כוכב

כשראיתי אותה נכנסת לכיתה, לא הבחנתי בכך שהמורה יאיר מלווה אותה; ראיתי רק ילדה רזה עם שיער שחור, השיער השחור המבריק ביותר שראיתי עד אותו רגע.

אני חושב שמשהו כה כהה יכול להבריק כל כך רק בחלל הבין־כּוֹכָָבִִי.

"זאת החברה החדשה שלכם לכיתה," אמר המורה, ורק באותו רגע שמתי לב שגם האיש הענק הרזה הזה, עם הזקן המצחיק, שמלמד אותנו כמעט את כל המקצועות, היה שם.

"שלום," חייכה הילדה.

אף אחד לא הגיב, ורק אני הרמתי יד ביישנית כדי לברך אותה לשלום. היא הסתכלה על המחווה שלי, ואני מיהרתי להוריד את היד.

"שמי כוכב," היא הוסיפה.

"הגידו שלום, ילדים!" האיץ בנו המורה.

"בוקר טוב, כוכב," אמרנו כולנו במקהלה.

אף אחד לא רצה להרגיז את המורה יאיר, כי העונשים שלו מביישים מאוד. פעם הוא הכריח אותי לכתוב שיר אהבה ולקרוא אותו בקול רם לְְאישה שהוא צייר על הלוח, בגלל שאיחרתי כמה פעמים לכיתה אחרי ההפסקות.

אחרי שאמרתי שלום לכוכב, שמתי לב שהכיסא הריק היחיד בכיתה הוא הכיסא שלידי. היינו עשרים ותשעה תלמידים, ויחד איתה הגענו לשלושים. אני יושב לבד כי אני לא יכול שלא לקרוא בקול רם כל מה שאני כותב, וזה מוציא את האחרים מהריכוז.

"אני אוהבת את כוכב הלכת הזה," אמרה כוכב. היינו המומים, גם המורה וגם התלמידים. אז היא סגרה את הפה שלה והתחילה לצחוק; והצחוק המדבק שלה הדביק קודם כול את המורה יאיר ואחר כך את כולנו. זה היה קונצרט של צחוקים ושיהוקים.

נראה לי שצחקנו במשך כעשר דקות. אני לא מגזים. רק כשהיא הפסיקה לצחוק - צחוק מוזיקלי וגבוה מעט - הצלחנו, כל השאר, להפסיק. ואז כוכב, בלי שמישהו יגיד לה משהו, באה והתיישבה לצידי.

"שמי שחר," אמרתי לה במבוכה.

"אני יודעת," היא אמרה לי, "וכדאי שתדע שהצחוק הוא רק אחד מהרבה כוחות שיש לי."

והיא ציירה במחברת שלי את הציור הזה:

הייתי מאושר. הילדה המשעשעת ביותר בעולם יושבת לידי.

הוספתי כמה דברים קטנים לציור שלה והראיתי לה איך זה יצא:

לאחר מכן, המורה יאיר התחיל לדבר, והקשבנו לדבריו.