לפלנד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לפלנד
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אידה קידר-מליץ, ילידת חיפה, אשת עסקים, סגנית נשיא לשעבר בחברת אלביט, בעלת תארים מתקדמים בניהול תעשייתי ובפילוסופיה. 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

האם להשלים עם היומיום השוחק, או למרוד? גיבורות הסיפורים בלפלנד נרמסות בידי משפחה דורסנית או מכות הגורל. צעירה שברחה ממשפחתה ובנתה לעצמה קריירה אקדמית מצליחה פוגשת שוב את אחותה שנשארה מאחור, והמפגש מטלטל את עולמה. עקרת בית כנועה מתפכחת ומתחילה למרוד כנגד המחנק שבחייה. אישה משתוקקת להתגבר על דימוי הגוף על מנת לחוות סוף-סוף ריגוש מיני. פסנתרנית שבן זוגה הולך ודועך.  אלו והאחרות - כולן דמויות עזות ביטוי, אחוזות סערה פנימית ותשוקת חיים וחופש, שואפות להימלט אל מקום אחר וטוב יותר. הקונפליקט כופה עליהן להחליט: האם לחיות עם מה שיש, או לנסות למצות את החיים עד תומם. חלקן זוכות ברגעים של חסד. אחרות עלולות להבין בתום המנוסה שהגיעו לארץ קרה של גלות רגשית.
 
בלפלנד נובלה אחת ושישה סיפורים קצרים, המשרטטים באופן כובש לב דמויות בלתי נשכחות והחלטות גורליות. בלשון רהוטה ומדויקת ובתשומת לב רבה לנימי הרגש, מוליכה הסופרת את דמויותיה אל מצבים קשים מנשוא שבהם יגלו את מחיר הצורך החזק שלהן למצות את החיים.

פרק ראשון

אימת אפרודיטה

הכביש רטוב וחלק, ערפל כבד מכסה את המרחב ואני לא רואה כלום. רוח צד אלימה מנענעת את המכונית ומסיטה אותה. אני אוחזת חזק בהגה בשתי ידיים עד שפרקי אצבעותי מלבינים. אלוהים, רק לצאת בשלום מהנסיעה האיומה הזאת. ענן כבד ירד על העולם ואני כנראה איבדתי את עשתונותי, כי אני נוסעת אל תוכו. למה בעצם? כי אמרת שאבוא? אז מה אם אמרת, האם אי פעם אפשר היה להאמין למילה שלך? האם אי פעם ספגתי ממך משהו מלבד זלזול, השפלה או בגידה?

אני לא רואה את הדרך. העולם מאותת לי שאסור לנסוע, לפחות לא היום. איזו טיפשה אני! איזו תמימה! כמה קל לעבוד עלי! רק אמרת שאת רוצה שאבוא וכבר אני בדרך. כמו ילדה קטנה שהבטיחו לה סוכריה. סיכוי גבוה שזו סוכריה מורעלת.

אני חייבת לעצור לרגע, לקחת פסק זמן מהסערה שבחוץ, הסערה שבתוכי לא נרגעת. מסעדת דרכים חסרת חן. שונאת כאלה, אבל לפחות יש כאן שירותים. הם נקיים יותר ממה שציפיתי, וזו כנראה ההפתעה הנעימה היחידה שמצפה לי היום. חלל המסעדה כמעט ריק, מעטים הנוסעים במזג אויר כזה. מעט המשוגעים שכאן הם כולם זוגות. כל זוג בשולחן משלו, במרחק ניכר מהאחרים. זוג אחד עם שני ילדים. רק אני לבדי. שקט פה. אולי בכל זאת נפתח כאן סיכוי לדף חדש. אם לא לדף חדש, לפחות לסוג של דיאלוג... צריך לפחות לבדוק, לא לפסול על הסף. אני לא מעזה לקחת את הקפה לדרך, מוכרחה שתי ידיים על ההגה. מוכרחה גם הפוגה מהנהיגה המלחיצה הזאת. אני מתיישבת ליד החלון. מעברו השני הכול עכור, לא רואים דרכו דבר, אבל שומעים היטב את הגשם. לפחות לא מעשנים כאן. אצלך כן, אני יודעת, וברור שלא זה העניין שהפריד בינינו, שמפריד בינינו... הקפה קר, כמה לא מפתיע, לפחות הקרואסון לא מתוק מדי.

את בטח מרוצה מעצמך, ממשיכה להקדים אותי בשלושה צעדים כדי להנחית עלי את המכה הבאה. המכות שלך תמיד מפתיעות, תמיד מכאיבות. ואני, מטומטמת שכמותי, למרות היומרה להיות אדם קר רוח ורציונלי, למרות כל מה שבניתי במשך השנים האלה, נופלת מחדש בפח, נשלטת בידי התקף רגשני מטופש.

אבל אני חייבת לנסוע, כי אחרת לא אסלח לעצמי. אם לא אסע, לעולם לא אדע אם זה היה אמיתי, הספק יאכל אותי, וגם אז לא אסלח לעצמי.

חוזרת למכונית. הגשם מתגבר. היקום זועק שזאת טעות איומה, שלא אתפתה לדרך הזאת, שזאת מלכודת מוות. אני לא מרפה. אני נוסעת. אולי הפעם זה יהיה אחרת. אולי הצינה תתחיל לפוג, אולי תירקם בחוט דקיק התחלה של קשר. לכל היותר אחזור שוב חבולה, עם הזנב בין הרגליים. זה שוב ירגיז, שוב יכאב, אבל אעמוד בזה. אני מבולבלת. אני חזקה. אני אקום מההריסות, כמו שקמתי בעבר, אבל אדע שלפחות ניסיתי.

חלק ראשון: שמחה
1.

ילדה צריכה להיות יפה. צריך להיות לה שיער בלונדיני חלק־חלק וארוך. במקרים מאוד מיוחדים מותר שהוא יהיה גלי, אבל גלים גדולים, פתוחים, לא תלתלים וחס וחלילה לא מקורזל. צריכות להיות לה עיניים תכולות, או כחולות, גדולות־גדולות, שמי שיסתכל לתוכן ירגיש שהוא צולל לתוך בריכות עמוקות ולא ירצה לצאת. צריך שיהיה לה עור חלק מבהיק, לא בהיר מדי, די שזוף, בטח לא עם נמשים. ושלא יהיו לה שום שערות שחורות, אפילו לא דקיקות, מעל לשפה העליונה. האף שלה צריך להיות קטן וסולד, הפה שלה מתוק וורוד ממש, צבע יותר יפה מכל השפתונים שבעולם. כשהיא מחייכת צריכות להיות לה גומות חן, ומי שיראה את החיוך שלה לא יוכל להוריד ממנו את העיניים.

היא צריכה להיות רזה, לא יותר מדי, ודי גבוהה, וככה כאשר היא תגדל יהיה לה גוף של בחורה יפה, עם מותניים דקיקים וציצים בולטים וזקופים וגם טוסיק מורם, ולמרות הצניעות שלה אי אפשר יהיה שלא להבחין בהם. היא צריכה ללבוש שמלות יפות ונקיות, לא חשופות מדי, אבל היופי שלה יבלוט גם בהן, אפילו עוד יותר. היא צריכה להיות זקופה, עם רגליים ארוכות וקרסוליים דקיקים וההליכה שלה קלילה ועדינה, כמו של איילה. ותמיד־תמיד היא תיראה צחה, כי שום לכלוך או זיעה לא נדבקים אליה. והיא אף פעם לא שמה את היד שלה איפה שאסור, אפילו לא בלילה מתחת לשמיכה, כשאף אחד לא רואה. היא צריכה להיות שקטה ומנומסת. הצחוק שלה צריך להיות עדין, כמו דנדון פעמונים, כל כך מתוק שמתגעגעים אליו כשהוא נפסק. מותר לה לבכות, אבל בדמעות עדינות שלא יכערו את פניה. היא צריכה לאהוב פרחים, וגם פרפרים, כלבלבים, חתולים וציפורים. היא תלמידה טובה, אבל לא יותר מדי, ורק במקצועות של בנות. לא בחשבון ולא במדעים. המורים אוהבים אותה כי היא שקטה ותמיד מתנהגת יפה. אם היא לא מבינה משהו בלימודים היא יכולה לשאול את אבא, והוא אף פעם לא יכעס עליה שהיא חושבת שהיא חכמה גדולה ומתנשאת. ואפילו אם במקרה היא יודעת משהו שאבא לא יודע, היא לא תגיד את זה. היא תשמור על הכבוד של אבא כי צריך לכבד את ההורים. היא מכינה את עצמה לתפקיד של אישה, כי בטח יהיו המון בחורים שירצו להתחתן איתה. היא לא מסתובבת עם בנים רעים. היא שומרת על עצמה. הארון שלה תמיד מסודר והיא גם יודעת לנקות ולבשל ולאפות עוגות מאוד טעימות, כי אלה דברים שמאוד חשוב ללמוד כדי להיות אישה.

היא אף פעם לא מבקשת כלום מההורים שלה, אבל הם כל כך גאים בה ואוהבים אותה שהם ממילא קונים לה כל דבר שנדמה להם שהיא רוצה ומרשים לה כל דבר. והיא רק אומרת בקולה הפעמוני "תודה רבה, אבא ואמא, ממש יפה מצדכם," וזה רק גורם להם לאהוב אותה עוד יותר. על ילדה כזאת אבא לא כועס שהיא תופסת את חדר האמבטיה יותר מדי זמן, הוא לא בועט בדלת הסגורה וצורח לה שתרד כבר מכיסא המלכות ואפשר לחשוב מה בכלל יש לה להסתיר ומי בכלל מעוניין לראות את הגוף שלה.

ילדה שהיא לא כזאת, באופן כל כך בולט איננה כזאת, היא מסכנה חסרת מזל. את זה שמחה יודעת באופן אישי. לפעמים היא חושבת שאולי היה עדיף שתיוולד בן. לפעמים אפילו נדמה לה שבאופן מאוד נסתר היא קצת בן. עם השיער השחור שלה והתלתלים הסמיכים, עם האף הבולט והעיניים הקטנות הכהות, עם התחלה של כאילו שפם מעל לשפה העליונה, עם כתם הלידה המכוער והשעיר במעלה הישבן השמאלי, עם שרירי השוקיים התפוחים והציצים שבקושי צומחים, כל הזמן היא בודקת מול הראי באמבטיה אם הם גדלו עוד קצת, אבל הם לא. כן, גם עם השכל ללימודים. וגם עם ההתחצפות לאבא. וגם עם מה שהיד שלה עושה בלילה מתחת לשמיכה. אומנם לבשל ולנקות היא כן יודעת ואוהבת, אבל רק אמא מעריכה את זה, וזה לבד לא שווה כלום.

נדמה לשמחה שהילדות המושלמות הן נדירות. היא פגשה אחת כזאת אולי רק בספר, נניח בת' מ"נשים קטנות", למרות שהיא עצמה דווקא דומה לג'ו. ואז היא מבינה: לא כל התכונות של הנסיכות חשובות באותה מידה. הכי חשובות הן התכונות של המראה החיצוני. למשל רונית, אין בה שום אצילות, שום צניעות, שום חריצות, והיא חוצפנית ורעת לב. רק את התכונות שקשורות ליופי יש לה. מה זה יש לה — אי אפשר להוריד ממנה את העיניים מרוב שהיא יפה, ואפילו הציצים שלה התחילו לגדול יותר מהר משל שמחה והיא חייבת חזייה, למרות שהיא יותר צעירה. מסתבר שהיופי הוא מה שנחוץ כדי להסתדר בחיים, ושאר התכונות הטובות לא הכרחיות. הרי רונית מסתובבת עם כל מיני בנים גדולים, ועובדה שאבא ממש מעריץ אותה ואמא לא אומרת לה כלום. רק על שמחה אבא מסתכל כאילו היא מגעילה אותו. רק לה הוא מחטיף על כל שטות.

2.

שמחה ניגשה אל אחות בית הספר, שמדדה לה חום ושלחה אותה הביתה באמצע יום הלימודים. היא רעדה מקור, למרות שהשמש יקדה. הדרך הקצרה התארכה וראשה התפוצץ מכאב. רצתה כל כך להגיע כבר, לפתוח את הדלת וליפול לזרועותיה של אמא, שתחבק אותה ותרגיע ותדאג לה ותגיד לה ללכת ישר למיטה ותשאל מה היא רוצה לאכול; אבל שמחה לא יכולה אפילו לחשוב על אוכל, היא רק רוצה למיטה; ואמא תגיד: אבל לשתות את מוכרחה, ותשאל מה להכין לה ושמחה תבקש תה. אמא תכין תה בכוס הוורודה, והתה יהיה פושר בדיוק כמו ששמחה אוהבת, לא חם מדי ולא קר מדי, ואמא תמתיק אותו בדבש ותביא לשמחה למיטה ותשב לידה ותלטף אותה ותפנק אותה ובבת־אחת הכול יהיה יותר טוב.

כשהגיעה סוף סוף הביתה, שלפה את המפתח ופתחה את הדלת, התאכזבה מכך שאמא לא מיהרה לקראתה. לרגע נראה היה שאין איש בבית, אבל אז החלו להישמע מן הקומה העליונה קולות רמים וחבטות עזות. הקולות היו חזקים אך עמומים, כי בקעו מאחורי דלת סגורה. אלוהים, מישהו פרץ לבית והוא תוקף את אמא. שמחה רצתה לעלות ולהציל את אמא אבל רגליה נתקעו כאחוזות שיתוק. זה היה מפחיד מדי עבור ילדה בת שלוש־עשרה. החליטה להתקשר למשטרה, כן, זה נראה הדבר הנכון לעשות. הרימה את השפופרת אבל לפני שהתחילה לחייג זיהתה את קולו של אביה. רק קולותיהם של אמה ואביה. שום תוקף זר. ולמרות שהקולות היו רמים מאוד, ממש צעקות, שמחה לא יכלה לפענח מה הם אומרים. לעלות להאזין מעבר לדלת חדר השינה היא לא העזה.

למה הם מסתגרים בחדר כשהם לבד בבית. למה הם צורחים. אמא של שמחה צווחה משפטים ארוכים ספוגי בכי בגרון צרוד. הנביחות הקצרות של אביה חתכו את האוויר בסכין. הצרחות לוו בדפיקות וחבטות כאילו מטיחים חפצים ברצפה. אבא מרביץ לאמא. אף פעם לא ראתה את אבא מכה את אמא. היתה בטוחה שרק אליה, אל שמחה, הוא נטפל, אבל עכשיו היתה בטוחה שזה מה שקורה. לא היה לה מושג על מה הם רבים, אבל היה ברור שזה הריב של החיים שלהם. הם רבים לפעמים, אבל אף פעם לא בצורה כזאת. או שאולי הם רבים ככה רק כשהבנות לא בבית. איך אמא יכולה לשאת את זה? לא, שמחה היתה די בטוחה שזה מעולם לא קרה קודם. אבל יותר משבער לה לדעת מה קרה, מה גרם לכל זה, היה לה דחוף לברוח. להספיק לברוח, לפני שאביה יפתח בחמת זעמו את דלת חדר השינה, ייצא, יגלה אותה ויכתוש גם אותה.

יצאה מהבית על בהונות, סגרה את הדלת מאחוריה בשקט ונעלה אותה. פתאום נמצא לה כוח והיא רצה מתנשפת מבלי לדעת לאן, עד אשר מצאה את עצמה בגינה הציבורית. באפיסת כוחות נשכבה על ספסל מתחת לעץ. אט אט נרגעה נשימתה. היא ראתה מול עיניה את אבא מסתובב בבית כחיה טורפת, מצליף באמא, ואמא אפילו לא מנסה לברוח, רק כורעת, מתקפלת כמו שבלול, פניה אסופות אל ברכיה, מגנה על ראשה בידיה ומתייפחת, ואז אבא הופך את הבית בחיפוש אחר שמחה, משליך על הרצפה שמיכות, כריות, ספרים, את הבובות שעל מיטתה, בעוד היא מתחבאת בארון שמתחת לכיור המטבח, ליד פח האשפה, וחוסמת את פיה בכף ידה כדי שנשימותיה לא יסגירו אותה. אבא יוצא מן הבית ומתחבק ומתנשק עם אישה זרה מפורכסת מאוד, דומה קצת לאשתו של הבוס שלו. כשהם יתגרשו היא מוכרחה להישאר עם אמא ולא איתו. ככה שתיהן ייפטרו מהמכות האיומות שלו. שרונית תישאר איתו, לה הוא אף פעם לא מרביץ, כאילו הוא מפחד ממנה. הקרירות והרעד חודרים לעצמותיה והיא פוקחת את עיניה. מאוחר. הלימודים כבר הסתיימו מזמן, צריך לחזור הביתה. נכנסה הביתה בחשש, אבל הכול היה שקט. רק אמא היתה בבית. היא נראתה נורא. ישובה ליד שולחן המטבח, עיניה הקרות בוהות בקיר מבלי לראות דבר, שערה סתור, עיניה אדומות וציפורניה מטופפות בעצבנות על שולחן המטבח. שמחה אמרה שלום הכי כרגיל אבל לא נראה שאמא הרגישה בה. הלכה לחדרה, למיטה. תהתה אם אמא תתאושש. היא בטח תתאושש, מבוגרים תמיד מתאוששים, אבל שמחה רצתה שזה יקרה עכשיו, שאמא תרגיש עכשיו ששמחה חולה. שהיא תחבק את שמחה ותטפל בילדתה. שהחיבוק ינחם את שתיהן, ישכיח את כל מה שקרה ויבטיח שהן תהיינה בנות ברית לעולמים.

3.

כשפורסמו המודעות שבישרו על הופעתה הצפויה של ריטה, היה היישוב הדרומי הקטן כמרקחה. ריטה, עם הקול הגדול וההופעה הנועזת, עם השיער השחור הפרוע, הנשיות החצופה והכתפייה הנשמטת. עם המנעד העצום של צלילים, תנועות ורגשות. ההופעה המתקרבת הפכה לשיחת היום. היה ברור שהכרטיסים ייחטפו מיד עם פתיחת הקופות. נשים, גברים, נערות ונערים, כולם צבאו על הקופות.

שמחה העריצה את ריטה מהרגע הראשון שבו ראתה אותה בטלוויזיה. ריטה היתה ההוכחה המפתיעה כי גם לבנות שלא ניחנו בפני מלאך ובשיער רך ובהיר, יש סיכוי. לא סתם סיכוי: ריטה היתה התגלמות הביטחון העצמי, התגלמות הניצחון. בשיריה חגגה את האהבות, התשוקות, התסכולים, האכזבות, הפחדים, ותמיד יצאה וידה על העליונה. היא שרה ישירות אל לבה של שמחה, קוראת תיגר על ביישנותה החונקת וממטירה עליה הבטחות לחיים אמיתיים, חיים של תעוזה, תשוקה כמו בסרטים ואהבה גדולה מהחיים. ההבטחות של ריטה נלחמו נגד האהבות הנכזבות שנחוו בדד בלב הכואב, מבלי שהבן שאהבה יידע עליהן דבר. ההבטחות של ריטה נאבקו נגד מפח הנפש היומיומי מול המראה בחדר האמבטיה, נוכח הכישלון להתנועע בסקסיות כמו ריטה, למלא כמו ריטה את המחשוף, ולו בעזרת גרביים תחובים בתוך החזייה; זאת למרות ששמחה הקפידה לאכול המון שקדים, כי היא קראה בספר צרפתי אחד ששקדים מנפחים את השדיים.

כנגד האכזבות החוזרות ונשנות של שמחה מהמראה החיצוני שלה, ריטה היתה סמל המאבק העיקש. היא בישרה את הסיכוי לניצחון על הגורל האכזר, גם אם ניצחון זה נראה עדיין רחוק.

השאלה היתה אם אבא של שמחה ירשה לה ללכת להופעה החד־פעמית. שמחה קיוותה שהוא ישתכנע בזכות אמא של נעמי, שאמרה שההופעה של ריטה היא דרך נהדרת לחגוג את התחלת כיתה י', והציעה לרכוש את הכרטיסים גם עבור שמחה וחברה נוספת. כל הסיכויים שאבא לא יסכים, וכדי ששמחה לא תנדנד לו הוא גם יחטיף לה כמו שהוא יודע, כי זו לדעתו הדרך להעביר את המסר שלו באופן הכי ברור. אבל אולי בכל זאת יש סיכוי. כי אולי אבא לא ירצה להיראות קמצן בפני אמא של נעמי. אין מצב שאבא מיד יסכים. הוא תמיד אומר שהוא צריך לחשוב. מה כבר יש לו לחשוב. זה לא שהם עניים או משהו. אבל הוא יגיד שזה בזבוז. שצריך לחשוב טוב לפני שמוציאים כל כך הרבה כסף על כרטיס להופעה, שחובתו לרסן את שמחה ולחנך אותה. ועד שהוא יגמור לחשוב, אמא של נעמי כבר תקנה את הכרטיסים, ושמחה תיאלץ לשבת לבד, בכסא נידח בקצה הרחוק של האולם. לבקש מאמא — על זה בכלל אין מה לדבר. אמא לא קובעת כלום בבית, ואם היא תעז לפתוח פה ולחלוק על אבא היא תחטוף באבי־אביה. ובכלל, אמא כל הזמן תקועה בחדר השינה עם המיגרנות שלה. שמחה חושבת שיש עוד שיטה לשכנע את אבא: אם, למשל, היא תציע שגם רונית תלך להופעה. לרונית אבא מסכים כל דבר. אבל שמחה מעדיפה למות ולא להציע שרונית תבוא להופעה איתה ועם החברות שלה. אם רונית תרצה, שתמצא עם מי ללכת ולא תהרוס לשמחה.

אם יש מישהי בבית הזה שבאמת צריך לחנך אותה, זו רונית. היא באמת חיה בבית כמו נסיכה. לה אבא אף פעם לא מרביץ. אפילו השם שבחרו לה הוא יפה ומודרני, לא שם מיושן של דודה שהיא בכלל לא הכירה. בסוף שמחה תלשין עליה שהיא מבריזה מבית הספר. פלא שעוד לא התקשרו להגיד את זה להורים. או שהתקשרו וזה לא בראש שלהם. שמחה יודעת שזה לא יקרה, היא לא תלשין על רונית. וזה גם לא משנה כי אף אחד לא יכול על רונית. היא עושה מה שבראש שלה ומצפצפת על כל העולם.

*המשך הפרק בספר המלא*

אידה קידר-מליץ, ילידת חיפה, אשת עסקים, סגנית נשיא לשעבר בחברת אלביט, בעלת תארים מתקדמים בניהול תעשייתי ובפילוסופיה. 

ראיון "ראש בראש"

לפלנד אידה קידר-מליץ

אימת אפרודיטה

הכביש רטוב וחלק, ערפל כבד מכסה את המרחב ואני לא רואה כלום. רוח צד אלימה מנענעת את המכונית ומסיטה אותה. אני אוחזת חזק בהגה בשתי ידיים עד שפרקי אצבעותי מלבינים. אלוהים, רק לצאת בשלום מהנסיעה האיומה הזאת. ענן כבד ירד על העולם ואני כנראה איבדתי את עשתונותי, כי אני נוסעת אל תוכו. למה בעצם? כי אמרת שאבוא? אז מה אם אמרת, האם אי פעם אפשר היה להאמין למילה שלך? האם אי פעם ספגתי ממך משהו מלבד זלזול, השפלה או בגידה?

אני לא רואה את הדרך. העולם מאותת לי שאסור לנסוע, לפחות לא היום. איזו טיפשה אני! איזו תמימה! כמה קל לעבוד עלי! רק אמרת שאת רוצה שאבוא וכבר אני בדרך. כמו ילדה קטנה שהבטיחו לה סוכריה. סיכוי גבוה שזו סוכריה מורעלת.

אני חייבת לעצור לרגע, לקחת פסק זמן מהסערה שבחוץ, הסערה שבתוכי לא נרגעת. מסעדת דרכים חסרת חן. שונאת כאלה, אבל לפחות יש כאן שירותים. הם נקיים יותר ממה שציפיתי, וזו כנראה ההפתעה הנעימה היחידה שמצפה לי היום. חלל המסעדה כמעט ריק, מעטים הנוסעים במזג אויר כזה. מעט המשוגעים שכאן הם כולם זוגות. כל זוג בשולחן משלו, במרחק ניכר מהאחרים. זוג אחד עם שני ילדים. רק אני לבדי. שקט פה. אולי בכל זאת נפתח כאן סיכוי לדף חדש. אם לא לדף חדש, לפחות לסוג של דיאלוג... צריך לפחות לבדוק, לא לפסול על הסף. אני לא מעזה לקחת את הקפה לדרך, מוכרחה שתי ידיים על ההגה. מוכרחה גם הפוגה מהנהיגה המלחיצה הזאת. אני מתיישבת ליד החלון. מעברו השני הכול עכור, לא רואים דרכו דבר, אבל שומעים היטב את הגשם. לפחות לא מעשנים כאן. אצלך כן, אני יודעת, וברור שלא זה העניין שהפריד בינינו, שמפריד בינינו... הקפה קר, כמה לא מפתיע, לפחות הקרואסון לא מתוק מדי.

את בטח מרוצה מעצמך, ממשיכה להקדים אותי בשלושה צעדים כדי להנחית עלי את המכה הבאה. המכות שלך תמיד מפתיעות, תמיד מכאיבות. ואני, מטומטמת שכמותי, למרות היומרה להיות אדם קר רוח ורציונלי, למרות כל מה שבניתי במשך השנים האלה, נופלת מחדש בפח, נשלטת בידי התקף רגשני מטופש.

אבל אני חייבת לנסוע, כי אחרת לא אסלח לעצמי. אם לא אסע, לעולם לא אדע אם זה היה אמיתי, הספק יאכל אותי, וגם אז לא אסלח לעצמי.

חוזרת למכונית. הגשם מתגבר. היקום זועק שזאת טעות איומה, שלא אתפתה לדרך הזאת, שזאת מלכודת מוות. אני לא מרפה. אני נוסעת. אולי הפעם זה יהיה אחרת. אולי הצינה תתחיל לפוג, אולי תירקם בחוט דקיק התחלה של קשר. לכל היותר אחזור שוב חבולה, עם הזנב בין הרגליים. זה שוב ירגיז, שוב יכאב, אבל אעמוד בזה. אני מבולבלת. אני חזקה. אני אקום מההריסות, כמו שקמתי בעבר, אבל אדע שלפחות ניסיתי.

חלק ראשון: שמחה
1.

ילדה צריכה להיות יפה. צריך להיות לה שיער בלונדיני חלק־חלק וארוך. במקרים מאוד מיוחדים מותר שהוא יהיה גלי, אבל גלים גדולים, פתוחים, לא תלתלים וחס וחלילה לא מקורזל. צריכות להיות לה עיניים תכולות, או כחולות, גדולות־גדולות, שמי שיסתכל לתוכן ירגיש שהוא צולל לתוך בריכות עמוקות ולא ירצה לצאת. צריך שיהיה לה עור חלק מבהיק, לא בהיר מדי, די שזוף, בטח לא עם נמשים. ושלא יהיו לה שום שערות שחורות, אפילו לא דקיקות, מעל לשפה העליונה. האף שלה צריך להיות קטן וסולד, הפה שלה מתוק וורוד ממש, צבע יותר יפה מכל השפתונים שבעולם. כשהיא מחייכת צריכות להיות לה גומות חן, ומי שיראה את החיוך שלה לא יוכל להוריד ממנו את העיניים.

היא צריכה להיות רזה, לא יותר מדי, ודי גבוהה, וככה כאשר היא תגדל יהיה לה גוף של בחורה יפה, עם מותניים דקיקים וציצים בולטים וזקופים וגם טוסיק מורם, ולמרות הצניעות שלה אי אפשר יהיה שלא להבחין בהם. היא צריכה ללבוש שמלות יפות ונקיות, לא חשופות מדי, אבל היופי שלה יבלוט גם בהן, אפילו עוד יותר. היא צריכה להיות זקופה, עם רגליים ארוכות וקרסוליים דקיקים וההליכה שלה קלילה ועדינה, כמו של איילה. ותמיד־תמיד היא תיראה צחה, כי שום לכלוך או זיעה לא נדבקים אליה. והיא אף פעם לא שמה את היד שלה איפה שאסור, אפילו לא בלילה מתחת לשמיכה, כשאף אחד לא רואה. היא צריכה להיות שקטה ומנומסת. הצחוק שלה צריך להיות עדין, כמו דנדון פעמונים, כל כך מתוק שמתגעגעים אליו כשהוא נפסק. מותר לה לבכות, אבל בדמעות עדינות שלא יכערו את פניה. היא צריכה לאהוב פרחים, וגם פרפרים, כלבלבים, חתולים וציפורים. היא תלמידה טובה, אבל לא יותר מדי, ורק במקצועות של בנות. לא בחשבון ולא במדעים. המורים אוהבים אותה כי היא שקטה ותמיד מתנהגת יפה. אם היא לא מבינה משהו בלימודים היא יכולה לשאול את אבא, והוא אף פעם לא יכעס עליה שהיא חושבת שהיא חכמה גדולה ומתנשאת. ואפילו אם במקרה היא יודעת משהו שאבא לא יודע, היא לא תגיד את זה. היא תשמור על הכבוד של אבא כי צריך לכבד את ההורים. היא מכינה את עצמה לתפקיד של אישה, כי בטח יהיו המון בחורים שירצו להתחתן איתה. היא לא מסתובבת עם בנים רעים. היא שומרת על עצמה. הארון שלה תמיד מסודר והיא גם יודעת לנקות ולבשל ולאפות עוגות מאוד טעימות, כי אלה דברים שמאוד חשוב ללמוד כדי להיות אישה.

היא אף פעם לא מבקשת כלום מההורים שלה, אבל הם כל כך גאים בה ואוהבים אותה שהם ממילא קונים לה כל דבר שנדמה להם שהיא רוצה ומרשים לה כל דבר. והיא רק אומרת בקולה הפעמוני "תודה רבה, אבא ואמא, ממש יפה מצדכם," וזה רק גורם להם לאהוב אותה עוד יותר. על ילדה כזאת אבא לא כועס שהיא תופסת את חדר האמבטיה יותר מדי זמן, הוא לא בועט בדלת הסגורה וצורח לה שתרד כבר מכיסא המלכות ואפשר לחשוב מה בכלל יש לה להסתיר ומי בכלל מעוניין לראות את הגוף שלה.

ילדה שהיא לא כזאת, באופן כל כך בולט איננה כזאת, היא מסכנה חסרת מזל. את זה שמחה יודעת באופן אישי. לפעמים היא חושבת שאולי היה עדיף שתיוולד בן. לפעמים אפילו נדמה לה שבאופן מאוד נסתר היא קצת בן. עם השיער השחור שלה והתלתלים הסמיכים, עם האף הבולט והעיניים הקטנות הכהות, עם התחלה של כאילו שפם מעל לשפה העליונה, עם כתם הלידה המכוער והשעיר במעלה הישבן השמאלי, עם שרירי השוקיים התפוחים והציצים שבקושי צומחים, כל הזמן היא בודקת מול הראי באמבטיה אם הם גדלו עוד קצת, אבל הם לא. כן, גם עם השכל ללימודים. וגם עם ההתחצפות לאבא. וגם עם מה שהיד שלה עושה בלילה מתחת לשמיכה. אומנם לבשל ולנקות היא כן יודעת ואוהבת, אבל רק אמא מעריכה את זה, וזה לבד לא שווה כלום.

נדמה לשמחה שהילדות המושלמות הן נדירות. היא פגשה אחת כזאת אולי רק בספר, נניח בת' מ"נשים קטנות", למרות שהיא עצמה דווקא דומה לג'ו. ואז היא מבינה: לא כל התכונות של הנסיכות חשובות באותה מידה. הכי חשובות הן התכונות של המראה החיצוני. למשל רונית, אין בה שום אצילות, שום צניעות, שום חריצות, והיא חוצפנית ורעת לב. רק את התכונות שקשורות ליופי יש לה. מה זה יש לה — אי אפשר להוריד ממנה את העיניים מרוב שהיא יפה, ואפילו הציצים שלה התחילו לגדול יותר מהר משל שמחה והיא חייבת חזייה, למרות שהיא יותר צעירה. מסתבר שהיופי הוא מה שנחוץ כדי להסתדר בחיים, ושאר התכונות הטובות לא הכרחיות. הרי רונית מסתובבת עם כל מיני בנים גדולים, ועובדה שאבא ממש מעריץ אותה ואמא לא אומרת לה כלום. רק על שמחה אבא מסתכל כאילו היא מגעילה אותו. רק לה הוא מחטיף על כל שטות.

2.

שמחה ניגשה אל אחות בית הספר, שמדדה לה חום ושלחה אותה הביתה באמצע יום הלימודים. היא רעדה מקור, למרות שהשמש יקדה. הדרך הקצרה התארכה וראשה התפוצץ מכאב. רצתה כל כך להגיע כבר, לפתוח את הדלת וליפול לזרועותיה של אמא, שתחבק אותה ותרגיע ותדאג לה ותגיד לה ללכת ישר למיטה ותשאל מה היא רוצה לאכול; אבל שמחה לא יכולה אפילו לחשוב על אוכל, היא רק רוצה למיטה; ואמא תגיד: אבל לשתות את מוכרחה, ותשאל מה להכין לה ושמחה תבקש תה. אמא תכין תה בכוס הוורודה, והתה יהיה פושר בדיוק כמו ששמחה אוהבת, לא חם מדי ולא קר מדי, ואמא תמתיק אותו בדבש ותביא לשמחה למיטה ותשב לידה ותלטף אותה ותפנק אותה ובבת־אחת הכול יהיה יותר טוב.

כשהגיעה סוף סוף הביתה, שלפה את המפתח ופתחה את הדלת, התאכזבה מכך שאמא לא מיהרה לקראתה. לרגע נראה היה שאין איש בבית, אבל אז החלו להישמע מן הקומה העליונה קולות רמים וחבטות עזות. הקולות היו חזקים אך עמומים, כי בקעו מאחורי דלת סגורה. אלוהים, מישהו פרץ לבית והוא תוקף את אמא. שמחה רצתה לעלות ולהציל את אמא אבל רגליה נתקעו כאחוזות שיתוק. זה היה מפחיד מדי עבור ילדה בת שלוש־עשרה. החליטה להתקשר למשטרה, כן, זה נראה הדבר הנכון לעשות. הרימה את השפופרת אבל לפני שהתחילה לחייג זיהתה את קולו של אביה. רק קולותיהם של אמה ואביה. שום תוקף זר. ולמרות שהקולות היו רמים מאוד, ממש צעקות, שמחה לא יכלה לפענח מה הם אומרים. לעלות להאזין מעבר לדלת חדר השינה היא לא העזה.

למה הם מסתגרים בחדר כשהם לבד בבית. למה הם צורחים. אמא של שמחה צווחה משפטים ארוכים ספוגי בכי בגרון צרוד. הנביחות הקצרות של אביה חתכו את האוויר בסכין. הצרחות לוו בדפיקות וחבטות כאילו מטיחים חפצים ברצפה. אבא מרביץ לאמא. אף פעם לא ראתה את אבא מכה את אמא. היתה בטוחה שרק אליה, אל שמחה, הוא נטפל, אבל עכשיו היתה בטוחה שזה מה שקורה. לא היה לה מושג על מה הם רבים, אבל היה ברור שזה הריב של החיים שלהם. הם רבים לפעמים, אבל אף פעם לא בצורה כזאת. או שאולי הם רבים ככה רק כשהבנות לא בבית. איך אמא יכולה לשאת את זה? לא, שמחה היתה די בטוחה שזה מעולם לא קרה קודם. אבל יותר משבער לה לדעת מה קרה, מה גרם לכל זה, היה לה דחוף לברוח. להספיק לברוח, לפני שאביה יפתח בחמת זעמו את דלת חדר השינה, ייצא, יגלה אותה ויכתוש גם אותה.

יצאה מהבית על בהונות, סגרה את הדלת מאחוריה בשקט ונעלה אותה. פתאום נמצא לה כוח והיא רצה מתנשפת מבלי לדעת לאן, עד אשר מצאה את עצמה בגינה הציבורית. באפיסת כוחות נשכבה על ספסל מתחת לעץ. אט אט נרגעה נשימתה. היא ראתה מול עיניה את אבא מסתובב בבית כחיה טורפת, מצליף באמא, ואמא אפילו לא מנסה לברוח, רק כורעת, מתקפלת כמו שבלול, פניה אסופות אל ברכיה, מגנה על ראשה בידיה ומתייפחת, ואז אבא הופך את הבית בחיפוש אחר שמחה, משליך על הרצפה שמיכות, כריות, ספרים, את הבובות שעל מיטתה, בעוד היא מתחבאת בארון שמתחת לכיור המטבח, ליד פח האשפה, וחוסמת את פיה בכף ידה כדי שנשימותיה לא יסגירו אותה. אבא יוצא מן הבית ומתחבק ומתנשק עם אישה זרה מפורכסת מאוד, דומה קצת לאשתו של הבוס שלו. כשהם יתגרשו היא מוכרחה להישאר עם אמא ולא איתו. ככה שתיהן ייפטרו מהמכות האיומות שלו. שרונית תישאר איתו, לה הוא אף פעם לא מרביץ, כאילו הוא מפחד ממנה. הקרירות והרעד חודרים לעצמותיה והיא פוקחת את עיניה. מאוחר. הלימודים כבר הסתיימו מזמן, צריך לחזור הביתה. נכנסה הביתה בחשש, אבל הכול היה שקט. רק אמא היתה בבית. היא נראתה נורא. ישובה ליד שולחן המטבח, עיניה הקרות בוהות בקיר מבלי לראות דבר, שערה סתור, עיניה אדומות וציפורניה מטופפות בעצבנות על שולחן המטבח. שמחה אמרה שלום הכי כרגיל אבל לא נראה שאמא הרגישה בה. הלכה לחדרה, למיטה. תהתה אם אמא תתאושש. היא בטח תתאושש, מבוגרים תמיד מתאוששים, אבל שמחה רצתה שזה יקרה עכשיו, שאמא תרגיש עכשיו ששמחה חולה. שהיא תחבק את שמחה ותטפל בילדתה. שהחיבוק ינחם את שתיהן, ישכיח את כל מה שקרה ויבטיח שהן תהיינה בנות ברית לעולמים.

3.

כשפורסמו המודעות שבישרו על הופעתה הצפויה של ריטה, היה היישוב הדרומי הקטן כמרקחה. ריטה, עם הקול הגדול וההופעה הנועזת, עם השיער השחור הפרוע, הנשיות החצופה והכתפייה הנשמטת. עם המנעד העצום של צלילים, תנועות ורגשות. ההופעה המתקרבת הפכה לשיחת היום. היה ברור שהכרטיסים ייחטפו מיד עם פתיחת הקופות. נשים, גברים, נערות ונערים, כולם צבאו על הקופות.

שמחה העריצה את ריטה מהרגע הראשון שבו ראתה אותה בטלוויזיה. ריטה היתה ההוכחה המפתיעה כי גם לבנות שלא ניחנו בפני מלאך ובשיער רך ובהיר, יש סיכוי. לא סתם סיכוי: ריטה היתה התגלמות הביטחון העצמי, התגלמות הניצחון. בשיריה חגגה את האהבות, התשוקות, התסכולים, האכזבות, הפחדים, ותמיד יצאה וידה על העליונה. היא שרה ישירות אל לבה של שמחה, קוראת תיגר על ביישנותה החונקת וממטירה עליה הבטחות לחיים אמיתיים, חיים של תעוזה, תשוקה כמו בסרטים ואהבה גדולה מהחיים. ההבטחות של ריטה נלחמו נגד האהבות הנכזבות שנחוו בדד בלב הכואב, מבלי שהבן שאהבה יידע עליהן דבר. ההבטחות של ריטה נאבקו נגד מפח הנפש היומיומי מול המראה בחדר האמבטיה, נוכח הכישלון להתנועע בסקסיות כמו ריטה, למלא כמו ריטה את המחשוף, ולו בעזרת גרביים תחובים בתוך החזייה; זאת למרות ששמחה הקפידה לאכול המון שקדים, כי היא קראה בספר צרפתי אחד ששקדים מנפחים את השדיים.

כנגד האכזבות החוזרות ונשנות של שמחה מהמראה החיצוני שלה, ריטה היתה סמל המאבק העיקש. היא בישרה את הסיכוי לניצחון על הגורל האכזר, גם אם ניצחון זה נראה עדיין רחוק.

השאלה היתה אם אבא של שמחה ירשה לה ללכת להופעה החד־פעמית. שמחה קיוותה שהוא ישתכנע בזכות אמא של נעמי, שאמרה שההופעה של ריטה היא דרך נהדרת לחגוג את התחלת כיתה י', והציעה לרכוש את הכרטיסים גם עבור שמחה וחברה נוספת. כל הסיכויים שאבא לא יסכים, וכדי ששמחה לא תנדנד לו הוא גם יחטיף לה כמו שהוא יודע, כי זו לדעתו הדרך להעביר את המסר שלו באופן הכי ברור. אבל אולי בכל זאת יש סיכוי. כי אולי אבא לא ירצה להיראות קמצן בפני אמא של נעמי. אין מצב שאבא מיד יסכים. הוא תמיד אומר שהוא צריך לחשוב. מה כבר יש לו לחשוב. זה לא שהם עניים או משהו. אבל הוא יגיד שזה בזבוז. שצריך לחשוב טוב לפני שמוציאים כל כך הרבה כסף על כרטיס להופעה, שחובתו לרסן את שמחה ולחנך אותה. ועד שהוא יגמור לחשוב, אמא של נעמי כבר תקנה את הכרטיסים, ושמחה תיאלץ לשבת לבד, בכסא נידח בקצה הרחוק של האולם. לבקש מאמא — על זה בכלל אין מה לדבר. אמא לא קובעת כלום בבית, ואם היא תעז לפתוח פה ולחלוק על אבא היא תחטוף באבי־אביה. ובכלל, אמא כל הזמן תקועה בחדר השינה עם המיגרנות שלה. שמחה חושבת שיש עוד שיטה לשכנע את אבא: אם, למשל, היא תציע שגם רונית תלך להופעה. לרונית אבא מסכים כל דבר. אבל שמחה מעדיפה למות ולא להציע שרונית תבוא להופעה איתה ועם החברות שלה. אם רונית תרצה, שתמצא עם מי ללכת ולא תהרוס לשמחה.

אם יש מישהי בבית הזה שבאמת צריך לחנך אותה, זו רונית. היא באמת חיה בבית כמו נסיכה. לה אבא אף פעם לא מרביץ. אפילו השם שבחרו לה הוא יפה ומודרני, לא שם מיושן של דודה שהיא בכלל לא הכירה. בסוף שמחה תלשין עליה שהיא מבריזה מבית הספר. פלא שעוד לא התקשרו להגיד את זה להורים. או שהתקשרו וזה לא בראש שלהם. שמחה יודעת שזה לא יקרה, היא לא תלשין על רונית. וזה גם לא משנה כי אף אחד לא יכול על רונית. היא עושה מה שבראש שלה ומצפצפת על כל העולם.

*המשך הפרק בספר המלא*