הבוקר הראשון בגן עדן

1. סודות של אחרים

רציתי דווקא להיות האשה שאני לא יודעת להיות. רוצה ולוקחת. מבינה ומחליטה ואז עושה. לא מוותרת ולא נכנעת. חזקה. חופשית. שלֵמה. שנים, שנים של חלומות מפורטים, התכוונות עיוורת אל מה שמתעקש לא להגיע. ומה אתה יודע, רק אליך מעולם לא התכוונתי. לא לשמחת השבלולים הזאת, הרטובה, העצלה, צוחקת צחוק פנימי קטן בלי קול: אתה שוחה בי ואני העולם.

אין לך מושג כמה היסוסים והתחלות נפל, לאורך השנים והגברים, כבר היו לך אצלי. חצאי גישושים, גמגומי הקדמה, חיזורים עילגים שנגמרו ברתיעות קרות, בסתם, לא כלום מצטבר והולך.

אני הייתי עסוקה בכל אלה, אתה יודע, בחיזורים עצמם, בגמגומים, מתפתה להם בכל פעם מחדש, לצבע השיער, לקצב הגוף, החיוך, החיבוק החולף, קוצר הנשימה ברגע האורגזמה. וכך לא לגמרי התפניתי להבחין איך אתה מתכווץ לי בצד עם הזמן, נובל, פחות או יותר מתייאש, נאסף לאטך אל תוך צרור דחוי של חרטה נמוכה ושותקת, ההולכת ומכבידה על הלב מבלי שירגיש. עד שיום אחד דווקא ההתחלה הזאת, מקרית לא פחות מכל קודמותיה, כמו טיפת גשם בודדת אחת שלאחר ייאוש, הצליחה לך בסוף. ממזר אחד.

וכמו תמיד, רק הסוף הוא שחושף בדיעבד את ההתחלה של עצמו, משכתב אותה, אולי אפילו יוצר אותה יש מאין: פתאום אחרי כל השנים אתה בא ועושה לי סדר. ותראה איך כל הסיפורים השחוקים שלי קופצים על ההזדמנות להתחדש לכבודך, נחפזים להסתרק ולהתגהץ, נעמדים לי בשורה ועושים את עצמם לשרשרת עקבית אחת; איך הטעויות הישנות מתפשטות מכיעורן המוכר ובבת אחת כמו מתברר בהן איזה הגיון פנימי נסתר, אולי אפילו יופי שהיה שם תמיד ורק לא ידעתי; איך הכל מתהפך על פניו לאחור, וחוזר ומתארגן להפליא סביבך. וכמעט כבר נדמה אפילו שהכל קרה לטובה, התנהל נכון, שתמיד רק גיששת וחתרת אלי, יותר מזה, שתמיד, גם בלי שיהיה לי מושג, אני חייתי רק לקראתך: אתה התירוץ והמטרה והמניע הנעלם, אתה הפואנטה שלי.

אני מוכנה. הגוף, ער להתפקע. אני יושבת עם אנשים ומדברת וצוחקת והם נוגעים בי ומנשקים אותי, שטויות של ידידות, אבל באמת יש בי רק הכובד שלך ושאריות הציפייה המתמשכת; זה כל מה שנותר עוד ביני לבינך. לקח לך זמן, אתה יודע, אחרי ההלם הראשון, הפתאומיות שבה הופעת, לצבור כך תנופה ונפח; איזה דבר חי וחדש צמח בהדרגה, יחד אתך אבל בנפרד, הפחד ממך והתשוקה אליך: משנה כל הזמן צורה ומצב רוח, פעם רוקע רגל בעזוז, שרירי ומתנשף, חסר סבלנות לקראתך, נלהב, סוס קרבות, לכאורה, אבל בעצם, ביני לבין עצמי, די שפן מבוהל - לכוד ללא מנוס בתנוחת אימה של פרווה זקורה, מבועת באור הסנוורים שלך, המתקרב בהתמדה. אחר כך, בלי סיבה, מתפוגג לו, משתתק פתאום ונרגע, בוהה סתם, שעות, אל החלל, בנחת־טיפשים צמחית כנועה, מלאה אמון חסר דאגה שהכל יהיה לטובה — ביטחון אינטימי עיוור, חסר דעה וחמים של עובּר במימיו. וגם הביטחון הזה הוא הרי רק צורה, אמנם צורה נעימה במיוחד, של חוסר אונים: אין מה לעשות, אין מה לעשות, אני אומרת בבהלה, בהקלה, בהשבּעה, לעצמי, לך, לקירות, לעיר הנרגעת והולכת משבוע של חול ורעש, באוד הבז’ המווריד של יום שישי אחר הצהריים, הדוהה, בין הפרופיל של דורון לכתפו של כדורי ומעל לראשה של מלי, על חזיתות הבתים ממול. אין מה לעשות, פשוט אין מה לעשות, מה שעומד לקרות כבר לגמרי לא בשליטתי: זה התירוץ שלי.

לפעמים המלווה הפנימי מתעורר, מתמלא איזה אי רצון נרגז, לא מצליח בשום אופן למצוא לו מקום ורק מסתובב סביב הזנב לפה ולשם ובחזרה, עד שלבסוף, באותו אי שקט קוצני נרגן, נרדם לו שוב, בפינה, מרוב שעמום ומיאוס עצמי.

ולפעמים: ערמומי ומסתפק בעצמו כמו חתול על גדר, מנומנם כאילו אבל באמת רואה הכל, מחייך־דקיק באירוניה שבעה, בנהמת־פינוק אגואיסטית, רך ושעיר וחלק ומרוצה עד בלי די, יודע סוד ולא מגלה, שפם מלוקק ועיניים צרות, מוצלות, שעות שלמות.

וכל הזמן הזה, בלי הפסק, בלי פרצוף או קווי מתאר מדויקים, גדל והולך בחושך מילימטר אחר מילימטר, ועכשיו כבר קרוב מאוד, ממלא את הכל, כן, עכשיו זה כבר כמעט כל מה שיש. רק קליפה דקה מאוד של זמן־לפני, קליפה אחרונה שמתכלה והולכת ממש מרגע לרגע, גם עכשיו בשעה שאני יושבת כאן, עוד נשארה לי. לך. לנו. בקרוב, מחר או בעוד שבועיים, בקו השבר המדויק שבין עכשיו לבין הזמן־שאחרי, תתחיל ספירה חדשה ונקייה; שום דבר לא יחזור להיות כמקודם.

בינתיים, בעודי מחכה, אני מספרת לך סיפורים.

בשקט. שיחה, כלומר דיאלוג, רק שאני היא שממלאת את תפקיד שנינו המשוחחים, גם את שלך; וגם, מה שקורה זה שאתה לא אומר לי הרבה, שותק ומבקש רק לשמוע. כי גם זו, בין אלף ואחת הדרכים שבהן פלשת והתנחלת בי, דרך אחת לחשוב עליך: כמו סימן שאלה שתול, מתמשך, מגולגל עמוק בחושך, שותק בינתיים, סקרן, סופג אותי בלי הרף; מצפה לדעת הכל.

אבל רך. ספוגי, כאמור. חוקר פסיבי, לא מאשים ולא שופט, לשם שינוי; רק חיבוק פנימי שמנמן, ידידותי, גדל והולך, מפתה יותר ויותר לחלוק אתך, כמו שני ילדים חברים בהפסקה בפינת החצר, אוצרות של עטיפות מסטיקים משומשים, שבלולי רגש מאובנים, מעשים, מזימות, סודות שהיו. אפילו הזיכרון - השמרן, הקמצן, הממאן תמיד להרפות גם מהאחרונה שבגרוטאותיו - גם הוא כבר מזמן החיל עליהם את חוק ההתיישנות. מי היה מאמין איך הם מתעקשים לצוץ לי עכשיו. דווקא לכבודך. למשל פתאום אפילו צדוק חלימה, איך עבדתי עליו. אהלן צדוק. איפה היית כל השנים.

שמע, אתה מבין, העניין היה שתמיד כשביקשתי לצאת לטיול עם הכיתה לא נתנו לי כי בשביל מה זה טוב, נוסעים, חוזרים, שום דבר לא יישאר מזה ביד; וחוץ מזה הרי קר עכשיו, או שחם עכשיו, או מה פתאום בכלל לישון בחוץ באוהלים, מי שמע על דבר כזה, מה את, צוענייה, מה זה, אין לך בית, עוד ינשוך אותך נחש, ינשוך אותך.

תמיד הצליחו להתיש אותי ככה בסוף, אבל זה אף פעם לא הספיק להם. כל הערב לא הרפו ממני, גם אחרי שהתייאשתי וכבר שתקתי הרבה זמן, פונה עורף למבטיהם שלא חדלו לבלוש אחרי, מדייקים בניחושם שכבר אני זוממת, בזדוניותי הרגילה, חסרת הלב, את פרטי בריחת־הנקמה שלי מהבית, כשכל מטרתי להצטרף לשיירת הנוודים הראשונה שאפגוש בדרך כדי להיעשות בה למאלפת־נחשים צוענייה. גם כשהייתי כבר במיטה המשיכו עוד לדבר ולדבר אל גבי, יודעים בביטחון שאני רק מעמידה פני ישנה: מה זה, מה את חושבת לך, מי שמע על דבר כזה, את לא רואה בעצמך שקשה לנו מספיק גם ככה. בסוף, לפעמים אפילו אחרי שכבר התעוררתי למחרת בבוקר, באכזבה, עדיין כאן ולא בקרון־הצוענים המתרחק, עוד היו דוחפים לי, ליתר ביטחון, את הנימוק המכריע, שאחריו ודאי לא אוכל לפתוח את הפה ולהציק להם עוד בבקשות, לאמור: את הרי יודעת טוב מאוד שכסף לא צומח על העצים.

היכולת שלהם לקרוא את מחשבותי היתה מוחלטת לא פחות מכוחם לסרב לכל רצונותי. לא התפלאתי אפוא שהם יודעים גם על הרגע הסודי בכל בוקר, בדרך לבית הספר, כשהייתי עוצמת עיניים בעיקול, בתחילת הקטע של הפרדס, ואז פותחת אותן בבת אחת, מנסה לראות פתאום, רק־הפעם־באמת־באמת־רק־הפעם, אלפי מטבעות זהב וכסף מתנוצצים במקום התפוזים והאשכוליות, בין העלים הירוקים הרטובים מגשם; מקווה מאוד להפתעה גמורה, רוננת, שאינה שואלת עוד דבר, אבל בעצם כבר צופה מראש את הפנייה המשתנקת אחורה והריצה הבהולה הביתה להביא אותם, סרבנים ולועגים כדרכם, כדי להראות להם סוף סוף שהנה, דווקא כן, צומח ועוד איך.

כל ימי ההכנות לטיול, ובשלושת הימים שהכיתה נעדרה ואני וצדוק, המנוזל הכרוני, שגם כן אף פעם לא היה נוסע מפני שהיה חולני, לא קיבלנו כמובן חופשת־ניחומים אלא להיפך, עוד הוענשנו, בינתיים, בעבודות סדר וניקיון נידחות בבית הספר — העוול, העוול שלא יימחה — כל הימים האלה הייתי עושה את עצמי שאין לי ולא היה לי שום חשק לנסוע, את מי זה מעניין בכלל, הכינרת, הגליל, ים המלח (בעיני רוחי הייתי צוללת, בעל כורחי, אל מעמקי־מעמקים רכים ומנגנים, עגמומיים, עולם צלול, כמעט לא נתפס, של מים כינוריים, דקים וכחלחלים: מעופפת, בגלישה ארוכה של רוח־עינוגים חזקה ממני בהרבה, אל הקניון העמוק המנוחש שבין הגליל העליון והגליל התחתון, שני רכסים ירוקים, ארוכים מאוד, אחד גבוה ואחד נמוך יותר - נמשכים ישר, מים אל ים, לרוחב מפת המדינה התלויה בכיתה מצד ימין של הלוח, מתחת לבנימין זאב [תיאודור] הרצל, הנשען על גב הכיסא שלפניו ונועץ נכחו מבט אפל ויציב, המבט הנכון האחד, שבו חוזים מדינות: או שהייתי מפליגה וצונחת צניחה ישרה ועמוקה, עוצרת נשימה, דרומה־מזרחה ולמטה, אל בין נדים קפואים של מלח מתנוצץ גבישימ־גבישים, מבוכי־מלח מתנפלים אל האופק, יבשים ומסמאים, ואניות־מלח קרירות חרישיות מהלכות בנתיביהם לאט, מאופקות, מלכותיות). וגם בימים שלאחר מכן, בהפסקות, על יד הברזייה בחצר, או בקפיצה בחבל או במשחק הקלאס, כשהילדים היו מזכירים בלי סוף חוויות ומתים מצחוק, הייתי חוזרת וממלמלת, בעצמי לא בטוחה אם בקול רם מספיק שישמעו, אוף באמת, כמה שזה תינוקי, לצבוע אנשים ישנים במשחת נעליים, מזל שאני לא הייתי צריכה להשתתף בכל העסק הטיפשי הזה.

וחוץ מזה, הייתי מרימה מעט את קולי ואומרת, קצת אל צדוק הנושם בפה פתוח וזולג ירוק להגעיל, אבל בעיקר אל האוויר הכללי של ההפסקה, אל הצווחות והסחר־מכר החמדני, החנף, בטובות הנאה קטנוניות, טעונות חשקים מוחלטים, אלימים, שאין לעמוד בפניהם, התגרויות־הצחוק שאין שיעור לנבזותן, והקפיצות בחבל וריח קליפות הקלמנטינות ואבק הגיר והסיד המתקלף והחלודה החמה של עמודי הברזל של הגדר והירוקת של הברזייה הדולפת, בשמש, וחוץ מזה, הייתי אומרת, דודה שלי בכלל הזמינה אותי לבוא בחופש הגדול אליה לחוץ לארץ. לשווייצריה. שזה רחוק בריביירה. יש לה שם אגם פרטי עם יאכטה ועם וילה ובית חרושת לשעוני דוקסה. וגם לבעלה יש על יד זה בית חרושת, לבונבוניירות כחולות כאלה עם תמונות של חתולים. אלה שמוכרים אצל מאיר פריבס במעדנייה במרכז, זה הבית חרושת של דוד שלי מייצר, בשווייצריה. ויש לו בכלל אוטו רולסי־רויסי שחור, ולדודה יש קדילק בצבע לבן כסף. ולי הם אולי יקנו מוסטנג כשאני אגדל ומוסטנג זה סוס אדום של אינדיאנים.

ותוך כדי דיבור (הקהל המקרי שלי, אפילו צדוק שלא הבחין בין ימינו לשמאלו, היה מעמיד פני זלזול לא־מאמין, אבל בכל זאת לא חדל מלהקשיב לרגע) כבר ראיתי אותם, בבירור, איור חי מתוך איזה ז’ורנל אופנה עתיק שדיפדפתי בו פעם אצל רימונה התופרת, שניהם בפרוות־ענק אווריריות ושיער של בריליאנטין, היא עם מחרוזת פנינים ארוכה מתנופפת עד הברכיים, שביס מלוכסן עם נוצת יען אחת מפוארת באמצע המצח ושמלת צ’רלסטון של שנות העשרים, הוא הדור ורחב־כתפיים עם מקל־הליכה ומונוקל, בלונדינים עם עיניים כחולות, דקיקים, גבוהים כמו צללים של ערב, כל אחד שני מטר לפחות; בנוסף לכל גם עבד אצלם משרת מיוחד, שכל תפקידו לאוורר בכל בוקר ולהציע מדי ערב את מיטות המשי של שלושת החתולים השמנמנים האפורים והחומים, שהיו מצטלמים למכסים של הקופסאות של הבונבוניירות שנקראו על שמם, ״לשונות חתול״, צילום אחד לכל מכסה: הם היו מאולפים וכבר ידעו לבוא לפוטו־סטודיו ולשכב יפה, כל בוקר באותה הפוזה, למנת המכסים היומית, ואחרי הצילומים היו חופשיים לשחק עד הערב בכדורים של צמר אנגורה צהבהב ובעוד צבעים, לפני שיקבלו חלב מתוק ושוקולד מבית החרושת לארוחת הערב, וילכו לישון במיטותיהם הקטנות.

בחיים שלי לא היתה לי, כמובן - בזה אנחנו הרי דומים זה לזו, אתה ואני, מה — בחיים לא היתה לי אפילו התחלה של דודה, אפילו לא דודה פושטית סתם, בלי אוטו או איזו תכונה מיוחדת אחרת (לצדוק חלימה למשל היו, המון, לפחות איזה עשר רק מצד האמא שלו למרות שרק ארבע מצד האבא שלו, ועוד מיליון בני דודים משני הצדדים, בטירת הכרמל ובבאר שבע ובעוד מקומות עלומים שרגל אדם לא דרכה בם). הורי, שלא היו בעצם ההורים האמיתיים שלי, היו יחידים ומיוחדים בעולם, חד פעמיים בתכלית, בלי ראשית ובלי הקשר, כמו הופיעו יש מאין, בשנה שבה נולדתי, במקום עלום אחד בצפון הקר, המושלג רוב הזמן (דימיתי אותו קצת כמו קופנהאגן החורפית של מוכרת הגפרורים הקטנה, שחלמה בשלג על סבתא חמה ואוהבת ושרפה גפרור אחר גפרור, ולבסוף כשכולם נגמרו מתה מקור, רק שהמקום האמיתי ההוא שממנו הם באו היה הרבה פחות קסום מקופנהאגן של אנדרסן והרבה פחות מובן, הוא היה רק קר ובלי ניחומים). מרגע הופעתם היו גדולים ונחושים, אקסיומטיים, הרי שליחות גורלית. שליחותם היתה לחטוף אותי, בכל דרך, מן העריסה הרכה, העטופה כילת־תחרה, בחדרי הלבן שבטירת הורי־מולידי האמיתיים, השווייצריים, והם הצליחו, כי היו ערמומיים ונחושים: לאחר מעשה עוד המשיכה העריסה, לזמן־מה, להתנדנד קלות באישון לילה, ריקה, עד שחדלה ועמדה, שבויה בקפאון שכול נצחי, שבור לב, שאין להשיבו. אבל הם אפילו לא נשארו לראות. בעודה מתנדנדת כבר פנו בהולים למלא את חלקה השני של שליחותם, שהיה להבריח את החבילה, אותי, ואני לא חשתי ולא מחיתי, להבריחה דרך הרים וגבולות לארצות החום השדופות, שאותן כמובן שנאו ממבט ראשון, ואז לגדל אותי כאן בהכי פחות כסף שאפשר.

הם לא סלחו לי על שהכשלתי אותם, פעם אחר פעם. אחרי כל מה שעברו כדי להביא אותי הנה ולתת לי הזדמנות לחיים אחרים (אחרים ממה? מחייהם שלהם, הייתי אמורה להבין את מה שסתמו ומעולם לא פירשו, אבל אני בעיקשותי תמיד הבנתי בסוגריים: אחרים משהיו צריכים להיות לי, מחיי האמיתיים הגזולים). היו להם תמיד תירוצים בלי סוף לכל מה שלא היה בסדר אצלנו, כלומר אצלם, אבל רק הסבר אמיתי אחד, שאין כסף. ואני הייתי הסיבה. אני הייתי כשלונם המשותף, שבו נקשרו זה לזה לבלי הפרד, יותר ויותר ככל שחלפו השנים, שורש מאבקם המר המשותף, שבו תמיד הפסידו, בי, בחיים, זה בזה. כל תנועה לא זהירה שלי התבררה בדיעבד כתרומה חדשה להתרחבותה הבלתי נשלטת של הדליפה הכרונית, החור השחור הפעור של חייהם, שבולע ובולע עוד ועוד כסף בכל יום מחדש; והרי אותו כסף נכסף עצמו, אילו רק נחסך, היה אמור להיות הפרס הגדול על הצלחת שליחותם, המפתח היחיד, היקר, החומק תמיד, לביטחון, לכוח, לחופש, לדירה משלהם, להתקדמות בחיים, לקצת כבוד עצמי.

אמרתי שאני צריכה נעלי התעמלות. למירי כהן - שהיו לה כל סמלי הסטאטוס האפשריים, לרבות טבעת־לב מזהב על קמיצת שמאל השמנמנה שלה — היו נעליים כאלה, מקסימות, מבד שחור עבה, עם עיגולי גומי לבנים על עצם הקרסול, משני הצדדים, זאת אומרת ארבעה מדליוני־גומי בסך הכל, שניים לכל נעל: מטריפים, מוטבעים בציורים שנראו בדיוק כמו סמלי אצולה בריטיים עתיקים, עתירי סיבוכים ופיתולים הדורים, שאין סיכוי לפענחם אי פעם. אמרתי שגם אני צריכה: והם כמובן התנפלו עלי תיכף שמה פתאום, מה יש, מי זה שמע על דבר כזה, אי אפשר כבר לרוץ שישים מטר יחפה, אנחנו בגילך.

ההאשמות שלהם היו תמיד נגמרות ככה, באמצע, ותמיד נאמרו בדיוק באותו מקצב: ״אנחנו בגילך.״ סוף פסוק ואחר כך כמה פעמות של שתיקה טעונה ואחריהן לא כלום, או לפעמים שינוי הנושא. אני ידעתי היטב שהם משקרים לי, כמו ששיקרו בכל העניינים האחרים, כולל כמובן בעניין הכסף (ידעתי שדווקא כן יש להם, וגם כמה ואיפה בדיוק הם שומרים אותו, שטרות סודיים מגולגלים בין הקפיצים, בחור שנפרם בבד השק החום שבצד האחורי של הספה, שהיו מוציאים וסופרים רק בלילה, כשחשבו שאני ישנה) והבנתי שהשקר כרוך, ללא ספק, בנאמנות הברזל שלהם לאותה שליחות סודית שהם ממלאים: הרי הם היו רק כמות שהם, מעולם לא יכלו אפילו להצטייר בדמיון כמי שהיו אי פעם בגילי ולא בשום גיל אחר, או באיזה מצב צבירה שונה, בזווית חיבור אחרת אל העולם מכפי שהם עכשיו, אתי.

ובכלל, אמרו במקהלת שני־הקולות שליוותה בחריקת נכאים קבועה את שממת שנותי ההן ולא השתתקה עד עצם היום הזה, ובכלל, כמה כבר יש לך שיעור התעמלות, פעם בשבועיים? בשבוע? את בטוחה? לא יכול להיות. תשאלי את המורה עוד פעם.

בכל מקרה אפשר לחשוב, איזה מין ספורטאית גדולה את, זוג רגליים שמאליות. בשביל הכשרון האולימפי שלך לא צריך שום נעליים, קביים צריך.

ומה שלא יהיה נשארו רק חודשיים של קיץ, את יודעת טוב מאוד שהמצב לא כל כך טוב, נראה, נחכה. אולי, אבל רק אם יהיה לנו בשביל זה, אולי נקנה לך כבר לקראת העונה.

כש״העונה״ הגיעה, כלומר כשהדגמים בארץ הנעליים הצפופה, הסגורה באקוואריום הגדול של חלון הראווה של א. את א. ויינשטוק נעליים אלגנטיות וספורטיביות לכל המשפחה, התחלפו בן־לילה בכהים, גבוהים וסגורים, או בבהירים, קלים ופתוחים, כפי שאכן קרה בקביעות פעמיים בשנה, מייד היה מתברר שממילא נותרו רק כמה חודשים מסכנים עד לסיומה של העונה הזאת, ולכן זה לא נקרא, באמת לא כדאי לזרוק סתם כסף אלא עדיף לחכות, שוב, ״לקראת העונה״.

ככה חיכיתי וחיכיתי מעונה לעונה ולא יכולתי לדעת מתי תגיע סוף סוף העונה הנכונה, האמיתית, המשכנעת, העונה בהא הידיעה, שאינה מתבטלת מניה וביה מעצם העובדה שהיא הגיעה, ושהנה היא מתרחשת בפועל עכשיו. ובינתיים נעלתי רק נעליים מוזלות של סוף העונה שכבר לא היתה בהן שמחת החדש, ושנקנו תמיד רק לאחר שהקודמוח נשחקו לגמרי ונחתכו בבהונותיהן כדי לתת מקום לאצבעות לצמוח, וזה אחרי שגם מראש כבר נקנו במספר או שניים גדולות מדי, כדי שיספיקו במידת האפשר עד להוזלות של סוף העונה בשנה הבאה.

כל שאריות האוכל, זעירות, מרוחות ומעוכות ככל שהיו, היו נאספות ומגורדות בקפידה מן הצלחות, נשמרות במקרר ומחוממות שוב ושוב, מעורבבות כולן בסיר אחד, כדי לחסוך בנפט; זה היה בימים שעוד היתה לנו פתילייה. אחר כך, כשהיתה כבר כירת גז, עדיין חוממו כל השאריות יחד, כי גם גז, כמו שאר הזרמים השקופים המסוכנים שעוברים יום ולילה בקרבי הבית, זה בעיקר דבר שצריך לחסוך. וכך כל הטעמים היו מתמזגים לעיסה אחת חסרת צורה, שחזרה אל השולחן יום אחר יום, ולא הוגש לי שום דבר חדש עד שלא הייתי גומרת את מה שנשאר מאתמול, משלשום, מלפני שבוע, חתיכת כבד נגוסה וחתיכה של דג, יחד עם כף אורז מעורבב בקצת פירה, קצת כרובית וקצת תרד, בתוספת חתיכות של סלט בלוי.

אני חושבת שאילו היו שניהם אוכלים אתי יחד באופן דמוקרטי, אולי הייתי לומדת מכל זה רק מה שהייתי אמורה ללמוד, כלומר הלכות חיסכון במזון. אבל זה לא עבד לגמרי ככה. דייסת השאריות הנצחית היתה מוגשת, קודם כל, לי בלבד, בכל יום בשעות הצהריים. מה שהותרתי היה מחומם שוב, בשביל אמא, לארוחת הערב, שלא היתה אוכלת אתי אלא רק עם אבא, אחרי שהיה מגיע מהעבודה ומתרחץ. אבל אבא עצמו היה מקבל באותה ארוחת־הורים יומית משותפת אוכל אחר, חדש, שבישלה לו בינתיים, כי הרי גבר, כדי שיהיה לו כוח, צריך אוכל טרי. למחרת היו השאריות מארוחתו, אם נותרו, מגיעות אל צלחתי, והיה ברור שבינתיים, בתהליך המסתורי של איסוף מן הצלחות למכלי פלסטיק קטנים והכנסה לתיבת החושך הקרה, השהות הלילית בה ואחר כך ההוצאה ממנה אל האור, הערבוב והחימום מחדש, הן איבדו את כל סגולותיהן מעניקות־הכוח והפכו לאוכל פושטי סתם, לא טרי ולכן רק סוג ב’ וראוי אם כן רק לשכמותי.

ככה היא פיטמה אותו, בקנאות ובמסירות, כמין פנתר פרטי שהיתה מגדלת, והשיטה, חובה לומר, מאוד הצליחה: היו לו שרירים כמו גזעים שהיה גאה בהם, שערו צימח שחור וסמיך, קולו היה עבה, חזק ותובעני, ובשעת רצון הוא גם הפליא כל כך לשיר ולנגן על המנדולינה הבטנונית היפהפייה שלו, החפץ היחיד שהביא אתו מי יודע מאיזה מרחקים של עבר רומנטי, מסולסל ומתרונן; למרות שזה לא קרה הרבה, ומעולם לא קרה שניגן ושר לכבודי; רק לכבודה של אמא היה מתלבלב קולו ושר, וגם זה, כאמור, בשעות רצון נדירות ביותר; אם כי תמיד היה מוכן לנגן לכבוד האורחים שהיו באים בשבת אחרי הצהריים ומפצירים בו: זה היה טקס צפוי שכולם תמיד ידעו מראש שיבוא ומשחקים אותו בצייתנות שבעת רצון, עם תום משחק הקלפים והכיבוד בעוגת הטורט עם התה המתוק בכוסות הזכוכית הדקות, עד שהיה נעתר ומוריד את נרתיק המנדולינה מעל הארון ומתחיל לכוון אותה. ואילו אני, אף אחד לא לימד אותי לנגן וגם לא ביקש ממני לשיר, חוץ מפעם אחת שנסתיימה בחרפת עולם. זו היתה הפעם היחידה שמצאתי את האומץ להציג את מועמדותי למקהלת בית הספר: אפילו שהאמת שאותה ידעתי עוד זמן רב לפני שפתחתי את פי ב״שיר הספנים העבריים״ לפני כל הכיתה, היתה שלא היה לי קול בכלל. התאמנתי הרבה, בשעות אחר הצהריים, באזור הקוצים שרק חיפושיות זבל ופרות משה רבנו ולפעמים גם חמורים אפורים שותקים היו עוברים בו, מאחורי שדה הבוטנים שבמורד, מתחת לבית, אבל בכל פעם שניסיתי קצת להרים ולערסל את המנגינה ברגש, כמו אבא, יצאה לי, מקסימום, איזו יבבה קטועה מצטרדת נעבעך, כמו של תרנגולת גוססת מצמא. ובכל זאת העזתי: הניסיון להתקבל למקהלה היה הימור מחושב, על בסיס מדעי. קראתי באותם ימים בספריית בית הספר, באיזו אנציקלופדיה עתיקה של גוף האדם שתורגמה מרוסית, שמנגנון השמע האנושי בנוי כך שאיננו יכולים לשמוע באמת את עצמנו, ועל כן קולנו־שלנו נשמע לנו תמיד מעוות, רחוק מצליל קולנו האמיתי, האובייקטיבי, כפי שהוא נשמע באוזני הזולת. אני לא חשדתי בכלום, עוד לא ידעתי אז ש״אנציקלופדיה סובייטית״ היא סמלם המושגי הטהור של הזיוף והכזב, וכך קרה שתקווה גדולה התעוררה בי באותו רגע: אולי, עברה בי האפשרות, ההבטחה, כמו ברק־משי סגול נפלא שכולו אופטימיות, אולי מה שאני שומעת יוצא מפי איננו האמת כולה; אולי בכל זאת יש בי שמץ מכוחו המזמר של אבא, ובאותה שעה עצמה שבה אני שומעת את התרנגולת שהולכת למות, שומעים האחרים, בעצם, רק צליל־מתק הרמוני כובש לבבות. כל אותו לילה, גם בשינה, הייתי נרגשת לאפשרויות החדשות שפתח לפני העתיד ולמחרת, בשיעור הזימרה, בהפתעה, הצבעתי וביקשתי אפוא להיבחן; המורה לזימרה מנשה חדאיו אמר בסדר וקרא לי ואני קמתי ונעמדתי בגבי ללוח ופני לכיתה. נשמתי עמוק ושרתי מכל הלב, מכוונת בביטחון מדעי אל הצלילים הגבוהים, החזקים, אל השמים הכהים, הים הגואה, הרוח, הסכנות ואומץ הלב, אל תפארת ההפלגה הלילית של הספן העברי; אבל עוד לפני שגמרתי את הבית השני אמר חדאיו שתודה, אבל לצערו מתברר לו אחרי הכל שכבר אין מקום במקהלה השנה, ואולי שאנסה שוב בשנה הבאה, וכשחזרתי למקומי לא הסתכלתי לאף אחד בעיניים כי ידעתי שהסיבה האמיתית היתה שזייפתי, כרגיל, ושהמדע הכזיב וקולי הוא בדיוק כמו שתמיד שמעתיו באוזני, אלא שלחדאיו, מתוך שיקולים פדגוגיים עקרוניים או מנימוס או סתם כי היה מוג לב, לא היה נעים להגיד לי לפני כולם.

גם שרירי היו רכים, חסרי תנופה וכוח, ונותרו כך כל השנים. קומתי, לגודל האכזבה, נשארה נמוכה מן הממוצע, אפילו כשהגעתי לבסוף לשיא גדילתי, אף שבמשך שנים ארוכות תיכננתי שבבגרותי אהיה מלכותית, חטובה ומושלמת — 90-60-90, כמו שצוין ב״כרטים הביקור״ שהודפס מתחת לתצלומה של מלכת היופי אהרונה אבגר בעמודי האמצע של שבועון האשה — ובעיקר ענקית לתלפיות כמוה, מטר שבעים וארבעה, שזה היה הכי גבוה שאי פעם נשמע על אשה שתהיה, ואפילו רוב הגברים אצלנו בשכונה לא הצליחו להעפיל לגבהים כאלה. גם השיער שלי לא ידע מהחיים שלו, לא הצליח לו כלום חוץ מלהיות כזה, חלק ודק ובצבע בינוני, למרות כל קיפודי הגלגלים הדוקרים שהצמדתי לשווא אל עור הקרקפת והבטחות מגדלי השיער העבים והבוהקים שצמחו לדוגמניות שעל פחיות הספריי ובקבוקי הקונדישנר, שמעולם לא נתקיימו; גם כשהתייאשתי כבר מכל אלה והתחלתי לצבוע ולסלסל אותו בקביעות, כבר בגיל שלושים אולי, מעולם לא הצלחתי להשיג את הרעמה העבותה, המשכנעת, מלאת החיים והמרדות, שעטרה תמיד את ראשו של אבא באופן כל כך טבעי, פחות או יותר עד יום מותו.

*המשך העלילה בספר המלא*