כולנו חיות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כולנו חיות
מכר
מאות
עותקים
כולנו חיות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כולנו חיות

4.9 כוכבים (19 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניקה

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה.

היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

'פרש המוות' הוא ספרה הראשון.

תקציר

עיניים זוהרות ננעצות בי מבין סורגיו של התא היחיד בחדר. זאבה שפרוותה מלוכלכת עד שכמעט אי־אפשר לזהות את צבעה המקורי, משתופפת וחושפת אליי את ניביה החדים, עיני הטורקיז שלה בורקות. כל גופה רועד כשהיא נוהמת לעברי, מזהירה אותי שלא להתקרב.
המלך המעיט בתיאורו את המצב. היא לא איבדה את דרכה, היא נכנעה לטירוף לחלוטין. אני לא בטוח שנותר דבר לעשות למענה.

אנימו שב לממלכת לופוס כגיבור מלחמה לאחר שסייע לאשלנד להשיב את השלום לתיאמת, אך במקום לנוח על זרי הדפנה, הוא נשלח שוב בפקודת המלך למשימה נוספת, והפעם לנסות להשיב אל הנסיכה ויס את איתנותה הנפשית לאחר ששוחררה משבי האינפרנים. גורל הממלכה תלוי באנימו כעת, כיוון שהנסיכה היא היורשת היחידה, ואם לא תעמוד במחויבות שלה להינשא, בית המלוכה כולו ייפול.
האם אנימו יעמוד במשימה, או שמא הקרבה שלו אל הנסיכה תוביל לא רק את ממלכתו אל מלחמה נוספת, אלא גם תחריב את כל מה שאנימו הכיר?

כולנו חיות הוא ספרה הרביעי של ניקה. אף שאפשר לקרוא ספר זה כספר יחיד, מומלץ לקרוא לפניו את פרש המוות.
שלושת ספריה הקודמים של ניקה, פרש המוות, תפילת הארורים וחטא הקדושים, זכו להצלחה רבה בקרב קוראי הפנטזיה הרומנטית.

פרק ראשון

פרולוג

שקשוק השלשלאות, המשתלשלות מהתקרה ואוזקות את ידיי באוויר, מהדהד ברחבי המקום הארור הזה. צרחות נשמעות בין המסדרונות ומנבאות את העתיד הצפוי גם לי. אני מוכן לשאת אותו, בתנאי שזה לא יהיה עתידה של בתה של סִינֵסָּה, אַשְׁלֵנְד. הבטחתי לה שאדריך את בתה כפי שהייתי מדריך עבורה.

לא הצלחתי להציל אותה מנחת זרועו של המלך טַנְטְרוּם. היא נשרפה בעודה בחיים. אכזבתי אותה, ועכשיו עליי לכפר ולהוכיח שאני לא חסר תועלת. הפסדתי במלחמה מול האפלה שלי בעבר ואיבדתי את עצמי, אסור לי לאפשר לזה לקרות שנית; לא כשגורלה של אשלנד מוטל על הכף. גורלה של תיאמת כולה.

אני מכווץ את אגרופיי ונמלא סלידה למראה אצבעותיי האנושיות. שערי הארוך והרטוב דבוק אל פניי, קווצותיו מדגדגות את אפי ואין באפשרותי להסיט אותן כדי להפסיק את תחושת העקצוץ. אלים אדירים, זה עינוי!

אני מנסה למחות את פניי בכתפי שטופת הזיעה. הריח המבאיש שנודף מגופי המעוות מכה באפי ואני מתכווץ. מיצי קיבה עושים את דרכם במעלה גרוני ואני מכריח אותם להישאר בפנים, לא לפני שאני נתקף שיעול חסר שליטה.

שאגה לא טבעית מהדהדת במסדרונות ואני עוצר את נשימתי ומנסה להבין מי בעליה, אבל האוזניים האנושיות המטופשות האלה לא שוות דבר.

אין לי מושג איך האינפרנים גילו את סוד בני מיננו, שהשימוש בצמח ממשפחת הליקופודים, שמו בקרב העם — 'רגלי זאב', חושף את חולשתנו, את צורתנו המתועבת, ומונע מאיתנו את השינוי כל עוד אנחנו תחת השפעתו, אבל אני מתכוון לעשות הכול כדי לצאת מכאן ולגלות.

השאגה מתקרבת ומתחזקת. אני שומע שני זוגות רגליים רצים אחר היצור, שאת שאגתו אינני מצליח לזהות. מה שזה לא יהיה, מקורו לא בתיאמת. אני נלחם כדי להרגיע את שריריי ולהשתלט על נשיפותיי המאומצות. עליי להיות ממוקד ככל האפשר כדי להיות מוכן לכל מה שיבוא.

עיניי נפערות לרווחה כשהיצור המבעית נכנס אל התא שבו אני מוחזק. זו מפלצת שאול דמוית כלב בעל שלושה ראשים וזנב דרקון, שעיניו בוהקות באדום, כצבע הדם שניגר על פניי. בשם כל השדים הארורים, האם המכה שחטפתי בראשי חיבלה בדעתי ועיניי מתעתעות בי?

שני הרצים נכנסים לתאי ואני מבחין באביר האמון על חייה של אשלנד ובצ'יף הטרייה של שבט אוסטרליס. "קָאטוֹ? סֶלֵסְט?" שניהם מביטים בגופי המוכה וקופאים במקומם כשההבנה שוקעת בהם. שפתיה של סלסט רוטטות כשהיא ממלמלת מילים לא מובנות, אבל לא הפתעה נשקפת מעיניה, אלא התפרצות רגש שדומה יותר לחרדה. היא לופתת בחוזקה את זרועו של קאטו ומטלטלת אותה כאילו הייתה בובת סמרטוטים. אין ספק שזיהתה אותי ברגע שעיניה פגשו בעיניי. דמותי האנושית היא בבואה לדמותי החייתית. שערי שחור וארוך עם שתי קווצות שיער עבות בצבע אפור בצורת ברקים משני צידי ראשי, עיניי ירוקות ובורקות, ניביי ארוכים וחדים, הרמז היחיד להיותי זאב בעור אנושי.

"אנימו?" קאטו סוף כל סוף מצליח לפלוט את שמי, ובכך שולף את סלסט מהקיפאון שאחז בה.

"לכל הרוחות, איך הארורים האלה גילו?" היא מזדעקת מייד אחריו, והפעם אני זה שמוכה הלם.

היא יודעת מה אני. אני לא שונה מהם, גם אני חיה.

פרק 1

אנימו

"אני יודע שהמשימה שהטלתי עליך קשה עד בלתי אפשרית, אבל אין זאב אחר שאני סומך עליו יותר ממך," אומר לי המלך רִינְגוֹר. הוא נתון בצורתו האנושית. בתוך גבולות הממלכה הוא תמיד לובש את צורתנו האמיתית, זו שאני מתעב. גם האינפרנים חשפו את העובדה שיש לנו את האפשרות ללבוש גוף אנושי, ולאחר שסלסט זיהתה אותי בצורתי האנושית, אני מודע לכך שגם בני שבט אוסטרליס שותפים לסודנו מעצם היותם מתמרני זמן.

מובן שלא העזתי לשתף בעובדה זו את המלך, מפני שלחשיפת הסוד עלולות להיות השלכות קשות.

מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו, אני חושב, רוצה לגונן על חבריי. מזגו הפראי מוכר לי ואין לדעת מתי הוא יתפרץ, ועל מי. אף שאני שר המלחמה, אף אחד לא חסין מפניו. המלך מעל לכול, הכתר קובע את החוקים ואת העונשים בממלכתנו.

בימים עברו, לפני החרבת העולם על ידי המטאור הגדול, בני לופוס תמיד התהלכו על פני האדמה בצורתם האנושית, ולבשו את צורתם הזאבית רק בעיתות מלחמה ובמועדי שמחה. לאחר חורבן העולם הישן החליטו אבות אבותינו שהטבע האנושי ההרסני של בני האנוש היה זה שהביא על העולם את זעם האלים ונשבעו שמעתה בני לופוס יאמצו לעצמם את צורתם הזאבית.

שנים רבות עברו מאז, ונראה שטבע ההיסטוריה להישכח מפני שבימים אלה נדיר לחזות במלך מתהלך בצורתו הזאבית. מבטו הקשה מבשר לי שטבעו האנושי כבר מזמן השתלט עליו. רבים ראו בו דוגמה ואימצו את צורתם האנושית.

עם זאת, המלך נותר נאמן לחוקי העם ומקפיד על שמירת הסוד של בני לופוס מפני יתר נתיני הממלכות בתיאמת. על כל נתיני הממלכה הוחל החוק החשוב ביותר, החיוב להתהלך בצורתם הזאבית בלבד מחוץ לגבולות הממלכה, והעונש הקבוע בחוק על הפרתו הוא העונש החמור מכולם.

עיניה המתחננות והזאביות של המלכה סוּסוּרוּס מביטות בי מאחורי המלך. שלא כמו המלך, מעולם לא ראיתי את המלכה בצורתה האנושית.

לא נהוג שהמלכה נוכחת בישיבות שקשורות לממלכה, בוודאי לא בכאלה שכוללות את שר המלחמה. המחויבות של המלכה כלפי המלך תחומה לחדר המיטות בלבד, ונוכחותה בפומבי נדרשה רק בימי חג ובמועדים מיוחדים. לצידו של המלך, כמובן. לעולם לא לבדה.

תמיד האמנתי שהייתה זאת בחירתה לשמור על הערכים הישנים, אך כעת עולה בי המחשבה שזה בכלל אינו המצב. הדינמיקה הנדירה ביניהם שנחשפת בפניי כעת מגלה לי שייתכן שמדובר באופן נוסף של עליונות שהמלך מפגין לגביה.

אנחנו חזקים יותר בצורתנו הזאבית, אבל לא רק מבחינה פיזית. אנחנו גם שקולים יותר, מאוזנים יותר. וכן, גם נשלטים יותר. המילה 'נשלטים' מבזיקה בראשי מפני שהמלך שולט לא רק בממלכתו, אלא גם במלכתו. אולי באופן הזה, שבו המלכה מהלכת לצידו בצורתה הזאבית כשהיא שפופה וכנועה, לעולם לא זקופה על שתי רגליה, המלך רוצה לשדר לבני מעמד האצולה שאפילו המלכה עצמה נחותה ממנו בכוחה ובמעמדה.

"עם כל הכבוד, מלכי," אני עונה, "האין מטלה זו מתאימה יותר לבן סנטיוס שצ'יף קַסְטוּס שלחה לממלכתנו?"

"הוא עשה את עבודתו כהלכה, מבחינה פיזית היא בריאה לחלוטין. זאת נפשה הפצועה שמדאיגה אותנו. אין דבר שהוא יכול לעשות כדי לעזור לה בגזרה הזאת."

אני מתאר לעצמי שיש בסיס לדבריו. רוב השבויים שהצליחו לשרוד את התופת בצינוק ממלכת אינפרנייה חזרו לאיתנם מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית יש עוד דרך ארוכה לפניהם. בני מיננו קיבלו אותם בדמעות שמחה והעניקו להם את כל התמיכה הדרושה להם. עברו שמונה זריחות מאז תום המלחמה, ואני מקווה שצפויה להם החלמה מלאה. אני לא תמים לחשוב שיצליחו להתאושש לחלוטין, והיו כאלה שעדיין לא החלו בתהליך ההתאוששות, אבל אני סמוך ובטוח שהם יחזרו להיות זאבים מן השורה ויצליחו להיטמע בחזרה בחברה.

אבל לא עליהם המלך מדבר. המקרה הזה, לדבריו, מסובך מהרגיל.

"אני יודעת שמבחינתך זו ירידה בדרגה, אנחנו לא שוללים ממך את תפקידך, זו משימה חד־פעמית שלאחריה תשוב לפקוד על צבא הממלכה. אין לנו זאב אחר לשלוח מלבדך, אתה היחיד שיכול להבין את הייסורים שהיא עוברת, לאור מה שעברת בעצמך," המלכה סוסורוס מתערבת. המלך מזעיף את פניו. "אנחנו זקוקים לך. המשך שושלת המלוכה שלנו תלוי בך."

אני יודע בדיוק על מה היא מדברת. לעזאזל, כולם יודעים על אודות התקופה שהיא מדברת עליה. אף שחלפו שנים רבות, זה עדיין נזקף לרעתי. הייתה זו התקופה שבה איבדתי כל כיוון, תקופה שבה איבדתי כל רצון וטעם לחיים. הצלחתי למשוך את עצמי מתהום הייאוש העמוקה, אם כי לא בזכות עצמי, וכעת הם רוצים שאעשה את אותו הדבר עבור בתם, הנסיכה ויס. עלבון מתעורר בי בשל בחירת מילותיה של מלכתי. ירידה בתפקיד זו לשון המעטה. מבקשים ממני, שר המלחמה של ממלכת לופוס, למלא את תפקיד שמרטף הנסיכה. "מלכתי..."

"אנימו, אנא ממך. זו לא פקודה בתור מלכתך, זו תחינה של אם שרואה את בתה היחידה מתייסרת ולא יכולה לעשות דבר בנדון."

עיניה הכהות של המלכה סוסורוס בורקות כשלחלוחית מצטברת בהן. לכל הרוחות, דמעות של אישה תמיד השפיעו עליי, אבל לראות את מלכתי נשברת מולי מכאיב לי יותר מהעינויים שהאינפרנים הארורים העבירו אותי. ומי אני שאסרב למלכה?

המלך רינגור מלכסן אליה מבט מפיל אימה שמבטא היטב את חוסר שביעות רצונו מתחנוניה, והמתח מהדהד בחדר. אפשר לראות שהתערבותה של המלכה לא למרותו. בפעמים הספורות שהמלכה התלוותה למלך, היא לא העזה לפצות פה, אבל מתברר שרגשותיה כלפי בתה לא כפופים אפילו למלך עצמו ואני לא יכול שלא להעריך את רוח הלחימה שלה, גם אם מדובר באקט של התרסה נגד המלך.

מסירותה של המלכה לבתה ברורה וראויה להערצה, אך זה דבר שאני לא יכול לומר לגבי המלך. קיימתי עם המלך מספיק פגישות במסגרת תפקידי כדי לדעת שאין זה אושרה של בתו שניצב בראש סדר העדיפויות שלו.

אני מחליט לתייק את פיסת המידע הזאת בראשי. אין לדעת מתי מידע, שולי ככל שיהיה, יוכל לסייע. "משאלתך היא פקודתי, מלכתי," אני עונה, מרכין את ראשי.

"תודה, אנימו," היא מגרגרת בשביעות רצון, עיניה מלאות תקווה. אני רק מקווה שלא מדובר בתקוות שווא. אסור לה לתלות בי את כל תקוותיה, מפני שזו עלולה להיות נפילה ארוכה במדרון חלקלק, ואני לא בטוח שאני מוכן לשאת על עצמי את כובדה של אחריות כזאת, כיוון שמדובר בעתיד המלוכה כולה.

"אל לנו לשכוח את רדיגו, המיועד שלה. הוא היה ברקיע השביעי כשהודענו לו שהיא הייתה בין השבויים שהצלת מממלכת אינפרנייה, אך הוא לא עודכן במצבה העדין ואסור לו לדעת על כך דבר. מבחינתו היא עדיין מתאוששת מהזוועות שעברה תחת זרועם של המלך טנטרום ושל נתיניו, וחשוב מאוד שכך זה יישאר. אני חושש שהוא יבטל את השידוך ברגע שידע שהוא לא מקבל את אותה ויס שהובטחה לו טרם השבי."

המלך רינגור מביט בי במבט רציני, ואני כמעט מצליח לשמוע את הגלגלים מסתובבים בראשו. "אם זה המקרה, אני מייעץ לכם לשקול שוב את עניין השידוך. אם המיועד שלה יתנער ממנה בתקופה האפלה שהיא עוברת, מה מבטיח שהוא יהיה לצידה בתקופות אפלות אחרות במהלך נישואיהם?"

אני לא מכיר את רדיגו לעומק, הבחנתי בו פה ושם בארמון בצורתו האנושית, מעצם היותו בן מעמד האצולה ומקורב אישית למלך. האצילים, כמו המלך, מעדיפים את צורתם האנושית.

השמועות בממלכה נעות מהר. התפלאתי כשרדיגו התגייס לצבא מפני שבני אצולה כמעט שלא מתגייסים. אין זה יאה למעמדם, אבל רדיגו עשה חיל בשורותיה של הפלוגה האישית של המלך. הוא נודע כלוחם אימתני וזוכה לשבחים רבים.

לגבי אופיו האמיתי ניזונתי משמועות בלבד. השמועות טענו שכאשר הנסיכה ויס, המיועדת לו, נשביתה בידי האויב, הוא לא הזיל דמעה כיוון שהיה עסוק בלקבור את עצמו עמוק באלמנות שבורות לב. הוא קרא להן טרף קל, הארור.

אני בטוח ששמועות אלה הגיעו גם לאוזניו של המלך, לכן אני לא מבין איך מכל הזאבים דווקא רדיגו נבחר לשאת את הנסיכה, ומתוקף נישואיו אליה יהיה יורש העצר והמלך העתידי שלנו.

"תן לנו לדאוג לגבי עתיד הנסיכה והממלכה, אנימו, זה לא מקומך," המלך רינגור נוזף בי.

"אני מתנצל, מלכי." אני מרכין את ראשי ומשפיל את עיניי. אסור היה לי לחצות את הקו והוא צודק. זמני עם אשלנד ערער את התפיסה שלי לגבי ההיררכיה הברורה מאוד בממלכתי. היא מעולם לא ראתה את עצמה כנעלה ממני על אף היותה נסיכה, ותמיד ביקשה ממני את עצתי, בדיוק כמו אִימה, המלכה סינסה, שתנוח על משכבה בשלום. עכשיו עליי להסתגל מחדש לעובדה שאנחנו לא שווים במעמד ולעולם לא נהיה. אסור לי, ויותר מכול מסוכן, לשכוח את מקומי.

"חשוב לציין שכל מה שנאמר כאן יישאר חסוי. אסור שבני מיננו יחששו ולו במעט מכך שעתיד הממלכה מעורער, במיוחד בזמנים עדינים כאלה. מיותר להדגיש מה יקרה אם לא נשקם את ממלכתנו בהקדם ונבטיח המשכיות יציבה."

שריר נדרך בלסתו של המלך. הוא נושא אחריות רבה על כתפיו וזה ניכר בעיניו העייפות, על אף העזות שבהן, והוא מבקש ממני לשאת בחלק מהעול. 'זמן עדין' הוא תיאור בלשון המעטה.

תוחלת החיים הממוצעת של בני לופוס היא שלוש מאות הקפות חמה. המלך רינגור והמלכה סוסורוס כבר מבוגרים. הם ניסו להביא יורש במשך זמן רב מאוד, עד שהאלים העניקו להם את ברכתם. בשל גילם המתקדם, סביר להניח שלא יזכו להתברך שוב, ובלי יורש עצר בית וייפּוֹר יישכח במהרה בין דפי ההיסטוריה.

על אף סלידתי מהרעיון שהנסיכה תינשא לרדיגו, אני לא מעוניין לחזות בממלכתי עוברת הפיכה שלטונית. כל הפיכה שהתרחשה בעבר הייתה עקובה מדם. מי שהצליח לנצח בקרב על הכתר תמיד שחט את כל בני משפחת המלוכה כדי לבסס בצורה נחרצת את מעמדו כטוען לכתר. עדיף לא לחשוב על תרחיש אימים כזה, במיוחד לאור העובדה שדי והותר דם נשפך במלחמה הארוכה.

"היכן הנסיכה כעת?" אני שואל.

"בבקתה באזור מבודד ביער. שם תשהה איתה עד שתשוב לאיתנה. הפקדנו סביב האזור משמר מצומצם, אבל החיילים לא יודעים בדיוק על מה הם שומרים, וזאת לאחר שוויס תקפה באכזריות את המטפלת שלה. לא הצלחנו להביא אותה בזמן לטיפול אצל בן סנטיוס והיא נפחה את נשמתה."

"לעזאזל," אני מסנן ונבוך מהשפה המלוכלכת שבה נקטתי בנוכחות המלכה. זה לא יאה, אבל החדשות האלה גרועות ביותר. ברור שהנסיכה לא בקו השפיות, אחרת לעולם לא הייתה פוגעת במי שטיפלה בה מינקותה והייתה לה כאם.

"כשתגיע לשם, פקד על החיילים לשוב לארמון. אסור לנו להסתכן בכך שידעו מה מצבה. אסור בשום אופן שהשמועה על כך תגיע לרדיגו."

"אז אהיה שם איתה לבדי?" זה חסר תקדים. אף אחד מעולם לא בילה זמן עם בת מלוכה ללא מלווה.

"כן, ואני סומך שתשמור על תומתה." מבטיהם של המלכים חדים ומלאי אזהרות, והטון הנוקשה במיוחד של המלך מבעית.

"כמובן, הוד רוממותכם." אני כמעט נאנח בהקלה שהפחד לא משתקף בקולי. יהיה זה שקר להתכחש לו ביני ובין עצמי, אבל מלכיי סומכים עליי ואני יודע שאין לי אפשרות לסגת. אם איכשל, אאכזב לא רק אותם, אלא את כל ממלכתי. הם דחקו אותי לפינה ולא הותירו לי ברירה אלא להיענות להם.

"אם כך, זה סגור." המלך רינגור מהנהן ויוצא מלשכתו, כשהמלכה סוסורוס בעקבותיו.

"המפקד!" פריאל, אחד הלוחמים תחת פיקודי וחברי הטוב, קורא לעברי כשאני נכנס לפאב המקומי ומסמן לי להצטרף אליו ואל חבריו.

"יום ארוך? אתה נראה גמור," אומר מיילס, לוחם אחר, מצביע על המובן מאליו.

"כן, קיבלתי פקודה חדשה מהמלך. אני יוצא מחר למשימה." אני ממורמר מעט. אין לי מושג לקראת מה אני הולך. זה מערער את הביטחון שלי, וזה לא מוצא חן בעיניי.

מלצרית ניגשת אל השולחן ומגישה לי קערה מלאה ביין דבש. זה המשקה היחיד שמוגש כאן, בפאב, אז אין צורך אפילו לקחת הזמנה. אני שמח לגלות שלפחות עדיין מגישים אותו בקערות כי יותר ויותר מבני מיני מעדיפים את צורתם האנושית, בדומה למלצרית. אני מתנחם בעובדה שחבריי הקרובים עדיין נוקטים היגיון בריא ולא נכנעים לאפקט העדר. אני לוגם מהקערה במרץ, וכשאני מרים את מבטי אל הישובים סביב השולחן אני רואה שהם בוהים בי, אך לא אומרים דבר.

"לכמה זמן תיעדר?" מיילס שובר לבסוף את השתיקה.

"קשה לומר, אבל אני מכין את עצמי למשימה ממושכת." אני מושך בכתפי.

"אנשינו יזדקקו לשר המלחמה שלהם כאן, אנחנו חיים בזמנים עדינים מדי," ביילי אומר בקול נמוך.

"אני מודע לכך, אבל אסור לי לסרב לפקודה ישירה. גם המלכה נכחה בפגישה."

"המלכה? נשמע רציני," עונה ביילי ושלושת חבריי מחליפים ביניהם מבטים. אני מבין את ההפתעה, זה חריג מאוד שהמלכה מעורבת בענייני הצבא, או המלוכה.

"אין לכם מה לדאוג, ואני סומך עליכם שתסייעו לכל מי שיצטרך בזמן היעדרותי."

"כמובן, המפקד!" כולם עונים במקהלה.

"הערב אני שותה בין חברים, אין צורך ברשמיות." אני מנופף בכפתי בביטול.

"מדוע הסודיות?" מיילס לוחש כשהוא רוכן לעברי מעל השולחן.

"לצערי, לא אוכל לשתף בדבר, אבל בוא נאמר שאני מכין את עצמי לגרוע מכול."

"מסעיר." עיניו של פריאל ניצתות. הוא תמיד היה מכור לאדרנלין. עבור הרוב המוחלט המלחמה הייתה סיוט שהתגשם, אבל המכור שבו ראה בה חלום שהוגשם.

"היו לנו מספיק חוויות מסעירות במלחמה, הייתי שמח להירגע וליהנות מפירות השלום. הרווחנו אותם ביושר," אני אומר, אך יודע שזו תקוות שווא. אני מודע היטב לעובדה ששר המלחמה הוא תפקיד קשה לביצוע בעיתות מלחמה וגם בעיתות שלום, שבהן עלינו להתמקד בהגנה ומוכנות לקראת מה שעלול לבוא. כבר למדתי שדברים יכולים להשתבש מהר מאוד. היינו שאננים בעבר ושילמנו על כך בחיי רבים. אין לי שום כוונה לחזור על טעויות העבר.

"אם כך, ידידיי, הבה נשתה! למען הממלכה ולמען המפקד שלנו, שהוביל אותנו לניצחון!" פריאל קורא וכולנו שותים מהקערות.

המלצרית מבקרת את שולחננו לעיתים קרובות וממלאת את הקערות עד שנדמה שאין להן תחתית. היא שולחת אליי מבטי זימה שמהם אני מתעלם כל הערב. זמן רב חלף מאז הייתי עם נקבה, עד שאני בטוח ששכחתי איך עושים זאת.

אני מתמסר לתחושת הערפול שמעניק לי האלכוהול ומשתכר. אנחנו צוחקים וחולקים חוויות משדה הקרב. מהסיפורים שלהם אני מבין שאימנתי אותם כראוי. סיפורי גבורתם מנפחים את חזי בגאווה. עכשיו אין לי ספק שאוכל להפקיד בידיהם בלב שלם את ענייני הצבא בהיעדרותי, ואוכל להתפנות למשימה שהוטלה עליי.

כאשר אני בקושי מצליח לשבת בגב זקוף, אני מתנצל בפני חבריי ופורש לביתי. הם קוראים לי בשמות גנאי ופריאל טוען שהזדקנתי משום שהשעה מוקדמת מדי, אבל עליי להיות חד מחר, כשאצא למשימתי.

אני מדדה בין בתי האבן הכפריים עד שאני מגיע לביתי. אני פותח את דלת העץ וליבי צונח כשהדממה היא היחידה שמקבלת את פניי. היא חברתי היחידה במקום שאני קורא לו כעת 'בית'.

מי שיראה את צניעות ביתי, יטעה לחשוב שאני עני מרוד, אך למעשה זאב במעמדי מקבל הטבות רבות מהמלכים, כמו מגורים באגף פרטי בארמון ומשכורת נדיבה ביותר שמאפשרת לי להתקיים בכבוד. אך על הטבות אלה ויתרתי לאחר ששקעתי ברחמים עצמיים. מאז שנמשכתי מהתהום האפלה סירבתי לחזור למקום ההוא שפעם היה עבורי בית כיוון שהכיל רק זיכרונות רחוקים ורוחות רדופות. את מטבעות הזהב תרמתי לאלמנות, שהיו זקוקות להם יותר ממני. אני סוגר את הדלת וצונח על המיטה.

לאחר זמן ממושך בחברת אשלנד וחבורתה במסענו להשגת השלום, אני מכיר בבדידות יותר מתמיד. לפני כן היא לא הפריעה לי. היא הייתה מבורכת מפני שביקשתי להרחיק ממני אחרים. כעת אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב.

אין לי ברירה אלא לנסות ולהעריך את הבדידות מחדש. ממחר אהיה שמרטף במשרה מלאה, ורק האלים יודעים כמה זמן זה יימשך. אולי אגלה במשימה שאתגעגע לרגעים מן הסוג הזה.

ניקה

כבעלת תואר ראשון ושני בספרות ולצד היותה מגיהה מקצועית, ניקה, מצאה את תשוקתה ואהבתה הגדולה בכתיבת ספרי פנטזיה.

היא מאמינה בטשטוש הגבול הברור בין המציאות לפנטזיה.

'פרש המוות' הוא ספרה הראשון.

עוד על הספר

כולנו חיות ניקה

פרולוג

שקשוק השלשלאות, המשתלשלות מהתקרה ואוזקות את ידיי באוויר, מהדהד ברחבי המקום הארור הזה. צרחות נשמעות בין המסדרונות ומנבאות את העתיד הצפוי גם לי. אני מוכן לשאת אותו, בתנאי שזה לא יהיה עתידה של בתה של סִינֵסָּה, אַשְׁלֵנְד. הבטחתי לה שאדריך את בתה כפי שהייתי מדריך עבורה.

לא הצלחתי להציל אותה מנחת זרועו של המלך טַנְטְרוּם. היא נשרפה בעודה בחיים. אכזבתי אותה, ועכשיו עליי לכפר ולהוכיח שאני לא חסר תועלת. הפסדתי במלחמה מול האפלה שלי בעבר ואיבדתי את עצמי, אסור לי לאפשר לזה לקרות שנית; לא כשגורלה של אשלנד מוטל על הכף. גורלה של תיאמת כולה.

אני מכווץ את אגרופיי ונמלא סלידה למראה אצבעותיי האנושיות. שערי הארוך והרטוב דבוק אל פניי, קווצותיו מדגדגות את אפי ואין באפשרותי להסיט אותן כדי להפסיק את תחושת העקצוץ. אלים אדירים, זה עינוי!

אני מנסה למחות את פניי בכתפי שטופת הזיעה. הריח המבאיש שנודף מגופי המעוות מכה באפי ואני מתכווץ. מיצי קיבה עושים את דרכם במעלה גרוני ואני מכריח אותם להישאר בפנים, לא לפני שאני נתקף שיעול חסר שליטה.

שאגה לא טבעית מהדהדת במסדרונות ואני עוצר את נשימתי ומנסה להבין מי בעליה, אבל האוזניים האנושיות המטופשות האלה לא שוות דבר.

אין לי מושג איך האינפרנים גילו את סוד בני מיננו, שהשימוש בצמח ממשפחת הליקופודים, שמו בקרב העם — 'רגלי זאב', חושף את חולשתנו, את צורתנו המתועבת, ומונע מאיתנו את השינוי כל עוד אנחנו תחת השפעתו, אבל אני מתכוון לעשות הכול כדי לצאת מכאן ולגלות.

השאגה מתקרבת ומתחזקת. אני שומע שני זוגות רגליים רצים אחר היצור, שאת שאגתו אינני מצליח לזהות. מה שזה לא יהיה, מקורו לא בתיאמת. אני נלחם כדי להרגיע את שריריי ולהשתלט על נשיפותיי המאומצות. עליי להיות ממוקד ככל האפשר כדי להיות מוכן לכל מה שיבוא.

עיניי נפערות לרווחה כשהיצור המבעית נכנס אל התא שבו אני מוחזק. זו מפלצת שאול דמוית כלב בעל שלושה ראשים וזנב דרקון, שעיניו בוהקות באדום, כצבע הדם שניגר על פניי. בשם כל השדים הארורים, האם המכה שחטפתי בראשי חיבלה בדעתי ועיניי מתעתעות בי?

שני הרצים נכנסים לתאי ואני מבחין באביר האמון על חייה של אשלנד ובצ'יף הטרייה של שבט אוסטרליס. "קָאטוֹ? סֶלֵסְט?" שניהם מביטים בגופי המוכה וקופאים במקומם כשההבנה שוקעת בהם. שפתיה של סלסט רוטטות כשהיא ממלמלת מילים לא מובנות, אבל לא הפתעה נשקפת מעיניה, אלא התפרצות רגש שדומה יותר לחרדה. היא לופתת בחוזקה את זרועו של קאטו ומטלטלת אותה כאילו הייתה בובת סמרטוטים. אין ספק שזיהתה אותי ברגע שעיניה פגשו בעיניי. דמותי האנושית היא בבואה לדמותי החייתית. שערי שחור וארוך עם שתי קווצות שיער עבות בצבע אפור בצורת ברקים משני צידי ראשי, עיניי ירוקות ובורקות, ניביי ארוכים וחדים, הרמז היחיד להיותי זאב בעור אנושי.

"אנימו?" קאטו סוף כל סוף מצליח לפלוט את שמי, ובכך שולף את סלסט מהקיפאון שאחז בה.

"לכל הרוחות, איך הארורים האלה גילו?" היא מזדעקת מייד אחריו, והפעם אני זה שמוכה הלם.

היא יודעת מה אני. אני לא שונה מהם, גם אני חיה.

פרק 1

אנימו

"אני יודע שהמשימה שהטלתי עליך קשה עד בלתי אפשרית, אבל אין זאב אחר שאני סומך עליו יותר ממך," אומר לי המלך רִינְגוֹר. הוא נתון בצורתו האנושית. בתוך גבולות הממלכה הוא תמיד לובש את צורתנו האמיתית, זו שאני מתעב. גם האינפרנים חשפו את העובדה שיש לנו את האפשרות ללבוש גוף אנושי, ולאחר שסלסט זיהתה אותי בצורתי האנושית, אני מודע לכך שגם בני שבט אוסטרליס שותפים לסודנו מעצם היותם מתמרני זמן.

מובן שלא העזתי לשתף בעובדה זו את המלך, מפני שלחשיפת הסוד עלולות להיות השלכות קשות.

מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו, אני חושב, רוצה לגונן על חבריי. מזגו הפראי מוכר לי ואין לדעת מתי הוא יתפרץ, ועל מי. אף שאני שר המלחמה, אף אחד לא חסין מפניו. המלך מעל לכול, הכתר קובע את החוקים ואת העונשים בממלכתנו.

בימים עברו, לפני החרבת העולם על ידי המטאור הגדול, בני לופוס תמיד התהלכו על פני האדמה בצורתם האנושית, ולבשו את צורתם הזאבית רק בעיתות מלחמה ובמועדי שמחה. לאחר חורבן העולם הישן החליטו אבות אבותינו שהטבע האנושי ההרסני של בני האנוש היה זה שהביא על העולם את זעם האלים ונשבעו שמעתה בני לופוס יאמצו לעצמם את צורתם הזאבית.

שנים רבות עברו מאז, ונראה שטבע ההיסטוריה להישכח מפני שבימים אלה נדיר לחזות במלך מתהלך בצורתו הזאבית. מבטו הקשה מבשר לי שטבעו האנושי כבר מזמן השתלט עליו. רבים ראו בו דוגמה ואימצו את צורתם האנושית.

עם זאת, המלך נותר נאמן לחוקי העם ומקפיד על שמירת הסוד של בני לופוס מפני יתר נתיני הממלכות בתיאמת. על כל נתיני הממלכה הוחל החוק החשוב ביותר, החיוב להתהלך בצורתם הזאבית בלבד מחוץ לגבולות הממלכה, והעונש הקבוע בחוק על הפרתו הוא העונש החמור מכולם.

עיניה המתחננות והזאביות של המלכה סוּסוּרוּס מביטות בי מאחורי המלך. שלא כמו המלך, מעולם לא ראיתי את המלכה בצורתה האנושית.

לא נהוג שהמלכה נוכחת בישיבות שקשורות לממלכה, בוודאי לא בכאלה שכוללות את שר המלחמה. המחויבות של המלכה כלפי המלך תחומה לחדר המיטות בלבד, ונוכחותה בפומבי נדרשה רק בימי חג ובמועדים מיוחדים. לצידו של המלך, כמובן. לעולם לא לבדה.

תמיד האמנתי שהייתה זאת בחירתה לשמור על הערכים הישנים, אך כעת עולה בי המחשבה שזה בכלל אינו המצב. הדינמיקה הנדירה ביניהם שנחשפת בפניי כעת מגלה לי שייתכן שמדובר באופן נוסף של עליונות שהמלך מפגין לגביה.

אנחנו חזקים יותר בצורתנו הזאבית, אבל לא רק מבחינה פיזית. אנחנו גם שקולים יותר, מאוזנים יותר. וכן, גם נשלטים יותר. המילה 'נשלטים' מבזיקה בראשי מפני שהמלך שולט לא רק בממלכתו, אלא גם במלכתו. אולי באופן הזה, שבו המלכה מהלכת לצידו בצורתה הזאבית כשהיא שפופה וכנועה, לעולם לא זקופה על שתי רגליה, המלך רוצה לשדר לבני מעמד האצולה שאפילו המלכה עצמה נחותה ממנו בכוחה ובמעמדה.

"עם כל הכבוד, מלכי," אני עונה, "האין מטלה זו מתאימה יותר לבן סנטיוס שצ'יף קַסְטוּס שלחה לממלכתנו?"

"הוא עשה את עבודתו כהלכה, מבחינה פיזית היא בריאה לחלוטין. זאת נפשה הפצועה שמדאיגה אותנו. אין דבר שהוא יכול לעשות כדי לעזור לה בגזרה הזאת."

אני מתאר לעצמי שיש בסיס לדבריו. רוב השבויים שהצליחו לשרוד את התופת בצינוק ממלכת אינפרנייה חזרו לאיתנם מבחינה פיזית, אבל מבחינה נפשית יש עוד דרך ארוכה לפניהם. בני מיננו קיבלו אותם בדמעות שמחה והעניקו להם את כל התמיכה הדרושה להם. עברו שמונה זריחות מאז תום המלחמה, ואני מקווה שצפויה להם החלמה מלאה. אני לא תמים לחשוב שיצליחו להתאושש לחלוטין, והיו כאלה שעדיין לא החלו בתהליך ההתאוששות, אבל אני סמוך ובטוח שהם יחזרו להיות זאבים מן השורה ויצליחו להיטמע בחזרה בחברה.

אבל לא עליהם המלך מדבר. המקרה הזה, לדבריו, מסובך מהרגיל.

"אני יודעת שמבחינתך זו ירידה בדרגה, אנחנו לא שוללים ממך את תפקידך, זו משימה חד־פעמית שלאחריה תשוב לפקוד על צבא הממלכה. אין לנו זאב אחר לשלוח מלבדך, אתה היחיד שיכול להבין את הייסורים שהיא עוברת, לאור מה שעברת בעצמך," המלכה סוסורוס מתערבת. המלך מזעיף את פניו. "אנחנו זקוקים לך. המשך שושלת המלוכה שלנו תלוי בך."

אני יודע בדיוק על מה היא מדברת. לעזאזל, כולם יודעים על אודות התקופה שהיא מדברת עליה. אף שחלפו שנים רבות, זה עדיין נזקף לרעתי. הייתה זו התקופה שבה איבדתי כל כיוון, תקופה שבה איבדתי כל רצון וטעם לחיים. הצלחתי למשוך את עצמי מתהום הייאוש העמוקה, אם כי לא בזכות עצמי, וכעת הם רוצים שאעשה את אותו הדבר עבור בתם, הנסיכה ויס. עלבון מתעורר בי בשל בחירת מילותיה של מלכתי. ירידה בתפקיד זו לשון המעטה. מבקשים ממני, שר המלחמה של ממלכת לופוס, למלא את תפקיד שמרטף הנסיכה. "מלכתי..."

"אנימו, אנא ממך. זו לא פקודה בתור מלכתך, זו תחינה של אם שרואה את בתה היחידה מתייסרת ולא יכולה לעשות דבר בנדון."

עיניה הכהות של המלכה סוסורוס בורקות כשלחלוחית מצטברת בהן. לכל הרוחות, דמעות של אישה תמיד השפיעו עליי, אבל לראות את מלכתי נשברת מולי מכאיב לי יותר מהעינויים שהאינפרנים הארורים העבירו אותי. ומי אני שאסרב למלכה?

המלך רינגור מלכסן אליה מבט מפיל אימה שמבטא היטב את חוסר שביעות רצונו מתחנוניה, והמתח מהדהד בחדר. אפשר לראות שהתערבותה של המלכה לא למרותו. בפעמים הספורות שהמלכה התלוותה למלך, היא לא העזה לפצות פה, אבל מתברר שרגשותיה כלפי בתה לא כפופים אפילו למלך עצמו ואני לא יכול שלא להעריך את רוח הלחימה שלה, גם אם מדובר באקט של התרסה נגד המלך.

מסירותה של המלכה לבתה ברורה וראויה להערצה, אך זה דבר שאני לא יכול לומר לגבי המלך. קיימתי עם המלך מספיק פגישות במסגרת תפקידי כדי לדעת שאין זה אושרה של בתו שניצב בראש סדר העדיפויות שלו.

אני מחליט לתייק את פיסת המידע הזאת בראשי. אין לדעת מתי מידע, שולי ככל שיהיה, יוכל לסייע. "משאלתך היא פקודתי, מלכתי," אני עונה, מרכין את ראשי.

"תודה, אנימו," היא מגרגרת בשביעות רצון, עיניה מלאות תקווה. אני רק מקווה שלא מדובר בתקוות שווא. אסור לה לתלות בי את כל תקוותיה, מפני שזו עלולה להיות נפילה ארוכה במדרון חלקלק, ואני לא בטוח שאני מוכן לשאת על עצמי את כובדה של אחריות כזאת, כיוון שמדובר בעתיד המלוכה כולה.

"אל לנו לשכוח את רדיגו, המיועד שלה. הוא היה ברקיע השביעי כשהודענו לו שהיא הייתה בין השבויים שהצלת מממלכת אינפרנייה, אך הוא לא עודכן במצבה העדין ואסור לו לדעת על כך דבר. מבחינתו היא עדיין מתאוששת מהזוועות שעברה תחת זרועם של המלך טנטרום ושל נתיניו, וחשוב מאוד שכך זה יישאר. אני חושש שהוא יבטל את השידוך ברגע שידע שהוא לא מקבל את אותה ויס שהובטחה לו טרם השבי."

המלך רינגור מביט בי במבט רציני, ואני כמעט מצליח לשמוע את הגלגלים מסתובבים בראשו. "אם זה המקרה, אני מייעץ לכם לשקול שוב את עניין השידוך. אם המיועד שלה יתנער ממנה בתקופה האפלה שהיא עוברת, מה מבטיח שהוא יהיה לצידה בתקופות אפלות אחרות במהלך נישואיהם?"

אני לא מכיר את רדיגו לעומק, הבחנתי בו פה ושם בארמון בצורתו האנושית, מעצם היותו בן מעמד האצולה ומקורב אישית למלך. האצילים, כמו המלך, מעדיפים את צורתם האנושית.

השמועות בממלכה נעות מהר. התפלאתי כשרדיגו התגייס לצבא מפני שבני אצולה כמעט שלא מתגייסים. אין זה יאה למעמדם, אבל רדיגו עשה חיל בשורותיה של הפלוגה האישית של המלך. הוא נודע כלוחם אימתני וזוכה לשבחים רבים.

לגבי אופיו האמיתי ניזונתי משמועות בלבד. השמועות טענו שכאשר הנסיכה ויס, המיועדת לו, נשביתה בידי האויב, הוא לא הזיל דמעה כיוון שהיה עסוק בלקבור את עצמו עמוק באלמנות שבורות לב. הוא קרא להן טרף קל, הארור.

אני בטוח ששמועות אלה הגיעו גם לאוזניו של המלך, לכן אני לא מבין איך מכל הזאבים דווקא רדיגו נבחר לשאת את הנסיכה, ומתוקף נישואיו אליה יהיה יורש העצר והמלך העתידי שלנו.

"תן לנו לדאוג לגבי עתיד הנסיכה והממלכה, אנימו, זה לא מקומך," המלך רינגור נוזף בי.

"אני מתנצל, מלכי." אני מרכין את ראשי ומשפיל את עיניי. אסור היה לי לחצות את הקו והוא צודק. זמני עם אשלנד ערער את התפיסה שלי לגבי ההיררכיה הברורה מאוד בממלכתי. היא מעולם לא ראתה את עצמה כנעלה ממני על אף היותה נסיכה, ותמיד ביקשה ממני את עצתי, בדיוק כמו אִימה, המלכה סינסה, שתנוח על משכבה בשלום. עכשיו עליי להסתגל מחדש לעובדה שאנחנו לא שווים במעמד ולעולם לא נהיה. אסור לי, ויותר מכול מסוכן, לשכוח את מקומי.

"חשוב לציין שכל מה שנאמר כאן יישאר חסוי. אסור שבני מיננו יחששו ולו במעט מכך שעתיד הממלכה מעורער, במיוחד בזמנים עדינים כאלה. מיותר להדגיש מה יקרה אם לא נשקם את ממלכתנו בהקדם ונבטיח המשכיות יציבה."

שריר נדרך בלסתו של המלך. הוא נושא אחריות רבה על כתפיו וזה ניכר בעיניו העייפות, על אף העזות שבהן, והוא מבקש ממני לשאת בחלק מהעול. 'זמן עדין' הוא תיאור בלשון המעטה.

תוחלת החיים הממוצעת של בני לופוס היא שלוש מאות הקפות חמה. המלך רינגור והמלכה סוסורוס כבר מבוגרים. הם ניסו להביא יורש במשך זמן רב מאוד, עד שהאלים העניקו להם את ברכתם. בשל גילם המתקדם, סביר להניח שלא יזכו להתברך שוב, ובלי יורש עצר בית וייפּוֹר יישכח במהרה בין דפי ההיסטוריה.

על אף סלידתי מהרעיון שהנסיכה תינשא לרדיגו, אני לא מעוניין לחזות בממלכתי עוברת הפיכה שלטונית. כל הפיכה שהתרחשה בעבר הייתה עקובה מדם. מי שהצליח לנצח בקרב על הכתר תמיד שחט את כל בני משפחת המלוכה כדי לבסס בצורה נחרצת את מעמדו כטוען לכתר. עדיף לא לחשוב על תרחיש אימים כזה, במיוחד לאור העובדה שדי והותר דם נשפך במלחמה הארוכה.

"היכן הנסיכה כעת?" אני שואל.

"בבקתה באזור מבודד ביער. שם תשהה איתה עד שתשוב לאיתנה. הפקדנו סביב האזור משמר מצומצם, אבל החיילים לא יודעים בדיוק על מה הם שומרים, וזאת לאחר שוויס תקפה באכזריות את המטפלת שלה. לא הצלחנו להביא אותה בזמן לטיפול אצל בן סנטיוס והיא נפחה את נשמתה."

"לעזאזל," אני מסנן ונבוך מהשפה המלוכלכת שבה נקטתי בנוכחות המלכה. זה לא יאה, אבל החדשות האלה גרועות ביותר. ברור שהנסיכה לא בקו השפיות, אחרת לעולם לא הייתה פוגעת במי שטיפלה בה מינקותה והייתה לה כאם.

"כשתגיע לשם, פקד על החיילים לשוב לארמון. אסור לנו להסתכן בכך שידעו מה מצבה. אסור בשום אופן שהשמועה על כך תגיע לרדיגו."

"אז אהיה שם איתה לבדי?" זה חסר תקדים. אף אחד מעולם לא בילה זמן עם בת מלוכה ללא מלווה.

"כן, ואני סומך שתשמור על תומתה." מבטיהם של המלכים חדים ומלאי אזהרות, והטון הנוקשה במיוחד של המלך מבעית.

"כמובן, הוד רוממותכם." אני כמעט נאנח בהקלה שהפחד לא משתקף בקולי. יהיה זה שקר להתכחש לו ביני ובין עצמי, אבל מלכיי סומכים עליי ואני יודע שאין לי אפשרות לסגת. אם איכשל, אאכזב לא רק אותם, אלא את כל ממלכתי. הם דחקו אותי לפינה ולא הותירו לי ברירה אלא להיענות להם.

"אם כך, זה סגור." המלך רינגור מהנהן ויוצא מלשכתו, כשהמלכה סוסורוס בעקבותיו.

"המפקד!" פריאל, אחד הלוחמים תחת פיקודי וחברי הטוב, קורא לעברי כשאני נכנס לפאב המקומי ומסמן לי להצטרף אליו ואל חבריו.

"יום ארוך? אתה נראה גמור," אומר מיילס, לוחם אחר, מצביע על המובן מאליו.

"כן, קיבלתי פקודה חדשה מהמלך. אני יוצא מחר למשימה." אני ממורמר מעט. אין לי מושג לקראת מה אני הולך. זה מערער את הביטחון שלי, וזה לא מוצא חן בעיניי.

מלצרית ניגשת אל השולחן ומגישה לי קערה מלאה ביין דבש. זה המשקה היחיד שמוגש כאן, בפאב, אז אין צורך אפילו לקחת הזמנה. אני שמח לגלות שלפחות עדיין מגישים אותו בקערות כי יותר ויותר מבני מיני מעדיפים את צורתם האנושית, בדומה למלצרית. אני מתנחם בעובדה שחבריי הקרובים עדיין נוקטים היגיון בריא ולא נכנעים לאפקט העדר. אני לוגם מהקערה במרץ, וכשאני מרים את מבטי אל הישובים סביב השולחן אני רואה שהם בוהים בי, אך לא אומרים דבר.

"לכמה זמן תיעדר?" מיילס שובר לבסוף את השתיקה.

"קשה לומר, אבל אני מכין את עצמי למשימה ממושכת." אני מושך בכתפי.

"אנשינו יזדקקו לשר המלחמה שלהם כאן, אנחנו חיים בזמנים עדינים מדי," ביילי אומר בקול נמוך.

"אני מודע לכך, אבל אסור לי לסרב לפקודה ישירה. גם המלכה נכחה בפגישה."

"המלכה? נשמע רציני," עונה ביילי ושלושת חבריי מחליפים ביניהם מבטים. אני מבין את ההפתעה, זה חריג מאוד שהמלכה מעורבת בענייני הצבא, או המלוכה.

"אין לכם מה לדאוג, ואני סומך עליכם שתסייעו לכל מי שיצטרך בזמן היעדרותי."

"כמובן, המפקד!" כולם עונים במקהלה.

"הערב אני שותה בין חברים, אין צורך ברשמיות." אני מנופף בכפתי בביטול.

"מדוע הסודיות?" מיילס לוחש כשהוא רוכן לעברי מעל השולחן.

"לצערי, לא אוכל לשתף בדבר, אבל בוא נאמר שאני מכין את עצמי לגרוע מכול."

"מסעיר." עיניו של פריאל ניצתות. הוא תמיד היה מכור לאדרנלין. עבור הרוב המוחלט המלחמה הייתה סיוט שהתגשם, אבל המכור שבו ראה בה חלום שהוגשם.

"היו לנו מספיק חוויות מסעירות במלחמה, הייתי שמח להירגע וליהנות מפירות השלום. הרווחנו אותם ביושר," אני אומר, אך יודע שזו תקוות שווא. אני מודע היטב לעובדה ששר המלחמה הוא תפקיד קשה לביצוע בעיתות מלחמה וגם בעיתות שלום, שבהן עלינו להתמקד בהגנה ומוכנות לקראת מה שעלול לבוא. כבר למדתי שדברים יכולים להשתבש מהר מאוד. היינו שאננים בעבר ושילמנו על כך בחיי רבים. אין לי שום כוונה לחזור על טעויות העבר.

"אם כך, ידידיי, הבה נשתה! למען הממלכה ולמען המפקד שלנו, שהוביל אותנו לניצחון!" פריאל קורא וכולנו שותים מהקערות.

המלצרית מבקרת את שולחננו לעיתים קרובות וממלאת את הקערות עד שנדמה שאין להן תחתית. היא שולחת אליי מבטי זימה שמהם אני מתעלם כל הערב. זמן רב חלף מאז הייתי עם נקבה, עד שאני בטוח ששכחתי איך עושים זאת.

אני מתמסר לתחושת הערפול שמעניק לי האלכוהול ומשתכר. אנחנו צוחקים וחולקים חוויות משדה הקרב. מהסיפורים שלהם אני מבין שאימנתי אותם כראוי. סיפורי גבורתם מנפחים את חזי בגאווה. עכשיו אין לי ספק שאוכל להפקיד בידיהם בלב שלם את ענייני הצבא בהיעדרותי, ואוכל להתפנות למשימה שהוטלה עליי.

כאשר אני בקושי מצליח לשבת בגב זקוף, אני מתנצל בפני חבריי ופורש לביתי. הם קוראים לי בשמות גנאי ופריאל טוען שהזדקנתי משום שהשעה מוקדמת מדי, אבל עליי להיות חד מחר, כשאצא למשימתי.

אני מדדה בין בתי האבן הכפריים עד שאני מגיע לביתי. אני פותח את דלת העץ וליבי צונח כשהדממה היא היחידה שמקבלת את פניי. היא חברתי היחידה במקום שאני קורא לו כעת 'בית'.

מי שיראה את צניעות ביתי, יטעה לחשוב שאני עני מרוד, אך למעשה זאב במעמדי מקבל הטבות רבות מהמלכים, כמו מגורים באגף פרטי בארמון ומשכורת נדיבה ביותר שמאפשרת לי להתקיים בכבוד. אך על הטבות אלה ויתרתי לאחר ששקעתי ברחמים עצמיים. מאז שנמשכתי מהתהום האפלה סירבתי לחזור למקום ההוא שפעם היה עבורי בית כיוון שהכיל רק זיכרונות רחוקים ורוחות רדופות. את מטבעות הזהב תרמתי לאלמנות, שהיו זקוקות להם יותר ממני. אני סוגר את הדלת וצונח על המיטה.

לאחר זמן ממושך בחברת אשלנד וחבורתה במסענו להשגת השלום, אני מכיר בבדידות יותר מתמיד. לפני כן היא לא הפריעה לי. היא הייתה מבורכת מפני שביקשתי להרחיק ממני אחרים. כעת אני כבר לא בטוח שזה רעיון טוב.

אין לי ברירה אלא לנסות ולהעריך את הבדידות מחדש. ממחר אהיה שמרטף במשרה מלאה, ורק האלים יודעים כמה זמן זה יימשך. אולי אגלה במשימה שאתגעגע לרגעים מן הסוג הזה.