מארז דם אכזרי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז דם אכזרי
הוספה למועדפים

מארז דם אכזרי

4.4 כוכבים (192 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

תקציר

*2 ספרים במארז*

*דם אכזרי 1 - יורש אכזר*

"אאידה היא החיה הרוחנית שלי. היא פראית, מלאת תשוקה ושערורייתית. 
קאלום הוא היחיד שיכול לאלף אותה.
בהתחלה, הם ניסו לקרוע זה את זה לגזרים. אך די מהר, במקום זה את זה, הם קרעו מעליהם את הבגדים. אני אוהבת את הסיפור הזה, כי הוא הסיפור הפותח את הסאגה של משפחות גאלו וגריפין, ומשולבים בו גם הומור ונשמה וגם סכנות והרפתקאות."
סופי לארק

הוא לא האביר על הסוס הלבן.
קאלום גריפין הוא היורש של המאפיה האירית. הוא חסר רחמים, יהיר, והוא רוצה להרוג אותי.
התחלנו ברגל שמאל, כשהעליתי את הבית שלו באש (קטנה מאוד).
המשפחות שלנו מאמינות שברית נישואים היא הדבר היחיד שימנע מלחמה כוללת.
אני חושבת שאיאלץ לרצוח אותו בשנתו.
כל זה היה קל יותר, לולא קאלום היה חתיך בטירוף.
אבל הלב שלי נעול בכספת. כי גם אם יכריחו אותי להתחתן איתו...
לעולם לא אוכל לאהוב את היורש האכזר.

יורש אכזר הוא הספר הראשון בסדרת המאפיה דם אכזרי הכוללת שישה ספרים.
זהו רומן שבו השונאים הופכים לאוהבים, העומד בפני עצמו ומסתיים בסוף סגור. 
הספר מכיל סצנות  לוהטות ומיועד לקהל בוגר בלבד!

*דם אכזרי 2 - חטיפה אכזרית*

"וואו מיקולאי... החבר הספרותי הסודי שלי. הוא אפל ונוטה למצבי רוח, והוא חי באחוזה רדופת רוחות.  חשתי אנרגיות גותיות יפות וחייתיות כשכתבתי אותו.
נסה היא הבלרינה היפה שלי – חכמה, יצירתית וטובת לב. 
האדם היחיד שיכול להמס את ליבו הקפוא של מיקו."
סופי לארק

הם רצחו את אבא שלי, אז חטפתי את הבת שלהם.
היא השבויה שלי, הבלרינה הקטנה שרוקדת רק בשבילי.
נסה המתוקה והתמימה. לא מגיע לה שכך אתנהג אליה.
אבל כך מתנהל העולם שלנו – הזאבים אוכלים גם את הכבשים העדינות ביותר.
אני אשתמש בה כדי לנקום את נקמתי, אלא אם כן אכנע קודם לרעב שלי...


חטיפה אכזרית הוא ספר אפל וגותי, השני בסדרת המאפיה דם אכזרי הכוללת שישה ספרים.
זהו רומן שבו השונאים הופכים לאוהבים, העומד בפני עצמו ומסתיים בסוף סגור. 
הספר מכיל סצנות  לוהטות ומיועד לקהל בוגר בלבד!

פרק ראשון

פרק 1


אָאִידָה גאלו

זיקוקי הדינור שמתפוצצים מעל לאגם נשארים תלויים באוויר הלילה הצלול ואז צונחים מטה, בעננים מנצנצים שמרחפים על המים.

אבא שלי נרתע מהפיצוץ הראשון. הוא לא אוהב דברים רועשים או בלתי צפויים. זו הסיבה שאני עולה לו לפעמים על העצבים – אני יכולה להיות גם רועשת וגם בלתי צפויה, גם כשאני מנסה להתנהג יפה.

פניו הזועפות מוארות באור הכחול־זהוב. כן, אין ספק שזו אותה ההבעה שמופיעה על פניו כשהוא מסתכל עליי.

"אתה רוצה לאכול בפנים?" שואל אותו דנטֶה.

מאחר שחם הלילה, כולנו יושבים בחוץ, על הדֶּק. שיקגו לא דומה לסיציליה – חייבים לנצל כל הזדמנות לאכול בחוץ. ועדיין, אם מתעלמים מרעשי התנועה ברחוב למטה, אפשר לחשוב שנמצאים בכרם באיטליה.

השולחן ערוך בכלי חרס בסגנון כפרי, שהובאו מהמולדת הישנה לפני שלושה דורות. הפרגולה שמעל ראשינו מכוסה בענפי גפן שסבא שתל כדי שיהיה צל. אי אפשר להפיק יין מהענבים האלה, אבל לפחות הם טובים לריבה.

אבא שלי מטלטל את ראשו. "כאן זה בסדר," הוא אומר בקצרה.

דנטה נוהם ומעמיס עוף לתוך פיו. הוא גדול כל כך, שאי אפשר שלא לצחוק מהמזלג שנראה קטנטן בכף ידו. הוא אוכל כשהוא רכון מעל צלחתו ותמיד נראה שהוא גווע ברעב.

דנטה הוא הבכור והוא יושב בראש השולחן, מימינו של אבא. נירו יושב לשמאלו ולידו יושב סבסטיאן. אני יושבת בקצה השני, במקום שאימא הייתה יושבת אילו עדיין הייתה בחיים.

"איזה חג היום?" שואל סבסטיאן כשמתחיל עוד סבב זיקוקים בשמיים.

"זה לא חג. זה יום ההולדת של נסה גריפין," אני אומרת לו.

האחוזה המפוארת של משפחת גריפין שוכנת ממש על שפת האגם, בלב הגולד קוסט. הם יורים זיקוקים כדי לוודא שכל העיר תדע שהנסיכה הקטנה שלהם עורכת מסיבה. אפשר לחשוב שלא פרסמו אותה מספיק, כאילו היה מדובר באולימפיאדה ובטקס האוסקר גם יחד.

סבסטיאן לא יודע, כי הוא לא שם לב לשום דבר פרט לכדורסל. הוא הצעיר באחיי והגבוה שבהם. הוא קיבל מלגה מלאה לאוניברסיטת שיקגו והוא כנראה שחקן טוב, כי בביקורים שלי אצלו בקמפוס אני תמיד רואה שלכל מקום שהוא הולך בנות בוהות בו ומצחקקות. לפעמים הן אוזרות אומץ ומבקשות שיחתום להן על החולצה.

"איך זה שלא הזמינו אותנו?" שואל נירו בציניות.

לא הוזמָנו, כי אנחנו ממש שונאים את משפחת גריפין ולהפך.

רשימת האורחים, המפוצצת באנשי חברה ובפוליטיקאים, נבחרה בקפידה. כל יתר האורחים נבחרו בהתאם לרמת התועלת שלהם, או בזכות הכסף שלהם. אני בספק אם נסה מכירה בכלל מישהו מהם.

לא שאני מבזבזת עליה את הדמעות שלי. שמעתי שאביה הזמין לכבודה הופעה של דמי לובאטו. כלומר היא לא הלסי1, אבל עדיין שווה לא פחות.

"מה קורה עם המגדל ברחוב אוק?" שואל אבא את דנטה וחותך את מנת העוף בפרמזן שלו בדייקנות.

הוא כבר יודע היטב מה קורה עם המגדל, כי הוא עוקב מקרוב אחרי כל מה שנעשה בחברת הבנייה גאלו. הוא פשוט משנה את הנושא, כי מעצבן אותו לחשוב על משפחת גריפין שותה שמפניה וסוגרת עסקאות עם כל המי ומי של שיקגו.

ממש לא אכפת לי מה עושה משפחת גריפין. אני פשוט לא אוהבת שכולם נהנים ואני לא.

אז בזמן שאבא ודנטה מדברים על המגדל, אני לוחשת לסבסטיאן, "אנחנו צריכים ללכת לשם."

"לאן?" הוא שואל בפיזור דעת וגומע כוס חלב גדולה. כל השאר שותים יין. סבסטיאן מנסה להישאר בשיא הכושר כדי שיוכל לכדרר ולעשות כפיפות בטן, או מה שזה לא יהיה שקבוצת מפלצות האדם שלו עושה באימונים.

"אנחנו צריכים ללכת למסיבה," אני לוחשת.

נירו מתעורר בבת אחת. הוא תמיד שמח להסתבך בצרות.

"מתי?" הוא שואל.

"מייד אחרי ארוחת הערב."

"אנחנו לא מופיעים ברשימה," מוחה סבסטיאן.

"אלוהים." אני מגלגלת את העיניים. "לפעמים אני תוהה אם אתה באמת שייך למשפחת גאלו. תיכף גם תגיד לי שאתה מפחד לחצות את הכביש באור אדום."

שני האחים הגדולים שלי הם גנגסטרים הגונים. הם מנהלים את החלקים היותר מלוכלכים של העסק המשפחתי. אבל סבסטיאן רוצה להגיע לאן.בי.איי. הוא חי במציאות אחרת לגמרי משאר המשפחה. הוא מנסה להיות ילד טוב, אזרח שומר חוק.

עדיין, הוא הכי קרוב אליי בגיל וככל הנראה גם החבר הכי טוב שלי, אם כי אני אוהבת את כל האחים שלי. אז הוא רק מחייך אליי ואומר, "אני בא, נכון?"

דנטה שולח אלינו מבט קשוח. הוא עדיין מדבר עם אבא שלנו, אבל הוא יודע שאנחנו זוממים משהו.

מכיוון שסיימנו את העוף, גרטה מגישה את הפנקוטה. היא מנהלת משק הבית שלנו כבר מאה שנה בערך. היא האדם השני הכי אהוב עליי אחרי סבסטיאן. היא רחבת גוף ויפה והשיער שלה נוטה יותר לאפור מאשר לאדום.

היא הכינה לי פנקוטה בלי פטל, כי היא יודעת שאני לא אוהבת את הזרעים ולא מפריע לה שאני מפונקת. היא מניחה לפניי את הפנקוטה ואני אוחזת בראשה ונותנת לה נשיקה.

"בגללך אני אפיל את המגש," היא אומרת ומנסה להשתחרר מאחיזתי.

"בחיים לא הפלת אף מגש," אני אומרת לה.

אבא אוכל את הקינוח שלו לאט־לאט. הוא לוגם מהיין שלו ומדבר בלי סוף על איגוד עובדי החשמל. אני נשבעת שדנטה גורר את השיחה בכוונה כדי לעצבן את כולנו. בארוחות הערב הרשמיות האלה, אבא מצפה שכולנו נישאר עד הסוף המר. אסור להשתמש בטלפונים ליד השולחן וזה ממש עינוי, כי אני מרגישה את הטלפון בכיס שלי רוטט שוב ושוב עם הודעות נכנסות, השד יודע ממי. אני מקווה שהן לא מאוליבר.

נפרדתי מאוליבר קאסל לפני שלושה חודשים, אבל הוא לא מבין את הרמז. הוא יצטרך לקבל פטיש בראש אם לא יפסיק לעצבן אותי.

סוף־סוף אבא מסיים לאכול וכולנו מפנים מהשולחן כמה שיותר צלחות וכלים כדי להניח בערימה בכיור בשביל גרטה.

אחר כך אבא נכנס למשרד שלו, לכוסית השנייה של הלילה, וסבסטיאן, נירו ואני מתגנבים למטה.

מותר לנו לצאת בשבת בערב. אחרי הכול, כולנו מבוגרים – אמנם רק בקושי, במקרה שלי. ועדיין, אנחנו לא רוצים שאבא ישאל אותנו לאן אנחנו הולכים.

אנחנו נדחקים למכונית של נירו, כי זו מכונית שברולט בל אייר משנת חמישים־ושבע והכי כיף לנסוע בה עם גג פתוח.

נירו מתניע את הרכב ובאור הפנסים מתגלה צלליתו המגושמת של דנטה. הוא עומד מולנו בזרועות שלובות ונראה כמו מייקל מאיירס מסרטי ליל המסכות שרוצה לרצוח אותנו.

סבסטיאן קופץ ואני פולטת צווחה קטנה.

"אתה חוסם את הדרך," אומר נירו ביובש.

"זה הרעיון," עונה דנטה.

"למה?" שואל נירו בתמימות. "אנחנו רק יוצאים לנסיעה."

"כן?" דנטה לא זז. "נסיעה לרחוב לייק שור?"

נירו משנה גישה.

"ואם כן, אז מה? זו רק מסיבה של בני שש־עשרה."

"נסה בת תשע־עשרה," אני מתקנת אותו.

"תשע־עשרה?" נירו מטלטל את ראשו בגועל. "למה הם בכלל... לא משנה. בטח איזה עניין אירי מטופש. או רק תירוץ להשוויץ."

"אפשר לזוז?" אומר סבסטיאן. "אני לא רוצה לחזור מאוחר מדי."

"תיכנס פנימה, או זוז מהדרך," אני אומרת לדנטה.

הוא נועץ בנו מבט ואז מושך בכתפיו. "טוב, אבל אני יושב ליד הנהג."

אני עוברת למושב האחורי בלי להתווכח ונותנת לדנטה לשבת מקדימה. מחיר קטן שצריך לשלם כדי לצרף את אחי הגדול לצוות הורסי המסיבות.

אנחנו נוסעים דרך כביש לה סל, נהנים מהאוויר החם של תחילת הקיץ שזורם אל המכונית. לנירו יש לב שחור ומזג מרושע, אבל אף פעם אי אפשר לגלות זאת מאופן הנהיגה שלו. הוא נוהג חלק כמו תחת של תינוק – רגוע וזהיר.

אולי מפני שהוא אוהב את השברולט שלו והשקיע בה אלפי שעות עבודה. או שאולי נהיגה היא הדבר היחיד שמרגיע אותו. בכל מקרה, אני תמיד נהנית לראות אותו עם זרוע מתוחה על ההגה, הרוח נושבת בשערו השחור החלק, עיניו סגורות למחצה כמו עיניו של חתול.

הדרך לשכונת גולד קוסט לא ארוכה. למעשה, אנחנו ממש שכנים – אנחנו גרים בעיר העתיקה, שנמצאת בדיוק בצפון. אבל שתי השכונות לא ממש דומות. שתיהן יוקרתיות, כל אחת בדרכה – הבית שלנו משקיף על פארק לינקולן ובית משפחת גריפין משקיף על האגם. אבל העיר העתיקה היא... טוב, בדיוק כמו שמרמז שמה – די ישנה. הבית שלנו נבנה בתקופה הוויקטוריאנית. הרחוב שלנו שקט, מלא עצי אלון עתיקים וענקיים. אנחנו קרובים לכנסיית סנט מייקל, ואבא שלי באמת מאמין שהשריפה הגדולה בשיקגו פסחה עליה, כמעשה ישיר של אלוהים.

הגולד קוסט היא הלהיט החדש. היא מלאה בחנויות ובמסעדות פלצניות ובאחוזות של המזדיינים הכי עשירים בשיקגו. כשאני נוסעת לשם אני מרגישה שקפצתי בזמן שלושים שנה קדימה.

סבסטיאן, נירו ואני חושבים שאולי כדאי שנתגנב לשטח של משפחת גריפין מאחור, או שנגנוב מדים של צוות ההסעדה. דנטה, כמובן, לא לוקח חלק בשטויות שלנו. הוא פשוט מעביר למאבטח חמישה שטרות של מאה דולר כדי ש"ימצא" את השמות שלנו ברשימה, והבחור מסמן לנו להיכנס.

אני יודעת איך הבית של משפחת גריפין נראה עוד לפני שהוא מופיע לנגד עינינו, כי הם עשו סיפור גדול כשקנו אותו לפני כמה שנים. בשעתו הוא היה הנכס למגורים היקר ביותר בשיקגו. אלף וארבע־מאות מטרים מרובעים שנמכרו תמורת לא פחות מעשרים־ושמונה מיליון דולר.

אבא שלי אמר בלעג שמתאים לאירים לנפנף בכסף שלהם.

"אירי ילבש חליפה של אלף־מאתיים דולר, אבל לא יישאר לו כסף בכיס לקנות כוס בירה," אמר.

בין שזה נכון ובין אם לא, משפחת גריפין יכולה לקנות המון כוסות בירה אם היא רוצה. היא יכולה לשרוף כסף, וזה מה שהיא עושה ממש ברגעים אלה, בצורת מופע הזיקוקים שלה שמנסה לבייש את דיסניוורלד.

אבל זה לא מפריע לי. קודם כול, אני רוצה את השמפניה היקרה שמגישים המלצרים, ואחר כך את הדבר הזה שמסודר בצורת מגדל על שולחן המזנון. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לרושש את השחצנים הדפוקים האלה ולאכול קוויאר ורגלי סרטנים כמשקל גופי, לפני שאעזוב את המקום.

המסיבה נערכת בחוץ על המדשאה הירוקה והרחבה. הלילה מושלם למסיבה – עוד הוכחה למזל האירי הידוע. כולם צוחקים ומדברים, אוכלים ואפילו רוקדים קצת, על אף שאין זכר להופעה של דמי לובאטו. יש סתם די.ג'יי רגיל.

אני משערת שהייתי צריכה להחליף בגדים. אני לא רואה אף בחורה שלא לובשת שמלה נוצצת ונעלי עקב. אבל זה יכול להיות מעצבן נורא כשהולכים על הדשא הרך, אז אני שמחה שאני נועלת סנדלים ולובשת מכנסיים קצרים.

אני רואה את נסה גריפין מוקפת באנשים שמברכים אותה על ההישג האדיר שלה – להישאר בחיים תשע־עשרה שנים. היא לובשת שמלת כתפיות יפה בצבע שמנת – פשוטה ובוהמית. שערה שצבעו חום בהיר גולש על כתפיה והיא שזופה קלות. אפה מנומש, כאילו בילתה על שפת האגם כל הבוקר. היא מסמיקה מתשומת הלב המורעפת עליה ונראית מתוקה ומאושרת.

בכנות, מבין כל בני משפחת גריפין, נסה היא הטובה ביותר. למדנו באותו בית ספר תיכון. לא היינו בדיוק חברות, מאחר שהיא למדה שנה מתחתיי והייתה ילדה טובה כזאת. אבל היא נראתה נחמדה דווקא.

אחותה, לעומת זאת...

אני רואה את ריונה ממש עכשיו. היא יורדת על אחת המלצריות עד שהבחורה המסכנה פורצת בבכי. ריונה גריפין לובשת שמלה צמודה מבד נוקשה, שנראית שייכת יותר לחדר ישיבות ולא למסיבת גינה. שערה משוך לאחור והדוק אפילו יותר מהשמלה. מעולם לא היה מישהו ששיער אדום התאים לו פחות. זה כאילו הגנטיקה ניסתה להפוך אותה לטיפוס כיפי וריונה אמרה, "אני לא אחווה רגע אחד של כיף בחיים שלי, תודה רבה."

הוא סורקת את האורחים כמי שרוצה לתייק ולתייג את החשובים ביניהם. אני מסתובבת כדי למלא שוב את הצלחת שלי, לפני שהיא תראה אותי.

האחים שלי התפצלו כבר ברגע שהגענו. אני רואה את נירו מפלרטט עם בחורה בלונדינית יפה על רחבת הריקודים. דנטה ניגש אל הבר, כי הוא לא ישתה שמפניה מגונדרת. סבסטיאן נעלם לגמרי – לא דבר קל כשאתה בגובה שני מטרים. אני מניחה שפגש אנשים שהוא מכיר; כולם אוהבים את סבסטיאן ויש לו חברים בכל מקום.

באשר לי, אני צריכה לעשות פיפי.

אני רואה שמשפחת גריפין דאגה לכמה תאי שירותים כימיים, שהוצבו בדיסקרטיות בחלק האחורי של החצר כשהם מוסתרים בצילייה שקופה. אבל אני לא עושה פיפי בשירותים כימיים, גם אם הם מפוארים. אני מתכוונת להשתין בשירותים של משפחת גריפין, בדיוק במקום שבו הם מניחים את הישבנים הצחורים שלהם. כך אוכל לרחרח מסביב.

הדבר מצריך תמרון, כי הכניסה לבית שורצת מאבטחים ואין לי כסף לשוחד. אבל ברגע שאני זורקת מפית בד על הכתף וגונבת מגש שננטש בידי המלצרית המייבבת, כל מה שנותר לי לעשות הוא להעמיס עליו כמה כוסות ריקות ולחמוק אל מטבח השירות.

אני מניחה את הכלים בכיור כמו עובדת קטנה וטובה וחומקת אל תוך הבית.

בחיי אלוהים, איזה בית נחמד. כלומר, אני יודעת שאנחנו אמורים להיות אויבים בנפש וכל זה, אבל אני יכולה להעריך מקום שנראה מהודר יותר מכל מה שראיתי אי פעם בתוכניות העיצוב בטלוויזיה. כולל אלה הבינלאומיות.

הוא פשוט יותר ממה שציפיתי. כולו בגוון שמנת, קירות חלקים ועץ טבעי, רהיטים נמוכים ומודרניים וגופי תאורה שנראים כמו אומנות תעשייתית.

יש הרבה אומנות מופשטת מסביב – ציורים שנראים כמו גושי צבע ופסלים שעשויים מערימות של צורות. אני לא חסרת תרבות לחלוטין. אני יודעת לזהות ציור של רותקו, או של מישהו שמצייר כמוהו. אבל אני יודעת גם שלא הייתי מצליחה לעצב בית כזה, גם לא בעוד מאה שנה וגם אם היה לי תקציב בלתי מוגבל.

עכשיו אני בהחלט שמחה שהתגנבתי לכאן לעשות פיפי.

אני מוצאת את השירותים הקרובים בהמשך המסדרון. כצפוי, זהו שיעור בשפע ומותרות – סבון לבנדר נעים, מגבות רכות ואווריריות, מים שיוצאים מהברז בטמפרטורה מושלמת, לא קרים מדי ולא חמים מדי. מי יודע, המקום כל כך גדול שיכול להיות שאני הראשונה שכף רגלה דרכה כאן. קרוב לוודאי שלכל אחד ממשפחת גריפין יש את חדר השירותים הפרטי שלו. למעשה, הם בטח משתכרים והולכים לאיבוד במבוך של הבית.

אני יודעת שכשאסיים כדאי שאחזור ישר למסיבה. נהניתי מההרפתקה הקטנה ואין טעם להתגרות במזל.

אבל בכל זאת אני מתגנבת במעלה גרם המדרגות הרחב והמפותל, אל האגף העליון.

קומת הכניסה הייתה רשמית מדי וסטרילית, כמו בית לתצוגה. אני רוצה לראות איפה האנשים האלה חיים באמת.

משמאל לגרם המדרגות אני מגלה חדר שינה שבטח שייך לנסה. הוא עדין ונשי, מלא בספרים ובבובות של חיות ובציוד אומנות. על שידת הלילה מונח יוקלילי ומתחת למיטה זרוקים כמה זוגות של נעלי סניקרס. הדבר היחידי שלא נקי וחדש הן נעלי הבלט שתלויות על ידית הדלת. הן בלויות ומרופטות, עם חורים בקצות האצבעות.

מול החדר של נסה נמצא חדר שקרוב לוודאי שייך לריונה. הוא גדול יותר ומסודר למשעי. אין כאן שום רמז לתחביב כלשהו, רק כמה ציורים בצבעי מים בסגנון אסייתי תלויים על הקירות. אני מאוכזבת שריונה לא שמרה מדפים של גביעים ישנים ומדליות. היא ללא ספק נראית הטיפוס.

מעבר לחדרי הבנות נמצא חדר ההורים. אני לא אכנס לשם. אני לא מרגישה בנוח. יש גבול שלא אחצה כשאני מרחרחת בבית של מישהו אחר.

אז אני פונה לכיוון ההפוך ומגיעה לספרייה גדולה.

זה סוג הדברים שבגללו הגעתי לכאן.

מה קוראים הגריפינים? האם אלה קלאסיקות כרוכות בעור, או שהם מעריצים בהיחבא את אן רייס? יש רק דרך אחת לגלות...

נראה שהם מעדיפים ביוגרפיות, ספרים עבי כרס על ארכיטקטורה וכן – את כל הקלאסיקות. יש להם אפילו אזור שמוקדש כולו לסופרים אירים מפורסמים מפעם, כמו ג'יימס ג'ויס, ג'ונתן סוויפט, ויליאם ייטס וג'ורג' ברנרד שו. אין ספרים של אן רייס, אבל לפחות יש להם ספרים של בראם סטוקר.

וואו, יש להם אפילו עותק חתום של הדבלינאים. לא אכפת לי מה כולם אומרים, אף אחד לא מבין את הספר המחורבן הזה. כל האירים מתלהבים ממנו, מעמידים פנים שזו יצירת מופת ספרותית, אבל אני די בטוחה שזה פשוט ג'יבריש.

פרט למדפי הספרים המשתרעים מהרצפה ועד לתקרה, הספרייה מלאה בכורסאות עור. שלוש מהן מסודרות מסביב לאח האבן.

על אף מזג האוויר החם, דולקת באח אש קטנה. היא לא מופעלת בגז, בוערים בה בולי עץ ליבנה והריח נעים. מעל האח תלוי ציור של אישה יפה ועל המדף מתחתיה מסודרים כמה חפצי נוי, ביניהם שעון כרכרה ושעון חול ובמרכז שעון כיס עתיק.

אני מרימה אותו מהמדף ומופתעת מכובד משקלו בכף ידי. המתכת חמה למגע ולא קרה כמו שאפשר לחשוב. אני לא יודעת לזהות אם הוא עשוי פליז או זהב. חוץ מזה, השרשרת עדיין מחוברת אליו, אם כי נראה שנשברה וקוצרה בחצי מאורכה המקורי. הקופסה שלו מגולפת ויש עליה הקדשה, דהויה כל כך שאני לא יכולה לקרוא מה כתוב. אני גם לא יודעת איך לפתוח אותה.

אני משחקת עם המנגנון ושומעת רעש במסדרון – קול נקישה חלושה. אני מכניסה את השעון בזריזות אל הכיס וצוללת מאחורי אחת הכורסאות הקרובות לאח.

בחור נכנס אל הספרייה. גבוה, שיער חום, בסביבות גיל שלושים, לובש חליפה מחויטת ומטופח מאוד. חתיך, אבל בצורה בוטה – הוא ידחוף אותך מסירת הצלה אם לא יהיה מספיק מקום. או אולי אפילו אם רק שכחת לצחצח שיניים.

לא פגשתי את הבחור הזה קודם, אבל אני די בטוחה שהוא קאלום גריפין, הבכור באחים למשפחת גריפין. מה שאומר שיהיה רע מאוד אם הוא יתפוס אותי בספרייה.

לרוע מזלי, נראה שהוא מתכוון להישאר פה זמן מה. הוא מתיישב על הכורסה שנמצאת כמעט מולי ומתחיל לקרוא מיילים בטלפון שלו. הוא מחזיק בידו כוס ויסקי ולוגם ממנה. אני שומעת את קוביות הקרח נוקשות על הדפנות של הכוס.

צפוף מאוד ולא נוח מאחורי הכורסה. השטיח שפרוש על רצפת העץ לא רך מספיק ואני צריכה להתקפל כמו כדור, כדי שהראש וכפות הרגליים שלי לא יציצו מהצדדים. וגם חם נורא ליד האש ואני מזיעה.

איך לעזאזל אצא מכאן?

קאלום ממשיך ללגום מהמשקה ולקרוא. ללגום ולקרוא. ללגום. לקרוא. הקול היחיד הנוסף שנשמע הוא צליל עץ הליבנה המתפצח באח.

כמה זמן הוא מתכנן לשבת כאן?

אני לא יכולה להישאר פה לנצח. האחים שלי תכף יתחילו לחפש אותי.

אני לא אוהבת להיות תקועה. אני מתחילה להזיע, מהחום ומהלחץ.

הקרח בכוס של קאלום נשמע צונן ומרענן.

אלוהים, אני רוצה לשתות ואני רוצה ללכת.

כמה מיילים הוא מקבל, לעזאזל?!

מבוהלת ועצבנית, אני מתחילה לחשוב על תוכנית. קרוב לוודאי שזו התוכנית המטופשת ביותר שהגיתי אי פעם.

אני מגששת מאחוריי ואוחזת בגדיל מהווילון. זהו גדיל עבה וזהוב, שמחובר לווילון קטיפה ירוק.

אני מושכת אותו הכי רחוק שאני יכולה, כך שאוכל לדחוף אותו אל האח, ישירות על הגחלים.

התוכנית שלי היא להצית אותו, כדי להסיח את דעתו של קאלום, וכך לחמוק מסביב לכיסא ישר אל הדלת. זו תוכנית גאונית.

אבל מכיוון שלא מדובר ברומן של ננסי דרו, זה מה שקורה באמת:

הלהבות נאחזות בגדיל כאילו היה טבול בדלק וחורכות לי את היד. אני עוזבת את הגדיל שמתנדנד בחזרה אל הווילון. הווילון נדלק כמו נייר. האש מתפשטת בן רגע אל התקרה.

התוכנית השיגה את המטרה: להסיח את דעתו של קאלום גריפין. הוא צועק וקופץ על רגליו, מפיל בדרך את הכיסא. עם זאת, הרצון לחמוק בלי שיראה אותי מתפוגג, כי אני צריכה לנטוש את מקום המחבוא שלי ולברוח בריצה מהחדר. אני לא יודעת אם קאלום ראה אותי, וגם לא אכפת לי.

אני חושבת שאני צריכה לחפש מטף כיבוי אש או מים, או משהו כזה. אני גם חושבת שכדאי שאסתלק מכאן מייד.

זה הרעיון שקוסם לי יותר – אני יורדת בטיסה במדרגות.

בתחתית גרם המדרגות אני מתנגשת במישהו וכמעט מפילה אותו. זה נירו ומאחוריו עומדת הבלונדינית היפה. השיער שלה פרוע ולנירו מרוח שפתון על הצוואר.

"אלוהים," אני אומרת. "זה שיא חדש?" אני די בטוחה שהוא הכיר אותה רק לפני שמונה שניות.

נירו מושך בכתפיו ורמז לחיוך עולה על פניו הנאות. "כנראה," הוא אומר.

עשן גולש על המעקה. קאלום גריפין צועק מהספרייה. נירו מביט למעלה בבלבול.

"מה קורה–"

"לא משנה," אני אומרת ותופסת את זרועו. "אנחנו חייבים לעוף מפה."

אני מתחילה לגרור אותו לכיוון מטבח השירות, אבל אני עצמי לא מצליחה למלא אחר עצתי שלי. אני מעיפה עוד מבט מאחורי הכתף שלי ורואה את קאלום גריפין עומד בראש גרם המדרגות, מביט בנו עם הבעה רצחנית על פניו.

אנחנו פוצחים בריצה מהירה דרך המטבח, מעיפים מגש מתאבנים ויוצאים מהדלת, בחזרה אל המדשאה.

"תמצאי את סבסטיאן ואני אחפש את דנטה," אומר נירו. הוא נוטש את הבלונדינית ובלי לומר מילה רץ ברחבי החצר.

אני רצה בכיוון ההפוך, מחפשת את אחי הצעיר והגבוה.

בתוך האחוזה, גלאֵי העשן מתחילים ליילל.

הלסי – Halsey, זמרת אמריקאית פופולרית

מארז דם אכזרי סופי לארק

פרק 1


אָאִידָה גאלו

זיקוקי הדינור שמתפוצצים מעל לאגם נשארים תלויים באוויר הלילה הצלול ואז צונחים מטה, בעננים מנצנצים שמרחפים על המים.

אבא שלי נרתע מהפיצוץ הראשון. הוא לא אוהב דברים רועשים או בלתי צפויים. זו הסיבה שאני עולה לו לפעמים על העצבים – אני יכולה להיות גם רועשת וגם בלתי צפויה, גם כשאני מנסה להתנהג יפה.

פניו הזועפות מוארות באור הכחול־זהוב. כן, אין ספק שזו אותה ההבעה שמופיעה על פניו כשהוא מסתכל עליי.

"אתה רוצה לאכול בפנים?" שואל אותו דנטֶה.

מאחר שחם הלילה, כולנו יושבים בחוץ, על הדֶּק. שיקגו לא דומה לסיציליה – חייבים לנצל כל הזדמנות לאכול בחוץ. ועדיין, אם מתעלמים מרעשי התנועה ברחוב למטה, אפשר לחשוב שנמצאים בכרם באיטליה.

השולחן ערוך בכלי חרס בסגנון כפרי, שהובאו מהמולדת הישנה לפני שלושה דורות. הפרגולה שמעל ראשינו מכוסה בענפי גפן שסבא שתל כדי שיהיה צל. אי אפשר להפיק יין מהענבים האלה, אבל לפחות הם טובים לריבה.

אבא שלי מטלטל את ראשו. "כאן זה בסדר," הוא אומר בקצרה.

דנטה נוהם ומעמיס עוף לתוך פיו. הוא גדול כל כך, שאי אפשר שלא לצחוק מהמזלג שנראה קטנטן בכף ידו. הוא אוכל כשהוא רכון מעל צלחתו ותמיד נראה שהוא גווע ברעב.

דנטה הוא הבכור והוא יושב בראש השולחן, מימינו של אבא. נירו יושב לשמאלו ולידו יושב סבסטיאן. אני יושבת בקצה השני, במקום שאימא הייתה יושבת אילו עדיין הייתה בחיים.

"איזה חג היום?" שואל סבסטיאן כשמתחיל עוד סבב זיקוקים בשמיים.

"זה לא חג. זה יום ההולדת של נסה גריפין," אני אומרת לו.

האחוזה המפוארת של משפחת גריפין שוכנת ממש על שפת האגם, בלב הגולד קוסט. הם יורים זיקוקים כדי לוודא שכל העיר תדע שהנסיכה הקטנה שלהם עורכת מסיבה. אפשר לחשוב שלא פרסמו אותה מספיק, כאילו היה מדובר באולימפיאדה ובטקס האוסקר גם יחד.

סבסטיאן לא יודע, כי הוא לא שם לב לשום דבר פרט לכדורסל. הוא הצעיר באחיי והגבוה שבהם. הוא קיבל מלגה מלאה לאוניברסיטת שיקגו והוא כנראה שחקן טוב, כי בביקורים שלי אצלו בקמפוס אני תמיד רואה שלכל מקום שהוא הולך בנות בוהות בו ומצחקקות. לפעמים הן אוזרות אומץ ומבקשות שיחתום להן על החולצה.

"איך זה שלא הזמינו אותנו?" שואל נירו בציניות.

לא הוזמָנו, כי אנחנו ממש שונאים את משפחת גריפין ולהפך.

רשימת האורחים, המפוצצת באנשי חברה ובפוליטיקאים, נבחרה בקפידה. כל יתר האורחים נבחרו בהתאם לרמת התועלת שלהם, או בזכות הכסף שלהם. אני בספק אם נסה מכירה בכלל מישהו מהם.

לא שאני מבזבזת עליה את הדמעות שלי. שמעתי שאביה הזמין לכבודה הופעה של דמי לובאטו. כלומר היא לא הלסי1, אבל עדיין שווה לא פחות.

"מה קורה עם המגדל ברחוב אוק?" שואל אבא את דנטה וחותך את מנת העוף בפרמזן שלו בדייקנות.

הוא כבר יודע היטב מה קורה עם המגדל, כי הוא עוקב מקרוב אחרי כל מה שנעשה בחברת הבנייה גאלו. הוא פשוט משנה את הנושא, כי מעצבן אותו לחשוב על משפחת גריפין שותה שמפניה וסוגרת עסקאות עם כל המי ומי של שיקגו.

ממש לא אכפת לי מה עושה משפחת גריפין. אני פשוט לא אוהבת שכולם נהנים ואני לא.

אז בזמן שאבא ודנטה מדברים על המגדל, אני לוחשת לסבסטיאן, "אנחנו צריכים ללכת לשם."

"לאן?" הוא שואל בפיזור דעת וגומע כוס חלב גדולה. כל השאר שותים יין. סבסטיאן מנסה להישאר בשיא הכושר כדי שיוכל לכדרר ולעשות כפיפות בטן, או מה שזה לא יהיה שקבוצת מפלצות האדם שלו עושה באימונים.

"אנחנו צריכים ללכת למסיבה," אני לוחשת.

נירו מתעורר בבת אחת. הוא תמיד שמח להסתבך בצרות.

"מתי?" הוא שואל.

"מייד אחרי ארוחת הערב."

"אנחנו לא מופיעים ברשימה," מוחה סבסטיאן.

"אלוהים." אני מגלגלת את העיניים. "לפעמים אני תוהה אם אתה באמת שייך למשפחת גאלו. תיכף גם תגיד לי שאתה מפחד לחצות את הכביש באור אדום."

שני האחים הגדולים שלי הם גנגסטרים הגונים. הם מנהלים את החלקים היותר מלוכלכים של העסק המשפחתי. אבל סבסטיאן רוצה להגיע לאן.בי.איי. הוא חי במציאות אחרת לגמרי משאר המשפחה. הוא מנסה להיות ילד טוב, אזרח שומר חוק.

עדיין, הוא הכי קרוב אליי בגיל וככל הנראה גם החבר הכי טוב שלי, אם כי אני אוהבת את כל האחים שלי. אז הוא רק מחייך אליי ואומר, "אני בא, נכון?"

דנטה שולח אלינו מבט קשוח. הוא עדיין מדבר עם אבא שלנו, אבל הוא יודע שאנחנו זוממים משהו.

מכיוון שסיימנו את העוף, גרטה מגישה את הפנקוטה. היא מנהלת משק הבית שלנו כבר מאה שנה בערך. היא האדם השני הכי אהוב עליי אחרי סבסטיאן. היא רחבת גוף ויפה והשיער שלה נוטה יותר לאפור מאשר לאדום.

היא הכינה לי פנקוטה בלי פטל, כי היא יודעת שאני לא אוהבת את הזרעים ולא מפריע לה שאני מפונקת. היא מניחה לפניי את הפנקוטה ואני אוחזת בראשה ונותנת לה נשיקה.

"בגללך אני אפיל את המגש," היא אומרת ומנסה להשתחרר מאחיזתי.

"בחיים לא הפלת אף מגש," אני אומרת לה.

אבא אוכל את הקינוח שלו לאט־לאט. הוא לוגם מהיין שלו ומדבר בלי סוף על איגוד עובדי החשמל. אני נשבעת שדנטה גורר את השיחה בכוונה כדי לעצבן את כולנו. בארוחות הערב הרשמיות האלה, אבא מצפה שכולנו נישאר עד הסוף המר. אסור להשתמש בטלפונים ליד השולחן וזה ממש עינוי, כי אני מרגישה את הטלפון בכיס שלי רוטט שוב ושוב עם הודעות נכנסות, השד יודע ממי. אני מקווה שהן לא מאוליבר.

נפרדתי מאוליבר קאסל לפני שלושה חודשים, אבל הוא לא מבין את הרמז. הוא יצטרך לקבל פטיש בראש אם לא יפסיק לעצבן אותי.

סוף־סוף אבא מסיים לאכול וכולנו מפנים מהשולחן כמה שיותר צלחות וכלים כדי להניח בערימה בכיור בשביל גרטה.

אחר כך אבא נכנס למשרד שלו, לכוסית השנייה של הלילה, וסבסטיאן, נירו ואני מתגנבים למטה.

מותר לנו לצאת בשבת בערב. אחרי הכול, כולנו מבוגרים – אמנם רק בקושי, במקרה שלי. ועדיין, אנחנו לא רוצים שאבא ישאל אותנו לאן אנחנו הולכים.

אנחנו נדחקים למכונית של נירו, כי זו מכונית שברולט בל אייר משנת חמישים־ושבע והכי כיף לנסוע בה עם גג פתוח.

נירו מתניע את הרכב ובאור הפנסים מתגלה צלליתו המגושמת של דנטה. הוא עומד מולנו בזרועות שלובות ונראה כמו מייקל מאיירס מסרטי ליל המסכות שרוצה לרצוח אותנו.

סבסטיאן קופץ ואני פולטת צווחה קטנה.

"אתה חוסם את הדרך," אומר נירו ביובש.

"זה הרעיון," עונה דנטה.

"למה?" שואל נירו בתמימות. "אנחנו רק יוצאים לנסיעה."

"כן?" דנטה לא זז. "נסיעה לרחוב לייק שור?"

נירו משנה גישה.

"ואם כן, אז מה? זו רק מסיבה של בני שש־עשרה."

"נסה בת תשע־עשרה," אני מתקנת אותו.

"תשע־עשרה?" נירו מטלטל את ראשו בגועל. "למה הם בכלל... לא משנה. בטח איזה עניין אירי מטופש. או רק תירוץ להשוויץ."

"אפשר לזוז?" אומר סבסטיאן. "אני לא רוצה לחזור מאוחר מדי."

"תיכנס פנימה, או זוז מהדרך," אני אומרת לדנטה.

הוא נועץ בנו מבט ואז מושך בכתפיו. "טוב, אבל אני יושב ליד הנהג."

אני עוברת למושב האחורי בלי להתווכח ונותנת לדנטה לשבת מקדימה. מחיר קטן שצריך לשלם כדי לצרף את אחי הגדול לצוות הורסי המסיבות.

אנחנו נוסעים דרך כביש לה סל, נהנים מהאוויר החם של תחילת הקיץ שזורם אל המכונית. לנירו יש לב שחור ומזג מרושע, אבל אף פעם אי אפשר לגלות זאת מאופן הנהיגה שלו. הוא נוהג חלק כמו תחת של תינוק – רגוע וזהיר.

אולי מפני שהוא אוהב את השברולט שלו והשקיע בה אלפי שעות עבודה. או שאולי נהיגה היא הדבר היחיד שמרגיע אותו. בכל מקרה, אני תמיד נהנית לראות אותו עם זרוע מתוחה על ההגה, הרוח נושבת בשערו השחור החלק, עיניו סגורות למחצה כמו עיניו של חתול.

הדרך לשכונת גולד קוסט לא ארוכה. למעשה, אנחנו ממש שכנים – אנחנו גרים בעיר העתיקה, שנמצאת בדיוק בצפון. אבל שתי השכונות לא ממש דומות. שתיהן יוקרתיות, כל אחת בדרכה – הבית שלנו משקיף על פארק לינקולן ובית משפחת גריפין משקיף על האגם. אבל העיר העתיקה היא... טוב, בדיוק כמו שמרמז שמה – די ישנה. הבית שלנו נבנה בתקופה הוויקטוריאנית. הרחוב שלנו שקט, מלא עצי אלון עתיקים וענקיים. אנחנו קרובים לכנסיית סנט מייקל, ואבא שלי באמת מאמין שהשריפה הגדולה בשיקגו פסחה עליה, כמעשה ישיר של אלוהים.

הגולד קוסט היא הלהיט החדש. היא מלאה בחנויות ובמסעדות פלצניות ובאחוזות של המזדיינים הכי עשירים בשיקגו. כשאני נוסעת לשם אני מרגישה שקפצתי בזמן שלושים שנה קדימה.

סבסטיאן, נירו ואני חושבים שאולי כדאי שנתגנב לשטח של משפחת גריפין מאחור, או שנגנוב מדים של צוות ההסעדה. דנטה, כמובן, לא לוקח חלק בשטויות שלנו. הוא פשוט מעביר למאבטח חמישה שטרות של מאה דולר כדי ש"ימצא" את השמות שלנו ברשימה, והבחור מסמן לנו להיכנס.

אני יודעת איך הבית של משפחת גריפין נראה עוד לפני שהוא מופיע לנגד עינינו, כי הם עשו סיפור גדול כשקנו אותו לפני כמה שנים. בשעתו הוא היה הנכס למגורים היקר ביותר בשיקגו. אלף וארבע־מאות מטרים מרובעים שנמכרו תמורת לא פחות מעשרים־ושמונה מיליון דולר.

אבא שלי אמר בלעג שמתאים לאירים לנפנף בכסף שלהם.

"אירי ילבש חליפה של אלף־מאתיים דולר, אבל לא יישאר לו כסף בכיס לקנות כוס בירה," אמר.

בין שזה נכון ובין אם לא, משפחת גריפין יכולה לקנות המון כוסות בירה אם היא רוצה. היא יכולה לשרוף כסף, וזה מה שהיא עושה ממש ברגעים אלה, בצורת מופע הזיקוקים שלה שמנסה לבייש את דיסניוורלד.

אבל זה לא מפריע לי. קודם כול, אני רוצה את השמפניה היקרה שמגישים המלצרים, ואחר כך את הדבר הזה שמסודר בצורת מגדל על שולחן המזנון. אני אעשה כמיטב יכולתי כדי לרושש את השחצנים הדפוקים האלה ולאכול קוויאר ורגלי סרטנים כמשקל גופי, לפני שאעזוב את המקום.

המסיבה נערכת בחוץ על המדשאה הירוקה והרחבה. הלילה מושלם למסיבה – עוד הוכחה למזל האירי הידוע. כולם צוחקים ומדברים, אוכלים ואפילו רוקדים קצת, על אף שאין זכר להופעה של דמי לובאטו. יש סתם די.ג'יי רגיל.

אני משערת שהייתי צריכה להחליף בגדים. אני לא רואה אף בחורה שלא לובשת שמלה נוצצת ונעלי עקב. אבל זה יכול להיות מעצבן נורא כשהולכים על הדשא הרך, אז אני שמחה שאני נועלת סנדלים ולובשת מכנסיים קצרים.

אני רואה את נסה גריפין מוקפת באנשים שמברכים אותה על ההישג האדיר שלה – להישאר בחיים תשע־עשרה שנים. היא לובשת שמלת כתפיות יפה בצבע שמנת – פשוטה ובוהמית. שערה שצבעו חום בהיר גולש על כתפיה והיא שזופה קלות. אפה מנומש, כאילו בילתה על שפת האגם כל הבוקר. היא מסמיקה מתשומת הלב המורעפת עליה ונראית מתוקה ומאושרת.

בכנות, מבין כל בני משפחת גריפין, נסה היא הטובה ביותר. למדנו באותו בית ספר תיכון. לא היינו בדיוק חברות, מאחר שהיא למדה שנה מתחתיי והייתה ילדה טובה כזאת. אבל היא נראתה נחמדה דווקא.

אחותה, לעומת זאת...

אני רואה את ריונה ממש עכשיו. היא יורדת על אחת המלצריות עד שהבחורה המסכנה פורצת בבכי. ריונה גריפין לובשת שמלה צמודה מבד נוקשה, שנראית שייכת יותר לחדר ישיבות ולא למסיבת גינה. שערה משוך לאחור והדוק אפילו יותר מהשמלה. מעולם לא היה מישהו ששיער אדום התאים לו פחות. זה כאילו הגנטיקה ניסתה להפוך אותה לטיפוס כיפי וריונה אמרה, "אני לא אחווה רגע אחד של כיף בחיים שלי, תודה רבה."

הוא סורקת את האורחים כמי שרוצה לתייק ולתייג את החשובים ביניהם. אני מסתובבת כדי למלא שוב את הצלחת שלי, לפני שהיא תראה אותי.

האחים שלי התפצלו כבר ברגע שהגענו. אני רואה את נירו מפלרטט עם בחורה בלונדינית יפה על רחבת הריקודים. דנטה ניגש אל הבר, כי הוא לא ישתה שמפניה מגונדרת. סבסטיאן נעלם לגמרי – לא דבר קל כשאתה בגובה שני מטרים. אני מניחה שפגש אנשים שהוא מכיר; כולם אוהבים את סבסטיאן ויש לו חברים בכל מקום.

באשר לי, אני צריכה לעשות פיפי.

אני רואה שמשפחת גריפין דאגה לכמה תאי שירותים כימיים, שהוצבו בדיסקרטיות בחלק האחורי של החצר כשהם מוסתרים בצילייה שקופה. אבל אני לא עושה פיפי בשירותים כימיים, גם אם הם מפוארים. אני מתכוונת להשתין בשירותים של משפחת גריפין, בדיוק במקום שבו הם מניחים את הישבנים הצחורים שלהם. כך אוכל לרחרח מסביב.

הדבר מצריך תמרון, כי הכניסה לבית שורצת מאבטחים ואין לי כסף לשוחד. אבל ברגע שאני זורקת מפית בד על הכתף וגונבת מגש שננטש בידי המלצרית המייבבת, כל מה שנותר לי לעשות הוא להעמיס עליו כמה כוסות ריקות ולחמוק אל מטבח השירות.

אני מניחה את הכלים בכיור כמו עובדת קטנה וטובה וחומקת אל תוך הבית.

בחיי אלוהים, איזה בית נחמד. כלומר, אני יודעת שאנחנו אמורים להיות אויבים בנפש וכל זה, אבל אני יכולה להעריך מקום שנראה מהודר יותר מכל מה שראיתי אי פעם בתוכניות העיצוב בטלוויזיה. כולל אלה הבינלאומיות.

הוא פשוט יותר ממה שציפיתי. כולו בגוון שמנת, קירות חלקים ועץ טבעי, רהיטים נמוכים ומודרניים וגופי תאורה שנראים כמו אומנות תעשייתית.

יש הרבה אומנות מופשטת מסביב – ציורים שנראים כמו גושי צבע ופסלים שעשויים מערימות של צורות. אני לא חסרת תרבות לחלוטין. אני יודעת לזהות ציור של רותקו, או של מישהו שמצייר כמוהו. אבל אני יודעת גם שלא הייתי מצליחה לעצב בית כזה, גם לא בעוד מאה שנה וגם אם היה לי תקציב בלתי מוגבל.

עכשיו אני בהחלט שמחה שהתגנבתי לכאן לעשות פיפי.

אני מוצאת את השירותים הקרובים בהמשך המסדרון. כצפוי, זהו שיעור בשפע ומותרות – סבון לבנדר נעים, מגבות רכות ואווריריות, מים שיוצאים מהברז בטמפרטורה מושלמת, לא קרים מדי ולא חמים מדי. מי יודע, המקום כל כך גדול שיכול להיות שאני הראשונה שכף רגלה דרכה כאן. קרוב לוודאי שלכל אחד ממשפחת גריפין יש את חדר השירותים הפרטי שלו. למעשה, הם בטח משתכרים והולכים לאיבוד במבוך של הבית.

אני יודעת שכשאסיים כדאי שאחזור ישר למסיבה. נהניתי מההרפתקה הקטנה ואין טעם להתגרות במזל.

אבל בכל זאת אני מתגנבת במעלה גרם המדרגות הרחב והמפותל, אל האגף העליון.

קומת הכניסה הייתה רשמית מדי וסטרילית, כמו בית לתצוגה. אני רוצה לראות איפה האנשים האלה חיים באמת.

משמאל לגרם המדרגות אני מגלה חדר שינה שבטח שייך לנסה. הוא עדין ונשי, מלא בספרים ובבובות של חיות ובציוד אומנות. על שידת הלילה מונח יוקלילי ומתחת למיטה זרוקים כמה זוגות של נעלי סניקרס. הדבר היחידי שלא נקי וחדש הן נעלי הבלט שתלויות על ידית הדלת. הן בלויות ומרופטות, עם חורים בקצות האצבעות.

מול החדר של נסה נמצא חדר שקרוב לוודאי שייך לריונה. הוא גדול יותר ומסודר למשעי. אין כאן שום רמז לתחביב כלשהו, רק כמה ציורים בצבעי מים בסגנון אסייתי תלויים על הקירות. אני מאוכזבת שריונה לא שמרה מדפים של גביעים ישנים ומדליות. היא ללא ספק נראית הטיפוס.

מעבר לחדרי הבנות נמצא חדר ההורים. אני לא אכנס לשם. אני לא מרגישה בנוח. יש גבול שלא אחצה כשאני מרחרחת בבית של מישהו אחר.

אז אני פונה לכיוון ההפוך ומגיעה לספרייה גדולה.

זה סוג הדברים שבגללו הגעתי לכאן.

מה קוראים הגריפינים? האם אלה קלאסיקות כרוכות בעור, או שהם מעריצים בהיחבא את אן רייס? יש רק דרך אחת לגלות...

נראה שהם מעדיפים ביוגרפיות, ספרים עבי כרס על ארכיטקטורה וכן – את כל הקלאסיקות. יש להם אפילו אזור שמוקדש כולו לסופרים אירים מפורסמים מפעם, כמו ג'יימס ג'ויס, ג'ונתן סוויפט, ויליאם ייטס וג'ורג' ברנרד שו. אין ספרים של אן רייס, אבל לפחות יש להם ספרים של בראם סטוקר.

וואו, יש להם אפילו עותק חתום של הדבלינאים. לא אכפת לי מה כולם אומרים, אף אחד לא מבין את הספר המחורבן הזה. כל האירים מתלהבים ממנו, מעמידים פנים שזו יצירת מופת ספרותית, אבל אני די בטוחה שזה פשוט ג'יבריש.

פרט למדפי הספרים המשתרעים מהרצפה ועד לתקרה, הספרייה מלאה בכורסאות עור. שלוש מהן מסודרות מסביב לאח האבן.

על אף מזג האוויר החם, דולקת באח אש קטנה. היא לא מופעלת בגז, בוערים בה בולי עץ ליבנה והריח נעים. מעל האח תלוי ציור של אישה יפה ועל המדף מתחתיה מסודרים כמה חפצי נוי, ביניהם שעון כרכרה ושעון חול ובמרכז שעון כיס עתיק.

אני מרימה אותו מהמדף ומופתעת מכובד משקלו בכף ידי. המתכת חמה למגע ולא קרה כמו שאפשר לחשוב. אני לא יודעת לזהות אם הוא עשוי פליז או זהב. חוץ מזה, השרשרת עדיין מחוברת אליו, אם כי נראה שנשברה וקוצרה בחצי מאורכה המקורי. הקופסה שלו מגולפת ויש עליה הקדשה, דהויה כל כך שאני לא יכולה לקרוא מה כתוב. אני גם לא יודעת איך לפתוח אותה.

אני משחקת עם המנגנון ושומעת רעש במסדרון – קול נקישה חלושה. אני מכניסה את השעון בזריזות אל הכיס וצוללת מאחורי אחת הכורסאות הקרובות לאח.

בחור נכנס אל הספרייה. גבוה, שיער חום, בסביבות גיל שלושים, לובש חליפה מחויטת ומטופח מאוד. חתיך, אבל בצורה בוטה – הוא ידחוף אותך מסירת הצלה אם לא יהיה מספיק מקום. או אולי אפילו אם רק שכחת לצחצח שיניים.

לא פגשתי את הבחור הזה קודם, אבל אני די בטוחה שהוא קאלום גריפין, הבכור באחים למשפחת גריפין. מה שאומר שיהיה רע מאוד אם הוא יתפוס אותי בספרייה.

לרוע מזלי, נראה שהוא מתכוון להישאר פה זמן מה. הוא מתיישב על הכורסה שנמצאת כמעט מולי ומתחיל לקרוא מיילים בטלפון שלו. הוא מחזיק בידו כוס ויסקי ולוגם ממנה. אני שומעת את קוביות הקרח נוקשות על הדפנות של הכוס.

צפוף מאוד ולא נוח מאחורי הכורסה. השטיח שפרוש על רצפת העץ לא רך מספיק ואני צריכה להתקפל כמו כדור, כדי שהראש וכפות הרגליים שלי לא יציצו מהצדדים. וגם חם נורא ליד האש ואני מזיעה.

איך לעזאזל אצא מכאן?

קאלום ממשיך ללגום מהמשקה ולקרוא. ללגום ולקרוא. ללגום. לקרוא. הקול היחיד הנוסף שנשמע הוא צליל עץ הליבנה המתפצח באח.

כמה זמן הוא מתכנן לשבת כאן?

אני לא יכולה להישאר פה לנצח. האחים שלי תכף יתחילו לחפש אותי.

אני לא אוהבת להיות תקועה. אני מתחילה להזיע, מהחום ומהלחץ.

הקרח בכוס של קאלום נשמע צונן ומרענן.

אלוהים, אני רוצה לשתות ואני רוצה ללכת.

כמה מיילים הוא מקבל, לעזאזל?!

מבוהלת ועצבנית, אני מתחילה לחשוב על תוכנית. קרוב לוודאי שזו התוכנית המטופשת ביותר שהגיתי אי פעם.

אני מגששת מאחוריי ואוחזת בגדיל מהווילון. זהו גדיל עבה וזהוב, שמחובר לווילון קטיפה ירוק.

אני מושכת אותו הכי רחוק שאני יכולה, כך שאוכל לדחוף אותו אל האח, ישירות על הגחלים.

התוכנית שלי היא להצית אותו, כדי להסיח את דעתו של קאלום, וכך לחמוק מסביב לכיסא ישר אל הדלת. זו תוכנית גאונית.

אבל מכיוון שלא מדובר ברומן של ננסי דרו, זה מה שקורה באמת:

הלהבות נאחזות בגדיל כאילו היה טבול בדלק וחורכות לי את היד. אני עוזבת את הגדיל שמתנדנד בחזרה אל הווילון. הווילון נדלק כמו נייר. האש מתפשטת בן רגע אל התקרה.

התוכנית השיגה את המטרה: להסיח את דעתו של קאלום גריפין. הוא צועק וקופץ על רגליו, מפיל בדרך את הכיסא. עם זאת, הרצון לחמוק בלי שיראה אותי מתפוגג, כי אני צריכה לנטוש את מקום המחבוא שלי ולברוח בריצה מהחדר. אני לא יודעת אם קאלום ראה אותי, וגם לא אכפת לי.

אני חושבת שאני צריכה לחפש מטף כיבוי אש או מים, או משהו כזה. אני גם חושבת שכדאי שאסתלק מכאן מייד.

זה הרעיון שקוסם לי יותר – אני יורדת בטיסה במדרגות.

בתחתית גרם המדרגות אני מתנגשת במישהו וכמעט מפילה אותו. זה נירו ומאחוריו עומדת הבלונדינית היפה. השיער שלה פרוע ולנירו מרוח שפתון על הצוואר.

"אלוהים," אני אומרת. "זה שיא חדש?" אני די בטוחה שהוא הכיר אותה רק לפני שמונה שניות.

נירו מושך בכתפיו ורמז לחיוך עולה על פניו הנאות. "כנראה," הוא אומר.

עשן גולש על המעקה. קאלום גריפין צועק מהספרייה. נירו מביט למעלה בבלבול.

"מה קורה–"

"לא משנה," אני אומרת ותופסת את זרועו. "אנחנו חייבים לעוף מפה."

אני מתחילה לגרור אותו לכיוון מטבח השירות, אבל אני עצמי לא מצליחה למלא אחר עצתי שלי. אני מעיפה עוד מבט מאחורי הכתף שלי ורואה את קאלום גריפין עומד בראש גרם המדרגות, מביט בנו עם הבעה רצחנית על פניו.

אנחנו פוצחים בריצה מהירה דרך המטבח, מעיפים מגש מתאבנים ויוצאים מהדלת, בחזרה אל המדשאה.

"תמצאי את סבסטיאן ואני אחפש את דנטה," אומר נירו. הוא נוטש את הבלונדינית ובלי לומר מילה רץ ברחבי החצר.

אני רצה בכיוון ההפוך, מחפשת את אחי הצעיר והגבוה.

בתוך האחוזה, גלאֵי העשן מתחילים ליילל.

הלסי – Halsey, זמרת אמריקאית פופולרית