לכלוכית מפתה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לכלוכית מפתה
מכר
מאות
עותקים
לכלוכית מפתה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

לכלוכית מפתה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לוקאס טאננט היה גבר עשיר, אך בודד שהצליח בכל מעשיו. בנקאי מעולה וכל-יכול - אך לבד.
הוא שאף לחיות מבלי שיסבכו אותו בבעיות יום-יומיות. הוא ניהל חיי רווקות עליזים ואהב את דירתו נקייה ומסודרת. לכן, העסיק את אמילי וורנר כעוזרת לכל דבר, מבלי שמצא עניין בנערה הצעירה והחרוצה.
הוא לא ידע שלאמילי היה חלום - לכתוב ספר שיהפוך אותה לידועה ומקובלת.לכן קיבלה את המשרה שלוקאס טאננט הציע לה.
והנה, כאשר סיימה את ניקוי הדירה, והתיישבה כדי לכתוב פרק נוסף בספרה - הופיע לפתע בעל הדירה המוזר שלה, חולה ומדוכא וגער בה על עיסוקה הצדדי.
האם אמילי תדע לצאת ממצב מביך זה?

מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2021

פרק ראשון

1

הרוח מנהר התמזה נשבה ברחוב בעוצמה כששילם לנהג המונית. הוא מיהר לתוך הבניין ונשען כנגד קיר המעלית, כל עצם בגופו דוויה והוא מקלל את הווירוס שהפיל אותו למשכב. כשהגיעה המעלית לקומה העליונה, הזדקף ומשך את עצמו מחוצה לה, באנחת הקלה ובציפייה לחום ולביתיות שימתינו לו בדירת הלופט, שהייתה ביתו. כשנכנס, הוא פשט את מעילו, והניח את תיק המסמכים שלו על ערמת הדואר שעל השידה בפרוזדור. משתוקק לקפה חם מחוזק בוויסקי, הוא פתח את דלת המטבח. ונשאר נטוע במקומו.

המטבח שכולו פלדת אל-חלד וגרניט היה נקי ללא רבב, כפי שציפה. אבל הוא היה בשימוש. אישה צעירה שלא ראה מעודו ישבה על אחד מכיסאות הבר שעל-יד דלפק ארוחת הבוקר שלו, מקישה על קלידיו של מחשב נייד, הריכוז שלה כה מוחלט שלא היה לה שום מושג על נוכחותו.

לפני שיכול היה לתבוע הסברים, התקף השיעול הפתאומי שלו גרם לה לסובב את ראשה; עיניה רחבות בחרדה, כשהחליקה מהכיסא כדי לעמוד לפניו.

"מר טאננט?" היא אמרה לבסוף, בקול צרוד ועמוק בצורה מפתיעה לגבי מישהי שהייתה קטנטונת, אולי מטר חמישים וחמשה סנטימטרים. "אני מתנצלת. זו הפעם הראשונה, אני נשבעת."

לוקאס טאננט נשאר עומד בפתח הדלת, בוהה בה ללא הבעה, כל תהליכי המחשבה שלו חסומים בגלל המהלומות הקהות שבתוך ראשו. "הפעם הראשונה של מה? מי את, לעזאזל?"

"אני המנקה שלך."

הוא מצמץ. "המנקה שלי?"

היא הנהנה, מסמיקה. "תודה על הצ'ק שהשארת לי הבוקר – אלא אם כן אתה רוצה אותו בחזרה, עכשיו."

"למה, לעזאזל, אני אמור לרצות אותו בחזרה?" הוא שאל בעצבנות, נאבק עם המידע שזו היא א. וורנר שהחזיקה את דירתו במצב מצוין. לא מבוגרת וחגורה בסינר, כפי שדמיין אותה, אלא צעירה בג'ינס ובחולצת טריקו חשופה, עם שיער מתולתל שחור כפחם, מורם בפקעת מבולגנת.

"מר טאננט," היא אמרה אחרי רגע, בוחנת אותו, "אתה לא נראה כל-כך טוב."

"אני מרגיש נורא רע," הוא השיב. "אבל תחזרי לנושא. תסבירי על המחשב הנייד."

"השתמשתי בבטריות שלי, לא בחשמל שלך," היא אמרה בהתגוננות.

"דאגתי המרכזית, כמובן," הוא אמר בציניות דוקרת. "תסבירי לי מה עשית."

היא הבליטה את לסתה קדימה. "אני מעדיפה לא לעשות זאת."

"תגידי לי בכל זאת," הוא אמר בקשיחות.

"שום דבר פלילי, מר טאננט," היא אמרה ביהירות. "אני – עושה קורס בהתכתבות."

"ואיפה את לומדת בדרך-כלל?"

"בחדרי. אבל השבוע יש חופשה של בתי הספר. כרגע, היכן שאני גרה יש מעט מאוד שקט ושלווה. אז עבדתי קצת כאן היום. אבל רק אחרי שסיימתי לנקות את הדירה שלך," היא הבטיחה לו.

"אני מצטער שחזרתי הביתה מוקדם והרסתי את הבילוי שלך" – הוא התחיל, ושאר המלים שלו נבלעו בעווית פתאומית של שיעול. להפתעתו, היא לקחה אותו בעדינות בזרועו והובילה אותו אל הדלפק.

"שב כאן לרגע, מר טאננט," היא אמרה באהדה. "יש לך תרופות?"

הוא נענע בראשו, ונלחם על נשימתו כשהוא שוקע על כיסא. "לא. אני רק צריך קפה. תעשי לי קפה ואכפיל לך את המשכורת."

היא נתנה בו מבט והסתובבה, מפנה אליו גב נוקשה מעלבון כשטיפלה במכונה שאמורה להפוך פולים לקפה במהירות שיא. לוקאס ישב בשקט, סנטרו שעון על ידיו, והמראה של א. וורנר המושכת למטה את חולצתה כדי לכסות סנטימטר או שניים של עור חשוף, תוך כדי שהיא סוגרת את המחשב ולפני שהיא מוזגת קפה, הסיח את דעתו מראשו הכואב.

"כשנכנסתי חשבתי שאני הוזה, מיז וורנר," הוא העיר כשריח תערובת הקפה המשובחת שלו מילא את האוויר. "אבל מחשב נישא נראה לי אבזר לא סביר לפריצה לבית." הוא לגם בעונג מהנוזל החזק המהביל ששמה לפניו. "תודה לך. אני חושב שהצלת את חיי."

היא הנידה ראש והקדירה פנים. "לא ממש, מר טאננט. אתה צריך להיות במיטה."

"עוד מעט אני אהיה." הוא הרים גבה. "את לא שותה קפה?"

החיוך שלה הפעיל את גומת החן על-יד זווית פיה. שהיה מפתה מאוד, הוא שם לב – לא צבוע, מלא שפתיים, ומעורר רצון לנשיקות... והחום השפיע בבירור על המוח שלו, הוא חשב בהיגעלות עצמית, מקווה שהיא לא יכולה לקרוא את מחשבותיו.

"חשבתי שמוטב לחכות להזמנה," היא אמרה בעצב.

לוקאס הנהן, ואז עיווה את פניו כשהתנועה הרעה את כאב ראשו. "בבקשה, תצטרפי אלי, מיז וורנר," הוא אמר ברשמיות. "או שאת גברת?"

"מיס."

"מה השם הפרטי שלך?"

"אמילי." היא התבוננה בו, מקמטת את מצחה. "מר טאננט, אכפת לך אם אני אגע לך במצח?"

"בכלל לא." הוא הניח ליד צוננת לגעת לרגע במצחו ושב להתיישב. "דיאגנוזה?"

"חום גבוה. יש לך שפעת, אני מקווה."

"מקווה?"

"התכוונתי, שאני מקווה שזו שפעת ולא משהו גרוע יותר." היא היססה, ואז התכופפה לחפש בתרמיל הגב שלה והגישה לו חפיסה של כדורי אקמול. "האם תיקח אותם? שניים עכשיו ושניים בלילה, ותשתה הרבה נוזלים."

הוא בהה בה בהפתעה. "זה מאוד יפה מצדך, אמילי, או שאת מעדיפה מיז וורנר?"

"אתה משלם את המשכורת שלי, מר טאננט. זו הבחירה שלך." היא בדקה את שעונה, ואז הכניסה את המחשב הנייד שלה לתוך התרמיל. "לא אשתה קפה, תודה. הגיע הזמן שאלך. אני לוקחת את התאומים לקולנוע."

גבותיו התרוממו. "התאומים?"

"הילדים בחופשה. אבא שלהם הוא בעל הבית שלי, ואני לוקחת אותם מידיו לשעתיים," היא הסבירה. "ערכתי את הקניות שלך, כך שיש הרבה מיץ תפוזים ופירות. להתראות, מר טאננט. אני אגיע ביום שני כרגיל." היא התבוננה בו בדאגה. "האם יש מישהו שיכול להשגיח עליך?"

"לא הייתי מבקש מהאויב הגרוע ביותר שלי להסתכן בחיידק הזה. וזה מה שאת עושה כרגע," הוא הוסיף לפתע.

תנועת הראש שלה שיחררה עוד קווצת שיער. "כבר הייתה לי שפעת החורף."

"מה עשית כדי להתגבר על זה?"

"הלכתי הביתה להוריי כדי לקבל פינוק."

"אימא שלי אסטמתית, כך שזאת לא אפשרות עבורי." הוא משך בכתפיו. "וחוץ מזה, אני מעדיף להתבוסס לבד במסכנות שלי."

היא לבשה את הז'קט שלה ותחבה את זרועותיה בין רצועות תרמיל הגב. "אין טעם לקרוא לרופא אם זו שפעת, כמובן. אלא אם כן אתה מפתח משהו אחר, כמו ברונכיט. אבל בבקשה תיקח את הכדורים – מקסימום שמונה ביום – ותשתה הרבה מים. טוב שהיום יום שישי, מר טאננט. יהיה לך את סוף השבוע על-מנת להתגבר על המחלה."

"אם אשאר בחיים בכלל," הוא אמר בקדרות וליווה אותה לדלת.

"מר טאננט," היא אמרה בחוסר ביטחון, כשפתח את הדלת.

"כן?"

"אני מצטערת."

עיניו האדומות הצטמצמו בנצנוץ מבלבל. "בגלל שאני מרגיש כל-כך נורא, או בגלל שתפסתי אותך על חם?"

הסנטר שלה התרומם. "בגלל שניהם. בבקשה, קבל את עשיית הקפה שלי בחינם כפיצוי," היא הוסיפה ונכנסה למעלית.

 

המוח שלה היה עסוק בלוקאס טאננט, כך שהפעם היא לא התפעלה מנופי התמזה כשחצתה את הגשר. עד עכשיו, הוא היה אחד מארבעת מעסיקיה. הוא השאיר כל שבוע צ'ק לתשלום שכרה, והיה הבעלים של דירה שהייתה נותנת עבורה את זרועה הימנית. אבל עכשיו, כשיכלה להוסיף לשם גוף ופנים, הדברים השתנו. זה שתפס אותה על חם גרם לה להלם רציני, כמובן. אבל הרושם הראשוני של לוקס טאננט היה מוטבע במוחה, בחלקו בגלל שנראה כל-כך חולה שהיא חשבה שהוא עומד להתעלף.

מתעלמת מרעש התנועה ומן העוברים ושבים, מיהרה אמילי בחזרה לספיטלפילדס, מוחה עסוק בפרטי הופעתו החיצונית של המעסיק שפגשה לראשונה.

לא היו תמונות שלו בדירה, אבל בגלל שעשה משהו בעולם הבנקאות, היה לה ברור עוד לפני שנפגשו שיהיה לו שכל ולא רק שרירים. במציאות, לוקאס טאננט היה מעל מטר ושמונים, שערו שנפרע ברוח היה שחור כמו שלה, כנראה גם עיניו היו באותו צבע, כשלא היו אדומות כמו עכשיו. האינטליגנציה שלו הייתה בולטת, אבל היא באה יחד עם יפי מראה בסגנון כהה, שאפילו החיוורון הקשה של המחלה לא פגם בו. ואפילו החליפה המחויטת והמשובחת שלו לא הסתירה את מבנה הגוף השרירי, שאת קיומו שיערה עוד לפני הפגישה בגלל מכונת חתירה וההליכון שהיו בדירה, בקומת הגלריה. אמילי נאנחה בקנאה, כל המרחב הזה עבור אדם אחד בלבד. אילו הייתה גרה שם היא יכלה לעבוד על המחשב הנייד כאוות נפשה, מתחת לגג הזכוכית של הגלריה, שהיו לו גם תריסים שהופעלו אלקטרונית עם בקרת אקלים, וכן יציאה למרפסת גג המשקיפה על התמזה. מושלם. ובניגוד מוחלט לחדרה הבודד בקומה השנייה של בית שבבעלותו של אחד מהחברים הטובים של אחיה.

אבל זה היה חדר יפה, והיה לה מזל לגור בו, היא הזכירה לעצמה, כשהגיעה לרחוב המוכר. במקור נבנו רוב הבתים באזור זה של ספיטלפילדס עבור פליטים צרפתים פרוטסטנטים במאה השבע-עשרה, ורובם שוחזרו בקפידה. כך גם הבית שבבעלות בעל הבית שלה. נט סדלי היה ארכיטקט בחברה לונדונית ועם בית באזור הקוטסוולדס. את הבית בלונדון קנה כבסיס עירוני. אבל עכשיו הוא גר בו בקביעות, רק עם שני הדיירים שלו, בעוד ילדיו נשארו עם אשתו בנפרד בבית הכפרי.

כשאמילי הגיעה אל דלת הכניסה, היא נפתחה לרווחה בפתאומיות וגילתה שני בני שש נרגשים שערבו לה בפרוזדור, מוכנים ונלהבים ליציאה.

"הם לבושים ליציאה כבר שעות," אמר אביהם, מגחך בהתנצלות. "הזהרתי אותם שתרצי אולי לשתות משהו לפני שתצאו, אבל האזהרה נפלה על אוזניים אטומות."

"אני רק אזרוק את הדברים שלי ונצא," אמילי הבטיחה, וזכתה מיד בחיוכים קורנים משני קלסתרים כל-כך שונים שהיה קשה להאמין אפילו שתומס ולוסי הם אח ואחות, על אחת כמה וכמה שהם תאומים.

"ארוחת ערב תהיה מוכנה כשתחזרו," אמר נט, כשליווה אותם למונית. "ואם תתנהגו יפה, שניכם, אולי נשכנע את אמילי להצטרף אליה."

כשהחזירה את התאומים המאושרים לספיטלפילדס, הארוחה המובטחת הייתה מוכנה ואמילי נהנתה גם היא מהארוחה הביתית וגם הסכימה להישאר עד שהתאומים ילכו לישון.

"תודה רבה, אמ," אמר נט בהכרת תודה, כשעמדה לעלות לחדרה אחר-כך. "הצלת את חיי."

היא צחקה. "זו הפעם השנייה שאני שומעת את זה היום."

נט דרש לשמוע פרטים, משועשע כששמע שנתפסה על חם עם המחשב הנייד שלה. "אבל אני מצטער שהיית צריכה לחפש מקום שקט לעבוד. הייתי צריך להכריז על חדרך כמחוץ לתחום לתאומים מההתחלה. וכמנחת שלום, רוצה לרדת למטה אחר-כך למשקה?"

היא חייכה. "תודה, אני אשמח לזה מאוד."

בשקט של חדרה, אמילי התמוטטה לתוך כיסא, מאוד עייפה פתאום. היציאה עם התאומים הייתה מהנה, אבל אחרי בוקר שבו ניקתה שתי דירות, ואחר-כך שעתיים מרוכזות מול המחשב, העימות עם לוקאס טאננט די ערער אותה. הייתה לו זכות מלאה לפטר אותה במקום, מה שהיה מזיק מאוד למצבה הכלכלי. מזלה שהוא הרגיש כל-כך רע, אחרת לא ברור אם היה מתייחס בסלחנות להשגת הגבול שלה. היא הרגישה כמו זהבה שנתפסה על-ידי אבא דוב. אמילי גיחכה. שיער בצבע לא מתאים, לא האגדה המתאימה. למרות חסך מסוים באבזרים מתאימים, היה לה ברור שהיא הייתה "לכלוכית". והיא לא עשתה כל רע, מלבד הימצאותה שם במטבחו, היכן שלא הייתה אמורה להיות ביום שישי אחר הצהרים.

אבל מעתה ואילך הפעילויות שלה בדירתו של מר לוקאס טאננט יוגבלו לחובות הניקיון שעבורן שילם. אמילי קימטה את מצחה, תוהה איך הוא מרגיש. הוא נראה כל-כך חולה שהיה לה קשה להשאיר אותו לדאוג לעצמו. מה שהיה שטויות גמורות. לולא נשארה שעה או שעתיים מיותרות לא הייתה פוגשת אותו, וממילא לא הייתה יודעת על השפעת שלו.

אמילי עשתה מקלחת מרעננת, ייבשה את שערה והקדישה תשומת לב לידיה ולפניה, מכירה תודה לנט על ההזמנה למשקה. למרות שלא אהבה להודות בזה, ערבי שישי לבדה היו משהו שעדיין התקשתה להתרגל אליו. וכדי להוסיף לשמחתה, כשהגיעה לחדר המגורים הקטן של נט, הדייר הנוסף, מרק קופר, נתן לה חיבוק וליווה אותה לספה להצטרף לחברתו, בריוני טאלבוט.

"הי, אמילי." בריוני טפחה על הספה לצדה. "בואי שבי. את מותשת? נט סיפר שטיפלת בתאומים."

"ונהניתי מזה. ערב טוב, כולם. איך אתה מרגיש עכשיו, מרק?" היא שאלה. "התאוששת מההצטננות שלך?"

הוא הנהן, מחייך בזחיחות. "בריוני נישקה אותי שאבריא."

נט הניד ראש והגיש לאמילי כוס יין. "אחות פרטית משלו, ממזר בר מזל."

"אבל הכישורים הרפואיים שלי לא זולים," אמרה בריוני. "הוא יקנה לי ארוחה יקרה במיוחד מחר בערב."

אמילי צחקקה. "תתעקשי לפחות על קלרידג'ס."

מרק קרץ אליה. "תראי לי את גומת החן שלך, ואני אביא לך בחזרה שקית עם שאריות."

"יש הרבה חיידקים מוזרים היכן שאני מרוויח את לחמי," הוא העיר, והתיישב בין אהובתו לבין אמילי. "זוזו, שתיכן."

"אתה לא יכול לשבת על כיסא?" התלוננה בריוני בחיבה.

"הרבה יותר כיף ככה, יקירתי."

אמילי הרגישה דקירה של דאגה כשמרק הזכיר חיידקים. אבל לוקאס טאננט היה גדול מספיק ומבוגר מספיק בכדי לטפל בעצמו. והוא יוכל להזמין עזרה רפואית מקצועית אם ייעשה חולה עוד יותר; מחשבה שאפשרה לה להתרווח בחברתם הנעימה של אנשים שחיבבה מאוד. מרק שכר את הקומה שמתחת לשלה בביתו של נט, וביחד עם בריוני היה חבר טוב לאמילי כשהיה לה צורך דחוף במקום מגורים בלונדון וכשקיבלה את הצעתו של נאט לחדר. מכיוון שהיה צריך להחזיק שני בתים, נט התעקש שהוא ישמח לכל הכנסה נוספת. אמילי לגלגה על דמי השכירות שביקש, שהיו נמוכים באופן מגוחך לגבי לונדון. אבל נט היה חבר קרוב של אחיה, אנדרו, והתעקש. לבסוף שמה בצד את הגאווה שלא הייתה יכולה להרשות לעצמה, מכירה תודה לעזרתו ולנדיבותו.

אחרי שמצאה מקום מגורים, הייתה צריכה למצוא עבודה חדשה. כשאמילי עברה לחדר שבביתו של נט, הוא היה בעיצומו של חיפוש אחר מחליפה למנקה שלו שרצתה לצאת לפנסיה. בגלל שהבית האלגנטי היה ישן מאוד וכתוצאה מכך שברירי, הוא היה זקוק למישהו שיתייחס אליו בזהירות ובכבוד. אבל כשאמילי הציעה את עצמה כמחליפה באותו תעריף, הוא חשב בהתחלה שהיא מתלוצצת. לבסוף כשהבין שהיא רצינית הוא הסכים בהתלהבות, וברגע שמרק שמע על הסידור הוא התחנן שתטפל גם בחדריו. כשנהיה ברור שאמילי באמת נהנית לנקות, נט ביקש את רשותה להמליץ עליה לקולגה נשואה שלו שזה עתה נכנסה לדירה חדשה בברמונדסי. העבודה הנוספת התגלתה כסידור מוצלח כך שליז דונאלדסון מיהרה להציע שאמילי תוסיף גם את דירת הגג של חברם, במבנה התעשייתי שהוסב למגורים מעבר לרחוב. וכך מה שתוכנן כתחליף זמני לפני שתמצא עבודת מזכירות נוספת, הפך בזריזות לקריירה חדשה.

הוריה של אמילי התנגדו נמרצות וחבריה חשבו שהיא משוגעת. אבל הייתה לה תוכנית סודית. העבודה החדשה השאירה את מוחה ודמיונה פנויים לתפקד בנפרד מידיה העסוקות, ובו בזמן הכניסה מספיק כסף כדי לאפשר לה להתנסות בכתיבת רומן. כשנתפסה על-ידי לוקאס, בדתה תירוץ של לימודים כי אפילו לקרובים ולאהובים עליה לא סיפרה מה היא עושה בזמנה החופשי.

העלילה של הרומן כבר הייתה מתוכננת, וכמה מהגיבורים הראשיים כבר מלוהקים: לא היו לה שום בעיות לגבי הנבל והמכשפה הרעה. אבל היא התקשתה לדמיין את הגיבור הגברי והכריזמטי. נט היה נאה באופן שערורייתי, ולמרק היו פנים נעריים והרבה קסם אישי. אבל למרות שערכה תצפיות רבות בשני הגברים כבסיס לגיבור שלה, דמותו לא התעוררה לחיים. ואז לוקאס טאננט תפס אותה חוטאת עם המחשב הנייד והנה הגיבור שלה הופיע מול עיניה המופתעות והאשמות.

אחרי בערך שעתיים, למרות שנהנתה מהחברה הנעימה, אמילי סירבה להצעות להישאר עוד ועלתה מוקדם לחדרה. היא התיישבה לשולחן הכתיבה, פתחה את המחשב, ועבדה על הרומן. עד שהלכה לישון כבר הייתה עייפה, אבל מאוד מרוצה מעצמה. הוספת המאפיינים הפיזיים של לוקאס טאננט לגיבור שלה יצרה לה בדיוק את הגיבור הכריזמטי שהעלילה שלה הצטרכה.

בבוקר הבא, מיד אחרי שהתלבשה, התאומים הקישו בדלת חדרה. "שלום לשניכם," היא אמרה בחיבה.

"אבא אמר שאסור לנו להטריד אותך אם את עסוקה," אמר תומס ואז חייך בפתיינות. "אבל בבקשה תרדי אתנו למטה לשתות קפה. אנחנו עוזבים אחרי ארוחת צהרים."

"נתגעגע אליך," אמרה לוסי וחיבקה אותה.

"אבל תראו את אימא היום, חמודה, אז לא תצטרכו אותי. אני בטוחה שהיא התגעגעה אליכם נורא," אמרה אמילי, בעליזות מכוונת. "תמסרו לה ד"ש חמה ממני."

העיניים הכחולות הגדולות של לוסי נמלאו בדמעות. "אמילי, תבקשי מאימא להיות שוב חברה של אבא?"

"את לא יכולה לבקש מאמילי לעשות את זה!" אמר התאום שלה בזעף.

אמילי ירדה למטה עם הילדים, מייחלת שהיה ביכולתה לעזור. אבל חייהם הפרטיים של בני משפחת סדלי לא היו מעניינה. היא הכירה את הזוג זמן ממושך, זה נכון, אבל לא היה לה מושג לאיזה חטא של נט סירבה תיאה לסלוח. והיא גם לא רצתה לדעת. הבלגן בחיים האישיים שלה הספיק לה לגמרי.

אמילי נהנתה מחצי שעה פעלתנית עם התאומים, אבל כשהתיישבו מול תוכניות הטלוויזיה של שבת בבוקר נט קרא לה אל המטבח וסגר את הדלת.

"למה לוסי בכתה?"

אמילי הסתכלה בו ביציבות. "היא רצתה שאני אבקש מתיאה להיות חברה שלך מחדש. ותום אמר לה שזה לא מתאים."

פניו הנאות נאטמו. "את מתכוונת לעשות זאת?"

"אתה רוצה שאדבר אתה?"

נט היה שקט לרגע, ואז חייך אליה חיוך דומה לזה של בנו. "אם הייתי חושב שזה יעזור הייתי רוצה. אבל זה לא." הוא נרעד. "תשכחי מזה, יקרה. לא כדאי שתהיי מעורבת."

אמילי התבוננה בו בחשד. "אתה בסדר, נט? לא חולה במשהו, גם אתה?"

"גם אני?"

"כמו מרק," היא אמרה במהירות.

הוא הניד בראשו. "אני מאה אחוז, חוץ מזה שאני עומד להחזיר את הילדים שלי לאהבת חיי, שלא מוכנה לתת לי להיכנס מעבר לפתח הדלת." הוא חייך במאמץ. "היו לך מספיק בלגנים בחיים שלך לאחרונה בלי שתדאגי בגללי, אמילי. תיהני מסוף השבוע."

 

אבל לפני שיצאה, אמילי נכנעה למצפן המנדנד שלה והתקשרה ללוקאס טאננט, שנהם בחזרה תשובה כל-כך צרודה שהיה ברור שמצבו עוד הורע.

"בוקר טוב," היא אמרה נמרצות, "מדברת אמילי וורנר."

"מי?"

היא הסתמרה. "המנקה שלך, מר טאננט. רציתי לדעת איך אתה מרגיש היום."

"אוה, כן." הוא השתהה. "בעצם, אני מרגיש זוועה."

"אכלת משהו?"

עווית של שיעול התפוצצה באוזנה לפני שהצליח לדבר שוב. "לא. לא רעב."

"החום שלך עדיין גבוה?"

"כנראה." הוא השתנק. "אוף, לעזאזל – "

אמילי רתחה לרגע, אחרי שניתק, ואז אמרה לעצמה שזה אידיוטי להיעלב. ואפילו עוד יותר לדאוג בגלל זר גמור. במיוחד מי שלא טרח לזכור מי היא.

במחשבה על ג'יני, שתמיד נראתה נפלא ללא מאמץ, אמילי הקדישה זמן להופעתה, ואז ירדה למטה לחיבוק אחרון עם התאומים לפני שתצא לניטסברידג' לפגוש את חברתה.

 

"יקירתי, את נראית די מהממת היום," הכריזה ג'יני הארט, כשאמילי הצטרפה אליה בבית הקפה של סניף הארווי ניקולס.

"אהבתי את ההתייחסות המיוחדת להיום," צחקקה אמילי והורידה את מעיל הצמר הענברי שנקנה בימים שעדיין הרוויחה משכורת גבוהה. "אני משתדלת כל יום."

"מציאה, המעיל הזה – מתאים לעיניים שלך," העירה ג'יני והסתכלה באישור על שמלת הסריג השחורה הצמודה. "אל תגידי לי שאת מתלבשת ככה כדי לקרצף רצפות!"

"אני לא מקרצפת רצפות. הלקוחות שלי מספקים אבזרים משוכללים. כמו מגב, למשל."

ג'יני משכה באפה. "העריצה שמנקה עבורנו דורשת דברים מיוחדים. כמו מברשת צביעה חדשה כדי לאבק את הפנלים, היית מאמינה?"

הקפה של שבת בבוקר היה פינוק משותף עוד מהימים שהיו שותפות לדירה, וטקס שהקפידו לקיים כשיכלו, למרות הנישואים של ג'יני והקשר הפחות מחייב של אמילי.

"אז מה חדש?" שאלה ג'יני, אחרי שההזמנה שלהן הגיעה.

"פגשתי סופסוף את האיש שאצלו אני מנקה," אמרה אמילי, והרימה מעט את קולה.

"איש המסתורין של הקומה העליונה?" אמרה ג'יני וקירבה אליה את ראשה הבלונדיני. "איך הוא? גבוה, כהה ומהמם?"

"כן," אמרה אמילי וצחקה כשהלסת של ג'יני נפלה בתדהמה.

"באמת? לא מרושע אחרי הכל. בכנות, תמיד חשבתי שזה קצת חשוד שלקח אותך לעבודה ללא ראיון."

"את יודעת יפה מאוד שהוא לקח אותי מתוך אמון, בגלל ההמלצות המעולות של ליז דונאלדסון."

"היא המליצה עליך בצדק כמובן," ג'יני קימטה את מצחה. "אבל את לא מתכוונת לעשות עבודות מהסוג הזה לנצח, נכון?"

"כמובן שלא. אבל בינתיים אני נהנית. אני עובדת בקצב שלי בסביבה נעימה מאוד. בעיקר בדירה של לוקאס טאננט." אמילי הסתכלה ישר בעיניים של ג'יני. "כרגע אני מתייחסת אל העבודה בתור תרפיה מצוינת בשבילי."

ג'יני משכה באפה. "ולפחות משלמים לך על העבודה, שלא כמו – " היא הרימה יד. "בסדר, בסדר, אני אשתוק. ספרי לי על הבנקאי הסקסי, עכשיו כשפגשת אותו לבסוף."

אמילי תיארה את המפגש בפרטים גרפיים, זוכה לפרצי צחוק מצד חברתה. "בעצם, הוא היה מאוד נחמד בעניין, ג'יני. אני לא מצליחה להימנע מלחשוב עליו, למען האמת."

"בגלל שהוא חתיך?"

"לא – בגלל שהאיש המסכן חולה ואף אחד לא משגיח עליו."

ג'יני הזמינה עוד קפה, ואז פנתה לעבר חברתה כשניצוץ קרבי בעיניה. "את אומרת שהאיש לא דוחה בתחום המראה, כנראה שהוא מרוויח טונות של כסף וגר בדירה נפלאה שמשקיפה על התמזה. תרדי מזה, אמ! יש בוודאי עדרי נשים שמחכות לנגב את מצחו המיוזע."

"חייבות להיות. אבל כנראה שהוא מעדיף להתבוסס במסכנות לבדו." אמילי בחשה את הקפה הטרי שלה, קמוטת מצח. "מה שייאלץ לעשות כל סוף השבוע. אני לא אמורה להיות שם עד יום שני בבוקר."

"טוב. תדאגי שככה זה יישאר." ג'יני התכופפה קדימה ונגעה בידה של אמילי. "את רק מתחילה לבנות מחדש את חייך, אז למען השם, תפסיקי לדאוג לגבר שאת כמעט לא מכירה."

כדי לשנות את הנושא אמילי הציעה סיבוב איטי בין חלונות הראווה, במקום לבלות עוד אחר-צהריים בקולנוע, וכמו תמיד הזמן עם ג'יני חלף במהירות, בלי הרבה זמן למחשבה. אבל אחר-כך במהלך הנסיעה בתחתית וההליכה אל ביתו של נט, לא משנה כמה ניסתה, אמילי לא הצליחה להימנע מלדאוג ללוקאס טאננט.

התחושה משכה במהלך הערב. אמילי עבדה זמן מה על המחשב, אבל בגלל שביססה את הדמות המרכזית על לוקאס טאננט, לא היה שום סיכוי שתשכח ממנו. בשלב מסוים, אפילו הרימה את השפופרת על-מנת להתקשר אליו. אבל נמנעה מלחייג וחזרה לעבוד. ולבסוף הגיעה לריכוז עמוק כל-כך שהלכה לישון הרבה אחרי חצות.

למחרת התעוררה בבעתה, מקווה שלוקאס טאננט לא פיתח דלקת ראות במהלך הלילה רק בגלל שהיא לא טרחה לבדוק. וכשענה לטלפון הרגישה שדאגתה מוצדקת לגמרי, כי נשמע רע עוד יותר. ועוד לפני שיכלה לדרוש בשלומו, הוא אמר משהו לא מובן וירד מהקו.

שעתיים אחר-כך, מרגישה כמו כיפה אדומה בדרך לבקר את הזאב, אמילי נכנסה לרחוב המרוצף בדרך לבניין של לוקאס טאננט, שקית קניות בידה. מקללת את המצפון המטריד שלה, היא צלצלה בדלת ואחר-כך פתחה אותה עם המפתח שבידה.

"זו אמילי וורנר, מר טאננט," היא קראה. "המנקה שלך. אני יכולה להיכנס?"

היה שקט כל-כך ארוך שאמילי הייתה בטוחה שהוא שוכב חסר הכרה. אבל לבסוף לוקאס טאננט הופיע בפתח חדר השינה שלו. הוא נראה חולה למדי בפגישה הראשונה שלהם, אבל עכשיו נראה איום ונורא, החיוורון הקשה שלו מודגש על-ידי כתמי צבע לא בריאים על עצמות הלחיים שלו. סביב עיניו האדומות היו סימנים שנראו כמו חבלות, לסתו הייתה שחורה מזיפים, ושערו המתולתל ספוג זיעה.

"מה, לעזאזל, את עושה כאן?" הוא אמר בחירוק שיניים, והידק את חגורת החלוק שלו.

אמילי הסמיקה. "נשמעת כל-כך חולה שדאגתי. חשבתי שאולי אתה צריך – "

"למען השם, תלכי לדרכך. אני לא צריך כלום" – הוא השמיע קול בליעה ורץ במהירות, טורק אחריו את דלת חדר השינה.

אמילי התבוננה אחריו בזעם. ברור שהמעשה הטוב שלה זכה לתגובה לא צפויה. רותחת, הנחיתה את העיתון על השידה, צירפה אליו קרטון של חלב טרי, והייתה בחצי הדרך לדלת עם שאר הקניות הלא רצויות שלה כשקול צרוד ומתחטא עצר אותה.

"מיס וורנר – אמילי. הייתי נורא גס רוח. אני מתנצל."

היא הסתובבה להתבונן בו. "מתקבל," היא אמרה בקור. "שלום."

"אל תלכי לרגע, בבקשה." הוא נשען רועד על מפתן חדר השינה. "למרות שאלוהים יודע שכדאי לך לרוץ מהר, כדי שלא תתפסי את החיידק הארור. אני מצטער שנבחתי עליך." פיו התעוות בסלידה. "רצתי כי הייתי חייב להקיא שוב."

אמילי הפשירה מעט וסגרה את הדלת. "אם ככה, אז תיכנס, בבקשה, בחזרה למיטה."

"לא דבר מפתה כל-כך, עכשיו."

"הזעת הרבה בלילה?"

פיו התעווה בסלידה. "אפשר לדבר על משהו אחר?"

היא היססה, ואז אמרה: "תראה, מר טאננט, למה שלא תיכנס לעשות מקלחת חמה ואני אחליף לך את המצעים?"

הוא נראה מזועזע. "אני לא יכול לתת לך לעשות את זה!"

"למה לא? הייתי עושה את זה מחר, בכל מקרה. זה אחד מהדברים שעבורם אתה משלם לי." היא חייכה בעידוד. "תרגיש הרבה יותר טוב אחר-כך – רק אל תרטיב את השיער."

הוא התבונן בה בחוסר החלטיות קודר לרגע, ואז משך בכתפיו, נכנס לחדר השינה, הוציא חולצת טריקו ותחתוני בוקסר מהשידה, ונסגר בחדר האמבטיה. אמילי הורידה את הסדינים המקומטים מהמיטה, החליפה אותם בטריים, הביאה עוד כריות מהחדר הנוסף, וסידרה בזריזות את החדר. כשלוקאס הופיע פניו עדיין היו מותשות, אבל ללא זיפי הזקן עכשיו והוא העביר מסרק בשערו.

כשאמילי הרימה בהזמנה את השמיכה, לוקאס שמט את החלוק והחליק למיטה ונשען על ערימת הכריות באנחת הקלה.

"כל-כך תודה לך," הוא אמר ברשמיות.

היא חייכה בתגובה. "אני אפטר מהכביסה המלוכלכת, ואז אכין לך משהו לאכול."

"בבקשה – בלי אוכל!" הוא אמר בצמרמורת ובעיניים עצומות.

"רק קצת טוסט," היא שידלה, בטון הקול שבו השתמשה עם התאומים. "כמה כדורים כבר לקחת היום?"

הוא פתח עין קודרת אחת. "אף אחד. עם הבעיה הנוכחית שלי, זה נראה חסר טעם."

"אם תאכל משהו זה יעזור לכדורים להיספג."

"אני מפקפק בזה," הוא אמר בייאוש.

במטבח אמילי הכינה תה, קלתה פרוסה מהלחם שקנתה, מרחה עליה מינימום של חמאה, ואז שמה צלחת וספל על מגש והביאה אותו לחדר השינה.

"אם תתיידד עם הטוסט אני אוכל לעשות לך ביצה מקושקשת," היא הציעה.

"אני לא מסוגל לזה," הוא אמר ברעד. הוא נגס בטוסט ולעס באיטיות ואז לקח נגיסה נוספת ולעס מהר יותר.

"בזהירות," התרתה אמילי. "לא מהר מדי."

"זה האוכל הראשון שלי במשך ימים!" אבל הוא אכל בזהירות רבה יותר. "מעולם לא נהניתי כל-כך מהטעם של טוסט," הוא גילה לה, ואז התבונן בתוכן מעלה האדים של הספל בחשד. "מה זה?"

"תה חלש – יותר עדין כלפי מערכת העיכול שלך מקפה," היא אמרה בתקיפות ונטלה שתי טבליות אקמול מהחפיסה שעל-יד המיטה שלו. "תיקח אותן עם התה, ואני אכין לך קפה אחר-כך."

לוקאס בלע בצייתנות את הטבליות, ואז לגם את התה, מקדיר מצחו מעבר לספל. "את יודעת, מיס וורנר, זה יפה בצורה יוצאת דופן מצדך, אבל למה את כאן? בוודאי יש לך דברים טובים יותר לעשות עם זמנך ביום המנוחה."

היא משכה בכתפיה. "הייתה לי מנה של שפעת ממש לא מזמן, כך שאני מבינה כמה נורא אתה מרגיש. אבל אימא שלי טיפלה בי. לא יכולתי להימנע מדאגה אליך כאן לבדך."

הוא הניד ראש בתמיהה. "את די מדהימה שאת דואגת ככה לאדם זר. אבל עכשיו שאת כאן, יש משהו שתוכלי לעשות עבורי."

"בהחלט. מה זה?"

"היעני לסקרנותי. מה גרם למישהי כמוך להתעסק בניקיונות כקריירה?"

"מישהי כמוני?" היא אמרה, והרימה גבה.

"אני בטוח לגמרי שלא תמיד עסקת בניקיונות, אז למה את עושה את זה?"

"אני נהנית מזה," היא אמרה בפשטות.

"תשובה טובה." הוא הניח את הספל הריק וגלש עמוק יותר מתחת לשמיכות. "אבל מה עשית לפני כן?"

"עבודה משרדית." היא קמה. "אני אפנה את הדברים. תנסה לישון אם אתה יכול. אני אשאר מעט לוודא שאתה בסדר, ואז אני צריכה ללכת."

"ללא המחשב הנייד היום?"

"כמובן שלא. יום שישי היה תופעה חד-פעמית, מר טאננט." היא הרימה את המגש. "נסה להירדם."

"תודה, אני אנסה," הוא מלמל בישנוניות. "מה אני יכול לעשות בשבילך, בתמורה?"

"תרגיש יותר טוב, בבקשה."

בחזרה במטבח אמילי רוקנה את קרטון המרק שקנתה לתוך ספל ושמה אותו במיקרוגל. היא השאירה את כיכר הלחם במקום בולט, הניחה לצדו את הסכין וצלחת חמאה, ואז הכינה לעצמה תה וישבה על אחד השרפרפים האופנתיים, מפהקת. השעה המאוחרת שבה נרדמה אתמול הורגשה לפתע בגל של עייפות שתקף אותה. מעכשיו, לא תכתוב יותר מעבר לחצות.

היא השאירה במטבח פתק עם הוראות על המזון שהשאירה, ואחרי היסוס רגעי הוסיפה גם את מספר הטלפון החדש, החסוי שלה. היא נכנסה לחדרו על בהונות, ומצאה את לוקאס טאננט המותש מהלילות האחרונים, ישן שינה עמוקה. אבל הוא נראה יותר טוב מהיצור הפרוע שהיה רק חצי שעה קודם.

קומת הקרקע של נט בבית בספיטפילדס הייתה מוארת לחלוטין כשאמילי חזרה. לא אמיצה מספיק בשביל לברר איך הלכה הנסיעה לצ'סטלקומב, היא נכנסה וטיפסה במדרגות התלולות לחדרה, ואז הזדרזה כששמעה את הטלפון מצלצל. היא פתחה במהירות את הדלת, וטסה פנימה למקרה שזה לוקאס שמצבו הידרדר. ואז עצרה במקומה, כשקול אחר, מוכר מדי החל להשאיר הודעה.

"תרימי, אמילי. אני יודע שאת שם. אנחנו צריכים לדבר. תרימי." הייתה הפסקה, ואז צחקוק רך. "אל תהיי ילדותית. התקשרי אלי."

עוד על הספר

לכלוכית מפתה קתרין ג'ורג'

1

הרוח מנהר התמזה נשבה ברחוב בעוצמה כששילם לנהג המונית. הוא מיהר לתוך הבניין ונשען כנגד קיר המעלית, כל עצם בגופו דוויה והוא מקלל את הווירוס שהפיל אותו למשכב. כשהגיעה המעלית לקומה העליונה, הזדקף ומשך את עצמו מחוצה לה, באנחת הקלה ובציפייה לחום ולביתיות שימתינו לו בדירת הלופט, שהייתה ביתו. כשנכנס, הוא פשט את מעילו, והניח את תיק המסמכים שלו על ערמת הדואר שעל השידה בפרוזדור. משתוקק לקפה חם מחוזק בוויסקי, הוא פתח את דלת המטבח. ונשאר נטוע במקומו.

המטבח שכולו פלדת אל-חלד וגרניט היה נקי ללא רבב, כפי שציפה. אבל הוא היה בשימוש. אישה צעירה שלא ראה מעודו ישבה על אחד מכיסאות הבר שעל-יד דלפק ארוחת הבוקר שלו, מקישה על קלידיו של מחשב נייד, הריכוז שלה כה מוחלט שלא היה לה שום מושג על נוכחותו.

לפני שיכול היה לתבוע הסברים, התקף השיעול הפתאומי שלו גרם לה לסובב את ראשה; עיניה רחבות בחרדה, כשהחליקה מהכיסא כדי לעמוד לפניו.

"מר טאננט?" היא אמרה לבסוף, בקול צרוד ועמוק בצורה מפתיעה לגבי מישהי שהייתה קטנטונת, אולי מטר חמישים וחמשה סנטימטרים. "אני מתנצלת. זו הפעם הראשונה, אני נשבעת."

לוקאס טאננט נשאר עומד בפתח הדלת, בוהה בה ללא הבעה, כל תהליכי המחשבה שלו חסומים בגלל המהלומות הקהות שבתוך ראשו. "הפעם הראשונה של מה? מי את, לעזאזל?"

"אני המנקה שלך."

הוא מצמץ. "המנקה שלי?"

היא הנהנה, מסמיקה. "תודה על הצ'ק שהשארת לי הבוקר – אלא אם כן אתה רוצה אותו בחזרה, עכשיו."

"למה, לעזאזל, אני אמור לרצות אותו בחזרה?" הוא שאל בעצבנות, נאבק עם המידע שזו היא א. וורנר שהחזיקה את דירתו במצב מצוין. לא מבוגרת וחגורה בסינר, כפי שדמיין אותה, אלא צעירה בג'ינס ובחולצת טריקו חשופה, עם שיער מתולתל שחור כפחם, מורם בפקעת מבולגנת.

"מר טאננט," היא אמרה אחרי רגע, בוחנת אותו, "אתה לא נראה כל-כך טוב."

"אני מרגיש נורא רע," הוא השיב. "אבל תחזרי לנושא. תסבירי על המחשב הנייד."

"השתמשתי בבטריות שלי, לא בחשמל שלך," היא אמרה בהתגוננות.

"דאגתי המרכזית, כמובן," הוא אמר בציניות דוקרת. "תסבירי לי מה עשית."

היא הבליטה את לסתה קדימה. "אני מעדיפה לא לעשות זאת."

"תגידי לי בכל זאת," הוא אמר בקשיחות.

"שום דבר פלילי, מר טאננט," היא אמרה ביהירות. "אני – עושה קורס בהתכתבות."

"ואיפה את לומדת בדרך-כלל?"

"בחדרי. אבל השבוע יש חופשה של בתי הספר. כרגע, היכן שאני גרה יש מעט מאוד שקט ושלווה. אז עבדתי קצת כאן היום. אבל רק אחרי שסיימתי לנקות את הדירה שלך," היא הבטיחה לו.

"אני מצטער שחזרתי הביתה מוקדם והרסתי את הבילוי שלך" – הוא התחיל, ושאר המלים שלו נבלעו בעווית פתאומית של שיעול. להפתעתו, היא לקחה אותו בעדינות בזרועו והובילה אותו אל הדלפק.

"שב כאן לרגע, מר טאננט," היא אמרה באהדה. "יש לך תרופות?"

הוא נענע בראשו, ונלחם על נשימתו כשהוא שוקע על כיסא. "לא. אני רק צריך קפה. תעשי לי קפה ואכפיל לך את המשכורת."

היא נתנה בו מבט והסתובבה, מפנה אליו גב נוקשה מעלבון כשטיפלה במכונה שאמורה להפוך פולים לקפה במהירות שיא. לוקאס ישב בשקט, סנטרו שעון על ידיו, והמראה של א. וורנר המושכת למטה את חולצתה כדי לכסות סנטימטר או שניים של עור חשוף, תוך כדי שהיא סוגרת את המחשב ולפני שהיא מוזגת קפה, הסיח את דעתו מראשו הכואב.

"כשנכנסתי חשבתי שאני הוזה, מיז וורנר," הוא העיר כשריח תערובת הקפה המשובחת שלו מילא את האוויר. "אבל מחשב נישא נראה לי אבזר לא סביר לפריצה לבית." הוא לגם בעונג מהנוזל החזק המהביל ששמה לפניו. "תודה לך. אני חושב שהצלת את חיי."

היא הנידה ראש והקדירה פנים. "לא ממש, מר טאננט. אתה צריך להיות במיטה."

"עוד מעט אני אהיה." הוא הרים גבה. "את לא שותה קפה?"

החיוך שלה הפעיל את גומת החן על-יד זווית פיה. שהיה מפתה מאוד, הוא שם לב – לא צבוע, מלא שפתיים, ומעורר רצון לנשיקות... והחום השפיע בבירור על המוח שלו, הוא חשב בהיגעלות עצמית, מקווה שהיא לא יכולה לקרוא את מחשבותיו.

"חשבתי שמוטב לחכות להזמנה," היא אמרה בעצב.

לוקאס הנהן, ואז עיווה את פניו כשהתנועה הרעה את כאב ראשו. "בבקשה, תצטרפי אלי, מיז וורנר," הוא אמר ברשמיות. "או שאת גברת?"

"מיס."

"מה השם הפרטי שלך?"

"אמילי." היא התבוננה בו, מקמטת את מצחה. "מר טאננט, אכפת לך אם אני אגע לך במצח?"

"בכלל לא." הוא הניח ליד צוננת לגעת לרגע במצחו ושב להתיישב. "דיאגנוזה?"

"חום גבוה. יש לך שפעת, אני מקווה."

"מקווה?"

"התכוונתי, שאני מקווה שזו שפעת ולא משהו גרוע יותר." היא היססה, ואז התכופפה לחפש בתרמיל הגב שלה והגישה לו חפיסה של כדורי אקמול. "האם תיקח אותם? שניים עכשיו ושניים בלילה, ותשתה הרבה נוזלים."

הוא בהה בה בהפתעה. "זה מאוד יפה מצדך, אמילי, או שאת מעדיפה מיז וורנר?"

"אתה משלם את המשכורת שלי, מר טאננט. זו הבחירה שלך." היא בדקה את שעונה, ואז הכניסה את המחשב הנייד שלה לתוך התרמיל. "לא אשתה קפה, תודה. הגיע הזמן שאלך. אני לוקחת את התאומים לקולנוע."

גבותיו התרוממו. "התאומים?"

"הילדים בחופשה. אבא שלהם הוא בעל הבית שלי, ואני לוקחת אותם מידיו לשעתיים," היא הסבירה. "ערכתי את הקניות שלך, כך שיש הרבה מיץ תפוזים ופירות. להתראות, מר טאננט. אני אגיע ביום שני כרגיל." היא התבוננה בו בדאגה. "האם יש מישהו שיכול להשגיח עליך?"

"לא הייתי מבקש מהאויב הגרוע ביותר שלי להסתכן בחיידק הזה. וזה מה שאת עושה כרגע," הוא הוסיף לפתע.

תנועת הראש שלה שיחררה עוד קווצת שיער. "כבר הייתה לי שפעת החורף."

"מה עשית כדי להתגבר על זה?"

"הלכתי הביתה להוריי כדי לקבל פינוק."

"אימא שלי אסטמתית, כך שזאת לא אפשרות עבורי." הוא משך בכתפיו. "וחוץ מזה, אני מעדיף להתבוסס לבד במסכנות שלי."

היא לבשה את הז'קט שלה ותחבה את זרועותיה בין רצועות תרמיל הגב. "אין טעם לקרוא לרופא אם זו שפעת, כמובן. אלא אם כן אתה מפתח משהו אחר, כמו ברונכיט. אבל בבקשה תיקח את הכדורים – מקסימום שמונה ביום – ותשתה הרבה מים. טוב שהיום יום שישי, מר טאננט. יהיה לך את סוף השבוע על-מנת להתגבר על המחלה."

"אם אשאר בחיים בכלל," הוא אמר בקדרות וליווה אותה לדלת.

"מר טאננט," היא אמרה בחוסר ביטחון, כשפתח את הדלת.

"כן?"

"אני מצטערת."

עיניו האדומות הצטמצמו בנצנוץ מבלבל. "בגלל שאני מרגיש כל-כך נורא, או בגלל שתפסתי אותך על חם?"

הסנטר שלה התרומם. "בגלל שניהם. בבקשה, קבל את עשיית הקפה שלי בחינם כפיצוי," היא הוסיפה ונכנסה למעלית.

 

המוח שלה היה עסוק בלוקאס טאננט, כך שהפעם היא לא התפעלה מנופי התמזה כשחצתה את הגשר. עד עכשיו, הוא היה אחד מארבעת מעסיקיה. הוא השאיר כל שבוע צ'ק לתשלום שכרה, והיה הבעלים של דירה שהייתה נותנת עבורה את זרועה הימנית. אבל עכשיו, כשיכלה להוסיף לשם גוף ופנים, הדברים השתנו. זה שתפס אותה על חם גרם לה להלם רציני, כמובן. אבל הרושם הראשוני של לוקס טאננט היה מוטבע במוחה, בחלקו בגלל שנראה כל-כך חולה שהיא חשבה שהוא עומד להתעלף.

מתעלמת מרעש התנועה ומן העוברים ושבים, מיהרה אמילי בחזרה לספיטלפילדס, מוחה עסוק בפרטי הופעתו החיצונית של המעסיק שפגשה לראשונה.

לא היו תמונות שלו בדירה, אבל בגלל שעשה משהו בעולם הבנקאות, היה לה ברור עוד לפני שנפגשו שיהיה לו שכל ולא רק שרירים. במציאות, לוקאס טאננט היה מעל מטר ושמונים, שערו שנפרע ברוח היה שחור כמו שלה, כנראה גם עיניו היו באותו צבע, כשלא היו אדומות כמו עכשיו. האינטליגנציה שלו הייתה בולטת, אבל היא באה יחד עם יפי מראה בסגנון כהה, שאפילו החיוורון הקשה של המחלה לא פגם בו. ואפילו החליפה המחויטת והמשובחת שלו לא הסתירה את מבנה הגוף השרירי, שאת קיומו שיערה עוד לפני הפגישה בגלל מכונת חתירה וההליכון שהיו בדירה, בקומת הגלריה. אמילי נאנחה בקנאה, כל המרחב הזה עבור אדם אחד בלבד. אילו הייתה גרה שם היא יכלה לעבוד על המחשב הנייד כאוות נפשה, מתחת לגג הזכוכית של הגלריה, שהיו לו גם תריסים שהופעלו אלקטרונית עם בקרת אקלים, וכן יציאה למרפסת גג המשקיפה על התמזה. מושלם. ובניגוד מוחלט לחדרה הבודד בקומה השנייה של בית שבבעלותו של אחד מהחברים הטובים של אחיה.

אבל זה היה חדר יפה, והיה לה מזל לגור בו, היא הזכירה לעצמה, כשהגיעה לרחוב המוכר. במקור נבנו רוב הבתים באזור זה של ספיטלפילדס עבור פליטים צרפתים פרוטסטנטים במאה השבע-עשרה, ורובם שוחזרו בקפידה. כך גם הבית שבבעלות בעל הבית שלה. נט סדלי היה ארכיטקט בחברה לונדונית ועם בית באזור הקוטסוולדס. את הבית בלונדון קנה כבסיס עירוני. אבל עכשיו הוא גר בו בקביעות, רק עם שני הדיירים שלו, בעוד ילדיו נשארו עם אשתו בנפרד בבית הכפרי.

כשאמילי הגיעה אל דלת הכניסה, היא נפתחה לרווחה בפתאומיות וגילתה שני בני שש נרגשים שערבו לה בפרוזדור, מוכנים ונלהבים ליציאה.

"הם לבושים ליציאה כבר שעות," אמר אביהם, מגחך בהתנצלות. "הזהרתי אותם שתרצי אולי לשתות משהו לפני שתצאו, אבל האזהרה נפלה על אוזניים אטומות."

"אני רק אזרוק את הדברים שלי ונצא," אמילי הבטיחה, וזכתה מיד בחיוכים קורנים משני קלסתרים כל-כך שונים שהיה קשה להאמין אפילו שתומס ולוסי הם אח ואחות, על אחת כמה וכמה שהם תאומים.

"ארוחת ערב תהיה מוכנה כשתחזרו," אמר נט, כשליווה אותם למונית. "ואם תתנהגו יפה, שניכם, אולי נשכנע את אמילי להצטרף אליה."

כשהחזירה את התאומים המאושרים לספיטלפילדס, הארוחה המובטחת הייתה מוכנה ואמילי נהנתה גם היא מהארוחה הביתית וגם הסכימה להישאר עד שהתאומים ילכו לישון.

"תודה רבה, אמ," אמר נט בהכרת תודה, כשעמדה לעלות לחדרה אחר-כך. "הצלת את חיי."

היא צחקה. "זו הפעם השנייה שאני שומעת את זה היום."

נט דרש לשמוע פרטים, משועשע כששמע שנתפסה על חם עם המחשב הנייד שלה. "אבל אני מצטער שהיית צריכה לחפש מקום שקט לעבוד. הייתי צריך להכריז על חדרך כמחוץ לתחום לתאומים מההתחלה. וכמנחת שלום, רוצה לרדת למטה אחר-כך למשקה?"

היא חייכה. "תודה, אני אשמח לזה מאוד."

בשקט של חדרה, אמילי התמוטטה לתוך כיסא, מאוד עייפה פתאום. היציאה עם התאומים הייתה מהנה, אבל אחרי בוקר שבו ניקתה שתי דירות, ואחר-כך שעתיים מרוכזות מול המחשב, העימות עם לוקאס טאננט די ערער אותה. הייתה לו זכות מלאה לפטר אותה במקום, מה שהיה מזיק מאוד למצבה הכלכלי. מזלה שהוא הרגיש כל-כך רע, אחרת לא ברור אם היה מתייחס בסלחנות להשגת הגבול שלה. היא הרגישה כמו זהבה שנתפסה על-ידי אבא דוב. אמילי גיחכה. שיער בצבע לא מתאים, לא האגדה המתאימה. למרות חסך מסוים באבזרים מתאימים, היה לה ברור שהיא הייתה "לכלוכית". והיא לא עשתה כל רע, מלבד הימצאותה שם במטבחו, היכן שלא הייתה אמורה להיות ביום שישי אחר הצהרים.

אבל מעתה ואילך הפעילויות שלה בדירתו של מר לוקאס טאננט יוגבלו לחובות הניקיון שעבורן שילם. אמילי קימטה את מצחה, תוהה איך הוא מרגיש. הוא נראה כל-כך חולה שהיה לה קשה להשאיר אותו לדאוג לעצמו. מה שהיה שטויות גמורות. לולא נשארה שעה או שעתיים מיותרות לא הייתה פוגשת אותו, וממילא לא הייתה יודעת על השפעת שלו.

אמילי עשתה מקלחת מרעננת, ייבשה את שערה והקדישה תשומת לב לידיה ולפניה, מכירה תודה לנט על ההזמנה למשקה. למרות שלא אהבה להודות בזה, ערבי שישי לבדה היו משהו שעדיין התקשתה להתרגל אליו. וכדי להוסיף לשמחתה, כשהגיעה לחדר המגורים הקטן של נט, הדייר הנוסף, מרק קופר, נתן לה חיבוק וליווה אותה לספה להצטרף לחברתו, בריוני טאלבוט.

"הי, אמילי." בריוני טפחה על הספה לצדה. "בואי שבי. את מותשת? נט סיפר שטיפלת בתאומים."

"ונהניתי מזה. ערב טוב, כולם. איך אתה מרגיש עכשיו, מרק?" היא שאלה. "התאוששת מההצטננות שלך?"

הוא הנהן, מחייך בזחיחות. "בריוני נישקה אותי שאבריא."

נט הניד ראש והגיש לאמילי כוס יין. "אחות פרטית משלו, ממזר בר מזל."

"אבל הכישורים הרפואיים שלי לא זולים," אמרה בריוני. "הוא יקנה לי ארוחה יקרה במיוחד מחר בערב."

אמילי צחקקה. "תתעקשי לפחות על קלרידג'ס."

מרק קרץ אליה. "תראי לי את גומת החן שלך, ואני אביא לך בחזרה שקית עם שאריות."

"יש הרבה חיידקים מוזרים היכן שאני מרוויח את לחמי," הוא העיר, והתיישב בין אהובתו לבין אמילי. "זוזו, שתיכן."

"אתה לא יכול לשבת על כיסא?" התלוננה בריוני בחיבה.

"הרבה יותר כיף ככה, יקירתי."

אמילי הרגישה דקירה של דאגה כשמרק הזכיר חיידקים. אבל לוקאס טאננט היה גדול מספיק ומבוגר מספיק בכדי לטפל בעצמו. והוא יוכל להזמין עזרה רפואית מקצועית אם ייעשה חולה עוד יותר; מחשבה שאפשרה לה להתרווח בחברתם הנעימה של אנשים שחיבבה מאוד. מרק שכר את הקומה שמתחת לשלה בביתו של נט, וביחד עם בריוני היה חבר טוב לאמילי כשהיה לה צורך דחוף במקום מגורים בלונדון וכשקיבלה את הצעתו של נאט לחדר. מכיוון שהיה צריך להחזיק שני בתים, נט התעקש שהוא ישמח לכל הכנסה נוספת. אמילי לגלגה על דמי השכירות שביקש, שהיו נמוכים באופן מגוחך לגבי לונדון. אבל נט היה חבר קרוב של אחיה, אנדרו, והתעקש. לבסוף שמה בצד את הגאווה שלא הייתה יכולה להרשות לעצמה, מכירה תודה לעזרתו ולנדיבותו.

אחרי שמצאה מקום מגורים, הייתה צריכה למצוא עבודה חדשה. כשאמילי עברה לחדר שבביתו של נט, הוא היה בעיצומו של חיפוש אחר מחליפה למנקה שלו שרצתה לצאת לפנסיה. בגלל שהבית האלגנטי היה ישן מאוד וכתוצאה מכך שברירי, הוא היה זקוק למישהו שיתייחס אליו בזהירות ובכבוד. אבל כשאמילי הציעה את עצמה כמחליפה באותו תעריף, הוא חשב בהתחלה שהיא מתלוצצת. לבסוף כשהבין שהיא רצינית הוא הסכים בהתלהבות, וברגע שמרק שמע על הסידור הוא התחנן שתטפל גם בחדריו. כשנהיה ברור שאמילי באמת נהנית לנקות, נט ביקש את רשותה להמליץ עליה לקולגה נשואה שלו שזה עתה נכנסה לדירה חדשה בברמונדסי. העבודה הנוספת התגלתה כסידור מוצלח כך שליז דונאלדסון מיהרה להציע שאמילי תוסיף גם את דירת הגג של חברם, במבנה התעשייתי שהוסב למגורים מעבר לרחוב. וכך מה שתוכנן כתחליף זמני לפני שתמצא עבודת מזכירות נוספת, הפך בזריזות לקריירה חדשה.

הוריה של אמילי התנגדו נמרצות וחבריה חשבו שהיא משוגעת. אבל הייתה לה תוכנית סודית. העבודה החדשה השאירה את מוחה ודמיונה פנויים לתפקד בנפרד מידיה העסוקות, ובו בזמן הכניסה מספיק כסף כדי לאפשר לה להתנסות בכתיבת רומן. כשנתפסה על-ידי לוקאס, בדתה תירוץ של לימודים כי אפילו לקרובים ולאהובים עליה לא סיפרה מה היא עושה בזמנה החופשי.

העלילה של הרומן כבר הייתה מתוכננת, וכמה מהגיבורים הראשיים כבר מלוהקים: לא היו לה שום בעיות לגבי הנבל והמכשפה הרעה. אבל היא התקשתה לדמיין את הגיבור הגברי והכריזמטי. נט היה נאה באופן שערורייתי, ולמרק היו פנים נעריים והרבה קסם אישי. אבל למרות שערכה תצפיות רבות בשני הגברים כבסיס לגיבור שלה, דמותו לא התעוררה לחיים. ואז לוקאס טאננט תפס אותה חוטאת עם המחשב הנייד והנה הגיבור שלה הופיע מול עיניה המופתעות והאשמות.

אחרי בערך שעתיים, למרות שנהנתה מהחברה הנעימה, אמילי סירבה להצעות להישאר עוד ועלתה מוקדם לחדרה. היא התיישבה לשולחן הכתיבה, פתחה את המחשב, ועבדה על הרומן. עד שהלכה לישון כבר הייתה עייפה, אבל מאוד מרוצה מעצמה. הוספת המאפיינים הפיזיים של לוקאס טאננט לגיבור שלה יצרה לה בדיוק את הגיבור הכריזמטי שהעלילה שלה הצטרכה.

בבוקר הבא, מיד אחרי שהתלבשה, התאומים הקישו בדלת חדרה. "שלום לשניכם," היא אמרה בחיבה.

"אבא אמר שאסור לנו להטריד אותך אם את עסוקה," אמר תומס ואז חייך בפתיינות. "אבל בבקשה תרדי אתנו למטה לשתות קפה. אנחנו עוזבים אחרי ארוחת צהרים."

"נתגעגע אליך," אמרה לוסי וחיבקה אותה.

"אבל תראו את אימא היום, חמודה, אז לא תצטרכו אותי. אני בטוחה שהיא התגעגעה אליכם נורא," אמרה אמילי, בעליזות מכוונת. "תמסרו לה ד"ש חמה ממני."

העיניים הכחולות הגדולות של לוסי נמלאו בדמעות. "אמילי, תבקשי מאימא להיות שוב חברה של אבא?"

"את לא יכולה לבקש מאמילי לעשות את זה!" אמר התאום שלה בזעף.

אמילי ירדה למטה עם הילדים, מייחלת שהיה ביכולתה לעזור. אבל חייהם הפרטיים של בני משפחת סדלי לא היו מעניינה. היא הכירה את הזוג זמן ממושך, זה נכון, אבל לא היה לה מושג לאיזה חטא של נט סירבה תיאה לסלוח. והיא גם לא רצתה לדעת. הבלגן בחיים האישיים שלה הספיק לה לגמרי.

אמילי נהנתה מחצי שעה פעלתנית עם התאומים, אבל כשהתיישבו מול תוכניות הטלוויזיה של שבת בבוקר נט קרא לה אל המטבח וסגר את הדלת.

"למה לוסי בכתה?"

אמילי הסתכלה בו ביציבות. "היא רצתה שאני אבקש מתיאה להיות חברה שלך מחדש. ותום אמר לה שזה לא מתאים."

פניו הנאות נאטמו. "את מתכוונת לעשות זאת?"

"אתה רוצה שאדבר אתה?"

נט היה שקט לרגע, ואז חייך אליה חיוך דומה לזה של בנו. "אם הייתי חושב שזה יעזור הייתי רוצה. אבל זה לא." הוא נרעד. "תשכחי מזה, יקרה. לא כדאי שתהיי מעורבת."

אמילי התבוננה בו בחשד. "אתה בסדר, נט? לא חולה במשהו, גם אתה?"

"גם אני?"

"כמו מרק," היא אמרה במהירות.

הוא הניד בראשו. "אני מאה אחוז, חוץ מזה שאני עומד להחזיר את הילדים שלי לאהבת חיי, שלא מוכנה לתת לי להיכנס מעבר לפתח הדלת." הוא חייך במאמץ. "היו לך מספיק בלגנים בחיים שלך לאחרונה בלי שתדאגי בגללי, אמילי. תיהני מסוף השבוע."

 

אבל לפני שיצאה, אמילי נכנעה למצפן המנדנד שלה והתקשרה ללוקאס טאננט, שנהם בחזרה תשובה כל-כך צרודה שהיה ברור שמצבו עוד הורע.

"בוקר טוב," היא אמרה נמרצות, "מדברת אמילי וורנר."

"מי?"

היא הסתמרה. "המנקה שלך, מר טאננט. רציתי לדעת איך אתה מרגיש היום."

"אוה, כן." הוא השתהה. "בעצם, אני מרגיש זוועה."

"אכלת משהו?"

עווית של שיעול התפוצצה באוזנה לפני שהצליח לדבר שוב. "לא. לא רעב."

"החום שלך עדיין גבוה?"

"כנראה." הוא השתנק. "אוף, לעזאזל – "

אמילי רתחה לרגע, אחרי שניתק, ואז אמרה לעצמה שזה אידיוטי להיעלב. ואפילו עוד יותר לדאוג בגלל זר גמור. במיוחד מי שלא טרח לזכור מי היא.

במחשבה על ג'יני, שתמיד נראתה נפלא ללא מאמץ, אמילי הקדישה זמן להופעתה, ואז ירדה למטה לחיבוק אחרון עם התאומים לפני שתצא לניטסברידג' לפגוש את חברתה.

 

"יקירתי, את נראית די מהממת היום," הכריזה ג'יני הארט, כשאמילי הצטרפה אליה בבית הקפה של סניף הארווי ניקולס.

"אהבתי את ההתייחסות המיוחדת להיום," צחקקה אמילי והורידה את מעיל הצמר הענברי שנקנה בימים שעדיין הרוויחה משכורת גבוהה. "אני משתדלת כל יום."

"מציאה, המעיל הזה – מתאים לעיניים שלך," העירה ג'יני והסתכלה באישור על שמלת הסריג השחורה הצמודה. "אל תגידי לי שאת מתלבשת ככה כדי לקרצף רצפות!"

"אני לא מקרצפת רצפות. הלקוחות שלי מספקים אבזרים משוכללים. כמו מגב, למשל."

ג'יני משכה באפה. "העריצה שמנקה עבורנו דורשת דברים מיוחדים. כמו מברשת צביעה חדשה כדי לאבק את הפנלים, היית מאמינה?"

הקפה של שבת בבוקר היה פינוק משותף עוד מהימים שהיו שותפות לדירה, וטקס שהקפידו לקיים כשיכלו, למרות הנישואים של ג'יני והקשר הפחות מחייב של אמילי.

"אז מה חדש?" שאלה ג'יני, אחרי שההזמנה שלהן הגיעה.

"פגשתי סופסוף את האיש שאצלו אני מנקה," אמרה אמילי, והרימה מעט את קולה.

"איש המסתורין של הקומה העליונה?" אמרה ג'יני וקירבה אליה את ראשה הבלונדיני. "איך הוא? גבוה, כהה ומהמם?"

"כן," אמרה אמילי וצחקה כשהלסת של ג'יני נפלה בתדהמה.

"באמת? לא מרושע אחרי הכל. בכנות, תמיד חשבתי שזה קצת חשוד שלקח אותך לעבודה ללא ראיון."

"את יודעת יפה מאוד שהוא לקח אותי מתוך אמון, בגלל ההמלצות המעולות של ליז דונאלדסון."

"היא המליצה עליך בצדק כמובן," ג'יני קימטה את מצחה. "אבל את לא מתכוונת לעשות עבודות מהסוג הזה לנצח, נכון?"

"כמובן שלא. אבל בינתיים אני נהנית. אני עובדת בקצב שלי בסביבה נעימה מאוד. בעיקר בדירה של לוקאס טאננט." אמילי הסתכלה ישר בעיניים של ג'יני. "כרגע אני מתייחסת אל העבודה בתור תרפיה מצוינת בשבילי."

ג'יני משכה באפה. "ולפחות משלמים לך על העבודה, שלא כמו – " היא הרימה יד. "בסדר, בסדר, אני אשתוק. ספרי לי על הבנקאי הסקסי, עכשיו כשפגשת אותו לבסוף."

אמילי תיארה את המפגש בפרטים גרפיים, זוכה לפרצי צחוק מצד חברתה. "בעצם, הוא היה מאוד נחמד בעניין, ג'יני. אני לא מצליחה להימנע מלחשוב עליו, למען האמת."

"בגלל שהוא חתיך?"

"לא – בגלל שהאיש המסכן חולה ואף אחד לא משגיח עליו."

ג'יני הזמינה עוד קפה, ואז פנתה לעבר חברתה כשניצוץ קרבי בעיניה. "את אומרת שהאיש לא דוחה בתחום המראה, כנראה שהוא מרוויח טונות של כסף וגר בדירה נפלאה שמשקיפה על התמזה. תרדי מזה, אמ! יש בוודאי עדרי נשים שמחכות לנגב את מצחו המיוזע."

"חייבות להיות. אבל כנראה שהוא מעדיף להתבוסס במסכנות לבדו." אמילי בחשה את הקפה הטרי שלה, קמוטת מצח. "מה שייאלץ לעשות כל סוף השבוע. אני לא אמורה להיות שם עד יום שני בבוקר."

"טוב. תדאגי שככה זה יישאר." ג'יני התכופפה קדימה ונגעה בידה של אמילי. "את רק מתחילה לבנות מחדש את חייך, אז למען השם, תפסיקי לדאוג לגבר שאת כמעט לא מכירה."

כדי לשנות את הנושא אמילי הציעה סיבוב איטי בין חלונות הראווה, במקום לבלות עוד אחר-צהריים בקולנוע, וכמו תמיד הזמן עם ג'יני חלף במהירות, בלי הרבה זמן למחשבה. אבל אחר-כך במהלך הנסיעה בתחתית וההליכה אל ביתו של נט, לא משנה כמה ניסתה, אמילי לא הצליחה להימנע מלדאוג ללוקאס טאננט.

התחושה משכה במהלך הערב. אמילי עבדה זמן מה על המחשב, אבל בגלל שביססה את הדמות המרכזית על לוקאס טאננט, לא היה שום סיכוי שתשכח ממנו. בשלב מסוים, אפילו הרימה את השפופרת על-מנת להתקשר אליו. אבל נמנעה מלחייג וחזרה לעבוד. ולבסוף הגיעה לריכוז עמוק כל-כך שהלכה לישון הרבה אחרי חצות.

למחרת התעוררה בבעתה, מקווה שלוקאס טאננט לא פיתח דלקת ראות במהלך הלילה רק בגלל שהיא לא טרחה לבדוק. וכשענה לטלפון הרגישה שדאגתה מוצדקת לגמרי, כי נשמע רע עוד יותר. ועוד לפני שיכלה לדרוש בשלומו, הוא אמר משהו לא מובן וירד מהקו.

שעתיים אחר-כך, מרגישה כמו כיפה אדומה בדרך לבקר את הזאב, אמילי נכנסה לרחוב המרוצף בדרך לבניין של לוקאס טאננט, שקית קניות בידה. מקללת את המצפון המטריד שלה, היא צלצלה בדלת ואחר-כך פתחה אותה עם המפתח שבידה.

"זו אמילי וורנר, מר טאננט," היא קראה. "המנקה שלך. אני יכולה להיכנס?"

היה שקט כל-כך ארוך שאמילי הייתה בטוחה שהוא שוכב חסר הכרה. אבל לבסוף לוקאס טאננט הופיע בפתח חדר השינה שלו. הוא נראה חולה למדי בפגישה הראשונה שלהם, אבל עכשיו נראה איום ונורא, החיוורון הקשה שלו מודגש על-ידי כתמי צבע לא בריאים על עצמות הלחיים שלו. סביב עיניו האדומות היו סימנים שנראו כמו חבלות, לסתו הייתה שחורה מזיפים, ושערו המתולתל ספוג זיעה.

"מה, לעזאזל, את עושה כאן?" הוא אמר בחירוק שיניים, והידק את חגורת החלוק שלו.

אמילי הסמיקה. "נשמעת כל-כך חולה שדאגתי. חשבתי שאולי אתה צריך – "

"למען השם, תלכי לדרכך. אני לא צריך כלום" – הוא השמיע קול בליעה ורץ במהירות, טורק אחריו את דלת חדר השינה.

אמילי התבוננה אחריו בזעם. ברור שהמעשה הטוב שלה זכה לתגובה לא צפויה. רותחת, הנחיתה את העיתון על השידה, צירפה אליו קרטון של חלב טרי, והייתה בחצי הדרך לדלת עם שאר הקניות הלא רצויות שלה כשקול צרוד ומתחטא עצר אותה.

"מיס וורנר – אמילי. הייתי נורא גס רוח. אני מתנצל."

היא הסתובבה להתבונן בו. "מתקבל," היא אמרה בקור. "שלום."

"אל תלכי לרגע, בבקשה." הוא נשען רועד על מפתן חדר השינה. "למרות שאלוהים יודע שכדאי לך לרוץ מהר, כדי שלא תתפסי את החיידק הארור. אני מצטער שנבחתי עליך." פיו התעוות בסלידה. "רצתי כי הייתי חייב להקיא שוב."

אמילי הפשירה מעט וסגרה את הדלת. "אם ככה, אז תיכנס, בבקשה, בחזרה למיטה."

"לא דבר מפתה כל-כך, עכשיו."

"הזעת הרבה בלילה?"

פיו התעווה בסלידה. "אפשר לדבר על משהו אחר?"

היא היססה, ואז אמרה: "תראה, מר טאננט, למה שלא תיכנס לעשות מקלחת חמה ואני אחליף לך את המצעים?"

הוא נראה מזועזע. "אני לא יכול לתת לך לעשות את זה!"

"למה לא? הייתי עושה את זה מחר, בכל מקרה. זה אחד מהדברים שעבורם אתה משלם לי." היא חייכה בעידוד. "תרגיש הרבה יותר טוב אחר-כך – רק אל תרטיב את השיער."

הוא התבונן בה בחוסר החלטיות קודר לרגע, ואז משך בכתפיו, נכנס לחדר השינה, הוציא חולצת טריקו ותחתוני בוקסר מהשידה, ונסגר בחדר האמבטיה. אמילי הורידה את הסדינים המקומטים מהמיטה, החליפה אותם בטריים, הביאה עוד כריות מהחדר הנוסף, וסידרה בזריזות את החדר. כשלוקאס הופיע פניו עדיין היו מותשות, אבל ללא זיפי הזקן עכשיו והוא העביר מסרק בשערו.

כשאמילי הרימה בהזמנה את השמיכה, לוקאס שמט את החלוק והחליק למיטה ונשען על ערימת הכריות באנחת הקלה.

"כל-כך תודה לך," הוא אמר ברשמיות.

היא חייכה בתגובה. "אני אפטר מהכביסה המלוכלכת, ואז אכין לך משהו לאכול."

"בבקשה – בלי אוכל!" הוא אמר בצמרמורת ובעיניים עצומות.

"רק קצת טוסט," היא שידלה, בטון הקול שבו השתמשה עם התאומים. "כמה כדורים כבר לקחת היום?"

הוא פתח עין קודרת אחת. "אף אחד. עם הבעיה הנוכחית שלי, זה נראה חסר טעם."

"אם תאכל משהו זה יעזור לכדורים להיספג."

"אני מפקפק בזה," הוא אמר בייאוש.

במטבח אמילי הכינה תה, קלתה פרוסה מהלחם שקנתה, מרחה עליה מינימום של חמאה, ואז שמה צלחת וספל על מגש והביאה אותו לחדר השינה.

"אם תתיידד עם הטוסט אני אוכל לעשות לך ביצה מקושקשת," היא הציעה.

"אני לא מסוגל לזה," הוא אמר ברעד. הוא נגס בטוסט ולעס באיטיות ואז לקח נגיסה נוספת ולעס מהר יותר.

"בזהירות," התרתה אמילי. "לא מהר מדי."

"זה האוכל הראשון שלי במשך ימים!" אבל הוא אכל בזהירות רבה יותר. "מעולם לא נהניתי כל-כך מהטעם של טוסט," הוא גילה לה, ואז התבונן בתוכן מעלה האדים של הספל בחשד. "מה זה?"

"תה חלש – יותר עדין כלפי מערכת העיכול שלך מקפה," היא אמרה בתקיפות ונטלה שתי טבליות אקמול מהחפיסה שעל-יד המיטה שלו. "תיקח אותן עם התה, ואני אכין לך קפה אחר-כך."

לוקאס בלע בצייתנות את הטבליות, ואז לגם את התה, מקדיר מצחו מעבר לספל. "את יודעת, מיס וורנר, זה יפה בצורה יוצאת דופן מצדך, אבל למה את כאן? בוודאי יש לך דברים טובים יותר לעשות עם זמנך ביום המנוחה."

היא משכה בכתפיה. "הייתה לי מנה של שפעת ממש לא מזמן, כך שאני מבינה כמה נורא אתה מרגיש. אבל אימא שלי טיפלה בי. לא יכולתי להימנע מדאגה אליך כאן לבדך."

הוא הניד ראש בתמיהה. "את די מדהימה שאת דואגת ככה לאדם זר. אבל עכשיו שאת כאן, יש משהו שתוכלי לעשות עבורי."

"בהחלט. מה זה?"

"היעני לסקרנותי. מה גרם למישהי כמוך להתעסק בניקיונות כקריירה?"

"מישהי כמוני?" היא אמרה, והרימה גבה.

"אני בטוח לגמרי שלא תמיד עסקת בניקיונות, אז למה את עושה את זה?"

"אני נהנית מזה," היא אמרה בפשטות.

"תשובה טובה." הוא הניח את הספל הריק וגלש עמוק יותר מתחת לשמיכות. "אבל מה עשית לפני כן?"

"עבודה משרדית." היא קמה. "אני אפנה את הדברים. תנסה לישון אם אתה יכול. אני אשאר מעט לוודא שאתה בסדר, ואז אני צריכה ללכת."

"ללא המחשב הנייד היום?"

"כמובן שלא. יום שישי היה תופעה חד-פעמית, מר טאננט." היא הרימה את המגש. "נסה להירדם."

"תודה, אני אנסה," הוא מלמל בישנוניות. "מה אני יכול לעשות בשבילך, בתמורה?"

"תרגיש יותר טוב, בבקשה."

בחזרה במטבח אמילי רוקנה את קרטון המרק שקנתה לתוך ספל ושמה אותו במיקרוגל. היא השאירה את כיכר הלחם במקום בולט, הניחה לצדו את הסכין וצלחת חמאה, ואז הכינה לעצמה תה וישבה על אחד השרפרפים האופנתיים, מפהקת. השעה המאוחרת שבה נרדמה אתמול הורגשה לפתע בגל של עייפות שתקף אותה. מעכשיו, לא תכתוב יותר מעבר לחצות.

היא השאירה במטבח פתק עם הוראות על המזון שהשאירה, ואחרי היסוס רגעי הוסיפה גם את מספר הטלפון החדש, החסוי שלה. היא נכנסה לחדרו על בהונות, ומצאה את לוקאס טאננט המותש מהלילות האחרונים, ישן שינה עמוקה. אבל הוא נראה יותר טוב מהיצור הפרוע שהיה רק חצי שעה קודם.

קומת הקרקע של נט בבית בספיטפילדס הייתה מוארת לחלוטין כשאמילי חזרה. לא אמיצה מספיק בשביל לברר איך הלכה הנסיעה לצ'סטלקומב, היא נכנסה וטיפסה במדרגות התלולות לחדרה, ואז הזדרזה כששמעה את הטלפון מצלצל. היא פתחה במהירות את הדלת, וטסה פנימה למקרה שזה לוקאס שמצבו הידרדר. ואז עצרה במקומה, כשקול אחר, מוכר מדי החל להשאיר הודעה.

"תרימי, אמילי. אני יודע שאת שם. אנחנו צריכים לדבר. תרימי." הייתה הפסקה, ואז צחקוק רך. "אל תהיי ילדותית. התקשרי אלי."