדיון, רק קרוב אליו. ובכל־זאת גזר עליה גורלה העלוב ללכת לאיבוד בַּמבוך.

כן, אז החריף מאוד המאבק: היא רצתה בכל מאודה לצאת משם ולא ידעה איך, גם לא דרך איפה. ושוב צץ בפרוזדור האיש שחיפש את הקבוצה ושוב הבטיח לה שימצא אותה, כי לא יכול להיות שהם התנדפו. וזה בדיוק מה שאמר:

- לא יכול להיות שהם התנדפו!

אבל האשה יידעה אותו:

— אתה לא צריך יותר לטרוח ולחפש, באמת. תודה רבה לך, באמת. כי המקום שאני צריכה לפגוש בו את האנשים הוא לא בַּמָרָקָנָה.

האיש עצר מיד את הילוכו כדי להביט בה נבוך:

— אז מה את עושה כאן, גברת?

היא רצתה להסביר שככה זה בחיים שלה, אבל אפילו לא ידעה לְמה בעצם היא מתכוונת ב"ככה זה", גם לא ב"בחיים שלה", ולא ענתה כלל. האיש התעקש לקבל תשובה, ספק חשדני ספק זהיר: אז מה היא עושה כאן? כלום, אמרה האשה רק במחשבתה, ובאותו רגע כבר עמדה לקרוס מרוב עייפות. אבל לא ענתה לו, הניחה לו לחשוב שהיא משוגעת. חוץ מזה, היא אף־פעם לא הסבירה את מעשיה. היא ידעה שהאיש חושב שהיא משוגעת - ומי יאמר שהיא לא? כי האם לא חשה את הדבר ההוא, שהיא כינתה "זֶה" מתוך בושה? אם כי ידעה שמה שמכונה בריאות־הנפש שלה הוא בכי טוב ויכול להשתוות רק לבריאות הגוף שלה. בריאות גוף שעכשיו מעורערת, שכן היא בקושי גוררת רגליים מרוב שנות התהלכות במבוך. דרך הייסורים שלה. היא היתה לבושה בצמר עבה מאוד ונחנקה מיוזעת בחום בלתי־צפוי של שיא הקיץ, של אותו יום קיצי שהיה ליקוי של החורף. הרגליים כאבו לה, כאבו מִכּובד הצלב הישָׁן. כבר השלימה איכשהו עם כך שלעולם לא תצא מהמָרָקָנָה אלא תמות כאן מלב מותש.

ואז, וכמו תמיד, רק אחרי שהתייאשה מהדברים שרצתה, הם התממשו. מה שעלה על דעתה פתאום היה רעיון: "איזו זקנה מטומטמת אני". למה במקום להמשיך לשאול איפה קבוצת האנשים שאינה נמצאת כאן, היא לא מחפשת את האיש וחוקרת אותו איך יוצאים מהפרוזדורים האלה? כי מה שרצתה היה רק לצאת, לא לפגוש אף־אחד.

לבסוף מצאה את האיש, אחרי פנייה באחד הפרוזדורים. ודיברה אליו בקול מעט רועד וצרוד מרוב עייפות ומחשש שטיפחה תקוות־שווא. האיש החשדני הסכים חיש קל שבאמת מוטב שהיא תסתלק הביתה ואמר לה בדאגה: "עושה רושם שמשהו לא בסדר בראש שלך, גברת, אולי זה בגלל החום המשונה הזה".

ואחרי שאמר מה שאמר, האיש פשוט נכנס איתה לפרוזדור הראשון, ובפינה נגלו שני שערים רחבים פתוחים. סתם ככה? בקלות כזאת?

סתם ככה.

אז חשבה האשה, בלי להסיק שום מסקנה, שרק ממנה נבצר למצוא את דלת היציאה. גברת שאוויֶר היתה המומה רק מעט, ובו־בזמן מורגלת. לכל אדם בטח דרכו שלו לשוטט בלי סוף, וזה חלק מהגורל, שהיא לא ידעה אם היא מאמינה בו או לא.

והיתה מונית שעברה שם. היא עצרה אותה ואמרה לנהג, אגב ניסיון להשתלט על קולה, אשר נשמע יותר ויותר זקן ועייף:

— בחור, אני לא כל־כך יודעת מה הכתובת, שכחתי. אבל אני יודעת שהבית נמצא ברחוב אני־לא־זוכרת־איזה, אבל יש בו "גוּזמַאוּ", בפינת רחוב שאם אני לא טועה קוראים לו קולונל־לא־יודעת־מה.

הנהג הפגין סבלנות כמו כלפי ילד ואמר: "בסדר, אל תדאגי, נחפש בשקט רחוב שבאמצא יש בו 'גוּזמַאוּ' ובסוף 'קולונל'", והסתובב לאחור בחיוך, ואז קרץ לה קריצה של קנוניה שנראתה מגונה. הם יצאו לדרך בקפיצות שטילטלו את קרביה.

ואז פתאום זיהתה את האנשים שחיפשה, הם עמדו על מדרכה לפני בית גדול. יוצא איפוא שהתכלית היתה להגיע לכאן ולאו־דווקא להאזין להרצאה, שבשעה זו נשכחה כליל, מאחר שגברת שאוויֶר איבדה את דרכה אל המטרה. והיא לא ידעה לשם מה הלכה כל־כך הרבה. אז הבינה שכילתה את כוחותיה ורצתה להסתלק, ההרצאה הפכה לסיוט. ואז ביקשה מאשה חשובה ומוּכרת במעורפל, שהיתה לה מכונית עם נהג, שתסיע אותה הביתה, כי אינה מרגישה טוב בגלל החום המוזר. הנהג עמד להגיע רק כעבור שעה. אז התיישבה גברת שאוויֶר על כיסא שהציבו בשבילה בפרוזדור, היא ישבה נוקשה במחוך ההדוק שלה, מחוץ לאירוע התרבות שהתרחש מולה באולם הסגור. ולא נשמע ממנו שום רחש. התרבות לא כל־כך עניינה אותה. וכך ישבה לה בַּמבוכים של 60 שניות ו-60 דקות שיובילו אותה לשעה שלמה.

אז ניגשה האשה החשובה ואמרה כך: שההסעה מחכה לה בכניסה, אבל היא רוצה שגברת שאוויֶר תדע, שמאחר שהנהג הודיע שיגיע באיחור רב, הרי שלאור העובדה שגברת שאוויֶר לא מרגישה טוב, היא עצרה בשבילה את המונית הראשונה שראתה. למה לא עלה על דעתה של גברת שאוויֶר עצמה להזמין מונית, במקום להשלים עם כניעה לַנפתולים של זמן ההמתנה? אז הודתה לה גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר בשיא החביבות. גברת שאוויֶר היתה תמיד חביבה ומנומסת. היא נכנסה למונית ואמרה:

— לֶבְּלוֹן, תואיל בטובך.

מוחה היה חלול, היה נדמה לה שראשה שרוי בצוֹם.

תוך זמן קצר הבחינה שהם מסתובבים ומסתובבים אבל בסוף שוב ושוב חוזרים לאותה כיכר. למה אינם יוצאים ממנה? שוב אין דרך לצאת? בסופו של דבר הודה הנהג שאינו מכיר את האזור הדרומי של רִיוֹ, שהוא עובד רק באזור הצפוני. והיא לא ידעה איך להנחות אותו. צלב השנים הכביד עליה יותר ויותר, וחוסר המוצא החדש רק חידש את המאגיה השחורה של הפרוזדורים בַּמָרָקָנָה. לא היתה דרך להיפטר מהכיכר! אז אמר לה הנהג שתיקח מונית אחרת, והוא־עצמו אותת למונית שעברה במקום. היא הודתה באדיבות, היא נהגה באנשים בגינוני טקס, גם במכרים. נוסף לכך היתה חביבה מאוד. במונית החדשה אמרה בחשש:

— אם לא אכפת לך, אדוני, ניסע ללֶבְּלוֹן.

והם פשוט יצאו מיד מן הכיכר ועברו לרחובות אחרים.

ברגע שפתחה את דלת הדירה במפתח היה לה חשק, רק מנטלי ומדומיין, לפרוץ בבכי תמרורים. אבל היא לא היתה אדם שפורץ בבכי או מתלונן. היא הודיעה לעוזרת, כשעברה לידה, שהיא לא תקבל שיחות טלפון. הלכה ישר לחדר־השינה, פשטה את כל הבגדים, בלעה בלי מים גלולה, וחיכתה שזו תשפיע.

בינתיים עישנה. נזכרה שהחודש הוא אוגוסט, ואומרים שאוגוסט מביא מזל רע. אבל ספטמבר יגיע יום אחד כמו דלת יציאה. וספטמבר, בגלל איזושהי סיבה, היה חודש מאי: חודש קל יותר וצלול יותר. בעודה חושבת על כך במעורפל התנמנמה סוף־סוף ונרדמה.

כשהתעוררה כעבור שעות ראתה שיורד גשם דק וקפוא, הקור ששרר היה של להב סכין. עירומה במיטה קפאה מקור. אז חשבה שזְקֵנה עירומה היא דבר מוזר מאוד. נזכרה שהתכוונה לקנות צעיף צמר. הביטה בשעון: החנויות עוד יהיו פתוחות. עלתה למונית ואמרה:

— לאיפָּנֶמָה, תואיל בטובך.

האיש שאל:

— לאן? לגן הבוטני?

— לאיפָּנֶמָה, בבקשה - חזרה ואמרה האשה, מופתעת למדי. היה כאן האבסורד שבאי־הבנה מוחלטת: כי מה משותף למלים איפָּנֶמָה ו הגן הבוטני? אבל שוב חשבה במעורפל ש"ככה זה בחיים שלה".

היא סיימה מהר את הקנייה ומצאה את עצמה ברחוב שכבר החשיך, בלי שום דבר לעשות. כי מר ז'ורז' ב. שאוויֶר נסע יום קודם־לכן לסאו פאולו ויחזור רק מחר.

ואז, שוב בבית, בין לקיחת עוד גלולה כדי לישון ובין עשיית משהו אחר, בחרה באפשרות השנייה, כי נזכרה שעכשיו היא יכולה לחפש שוב את שטר־החליפין שאבד. המעט שהבינה היה שהנייר הזה שווה כסף. לפני יומיים חיפשה ביסודיות בכל הבית, ואפילו במטבח, אבל לשווא. עכשיו עלה על דעתה: ולמה לא מתחת למיטה? אולי. אז כרעה ברך על הרצפה. אבל מיד התעייפה מהישענות רק על הברכיים ונשענה גם על שתי הידיים.

אז שמה לב שהיא על ארבע.

כך נשארה זמן־מה, אולי שקועה בהרהורים, אולי לא. מי יודע, אולי התעייפה גברת שאוויֶר מלהיות יצור אנושי. עכשיו היא כלבה על ארבע. בלי שמץ אצילות. אבדה לה שארית גאוותה. על ארבע, אולי מהורהרת משהו. אבל מתחת למיטה היה רק אבק.

היא קמה במאמץ רב למדי של המִפרקים השחוקים וראתה שאין לה מה לעשות אלא לקבל ממש - וראיית הממשות עלתה לה במאמץ רב - לקבל ממש שהשטר אבד, וכי המשך החיפוש שלו יהיה כמו לא לצאת לעולם מאצטדיון המָרָקָנָה.

וכמו תמיד, ברגע שוויתרה על החיפוש, ופתחה את המגירה הקטנה של הממחטות כדי לשלוף ממחטה - והנה לפניה שטר־החליפין.

ואז, עייפה מן המאמץ לעמוד על ארבע, התיישבה האשה על המיטה וסתם ככה פרצה בבכי חרישי. הוא נשמע יותר כמו מלמול בעֲרָבִית. כבר 30 שנה לא בכתה, אבל עכשיו היא כל־כך עייפה. ואם זה בכלל בכי. זה לא היה בכי. זה היה משהו. לבסוף קינחה את אפה. אז חשבה כך: שהיא תאלץ את "הגורל" ויהיה לה גורל מפואר יותר. בכוח הרצון משיגים הכל, חשבה בלי טיפת שכנוע. והעניין הזה של להיות כבולה לגורל מסוים עלה על דעתה, כי על־כורחה כבר התחילה לחשוב על "זֶה".

אבל אז גם חשבה האשה את הדבר הבא: מאוחר מדי להיות בעלת גורל. היא חשבה שבהחלט היתה עושה כל סוג של החלפה עם אדם אחר. אז עלה על דעתה שאין לה עם מי להתחלף: תהיה מי שתהיה, היא היתה היא, ולא יכלה להפוך למישהו ייחודי אחר. כל אדם הוא ייחודי. גם גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר.

אבל כל מה שקרה לה עוד עדיף מלחוש את "זֶה". ו"זֶה" בא יחד עם הפרוזדורים הארוכים שאין מהם יציאה. "זֶה", עכשיו בלי שום בושה, היה הרעב המייסר של קרביה, רעב לכך שהאליל הלא־מושג שלה מהטלוויזיה יבעל אותה. היא לא החמיצה שום תוכנית שלו. ואז, אם כבר אינה יכולה להימנע מלחשוב עליו, לא נשאר לה אלא לתת לעצמה לחשוב עליו ולשוב ולהיזכר בפָּנים הנערתיות של רוברטו קארלוס, אהובי.

היא הלכה לשטוף את ידיה המלוכלכות מאבק וראתה את עצמה בראי. אז חשבה גברת שאוויֶר כך: "אם ארצה מאוד, אבל מאוד מאוד, הוא יהיה שלי לפחות ללילה אחד". היא האמינה במעורפל בכוח הרצון. שוב נקלעה לסבך החשק המעוּות והמוחנק.

אבל מי יודע? אולי אם תוותר על רוברטו קארלוס, דווקא אז יתרחשו העניינים בינו לבינה. גברת שאוויֶר שקעה זמן־מה בהרהורים על העניין. ואז העמידה פנים בערמומיות שהיא מוותרת על רוברטו קארלוס. אבל ידעה יפה מאוד שהוויתר המאגי מניב תוצאות חיוביות רק כשהוא ממשי ואינו אך תכסיס כאמצעי להשגה. הממשות תבעה הרבה מהאשה. היא בחנה את עצמה בראי לראות אם הפכו פניה לחייתיוֹת בהשפעת רגשותיה. אבל אלה היו פנים שלוות שכבר לפני זמן רב חדלו לשקף את רגשותיה. בכלל, פניה תמיד הביעו רק נימוס. וכעת הן בסך־הכל מסכה של אשה בת 70. ואז נראה לה פרצופה המאופר־קלות כפרצוף של ליצן. האשה כפתה על עצמה חיוך כדי לבדוק אם הוא משפר במשהו. הוא לא שיפר.

מבחוץ - ראתה בראי - היא משהו יבש כמו דְבֵלָה. אבל בִּפְנים היא לא שדופה. להיפך. בִּפְנים היא דומה לחניכיים לחות, רכות כמו חניכיים חסרות שיניים.

אז חיפשה מחשבה שתשרה עליה רוחניות או תשדוף אותה פעם אחת ולתמיד. ובגלל רוברטו קארלוס היתה האשה אפופה בצללים של החומר אשר בו היתה אלמונית לגמרי.

עמדה על רגליה בחדר־האמבטיה והיתה אלמונית כמו תרנגולת.

בשבריר של שנייה חטופה כמעט לא מודעת קלטה שכל בני־האדם אלמוניים. מפני שאיש אינו זולתו והזולת אינו מכיר את זולתו. ואז - אז האדם הוא אלמוני. ועכשיו היא כרוכה באותו בור עמוק וקטלני, במהפכת הגוף. גוף שאין רואים את קרקעיתו והוא חשכת הצללים הממאירים של יצריה החיים כמו לטאות ועכברושים. והכל לא בעִתו, פרי מחוץ לעונה? למה שאר הזקנות אף־פעם לא הזהירו אותה שזה עלול לקרות עד הסוף? אצל גברים זקנים בהחלט ראתה מבטים תאוותניים. אבל לא אצל זקנות. מחוץ לעונה. והיא חיה כאילו היא מישהו, היא, שהיא אף־אחד.

גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר היא אף־אחד.

אז רצתה שיהיו לה רגשות יפים ורומנטיים כלפי עדינוּת פניו של רוברטו קארלוס. אבל לא עלה בידה: העדינות שלו רק הוליכה אותה אל פרוזדור חשוך של חושניות. והקללה היתה התאוותנות. זה היה רעב שפל: היא רצתה לאכול את פיו של רוברטו קארלוס. היא לא היתה רומנטית, היא היתה גסת־רוח בתחום האהבה. שם בחדר־האמבטיה, מול הראי שמעל לכיור.

וגילה מוכתם ללא תקנה.

בלי לפחות מחשבה נשגבת אחת שתשמש לה כמוט היגוי ותאציל את קיומה.

אז התחילה להתיר את השיער האסוף ולסרק אותו. הוא היה זקוק לחידוש הצבע, השורשים הלבנים כבר ביצבצו. אז חשבה האשה כך: בחיים שלי אף־פעם לא היה קלַיימֶקס כמו בסיפורים שקוראים. הקליימקס הוא רוברטו קארלוס. שקועה בהרהורים סיכמה שהיא תמות בסתר כפי שחיה בסתר. אבל גם ידעה שכל מוות הוא בסתר.

ממצולות מותה העתידי ציירה בדמיונה שהיא רואה בראי את דמותו הנחשקת של רוברטו קארלוס, עם השיער הרך המתולתל שלו. הנה היא, שבויה בחשק מחוץ לעונה כמו יום הקיץ הזה בעיצומו של חורף. שבויה בסבך הפרוזדורים של אצטדיון המָרָקָנָה. שבויה בסוד הקטלני של הזְקֵנות. אלא שהיא לא היתה רגילה להיות בת 70, חסרה לה הפרקטיקה ולא היה לה שום ניסיון.

אז אמרה בקול רם וברור, כשהיא לגמרי לבדה:

— רוֹבֶּרטינְיוּ קארלינְיוּס.

והוסיפה עוד: אהובי. שמעה את קולה בפליאה, כאילו היא מתוודה לראשונה, בלי שום בושה או רגש אשמה, על משהו שלמעשה היה אמור להיות מביש. האשה חלמה־בהקיץ שייתכן כי רוֹבֶּרטינְיוּ לא ירצה לקבל את אהבתה, משום שהיא־עצמה היתה מודעת לכך שבאהבה הזאת יש רגשנות רבה מאוד, סָכָריניוּת חושנית ורעבתנית. ורוברטו קארלוס נראה כל־כך בתולי, כל־כך לא־מיני.

האִם שפתיה הצבועות קלות עדיין ראויות לנשיקה? או אולי מגעיל לנשק פה של זְקֵנה? היא בחנה את שפתיה־שלה מקרוב מאוד וללא מבע. וללא מבע גם פיזמה חרש את הפזמון החוזר של שירו המפורסם ביותר של רוברטו קארלוס: "בחורף הזה רוצֶה להתחמם אצלֵך, וכל השאר לעזאזל שילֵך".

ואז התקפלה פתאום גברת ז'ורז' ב. שאוויֶר מעל לכיור כאילו היא מקיאה את נשמתה וקטעה את חייה באֵלם מרסק: מוכרחה! להימצא! דלת! יצייייייאה!