מאת ה' הייתה זאת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מאת ה' הייתה זאת
הוספה למועדפים

מאת ה' הייתה זאת

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: לנה בורגנסקי
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים

תקציר

במרכזו של ספר זה מעמיד המחבר את הביטוי המקראי: מאת ה' היתה זאת (תהילים קי"ח: כ"ג).
בקשר למקור הא־לוהי של התורה, התערער בתקופה המודרנית בין היתר מחמת ערער על מעמד האמיתות ההיסטוריות של התורה. המאמין המודרני זקוק לתיאולוגיה עכשווית להמשיך בבטחה באמונתו. בנוסף המערער של ההיסטוריה בתורה הוביל רבים לזניחתה של אמונתם בתורה. מסכים המחבר בעיקרון לביקורת ההיסטורית. לכן הוא טוען לתיאולוגיה לפיה יש להאמין שהתערערות זו עצמה היא היא "מאת ה'". מטרת ה' היא להוביל אותנו בעידן החדש להבנה חדשה של סיפורי התורה, המשוחררת לפחות בפרטיה מכובד ההיסטוריה. אכן, הקביעה מאת ה' היתה זאת שבכותר מתייחסת גם לפירוש חדש של "תורה מן השמים" הבנוי על "תפיסה הוליסטית" של ההשגחה עליונה. הספר בונה תיאולוגיה לזמננו המושפעת מהספרות הפילוסופית יחד עם מהלך הרוח של הפרשנות החסידית.
יהודה גלמן הוא פרופסור אמריטוס המחלקה לפילוסופיה אוניברסיטת בן־גוריון בנגב. מחקריו מתרכזים בתחום הפילוסופיה של הדת ומחשבה יהודית. בעבר היה גלמן עמית בכיר במכון הרטמן, עמית במרכז ללימודי דתות העולם בהרווארד, עמית במרכז לפילוסופיה של הדת באוניברסיטת נוטר־דאם, ופרופסור לכבוד באוניברסיטה הקתולית של אוסטרליה.

פרק ראשון

פרק 1

האתגר

בפרק זה אני מציג את תמצית הטענות שמדעי הטבע, מחקר המקרא והארכאולוגיה טוענים נגד מהימנותה ההיסטורית של התורה. בשלושת הפרקים האחרים בשער זה של הספר אבחן כמה תגובות להכחשת אמיתותה ההיסטורית של התורה כפי שהיא מתוארת בפרק זה.

בפרק זה תוצג הדעה שהתקבלה בקרב קשת רחבה של חוקרים בעבר ובהווה, צעירים וותיקים, ארכאולוגים, בלשנים, חוקרי מקרא ואנשי מדעי הטבע ממקומות שונים בעולם. נעיין בדבריהם של חוקרים שהגיעו להסכמה מרשימה אף על פי שדעותיהם בדבר פרטים בסיפורי התורה חלוקות ולמרות מטרותיהם השונות: התורה איננה מספקת תיעוד מהימן של אירועים היסטוריים, לפחות לא ברמת הפרטים. זהו האתגר.

בריאת העולם

פרק א בספר בראשית מספר שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ממלאכת הבריאה ביום השביעי. על פי הכרונולוגיה התנ"כית יוצא אפוא שהעולם בן ששת אלפים שנים בערך. במדע האסטרופיזיקה קיימת הסכמה רחבה שגילו של היקום שלנו הוא למעלה משלושה עשר מיליארד שנים. והדעה המקובלת בקרב הגאולוגים היא שכדור הארץ בן שלושה וחצי מיליארד שנים בערך. בבראשית א מסופר שהשמש, הכוכבים והירח נבראו ברגע. גם במקרה זה חולק עולם המדע על התורה; שוררת בו תמימות דעים שגופים שמימיים אלה התפתחו במשך עידנים, החל מרגעיו הראשונים של היקום. הם לא נוצרו בהרף עין בצורתם הנוכחית, וכדור הארץ לא קדם לקיומם, ובפרט לקיום השמש, כפי שמתואר בספר בראשית.

בבראשית א מתוארת היווצרות צורות החיים שבעולם. תיאור זה עומד בסתירה לתורת האבולוציה בעניינים רבים:[17]

בבראשית א, כ מסופר שהבריות החיות הראשונות שה' ברא הן היצורים החיים במים ועופות השמים. אל לנו לצפות שהתורה תזכיר את צורות החיים הראשונות בכדור הארץ, שהיו ככל הנראה סטרומטוליטים, משום שאלה אינם מעניינים במיוחד את הקורא בתורה. ועם זאת, לא כל יצורי הים שייכים לקטגוריה אבולוציונית אחת. משפחת הלווייתנאים, הכוללת את הלווייתנים, הדולפינים והפוקנות, הם יונקים שוכני ים שהתפתחו בעבר מחיות יבשה.[18] לפיכך לא ייתכן שכל יצורי הים קדמו לכל חיות היבשה כפי שעולה מהכתוב בפסוק.

פס' כ בבראשית פרק א מעלה בעיה נוספת. לפי מדע האבולוציה, הציפורים הופיעו על במת העולם בשלב מאוחר יחסית. הן התפתחו מחיות יבשה. ואולם על פי פסוק כ' הציפורים נבראו לפני חיות היבשה.

מבראשית א, כ עולה שהחיים בעולם החלו במים ש"שרצו" חיים. פרט זה סותר את מדע האבולוציה, שלפיו החיים התפתחו בהדרגה והים "שרץ" חיים רק כעבור מיליוני שנים.

סיפור הבריאה בבראשית מספר שה' ברא את היצורים החיים "למיניהם", כלומר, הם נבראו בצורתם הנוכחית. דבר זה מנוגד לרעיון האבולוציה, כלומר לדעה שכל מיני היצורים התפתחו באופן הדרגתי מאבות קדמונים משותפים במשך פרק זמן ארוך.

בבראשית א, כו ו־כז נרמז, ובבראשית ב, ו–ז נאמר בפירוש, שההומו ספיינס נברא יש מאין ולא התפתח מצורות חיים שקדמו לו. תיאור זה סותר את דברי מדע האבולוציה שההומו ספיינס והקופים התפתחו מאב קדמון אחד, ושתהליך התפתחותו של ההומו ספיינס כלל שלבים הומינידיים שונים.

לפי ספר בראשית, כל צורות החיים נבראו בימים החמישי והשישי מימי הבריאה. פרט זה סותר את טענת מדע האבולוציה שהתפתחות החיים בעולם ארכה מיליוני שנים.

בבראשית ב נראה שהחיות נבראו לפני שהייתה בעולם צמחייה. דבר זה מנוגד לחלוטין למדע האבולוציה.

סיפור בריאת העולם בספר בראשית איננו מתיישב כלל וכלל עם תמונת העבר שהמדע מצייר. עם זאת, יש חוקרים דתיים שמצאו דרכים ליישב את התמונה המדעית עם שני הפרקים הראשונים בספר בראשית, אף שדרכים אלה אינן משכנעות ביותר.[19] ככל שהדברים אמורים בפרקים האחרים בחלקו הראשון של ספר בראשית המצב דומה. תיאור התפתחות אוכלוסיות האדם והתפשטותן החוצה מן המזרח התיכון, תיאור המצאת כלי העבודה בזמן אחד על ידי אדם אחד, היסטוריית התפתחות השפות השונות והגנאלוגיות המוקדמות — כל אלה עומדים בסתירה למסקנותיו של המחקר המדעי בעניינים אלה, המבוססות על ראיות רבות.[20] הרעיון שהסיפור על אודות בני האלוהים והנפילים בבראשית ו איננו סיפור היסטורי מקובל ביותר, ואפילו מפרש אורתודוקסי קלאסי כמו המלבי"ם מקבל אותו.[21]

המבול

סיפור המבול מבוסס על אמונה קוסמוגונית קדומה, שלפיה הארץ שטוחה ומתחתיה מצוי אוקיינוס קדמוני עצום. גם היום מופיעה בסידור התפילה הברכה "ברוך אתה ה'... רוקע הארץ על המים". בדומה לכך, הקוסמוגוניה הקדומה מבוססת על הרעיון שאוקיינוס שמימי מצוי מעל הרקיע. שני אוקיינוסים אלה מופיעים בספר בראשית כמקורות המים שהציפו את הארץ כולה: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז, יא).

המדע אומר שאין ומעולם לא היה בשמים אוקיינוס עצום. לפיכך לא יכלו להתווסף לאוקיינוסים שבארץ מים ממקור לא ארצי. המבול כפי שהוא מתואר בספר בראשית איננו אפשרי מבחינה מדעית. יתרה מזאת, מנקודת מבט מדעית לא ייתכן שכל מיני החיות, בהם הכיסאים מאוסטרליה, הקופים והלמות מדרום אמריקה והפנדות מסין, באו אל נוח לתיבה ושבו אחרי המבול למקומות שמהם באו (שאותם קובעים מדעי הגאוגרפיה האבולוציונית והפלאונטולוגיה). לאור מסקנותיו המשכנעות של מדע האבולוציה, לא ייתכן שכל החיים עלי אדמות, ובתוכם כל בני האדם החיים כיום, התפתחו מהמספר הזעום של אנשים וחיות שהיו בתיבה שנחה על הרי אררט לפני פחות מששת אלפים שנה.

האבות

שום חוקר לא יוכל להוכיח לעולם שאברהם האיש מעולם לא חי. קיומו של אברהם איננו תלוי אלא בכך שהיה אדם, אברהם, שאנשים סיפרו על אודותיו את הסיפורים הכתובים בספר בראשית. קיומו של אברהם איננו תלוי בכך שרוב הסיפורים, או אפילו חלק מהם, אמיתיים. חשבו על כך; דמיינו שאתם פוגשים אדם ומגלים שכל השמועות הרעות ששמעתם על אודותיו אינן נכונות. מתברר שהוא אדם מקסים ואדיב. העובדה שהשמועות לא היו נכונות אין משמעותה שהאדם עצמו איננו קיים; הוא חי וקיים, והשמועות הללו סופרו עליו. הבעיה היחידה היא שהשמועות שסיפרו עליו היו שקריות. ממש כך, אפילו היו כל סיפורי התורה על אברהם שקריים, אין להסיק מכך שמעולם לא חי האדם שעליו סיפרו אנשים את הסיפורים השקריים הללו.

כדי להוכיח שאברהם מעולם לא חי יש להוכיח שהסיפורים הללו לא סופרו על אדם מסוים שחי באמת, אלא על דמות בדיונית או על אנשים רבים ונצמדו זה לזה סביב שם אקראי. כמו כן יש צורך להוכיח שמעולם לא הועתקו סיפורים כאלה מאותה דמות בדיונית אל אדם אחד שחי באמת, כלומר אברהם. הוכחה שכזו היא מעבר ליכולתם של החוקרים. טענה זו נכונה גם אם מדובר בסיפורים שאפשר להוכיח שקדמו לאברהם עצמו. הסיבה לכך היא שאין מניעה שהחלו לספר על אודות אברהם סיפור שסופר במקור על אודות אדם אחר, וכעת אברהם הוא שקשור לסיפור הקדום בתודעת הבריות. הוא הדין בסיפור שאפשר להוכיח שנוצר אחרי זמנו של אברהם: ייתכן שסיפור שסופר בהתחלה על אדם שחי אחרי אברהם יוחס בשלב כלשהו לאברהם, אותו אברהם שעל אודותיו סופרו סיפורים קדומים יותר. בדומה לכך, ייתכן שהמציאו סיפור בדיוני על אברהם, אותו אדם שחי באמת, נושאם של הסיפורים האחרים, ממש כפי שאפשר לכתוב רומן בדיוני על אדם אמיתי כמו בנימין זאב הרצל. דברים אלה יפים גם לגבי משה. אין כל דרך להוכיח שהאדם עצמו שעליו סופרו סיפורי התורה לא חי מעולם.

השאלה היא אפוא זו: אם אברהם, יצחק או יעקב אכן חיו באמת, כמה מהסיפורים שסופרו עליהם אמיתיים או היו יכולים להיות אמיתיים? שאלה זו יכולה להתפרש בשתי דרכים: (1) האם יש לסיפורים בסיס היסטורי מסוים, אף שפרטיהם אינם מדויקים? (2) האם הסיפורים אמיתיים לפרטי פרטיהם? אשר לגרסה (1) של השאלה, דעותיהם של החוקרים חלוקות בעניין סיפורי האבות. יש הטוענים שהסיפורים שקריים לחלוטין ואין להם כל בסיס עובדתי. בין הסבורים כך בולטים חוקרים בעלי גישה מינימליסטית כמו פיליפ דיוויס, נילס למשה, תומס תומפסון, ג'ון ון סטרס וישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, הרואים בתנ"ך חיבור בדיוני או קרוב לבדיוני.[22] ואולם בעניין גרסה (2) של השאלה יש בקרב החוקרים מכל קצווי הקשת, ואפילו בקרב חלק מהחוקרים השמרנים יותר, הסכמה רחבה ומבוססת עובדות שהתשובה עליה שלילית. מעטים מאוד הם אנשי האקדמיה הטוענים שסיפורי האבות בתורה אמיתיים בכל פרטיהם. מרבית החוקרים סבורים שיש לסיפורי האבות בסיס כלשהו במציאות ההיסטורית. עם זאת, הם נחלקים בשאלות כמו תאריכי חייהם של האבות, הקשרים ביניהם והתפקיד שהם מילאו בפועל בראשית הדת הישראלית. די בהסכמה רחבה זו בדבר חוסר מהימנותם של הפרטים כדי להרחיק מאוד את מחקר המקרא מן המסורת היהודית, הטוענת שסיפורים אלה אמיתיים בכל תג ותג.

אחד הקשיים הגדולים שמוצאים ארכאולוגים והיסטוריונים בסיפורי האבות הוא הכרונולוגיה שלהם, הן במישור הפנימי, ביחס לסיפורי התורה האחרים, והן ביחס למקורות חיצוניים מהימנים מבחינה כרונולוגית. קשה להתאים את הסיפורים, על מקרי האנכרוניזם הבולטים והבעיות ההיסטוריות שבהם, לציר הזמן ההיסטורי.

קשה מאוד להתאים את שמותיהם של אומות, מלכים וממלכות לפרטים המוכרים מתעודות היסטוריות מתקופת האבות. להלן מוצגות כמה מן הסיבות לקושי זה. על פי בראשית כו, א הפלישתים שוכנים בגרר, אך כמעט כל החוקרים מסכימים שהממצאים מלמדים שהפלישתים החלו להקים יישובים לחוף הים רק במאה השתים עשרה לפסה"נ, כלומר זמן רב אחרי תקופת האבות לפי הכרונולוגיה התנ"כית. גם המחשבה שהחיתים היו נפוצים בכנען בתקופת האבות כפי שמתואר בתנ"ך מעוררת בעיות קשות.[23] קושי נוסף הוא התבלינים שאורחת הישמעאלים בסיפור מכירת יוסף נשאה — "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט". נטען שסחורה זו מייצגת נתיב סחר שנוסד רק במאות השמינית עד השביעית לפסה"נ.[24]

אזכור המקום המכונה "דן" בבראשית יד, יד בסיפור על אודות אברהם הוא דוגמה לאנכרוניזם מובהק, שכן דן טרם נולד באותה העת, ובניו קיבלו נחלה בצפון רק זמן רב לאחר מכן. אזכורו של המקום דן בבראשית עומד בסתירה ליהושע יט, מז, ששם מסופר שבני דן כבשו את לשם וקראו לה "דן" רק כעבור זמן, ולסיפור נוסף בשופטים יח, המתאר את כיבוש ליש בידי שבט דן ואת ייסודה של עיר שקיבלה את השם "דן".[25]

עוד נטען כי תיאור חיי הנדודים של האבות איננו עולה בקנה אחד עם האופן שבו נוודים חיו באותה תקופה. למשל, בניגוד לכתוב בבראשית יד, נוודים לא החזיקו ברשותם עבדים באותה תקופה. יש סיבה לחשוב שבניגוד לכתוב בתורה, אדום ועמון לא היו ממלכות גדולות וחשובות בכנען לפני הגעת בני ישראל זמן רב לאחר מכן.[26] תיאור אנשי ארם נהריים כשוכנים ביישובי קבע (בראשית כד) נחשב לאנכרוניזם. יש הסכמה רחבה שסיפור מלחמת אברהם במלכים בבראשית יד לא התרחש במציאות.[27] גילו של יעקב בעת פגישתו עם פרעה במצרים איננו מתואר בעקיבות — בבראשית מז, ט נאמר שהוא בן מאה ושלושים שנה, ואילו חישוב השנים המצוינות בתורה מעלה שהוא אמור להיות בן מאה ושש עשרה שנים.[28]

אומנם החוקרים נחלקים בעניין פרטים אלה ואחרים, אך שוררת ביניהם הסכמה רחבה שסיפורי האבות אינם יכולים להיות אמיתיים לפרטיהם, ולכל היותר יש להם בסיס כלשהו במציאות ההיסטורית.

יציאת מצרים

המחלוקת הנפיצה ביותר בין המחקר האקדמי ובין תיאור ההיסטוריה בתורה מתגלעת סביב סיפור ישראל במצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר. סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור מכונן בהיסטוריה היהודית, וסיפור נתינת עשרת הדברות בהר סיני קשור קשר הדוק לסיפור יציאת מצרים. בעולם המחקר שוררת הסכמה רחבה, אף שלא כל החוקרים שותפים לה, שסיפור יציאת מצרים שבתורה מבוסס לפחות במידת מה על המציאות ההיסטורית, אך אין לראות בו תיאור היסטורי מדויק כשלעצמו. הוא הדין בסיפור מעמד הר סיני, שפרטיו תלויים בהיותו מעוגן בסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר.

ויליאם דיוור כתב, "אין מקום או צורך ליציאת מצרים".[29] ואולם הגישה המקובלת בעולם המחקר נוטה להתנסח באופן פסקני פחות. דוגמה טובה לכך משמשים דבריה של קרול רדמאונט שמרבית החומר הטקסטואלי של סיפור יציאת מצרים נכתב או נאסף זמן רב אחרי התרחשות האירועים, ולכן חלו בו שינויים המסתירים את הסיפורים המקוריים.[30] מסיבה זאת, לדבריה, "סיפור יציאת מצרים איננו היסטוריה צרופה ואף לא בדיון טהור, כי אם ערבוב של השניים. במסמכים שביטאו אמונות עמוקות וערכי יסוד לא זכו העובדות כשלעצמן למעמד מיוחד, העקיבות לא נחשבה תמיד לבעלת ערך ופרטים היסטוריים ספציפיים נחשבו לעיתים קרובות בלתי חשובים ולפיכך נתונים לשינויים" (עמ' 64).

להלן נמנות כמה מן הטענות שחוקרי המקרא מציגים כדי לסתור את אמיתותו ההיסטורית של סיפור ישראל במצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר; רבות מן הטענות מפורטות אצל רדמאונט:

הסביבה המצרית בראשיתו של ספר שמות "גנרית" למדי: אין בסיפור פרטים רבים המיוחדים לתרבות המצרית. אילו היו הסיפורים אמיתיים, אפשר היה לצפות למצוא בטקסט פרטים ממין זה. בכלל זה נמנה היעדר שמות השליטים המצריים ומקומות מושבם.

השם "גושן" איננו מופיע בכתבים מצריים, ולמרות ניסיונות רבים, מקומה של ארץ גושן לא זוהה בוודאות.

לפי המסופר, בני ישראל מנו שניים עד שלושה מיליונים, מלבד המקנה. רדמאונט מסבירה שאילו עמדו כולם בשורות בנות עשרה אנשים, אורכו של הטור שהיה נוצר היה 240 קילומטרים. במצב שכזה תשעה ימים היו חולפים עד שהאחרון בבני ישראל היה מגיע לנקודת תחילת המסע ביציאת מצרים. לפי חשבון זה, המספרים המצוינים בתורה אינם מציאותיים כלל וכלל. אם נניח במקום זאת שבני ישראל צעדו בשורות בנות חמישים אנשים, אף שדבר זה איננו סביר ביותר בשל תנאי השטח הקשים בחלקים נרחבים ממדבר סיני, אורכו של הטור היה שמונים קילומטרים. גם כך היו חולפים כמה ימים עד שכל בני ישראל היו חולפים בנקודת התחלת המסע. חישובים אלה מפריכים את אמיתותם של צירי הזמן של כמה סיפורים בתורה.

האפשרות שהיו במצרים שניים עד שלושה מיליונים מבני ישראל מעלה כמה קשיים. לא ייתכן ששתי מיילדות בלבד טיפלו בכל הנשים העבריות, כפי שמתואר בשמות ב. אי אפשר להסביר כיצד ייתכן שהמצרים היו קרובים במידה כזו שבני ישראל שמעו אותם כשעמדו על ים סוף, ועם זאת שניים עד שלושה מיליוני בני ישראל הצליחו להשלים את המעבר בים סוף לפני שהמצרים הדביקו אותם. שבעים עצי התמר בשמות טו, כז לא היו משככים את רעבונם של בני ישראל. ואילו מנו ישראל במדבר שניים עד שלושה מיליונים היו מכריעים את עמלק בקלות ולא היו מתקשים להביסם.

המחקרים השונים בדבר גודל האוכלוסייה הכולל במצרים העתיקה אינם תמימי דעים. קארל בוטצר, שהמחקר שערך נחשב למחקר מעמיק, סבור שאוכלוסיית מצרים הייתה יכולה להגיע בשיאה לשלושה מיליוני בני אדם. הערכותיהם של חוקרים אחרים נמוכות יותר, והיו אף שהעריכו שאוכלוסיית מצרים העתיקה מנתה מיליון איש בלבד.[31] לפיכך לא ייתכן שהיו במצרים שניים עד שלושה מיליון עבריים — מספרם היה חייב להיות נמוך הרבה יותר.

מחקרים ארכאולוגיים של אוכלוסיית ארץ כנען בתקופה המדוברת מלמדים שלא ייתכן שבני ישראל התגוררו בה במספרים הגדולים המצוינים בתורה כמספר האנשים העתידים להיכנס לכנען (דברים כו).[32]

לא נמצא כל ממצא ארכאולוגי שיכול להתפרש כמאשר את הימצאם של בני ישראל במצרים, ואין כל ראיה לתקופת שהייתם של ישראל במדבר, ובכלל זה לחנייה בת שלושים ושמונה שנה בקדש ברנע. אפשר לצפות שיימצאו שיירי חרסים, מדורות בישול, חפצים אישיים שנשכחו או נשברו, אתרי קבורה עצומים ומרבצים של מאובני עצמות חיות.[33] עם זאת, במדבר סיני אכן יש ראיות לקיומם של מחנות עתיקים קטנים של קבוצות אנשים קטנות. (כמה אנשים ענו לי שהיות שחולות המדבר נודדים, ייתכן שכל הראיות לחניית בני ישראל במדבר סיני כוסו בחול. הסבר זה מבוסס על ההנחה הבלתי סבירה שחולות המדבר נדדו וכיסו בדיוק את מקומות חנייתם של בני ישראל ולעולם לא ינדדו משם ויחשפו את הממצאים שתחתיהם. נוסף על כך, מדבר סיני מכוסה חולות נודדים רק בחלקו, ופני השטח בחלקים נרחבים בו הרריים או מכוסים במעט חול בלבד. לבסוף, יש בנמצא שיטות ארכאולוגיות לגילוי ממצאים פוטנציאלים המצויים מתחת לפני השטח.)

בני ישראל אינם נזכרים ברשומות מצריות הקשורות לענייני מסחר, צבא ומשפט. יתר על כן, אין שום רשימות שמשתקף בהן המצב שהיה נוצר לו ישראל היו במצרים במספרים גדולים והיו עוזבים בפתאומיות כפי שמתואר בתורה. אירועים שכאלה היו מותירים את חותמם על החברה, הצבא והכלכלה של מצרים. אילו התרחשו המכות כפי שהן מתוארות בתורה כלכלת מצרים הייתה קורסת, ולפחות כמה מאות אלפי אנשים (הבכורות, למשל) היו מתים. אף אם איננו מצפים מהרשומות המצריות להזכיר תבוסה מבישה, השלכותיה של מהומה חברתית וכלכלית שכזו היו משתקפות בוודאי הן ברשומותיה של מצרים והן ברשומות של שכנותיה שעמדו עמה בקשרי מסחר וצבא. אך הרשומות שותקות.

ארנסט פרריכס ניסח כך את הדעה המקובלת על חוקרים מן השורה הראשונה שהשתתפו בכנס שעסק ביציאת מצרים: "חרף ההבדלים הרבים בין דעותיהם של משתתפי הכנס, יש הסכמה רחבה בעניין הקושי, ובעיני חלק מהמשתתפים חוסר האפשרות, להשתמש בממצאים ממצרים להוכחת קיומה ההיסטורי של יציאת מצרים".[34] נוסף על כך מקובלת בעולם המחקר הטענה שאילו התרחשו יציאת מצרים והנדודים במדבר, בשלב זה כבר היו נמצאות ראיות סבירות לכך. אבל היות שאין כל ראיות סבירות לכך שיציאת מצרים והנדודים התרחשו, קשה מאוד להאמין שהן התרחשו כפי שהתורה מתארת.

ההסכמה הכללית הרחבה השוררת בקרב החוקרים היא שאם אכן התרחשה יציאת מצרים, מספר האנשים שהיו מעורבים בה היה קטן עד כדי כך שסביר שלא יימצא לה כל אות בממצאים הארכאולוגיים. דוגמה טיפוסית לגישה זו הם דבריו של ויליאם וורד: "פה ושם מצויים רמזים לכך שדבר מה הדומה ליציאת מצרים יכול היה להתרחש, אף שבקנה מידה קטן הרבה יותר".[35]

אם מספרם של בני ישראל היה קטן כל כך, כמה קטעים בתורה דורשים ביאור. למשל, לא ייתכן שפרעה חשש שבני ישראל יתרבו ויתעצמו עד כדי כך שיהוו סכנה צבאית על ממלכתו, כפי שכתוב בשמות א. פרעה לא היה מסרב בכל תוקף לשלח קבוצת אנשים קטנה חרף המכות, היות שחשיבותם הכלכלית והחברתית הייתה בוודאי קטנה מכדי שיהיה לו חשוב להשאירם במצרים. פרעה עצמו לא היה יוצא בראש צבא עצום המונה שש מאות מרכבות, כפי שכתוב בשמות יג, כדי להשיב קבוצת עבדים קטנה שנמלטה. בלק לא היה מפחד מעוצמתם הצבאית של בני ישראל לו היו מעטים. הוא לא היה אומר שהם כיסו את עין הארץ, כפי שכתוב בבמדבר כב, ולא היה נזקק לבלעם שיקלל אותם. אם בני ישראל שיצאו ממצרים אכן היו מעטים, אירועים אלה אינם הגיוניים מבחינה היסטורית.

המסקנה היא שעמדותיו של המחקר האקדמי בשאלת שעבוד מצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר מנוגדות ניגוד חריף לתמונה היהודית המסורתית של יציאת מצרים.

כתיבת התורה

השאלה אם הקדוש ברוך הוא אכן התגלה לבני ישראל איננה תלויה בסיפור שספר שמות מגולל, שכן קבוצה מבני ישראל הייתה יכולה להימצא בהר סיני אף אם מעטים בלבד יצאו ממצרים, ואפילו לו יציאת מצרים לא התרחשה כלל. (אפשר גם שההתגלות התרחשה במקום אחר ובזמן אחר.) לכל היותר יכולים החוקרים לדון בפרטיו של אירוע שכזה, אבל קשה לראות כיצד יוכלו להוכיח שאין בסיפור כל גרעין היסטורי. ואני מאמין שה' אכן התגלה לבני ישראל בנקודת זמן מסוימת בתולדותיהם.

שונה מכך שאלת כתיבת התורה בידי משה. אם אומנם נכונה הדעה המקובלת על החוקרים, וסיפורי יציאת מצרים אינם משקפים במדויק מציאות היסטורית, נתקשה להגן על המחשבה שמשה כתב את התורה, לפחות בכל האמור בחלקים נרחבים ממנה. לא יהיה לנו אלא להאמין שמשה כתב באופן שיטתי סיפורים עתירי שגיאות, או שהוא חרג מן האמת בכוונה תחילה. שני הסברים אלה אינם מעודדים לקבל את טענת המסורת היהודית שמשה הוא שכתב את התורה.

אם כן, מי כתב את התורה לשיטתם של חוקרי המקרא? עד לשליש האחרון של המאה העשרים הייתה מקובלת מאוד השערת התעודות — הדעה שהתורה היא פרי צירופם של ארבעה מקורות נפרדים. קארל גראף (1815–1869) ויוליוס ולהאוזן (1844–1918) הם אבותיה של גישה הזו. לפי גישה זו, כל מקור ממקורות התורה משקף עניינים פוליטיים, דתיים ותאולוגיים שונים. עריכת ארבעת המקורות לכדי טקסט יחיד התרחשה מאות שנים אחרי האירועים המתוארים בתורה.

משיחות פרטיות שניהלתי (בנפרד) עם חוקרי המקרא ישראל קנוהל וברוך שוורץ למדתי שפניה של הדיסציפלינה במאה העשרים ואחת "סוערים" (קנוהל) ו"כאוטיים" (שוורץ). ישנם אנשי השערת התעודות ואנשי השערת התעודות החדשה. בתוך קבוצות אלה מצויות תפיסות שונות בדבר הפרטים. יש חוקרים הממשיכים את דרכו של הרמן גונקל (1862–1932), ששילב את השערת התעודות במה שנודע בשם "ביקורת הצורה". שיטה זו מתחקה אחר הטקסט הספרותי מהטקסט הכתוב למסורות אורליות שונות, אשר אוחדו לגוף אחד. במרוצת הזמן נפרדה ביקורת הצורה מהשערת התעודות ונעשתה עצמאית. משם התפתח עניין מיוחד ב"פרגמנטים" של סיפורים שנשזרו עם חומרים מקשרים לכדי יחידה אחת. גם לגישה זו יש כיום חסידים. ובתוך כל גישה שכזו מצויות תפיסות שונות בעניין הפרטים.

יש חוקרים הסבורים שהתורה היא טקסט אחיד שנכתב פחות או יותר בזמן אחד. עם חסידיה של גישה זו נמנים משה דוד קאסוטו, בנו יעקב ור"נ וייבריי.[36]

ראויה לציון העובדה שלמרות המחלוקות הרבות בין החוקרים, כמעט כולם תמימי דעים שמשה לא כתב את התורה. התאריכים שצוינו כמועד יצירת הגרסה הסופית של התורה נוטים להתרכז במאות השביעית עד החמישית לפסה"נ. אפילו חוקרים שתומכים נחרצות ברעיון שהתורה נכתבה כטקסט אחד ופחות או יותר בבת אחת מסכימים כמעט כולם שלפחות צורתה הסופית של התורה התחברה במועד מאוחר הרבה יותר משהמסורת היהודית מחייבת. משה דוד קאסוטו, שהתנגד התנגדות חריפה להשערת התעודות, חשב שהתורה נכתבה במאה העשירית, ואילו כמעט כל החוקרים האחרים מתארכים את כתיבתה למאות השביעית עד החמישית לפסה"נ.

כמה חוקרים סבורים שמשה היה מעורב בכתיבת התורה, אבל הם אינם תומכים כל עיקר בתפיסה הדומה או קרובה לתפיסה המסורתית הגורסת שמשה כתב את התורה כולה, או כמעט את כולה. דוגמה טובה לכך היא עמדתו של משה סגל, שמכל החוקרים היהודים קרוב במיוחד לעמדת המסורת בשאלת חיבור התורה, אך אפילו הוא סוטה ממנה באופן ניכר. סגל כותב על בעיית כתיבת התורה כי "טענת המסורת שמשה כתב את התורה צריכה לשמש בסיס למחקר חדש של הבעיה".[37] אומנם נראה כי דבריו של סגל מבטאים הסכמה עם התפיסה המקובלת במסורת, אך עמדתו שונה ממנה מאוד:

אנחנו מדברים על בסיס, משום שעיון ביקורתי בתוכן התורה מבהיר שלא ייתכן שמשה כתב את התורה כולה. ניכר כי קטעים רבים ואף יחידות ארוכות שלמות הם תוספות מתקופות מאוחרות יותר... מחברי התוספות... האמינו באמת ובתמים שתיעוד המסורת שבעל־פה שברשותם, וכן השינויים והחידושים שהוכנסו בטקסט מעת לעת ניתנו למשה בסיני... המשימה הראשונה והעיקרית הניצבת לפתחנו צריכה אפוא להיות הפרדת החומר שאפשר לייחס לימי משה מן החומר שיש לייחס לתקופה שאחרי משה.[38]

סגל מסכים שנוספו לתורה קטעים ארוכים רבים אחרי ימי משה. להלן נמנות כמה דוגמאות חשובות במיוחד. סגל סבור שפרק לו בספר בראשית, המתאר את תולדות עשיו, הוכנס כולו לטקסט בימי דוד ושלמה לכל המוקדם. חלקים מפרק לט בבראשית, המתאר את סיפור יוסף ואשת פוטיפר, ובייחוד פסוקים יג–טו, נוספו אחרי ימי משה. ברכת יעקב לבניו בפרק מט כוללת תנאים שהתקיימו רק זמן רב לאחר מכן, ולפיכך לא ייתכן שמשה כתבה.

בספר שמות: סגל מסביר שסיפור המכות בצורתו הנוכחית נכתב בידי אדם שחי אחרי ימי משה, אף על פי שתוכן הסיפור הוא מימי משה; בקטע שמות יב, כט–מב, המתאר את מכת בכורות, מצוי חומר שכתב משה, אשר "הדמיון העממי הרחיבו וקישטו" (עמ' 38); שמות יב, מג–נא ו־יג, א–טו, העוסקים בקורבן הפסח ובחג הפסח, הם "נספח מאוחר". פרק טו, שירת הים, ופרק טז, סיפור המן, מאוחרים לימי משה. בעניין סיפור המשכן בפרקים כה–לא (וכן ויקרא ח–י) סגל אומר רק כי "לסיפור גדול זה על המשכן היה בוודאי בסיס במציאות" (עמ' 43). סגל מאמין שמשה לא כתב את הטקסט ושאין לראות בו תיעוד היסטורי מדויק.

בספר ויקרא מזהה סגל יסודות שונים שמקורם במשפט המאוחר לימי משה. סגל סבור שויקרא ז, העוסק בקורבנות הנשיאים, הוא "אגדה מאוחרת" (עמ' 60).

בספר במדבר: סיפור המרגלים, המופיע בפרקים יב–יג, מכיל "תוספות גדולות ורבות" (עמ' 65). הקטע המשפטי בבמדבר טו נכתב כולו אחרי ימי משה, והוא הדין בסיפור המקושש בפרק זה. ייתכן שסיפור קורח בפרק טז נכתב בימי משה, ואולי אף בידי משה עצמו, אומר סגל, אבל ייתכן שניכרות בו השפעותיהם של סופרים מתקופות מאוחרות (עמ' 65). סיפור הנשים המדייניות בבמדבר לא איננו מימי משה, אבל ייתכן שהוא מבוסס על מסורות מתקופתו של משה.

ספר דברים "מכיל כמות נכבדה של חומר שבוודאי לא נכתב בימי משה" (עמ' 95). בכלל זה נמנים פסוקי הפתיחה של הספר, דברים א, א–ה. בפרקים ב ו־ג יש תחיבות רבות. וייתכן שיש תוספות מאוחרות בקטע המשפטי בדברים טז, כא–יז, א.

אלה רק חלק מן המקומות שבהם יש קטעים שמשה לא כתב לשיטתו של סגל. נוסף על כך סגל מזהה חצאי פסוקים רבים כתוספות מאוחרות לחומר שנכתב בימי משה. הנקודה החשובה איננה השאלה אם סגל צודק בדבריו, אלא העובדה שאף שהוא אחד החוקרים השמרנים, הוא איננו מסכים עם עמדת המסורת.

הרעיון שנוספו לתורה קטעים קצרים אחרי ימי משה איננו זר לחלוטין למסורת היהודית. דוגמאות מפורסמות לכך הן דעתו של רבי אברהם אבן עזרא (1092–1164) שמקבץ פסוקים נוספו אחרי ימי משה, ודבריו של יהודה החסיד (נולד ב־1217) שאנשי כנסת הגדולה הוסיפו לטקסט של משה והחסירו ממנו.[39] עם זאת, מעולם לא הסכים אדם בעל שיעור קומה במסורת היהודית לטענה שמשה לא כתב את התורה כלל או שחלקים נרחבים מן התורה נכתבו בידי אחרים כעבור זמן.

אם התורה נכתבה מאות שנים אחרי ימי משה, או אפילו אם נלך בדרכו של סגל, הסבור שנוספו לתורה קטעים רבים אחרי ימי משה, אזי מהימנותה ההיסטורית של התורה נפגעת קשות. ככל שארך הזמן שחלף בטרם התקבעה התורה בצורתה הנוכחית, כך גדלים הסיכויים שהוכנסו בטקסט תוספות ושיבושים; זוהי הטענה.

האתגר העומד בפני יכולתנו לראות בתורה מקור היסטורי מהימן הוא קיומן של ראיות המקובלות על כל החוקרים, המלמדות שבמידה זו או אחרת, התורה איננה משקפת את ההיסטוריה כפי שהתרחשה במציאות. (ייתכן שבמרוצת הזמן יתברר שלא כל הראיות הללו תקפות, אך עדיין יש די ראיות להקים טיעון חזק נגד מהימנותה ההיסטורית של התורה לפרטיה.) ואולם אף אם נקבל מסקנה זו, לא די בה לשכנענו שדבר לא אירע או שאין כל בסיס היסטורי לכתוב. אבל אין בהסתייגות זו נחמה לצורת החשיבה המסורתית, הרואה בתורה תיאור מדויק של אירועים היסטוריים.

[17] אני וקהל הקוראים שאליו אני מכוון סבורים שאי אפשר להטיל ספק של ממש במדע האבולוציה. ואולם המדע איננו יכול להוכיח שיד ההשגחה לא הדריכה את האבולוציה. בעניין זה ראו את ביקורתי על ספרו של ריצ'רד דוקינס, "יש א־לוהים?" (תל אביב: ספרי עליית הגג, תשס"ח): גלמן, עיון ביקורתי. ראו גם פרק 5 בספר זה.
[18] לתיעוד מקיף של התפתחות הלווייתנאים והלווייתנים בפרט מחיות יבשה, ראו וונג, יונקים.
[19] ראו למשל אביעזר, בראשית ברא.
[20] לכמה מן הבעיות המצויות בשושלות היוחסין בתחילת ספר בראשית, ראו וסטרמן, בראשית, עמ' 39–45.
[21] ראו מלבי"ם, התורה והמצווה, עמ' 42–43; המלבי"ם כותב שסיפורים אלה בתורה מתארים את אמונותיהם של האנשים שחיו באותה עת.
[22] ראו דיוויס, ישראל הקדומים; למשה, בני ישראל; למשה, ישראל הקדומים; תומפסון, סיפורי האבות; תומפסון, עבר מיתי; ון סטרס, אברהם; ופינקלשטיין וסילברמן, תנ"ך.
[23] לסקירה של בעיות אלה ראו וייט, החיתים.
[24] לנקודת מבט קיצונית על תקופת האבות, ראו פינקלשטיין וסילברמן, תנ"ך, בייחוד פרק 1 ונספח A .
[25] אפשר לענות שמדובר במקומות שונים ולא במקום אחד, אך טענה זה איננה סביר ביותר.
[26] ראו את הערכים "אדום" ו"מואב" אצל פרידמן, מילון.
[27] לרשימה המונה את הקשיים בקביעת זמנו של אברהם ראו ון סטרס, אברהם, חלק 1, ובייחוד עמ' 104–122. ון סטרס מחזיק בעמדה שלילית במיוחד לגבי סיפורי אברהם.
[28] ראו בבלי, מגילה יז ע"א.
[29] דיוור, ראיות ארכאולוגיות, עמ' 67.
[30] רדמאונט, חיים מרים, עמ' 58–89.
[31] לדיון מעמיק באוכלוסיית מצרים העתיקה, ראו סטרוהל, המצרים הקדומים, בייחוד עמ' 134 ואילך.
[32] המספרים שנויים במחלוקת, אך יש הסכמה כללית בעניין המסקנה המוצגת כאן. להערכה מינימליסטית של האוכלוסייה הישראלית בכנען באלף השמיני לפסה"נ, ראו ברושי ופינקלשטיין, אוכלוסייה בתקופת הברזל. ברושי ופינקלשטיין מעריכים שהאוכלוסייה מנתה אז לכל היותר 400,000 נפש. ברושי טוען שבשיאה, זמן רב לאחר מכן, היא הגיעה ללא יותר ממיליון. ראו ברושי, אוכלוסייה בתקופה הרומית־ביזנטית, עמ' 7.
[33] בעניין אקלים המדבר, האידאלי לשימור מאובנים, ראו פארקר והאריס, אטלס.
[34] פרריכס, הקדמה, עמ' 13.
[35] וורד, סיכום ומסקנות, עמ' 106.
[36] ראו קאסוטו, תורת התעודות; יעקב, בראשית; יעקב, שמות; וייבריי, עשיית התורה.
[37] סגל, חיבור התורה, עמ' 25. ראו גם סגל, דברים.
[38] סגל, חיבור התורה, עמ' 25–26.
[39] אנשים בעלי נטייה מסורתית־שמרנית מכחישים זאת לעיתים מסיבות שונות. לדעה הטוענת שעמדת יהודה החסיד איננה אותנטית, ראו הרב פיינשטיין, אגרות משה, יורה דעה ג, קיד. 

עוד על הספר

  • תרגום: לנה בורגנסקי
  • הוצאה: כרמל, מנדלי
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון, יהדות
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים
מאת ה' הייתה זאת יהודה גלמן

פרק 1

האתגר

בפרק זה אני מציג את תמצית הטענות שמדעי הטבע, מחקר המקרא והארכאולוגיה טוענים נגד מהימנותה ההיסטורית של התורה. בשלושת הפרקים האחרים בשער זה של הספר אבחן כמה תגובות להכחשת אמיתותה ההיסטורית של התורה כפי שהיא מתוארת בפרק זה.

בפרק זה תוצג הדעה שהתקבלה בקרב קשת רחבה של חוקרים בעבר ובהווה, צעירים וותיקים, ארכאולוגים, בלשנים, חוקרי מקרא ואנשי מדעי הטבע ממקומות שונים בעולם. נעיין בדבריהם של חוקרים שהגיעו להסכמה מרשימה אף על פי שדעותיהם בדבר פרטים בסיפורי התורה חלוקות ולמרות מטרותיהם השונות: התורה איננה מספקת תיעוד מהימן של אירועים היסטוריים, לפחות לא ברמת הפרטים. זהו האתגר.

בריאת העולם

פרק א בספר בראשית מספר שה' ברא את העולם בשישה ימים ושבת ממלאכת הבריאה ביום השביעי. על פי הכרונולוגיה התנ"כית יוצא אפוא שהעולם בן ששת אלפים שנים בערך. במדע האסטרופיזיקה קיימת הסכמה רחבה שגילו של היקום שלנו הוא למעלה משלושה עשר מיליארד שנים. והדעה המקובלת בקרב הגאולוגים היא שכדור הארץ בן שלושה וחצי מיליארד שנים בערך. בבראשית א מסופר שהשמש, הכוכבים והירח נבראו ברגע. גם במקרה זה חולק עולם המדע על התורה; שוררת בו תמימות דעים שגופים שמימיים אלה התפתחו במשך עידנים, החל מרגעיו הראשונים של היקום. הם לא נוצרו בהרף עין בצורתם הנוכחית, וכדור הארץ לא קדם לקיומם, ובפרט לקיום השמש, כפי שמתואר בספר בראשית.

בבראשית א מתוארת היווצרות צורות החיים שבעולם. תיאור זה עומד בסתירה לתורת האבולוציה בעניינים רבים:[17]

בבראשית א, כ מסופר שהבריות החיות הראשונות שה' ברא הן היצורים החיים במים ועופות השמים. אל לנו לצפות שהתורה תזכיר את צורות החיים הראשונות בכדור הארץ, שהיו ככל הנראה סטרומטוליטים, משום שאלה אינם מעניינים במיוחד את הקורא בתורה. ועם זאת, לא כל יצורי הים שייכים לקטגוריה אבולוציונית אחת. משפחת הלווייתנאים, הכוללת את הלווייתנים, הדולפינים והפוקנות, הם יונקים שוכני ים שהתפתחו בעבר מחיות יבשה.[18] לפיכך לא ייתכן שכל יצורי הים קדמו לכל חיות היבשה כפי שעולה מהכתוב בפסוק.

פס' כ בבראשית פרק א מעלה בעיה נוספת. לפי מדע האבולוציה, הציפורים הופיעו על במת העולם בשלב מאוחר יחסית. הן התפתחו מחיות יבשה. ואולם על פי פסוק כ' הציפורים נבראו לפני חיות היבשה.

מבראשית א, כ עולה שהחיים בעולם החלו במים ש"שרצו" חיים. פרט זה סותר את מדע האבולוציה, שלפיו החיים התפתחו בהדרגה והים "שרץ" חיים רק כעבור מיליוני שנים.

סיפור הבריאה בבראשית מספר שה' ברא את היצורים החיים "למיניהם", כלומר, הם נבראו בצורתם הנוכחית. דבר זה מנוגד לרעיון האבולוציה, כלומר לדעה שכל מיני היצורים התפתחו באופן הדרגתי מאבות קדמונים משותפים במשך פרק זמן ארוך.

בבראשית א, כו ו־כז נרמז, ובבראשית ב, ו–ז נאמר בפירוש, שההומו ספיינס נברא יש מאין ולא התפתח מצורות חיים שקדמו לו. תיאור זה סותר את דברי מדע האבולוציה שההומו ספיינס והקופים התפתחו מאב קדמון אחד, ושתהליך התפתחותו של ההומו ספיינס כלל שלבים הומינידיים שונים.

לפי ספר בראשית, כל צורות החיים נבראו בימים החמישי והשישי מימי הבריאה. פרט זה סותר את טענת מדע האבולוציה שהתפתחות החיים בעולם ארכה מיליוני שנים.

בבראשית ב נראה שהחיות נבראו לפני שהייתה בעולם צמחייה. דבר זה מנוגד לחלוטין למדע האבולוציה.

סיפור בריאת העולם בספר בראשית איננו מתיישב כלל וכלל עם תמונת העבר שהמדע מצייר. עם זאת, יש חוקרים דתיים שמצאו דרכים ליישב את התמונה המדעית עם שני הפרקים הראשונים בספר בראשית, אף שדרכים אלה אינן משכנעות ביותר.[19] ככל שהדברים אמורים בפרקים האחרים בחלקו הראשון של ספר בראשית המצב דומה. תיאור התפתחות אוכלוסיות האדם והתפשטותן החוצה מן המזרח התיכון, תיאור המצאת כלי העבודה בזמן אחד על ידי אדם אחד, היסטוריית התפתחות השפות השונות והגנאלוגיות המוקדמות — כל אלה עומדים בסתירה למסקנותיו של המחקר המדעי בעניינים אלה, המבוססות על ראיות רבות.[20] הרעיון שהסיפור על אודות בני האלוהים והנפילים בבראשית ו איננו סיפור היסטורי מקובל ביותר, ואפילו מפרש אורתודוקסי קלאסי כמו המלבי"ם מקבל אותו.[21]

המבול

סיפור המבול מבוסס על אמונה קוסמוגונית קדומה, שלפיה הארץ שטוחה ומתחתיה מצוי אוקיינוס קדמוני עצום. גם היום מופיעה בסידור התפילה הברכה "ברוך אתה ה'... רוקע הארץ על המים". בדומה לכך, הקוסמוגוניה הקדומה מבוססת על הרעיון שאוקיינוס שמימי מצוי מעל הרקיע. שני אוקיינוסים אלה מופיעים בספר בראשית כמקורות המים שהציפו את הארץ כולה: "נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ" (בראשית ז, יא).

המדע אומר שאין ומעולם לא היה בשמים אוקיינוס עצום. לפיכך לא יכלו להתווסף לאוקיינוסים שבארץ מים ממקור לא ארצי. המבול כפי שהוא מתואר בספר בראשית איננו אפשרי מבחינה מדעית. יתרה מזאת, מנקודת מבט מדעית לא ייתכן שכל מיני החיות, בהם הכיסאים מאוסטרליה, הקופים והלמות מדרום אמריקה והפנדות מסין, באו אל נוח לתיבה ושבו אחרי המבול למקומות שמהם באו (שאותם קובעים מדעי הגאוגרפיה האבולוציונית והפלאונטולוגיה). לאור מסקנותיו המשכנעות של מדע האבולוציה, לא ייתכן שכל החיים עלי אדמות, ובתוכם כל בני האדם החיים כיום, התפתחו מהמספר הזעום של אנשים וחיות שהיו בתיבה שנחה על הרי אררט לפני פחות מששת אלפים שנה.

האבות

שום חוקר לא יוכל להוכיח לעולם שאברהם האיש מעולם לא חי. קיומו של אברהם איננו תלוי אלא בכך שהיה אדם, אברהם, שאנשים סיפרו על אודותיו את הסיפורים הכתובים בספר בראשית. קיומו של אברהם איננו תלוי בכך שרוב הסיפורים, או אפילו חלק מהם, אמיתיים. חשבו על כך; דמיינו שאתם פוגשים אדם ומגלים שכל השמועות הרעות ששמעתם על אודותיו אינן נכונות. מתברר שהוא אדם מקסים ואדיב. העובדה שהשמועות לא היו נכונות אין משמעותה שהאדם עצמו איננו קיים; הוא חי וקיים, והשמועות הללו סופרו עליו. הבעיה היחידה היא שהשמועות שסיפרו עליו היו שקריות. ממש כך, אפילו היו כל סיפורי התורה על אברהם שקריים, אין להסיק מכך שמעולם לא חי האדם שעליו סיפרו אנשים את הסיפורים השקריים הללו.

כדי להוכיח שאברהם מעולם לא חי יש להוכיח שהסיפורים הללו לא סופרו על אדם מסוים שחי באמת, אלא על דמות בדיונית או על אנשים רבים ונצמדו זה לזה סביב שם אקראי. כמו כן יש צורך להוכיח שמעולם לא הועתקו סיפורים כאלה מאותה דמות בדיונית אל אדם אחד שחי באמת, כלומר אברהם. הוכחה שכזו היא מעבר ליכולתם של החוקרים. טענה זו נכונה גם אם מדובר בסיפורים שאפשר להוכיח שקדמו לאברהם עצמו. הסיבה לכך היא שאין מניעה שהחלו לספר על אודות אברהם סיפור שסופר במקור על אודות אדם אחר, וכעת אברהם הוא שקשור לסיפור הקדום בתודעת הבריות. הוא הדין בסיפור שאפשר להוכיח שנוצר אחרי זמנו של אברהם: ייתכן שסיפור שסופר בהתחלה על אדם שחי אחרי אברהם יוחס בשלב כלשהו לאברהם, אותו אברהם שעל אודותיו סופרו סיפורים קדומים יותר. בדומה לכך, ייתכן שהמציאו סיפור בדיוני על אברהם, אותו אדם שחי באמת, נושאם של הסיפורים האחרים, ממש כפי שאפשר לכתוב רומן בדיוני על אדם אמיתי כמו בנימין זאב הרצל. דברים אלה יפים גם לגבי משה. אין כל דרך להוכיח שהאדם עצמו שעליו סופרו סיפורי התורה לא חי מעולם.

השאלה היא אפוא זו: אם אברהם, יצחק או יעקב אכן חיו באמת, כמה מהסיפורים שסופרו עליהם אמיתיים או היו יכולים להיות אמיתיים? שאלה זו יכולה להתפרש בשתי דרכים: (1) האם יש לסיפורים בסיס היסטורי מסוים, אף שפרטיהם אינם מדויקים? (2) האם הסיפורים אמיתיים לפרטי פרטיהם? אשר לגרסה (1) של השאלה, דעותיהם של החוקרים חלוקות בעניין סיפורי האבות. יש הטוענים שהסיפורים שקריים לחלוטין ואין להם כל בסיס עובדתי. בין הסבורים כך בולטים חוקרים בעלי גישה מינימליסטית כמו פיליפ דיוויס, נילס למשה, תומס תומפסון, ג'ון ון סטרס וישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, הרואים בתנ"ך חיבור בדיוני או קרוב לבדיוני.[22] ואולם בעניין גרסה (2) של השאלה יש בקרב החוקרים מכל קצווי הקשת, ואפילו בקרב חלק מהחוקרים השמרנים יותר, הסכמה רחבה ומבוססת עובדות שהתשובה עליה שלילית. מעטים מאוד הם אנשי האקדמיה הטוענים שסיפורי האבות בתורה אמיתיים בכל פרטיהם. מרבית החוקרים סבורים שיש לסיפורי האבות בסיס כלשהו במציאות ההיסטורית. עם זאת, הם נחלקים בשאלות כמו תאריכי חייהם של האבות, הקשרים ביניהם והתפקיד שהם מילאו בפועל בראשית הדת הישראלית. די בהסכמה רחבה זו בדבר חוסר מהימנותם של הפרטים כדי להרחיק מאוד את מחקר המקרא מן המסורת היהודית, הטוענת שסיפורים אלה אמיתיים בכל תג ותג.

אחד הקשיים הגדולים שמוצאים ארכאולוגים והיסטוריונים בסיפורי האבות הוא הכרונולוגיה שלהם, הן במישור הפנימי, ביחס לסיפורי התורה האחרים, והן ביחס למקורות חיצוניים מהימנים מבחינה כרונולוגית. קשה להתאים את הסיפורים, על מקרי האנכרוניזם הבולטים והבעיות ההיסטוריות שבהם, לציר הזמן ההיסטורי.

קשה מאוד להתאים את שמותיהם של אומות, מלכים וממלכות לפרטים המוכרים מתעודות היסטוריות מתקופת האבות. להלן מוצגות כמה מן הסיבות לקושי זה. על פי בראשית כו, א הפלישתים שוכנים בגרר, אך כמעט כל החוקרים מסכימים שהממצאים מלמדים שהפלישתים החלו להקים יישובים לחוף הים רק במאה השתים עשרה לפסה"נ, כלומר זמן רב אחרי תקופת האבות לפי הכרונולוגיה התנ"כית. גם המחשבה שהחיתים היו נפוצים בכנען בתקופת האבות כפי שמתואר בתנ"ך מעוררת בעיות קשות.[23] קושי נוסף הוא התבלינים שאורחת הישמעאלים בסיפור מכירת יוסף נשאה — "נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט". נטען שסחורה זו מייצגת נתיב סחר שנוסד רק במאות השמינית עד השביעית לפסה"נ.[24]

אזכור המקום המכונה "דן" בבראשית יד, יד בסיפור על אודות אברהם הוא דוגמה לאנכרוניזם מובהק, שכן דן טרם נולד באותה העת, ובניו קיבלו נחלה בצפון רק זמן רב לאחר מכן. אזכורו של המקום דן בבראשית עומד בסתירה ליהושע יט, מז, ששם מסופר שבני דן כבשו את לשם וקראו לה "דן" רק כעבור זמן, ולסיפור נוסף בשופטים יח, המתאר את כיבוש ליש בידי שבט דן ואת ייסודה של עיר שקיבלה את השם "דן".[25]

עוד נטען כי תיאור חיי הנדודים של האבות איננו עולה בקנה אחד עם האופן שבו נוודים חיו באותה תקופה. למשל, בניגוד לכתוב בבראשית יד, נוודים לא החזיקו ברשותם עבדים באותה תקופה. יש סיבה לחשוב שבניגוד לכתוב בתורה, אדום ועמון לא היו ממלכות גדולות וחשובות בכנען לפני הגעת בני ישראל זמן רב לאחר מכן.[26] תיאור אנשי ארם נהריים כשוכנים ביישובי קבע (בראשית כד) נחשב לאנכרוניזם. יש הסכמה רחבה שסיפור מלחמת אברהם במלכים בבראשית יד לא התרחש במציאות.[27] גילו של יעקב בעת פגישתו עם פרעה במצרים איננו מתואר בעקיבות — בבראשית מז, ט נאמר שהוא בן מאה ושלושים שנה, ואילו חישוב השנים המצוינות בתורה מעלה שהוא אמור להיות בן מאה ושש עשרה שנים.[28]

אומנם החוקרים נחלקים בעניין פרטים אלה ואחרים, אך שוררת ביניהם הסכמה רחבה שסיפורי האבות אינם יכולים להיות אמיתיים לפרטיהם, ולכל היותר יש להם בסיס כלשהו במציאות ההיסטורית.

יציאת מצרים

המחלוקת הנפיצה ביותר בין המחקר האקדמי ובין תיאור ההיסטוריה בתורה מתגלעת סביב סיפור ישראל במצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר. סיפור יציאת מצרים נחשב לסיפור מכונן בהיסטוריה היהודית, וסיפור נתינת עשרת הדברות בהר סיני קשור קשר הדוק לסיפור יציאת מצרים. בעולם המחקר שוררת הסכמה רחבה, אף שלא כל החוקרים שותפים לה, שסיפור יציאת מצרים שבתורה מבוסס לפחות במידת מה על המציאות ההיסטורית, אך אין לראות בו תיאור היסטורי מדויק כשלעצמו. הוא הדין בסיפור מעמד הר סיני, שפרטיו תלויים בהיותו מעוגן בסיפורי יציאת מצרים והנדודים במדבר.

ויליאם דיוור כתב, "אין מקום או צורך ליציאת מצרים".[29] ואולם הגישה המקובלת בעולם המחקר נוטה להתנסח באופן פסקני פחות. דוגמה טובה לכך משמשים דבריה של קרול רדמאונט שמרבית החומר הטקסטואלי של סיפור יציאת מצרים נכתב או נאסף זמן רב אחרי התרחשות האירועים, ולכן חלו בו שינויים המסתירים את הסיפורים המקוריים.[30] מסיבה זאת, לדבריה, "סיפור יציאת מצרים איננו היסטוריה צרופה ואף לא בדיון טהור, כי אם ערבוב של השניים. במסמכים שביטאו אמונות עמוקות וערכי יסוד לא זכו העובדות כשלעצמן למעמד מיוחד, העקיבות לא נחשבה תמיד לבעלת ערך ופרטים היסטוריים ספציפיים נחשבו לעיתים קרובות בלתי חשובים ולפיכך נתונים לשינויים" (עמ' 64).

להלן נמנות כמה מן הטענות שחוקרי המקרא מציגים כדי לסתור את אמיתותו ההיסטורית של סיפור ישראל במצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר; רבות מן הטענות מפורטות אצל רדמאונט:

הסביבה המצרית בראשיתו של ספר שמות "גנרית" למדי: אין בסיפור פרטים רבים המיוחדים לתרבות המצרית. אילו היו הסיפורים אמיתיים, אפשר היה לצפות למצוא בטקסט פרטים ממין זה. בכלל זה נמנה היעדר שמות השליטים המצריים ומקומות מושבם.

השם "גושן" איננו מופיע בכתבים מצריים, ולמרות ניסיונות רבים, מקומה של ארץ גושן לא זוהה בוודאות.

לפי המסופר, בני ישראל מנו שניים עד שלושה מיליונים, מלבד המקנה. רדמאונט מסבירה שאילו עמדו כולם בשורות בנות עשרה אנשים, אורכו של הטור שהיה נוצר היה 240 קילומטרים. במצב שכזה תשעה ימים היו חולפים עד שהאחרון בבני ישראל היה מגיע לנקודת תחילת המסע ביציאת מצרים. לפי חשבון זה, המספרים המצוינים בתורה אינם מציאותיים כלל וכלל. אם נניח במקום זאת שבני ישראל צעדו בשורות בנות חמישים אנשים, אף שדבר זה איננו סביר ביותר בשל תנאי השטח הקשים בחלקים נרחבים ממדבר סיני, אורכו של הטור היה שמונים קילומטרים. גם כך היו חולפים כמה ימים עד שכל בני ישראל היו חולפים בנקודת התחלת המסע. חישובים אלה מפריכים את אמיתותם של צירי הזמן של כמה סיפורים בתורה.

האפשרות שהיו במצרים שניים עד שלושה מיליונים מבני ישראל מעלה כמה קשיים. לא ייתכן ששתי מיילדות בלבד טיפלו בכל הנשים העבריות, כפי שמתואר בשמות ב. אי אפשר להסביר כיצד ייתכן שהמצרים היו קרובים במידה כזו שבני ישראל שמעו אותם כשעמדו על ים סוף, ועם זאת שניים עד שלושה מיליוני בני ישראל הצליחו להשלים את המעבר בים סוף לפני שהמצרים הדביקו אותם. שבעים עצי התמר בשמות טו, כז לא היו משככים את רעבונם של בני ישראל. ואילו מנו ישראל במדבר שניים עד שלושה מיליונים היו מכריעים את עמלק בקלות ולא היו מתקשים להביסם.

המחקרים השונים בדבר גודל האוכלוסייה הכולל במצרים העתיקה אינם תמימי דעים. קארל בוטצר, שהמחקר שערך נחשב למחקר מעמיק, סבור שאוכלוסיית מצרים הייתה יכולה להגיע בשיאה לשלושה מיליוני בני אדם. הערכותיהם של חוקרים אחרים נמוכות יותר, והיו אף שהעריכו שאוכלוסיית מצרים העתיקה מנתה מיליון איש בלבד.[31] לפיכך לא ייתכן שהיו במצרים שניים עד שלושה מיליון עבריים — מספרם היה חייב להיות נמוך הרבה יותר.

מחקרים ארכאולוגיים של אוכלוסיית ארץ כנען בתקופה המדוברת מלמדים שלא ייתכן שבני ישראל התגוררו בה במספרים הגדולים המצוינים בתורה כמספר האנשים העתידים להיכנס לכנען (דברים כו).[32]

לא נמצא כל ממצא ארכאולוגי שיכול להתפרש כמאשר את הימצאם של בני ישראל במצרים, ואין כל ראיה לתקופת שהייתם של ישראל במדבר, ובכלל זה לחנייה בת שלושים ושמונה שנה בקדש ברנע. אפשר לצפות שיימצאו שיירי חרסים, מדורות בישול, חפצים אישיים שנשכחו או נשברו, אתרי קבורה עצומים ומרבצים של מאובני עצמות חיות.[33] עם זאת, במדבר סיני אכן יש ראיות לקיומם של מחנות עתיקים קטנים של קבוצות אנשים קטנות. (כמה אנשים ענו לי שהיות שחולות המדבר נודדים, ייתכן שכל הראיות לחניית בני ישראל במדבר סיני כוסו בחול. הסבר זה מבוסס על ההנחה הבלתי סבירה שחולות המדבר נדדו וכיסו בדיוק את מקומות חנייתם של בני ישראל ולעולם לא ינדדו משם ויחשפו את הממצאים שתחתיהם. נוסף על כך, מדבר סיני מכוסה חולות נודדים רק בחלקו, ופני השטח בחלקים נרחבים בו הרריים או מכוסים במעט חול בלבד. לבסוף, יש בנמצא שיטות ארכאולוגיות לגילוי ממצאים פוטנציאלים המצויים מתחת לפני השטח.)

בני ישראל אינם נזכרים ברשומות מצריות הקשורות לענייני מסחר, צבא ומשפט. יתר על כן, אין שום רשימות שמשתקף בהן המצב שהיה נוצר לו ישראל היו במצרים במספרים גדולים והיו עוזבים בפתאומיות כפי שמתואר בתורה. אירועים שכאלה היו מותירים את חותמם על החברה, הצבא והכלכלה של מצרים. אילו התרחשו המכות כפי שהן מתוארות בתורה כלכלת מצרים הייתה קורסת, ולפחות כמה מאות אלפי אנשים (הבכורות, למשל) היו מתים. אף אם איננו מצפים מהרשומות המצריות להזכיר תבוסה מבישה, השלכותיה של מהומה חברתית וכלכלית שכזו היו משתקפות בוודאי הן ברשומותיה של מצרים והן ברשומות של שכנותיה שעמדו עמה בקשרי מסחר וצבא. אך הרשומות שותקות.

ארנסט פרריכס ניסח כך את הדעה המקובלת על חוקרים מן השורה הראשונה שהשתתפו בכנס שעסק ביציאת מצרים: "חרף ההבדלים הרבים בין דעותיהם של משתתפי הכנס, יש הסכמה רחבה בעניין הקושי, ובעיני חלק מהמשתתפים חוסר האפשרות, להשתמש בממצאים ממצרים להוכחת קיומה ההיסטורי של יציאת מצרים".[34] נוסף על כך מקובלת בעולם המחקר הטענה שאילו התרחשו יציאת מצרים והנדודים במדבר, בשלב זה כבר היו נמצאות ראיות סבירות לכך. אבל היות שאין כל ראיות סבירות לכך שיציאת מצרים והנדודים התרחשו, קשה מאוד להאמין שהן התרחשו כפי שהתורה מתארת.

ההסכמה הכללית הרחבה השוררת בקרב החוקרים היא שאם אכן התרחשה יציאת מצרים, מספר האנשים שהיו מעורבים בה היה קטן עד כדי כך שסביר שלא יימצא לה כל אות בממצאים הארכאולוגיים. דוגמה טיפוסית לגישה זו הם דבריו של ויליאם וורד: "פה ושם מצויים רמזים לכך שדבר מה הדומה ליציאת מצרים יכול היה להתרחש, אף שבקנה מידה קטן הרבה יותר".[35]

אם מספרם של בני ישראל היה קטן כל כך, כמה קטעים בתורה דורשים ביאור. למשל, לא ייתכן שפרעה חשש שבני ישראל יתרבו ויתעצמו עד כדי כך שיהוו סכנה צבאית על ממלכתו, כפי שכתוב בשמות א. פרעה לא היה מסרב בכל תוקף לשלח קבוצת אנשים קטנה חרף המכות, היות שחשיבותם הכלכלית והחברתית הייתה בוודאי קטנה מכדי שיהיה לו חשוב להשאירם במצרים. פרעה עצמו לא היה יוצא בראש צבא עצום המונה שש מאות מרכבות, כפי שכתוב בשמות יג, כדי להשיב קבוצת עבדים קטנה שנמלטה. בלק לא היה מפחד מעוצמתם הצבאית של בני ישראל לו היו מעטים. הוא לא היה אומר שהם כיסו את עין הארץ, כפי שכתוב בבמדבר כב, ולא היה נזקק לבלעם שיקלל אותם. אם בני ישראל שיצאו ממצרים אכן היו מעטים, אירועים אלה אינם הגיוניים מבחינה היסטורית.

המסקנה היא שעמדותיו של המחקר האקדמי בשאלת שעבוד מצרים, יציאת מצרים והנדודים במדבר מנוגדות ניגוד חריף לתמונה היהודית המסורתית של יציאת מצרים.

כתיבת התורה

השאלה אם הקדוש ברוך הוא אכן התגלה לבני ישראל איננה תלויה בסיפור שספר שמות מגולל, שכן קבוצה מבני ישראל הייתה יכולה להימצא בהר סיני אף אם מעטים בלבד יצאו ממצרים, ואפילו לו יציאת מצרים לא התרחשה כלל. (אפשר גם שההתגלות התרחשה במקום אחר ובזמן אחר.) לכל היותר יכולים החוקרים לדון בפרטיו של אירוע שכזה, אבל קשה לראות כיצד יוכלו להוכיח שאין בסיפור כל גרעין היסטורי. ואני מאמין שה' אכן התגלה לבני ישראל בנקודת זמן מסוימת בתולדותיהם.

שונה מכך שאלת כתיבת התורה בידי משה. אם אומנם נכונה הדעה המקובלת על החוקרים, וסיפורי יציאת מצרים אינם משקפים במדויק מציאות היסטורית, נתקשה להגן על המחשבה שמשה כתב את התורה, לפחות בכל האמור בחלקים נרחבים ממנה. לא יהיה לנו אלא להאמין שמשה כתב באופן שיטתי סיפורים עתירי שגיאות, או שהוא חרג מן האמת בכוונה תחילה. שני הסברים אלה אינם מעודדים לקבל את טענת המסורת היהודית שמשה הוא שכתב את התורה.

אם כן, מי כתב את התורה לשיטתם של חוקרי המקרא? עד לשליש האחרון של המאה העשרים הייתה מקובלת מאוד השערת התעודות — הדעה שהתורה היא פרי צירופם של ארבעה מקורות נפרדים. קארל גראף (1815–1869) ויוליוס ולהאוזן (1844–1918) הם אבותיה של גישה הזו. לפי גישה זו, כל מקור ממקורות התורה משקף עניינים פוליטיים, דתיים ותאולוגיים שונים. עריכת ארבעת המקורות לכדי טקסט יחיד התרחשה מאות שנים אחרי האירועים המתוארים בתורה.

משיחות פרטיות שניהלתי (בנפרד) עם חוקרי המקרא ישראל קנוהל וברוך שוורץ למדתי שפניה של הדיסציפלינה במאה העשרים ואחת "סוערים" (קנוהל) ו"כאוטיים" (שוורץ). ישנם אנשי השערת התעודות ואנשי השערת התעודות החדשה. בתוך קבוצות אלה מצויות תפיסות שונות בדבר הפרטים. יש חוקרים הממשיכים את דרכו של הרמן גונקל (1862–1932), ששילב את השערת התעודות במה שנודע בשם "ביקורת הצורה". שיטה זו מתחקה אחר הטקסט הספרותי מהטקסט הכתוב למסורות אורליות שונות, אשר אוחדו לגוף אחד. במרוצת הזמן נפרדה ביקורת הצורה מהשערת התעודות ונעשתה עצמאית. משם התפתח עניין מיוחד ב"פרגמנטים" של סיפורים שנשזרו עם חומרים מקשרים לכדי יחידה אחת. גם לגישה זו יש כיום חסידים. ובתוך כל גישה שכזו מצויות תפיסות שונות בעניין הפרטים.

יש חוקרים הסבורים שהתורה היא טקסט אחיד שנכתב פחות או יותר בזמן אחד. עם חסידיה של גישה זו נמנים משה דוד קאסוטו, בנו יעקב ור"נ וייבריי.[36]

ראויה לציון העובדה שלמרות המחלוקות הרבות בין החוקרים, כמעט כולם תמימי דעים שמשה לא כתב את התורה. התאריכים שצוינו כמועד יצירת הגרסה הסופית של התורה נוטים להתרכז במאות השביעית עד החמישית לפסה"נ. אפילו חוקרים שתומכים נחרצות ברעיון שהתורה נכתבה כטקסט אחד ופחות או יותר בבת אחת מסכימים כמעט כולם שלפחות צורתה הסופית של התורה התחברה במועד מאוחר הרבה יותר משהמסורת היהודית מחייבת. משה דוד קאסוטו, שהתנגד התנגדות חריפה להשערת התעודות, חשב שהתורה נכתבה במאה העשירית, ואילו כמעט כל החוקרים האחרים מתארכים את כתיבתה למאות השביעית עד החמישית לפסה"נ.

כמה חוקרים סבורים שמשה היה מעורב בכתיבת התורה, אבל הם אינם תומכים כל עיקר בתפיסה הדומה או קרובה לתפיסה המסורתית הגורסת שמשה כתב את התורה כולה, או כמעט את כולה. דוגמה טובה לכך היא עמדתו של משה סגל, שמכל החוקרים היהודים קרוב במיוחד לעמדת המסורת בשאלת חיבור התורה, אך אפילו הוא סוטה ממנה באופן ניכר. סגל כותב על בעיית כתיבת התורה כי "טענת המסורת שמשה כתב את התורה צריכה לשמש בסיס למחקר חדש של הבעיה".[37] אומנם נראה כי דבריו של סגל מבטאים הסכמה עם התפיסה המקובלת במסורת, אך עמדתו שונה ממנה מאוד:

אנחנו מדברים על בסיס, משום שעיון ביקורתי בתוכן התורה מבהיר שלא ייתכן שמשה כתב את התורה כולה. ניכר כי קטעים רבים ואף יחידות ארוכות שלמות הם תוספות מתקופות מאוחרות יותר... מחברי התוספות... האמינו באמת ובתמים שתיעוד המסורת שבעל־פה שברשותם, וכן השינויים והחידושים שהוכנסו בטקסט מעת לעת ניתנו למשה בסיני... המשימה הראשונה והעיקרית הניצבת לפתחנו צריכה אפוא להיות הפרדת החומר שאפשר לייחס לימי משה מן החומר שיש לייחס לתקופה שאחרי משה.[38]

סגל מסכים שנוספו לתורה קטעים ארוכים רבים אחרי ימי משה. להלן נמנות כמה דוגמאות חשובות במיוחד. סגל סבור שפרק לו בספר בראשית, המתאר את תולדות עשיו, הוכנס כולו לטקסט בימי דוד ושלמה לכל המוקדם. חלקים מפרק לט בבראשית, המתאר את סיפור יוסף ואשת פוטיפר, ובייחוד פסוקים יג–טו, נוספו אחרי ימי משה. ברכת יעקב לבניו בפרק מט כוללת תנאים שהתקיימו רק זמן רב לאחר מכן, ולפיכך לא ייתכן שמשה כתבה.

בספר שמות: סגל מסביר שסיפור המכות בצורתו הנוכחית נכתב בידי אדם שחי אחרי ימי משה, אף על פי שתוכן הסיפור הוא מימי משה; בקטע שמות יב, כט–מב, המתאר את מכת בכורות, מצוי חומר שכתב משה, אשר "הדמיון העממי הרחיבו וקישטו" (עמ' 38); שמות יב, מג–נא ו־יג, א–טו, העוסקים בקורבן הפסח ובחג הפסח, הם "נספח מאוחר". פרק טו, שירת הים, ופרק טז, סיפור המן, מאוחרים לימי משה. בעניין סיפור המשכן בפרקים כה–לא (וכן ויקרא ח–י) סגל אומר רק כי "לסיפור גדול זה על המשכן היה בוודאי בסיס במציאות" (עמ' 43). סגל מאמין שמשה לא כתב את הטקסט ושאין לראות בו תיעוד היסטורי מדויק.

בספר ויקרא מזהה סגל יסודות שונים שמקורם במשפט המאוחר לימי משה. סגל סבור שויקרא ז, העוסק בקורבנות הנשיאים, הוא "אגדה מאוחרת" (עמ' 60).

בספר במדבר: סיפור המרגלים, המופיע בפרקים יב–יג, מכיל "תוספות גדולות ורבות" (עמ' 65). הקטע המשפטי בבמדבר טו נכתב כולו אחרי ימי משה, והוא הדין בסיפור המקושש בפרק זה. ייתכן שסיפור קורח בפרק טז נכתב בימי משה, ואולי אף בידי משה עצמו, אומר סגל, אבל ייתכן שניכרות בו השפעותיהם של סופרים מתקופות מאוחרות (עמ' 65). סיפור הנשים המדייניות בבמדבר לא איננו מימי משה, אבל ייתכן שהוא מבוסס על מסורות מתקופתו של משה.

ספר דברים "מכיל כמות נכבדה של חומר שבוודאי לא נכתב בימי משה" (עמ' 95). בכלל זה נמנים פסוקי הפתיחה של הספר, דברים א, א–ה. בפרקים ב ו־ג יש תחיבות רבות. וייתכן שיש תוספות מאוחרות בקטע המשפטי בדברים טז, כא–יז, א.

אלה רק חלק מן המקומות שבהם יש קטעים שמשה לא כתב לשיטתו של סגל. נוסף על כך סגל מזהה חצאי פסוקים רבים כתוספות מאוחרות לחומר שנכתב בימי משה. הנקודה החשובה איננה השאלה אם סגל צודק בדבריו, אלא העובדה שאף שהוא אחד החוקרים השמרנים, הוא איננו מסכים עם עמדת המסורת.

הרעיון שנוספו לתורה קטעים קצרים אחרי ימי משה איננו זר לחלוטין למסורת היהודית. דוגמאות מפורסמות לכך הן דעתו של רבי אברהם אבן עזרא (1092–1164) שמקבץ פסוקים נוספו אחרי ימי משה, ודבריו של יהודה החסיד (נולד ב־1217) שאנשי כנסת הגדולה הוסיפו לטקסט של משה והחסירו ממנו.[39] עם זאת, מעולם לא הסכים אדם בעל שיעור קומה במסורת היהודית לטענה שמשה לא כתב את התורה כלל או שחלקים נרחבים מן התורה נכתבו בידי אחרים כעבור זמן.

אם התורה נכתבה מאות שנים אחרי ימי משה, או אפילו אם נלך בדרכו של סגל, הסבור שנוספו לתורה קטעים רבים אחרי ימי משה, אזי מהימנותה ההיסטורית של התורה נפגעת קשות. ככל שארך הזמן שחלף בטרם התקבעה התורה בצורתה הנוכחית, כך גדלים הסיכויים שהוכנסו בטקסט תוספות ושיבושים; זוהי הטענה.

האתגר העומד בפני יכולתנו לראות בתורה מקור היסטורי מהימן הוא קיומן של ראיות המקובלות על כל החוקרים, המלמדות שבמידה זו או אחרת, התורה איננה משקפת את ההיסטוריה כפי שהתרחשה במציאות. (ייתכן שבמרוצת הזמן יתברר שלא כל הראיות הללו תקפות, אך עדיין יש די ראיות להקים טיעון חזק נגד מהימנותה ההיסטורית של התורה לפרטיה.) ואולם אף אם נקבל מסקנה זו, לא די בה לשכנענו שדבר לא אירע או שאין כל בסיס היסטורי לכתוב. אבל אין בהסתייגות זו נחמה לצורת החשיבה המסורתית, הרואה בתורה תיאור מדויק של אירועים היסטוריים.

[17] אני וקהל הקוראים שאליו אני מכוון סבורים שאי אפשר להטיל ספק של ממש במדע האבולוציה. ואולם המדע איננו יכול להוכיח שיד ההשגחה לא הדריכה את האבולוציה. בעניין זה ראו את ביקורתי על ספרו של ריצ'רד דוקינס, "יש א־לוהים?" (תל אביב: ספרי עליית הגג, תשס"ח): גלמן, עיון ביקורתי. ראו גם פרק 5 בספר זה.
[18] לתיעוד מקיף של התפתחות הלווייתנאים והלווייתנים בפרט מחיות יבשה, ראו וונג, יונקים.
[19] ראו למשל אביעזר, בראשית ברא.
[20] לכמה מן הבעיות המצויות בשושלות היוחסין בתחילת ספר בראשית, ראו וסטרמן, בראשית, עמ' 39–45.
[21] ראו מלבי"ם, התורה והמצווה, עמ' 42–43; המלבי"ם כותב שסיפורים אלה בתורה מתארים את אמונותיהם של האנשים שחיו באותה עת.
[22] ראו דיוויס, ישראל הקדומים; למשה, בני ישראל; למשה, ישראל הקדומים; תומפסון, סיפורי האבות; תומפסון, עבר מיתי; ון סטרס, אברהם; ופינקלשטיין וסילברמן, תנ"ך.
[23] לסקירה של בעיות אלה ראו וייט, החיתים.
[24] לנקודת מבט קיצונית על תקופת האבות, ראו פינקלשטיין וסילברמן, תנ"ך, בייחוד פרק 1 ונספח A .
[25] אפשר לענות שמדובר במקומות שונים ולא במקום אחד, אך טענה זה איננה סביר ביותר.
[26] ראו את הערכים "אדום" ו"מואב" אצל פרידמן, מילון.
[27] לרשימה המונה את הקשיים בקביעת זמנו של אברהם ראו ון סטרס, אברהם, חלק 1, ובייחוד עמ' 104–122. ון סטרס מחזיק בעמדה שלילית במיוחד לגבי סיפורי אברהם.
[28] ראו בבלי, מגילה יז ע"א.
[29] דיוור, ראיות ארכאולוגיות, עמ' 67.
[30] רדמאונט, חיים מרים, עמ' 58–89.
[31] לדיון מעמיק באוכלוסיית מצרים העתיקה, ראו סטרוהל, המצרים הקדומים, בייחוד עמ' 134 ואילך.
[32] המספרים שנויים במחלוקת, אך יש הסכמה כללית בעניין המסקנה המוצגת כאן. להערכה מינימליסטית של האוכלוסייה הישראלית בכנען באלף השמיני לפסה"נ, ראו ברושי ופינקלשטיין, אוכלוסייה בתקופת הברזל. ברושי ופינקלשטיין מעריכים שהאוכלוסייה מנתה אז לכל היותר 400,000 נפש. ברושי טוען שבשיאה, זמן רב לאחר מכן, היא הגיעה ללא יותר ממיליון. ראו ברושי, אוכלוסייה בתקופה הרומית־ביזנטית, עמ' 7.
[33] בעניין אקלים המדבר, האידאלי לשימור מאובנים, ראו פארקר והאריס, אטלס.
[34] פרריכס, הקדמה, עמ' 13.
[35] וורד, סיכום ומסקנות, עמ' 106.
[36] ראו קאסוטו, תורת התעודות; יעקב, בראשית; יעקב, שמות; וייבריי, עשיית התורה.
[37] סגל, חיבור התורה, עמ' 25. ראו גם סגל, דברים.
[38] סגל, חיבור התורה, עמ' 25–26.
[39] אנשים בעלי נטייה מסורתית־שמרנית מכחישים זאת לעיתים מסיבות שונות. לדעה הטוענת שעמדת יהודה החסיד איננה אותנטית, ראו הרב פיינשטיין, אגרות משה, יורה דעה ג, קיד.