כרוניקה של דקות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כרוניקה של דקות
הוספה למועדפים

כרוניקה של דקות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

תקציר

הספר כרוניקה של דקות, שנכתב בשנים 2013-2011, מגולל אירועים אמיתיים שחווה המחבר עצמו כלוחם בצנחנים בעת שירותו הצבאי בגזרת דרום לבנון במהלך מלחמת לבנון הראשונה בשנים 1986-1984. מסופר בו על החיים בארץ טרם המלחמה, תחילתה, ומיד לאחר מכן על האירועים שהתרחשו במהלכה ושרבים מחיילי צה"ל, והמחבר ביניהם, חוו. לעיתים, בין תיאורים של מצבים ואירועים מלחמתיים טראומטיים קשים יש אתנחתא, כותב המחבר אודות המציאות היום יומית של שנות כתיבת הספר. בין הכאוס הפנימי שהתחולל לתקופות שקטות יותר נותן המחבר מקום חשוב לפרוזה ולאירועים מההווי היום יומי, מהמילואים, מהמשפחה ועוד. 
הספר הוא ספר היסטורי ונוגע לכל חייל, חיילת או אזרח בשנות הימצאות כוחות צה"ל בלבנון.

פרק ראשון

כניסה ראשונה ללבנון


באוקטובר 1984 היינו צנחנים טירונים, לאחר שלושה חודשי אימונים. נסענו בהתראה קצרה מחמאם אלמליח לדרום לבנון. הגענו במשאיות ספארי צבאיות פתוחות למחנה צבאי ממש בכניסה הדרומית של העיר צור. מעבר לכביש, במערב, היה בסיס צבאי ולא ידענו למה הוא משמש. התגוררנו במחנה אוהלים, במתחם שבו קרס בניין על חיילי צה"ל בנובמבר 1983, בשל מכונית תופת שהתפוצצה בצמוד לו והרגה יותר מ-20 חיילים. נדמה לי שהם היו ממשמר הגבול.
במוצב זה, שלא זכרתי את צורתו, ישַנו חיילי מחלקה 2 באוהלי 12ו. לאחר שהייה קצרה של יומיים בתוך הרחבה הבוצית והמימית שבה הוקם הבסיס או המוצב הזה, הועברנו לשבת בווילות בפאתי צור מצד דרום, מזרחית לכביש צור-ראש הנקרה. עולות לי תמיד תמונות בראש: אוהל 12 בתוך שלולית של בוץ ומים בעיקר. קודם הבוץ, ואחר כך המים. היה די קשה להסתובב שם. מי שהלך שם בנעלי ספורט או בנעלי צבא לא קשורות, השאיר שם את נעליו. לי זה קרה פעם אחת עם נעלי הספורט שנעלתי. בערב הראשון להגעתנו לא היה מנוס מלחלוץ את נעלי הצבא האדומות. לאחר שטבענו בבוץ בחוץ, הנעליים שלנו לא נראו כנעליים אדומות אלא כגושים חומים כהים לא מזוהים. בשל כשירות מבצעית, הורה לנו הסגל "לחלוץ את הנעליים בסבבים, להחליף למשהו אחר, לנקותן, ולנעול שוב". יצאתי מאוהל ה-12 לכיוון המקלחות בנעלי הספורט שלי ולאחר מספר צעדים שקעתי לביצה טובענית בלתי צפויה ועמוקה. נעלי הספורט ניתקו מרגליי, והאדמה שהייתה ממש בוצית ועמוקה בלעה אותן. כעת הייתי ללא נעלי צבא כשירות, ללא נעלי ספורט כתחליף זמני, ועוד קיבלתי בונוס: כפות הרגליים גובסו בבוץ דביק שהגיע עד לברכיים. הגשם לא פסק במשך יומיים רצופים. לעיתים "הוא התעייף קצת", נח מספר שניות וחזר להמטיר כפליים ביתר שאת.
כשישבנו בווילות למדנו לירות מתוך רכב הזחל"ם בכל דבר שזז, או שעלול היה לזוז, בצידי הדרכים, בשיחים ובפרדסים, ביום ובעיקר בלילה. בכל הנוגע לפעילות בלילה, הלוחמים הוותיקים בלבנון אמרו שאין לאיש סיבה להיות שם בחושך. נכון. נהג הזחל"ם היה ותיק בלבנון וידע מה שאמר. הוותיקים בלבנון, ולא היו איתנו אלא בודדים כמו נהג הזחל"ם ולוחם שהיה המאבטח של הנהג שישב לידו, נסכו עליי כחייל טירון ביטחון רב. הווילה הייתה חוויה יפה. ישבנו אנו, חלק ממחלקה 2 בווילה שהקיפו אותה פרדסי תפוזים, כמו היה זה פרדס אחד ענק שבליבו היה הלב, הווילה.
למדנו לשמור על מרווחי לילה יעילים ולעורר את האינסטינקטים שלנו לרחשי הלילה השונים. היינו לעיתים עומדים דקות ארוכות ומנסים לזהות רחשים רחוקים ששמענו. לא. זה לא היה חוג סיירות. זה היה משהו אחר שהפך אותנו לבזים ביום ולתנשמות בלילה, בהמשך. היה זה כל כך חשוב כדי לאפס אותנו ומהר למציאות, שיום אחד החייל של צה"ל היה נחמד ומצא חן בעיני המקומיים, ולמחרת הוא לא היה. חיילות למדנו בלבנון, "על חי", בטירונות בארץ החיילות התבטאה בעיקר ובזכות השרירים שלנו. בלבנון הפעלת השכל והחושים הייתה העיקר. הפעלנו פחות שרירים ויותר שכל, או ניסיון שנרכש והצטבר בנו, בזמנים כאלה של מלחמת הגרילה שניהלו לוחמי החיזבאללה מאיראן ומשתפי הפעולה שלהם, השיעים בדרום לבנון נגד כלל חיילי צה"ל.
בכל אופן, ביום העצמאות הלבנוני נסענו בזחל"ם בערב. השמיים הוארו באורות נותבים. בתחילה שמענו קולות של ירי מרחוק, ואחר כך, זה החל להתקרב אלינו, כשפנינו בנסיעה לכיוון פאתי צור. מישהו אמר שהיום יום העצמאות של לבנון, ואז כולם בזחל"ם החלו לירות השמימה. הייתה השתוללות רבתי, ואף אני יריתי לאות הזדהות עם יום זה, ולא בגלל רגשות פטריוטיים. רצינו לקבל ניסיון קרבי, וזו הייתה דרכנו. הייתה סיבה למסיבה וחגגנו בירי. לאחר חמש דקות חדלו אותנו מירי.
שלוש שנים לאחר מכן, לחורף שחוויתי בישיבה בצור הייתה משמעות אחרת בעיניי. הזיכרון העמום של הישיבה בביצה בצור עורר בי את השאלה, איך אנשים יכולים להרגיש קודרים בימים סגריריים ואפורים של החורף?! עבורי הימים הסגריריים, האפורים, הקרים עם הרוחות הכי רעות הם הימים הכי מאושרים שלי. השמיים אפורים ויורדים גשמים ואני שמח.
ביום ללא תאריך ישבתי וכתבתי: 
יש כל מיני סוגים של גשמים.
כאלה ששוטפים, מנקים וממרקים.
כאלה שמרטיבים, מקררים, מרעידים.
כאלה שמשקים, מרווים ומטביעים את האדמה, 
וכאלה כמו הבורית שמטהרת מזקקת ומלבינה.
אומרים שישנם עוד סוגי גשמים.
כאלה שמקלפים, מרעישים ומרביצים,
בימים כאלה של גשמים נוגים ועצובים.
אבל אני רואה בהם רק גשמי בראשית,
השוטפים את הרוע הישר אל התחתית.

כאן בין סלעי ההר היבש, חרוץ הגאיות.
בסלעים, גדלות הרבה חזזיות.
ויודע שאין מה לעשות 
נולדנו אנו בכדי לחיות 
ולא תמיד אנו בוחרים את מה לראות.

אותם שלושה שבועות בלבנון הזכירו לי זיקוקים שראיתי מחלון ביתי, בעיר אילת, כשהייתי בן 3. חלון המטבח ברחוב שדרות היעלים באילת השקיף על בית החולים יוספטל הישן, שהיה מרוחק חציית כביש לבית היולדות. שם ילדה אותי אמי בנובמבר 1965. לימים הפך בית החולים ליולדות, שהוקם ממש מול בית הספר היסודי הקיים עד היום ברחוב שדרות היעלים, למכון וטרינרי לבעלי חיים. בשנים האחרונות סופר לי שהמכון נסגר סופית. שאלתי את אמי, שלוש פעמים ובזמנים שונים בחיי: אחת כשהייתי נער, ופעמיים לאחר השירות הסדיר, אם היא זוכרת את הזיקוקים של יום העצמאות באילת כשגרנו שם, והיא ענתה לי שלא. אני הייתי בן 3 ואני כן זוכר שראיתי זיקוקים. הייתי מוכן להישבע לה. אמי נשארה איתנה במענה שלה, שהיא עצמה לא ראתה. היא כן סיפרה שהיה לנו באילת לול ילדים מעץ שהיה מונח במטבח הקטן. לידו ניצב חלון גדול, החלון כך מסרה, השקיף על רחוב שדרות יעלים ולכיוון החוף של אילת. הסקתי, שכנראה היא שמה אותי בלול ועסקה בעבודות המטבח, שהיה לימיני, ולא הבחינה בזיקוקים. אולי. אני בכל אופן, כן זכרתי זיקוקים. אני זוכר גם את המתנה שקיבלתי מאמי ליום הולדתי החמישי: משאית צבאית קטנה שירתה פגזים עגולים קטנים מפלסטיק. אז כבר גרנו ברחוב שולמית בשכונת שעריה שבפתח תקווה. צבעם של פגזי התומ"ת המיניאטורי הזעירים היה ירוק זית. הייתי יורה אותם מפתח הבית לכיוון החצר החולית. זכרתי גם שבאותה שנה אבי שב מהמילואים מסיני, לבוש בגדי צבא. הוא נכנס הביתה בחיוך ענק ובאמתחתו ארגז קרטון ענק מלא בוופלים מצופים שוקולד. זכרתי גם את אבי כששב, שנתיים לאחר מכן, בתקופת מלחמת יום הכיפורים עם עוזי על כתפו, הייתי כל כך גאה בו. יום אחד ראיתי תרמיל ארוך של פגז תותחים ניצב פתאום בקצה הסלון בבית הפרטי החדש שלנו ברחוב חיים רצון 18 שבמחנה יהודה, לא הרחק מביתנו הקודם. אלא, שתרמיל הפגז, שקוטרו היה כ-15 סנטימטרים, נעלם מהבית מתישהו. גם פרחי הסוף המצוי שהיו בו, נעלמו.

כרוניקה של דקות ליאור מישריקי

כניסה ראשונה ללבנון


באוקטובר 1984 היינו צנחנים טירונים, לאחר שלושה חודשי אימונים. נסענו בהתראה קצרה מחמאם אלמליח לדרום לבנון. הגענו במשאיות ספארי צבאיות פתוחות למחנה צבאי ממש בכניסה הדרומית של העיר צור. מעבר לכביש, במערב, היה בסיס צבאי ולא ידענו למה הוא משמש. התגוררנו במחנה אוהלים, במתחם שבו קרס בניין על חיילי צה"ל בנובמבר 1983, בשל מכונית תופת שהתפוצצה בצמוד לו והרגה יותר מ-20 חיילים. נדמה לי שהם היו ממשמר הגבול.
במוצב זה, שלא זכרתי את צורתו, ישַנו חיילי מחלקה 2 באוהלי 12ו. לאחר שהייה קצרה של יומיים בתוך הרחבה הבוצית והמימית שבה הוקם הבסיס או המוצב הזה, הועברנו לשבת בווילות בפאתי צור מצד דרום, מזרחית לכביש צור-ראש הנקרה. עולות לי תמיד תמונות בראש: אוהל 12 בתוך שלולית של בוץ ומים בעיקר. קודם הבוץ, ואחר כך המים. היה די קשה להסתובב שם. מי שהלך שם בנעלי ספורט או בנעלי צבא לא קשורות, השאיר שם את נעליו. לי זה קרה פעם אחת עם נעלי הספורט שנעלתי. בערב הראשון להגעתנו לא היה מנוס מלחלוץ את נעלי הצבא האדומות. לאחר שטבענו בבוץ בחוץ, הנעליים שלנו לא נראו כנעליים אדומות אלא כגושים חומים כהים לא מזוהים. בשל כשירות מבצעית, הורה לנו הסגל "לחלוץ את הנעליים בסבבים, להחליף למשהו אחר, לנקותן, ולנעול שוב". יצאתי מאוהל ה-12 לכיוון המקלחות בנעלי הספורט שלי ולאחר מספר צעדים שקעתי לביצה טובענית בלתי צפויה ועמוקה. נעלי הספורט ניתקו מרגליי, והאדמה שהייתה ממש בוצית ועמוקה בלעה אותן. כעת הייתי ללא נעלי צבא כשירות, ללא נעלי ספורט כתחליף זמני, ועוד קיבלתי בונוס: כפות הרגליים גובסו בבוץ דביק שהגיע עד לברכיים. הגשם לא פסק במשך יומיים רצופים. לעיתים "הוא התעייף קצת", נח מספר שניות וחזר להמטיר כפליים ביתר שאת.
כשישבנו בווילות למדנו לירות מתוך רכב הזחל"ם בכל דבר שזז, או שעלול היה לזוז, בצידי הדרכים, בשיחים ובפרדסים, ביום ובעיקר בלילה. בכל הנוגע לפעילות בלילה, הלוחמים הוותיקים בלבנון אמרו שאין לאיש סיבה להיות שם בחושך. נכון. נהג הזחל"ם היה ותיק בלבנון וידע מה שאמר. הוותיקים בלבנון, ולא היו איתנו אלא בודדים כמו נהג הזחל"ם ולוחם שהיה המאבטח של הנהג שישב לידו, נסכו עליי כחייל טירון ביטחון רב. הווילה הייתה חוויה יפה. ישבנו אנו, חלק ממחלקה 2 בווילה שהקיפו אותה פרדסי תפוזים, כמו היה זה פרדס אחד ענק שבליבו היה הלב, הווילה.
למדנו לשמור על מרווחי לילה יעילים ולעורר את האינסטינקטים שלנו לרחשי הלילה השונים. היינו לעיתים עומדים דקות ארוכות ומנסים לזהות רחשים רחוקים ששמענו. לא. זה לא היה חוג סיירות. זה היה משהו אחר שהפך אותנו לבזים ביום ולתנשמות בלילה, בהמשך. היה זה כל כך חשוב כדי לאפס אותנו ומהר למציאות, שיום אחד החייל של צה"ל היה נחמד ומצא חן בעיני המקומיים, ולמחרת הוא לא היה. חיילות למדנו בלבנון, "על חי", בטירונות בארץ החיילות התבטאה בעיקר ובזכות השרירים שלנו. בלבנון הפעלת השכל והחושים הייתה העיקר. הפעלנו פחות שרירים ויותר שכל, או ניסיון שנרכש והצטבר בנו, בזמנים כאלה של מלחמת הגרילה שניהלו לוחמי החיזבאללה מאיראן ומשתפי הפעולה שלהם, השיעים בדרום לבנון נגד כלל חיילי צה"ל.
בכל אופן, ביום העצמאות הלבנוני נסענו בזחל"ם בערב. השמיים הוארו באורות נותבים. בתחילה שמענו קולות של ירי מרחוק, ואחר כך, זה החל להתקרב אלינו, כשפנינו בנסיעה לכיוון פאתי צור. מישהו אמר שהיום יום העצמאות של לבנון, ואז כולם בזחל"ם החלו לירות השמימה. הייתה השתוללות רבתי, ואף אני יריתי לאות הזדהות עם יום זה, ולא בגלל רגשות פטריוטיים. רצינו לקבל ניסיון קרבי, וזו הייתה דרכנו. הייתה סיבה למסיבה וחגגנו בירי. לאחר חמש דקות חדלו אותנו מירי.
שלוש שנים לאחר מכן, לחורף שחוויתי בישיבה בצור הייתה משמעות אחרת בעיניי. הזיכרון העמום של הישיבה בביצה בצור עורר בי את השאלה, איך אנשים יכולים להרגיש קודרים בימים סגריריים ואפורים של החורף?! עבורי הימים הסגריריים, האפורים, הקרים עם הרוחות הכי רעות הם הימים הכי מאושרים שלי. השמיים אפורים ויורדים גשמים ואני שמח.
ביום ללא תאריך ישבתי וכתבתי: 
יש כל מיני סוגים של גשמים.
כאלה ששוטפים, מנקים וממרקים.
כאלה שמרטיבים, מקררים, מרעידים.
כאלה שמשקים, מרווים ומטביעים את האדמה, 
וכאלה כמו הבורית שמטהרת מזקקת ומלבינה.
אומרים שישנם עוד סוגי גשמים.
כאלה שמקלפים, מרעישים ומרביצים,
בימים כאלה של גשמים נוגים ועצובים.
אבל אני רואה בהם רק גשמי בראשית,
השוטפים את הרוע הישר אל התחתית.

כאן בין סלעי ההר היבש, חרוץ הגאיות.
בסלעים, גדלות הרבה חזזיות.
ויודע שאין מה לעשות 
נולדנו אנו בכדי לחיות 
ולא תמיד אנו בוחרים את מה לראות.

אותם שלושה שבועות בלבנון הזכירו לי זיקוקים שראיתי מחלון ביתי, בעיר אילת, כשהייתי בן 3. חלון המטבח ברחוב שדרות היעלים באילת השקיף על בית החולים יוספטל הישן, שהיה מרוחק חציית כביש לבית היולדות. שם ילדה אותי אמי בנובמבר 1965. לימים הפך בית החולים ליולדות, שהוקם ממש מול בית הספר היסודי הקיים עד היום ברחוב שדרות היעלים, למכון וטרינרי לבעלי חיים. בשנים האחרונות סופר לי שהמכון נסגר סופית. שאלתי את אמי, שלוש פעמים ובזמנים שונים בחיי: אחת כשהייתי נער, ופעמיים לאחר השירות הסדיר, אם היא זוכרת את הזיקוקים של יום העצמאות באילת כשגרנו שם, והיא ענתה לי שלא. אני הייתי בן 3 ואני כן זוכר שראיתי זיקוקים. הייתי מוכן להישבע לה. אמי נשארה איתנה במענה שלה, שהיא עצמה לא ראתה. היא כן סיפרה שהיה לנו באילת לול ילדים מעץ שהיה מונח במטבח הקטן. לידו ניצב חלון גדול, החלון כך מסרה, השקיף על רחוב שדרות יעלים ולכיוון החוף של אילת. הסקתי, שכנראה היא שמה אותי בלול ועסקה בעבודות המטבח, שהיה לימיני, ולא הבחינה בזיקוקים. אולי. אני בכל אופן, כן זכרתי זיקוקים. אני זוכר גם את המתנה שקיבלתי מאמי ליום הולדתי החמישי: משאית צבאית קטנה שירתה פגזים עגולים קטנים מפלסטיק. אז כבר גרנו ברחוב שולמית בשכונת שעריה שבפתח תקווה. צבעם של פגזי התומ"ת המיניאטורי הזעירים היה ירוק זית. הייתי יורה אותם מפתח הבית לכיוון החצר החולית. זכרתי גם שבאותה שנה אבי שב מהמילואים מסיני, לבוש בגדי צבא. הוא נכנס הביתה בחיוך ענק ובאמתחתו ארגז קרטון ענק מלא בוופלים מצופים שוקולד. זכרתי גם את אבי כששב, שנתיים לאחר מכן, בתקופת מלחמת יום הכיפורים עם עוזי על כתפו, הייתי כל כך גאה בו. יום אחד ראיתי תרמיל ארוך של פגז תותחים ניצב פתאום בקצה הסלון בבית הפרטי החדש שלנו ברחוב חיים רצון 18 שבמחנה יהודה, לא הרחק מביתנו הקודם. אלא, שתרמיל הפגז, שקוטרו היה כ-15 סנטימטרים, נעלם מהבית מתישהו. גם פרחי הסוף המצוי שהיו בו, נעלמו.