מציאות רבודה - הסיפורים

לֶנְסְקִי המשורר

היה זה אחד מאותם לילות אביב חמימים. ריחות משכרים של פריחה נישאו באוויר ומחלקת הנוער באברבנאל החלה מתכנסת לשגרה מנומנמת של סוף יום. האחיות נתנו לכל אחד את התרופות שלו בכוסית קטנה. לפתע צלצל הטלפון. דליה האחות ספקה כפיה וקראה אל השפופרת "אוי ואבוי!" "שלמה!" היא צעקה אל האח, שבהה מול הטלוויזיה בפינת האוכל, "אבי עלה על הגג!". יצאנו כולנו החוצה, מהר אך בשקט. אבי ישב על גג הרעפים, פניו ההוזים החוזים מופנים אל הירח. לרגע נראה היה שהוא עתיד לפצוח ביללה נוגה או לעלות בסערה השמיימה, אך הוא רק מלמל משהו.

הזמזום המונוטוני של הצרצרים התערבל בלחשושים החדים ובנאקת רעפי הגג תחת כובד גופו של שלמה, שתפס את אבי בעדינות מאחור והוריד אותו לאט בסולם. "צריך לקחת אותו לגברים א' " אמרה דליה. "רק שם יוכלו לשמור עליו". "אני אשאר אתו בלילה" אמרתי. חצינו את החצר. אח גדל גוף פתח לנו את דלת המחלקה. כניסתנו עוררה עניין בדיירי המחלקה הוותיקים שהקיפו אותנו בשאלות: "מי את? מה את שלו? מה יש לו? יש לך סיגריה?" אבי קיבל זריקה וישן כתינוק וכולם חזרו לעיסוקיהם הקודמים. רק קשיש אחד, רך מבט, טרד אותנו שוב ושוב "אני לֶנְסְקִי המשורר, לא לָנְסְקִי הגנגסטר, לֶנְסְקִי המשורר", ואני הרחקתי אותו בעדינות ממיטת הנער.

שנים רבות לאחר מכן צדה עיני על מדף הספרים של חברתי ספר קטן של המשורר חיים לֶנְסְקִי, "מעבר לנהר הלתי", ובו השורות הנפלאות:

"... קֶסֶם לִי קָסְמָה הַלַּעֲנָה
בִּמְרִירוּת מִיצָהּ חֲרִיף הָרֵיחַ.
רַק לְמַעֲנָהּ, לְמַעֲנָהּ
נָּד אֲנִי וָנָע, אָדָם אוֹרֵחַ... "

מתחת לשם הפואמה "ביום השלג" נכתב:

"הפואמה 'ביום השלג' של חיים לנסקי היא מין הסתם היצירה האחרונה מפרי עטו לפני שנעלמו עקבותיו במחנה המעצר 'וישרה זוטא'..."

מחבואים

"תראה מי בא" אמרה הגננת. אבא בא לקחת אותך מהגן.

כל כך שמחתי. אבא אף פעם לא בא אל הגן. אני רוצה להראות לו הכול, את פינת התחפושות ואת מגדל הלגו שבניתי, אבל הוא אומר שאין זמן.

"יש לי הפתעה" הוא אומר. " אנחנו יוצאים לטיול ארוך, אבל יהיה לנו גם זמן להתחפש". ואבא באמת מתחפש. הוא מדביק לעצמו שפם מוזר ונותן לי נשיקה מדגדגת. "אתה תתחפש לילדה ואנחנו נשחק מחבואים. ניסע רחוק מכאן, ואף אחד לא יצליח למצוא אותנו". אבא מכניס אותי לאוטו שאני לא מכיר, ג'יפ גדול וצהוב כמו הג'יפ "מג'ורט" שקיבלתי ליום ההולדת. אני מתלהב ואבא מלביש עלי שמלה ושיער של ילדות. "המשחק מתחיל" הוא אומר.

"אמא גם משתתפת"? אני שואל

"כן. היא המחפשת" הוא אומר.

אנחנו מגיעים לשדה התעופה. רואים מסביב הרבה מטוסים בהרבה צבעים. לאבא יש מזוודה גדולה עם גלגלים, כמו התיק שאיתו אני הולך אל הגן, רק שלא מצוייר עליה פיקאצ'ו הפוקימון. אנחנו עולים לאוטובוס שלוקח אותנו למטוס גדול, מטוס אמיתי. "אני רוצה את אמא" אני אומר לאבא. אבא מוציא מהתיק שוקולד טובלרון ענקי. אני מוצץ את הפינה המחודדת שלו שנמסה לי בתוך הפה. אבא חוגר אותי כמו באוטו, יש רעש חזק והמטוס נוסע מהר כל כך ופתאום, הרגשה מוזרה באוזניים ואבא אומר שאנחנו באוויר. אני רואה בתים קטנים ומכוניות קטנות נוסעות בכבישים, אבל אחר כך הכול נהיה כתמים של צבע, כמו הציור שציירתי אתמול בגן. אני שם את הראש על אבא ונרדם.

איש ממוצע מאד

רובי היה איש ממוצע. גובה ממוצע, משקל ממוצע והכנסה ממוצעת. יושב תמיד על הגדר, באמצע הגדר, אוכל מאכלים פושרים ולבוש באפור.

בילדותו היה רובי גבוה בראש משאר ילדי הגן. לכן כולם חשבו שהוא גדול מכפי גילו והעירו לו ולאמו על התנהגותו התינוקית. בגיל שבע, גוללה בפניו השכנה את סיפור חייה הקשים. אז הבין רובי את כובד ההשלכות של להיראות גדול מדי ובולט מדי בשטח וביקש דרכים להצניע את עצמו.

בלילות הקיף עצמו בכריות, שכב בעיניים פקוחות והתאמץ באגרופים קפוצים לא לגדול, כי כולם יודעים שהגדילה מתרחשת בלילה. בלימודים הקפיד לקבל ציונים ממוצעים וכשהוריו התווכחו ורבו הוא נצמד לקירות והיה קרוב מאד להיעלמות. יום אחד ראה זיקית על העץ בגינת ביתו. מוקסם החל לגדל אותה כחיית מחמד, האכיל אותה בחרקים ובעלים וצפה בה שעות על גבי שעות. מקריאה למד שהחלפת הצבע של הזיקית מושפעת מחום גופה וממצבה הנפשי. הוא התאמן שעות מול המראה מתאמץ לשלוט בחום גופו ומשקיע את כל כולו בפיתוח יכולת ההסתוות.

אך הפריצה הגדולה התרחשה ביום אחד, עת בדרך חזרה מבית הספר ראה את אביו במכונית מנשק אישה זרה. ליבו הלם, הוא עצר את נשימתו, כיווץ את שריריו, התכנס פנימה ולפתע שינה את צבעו ונטמע לחלוטין בלוח המודעות. אביו חלף על פניו בלי להבחין בו, והוא חש כיצד הצער נמהל בהכרה שמאמציו נשאו פרי. מאז התערסל רובי בחיקה של היכולת הזו. תמיד כשמשהו בסביבה גרם לו אי נוחות, וזה קרה לעתים קרובות, היה הוא מתמזג עם הרקע ומתכנס לעולמו הפנימי.

בשגרה האפרורית של משרדו הפך רובי לבלתי נראה באופן טבעי. אך יום אחד יצאה הפקידה שחלקה עמו את חדרו לחופשת לידה. במקומה הגיעה מחליפה לבושה טורקיז, שפתיה משוחות באדום וענן בריח סיגליות אופף אותה. היא הייתה מגיעה תמיד באיחור קל, ובכל זאת הייתה נכנסת בגו זקוף, צחקנית ורעשנית, ולעיתים אף אוחזת בידה ספל קפה, ששובל אדיו הריחניים הסתלסל כל הדרך אל שולחנה. רובי היה מותש מהצורך התכוף להעלם מעיניה. אך דווקא לאחר שחדלה לחלוטין להבחין בקיומו החל לחוש איך עולה בבטנו מדי בוקר ציפייה מוזרה לקראת נקישת עקביה וטריקת הדלת בקצה המסדרון. במסתור ביתו נהג לשאוף את זיכרון ענן סיגליותיה. צורך בלתי מוכר תקף אותו, שתראה אותו, שתדע מיהו, שהוא עצמו יידע מיהו.

הזמן חלף ויום אחד שמע רובי תכונה חריגה במשרד. הוא הציץ מפתח חדרו והסתבר לו ששכנתו הוותיקה שבה מחופשת הלידה, ושבפינת הקפה ליד מכונת הצילום נערכת מסיבת פרידה למחליפה. לאחר טקס קצר, שכלל כיבוד קל, מילות נימוס הדדיות ושי צנוע, סבה המחליפה על עקביה וטפפה אל מחוץ לבניין. רובי חש איך חום גופו עולה וראשו סחרחר. הוא יצא מבעד לחלון המשרד, עמד שם למעלה על אדן החלון, פרש ידיים כטווס, החליף צבעים כמותו, והחל בריקוד חיזור, "אל תלכי!" צעק, "אני רובי! אני זקוק לך לצדי תמיד!" עובדי המשרד שמטו בתדהמה את שאריות הכיבוד מידיהם. המחליפה האהובה פערה את פיה ורובי פרש כנפיים, נחת מעדנות לידה, נשא אותה והמריא אתה אל הלא נודע.