מקימי

א

ארז העורך הראשי מדבר אלי לתוך האוזן דרך האוזנייה. הוא יושב בחדר הפיקוח מעל לאולפן, סביבו עשרות מסכים שבהם הוא רואה אותי מכל זווית אפשרית.

אני הולכת במרכז הסֶט. סביבי תפאורה מצועצעת בצבעים זוהרים, מאחורי בד כחול גדול שלצופים בבית ייראה כמו אקווריום עם דגים ענקיים, אבל כאן הוא סתם בד כחול. מתקרת האולפן תלויים עשרות פנסים שממיסים ללא רחמים את המייק־אפ הכבד. האוויר דחוס וחם. מאוד חם, וזה למרות שאני לבושה חצאית מיני שחורה הדוקה וחולצת תחרה לבנה שנגמרת באזור הבטן העליונה.

אני מכירה טוב את הטקסט, נינוחה בתוך הלחץ הסמיך שכולם סביבי נמצאים בו. אני גל גדול וקוצף בשיא הגובה, רגע או שניים לפני ההתרסקות לתוך עצמו. הצלמים עומדים מאחורי המצלמות, המאפרת רודפת אחרי, מאבקת אותי בעוד פודרה כדי שלא יבריק לי האף. המלבישה באה להציץ: מקדימה, מאחורה, בפרופיל. היא מחלקת הוראות.

"עלמה, תמשכי את החצאית טיפה למטה, זה ייראה יותר טוב...

"אני מושכת, ממושמעת.

"עוד קצת..."

אני מושכת עוד קצת.

"עוד טיפ־טיפה..."

"את רוצה שאני אוריד אותה לגמרי?"

ארז חושב שזה רעיון מצוין.

הקהל יושב על הטריבונות בחושך. הם ימחאו כפיים כשבני מנהל האולפן יגיד להם למחוא, ויפסיקו כשהוא יגיד להם להפסיק. הם יצחקו בזמנים קצובים, ואחרי התוכנית יקיפו אותי ויבקשו חתימה בשביל הבת־דודה שלהם שמתה עלי, ואני אחתום ואחייך ואברח לחדר ההלבשה. ואז אני אקיש בעקבים פעמיים והם ייעלמו.

יש לי מיקרופון קטן במחשוף הגדול, בטרייה ואנטנה של מיקרופון בגב מתחת לחולצה, ובלי האוזנייה הטיפשית הזאת לא הייתי יודעת מתי לחייך ולאיזה כיוון, ומתי לגמור לחייך ולהיות רצינית, ולאיזו מצלמה להסתכל, ומתי נגמר הזמן וצריך להיפרד. למעשה, אני תלויה בו לגמרי, בעורך שלי. ואני עוד נחשבת לעצמאית, לרוב הבלונדיניות שהוא עובד אתן הוא לוחש גם את השאלות והתשובות.

"עלמה. שלוש דקות לשידור. תעמדי בבקשה במקום שלך," ארז מכריז ברמקול המרכזי.

"אני צריכה לשירותים," אני מודיעה לו.

"תתאפקי מותק."

"אתה תתאפק!"

הוא עובר לאוזנייה. עכשיו רק אני שומעת. הוא לוחש לי באוזן שהוא סידר לי את הטלפרינטר, והחזיר לי את הטקסט המעודכן להתחלה, ושהמאלף עם הנחש־חנק מוכן ומחכה לי. "...

ואם את מסתבכת עם הנחש, אז פשוט תעברי לקליפ, בסדר?"

אני כבר בדרך לשירותים.

"בסדר."

"איפה את לעזאזל?" דקה וחצי לאות הפתיחה. אני שומעת אותו מחרחר באוזנייה.

הוא פותח שוב מיקרופון ראשי וצועק.

"עלמה איפה את?"

"מה אומר לך הקול הבא?" אני מורידה את המים.

הוא צורח עלי שאני מטורפת ושואל למה אני עושה לו את זה.

"אתה במיטבך כשאתה בפניקה," אני עונה לו וחוזרת לסט.

"את היחידה שמכניסה אותי לפניקה!"

"בגלל זה אתה אוהב לעבוד אתי..."

"ארבעים שניות. למצלמה שתיים. אל תחמיאי לעצמך."

אני נעמדת במקום. מחייכת למצלמה מספר שתיים.

"שלושים וחמש. האות פתיחה מוכן? עלמה את מוכנה?"

"כן. תגיד, איך אמרת קוראים למאלף? חזי?"

"חזי זה הנחש. המאלף זה צורי, רק אל תתבלבלי..." הוא מתחנן. "ותעשי את זה קצר אתם, אחרת לא יישאר לנו מספיק זמן בשביל התאומות הקצינות, אמא שלהן על הקו מברזיל. חמש־עשרה, תכניסו אות פתיחה. מחר האמא נכנסת לניתוח והן חוזרות עוד הלילה לבה"ד 12, אז תעשי את זה דביק ומרגש כמו שאת יודעת. את נראית טוב, רזית?"

"דווקא השמנתי."

"חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת, בֶּני, מחיאות כפיים קהל..." הוא לוחש למנהל האולפן באוזנייה. אני רואה במוניטור איך נגמר אות הפתיחה, איך המצלמה מרחפת מעל לקהל של בני, שנראה משולהב במידה הנכונה. אני נושמת נשימה עמוקה, מורחת חיוך ורואה את עצמי בזווית העין מופיעה על המסך.