הקיץ האחרון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הקיץ האחרון

הקיץ האחרון

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

עמיחי יעקב שפירא

יעקב שפירא מאשדוד (בן 82, אב ל-4 וסבא רבא לנין אחד). עבד כל חייו בעבודות הנדסת תשתית. עד גיל 81 עבד בחברת תשתיות באשדוד ורק הקורונה הוציאה אותו ממעגל העבודה. "גבעת התקווה" הוא הרומן השלישי של עמיחי יעקב שפירא. שני ספריו הקודמים הם "יום הדין"  ו"מרגל רוסי". 

גם נושא המלחמות בישראל מעסיק את עמיחי ששרת במילואים עד גיל 52 – בכתיבתו הלירית. נושא  זה בא לידי ביטוי בספר שירים בשם "צרור שירים" (הוצאת אוריון). 

תקציר

טעמו של הספר הוא באהבה המיוחדת בין דוד לרבקה בת השכן בקריה הראשונה של מפרץ חיפה.
בין דוד, בנו של מורה דל אמצעים ורבקה בן קבלן מבוסס פורחת אהבה מילדותם אך לגן העדן שיצרו סביבם התגנב הנחש – בן השכן מעבר לכביש המקנא קנאה ארסית.
לדוד חלום נערות – להיות טיס, להימנות עם שליטי השחקים. הוא מצטרף יחד עם רבקה לגרעין נח"ל אבל עובר מבדקי טיס. עמו באותה גרעין נח"ל משרת עודד אשר דוד הוא מפקד בית ספר לטיסה בחיל האויר. דוד ועודד נשלפים מהנח"ל לקורס טיס. קרוב לסיום דוד המועמד לחניך מצטיין מודח בגלל מעשה נכלים של עודד. על דוד ורבקה עובר נתיב ייסורים קשה, מפרך ומעציב. דוד מוצא את עצמו נשוי לרבקה ועם תינוק אך בלי עתיד בעיירה נידחת בנגב, כפועל מחצבה הוא ניצב בתחתית הסולם.
אביו של דוד ואימו החורגת מגיעים לעיירה כדי לתמוך בבנם וברבקה. שניהם עוסקים בתורת המסתורין וידוע להם כי דרך הקשיים של בנם תמשך שנים רבות.
הזוג דוד ורבקה עובר תלאות רבות. דוד מצליח לבסוף, אחרי שנות לימוד ערב מפרכים לזכות בתואר הנדסאי וזוכה למעמד כלכלי משופר אך זוגיותו עם רבקה נפגעת ממעידות בנאמנות. הם מתגרשים אך אהבתם מדביקה אותם זה לזו. המשבר האחרון שלהם הוא שיאו של הספר עם הסיום המפתיע.

פרק ראשון

פרק ראשון

"בוא נעלה לגג" אמרה רבקה רוזובסקי לדוד סמולנסקי ביום הראשון של חופשת פורים 1950.

"בשביל המשחק ההוא"? שאל דוד ושפתו הימנית מורמת במעין חצי חיוך . רבקה הביטה בילד בן האחד עשרה הניצב מולה זקוף, חסון, שזוף, שער ראשו הבלונדי הפרוע נופל על מצח ומסווה עניים כחולות מבהיקות.

"כן, בשביל המשחק ההוא" השיבה רבקה נעלבת מעט, היא הייתה בת גילו של דוד מלאה מעט אבל חטובה, ילדה בעלת פנים יפות להפליא. עיניה היו כחולות כעיניו של דוד אבל ריסיה , בניגוד מתריס היו שחורים . בחזה כבר הנצו בליטות קטנות המרמזות על עתידה הנשי.

"אי אפשר לדחות את זה"? חצי החיוך של דוד הפך לחיוך מלא חושף שיניים גדולות מרובעות ללא פגם .

"לא, אי אפשר — אני אסביר לך למעלה" — רבקה החזיקה בזרועו של דוד כחוששת פן יחמוק . לא היה בכך צורך. דוד החליט להיעתר לה פן תפגע באמת.

בעזרת גגון הכניסה עלו לגג ונכנסו למחסן שהיה מן אוהל מרובע בפינת המעקה מכוסה בברזנט שחור. אוחסנו שם חפצים ישנים, ספרים שהתפרקו ומזרונים ישנים.

דוד התמקם על המזרן הקרוב לפתח בישיבה מזרחית ורבקה השתרעה על המזרן הפנימי נשענת על מרפקה.

"נו , עכשיו הסבירי למה לא ניתן לדחות את העניין".

"אני אסביר לך ואתה תבין בעצמך" השיבה רבקה בביטחון — וברצינות גמורה : "בנות אחרי שהן מקבלות מחזור יכולות להיכנס להריון ממשחק כזה. בטח אני אקבל עד הקיץ או בחורף שלאחריו."

"אז נמתין עד זמן קצר לפני זה", סנט בה דוד,

"חכם בלילה זה בא בלי הודעה מוקדמת. אחרי זה לא נוכל לעשות עד שנתחתן"....השיבה

רבקה.

"אני יודע שיש דרך לעקוף את זה".

"מי ימכור לילד כמוך את הדברים האלה". השיבה רבקה בקוצר רוח והמשיכה "בוא דוד לפני

שאימא שלי תתחיל לחפש אותי".

טוב התרצה דוד "אבל תורידי את קודם".

"לא נוריד ביחד"? שאלה רבקה "ככה לא נתבייש".

"בסדר בסדר רק תתחילי את להוריד ואני אתפשט ציק צי'ק ".

רבקה הסירה את חולצת הפלנל שלה הרימה את גופייתה וחשפה שני ניצני שדיים, היא

הפשילה את חצאיתה והסירה את תחתוניה .

"נו מה אתה מחכה ,? שאלה כמעט בתחינה

התאווה הציפה את דוד מכף רגל עד לראש:

פניו הסמיקו. הוא הסיר את מכנסיו עד הברכיים וגהר על רבקה .

"לא לא , תוריד את החולצה . אני רוצה להרגיש אותך".

דוד התעכב, הסיר את חולצתו מבלי לפרום את כפתוריהם "עכשיו את מרוצה"? הוא גהר עליה וחש את אצבעותיה מגששות את אברו המתקשה כדי לכוונו לביתנה.

הכניסה החלקלקה לצנעת מערומיה של רבקה גרמה לדוד עונג בל ישוער. הוא ינק את ניצני שדיה אבל רבקה הרימה את ראשו ונצמדה אליו בנשיקה שתי ידיה משתלבות מאחורי גבו ושוקיה מתערסלות סביב ירכיו.

"איזה טיפש אני, איך יכולתי לדבר על דחיית הדבר הזה"- חשב דוד הוא עשה תנועה כאומר לצאת אבל רבקה נצמדה אליו לוחשת : "תישאר, אל תצא".

את נועם מחבוקה של רבקה נשא עמו דוד כל שארית חייו ואילו היא נשאה את חווית חדירתו של דוד אליה ואת פניו עטורי הרעמה הבלונדינית באותה מידה במקביל : יופי פניו ונועם גופו נחרטו בנפשה לבלי המחק.

שמואל רוזובסקי אביה של רבקה הגיע לקרית.ח. בשנת 1933. למעשה הוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הראשון. הבית היה בנוי בצורת האות העברית "ע" . בזרוע הימנית התגורר הקבלן רוזובסקי אשתו חיה בנו הבכור גרשון ובתו הצעירה רבקה. לפני הפרק הזה בחייו היה חבר במושב בלפוריה בעמק יזרעאל יחד עם אחיו. היו לו כישורים טכניים טובים ולכן פתח מסגריה באזור התעשייה של מפרץ חיפה וקבע את מגוריו בקרית ח. בבנין שהקים השכיר את אגפי המבנה האחרים , האמצעי והשמאלי.

ביולי שנת 1941 שכר את הדירה באגף השמאלי מורה לתנ"ך בשם שלמה סמולנסקי, האיש היה מסתורי במקצת מוזר ולא נטה להתחבר לשכניו. אשתו הייתה תופרת והיה להם בן בשם דוד.

שלמה כמעט הוסמך לרב אך החסיר את פרק הלכות השחיטה בהכשרתו וכך נשאר לא מוסמך מה שפגע בכושר הפרנסה שלו. הוא הצליח לקבל משרה של מורה לתנ"ך בבית ספר חיפאי ואשתו לאה עבדה במתפרות הצבא הבריטי באזור התעשייה של מפרץ חיפה. דוד זכר כל חייו את הפרדות העצובות מאמו בבקרים בפתח גן הילדים הסמוך למגוריהם. בת השכן הקבלן, ילדה חמודה ולבבית בשם רבקה התחברה עמו למשחק והקלה עליו את הפרידות מאמו.

חיה רוזובסקי, אימה של רבקה רעייתו של הקבלן שמואל אימצה את לאה אימו של דוד , היא הבחינה כי האישה מפוחדת וסובלת ממחסור. היו שמועות מכוערות כי המורה לתנ"ך אינו חוסך נחת ידו מאשתו. אלו היו שמועות אבל מחסורה של לאה היה מוחשי מאוד. בימי שישי בבוקר , אחרי שהגברים יצאו לעבודה הייתה חיה מקישה בדלתה של לאה שלא עבדה בימי שישי

ומפצירה בה לבא לביתה "לכוס תה". היא הייתה מכבדת את לאה בנוסף "לכוס תה" גם בלחמנייה טרייה וחמה מצופת פרג ומרוחה בשכבה עבה של חמאה טרייה, בצלחת קטנה היו נתחי הרינג אדומים בשמן עם חתיכות בצל. כדי שלאה תתגבר על מבוכתה הייתה חייה מכינה לעצמה לחמנייה דומה וסועדת את ארוחת הבוקר הזו יחד עם חברתה המאומצת.

בערבים בתקופות האביב והקיץ היו הקבלן ובנו הבכור שיצא לעבוד עמו במסגרייה סועדים את ליבם במרפסת הרחבה שהייתה בין הזרוע הימנית והאמצעית של המבנה: על שולחן אשר שלדתו הייתה בנויה מצינורות מתכת הונח לוח שיש אפור חום גדול ועל משטח זה הונחו כלי האוכל .

ראשית הוגשה מנת לקרדה בשמן עם פרוסות רחבות של בצל וקלת ובה לחם לבן פרוס. במרכז על השולחן הייתה גם קערה ובה עגבניות אדומות חתוכות ומלפפונים ירוקים קלופים.

אשתו של הקבלן העמידה במרכז השולחן בקבוק שנראה לדוד מתקן פלא — היה זה כלי קבול מצויד בראש עם זרבובית וידית. כשנלחצה הידית קלח מהזרבובית זרם של מי סודה. על השולחן היה גם בקבוק תרכיז פטל שנמזג לכוסות לפני הזרמת הסודה.

"היי בוא הנה "ויסר שייגץ (גוי בלונדיני) היה הקבלן קורא לדוד — "חיה , תביאי כוס ריקה"! הוא נהג לשפוך פטל בנדיבות לכוס ולמלאה בסודה מבעבעת .

"קח, שייגץ" היה מצווה בחיוך גדול על הילד שהתקרב "רק תחזיר את הכוס".

אחרי מנת הפתיחה הונחו על השולחן צלחות חרסינה גדולות ועמוקות וסיר מרק בשר רותח ומבעבע הושם ביניהן, כל אחד מהסועדים יצק לעצמו מרק מן הסיר כפי רצונו. בקערה נפרדת הונחו ה"לוקשן" - אטריות שבושלו במים מלוחים ונערמו בצורת חצי כדור. כל סועד חפר בגוש האטריות והביא לצלחתו . הקבלן שמואל רוזובסקי היה בוזק פלפל שחור מכלי הפלפלת על האטריות שבצלחתו וחיה אשתו הייתה נזעקת כל פעם מחדש:

"יהיה לך חריף , שמואל", נהגה להעיר , בקול רם.

" מספיק אישה, את חוסכת לי בפלפל"? היה הקבלן משיב.

"גרשון, גם אתה" המשיכה חיה להתלונן בראותה את בנה הבכור הולך בעקבות אביו.

"נו, נו חיה, הנה גמרתי כבר את המרק, הגישי את הבשר אחרת אוכל לך את היד". הקבלן היה

נוהג לצחוק מלוא פיו אחרי האמירה הזו כאילו השמיע הלצה מפולפלת.

לפני הגשת המנה העיקרית הייתה חיה נוהגת לפנות את סיר המרק והצלחות ואת כלי אחסון האטריות. לפני שני הסועדים והנחו צלחות שטוחות ענקיות וסכו"ם חדש, צנצנת מלפפונים חמוצים וקערית חרדל הושמו על השולחן ואחריהם מגשי בשר ותפו"א . התפודים היו חתוכים לחצאים ובושלו זמן רק עד שהתאדו מי הבישול. חיה הייתה נוהגת להשביח אותם בבצל מטוגן מוזהב. פרוסות הבשר הוגש בכלי נפרד, שרויות ברוטב הבישול הסמיך.

"עכשיו הגענו לאוכל האמיתי". "כמה חכם הייתי שבחרתי בך "היה שמואל רוזובסקי קורא בצהלה .

" ואני חשבתי שזה היה מפני שהייתי הכי יפה" הייתה חיה מעירה בזהירות.

האוכל שלך באמת טעים אבל תני לנו לסעוד בשקט" — היה הקבלן מסיים את הדיאלוג.

דוד, בן השכנה היה מזיל ריר בראותו את הקבלן ובנו לועטים מנתחי הבשר החומים נוטפי הרוטב ומביאים אל פיהם את תפוחי האדמה המושבחים בבצל המטוגן הניחוחי. הארוחה שהוגשה בביתו הייתה תפוח אדמה שבושלו בקליפתם וחציל קלוי קצוץ שהושבח בבצל מטוגן וביצה. החציל הקצוץ הזה היה אמור לייצג את הבשר אלא שידו של המורה הצנוע שלמה סמולנסקי לא השיגה לכלכל את משפחתו בבשר כל ימי השבוע. אלא רק בשבתות. הוגש לחם שחור לא טרי. לחמניות טריות לארוחת הבוקר נעדר משולחנם של בני משפחת סמולנסקי.

אחרי גמר המנה העיקרית הייתה חיה רוזובסקי נוהגת לפנות במהירות את השולחן ולהגיש מפירות העונה על צלחות קטנות ועם סכו"ם גמדי. שמואל היה קולף את הפרי במיומנות וגרשון בנו מחקה אותו בכישרון לא מבוטל.

בגמר הפרי היה הקבלן מתחיל לשוטט בעיניו אל מחוץ למרפסת ותר אחרי שכנו שלמה סמולנסקי. כאילו במקרה היה השכן יוצא לטיול ערבית לאורך המדרכה שממול המרפסת והקבלן היה קורא בקול גדול :

"מיסטר סמולנסקי לאן אתה הולך ? שב איתי לכוס תה"!

גרשון בנו הבכור של הקבלן היה זה שעליו הייתה מוטלת משימת הבאת המיחם הרותח. בזהירות , משתמש במגבת מטבח כדי לבודד את כפות ידיו מן החום היה נושא את המיכל הלוהט לשולחן. לאחר הנחת המיחם הייתה אמו חיה מניחה את קומקום תמצית התה המוכסף וקערית הסוכר.

שלמה סמולנסקי נהג להתיישב לשמאלו של הקבלן בפינת השולחן ולקרב אליו כוס מצוידת בכפית ומונחת על תחתית זכוכית קטנה. הקבלן היה מרים את קומקום התמצית ומוזג מגובה רב מהדרוש את הנוזל החום אדמדם.

"אני יודע, שלמה , אתה אוהב תה אמיתי עם הרבה תמצית" היה הקבלן נוהג להכריז ומסיע את הכוס על תחתית אל מתחת לברז המיחם . גרשון היה פותח את הברז הקטן ומים רותחים מעלי אדים היו מפכפכים מטה.

"מיסטר סמולנקי, אתה מקבל את התה אפילו לפני" היה הקבלן מגחך, מכין כוס לעצמו ולוגם לגימה גדולה,.

"ממש מחייה מתים"! היה נוהג להכריז ואז פונה לשכנו "נו מיסטר סמולנסקי, מה אתה אומר על החדשות".

"החדשות" הא כל האירועים שהתרחשו בשנים ההן בעת מלחמת העולם, החדשות מן החזית הרוסית בעיקר. בתקופות הבאות — חדשות הפלישה לאירופה גלויים ממחנות המוות , נפילת ברלין ואחרי כן ההעפלה, החלטת האום בכ"ט בנובמבר, המאורעות , מלחמת השחרור והקמת המדינה ולאחריהם הקיצוב והצנע, הכל נדון על שולחן השיש באותה מרפסת.

הקבלן שמואל רוזובסקי היה נוהג תמיד לשאול בסוף תיאור ההתרחשות הנדונה:

"נו, מיסטר סמולנסקי, מה לפי דעתך יעשה...(סטאלין, היטלר, צרצי'ל , רוזבלט, אטלי, בגין, בן גוריון) והמורה לתנ"ך היה נותן לו תחזית. זה לו היה נבוי היות ושלמה סמולנסקי נזהר מאוד שלא להיגרר לתחום ההוא למרות ואולי בגלל עיסוקו בתחום המסתורין. הניתוח שלו הסתמך על תכונות אישיות של הדמויות המדוברות ככל שנודעו באמצעי התקשורת וכפי שהבין מניתוחיו שלו את מה שהתפרסם.

התוצאה הייתה שבכל המקרים התחזית שצייר בפני הקבלן הוכחה כנכונה תקופה הקצרה אחרי שנאמרו הדברים . כך היה לפני קרב סטלינגרד כאשר אמר באזני הקבלן כי לבטח הרוסים "מכינים משהו גדול", היה זה אחרי הנאום שבו הבטיח סטאלין לבני עמו כי " עוד ירונן וירועע בחוצותינו".

כך היה כאשר צפה את התאבדות היטלר, את מסך הברזל שהוריד סטאלין על מזרח אירופה . כך היה כאשר צפה שבריטניה תבלום בקשיחות את שרידי השואה המנסים להגיע לארץ ישראל. הוא תאר את בוין שר החוץ הבריטי ממש כהמן וטעו כי ראש ממשלת בריטניה מר אטלי שבוי בידי שר החוץ האנטישמי שלו. הוא צפה את החלטת האום מעשרים ותשע בנובמבר 47 וכן את נחרצותו של בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל וכי הדבר אכן יקום ויהיה.

מהסיבות האלה היה הקבלן שמואל רוזובסקי מעריך מאוד את תבונתו וחוכמתו של המורה לתנ"ך שלמה סמולנסקי אך בתום כל מפגש היה מסיים:

"אכן שכני היקר מיסטר סמולנסקי הנך אדם חכם מכל מי שאני מכיר , אילו הייתה בך התבונה הזו לגבי ענייני כסף - היית עובר אותי ומשאירני מאחור"...

בכל מהלך הערבים בהם התקיימו השיחות האלה הייתה לאה, אשתו של שלמה סמולנסקי נשארת בביתם ורק חיה, אשת הקבלן היא שחשבה עליה והייתה יוצאת חרש לקרא לה למרפסת. לאה הייתה באה ובלי לומר מילה מתיישבת בקצה השני של השולחן, קרוב ככל האפשר לחיה ומתכבדת בכוס תה ופרוסת עוגה. חיה הייתה מחליפה מילים עמה כמעט בלחש כדי לא למשוך תשומת לב הגברים המשוחחים בקול רם.

בכל אותם ערבים היה דוד עסוק במשחק עם רבקה אבל עיני שני הילדים ראו הכל ונפשותיהם קלטו גם את מה שלא נאמר.

בסוף שנת 1949 לקתה לאה, אשתו של שלמה סמולנסקי במחלה ממארת , מזה זמן רב הייתה בריאותה מעורערת. היא רזתה הרבה ונחלשה מאוד. הבעיה הייתה שהאבחון נעשה באחור, בחודש דצמבר בחג החנוכה העברי הלכה לאה לעולמה.

בחודשי החורף הקרים נהג הקבלן לסעוד בביתו ולא במרפסת . ביום פטירת לאה לאחר תום האוכל אמר לאשתו — "אלך לראות את מיסטר סמולנסקי, לשאול מה שלום אשתו" חיה הנהנה בראשה.

כאשר יצא הקבלן אל המרפסת נכנס שלמה סמולנסקי אל החצר דרך הפשפש הקטן, פניו היו כאפר.

"מה שלום לאה". קרא הקבלן בלא הקדמה.

המורה לא ענה ורק התקרב אל הקבלן חרש. הוא הניח את ידו על כתפו של שמואל רוזובסקי והפטיר חרש: "אין יותר לאה. לאה נפטרה" — שלמה הליט את פניו בידיו והתייפח חרש, הקבלן חבק אותו וטפח על גבו בלי אומר ודברים.

חיה בנה גרשון ובתה רבקה יצאו אל המרפסת וצפו בשלמה סמולנסקי המתייפח בזרועות שמואל רוזובסקי. הם הבינו ... וחיה פתחה בזעקות שבר.

דוד שהכין את החנוכייה להדלקת הנרות יצא גם הוא ובראותו את המחזה הבין: אין לו יותר אימא. הוא לא פרץ בבכי : כדור של עצב עמד בגרונו אך לא נמס, נשאר קשה ומלובן. רבקה הבוכייה חיבקה אותו ובדמעות על לחייה לחשה "מסכן שלי מסכן שלי" דוד לטף אותה נושם את ניחוח שערה וריח עורה. מן הצד ניתן היה לחשוב שדוד הוא המנחם ורבקה המתאבלת.

אכן, החנוכה ההיא הייתה עגומה, יבבותיה של חיה חתכו את האוויר דצמבר המקפיא , בלוויה השתתפו כל השכנים וכן חברתה של לאה מפולין שהתגוררה בקריית שמואל הסמוכה . אביו של דוד, שלמה סמולנסקי השמיע הספד - הוא דיבר על המחלה כשלוחתם של הנאצים שהגיעה לכאן להשלים את משימתם.

דוד היה עצוב מכדי לנתח את משמעות ההספד של אביו וגם צעיר מדי לכך. קול רגבי העפר על אבני הגולל של הקבר הביא אותו כמעט לגעות בבכי אך הוא התאזר כוח והתאפק. הדבר המחיש לו כי אכן אמו מתה, איננה ולא תחזור. העצב היה נורא מנשוא. האימא שהחזיקה אותו בזרועותיה, ניחמה אותו, שרה לו שירי ערש, דאגה לו באהבה רבה. האימא הזו איננה.

שבעת ימי האבל היו ארוכים מידי עבור דוד , הוא שמח לחזור לבית הספר ולהתנתק מן האווירה.

שלמה סמולנסקי לא המתין: עוד לא עברו שלשה חודשים מפטירתה של לאה והאיש הביא אישה אחרת לביתם: אחת בשם אנה קירוב. השכנים ודיירי הרחוב ריכלו עד לעייפה על התנהגותו זו של האיש אבל חיה אשת הקבלן הייתה מהסה את כולם בזעף .

"יש לו ילד בבית, ילד בגילה של רבקה שלי, מי יטפל בו יכבס לו יכין את ארוחותיו"? לבסוף ש"ככה הרכילות כפי שהחלה.

אנה קירוב הייתה טיפוס שונה לחלוטין : היא לא הייתה יפה אך בהחלט מטופחת . היו לה פנים מלבניות ושפתיים דקות. עיניה היו שחורות בניגוד לעיניה הכחולות הנפלאות של לאה אמו של דוד. היה לה גוף מלא אך ישבן צנוע וקרסוליים נאות. מה שבלט בה במיוחד זה אופייה החזק. בניגוד ללאה הייתה זו היא , אנה קירוב, אשר שלטה בבית. די היה שתעיף מבט בשלמה והלה היה נכנע לה.

עם דוד לא התעמתה אנה: היא מזערה את המגע עמו להכרחי ביותר ונתנה לילד להתנהל לפי רוחו בראותה שאין בו זדון ורוע.

בשעותיה הפנויות הייתה עוסקת בחכמת היד והכתב- כירומנטיקה וגרפולוגיה וכן באסטרולוגיה. אנשים אשר שמעו את שמעה היו מכתתים את רגליהם, באים ממרחקים ומבקשים שתנתח את חייהם לפי החריצים בכף ידם ולפי כתבם. היא גם גבתה תשלום עבור שירותים אלה ובכך איזנה במקצת את תקציבו הדל של המורה לתנ"ך.

בסוף השנה שאחרי כן סיפרה רבקה לדוד כי קבלה את המחזור לראשונה. הוא גיחך בחצי פה. רבקה הניחה יד על לחייו ואמרה:

"אבל בסוף תתחתן איתי , נכון"?

דוד הנהן בראשו עדיין מחייך.

"ברצינות? תשבע "!

בהמשיכו לחייך אמר דוד: "אני נשבע" וזכה על כך בנשיקה מרבקה. "טוב שנשבעתי" הרהר בעונג.

עודד, בן השכן ממול היה בן כתתה של רבקה. דוד ככל שהיה קשור בכל נימי נפשו לרבקה בת הקבלן לא נמנה עם תלמידי כתתה. הוא למד בבית ספר בקרית מ. הדבר היה בגלל ביקורתו של אביו על הסוציאליזם ויותר מזה התנגדותו של אביו למשטר שהנהיגה מפא"י בראשותו של דוד בן גוריון שהפך עם הקמת המדינה לראש ממשלתה הראשון. המורה לתנ"ך רשם את בנו לסניף בית הספר הראלי בקרית מ. שלשה ק"מ מביתו.

בקרית ח. היה בית הספר מכונה בשם היומרני "בית החינוך לילדי העובדים". במושג ילדי העובדים נכללו בת הקבלן ועודד, בן השכן ממול . אביו של אותו עודד היה מאיר, מבכירי המנהלים בחרושת ההסתדרות. כאחראי על תשלובת המתכת הגדולה במפרץ היה אחד משלשת האנשים ברחוב א. שלרשותם עמד רכב פרטי. מלבד הקבלן ומאיר, אותו מנהל הסתדרותי חנה עוד רכב , השלישי במספר ליד מגרשו של שריג ("החבר שריג") מנהל החשבונות של התשלובת אותה ניהל מאיר, אביו של עודד. קריית ח. "כונתה בשם "קריית פועלים" , הקבלן רוזובסקי , מנהל התשלובת "החבר בן צבי" ומנהל החשבונות שריג לא בדיוק התאימו להגדרות הקריה, בית הספר ומעמד הפועלים אבל כך זה היה וכך חיו האנשים עם זה.

היות ודוד נעדר מבית ספרה ומכיתתה של רבקה ניסה עודד להתקרב לילדה באין מפריע והדבר הציק לה מאוד. אחרי הצהריים של סוף חופשת הפסח יצאה קבוצת נערים כבני שתים עשרה לשחק במרחב הפנוי שבין הבית האחרון ברחוב לבין אתר המוסד החינוכי לילדי העובדים.

עודד התקרב לרבקה, על שפתו הדקות והארוכות שהקנו לו את הכינוי "לטאה" היה חיוך דק מן הדקים.

"יש לך כבר ציצים" סנט ברבקה ושלח ידו לגעת. רבקה הסיטה את ידו בקוצר רוח אך הוא שב וניסה . מכה חזקה על זרועו הסיטה את ידו — דוד התערב .

"עזוב את רבקה" קרא בזעם.

עודד הופתע מעט אך מיד התעשת:

"מי אתה שתגיד לי מה לעשות"? התייצב מולו נכון לקרב .

"לא ענייניך, אל תציק לה" שנה דוד בקוצר רק והדף את עודד זה האחרון לא איבד את

עשתונותיו הוא היה גבוה במקצת מדוד אך דוד היה מוצק ושרירי ממנו.

"באמת, נראה אותך אומר לי עכשיו מה לעשות" — עודד הערמומי דרך על בוהן רגלו של דוד

ודחף אותו לאחרו. התמרון הזה הפיל את דוד ארצה ומיד עט עודד על הנופל והפליא בו מכותיו.

בנו של מנהל החשבונות שמעון שהיה כבר בן שלוש עשרה מינה את עצמו לשופט הקרב .

"די, אתה צריך להפסיק, לשאול אם דוד נכנע ורק אחרי זה מותר לך להמשיך" השמיע בטון ענייני ויבש, כיאה לשופט שאינו מצדד במישהו בין הנצים.

"נכנע" ? שאל עודד בקוצר רוח.

דוד לא נכנע וכך חזר הדבר שלוש פעמים- עודד היה חדל ממהלומותיו שואל את דוד וכשהתשובה הייתה שלילית חידש את מהלומותיו.

בפעם השלישית בניגוד למצופה קם דוד, הפך את עודד על גבו וחבט בו עד שהלה צרח. משולש קטן מאחת משיניו הקדמיות נשבר. הוא קרא: "נכנע! נכנע"!

"זהו , אז עכשיו אתה לא מתקרב לרבקה"!

עודד לא השיב , דוד התקרב לרבקה וזו חיבקה אותו בחום.

הקרובים לעודד המוכה שמעו אותו מסנן חרש בין שיניו את הכינוי:

"זונה"!

מאז אותו יום, כאשר עודד היה מנסה להציק לרבקה היא מצאה דרך להרחיק אותו:

"תתרחק ממני, דוד ישבור לך גם את השן השנייה"!

בשנות בית הספר התיכון שלו התוודע דוד לשני ספרים שגיבוריהם היו טייסים: אחד בשם "הטייס הקיטע" המספר על לוחם אוויר שרגליו נקטעו עת הופל ממטוסו והוא מתעקש - ומצליח לשוב ולהיות טייס קרב . השני עסק בדוגלס באדר, טייס הקרב הבריטי המהולל שרגליו נקטעו בתאונה אווירית לפני מלחת העולם ובזכות מאבק אישי בלתי מתפשר הוצב כטייס קרב ואף עלה בידו לחולל גדולות ונצורות בקרב על בריטניה.

דוד לא סיפר על נטייתו לטייס לאיש, אף לא לאביו. לרבקה, ולה בלבד גילה את כוונתו להימנות עם חניכי קורס הטייס של חיל האוויר הישראלי ולהיות טייס.

בשנותיו של דוד בבית הספר התיכון נכנסה ישראל לתקופה הנקראת עידן "פעולות התגמול": מתיישבים, נוסעים וסתם אזרחים נרצחו ע"י חבלנים מארגוני טרור ויחידה של לוחמי צנחנים הכתה במתחמים צבאיים של המדינות הגובלות עם ישראל. הדבר נעשה כדי לאותת לשליטי אותן מדינות שאנו רואים בהן אחראיות לפעולות טרור היוצאות משטחיהן.

הנוער הישראלי של אותן השנים ראה באדומי הכומתות את סמל הגבורה והייתה יוקרה רבה להימנות עם לוחמי הצנחנים, יוקרה שאף עברה את זו של הטייסים. בשנת שלפני מלחמת סיני לא היה חיל האוויר מעורב בפעולות שהיו אמורות להעלות את יוקרתו.

בשנת הלימודים האחרונה של רבקה ודוד התארגן גרעין נח"ל בשם "חרמש" מתלמידי קריית ח. ותיכון בחיפה . מעבר לעניין האידיאולוגי שאמור היה להיות הגורם — המניע האמיתי של התיכוניסטים הצעירים היה חברתי — אתה משרת עם חברך לכיתה ולשכונה. מעבר לכך היה דבר נוסף — מעבר לאימון הרגלים הבסיסי נועדו חיילי הנח"ל לעבור אימון מתקדם כחיילי צנחנים במסגרת מה שנקרא ,הנח"ל המוצנ"ח . השילוב הזה היה נוסחה מנצחת עבור תלמידי התיכון כי ליתרון החברתי נוספה ההילה של אדומי הכומתות.

רבקה הצטרפה למסגרת גרעין "חרמש" ודוד בעקבותיה. לא, הוא לא זנח את חלום הטייס, היו לו סיבות להאמין שיצליח במבחני המיון והוא ידע כי זימון לקורס טייס שולף חייל מכל מקום שימצא.

עודד הצטרף גם הוא לגרעין "חרמש" אך בהשפעת דודו, אחי אמו שהיה קצין בכיר וטייס חיל האוויר התכונן בסתר להצטרף לקורס הטייס.

כך אירע שידיד נפשה ואהובה של רבקה ויריבו המקנא התכוננו לצעוד באותו מסלול.

הלימודים העסיקו את דוד ורבקה ונטלו את רוב זמנם, רבקה לא ניסתה להצטיין אך בהתאם לאופייה בקשה "להיות בסדר" ופירוש הדבר לא לפגר ולא להיות נכשלת ואז כמתוך שלא לשמה באה לשמה . דוד בפירוש בקש להצטיין כי היה תחרותי באופיו. הוא בהחלט לא היה "יורם" של למדנות אבל "הזיע" . במקביל הצטיין מבחינה גופנית והיה רץ מהיר קופץ טוב למרחק ומתבלט בכל המקרים שבהם שיחקו בני המחזור שלו בכדורגל , כדורסל וכיוצא בהם. בלט בו במקביל דבר נוסף: הוא לא היה רברבן והתייחס ליריבים במשחק בכבוד. היה בו פן של אצילות ובכל מעמד בו הופיע בלט מיד. הייתה בו מעין כריזמה שמשכה אליו אנשים — ובנות.

רבקה זיהתה את המאפיינים הללו באישיותו אבל אהבתה אליו החלה הרבה לפני כן, היא אהבה אותו גם כי יפי תארו משך אותה אבל התנהגותו ואישיותו חיזקו אהבה זו. בתקופת הלימודים בבית הספר התיכון חדרה לאט לאט להכרתה העובדה כי היא ודוד בני זוג. העובדה שדוד למד במוסד לימודי אחר הפריעה לה אך גם חזקה את נחישותה להחזיק באהבה זו.

ודוד — הוא נמשך ליופייה המשכר לתואם המושלם של אברי גופה לפניה המעוצבות להפליא לאישיותה הלבבית, לטוב הלב והאכפתיות שלה ומעל לכל ליישרה שלה.

שניהם לא חשו כי ככל שהתבגרו האהבה בניהם הייתה חזקה מהם.

למרות אהבה זו ואולי דווקא בגללה לא הגיעו למצב של קיום יחסים, הם נהגו להתגפף כשהיו לבדם אבל לא הגיעו להתייחדות ממש, רבקה נזהרה ודוד נשמר מלפגוע בה.

בחופשת הקיץ שבין ה"שביעית" ל"שמינית" במוצאי שבת הראשון לפגרה נועדו דוד ורבקה לצאת לסרט, כוונתם הייתה להגיע רכובים על אופניהם, לפני שהחלו במסע ביקשה רבקה שלא ימהר לפניה וישאירנה מאחור.

"אל דאגה סעי את ראשונה".

"לא אתה תהיה ראשון- אבל סע לאט כדי שלא אאבד אותך".

דוד התבונן בפניה היפות בצווארה הלבן והחלק בחזה הגבוה והמלא המפעם עם נשימותיהם

ועלה בו רצון לחפון אותה בזרועותיו , הוא לחש על אוזנה:

"אולי ניסע לשפת הים במקום לסרט".

"מה איתך דוד, אנו לבושים ליציאה ולא לשפת הים".

"אולי אני רוצה לתת לך חיבוק". שאל בחיוך מתגרה.

"ומה נגיד להורים"? שאלה רבקה — מה נגיד אם ישאלו על הסרט".

"נגיד שהסרט היה יפה ושאנו עייפים והולכים לישון ומחר נשאל את החברים על תוכן הסרט".

"מנוול" אמרה רבקה בחיוך ודוד עלה על אופניו והחל לדווש, רבקה בעקבותיו.

בקצה הרחוב פנה דוד שמאלה , לכיוון הים ולא ימינה בכיוון הדרך לאולם "בית העם" בו אמור היה הסרט שאליו התייחסו להיות מוקרן.

שפת הים הייתה שוממת כמעט לגמרי למעט זוגות בודדים של רוחצי לילה. הם בחרו בסככה המרוחקת ביותר. הם השעינו את כל רכבם על אחד מעמודי הסככה, רבקה התיישבה ישיבה מזרחית וטפחה על המחצלת .

"בוא , שב, - אבל דוד לא התיישב אלא עמד על ברכיו ואחז בכתפיה , הוא קרב אליה את ראשו ושפתיו בקשו את שפתיה. היא נענתה לו כורכת את זרועותיה מעל ערפו, לאט לאט הביא אותה דוד למצב של שכיבה על הגב והחל לפתח את שמלתה.

"מה אתה עושה, השתגעת יראו"?

אף אחד לא יראה ומי שיפריע — אשבור את כל עצמותיו" אמר דוד הוא פרם את כפתורי שמלתה ורבקה הסירה את חזייתה בעצמה.

הוא שקע את ראשו בין שדיה נושם את ריח עורה הבשום ונשק לפטמותיה, אחרי גן גישש ידו לעבר תחתוניה , רבקה עצרה בעדו.

"דוד — לא זה מסוכן. אני עלולה להסתבך".

"אני אזהר".

"אתה יכול"?

"ברור"

רבקה הסירה את תחתוניה בעצמה ובטרם חדר אליה הניחה את אצבעות ידיה הימנית על פיו.

"בזהירות דוד את מבטיח"?

"מבטיח"

הם חוו עדנים שלא יתוארו מן האיחוד של גופותיהם שפתותיהם נצמדו כפי שנצמדו גופיהם.

כאשר חש דוד ברגע השיא המתקרב יצא ממנה ופרק את אונו בתוך תחתוניה, רבקה שוב נשקה אותו ולחשה: "תודה , דוד".

הם התייחדו עוד פעמיים ושוחחו אחרי כן על כל אותם דברים שאוהבים ידברו בדיבור חרישי ומלא רמיזות המובנות רק להם.

כאשר דוד חזר לביתו היו אביו ואנה עדין ישובים בסלון, ערים, הוא ברך אותם במנוד ראש.

"איך היה הסרט" שאלה אנה.

"יפה, אני הולך להתקלח".

אצל רבקה התנהלו העניינים אחרת , כאשר חזרה אביה היה כבר במיטתו מעיין בעיתון של שבת אבל אמה הייתה במטבח.

"איך היה הסרט"?

"יפה, אני הולכת להתקלח"

"מה יש לך להתקלח, היית בסרט בסך הכל".

"אימא"!

רבקה ניערה את שמלתה מגרגרי החול שדבקו בה על המחצלת וכבסה את תחתוניה המוכתמים בכיור , אחר כך התקלחה וחפפה היטב את שערותיה.

האור דלק עדין בחדר השינה של הוריה כאשר יצאה מן המקלחת. היה עליה לתלות את תחתוניה לייבוש והיא עשתה זאת על מתלה הכביסה הקטן של מרפסת חדר הרחצה, מברכת את אביה שהתקין אותו וחסך ממנה את הצורך לצאת למתלה הכביסה הגדול בחצר,

חיה, אימה של רבקה זיהתה את חריקת דלת היציאה למרפסת המקלחת אבל לא אמרה דבר.

למחרת — אחרי שבעלה שמואל ובנה גרשון יצאו לעבודה נפנתה לבתה. היא המתינה במטבח עד שזו תקום, מששמעה את פכפוך המים בכיור חדר הרחצה והבינה שבתה תכנס למטבח בהקדם.

"בוקר טוב אימא".

"בוקר טוב לך בתי, הנה ארוחת הבוקר שלך מוכנה". חיה הצביעה על שני חצאי הלחמנייה הפרושים לאורך ומרוחים בשכבה עבה של חמאה ועל כוס התה שליד שנמזג זה עתה "את רוצה גם ביצייה"? שאלה.

"לא , אין צורך".

בתה רבקה נראתה רגועה ושלווה, חיה הביטה בה בעניים חודרות.

"הכל בסדר רבקה"?

"כן הכל בסדר" השיבה רבקה בתימהון "אפשר לקבל קצת מרקחת"?

"כן, בתי סליחה, שכחתי".

"לא נורא" השיבה רבקה נוטלת בכפית מהמרקחת שבכלי אל הלחמנייה,

אבל חיה עדיין לא סיימה:

"אמרי לי בתי למה התחתונים שלך תלויים על החבל"?

רבקה פסקה בבת אחת מן האוכל:

"אימא"! קראה במחאה.

"דוד הוא בחור טוב אבל אני לא רוצה שתסתבכי".

"אימא , הכל בסדר , אין לך מה לפחד" הצהירה רבקה בביטחון מוחלט אך גם בכעס מה על

הערותיה של אימה.

"בסדר, בסדר" השיבה האם, בטחונה של ביתה אושש את בטחונה היא שהכל בסדר אך היא

לא יכלה להימנע מלהוסיף:

"הכל בסדר כן, אבל את כבר לא נערה. היזהרי בתי , כל העולם יכול להתמוטט לך על הראש".

לא יכלה האם לשער כי העולם עמד אומנם להתמוטט על ראש בתה אך לא מן הסיבה שממנה

חששה.

שנת 1956 הגיעה ועבור דוד ורבקה הייתה זו שנת הכתה ה"שמינית" והבגרויות. לדוד טמנה שנה זו גם הבטחה : מתי שהוא בסופה של השנה יימנה על חניכיו של קורס הטייס.

אחרי בחינה הבגרות האחרונה , כשחזר דוד רכוב על אופניו מבית הספר בקש לראות את רבקה אך היא ואימה נעדרו: הבית היה סגור היות והאב ובנו היו בעבודה, יותר מאוחר נזכר כי רבקה אמרה לו משהו על קניית שמלה למסיבת הסיום. הוא השתרע על המיטה, זרועותיו שלובות סביב ערפו, מהרהר. הוא חשב על אמו המתה ועד כמה הייתה שמחה לראות את היום בו סיים את לימודיו התיכוניים. היו בו רגשי נוחם על כך שכאילו לא התאבל עליה מספיק, לא הצטער עליה די ולא חש בחסרונה. כאשר חשב על אמו נזכר מיד ברבקה הרחומה המנחמת והמחבקת. הוא הבין שקיומה של רבקה לידו ריכך את יציאתה של אמו מחייו וחש כי הוא חייב לה חוב שלעולם לא יוכל לפרוע.

אנה קירוב אמו המאמצת הציצה לחדרו ושאלה אם ירצה לסעוד את ליבו, הוא השיב בחיוב והוגש לו מרק השעועית הנצחי שהייתה אנה נוהגת לבשל. זה היה אחד משני המרקים היחידים שבשלה אנה: מרק השעועית ומרק סלק אדום ממנו לא טעם דוד מעולם. המרק הוגש בלוויית פרוסת לחם שחור עבה. אחריו הוגשו קציצות פילה דג מטוגנות בלווי סלט חסה, השתייה אשר לוותה את הארוחה הייתה מים מצוננים מן המקרר והקינוח היה תפוז או תפוח עץ. זו הייתה ארוחה צנועה- אנה לא העלתה בדעתה להתחרות במעדני שולחן הקבלן השכן, כעקרון הייתה ארוחה מעין זו בריאה והשביעה את דוד.

הוא הבין שלא למעדני שולחן הקבלן הוא מתגעגע אלא לנוכחותה של בת הקבלן רבקה.

באותו הערב ביקר הקבלן שמואל רוזובסקי אצל משפחת סמולנסקי עם בנו גרשון. הוא בא על מנת לקבל מ"מבעלת האוב" כפי שכנה אותה ברוסית באוזני שלמה סמולנסקי בן זוגה.

אנה עשתה כמבוקשו בחנה ארוכות את החריצים בכף ידו הימנית ואחר כך השמאלית , רשמה במחברת רשימות קצרות בכתב יד זעיר ופניני, אחר כך הביטה במפה אסטרולוגית צבעונית גדולה, שאלה לתאריך הולדתו ונעזרה בסרגל, מד זווית ומחוגה.

בחינת החריצים בכפות ידיו של הקבלן נעשתה בעזרת זכוכית מגדלת בעלת ידית שחורה מה שהרשים מאוד את האיש .

"ראה מיסטר סמולנסקי: אנה רואה בעזרת המגדלת את הסימנים שאנו לא יכולים לראות"....

"ואם הייתה רואה היית ממש מבין" הגיבה אנה קירוב בקרירות ובפסקנות מבלי לחייך.

"אמזונקה, זוגתך" הפטיר הקבלן. (אמזונה — לוחמת אישה מן המיתולוגית היוונית)

"אם תמשיך לדבר אאפיל את מזלך" אמרה אנה קירוב וגרשון שנבהל אמר בתחינה "אבא"!

לבסוף הניחה אנה את כלי העזר מידה והניחה את שתי ידיו הפרוסות על השולחן והכריזה:

"מר רוזובסקי , הסר כל דאגה מליבך — אני רואה רק הצלחות".

הקבלן חייך מאושר הסיר את משקפיו וניגב אותן בהתרגשות.

"באמת גברת קירוב באמת . את יכולה לפרט"?

אנה קירוב הסבירה במקצועיות ובסבלנות את הצלחותיו הצפויות של הקבלן בתחום העסקי והכספי ועצמותיו פרחו כדשא.

שלמה סמולנסקי חייך גם הוא למרות שהתמצא היטב בתחומים בהם עסקה זוגתו הבין בחושו הדק כי עליו לתת לה את הבמה.

גרשון בנו של הקבלן התלהב גם הוא הושיט את ידו על השולחן והניחה מול אמו החורגת של דוד:

"גברת אנה — עכשיו תביטי ביד שלי"....

"את תסתכלי רק אם תהיה לו אישה, אם העסקים שלי יצליחו כמו שאת אומרת גם לו יהיה

כסף".

המורה שלמה סמולנסקי גיחך לשמע הדברים, אנה הביטה קצרות בידיו של גרשון ואחר כך

פסקה:

"הסר דאגה מלבך מר רוזובסקי — אני רואה אישה וגם ילדים".

הקבלן הוציא את ארנקו ושלף שטר של עשר לא"י — סכום המקביל למאתיים שקל של ימינו.

"גברת קירוב באמת תודה".

דוד ורבקה היו בחדרו של דוד בזמן הביקור של הקבלן הם שוחחו על חוויות הבחינות האחרונות אחרי כן שאל דוד את רבקה אם תוכל להזמין אותו למסיבת הסיום בבית ספרה ורבקה השיבה שנראה לה כי הדבר אפשרי.

קריאות הצהלה של הקבלן הביאו את שניהם אל הסלון של משפחת סמולנסקי. הם שמעו את אנה אומרת "אני רואה אישה וגם ילדים".

אחרי שהעניק את שטר הכסף לאנה קירוב קם הקבלן ואמר:

"מיסטר סמולנסקי - זוגתך היא אוצר ממש"!

"אתה היית מצליח בלעדי, אני רק דיברתי" אמרה אנה בשקט.

"לא חשוב" אמר הקבלן "תמיד טוב לשמוע בשורות טובות, בוא גרשון נספר לאימא שלך מה שמענו הערב".

רבקה יצאה עם אביה ואחיה . דוד, שמעולם לא עלה בדעתו לבקש מאנה לצפות את עתידו הושיט לה את ידו.

"נו אם צפית את עתידו של הקבלן אולי תצפי גם בעתיד שלי"...

גם אביו וגם אנה הופתעו מפנייתו של דוד, אנה המתינה מעט כחוככת בדעת ואחר נטלה את

ידו, היא בחנה אותה ואחרי זמן מעט גם נטלה את זכוכית המגדלת . פניה הרצינו והיא חזרה מידו הימנית לשמאלית שלש פעמים , לבסוף הניחה את המגדלת מידה והפטירה.

"אתה יכול לקחת את ידיך".

דוד השיב את ידיו והמתין לדברים שלפי הבנתו אנה הייתה אמורה להגיד על עתידו.

אחרי שאנה לא דברה, דבר אמר דוד כאילו בבדיחות הדעת:

"נו , מה — אין לי עתיד".

שלמה סמולנסקי נזעק: דוד !

"בחור צעיר" נשמע לפתע קולה של אנה קירוב — "אתה מוצלח, אתה צעיר, יש לך אנרגיות מה

עוד יש לומר"? — ניכר היה שאנה מנסה יותר לא להגיד מאשר להגיד.

"אבל בעצם לא אמרת לי כלום" אמר דוד המאוכזב.

"מה אתה רוצה אין לך עסקים שאני יכולה לבחון אם יצליחו ואם לא".

דוד רצה לשאול "האם אצליח בקורס טייס" אך הבין שזו שאלה מופרכת לגמרי למי שקוראת בכתב היד וניסה להעלות במחשבתו ניסוח מתאים יותר:

"האם אצליח במה שאני רוצה" שאל כמעט בייאוש.

אנה הביטה במבט חודר —

"יש לך התמודדות ארוכה: בסוף תצליח". הפטירה לבסוף משחררת את המילים בכוח.

"מה זה התמודדות ארוכה שנה, שנה וחצי"? הקשה דוד המתוסכל , הוא חשב על משך תקופת

קורס הטייס.

"תחשוב על שלושים שנה" השיבה אנה.

"שלושים שנה! זה יותר מהתקופה שאני חי"...

אנה לא השיבה ודוד הביט באביו כמבקש סיוע, האב אמר רק :

"בני, כל החיים לפניך", הדברים נאמרו כמעט בתחינה. באותו לילה לא הצליח דוד להירדם. הוא שמע לחישות מחדר השינה של הוריו — אך הן היו ברוסית.

מסיבות הסיום הכיתתיות של דוד ורבקה נערכו במסגרת בית הספר והוזמנו אליהן ההורים. לאחר מכן נערכו המסיבות הפרטיות של התלמידים בלא המורים וההורים. לכן לא היה דוד נוכח בחגיגת סיום השמינית של רבקה מה גם שנערכה באותו תאריך שבו נחוגה המסיבה של כתתו בבית ספרו. רבקה ספרה לו שבטקס בבית הספר נוכח בנוסף להוריו של עודד בן כיתתה גם דודו אחי אביו שהיה טייס וקצין בכיר בחיל האוויר.

"הנוכחות הזו היא פרי מוחו של העודד הזה" חשב דוד כאשר שמע מרבקה על הדבר אך היא הוסיפה וספרה כי הדוד נשא נאום קצר אחרי מנהל ה"מוסד החינוכי" המסיימים עומדים בפני שלב חשוב בחייהם, שלב השירות הצבאי וכי בן אחיו עודד יבצע את השלב הזה כטייס לאחר שיוכשר בקורס הנחשב ביותר בצה"ל בבית הספר לטיסה של חיל האוויר.

"אין לי ספק כי עודד אחי יסיים את הקורס בהצלחה ויצטרף כמוני למשפחת טייסי חיל האוויר " צטטה רבקה את דודו של עודד.

לדוד לא היה ספק כי הדוד והאחיין ביימו את ההצגה הזו כדי לשרת את יוקרתו הנבובה של האחיין היקר .

למסיבות הכיתתיות הפרטיות אפשר הנוהג להזמין אורחים- הכוונה לחברים/ות של... לכן לא עוררה הופעתו של דוד הרמת גבות ורינונים. הכל ידעו כי דוד ורבקה "זוג" הם "יוצאים" יחד מבלים יחד. היא החברה שלו. הוא החבר שלה .

מי שלא קבל זאת היה עודד שתמרן לעצמו מקום בסמוך להם וכשהחל שלב הריקודים הציע את עצמו במילים "הריקוד הבא שלי".

בני הזוג דוד ורבקה קבלו בסלחנות את הנודניק הבלתי נלאה אבל לקראת הסוף צץ לפתע עודד אחז בשתי ידיה של רבקה והכריז "אין לך ברירה זה הריקוד שלי".

רבקה ניסתה להשתחרר אך ללא הצלחה היא קראה לדוד — ודוד הופיע.

"שחרר אותה" פקד בקול מצווה.

"כן המפקד" השיב עודד בלעג, והמשיך לאחוז ברבקה.

"טוב" הפטיר דוד "אתה רוצה בכוח".

"חתיכת בריון אתה חושב שאתה נמצא בשוק" המשיך עודד לאחוז בידיה של רבקה. מסביב

חדלו הריקודים והתאסף קהל הכיתה האמורה לחגוג.

שתי מהלומות בזק על ידיו של עודד גרמו לו לשחרר את ידי רבקה. "השלישית תהיה בפרצוף שלך" הזהיר אותו דוד.

עודד לא התייצב להלחם , הוא ידע שדוד עולה עליו בכוח.

"בריון שוק, זה לא הכיתה שלך ולא בית הספר שלך".

מספר תלמידים נגשו אל עודד וניסו להרגיע אותו או לפחות להרחיק אותו מדוד ורבקה.

"אני אעמוד איפה שאני רוצה".

דוד ורבקה התרחקו מן המפגע — דוד לא חש מאוים אך בהחלט היה מוטרד, מסתבר שרבקה

היא משהו אובססיבי אצל הבחור, הוא לא מקבל את זוגיותם .

לו העריך דוד אל נכון עד לאיזה תהומות מסוגלת קנאתו של עודד להגיע היה יותר ממוטרד.

בעשרים וארבע ליולי 1956 התגייסו חברי גרעין "חרמש" לנח"ל . רבקה הצטרפה לגרעין כי מחצית מחבריה לכיתה עשו כן. דוד ועודד הצטרפו שניהם בגלל רבקה. הם לא המירו את חלום הטיס בחקלאות היות וידעו כי לאחר מבדקי הטיס ישלפו אותם לקורס.

למעשה גיוס הבנות של בגרעין אמור היה לחול בסוף אוגוסט. סמוך למועד זה היו בידי דוד ועודד זימונים למבדקי טייס מתקדמים לאחר שאת הראשוניים עברו עוד ביולי.

לפני הגיוס הגיע כל הגרעין לקיבוץ א. בעמק הירדן . בחדר האוכל של הקיבוץ הוסבר על הגרעין שיקבל הכשרה חקלאית לאחר הטירונות. לאחר תקופת ההכשרה יצאו הבנים לאימון מתקדם. דוד, לאחר שחישב את הזמנים הגיע למסקנה למועד זה יוסמך כבר כקצין וכטייס.

חברי הגרעין שוכנו בצריפי הנחל בקיבוץ — שבע צריפים בצורת האות ח' כאשר מאחורי הח' צריף המקלחות .

היות והבנים שוכנו בנפרד מן הבנות לא יכלו להתייחד במחנה ונאלצו להרחיק עד למטע אבל מלבד זאת היו כל הזמן ביחד.

בבריכת השחייה הגדולה של הקיבוץ השתעשעו חברי הגרעין בקולניות. נערכו "קרבות" שבהן הבנים החסונים ביותר הרכיבו על כתפיהם את הבנות הנועזות ביותר כאשר כל אחת מנסה להפיל את השנייה. לבסוף נשארו דוד ורבקה מצד אחד ומולם עודד ומישהי בשם חדווה, חדווה נפלה עד מהרה מכתפיו של עודד — ונתלתה על צווארו של דוד בו הייתה מאוהבת מבלי שידע על כך.

"לא הפלתי אותה, איך היא נפלה", תמהה רבקה דוד תמה על כך שעודד נראה נרגע מקנאתו. "הלוואי והיה כל הזמן ככה".

לא ידע דוד כי התנהגותו של עודד זו הרדמה . הוא שבת ממזימתו רק כאשר לא ראה דרך פעולה שתקדם אותו.

את אימוני הטירונות המפרכים צלח דוד בקלות, בסוף אוגוסט יצאו דוד ועודד למבדקים מתקדמים וסופיים לקורס טייס.

לפני הכניסה לבוחן הראיה הקדים עודד את דוד, כשיצא מן המבחן פנה לדוד ואמר "במשקפת של הרופא רואים כאילו שני קוים אבל זה למעשה קו אחד, אם תגיד שניים יכשילו אותך".

דוד משך בכתפיו ונכנס אל הרופא, הוא הצליח לזהות את כל האותיות והמספרים שהתבקש לזהות, לבסוף קרב אותו הרופא אל המשקפת.

"תאמר לי אם אתה רואה קו אחד או שניים"

דוד הבחין בשני קוים לרגע חשב להגיד קו אחד אבל הקוים היו נפרדים באופן ברור והיו

שניים.

"למה אתה מחכה". העיר הרופא בקוצר רוח .

"שני קוים". הרופא הנהן וחתם בעט שחור שלידו .

"O.K עובר לשלב הבא"

דוד המשיך לחדר המזכירות שם נאמר לו שיקראו בשמו.

עודד לא נראה בסביבה.

לבסוף קראו בשמו של דוד, הפקידה הושיטה לו מסמך שכותרתו הייתה "בית הספר לטיסה — זימון לקורס טייס".

התאריך שהתנוסס על הטופס 1/12/56

השלב הראשון בחלומו של דוד התגשם.

במחנה האימונים , במאהל פגש את עודד שאמר לו:

"גם לוחם חי"ר זה מכובד"

"בהחלט" , השיב דוד ולא יסף.

לחברים ששאלו אותו אמר שאומנם עבר את המבחנים, עודד נגש אליו לבסוף,

"למה אתה מספר שהצלחת, הלא נכשלת"! קבע עודד בפסקנות .

"דוד שלף את הזימון לקורס טייס מכיסו, עודד נדהם,

"מה אמרת לרופא?" שאל.

"מה שאמרת לי להגיד"

"אז איך הוא העביר אותך?". נפלטה השאלה מפיו של עודד.

"לך תישאל אותו" השיב דוד והפנה אליו את גבו.

בלילה הרהר דוד על ניסיונו של עודד להכשיל אותו. "האדם הזה הינו כמוסת רעל מהלכת"

חשב.

אימוני החי"ר המפרכים בחודש אוגוסט הלוהט לא היו קשים עבור דוד וגם לא המסעות הארוכים בחגור מלא , הפרידה מרבקה קשתה עליו. בשנות בית הספר התיכון ראה אותה כמעט מיד יום . בשנה האחרונה גם נהגו להתייחד, ופתאום נתק בין שבועות.

הייתה הפסקה — ערב אחד באוגוסט שנקרא "ערב גרעינים", ערב שבו הופגשו חברי הגרעין בעלי הכושר הקרבי המתאמנים כבר מסוף יולי עם הבנות האמורות להתגייס מאוחר יותר יחד עם בני הכושר הלקוי.

בערב זה שבו התכנסו חברי גרעני הנח"ל, כל גרעין סביב מדורתו , הכינוסים נערכו בחורשת האיקליפטוס הסמוכה לבסיס, הוגשו כיבודים — עוגיות רקיקים ולימונדה: הורתח קפה והיו התבדחויות על חשבון המורים של בית הספר התיכון — הן המתכנסים היו תלמידים זמן קצר, לפני כן היה גם קטע של שירים מה שכונה יותר מאוחר "שירי התנועה" .

הקטע הקשה עבור דוד היה לשבת ליד רבקה מבלי שיוכל לנחם אותה בחיבוק.

בשעה עשר בלילה החלו מדריכי הטירונים לצעוק: "לקפל את החגיגה, האורחים והאורחות — הביתה, טירונים למסדר כיבוי אורות". המדריכים שפכו פינג'נים , הרסו מדורות והאיצו בטירונים היושבים ישיבה מזרחית סביב למדורה.

ב- 29 באוקטובר 1956 החל מבצע קדש . טירוני כל יחידות השדה של צה"ל הוצאו לשדה לסדרת אימונים אינטנסיבית . שנועדה להגביר את מוכנותם ללחימה - זאת במידה והמצב יסתבך ויהיה בכך צורך.

בסוף נובמבר כאשר עמדה הטירונות להסתיים, שלף הזימון לקורס טייס את שני חיילי הנח"ל חברי גרעין "חרמש" למסלולם החדש. בנות הגרעין כבר היו מגויסות אך רבקה ודוד לא נפגשו — הטירונים היו במשך כל אותו חודש בשדה.

דוד אחסן את שק החפצים שלו אצל הש.ג בתמורה לחפיסת סיגריות שלמה , הוא פנה לחפש את פלוגת הבנות אשר נאמר לו שהייתה במטווח.

בנות פלוגת הנח"ל יישבו שורות שורות בישיבה מזרחית מחכות לתורן לירות, הירי התבצע במקצים של עשר. שתי קצינות עמדו בצד המקצה שהגיע תורו לירי . מ"כיות עמדו מאחורי בנות כל מקצה לצורך הערות והדרכה .

"כן טירון מה אתה עושה כאן"? סמלת קשוחה עצרה את דוד מלהתקרב אל הבנות.

"אני יוצא מן המחנה, נשלחתי לקורס במחנה אחר, אני מבקש להיפרד מן החברה שלי".

"אז תשלח לה מכתב מן הקורס" השיבה הסמלת .

"אני יוצא לקורס טייס, זה קורס ממושך מאוד"...

"יופי בגמר הקורס תנדנד לה עם הכנפיים".

רבקה שהייתה יושבה בשורות האחרונות ביקשה מן המכי"ת שלה והלכה לכיוון דוד, הסמלת הבחינה בה.

"מה העניין חיילת".

"מכי"ת רינה אישרה לי להגיד שלום לחברי": השיבה רבקה , מתוחה מאוד מן המצב.

הסמלת השתהתה לרגע:

"טוב אבל בלי חיבוקים ונשיקות ובלי דמעות". העירה.

לדעת דוד הייתה זו הערה חסרת טעם ואף מנוולת.

רבקה התקרבה לדוד והושיטה ידה בהיסוס, דוד חפן אותה בזרועותיו ונשק אותה על שפתיה.

"הי, הי השתגעת? בלי סצנות מהסרטים אמרתי"! קראה הסמלת הקשוחה.

דוד אמר לרבקה — "אני יוצא לקורס טייס , אכתב לך מן הקורס".

"בסדר, דוד" השיבה בקול חנוק היא הייתה אסירת תודה לדוד על שלא שעה לסמלת המאיימת

וחבק אותה בזרועותיו.

"הפרידה הסתיימה, חיילת — למקומך, "אתה" פנתה לדוד "תתנדף מכאן"!.

"אז שלום רבקה" אמר דוד, הוא ליטף את זרועה ופנה והלך משם נפשו שמחה על שהצליח לחוות את חיבוק פרידה עם אהובתו. העכירה את רוחו התנהגותה של הסמלת.

"מדוע הרוע הזה. אין לו שום קשר למשמעת" חשב.

שנת החניכות עבר על דוד ללא פגע, שלב ההכנה של פרחי הטייס מבחינת סבולת וקשיחות היה כמשחק ילדים אחרי הטירונות המפרכת בנח"ל , אולי כך נדמה היה לדוד היות וגופו היה אתלטי ומבנה אישיותו חזק.

קטע הטיסה היה המעניין ביותר, המדריכים ציינו את שליטתו בהגאים ואת ביצועיו המושלמים "יש לנו כאן תופעה — הבחור הזה טייס מבטן ומלידה".

גם עודד צלח את השלבים השונים של שנת פרחי הטיס אך הוא היה טוב ולא יותר מזה, הוא לא כיכב.

בחופשה הראשונה, אחרי שישה שבועות לא נסעו לביתם אלא לקיבוץ מ. היות וחברי גרעין הנח"ל חרמש לא קבלו חופשה באותו סוף שבוע, כולם כבר היו בשלב ההכשרה החקלאית - כלומר עובדים בענפי המשק השונים אך במדים - חלו עליהם כללי המשמעת הצבאית, פקדו עליהם סמל ראשן מן הנח"ל ומכי"ת . הצבאיות שנדרשה מהם הייתה מצומצמת מאוד. שומר מתחלף במשמרות כל היממה, מסדר השכמה בשעה שש בבוקר, מסדר שלאחריו אוחסנו הרובים בנשקיה.

מסדר ערב שלאחריו כתת הכוננות נשארה עם הנשק והכל שוחררו לארוחת הערב.

בואם של פרחי הטייס מהגרעין עורר עניין אך לא יותר מזה — מלבד אצל רבקה — כמו שאפשר היה לשער. חברותיה לחדר ניצה השחרחורת וחדווה בעלת הרעמה הבלונדינית פינו בלא אומר ודברים את החדר והצטרפו לבנות בחדרים אחרים.

חצי שנה לא התייחדו דוד ורבקה והערב הראשון לחופשתו הראשונה של דוד היה ערב עדנים, יותר מזה , הוא נוכח שוב בחוזק הקשר ביניהם, הם היו פשוט שני חצאים של אהבה שהייתה גדולה מהם.

לאחר ההתייחדות שכבו חבוקים, ראשה של רבקה על חזהו והוא נושם את ריח שערה הבשום.

"אתה יודע דוד- אחרי גמר הקורס שלך נתחתן, לא נמתין אני לא מסוגלת".

"אחרי שנתחתן תמתיני לי כל יום, עד שאשוב מן הבסיס הביתה". סנט בה דוד .

"בוודאי. שמעתי שטייסים נשואים מקבלים דירות בבסיס בו הם משרתים לא תצטרך לנסוע

רחוק".

דוד ידע למה מתכוונת רבקה: בבסיס שבו התקיים הקורס היו וילות קטנות באזור מגורים נפרד ממבני הבסיס . זה היה סידור נוח מאוד וחסך לטייסים את בזבוז הזמן שבנסיעות הביתה וזמינותם בבסיס צמצמה גם את הצורך לרתק אותם. גם מבחינה חברתית היה לכך יתרון כי נוח מאוד לאדם ששכניו באים מאותה קבוצת איכות ושייכים לאותה המסגרת.

"זה יהיה נפלא" אמר דוד אחרי שתיקה קצרה, "תהיה לי בבסיס גם הטיסה וגם אותך".

"למה לא אמרת בסדר הפוך אותך וגם את הטיסה"?

"בסדר בסדר, אותך וגם את הטיסה".

רבקה התרוממה פטמות שדיה נוגעות בחזהו אחזה בראשו בשתי ידיה ונשקה לדוד על מצחו.

"ככה אני אוהבת אותך" .

אכן , העתיד נראה לדוד ורבקה ורוד.

באותה חופשה נתן דוד את דעתו לאביו ולאמו החורגת. מעולם לא סלח לאביו על נוהגו המתעמר באמו אשר שמשה לו כשפחה נרצעת ומלאה את כל גחמותיו ובנוסף גם ספגה את נחת זרועו. הבעיה הייתה שהיא הייתה כנועה מדי ולא ידעה לבלום אותו. דוד העריך את אביו כהורה אכפתי לבנו במקביל לאי השלמותו מן היחס לאמו. אביו מלבד היותו מורה לתנ"ך התמחה בתורת הנסתר היהודית , זו הנובעת ישירות מהטקסט התנכי וזו הכתובה בעשרות ספרים שנכתבו במשך אלפיים שנה ע"י חכמים גלויים ונסתרים. הוא סבר שאם אביו היה מאורגן קצת יותר היה מוציא מחקר בתחום ורואה בכך הצלחה ופרסום.

את אמו החורגת לא אהב דוד אבל העריך: הוא הבחין שהתנהגותה נבעה מן ההכרחי: לא הייתה לה שום "פוזה". היא עשתה את הדרוש בעבודות אחזקת הבית מבלי להתלונן ומבלי לציין את תרומתה. היא דאגה להכנת ארוחות , לכביסות לגיהוץ וכיוצא בהם . את הכל עשתה במסגרת ההכרחי לשרידות ואחזקת האף מעל המים. היא לא הפגינה שום אהבה עדנה רכות וחיבה אבל הייתה אחראית מאוד ודאגה שהילד שגדל והיה לנער יקבל את הדרוש לו בבית גם אם בצנעה גדולה.

היות ורבקה שהתה אחרי הטירונות בקיבוץ במסגרת ההכשרה החקלאית בילה דוד את רוב חופשותיו שם .

חופשות בית הספר לטייס לא היו מתואמות עם חופשות גרעין הנח"ל חרמש , דוד החליט לעשות משהו כדי שגם הוריו יראו אותו.

שנת בית הספר לטייס הראשונה חלפה ועברה מהר מכפי ששער דוד ומכפי שחששה רבקה. פעמיים באותה שנה ארע שחופשת גרעין הנחל וחופשת בית הספר לטייס הקבילו.

ביקורי דוד גרמו נחת רוח מרובה לאביו ואנה קירוב שבעה נחת מן העובדה שבן זוגה מרוצה, היא העריכה מאוד את יחס הכבוד שנתן לה דוד.

הקבלן שמואל רוזובסקי שמח מאוד להיפגש עם בתו האהובה והיפה , שמח על בן זוגה ה"אופיצר" שבדרך.

בחודש מרץ 1958 כאשר דוד כבר היה בשלב הצוערות שיתפה רבקה את אמה בכוונותיה להינשא לדוד מוקדם ככל האפשר לאחר גמר הקורס. התקבל תאריך היכן שהוא אוגוסט — ספטמבר.

חיה רוזובסקי שוחחה עם בעלה וזה בלי אומר דברים החליט שלא לחדש את חוזה השכירות עם השכן שהתגורר בזרוע המרכזית של האות — ע — שתארה את המבנה כולו. את תעודת הבעלות על הדירה שהתפנתה ע"י השוכר החליט הקבלן שמואל רוזובסקי להעניק לבתו ביום כלולותיה.

עמיחי יעקב שפירא

יעקב שפירא מאשדוד (בן 82, אב ל-4 וסבא רבא לנין אחד). עבד כל חייו בעבודות הנדסת תשתית. עד גיל 81 עבד בחברת תשתיות באשדוד ורק הקורונה הוציאה אותו ממעגל העבודה. "גבעת התקווה" הוא הרומן השלישי של עמיחי יעקב שפירא. שני ספריו הקודמים הם "יום הדין"  ו"מרגל רוסי". 

גם נושא המלחמות בישראל מעסיק את עמיחי ששרת במילואים עד גיל 52 – בכתיבתו הלירית. נושא  זה בא לידי ביטוי בספר שירים בשם "צרור שירים" (הוצאת אוריון). 

עוד על הספר

הקיץ האחרון עמיחי יעקב שפירא

פרק ראשון

"בוא נעלה לגג" אמרה רבקה רוזובסקי לדוד סמולנסקי ביום הראשון של חופשת פורים 1950.

"בשביל המשחק ההוא"? שאל דוד ושפתו הימנית מורמת במעין חצי חיוך . רבקה הביטה בילד בן האחד עשרה הניצב מולה זקוף, חסון, שזוף, שער ראשו הבלונדי הפרוע נופל על מצח ומסווה עניים כחולות מבהיקות.

"כן, בשביל המשחק ההוא" השיבה רבקה נעלבת מעט, היא הייתה בת גילו של דוד מלאה מעט אבל חטובה, ילדה בעלת פנים יפות להפליא. עיניה היו כחולות כעיניו של דוד אבל ריסיה , בניגוד מתריס היו שחורים . בחזה כבר הנצו בליטות קטנות המרמזות על עתידה הנשי.

"אי אפשר לדחות את זה"? חצי החיוך של דוד הפך לחיוך מלא חושף שיניים גדולות מרובעות ללא פגם .

"לא, אי אפשר — אני אסביר לך למעלה" — רבקה החזיקה בזרועו של דוד כחוששת פן יחמוק . לא היה בכך צורך. דוד החליט להיעתר לה פן תפגע באמת.

בעזרת גגון הכניסה עלו לגג ונכנסו למחסן שהיה מן אוהל מרובע בפינת המעקה מכוסה בברזנט שחור. אוחסנו שם חפצים ישנים, ספרים שהתפרקו ומזרונים ישנים.

דוד התמקם על המזרן הקרוב לפתח בישיבה מזרחית ורבקה השתרעה על המזרן הפנימי נשענת על מרפקה.

"נו , עכשיו הסבירי למה לא ניתן לדחות את העניין".

"אני אסביר לך ואתה תבין בעצמך" השיבה רבקה בביטחון — וברצינות גמורה : "בנות אחרי שהן מקבלות מחזור יכולות להיכנס להריון ממשחק כזה. בטח אני אקבל עד הקיץ או בחורף שלאחריו."

"אז נמתין עד זמן קצר לפני זה", סנט בה דוד,

"חכם בלילה זה בא בלי הודעה מוקדמת. אחרי זה לא נוכל לעשות עד שנתחתן"....השיבה

רבקה.

"אני יודע שיש דרך לעקוף את זה".

"מי ימכור לילד כמוך את הדברים האלה". השיבה רבקה בקוצר רוח והמשיכה "בוא דוד לפני

שאימא שלי תתחיל לחפש אותי".

טוב התרצה דוד "אבל תורידי את קודם".

"לא נוריד ביחד"? שאלה רבקה "ככה לא נתבייש".

"בסדר בסדר רק תתחילי את להוריד ואני אתפשט ציק צי'ק ".

רבקה הסירה את חולצת הפלנל שלה הרימה את גופייתה וחשפה שני ניצני שדיים, היא

הפשילה את חצאיתה והסירה את תחתוניה .

"נו מה אתה מחכה ,? שאלה כמעט בתחינה

התאווה הציפה את דוד מכף רגל עד לראש:

פניו הסמיקו. הוא הסיר את מכנסיו עד הברכיים וגהר על רבקה .

"לא לא , תוריד את החולצה . אני רוצה להרגיש אותך".

דוד התעכב, הסיר את חולצתו מבלי לפרום את כפתוריהם "עכשיו את מרוצה"? הוא גהר עליה וחש את אצבעותיה מגששות את אברו המתקשה כדי לכוונו לביתנה.

הכניסה החלקלקה לצנעת מערומיה של רבקה גרמה לדוד עונג בל ישוער. הוא ינק את ניצני שדיה אבל רבקה הרימה את ראשו ונצמדה אליו בנשיקה שתי ידיה משתלבות מאחורי גבו ושוקיה מתערסלות סביב ירכיו.

"איזה טיפש אני, איך יכולתי לדבר על דחיית הדבר הזה"- חשב דוד הוא עשה תנועה כאומר לצאת אבל רבקה נצמדה אליו לוחשת : "תישאר, אל תצא".

את נועם מחבוקה של רבקה נשא עמו דוד כל שארית חייו ואילו היא נשאה את חווית חדירתו של דוד אליה ואת פניו עטורי הרעמה הבלונדינית באותה מידה במקביל : יופי פניו ונועם גופו נחרטו בנפשה לבלי המחק.

שמואל רוזובסקי אביה של רבקה הגיע לקרית.ח. בשנת 1933. למעשה הוא זה שבנה את הבית הראשון ברחוב הראשון. הבית היה בנוי בצורת האות העברית "ע" . בזרוע הימנית התגורר הקבלן רוזובסקי אשתו חיה בנו הבכור גרשון ובתו הצעירה רבקה. לפני הפרק הזה בחייו היה חבר במושב בלפוריה בעמק יזרעאל יחד עם אחיו. היו לו כישורים טכניים טובים ולכן פתח מסגריה באזור התעשייה של מפרץ חיפה וקבע את מגוריו בקרית ח. בבנין שהקים השכיר את אגפי המבנה האחרים , האמצעי והשמאלי.

ביולי שנת 1941 שכר את הדירה באגף השמאלי מורה לתנ"ך בשם שלמה סמולנסקי, האיש היה מסתורי במקצת מוזר ולא נטה להתחבר לשכניו. אשתו הייתה תופרת והיה להם בן בשם דוד.

שלמה כמעט הוסמך לרב אך החסיר את פרק הלכות השחיטה בהכשרתו וכך נשאר לא מוסמך מה שפגע בכושר הפרנסה שלו. הוא הצליח לקבל משרה של מורה לתנ"ך בבית ספר חיפאי ואשתו לאה עבדה במתפרות הצבא הבריטי באזור התעשייה של מפרץ חיפה. דוד זכר כל חייו את הפרדות העצובות מאמו בבקרים בפתח גן הילדים הסמוך למגוריהם. בת השכן הקבלן, ילדה חמודה ולבבית בשם רבקה התחברה עמו למשחק והקלה עליו את הפרידות מאמו.

חיה רוזובסקי, אימה של רבקה רעייתו של הקבלן שמואל אימצה את לאה אימו של דוד , היא הבחינה כי האישה מפוחדת וסובלת ממחסור. היו שמועות מכוערות כי המורה לתנ"ך אינו חוסך נחת ידו מאשתו. אלו היו שמועות אבל מחסורה של לאה היה מוחשי מאוד. בימי שישי בבוקר , אחרי שהגברים יצאו לעבודה הייתה חיה מקישה בדלתה של לאה שלא עבדה בימי שישי

ומפצירה בה לבא לביתה "לכוס תה". היא הייתה מכבדת את לאה בנוסף "לכוס תה" גם בלחמנייה טרייה וחמה מצופת פרג ומרוחה בשכבה עבה של חמאה טרייה, בצלחת קטנה היו נתחי הרינג אדומים בשמן עם חתיכות בצל. כדי שלאה תתגבר על מבוכתה הייתה חייה מכינה לעצמה לחמנייה דומה וסועדת את ארוחת הבוקר הזו יחד עם חברתה המאומצת.

בערבים בתקופות האביב והקיץ היו הקבלן ובנו הבכור שיצא לעבוד עמו במסגרייה סועדים את ליבם במרפסת הרחבה שהייתה בין הזרוע הימנית והאמצעית של המבנה: על שולחן אשר שלדתו הייתה בנויה מצינורות מתכת הונח לוח שיש אפור חום גדול ועל משטח זה הונחו כלי האוכל .

ראשית הוגשה מנת לקרדה בשמן עם פרוסות רחבות של בצל וקלת ובה לחם לבן פרוס. במרכז על השולחן הייתה גם קערה ובה עגבניות אדומות חתוכות ומלפפונים ירוקים קלופים.

אשתו של הקבלן העמידה במרכז השולחן בקבוק שנראה לדוד מתקן פלא — היה זה כלי קבול מצויד בראש עם זרבובית וידית. כשנלחצה הידית קלח מהזרבובית זרם של מי סודה. על השולחן היה גם בקבוק תרכיז פטל שנמזג לכוסות לפני הזרמת הסודה.

"היי בוא הנה "ויסר שייגץ (גוי בלונדיני) היה הקבלן קורא לדוד — "חיה , תביאי כוס ריקה"! הוא נהג לשפוך פטל בנדיבות לכוס ולמלאה בסודה מבעבעת .

"קח, שייגץ" היה מצווה בחיוך גדול על הילד שהתקרב "רק תחזיר את הכוס".

אחרי מנת הפתיחה הונחו על השולחן צלחות חרסינה גדולות ועמוקות וסיר מרק בשר רותח ומבעבע הושם ביניהן, כל אחד מהסועדים יצק לעצמו מרק מן הסיר כפי רצונו. בקערה נפרדת הונחו ה"לוקשן" - אטריות שבושלו במים מלוחים ונערמו בצורת חצי כדור. כל סועד חפר בגוש האטריות והביא לצלחתו . הקבלן שמואל רוזובסקי היה בוזק פלפל שחור מכלי הפלפלת על האטריות שבצלחתו וחיה אשתו הייתה נזעקת כל פעם מחדש:

"יהיה לך חריף , שמואל", נהגה להעיר , בקול רם.

" מספיק אישה, את חוסכת לי בפלפל"? היה הקבלן משיב.

"גרשון, גם אתה" המשיכה חיה להתלונן בראותה את בנה הבכור הולך בעקבות אביו.

"נו, נו חיה, הנה גמרתי כבר את המרק, הגישי את הבשר אחרת אוכל לך את היד". הקבלן היה

נוהג לצחוק מלוא פיו אחרי האמירה הזו כאילו השמיע הלצה מפולפלת.

לפני הגשת המנה העיקרית הייתה חיה נוהגת לפנות את סיר המרק והצלחות ואת כלי אחסון האטריות. לפני שני הסועדים והנחו צלחות שטוחות ענקיות וסכו"ם חדש, צנצנת מלפפונים חמוצים וקערית חרדל הושמו על השולחן ואחריהם מגשי בשר ותפו"א . התפודים היו חתוכים לחצאים ובושלו זמן רק עד שהתאדו מי הבישול. חיה הייתה נוהגת להשביח אותם בבצל מטוגן מוזהב. פרוסות הבשר הוגש בכלי נפרד, שרויות ברוטב הבישול הסמיך.

"עכשיו הגענו לאוכל האמיתי". "כמה חכם הייתי שבחרתי בך "היה שמואל רוזובסקי קורא בצהלה .

" ואני חשבתי שזה היה מפני שהייתי הכי יפה" הייתה חיה מעירה בזהירות.

האוכל שלך באמת טעים אבל תני לנו לסעוד בשקט" — היה הקבלן מסיים את הדיאלוג.

דוד, בן השכנה היה מזיל ריר בראותו את הקבלן ובנו לועטים מנתחי הבשר החומים נוטפי הרוטב ומביאים אל פיהם את תפוחי האדמה המושבחים בבצל המטוגן הניחוחי. הארוחה שהוגשה בביתו הייתה תפוח אדמה שבושלו בקליפתם וחציל קלוי קצוץ שהושבח בבצל מטוגן וביצה. החציל הקצוץ הזה היה אמור לייצג את הבשר אלא שידו של המורה הצנוע שלמה סמולנסקי לא השיגה לכלכל את משפחתו בבשר כל ימי השבוע. אלא רק בשבתות. הוגש לחם שחור לא טרי. לחמניות טריות לארוחת הבוקר נעדר משולחנם של בני משפחת סמולנסקי.

אחרי גמר המנה העיקרית הייתה חיה רוזובסקי נוהגת לפנות במהירות את השולחן ולהגיש מפירות העונה על צלחות קטנות ועם סכו"ם גמדי. שמואל היה קולף את הפרי במיומנות וגרשון בנו מחקה אותו בכישרון לא מבוטל.

בגמר הפרי היה הקבלן מתחיל לשוטט בעיניו אל מחוץ למרפסת ותר אחרי שכנו שלמה סמולנסקי. כאילו במקרה היה השכן יוצא לטיול ערבית לאורך המדרכה שממול המרפסת והקבלן היה קורא בקול גדול :

"מיסטר סמולנסקי לאן אתה הולך ? שב איתי לכוס תה"!

גרשון בנו הבכור של הקבלן היה זה שעליו הייתה מוטלת משימת הבאת המיחם הרותח. בזהירות , משתמש במגבת מטבח כדי לבודד את כפות ידיו מן החום היה נושא את המיכל הלוהט לשולחן. לאחר הנחת המיחם הייתה אמו חיה מניחה את קומקום תמצית התה המוכסף וקערית הסוכר.

שלמה סמולנסקי נהג להתיישב לשמאלו של הקבלן בפינת השולחן ולקרב אליו כוס מצוידת בכפית ומונחת על תחתית זכוכית קטנה. הקבלן היה מרים את קומקום התמצית ומוזג מגובה רב מהדרוש את הנוזל החום אדמדם.

"אני יודע, שלמה , אתה אוהב תה אמיתי עם הרבה תמצית" היה הקבלן נוהג להכריז ומסיע את הכוס על תחתית אל מתחת לברז המיחם . גרשון היה פותח את הברז הקטן ומים רותחים מעלי אדים היו מפכפכים מטה.

"מיסטר סמולנקי, אתה מקבל את התה אפילו לפני" היה הקבלן מגחך, מכין כוס לעצמו ולוגם לגימה גדולה,.

"ממש מחייה מתים"! היה נוהג להכריז ואז פונה לשכנו "נו מיסטר סמולנסקי, מה אתה אומר על החדשות".

"החדשות" הא כל האירועים שהתרחשו בשנים ההן בעת מלחמת העולם, החדשות מן החזית הרוסית בעיקר. בתקופות הבאות — חדשות הפלישה לאירופה גלויים ממחנות המוות , נפילת ברלין ואחרי כן ההעפלה, החלטת האום בכ"ט בנובמבר, המאורעות , מלחמת השחרור והקמת המדינה ולאחריהם הקיצוב והצנע, הכל נדון על שולחן השיש באותה מרפסת.

הקבלן שמואל רוזובסקי היה נוהג תמיד לשאול בסוף תיאור ההתרחשות הנדונה:

"נו, מיסטר סמולנסקי, מה לפי דעתך יעשה...(סטאלין, היטלר, צרצי'ל , רוזבלט, אטלי, בגין, בן גוריון) והמורה לתנ"ך היה נותן לו תחזית. זה לו היה נבוי היות ושלמה סמולנסקי נזהר מאוד שלא להיגרר לתחום ההוא למרות ואולי בגלל עיסוקו בתחום המסתורין. הניתוח שלו הסתמך על תכונות אישיות של הדמויות המדוברות ככל שנודעו באמצעי התקשורת וכפי שהבין מניתוחיו שלו את מה שהתפרסם.

התוצאה הייתה שבכל המקרים התחזית שצייר בפני הקבלן הוכחה כנכונה תקופה הקצרה אחרי שנאמרו הדברים . כך היה לפני קרב סטלינגרד כאשר אמר באזני הקבלן כי לבטח הרוסים "מכינים משהו גדול", היה זה אחרי הנאום שבו הבטיח סטאלין לבני עמו כי " עוד ירונן וירועע בחוצותינו".

כך היה כאשר צפה את התאבדות היטלר, את מסך הברזל שהוריד סטאלין על מזרח אירופה . כך היה כאשר צפה שבריטניה תבלום בקשיחות את שרידי השואה המנסים להגיע לארץ ישראל. הוא תאר את בוין שר החוץ הבריטי ממש כהמן וטעו כי ראש ממשלת בריטניה מר אטלי שבוי בידי שר החוץ האנטישמי שלו. הוא צפה את החלטת האום מעשרים ותשע בנובמבר 47 וכן את נחרצותו של בן גוריון להכריז על הקמת מדינת ישראל וכי הדבר אכן יקום ויהיה.

מהסיבות האלה היה הקבלן שמואל רוזובסקי מעריך מאוד את תבונתו וחוכמתו של המורה לתנ"ך שלמה סמולנסקי אך בתום כל מפגש היה מסיים:

"אכן שכני היקר מיסטר סמולנסקי הנך אדם חכם מכל מי שאני מכיר , אילו הייתה בך התבונה הזו לגבי ענייני כסף - היית עובר אותי ומשאירני מאחור"...

בכל מהלך הערבים בהם התקיימו השיחות האלה הייתה לאה, אשתו של שלמה סמולנסקי נשארת בביתם ורק חיה, אשת הקבלן היא שחשבה עליה והייתה יוצאת חרש לקרא לה למרפסת. לאה הייתה באה ובלי לומר מילה מתיישבת בקצה השני של השולחן, קרוב ככל האפשר לחיה ומתכבדת בכוס תה ופרוסת עוגה. חיה הייתה מחליפה מילים עמה כמעט בלחש כדי לא למשוך תשומת לב הגברים המשוחחים בקול רם.

בכל אותם ערבים היה דוד עסוק במשחק עם רבקה אבל עיני שני הילדים ראו הכל ונפשותיהם קלטו גם את מה שלא נאמר.

בסוף שנת 1949 לקתה לאה, אשתו של שלמה סמולנסקי במחלה ממארת , מזה זמן רב הייתה בריאותה מעורערת. היא רזתה הרבה ונחלשה מאוד. הבעיה הייתה שהאבחון נעשה באחור, בחודש דצמבר בחג החנוכה העברי הלכה לאה לעולמה.

בחודשי החורף הקרים נהג הקבלן לסעוד בביתו ולא במרפסת . ביום פטירת לאה לאחר תום האוכל אמר לאשתו — "אלך לראות את מיסטר סמולנסקי, לשאול מה שלום אשתו" חיה הנהנה בראשה.

כאשר יצא הקבלן אל המרפסת נכנס שלמה סמולנסקי אל החצר דרך הפשפש הקטן, פניו היו כאפר.

"מה שלום לאה". קרא הקבלן בלא הקדמה.

המורה לא ענה ורק התקרב אל הקבלן חרש. הוא הניח את ידו על כתפו של שמואל רוזובסקי והפטיר חרש: "אין יותר לאה. לאה נפטרה" — שלמה הליט את פניו בידיו והתייפח חרש, הקבלן חבק אותו וטפח על גבו בלי אומר ודברים.

חיה בנה גרשון ובתה רבקה יצאו אל המרפסת וצפו בשלמה סמולנסקי המתייפח בזרועות שמואל רוזובסקי. הם הבינו ... וחיה פתחה בזעקות שבר.

דוד שהכין את החנוכייה להדלקת הנרות יצא גם הוא ובראותו את המחזה הבין: אין לו יותר אימא. הוא לא פרץ בבכי : כדור של עצב עמד בגרונו אך לא נמס, נשאר קשה ומלובן. רבקה הבוכייה חיבקה אותו ובדמעות על לחייה לחשה "מסכן שלי מסכן שלי" דוד לטף אותה נושם את ניחוח שערה וריח עורה. מן הצד ניתן היה לחשוב שדוד הוא המנחם ורבקה המתאבלת.

אכן, החנוכה ההיא הייתה עגומה, יבבותיה של חיה חתכו את האוויר דצמבר המקפיא , בלוויה השתתפו כל השכנים וכן חברתה של לאה מפולין שהתגוררה בקריית שמואל הסמוכה . אביו של דוד, שלמה סמולנסקי השמיע הספד - הוא דיבר על המחלה כשלוחתם של הנאצים שהגיעה לכאן להשלים את משימתם.

דוד היה עצוב מכדי לנתח את משמעות ההספד של אביו וגם צעיר מדי לכך. קול רגבי העפר על אבני הגולל של הקבר הביא אותו כמעט לגעות בבכי אך הוא התאזר כוח והתאפק. הדבר המחיש לו כי אכן אמו מתה, איננה ולא תחזור. העצב היה נורא מנשוא. האימא שהחזיקה אותו בזרועותיה, ניחמה אותו, שרה לו שירי ערש, דאגה לו באהבה רבה. האימא הזו איננה.

שבעת ימי האבל היו ארוכים מידי עבור דוד , הוא שמח לחזור לבית הספר ולהתנתק מן האווירה.

שלמה סמולנסקי לא המתין: עוד לא עברו שלשה חודשים מפטירתה של לאה והאיש הביא אישה אחרת לביתם: אחת בשם אנה קירוב. השכנים ודיירי הרחוב ריכלו עד לעייפה על התנהגותו זו של האיש אבל חיה אשת הקבלן הייתה מהסה את כולם בזעף .

"יש לו ילד בבית, ילד בגילה של רבקה שלי, מי יטפל בו יכבס לו יכין את ארוחותיו"? לבסוף ש"ככה הרכילות כפי שהחלה.

אנה קירוב הייתה טיפוס שונה לחלוטין : היא לא הייתה יפה אך בהחלט מטופחת . היו לה פנים מלבניות ושפתיים דקות. עיניה היו שחורות בניגוד לעיניה הכחולות הנפלאות של לאה אמו של דוד. היה לה גוף מלא אך ישבן צנוע וקרסוליים נאות. מה שבלט בה במיוחד זה אופייה החזק. בניגוד ללאה הייתה זו היא , אנה קירוב, אשר שלטה בבית. די היה שתעיף מבט בשלמה והלה היה נכנע לה.

עם דוד לא התעמתה אנה: היא מזערה את המגע עמו להכרחי ביותר ונתנה לילד להתנהל לפי רוחו בראותה שאין בו זדון ורוע.

בשעותיה הפנויות הייתה עוסקת בחכמת היד והכתב- כירומנטיקה וגרפולוגיה וכן באסטרולוגיה. אנשים אשר שמעו את שמעה היו מכתתים את רגליהם, באים ממרחקים ומבקשים שתנתח את חייהם לפי החריצים בכף ידם ולפי כתבם. היא גם גבתה תשלום עבור שירותים אלה ובכך איזנה במקצת את תקציבו הדל של המורה לתנ"ך.

בסוף השנה שאחרי כן סיפרה רבקה לדוד כי קבלה את המחזור לראשונה. הוא גיחך בחצי פה. רבקה הניחה יד על לחייו ואמרה:

"אבל בסוף תתחתן איתי , נכון"?

דוד הנהן בראשו עדיין מחייך.

"ברצינות? תשבע "!

בהמשיכו לחייך אמר דוד: "אני נשבע" וזכה על כך בנשיקה מרבקה. "טוב שנשבעתי" הרהר בעונג.

עודד, בן השכן ממול היה בן כתתה של רבקה. דוד ככל שהיה קשור בכל נימי נפשו לרבקה בת הקבלן לא נמנה עם תלמידי כתתה. הוא למד בבית ספר בקרית מ. הדבר היה בגלל ביקורתו של אביו על הסוציאליזם ויותר מזה התנגדותו של אביו למשטר שהנהיגה מפא"י בראשותו של דוד בן גוריון שהפך עם הקמת המדינה לראש ממשלתה הראשון. המורה לתנ"ך רשם את בנו לסניף בית הספר הראלי בקרית מ. שלשה ק"מ מביתו.

בקרית ח. היה בית הספר מכונה בשם היומרני "בית החינוך לילדי העובדים". במושג ילדי העובדים נכללו בת הקבלן ועודד, בן השכן ממול . אביו של אותו עודד היה מאיר, מבכירי המנהלים בחרושת ההסתדרות. כאחראי על תשלובת המתכת הגדולה במפרץ היה אחד משלשת האנשים ברחוב א. שלרשותם עמד רכב פרטי. מלבד הקבלן ומאיר, אותו מנהל הסתדרותי חנה עוד רכב , השלישי במספר ליד מגרשו של שריג ("החבר שריג") מנהל החשבונות של התשלובת אותה ניהל מאיר, אביו של עודד. קריית ח. "כונתה בשם "קריית פועלים" , הקבלן רוזובסקי , מנהל התשלובת "החבר בן צבי" ומנהל החשבונות שריג לא בדיוק התאימו להגדרות הקריה, בית הספר ומעמד הפועלים אבל כך זה היה וכך חיו האנשים עם זה.

היות ודוד נעדר מבית ספרה ומכיתתה של רבקה ניסה עודד להתקרב לילדה באין מפריע והדבר הציק לה מאוד. אחרי הצהריים של סוף חופשת הפסח יצאה קבוצת נערים כבני שתים עשרה לשחק במרחב הפנוי שבין הבית האחרון ברחוב לבין אתר המוסד החינוכי לילדי העובדים.

עודד התקרב לרבקה, על שפתו הדקות והארוכות שהקנו לו את הכינוי "לטאה" היה חיוך דק מן הדקים.

"יש לך כבר ציצים" סנט ברבקה ושלח ידו לגעת. רבקה הסיטה את ידו בקוצר רוח אך הוא שב וניסה . מכה חזקה על זרועו הסיטה את ידו — דוד התערב .

"עזוב את רבקה" קרא בזעם.

עודד הופתע מעט אך מיד התעשת:

"מי אתה שתגיד לי מה לעשות"? התייצב מולו נכון לקרב .

"לא ענייניך, אל תציק לה" שנה דוד בקוצר רק והדף את עודד זה האחרון לא איבד את

עשתונותיו הוא היה גבוה במקצת מדוד אך דוד היה מוצק ושרירי ממנו.

"באמת, נראה אותך אומר לי עכשיו מה לעשות" — עודד הערמומי דרך על בוהן רגלו של דוד

ודחף אותו לאחרו. התמרון הזה הפיל את דוד ארצה ומיד עט עודד על הנופל והפליא בו מכותיו.

בנו של מנהל החשבונות שמעון שהיה כבר בן שלוש עשרה מינה את עצמו לשופט הקרב .

"די, אתה צריך להפסיק, לשאול אם דוד נכנע ורק אחרי זה מותר לך להמשיך" השמיע בטון ענייני ויבש, כיאה לשופט שאינו מצדד במישהו בין הנצים.

"נכנע" ? שאל עודד בקוצר רוח.

דוד לא נכנע וכך חזר הדבר שלוש פעמים- עודד היה חדל ממהלומותיו שואל את דוד וכשהתשובה הייתה שלילית חידש את מהלומותיו.

בפעם השלישית בניגוד למצופה קם דוד, הפך את עודד על גבו וחבט בו עד שהלה צרח. משולש קטן מאחת משיניו הקדמיות נשבר. הוא קרא: "נכנע! נכנע"!

"זהו , אז עכשיו אתה לא מתקרב לרבקה"!

עודד לא השיב , דוד התקרב לרבקה וזו חיבקה אותו בחום.

הקרובים לעודד המוכה שמעו אותו מסנן חרש בין שיניו את הכינוי:

"זונה"!

מאז אותו יום, כאשר עודד היה מנסה להציק לרבקה היא מצאה דרך להרחיק אותו:

"תתרחק ממני, דוד ישבור לך גם את השן השנייה"!

בשנות בית הספר התיכון שלו התוודע דוד לשני ספרים שגיבוריהם היו טייסים: אחד בשם "הטייס הקיטע" המספר על לוחם אוויר שרגליו נקטעו עת הופל ממטוסו והוא מתעקש - ומצליח לשוב ולהיות טייס קרב . השני עסק בדוגלס באדר, טייס הקרב הבריטי המהולל שרגליו נקטעו בתאונה אווירית לפני מלחת העולם ובזכות מאבק אישי בלתי מתפשר הוצב כטייס קרב ואף עלה בידו לחולל גדולות ונצורות בקרב על בריטניה.

דוד לא סיפר על נטייתו לטייס לאיש, אף לא לאביו. לרבקה, ולה בלבד גילה את כוונתו להימנות עם חניכי קורס הטייס של חיל האוויר הישראלי ולהיות טייס.

בשנותיו של דוד בבית הספר התיכון נכנסה ישראל לתקופה הנקראת עידן "פעולות התגמול": מתיישבים, נוסעים וסתם אזרחים נרצחו ע"י חבלנים מארגוני טרור ויחידה של לוחמי צנחנים הכתה במתחמים צבאיים של המדינות הגובלות עם ישראל. הדבר נעשה כדי לאותת לשליטי אותן מדינות שאנו רואים בהן אחראיות לפעולות טרור היוצאות משטחיהן.

הנוער הישראלי של אותן השנים ראה באדומי הכומתות את סמל הגבורה והייתה יוקרה רבה להימנות עם לוחמי הצנחנים, יוקרה שאף עברה את זו של הטייסים. בשנת שלפני מלחמת סיני לא היה חיל האוויר מעורב בפעולות שהיו אמורות להעלות את יוקרתו.

בשנת הלימודים האחרונה של רבקה ודוד התארגן גרעין נח"ל בשם "חרמש" מתלמידי קריית ח. ותיכון בחיפה . מעבר לעניין האידיאולוגי שאמור היה להיות הגורם — המניע האמיתי של התיכוניסטים הצעירים היה חברתי — אתה משרת עם חברך לכיתה ולשכונה. מעבר לכך היה דבר נוסף — מעבר לאימון הרגלים הבסיסי נועדו חיילי הנח"ל לעבור אימון מתקדם כחיילי צנחנים במסגרת מה שנקרא ,הנח"ל המוצנ"ח . השילוב הזה היה נוסחה מנצחת עבור תלמידי התיכון כי ליתרון החברתי נוספה ההילה של אדומי הכומתות.

רבקה הצטרפה למסגרת גרעין "חרמש" ודוד בעקבותיה. לא, הוא לא זנח את חלום הטייס, היו לו סיבות להאמין שיצליח במבחני המיון והוא ידע כי זימון לקורס טייס שולף חייל מכל מקום שימצא.

עודד הצטרף גם הוא לגרעין "חרמש" אך בהשפעת דודו, אחי אמו שהיה קצין בכיר וטייס חיל האוויר התכונן בסתר להצטרף לקורס הטייס.

כך אירע שידיד נפשה ואהובה של רבקה ויריבו המקנא התכוננו לצעוד באותו מסלול.

הלימודים העסיקו את דוד ורבקה ונטלו את רוב זמנם, רבקה לא ניסתה להצטיין אך בהתאם לאופייה בקשה "להיות בסדר" ופירוש הדבר לא לפגר ולא להיות נכשלת ואז כמתוך שלא לשמה באה לשמה . דוד בפירוש בקש להצטיין כי היה תחרותי באופיו. הוא בהחלט לא היה "יורם" של למדנות אבל "הזיע" . במקביל הצטיין מבחינה גופנית והיה רץ מהיר קופץ טוב למרחק ומתבלט בכל המקרים שבהם שיחקו בני המחזור שלו בכדורגל , כדורסל וכיוצא בהם. בלט בו במקביל דבר נוסף: הוא לא היה רברבן והתייחס ליריבים במשחק בכבוד. היה בו פן של אצילות ובכל מעמד בו הופיע בלט מיד. הייתה בו מעין כריזמה שמשכה אליו אנשים — ובנות.

רבקה זיהתה את המאפיינים הללו באישיותו אבל אהבתה אליו החלה הרבה לפני כן, היא אהבה אותו גם כי יפי תארו משך אותה אבל התנהגותו ואישיותו חיזקו אהבה זו. בתקופת הלימודים בבית הספר התיכון חדרה לאט לאט להכרתה העובדה כי היא ודוד בני זוג. העובדה שדוד למד במוסד לימודי אחר הפריעה לה אך גם חזקה את נחישותה להחזיק באהבה זו.

ודוד — הוא נמשך ליופייה המשכר לתואם המושלם של אברי גופה לפניה המעוצבות להפליא לאישיותה הלבבית, לטוב הלב והאכפתיות שלה ומעל לכל ליישרה שלה.

שניהם לא חשו כי ככל שהתבגרו האהבה בניהם הייתה חזקה מהם.

למרות אהבה זו ואולי דווקא בגללה לא הגיעו למצב של קיום יחסים, הם נהגו להתגפף כשהיו לבדם אבל לא הגיעו להתייחדות ממש, רבקה נזהרה ודוד נשמר מלפגוע בה.

בחופשת הקיץ שבין ה"שביעית" ל"שמינית" במוצאי שבת הראשון לפגרה נועדו דוד ורבקה לצאת לסרט, כוונתם הייתה להגיע רכובים על אופניהם, לפני שהחלו במסע ביקשה רבקה שלא ימהר לפניה וישאירנה מאחור.

"אל דאגה סעי את ראשונה".

"לא אתה תהיה ראשון- אבל סע לאט כדי שלא אאבד אותך".

דוד התבונן בפניה היפות בצווארה הלבן והחלק בחזה הגבוה והמלא המפעם עם נשימותיהם

ועלה בו רצון לחפון אותה בזרועותיו , הוא לחש על אוזנה:

"אולי ניסע לשפת הים במקום לסרט".

"מה איתך דוד, אנו לבושים ליציאה ולא לשפת הים".

"אולי אני רוצה לתת לך חיבוק". שאל בחיוך מתגרה.

"ומה נגיד להורים"? שאלה רבקה — מה נגיד אם ישאלו על הסרט".

"נגיד שהסרט היה יפה ושאנו עייפים והולכים לישון ומחר נשאל את החברים על תוכן הסרט".

"מנוול" אמרה רבקה בחיוך ודוד עלה על אופניו והחל לדווש, רבקה בעקבותיו.

בקצה הרחוב פנה דוד שמאלה , לכיוון הים ולא ימינה בכיוון הדרך לאולם "בית העם" בו אמור היה הסרט שאליו התייחסו להיות מוקרן.

שפת הים הייתה שוממת כמעט לגמרי למעט זוגות בודדים של רוחצי לילה. הם בחרו בסככה המרוחקת ביותר. הם השעינו את כל רכבם על אחד מעמודי הסככה, רבקה התיישבה ישיבה מזרחית וטפחה על המחצלת .

"בוא , שב, - אבל דוד לא התיישב אלא עמד על ברכיו ואחז בכתפיה , הוא קרב אליה את ראשו ושפתיו בקשו את שפתיה. היא נענתה לו כורכת את זרועותיה מעל ערפו, לאט לאט הביא אותה דוד למצב של שכיבה על הגב והחל לפתח את שמלתה.

"מה אתה עושה, השתגעת יראו"?

אף אחד לא יראה ומי שיפריע — אשבור את כל עצמותיו" אמר דוד הוא פרם את כפתורי שמלתה ורבקה הסירה את חזייתה בעצמה.

הוא שקע את ראשו בין שדיה נושם את ריח עורה הבשום ונשק לפטמותיה, אחרי גן גישש ידו לעבר תחתוניה , רבקה עצרה בעדו.

"דוד — לא זה מסוכן. אני עלולה להסתבך".

"אני אזהר".

"אתה יכול"?

"ברור"

רבקה הסירה את תחתוניה בעצמה ובטרם חדר אליה הניחה את אצבעות ידיה הימנית על פיו.

"בזהירות דוד את מבטיח"?

"מבטיח"

הם חוו עדנים שלא יתוארו מן האיחוד של גופותיהם שפתותיהם נצמדו כפי שנצמדו גופיהם.

כאשר חש דוד ברגע השיא המתקרב יצא ממנה ופרק את אונו בתוך תחתוניה, רבקה שוב נשקה אותו ולחשה: "תודה , דוד".

הם התייחדו עוד פעמיים ושוחחו אחרי כן על כל אותם דברים שאוהבים ידברו בדיבור חרישי ומלא רמיזות המובנות רק להם.

כאשר דוד חזר לביתו היו אביו ואנה עדין ישובים בסלון, ערים, הוא ברך אותם במנוד ראש.

"איך היה הסרט" שאלה אנה.

"יפה, אני הולך להתקלח".

אצל רבקה התנהלו העניינים אחרת , כאשר חזרה אביה היה כבר במיטתו מעיין בעיתון של שבת אבל אמה הייתה במטבח.

"איך היה הסרט"?

"יפה, אני הולכת להתקלח"

"מה יש לך להתקלח, היית בסרט בסך הכל".

"אימא"!

רבקה ניערה את שמלתה מגרגרי החול שדבקו בה על המחצלת וכבסה את תחתוניה המוכתמים בכיור , אחר כך התקלחה וחפפה היטב את שערותיה.

האור דלק עדין בחדר השינה של הוריה כאשר יצאה מן המקלחת. היה עליה לתלות את תחתוניה לייבוש והיא עשתה זאת על מתלה הכביסה הקטן של מרפסת חדר הרחצה, מברכת את אביה שהתקין אותו וחסך ממנה את הצורך לצאת למתלה הכביסה הגדול בחצר,

חיה, אימה של רבקה זיהתה את חריקת דלת היציאה למרפסת המקלחת אבל לא אמרה דבר.

למחרת — אחרי שבעלה שמואל ובנה גרשון יצאו לעבודה נפנתה לבתה. היא המתינה במטבח עד שזו תקום, מששמעה את פכפוך המים בכיור חדר הרחצה והבינה שבתה תכנס למטבח בהקדם.

"בוקר טוב אימא".

"בוקר טוב לך בתי, הנה ארוחת הבוקר שלך מוכנה". חיה הצביעה על שני חצאי הלחמנייה הפרושים לאורך ומרוחים בשכבה עבה של חמאה ועל כוס התה שליד שנמזג זה עתה "את רוצה גם ביצייה"? שאלה.

"לא , אין צורך".

בתה רבקה נראתה רגועה ושלווה, חיה הביטה בה בעניים חודרות.

"הכל בסדר רבקה"?

"כן הכל בסדר" השיבה רבקה בתימהון "אפשר לקבל קצת מרקחת"?

"כן, בתי סליחה, שכחתי".

"לא נורא" השיבה רבקה נוטלת בכפית מהמרקחת שבכלי אל הלחמנייה,

אבל חיה עדיין לא סיימה:

"אמרי לי בתי למה התחתונים שלך תלויים על החבל"?

רבקה פסקה בבת אחת מן האוכל:

"אימא"! קראה במחאה.

"דוד הוא בחור טוב אבל אני לא רוצה שתסתבכי".

"אימא , הכל בסדר , אין לך מה לפחד" הצהירה רבקה בביטחון מוחלט אך גם בכעס מה על

הערותיה של אימה.

"בסדר, בסדר" השיבה האם, בטחונה של ביתה אושש את בטחונה היא שהכל בסדר אך היא

לא יכלה להימנע מלהוסיף:

"הכל בסדר כן, אבל את כבר לא נערה. היזהרי בתי , כל העולם יכול להתמוטט לך על הראש".

לא יכלה האם לשער כי העולם עמד אומנם להתמוטט על ראש בתה אך לא מן הסיבה שממנה

חששה.

שנת 1956 הגיעה ועבור דוד ורבקה הייתה זו שנת הכתה ה"שמינית" והבגרויות. לדוד טמנה שנה זו גם הבטחה : מתי שהוא בסופה של השנה יימנה על חניכיו של קורס הטייס.

אחרי בחינה הבגרות האחרונה , כשחזר דוד רכוב על אופניו מבית הספר בקש לראות את רבקה אך היא ואימה נעדרו: הבית היה סגור היות והאב ובנו היו בעבודה, יותר מאוחר נזכר כי רבקה אמרה לו משהו על קניית שמלה למסיבת הסיום. הוא השתרע על המיטה, זרועותיו שלובות סביב ערפו, מהרהר. הוא חשב על אמו המתה ועד כמה הייתה שמחה לראות את היום בו סיים את לימודיו התיכוניים. היו בו רגשי נוחם על כך שכאילו לא התאבל עליה מספיק, לא הצטער עליה די ולא חש בחסרונה. כאשר חשב על אמו נזכר מיד ברבקה הרחומה המנחמת והמחבקת. הוא הבין שקיומה של רבקה לידו ריכך את יציאתה של אמו מחייו וחש כי הוא חייב לה חוב שלעולם לא יוכל לפרוע.

אנה קירוב אמו המאמצת הציצה לחדרו ושאלה אם ירצה לסעוד את ליבו, הוא השיב בחיוב והוגש לו מרק השעועית הנצחי שהייתה אנה נוהגת לבשל. זה היה אחד משני המרקים היחידים שבשלה אנה: מרק השעועית ומרק סלק אדום ממנו לא טעם דוד מעולם. המרק הוגש בלוויית פרוסת לחם שחור עבה. אחריו הוגשו קציצות פילה דג מטוגנות בלווי סלט חסה, השתייה אשר לוותה את הארוחה הייתה מים מצוננים מן המקרר והקינוח היה תפוז או תפוח עץ. זו הייתה ארוחה צנועה- אנה לא העלתה בדעתה להתחרות במעדני שולחן הקבלן השכן, כעקרון הייתה ארוחה מעין זו בריאה והשביעה את דוד.

הוא הבין שלא למעדני שולחן הקבלן הוא מתגעגע אלא לנוכחותה של בת הקבלן רבקה.

באותו הערב ביקר הקבלן שמואל רוזובסקי אצל משפחת סמולנסקי עם בנו גרשון. הוא בא על מנת לקבל מ"מבעלת האוב" כפי שכנה אותה ברוסית באוזני שלמה סמולנסקי בן זוגה.

אנה עשתה כמבוקשו בחנה ארוכות את החריצים בכף ידו הימנית ואחר כך השמאלית , רשמה במחברת רשימות קצרות בכתב יד זעיר ופניני, אחר כך הביטה במפה אסטרולוגית צבעונית גדולה, שאלה לתאריך הולדתו ונעזרה בסרגל, מד זווית ומחוגה.

בחינת החריצים בכפות ידיו של הקבלן נעשתה בעזרת זכוכית מגדלת בעלת ידית שחורה מה שהרשים מאוד את האיש .

"ראה מיסטר סמולנסקי: אנה רואה בעזרת המגדלת את הסימנים שאנו לא יכולים לראות"....

"ואם הייתה רואה היית ממש מבין" הגיבה אנה קירוב בקרירות ובפסקנות מבלי לחייך.

"אמזונקה, זוגתך" הפטיר הקבלן. (אמזונה — לוחמת אישה מן המיתולוגית היוונית)

"אם תמשיך לדבר אאפיל את מזלך" אמרה אנה קירוב וגרשון שנבהל אמר בתחינה "אבא"!

לבסוף הניחה אנה את כלי העזר מידה והניחה את שתי ידיו הפרוסות על השולחן והכריזה:

"מר רוזובסקי , הסר כל דאגה מליבך — אני רואה רק הצלחות".

הקבלן חייך מאושר הסיר את משקפיו וניגב אותן בהתרגשות.

"באמת גברת קירוב באמת . את יכולה לפרט"?

אנה קירוב הסבירה במקצועיות ובסבלנות את הצלחותיו הצפויות של הקבלן בתחום העסקי והכספי ועצמותיו פרחו כדשא.

שלמה סמולנסקי חייך גם הוא למרות שהתמצא היטב בתחומים בהם עסקה זוגתו הבין בחושו הדק כי עליו לתת לה את הבמה.

גרשון בנו של הקבלן התלהב גם הוא הושיט את ידו על השולחן והניחה מול אמו החורגת של דוד:

"גברת אנה — עכשיו תביטי ביד שלי"....

"את תסתכלי רק אם תהיה לו אישה, אם העסקים שלי יצליחו כמו שאת אומרת גם לו יהיה

כסף".

המורה שלמה סמולנסקי גיחך לשמע הדברים, אנה הביטה קצרות בידיו של גרשון ואחר כך

פסקה:

"הסר דאגה מלבך מר רוזובסקי — אני רואה אישה וגם ילדים".

הקבלן הוציא את ארנקו ושלף שטר של עשר לא"י — סכום המקביל למאתיים שקל של ימינו.

"גברת קירוב באמת תודה".

דוד ורבקה היו בחדרו של דוד בזמן הביקור של הקבלן הם שוחחו על חוויות הבחינות האחרונות אחרי כן שאל דוד את רבקה אם תוכל להזמין אותו למסיבת הסיום בבית ספרה ורבקה השיבה שנראה לה כי הדבר אפשרי.

קריאות הצהלה של הקבלן הביאו את שניהם אל הסלון של משפחת סמולנסקי. הם שמעו את אנה אומרת "אני רואה אישה וגם ילדים".

אחרי שהעניק את שטר הכסף לאנה קירוב קם הקבלן ואמר:

"מיסטר סמולנסקי - זוגתך היא אוצר ממש"!

"אתה היית מצליח בלעדי, אני רק דיברתי" אמרה אנה בשקט.

"לא חשוב" אמר הקבלן "תמיד טוב לשמוע בשורות טובות, בוא גרשון נספר לאימא שלך מה שמענו הערב".

רבקה יצאה עם אביה ואחיה . דוד, שמעולם לא עלה בדעתו לבקש מאנה לצפות את עתידו הושיט לה את ידו.

"נו אם צפית את עתידו של הקבלן אולי תצפי גם בעתיד שלי"...

גם אביו וגם אנה הופתעו מפנייתו של דוד, אנה המתינה מעט כחוככת בדעת ואחר נטלה את

ידו, היא בחנה אותה ואחרי זמן מעט גם נטלה את זכוכית המגדלת . פניה הרצינו והיא חזרה מידו הימנית לשמאלית שלש פעמים , לבסוף הניחה את המגדלת מידה והפטירה.

"אתה יכול לקחת את ידיך".

דוד השיב את ידיו והמתין לדברים שלפי הבנתו אנה הייתה אמורה להגיד על עתידו.

אחרי שאנה לא דברה, דבר אמר דוד כאילו בבדיחות הדעת:

"נו , מה — אין לי עתיד".

שלמה סמולנסקי נזעק: דוד !

"בחור צעיר" נשמע לפתע קולה של אנה קירוב — "אתה מוצלח, אתה צעיר, יש לך אנרגיות מה

עוד יש לומר"? — ניכר היה שאנה מנסה יותר לא להגיד מאשר להגיד.

"אבל בעצם לא אמרת לי כלום" אמר דוד המאוכזב.

"מה אתה רוצה אין לך עסקים שאני יכולה לבחון אם יצליחו ואם לא".

דוד רצה לשאול "האם אצליח בקורס טייס" אך הבין שזו שאלה מופרכת לגמרי למי שקוראת בכתב היד וניסה להעלות במחשבתו ניסוח מתאים יותר:

"האם אצליח במה שאני רוצה" שאל כמעט בייאוש.

אנה הביטה במבט חודר —

"יש לך התמודדות ארוכה: בסוף תצליח". הפטירה לבסוף משחררת את המילים בכוח.

"מה זה התמודדות ארוכה שנה, שנה וחצי"? הקשה דוד המתוסכל , הוא חשב על משך תקופת

קורס הטייס.

"תחשוב על שלושים שנה" השיבה אנה.

"שלושים שנה! זה יותר מהתקופה שאני חי"...

אנה לא השיבה ודוד הביט באביו כמבקש סיוע, האב אמר רק :

"בני, כל החיים לפניך", הדברים נאמרו כמעט בתחינה. באותו לילה לא הצליח דוד להירדם. הוא שמע לחישות מחדר השינה של הוריו — אך הן היו ברוסית.

מסיבות הסיום הכיתתיות של דוד ורבקה נערכו במסגרת בית הספר והוזמנו אליהן ההורים. לאחר מכן נערכו המסיבות הפרטיות של התלמידים בלא המורים וההורים. לכן לא היה דוד נוכח בחגיגת סיום השמינית של רבקה מה גם שנערכה באותו תאריך שבו נחוגה המסיבה של כתתו בבית ספרו. רבקה ספרה לו שבטקס בבית הספר נוכח בנוסף להוריו של עודד בן כיתתה גם דודו אחי אביו שהיה טייס וקצין בכיר בחיל האוויר.

"הנוכחות הזו היא פרי מוחו של העודד הזה" חשב דוד כאשר שמע מרבקה על הדבר אך היא הוסיפה וספרה כי הדוד נשא נאום קצר אחרי מנהל ה"מוסד החינוכי" המסיימים עומדים בפני שלב חשוב בחייהם, שלב השירות הצבאי וכי בן אחיו עודד יבצע את השלב הזה כטייס לאחר שיוכשר בקורס הנחשב ביותר בצה"ל בבית הספר לטיסה של חיל האוויר.

"אין לי ספק כי עודד אחי יסיים את הקורס בהצלחה ויצטרף כמוני למשפחת טייסי חיל האוויר " צטטה רבקה את דודו של עודד.

לדוד לא היה ספק כי הדוד והאחיין ביימו את ההצגה הזו כדי לשרת את יוקרתו הנבובה של האחיין היקר .

למסיבות הכיתתיות הפרטיות אפשר הנוהג להזמין אורחים- הכוונה לחברים/ות של... לכן לא עוררה הופעתו של דוד הרמת גבות ורינונים. הכל ידעו כי דוד ורבקה "זוג" הם "יוצאים" יחד מבלים יחד. היא החברה שלו. הוא החבר שלה .

מי שלא קבל זאת היה עודד שתמרן לעצמו מקום בסמוך להם וכשהחל שלב הריקודים הציע את עצמו במילים "הריקוד הבא שלי".

בני הזוג דוד ורבקה קבלו בסלחנות את הנודניק הבלתי נלאה אבל לקראת הסוף צץ לפתע עודד אחז בשתי ידיה של רבקה והכריז "אין לך ברירה זה הריקוד שלי".

רבקה ניסתה להשתחרר אך ללא הצלחה היא קראה לדוד — ודוד הופיע.

"שחרר אותה" פקד בקול מצווה.

"כן המפקד" השיב עודד בלעג, והמשיך לאחוז ברבקה.

"טוב" הפטיר דוד "אתה רוצה בכוח".

"חתיכת בריון אתה חושב שאתה נמצא בשוק" המשיך עודד לאחוז בידיה של רבקה. מסביב

חדלו הריקודים והתאסף קהל הכיתה האמורה לחגוג.

שתי מהלומות בזק על ידיו של עודד גרמו לו לשחרר את ידי רבקה. "השלישית תהיה בפרצוף שלך" הזהיר אותו דוד.

עודד לא התייצב להלחם , הוא ידע שדוד עולה עליו בכוח.

"בריון שוק, זה לא הכיתה שלך ולא בית הספר שלך".

מספר תלמידים נגשו אל עודד וניסו להרגיע אותו או לפחות להרחיק אותו מדוד ורבקה.

"אני אעמוד איפה שאני רוצה".

דוד ורבקה התרחקו מן המפגע — דוד לא חש מאוים אך בהחלט היה מוטרד, מסתבר שרבקה

היא משהו אובססיבי אצל הבחור, הוא לא מקבל את זוגיותם .

לו העריך דוד אל נכון עד לאיזה תהומות מסוגלת קנאתו של עודד להגיע היה יותר ממוטרד.

בעשרים וארבע ליולי 1956 התגייסו חברי גרעין "חרמש" לנח"ל . רבקה הצטרפה לגרעין כי מחצית מחבריה לכיתה עשו כן. דוד ועודד הצטרפו שניהם בגלל רבקה. הם לא המירו את חלום הטיס בחקלאות היות וידעו כי לאחר מבדקי הטיס ישלפו אותם לקורס.

למעשה גיוס הבנות של בגרעין אמור היה לחול בסוף אוגוסט. סמוך למועד זה היו בידי דוד ועודד זימונים למבדקי טייס מתקדמים לאחר שאת הראשוניים עברו עוד ביולי.

לפני הגיוס הגיע כל הגרעין לקיבוץ א. בעמק הירדן . בחדר האוכל של הקיבוץ הוסבר על הגרעין שיקבל הכשרה חקלאית לאחר הטירונות. לאחר תקופת ההכשרה יצאו הבנים לאימון מתקדם. דוד, לאחר שחישב את הזמנים הגיע למסקנה למועד זה יוסמך כבר כקצין וכטייס.

חברי הגרעין שוכנו בצריפי הנחל בקיבוץ — שבע צריפים בצורת האות ח' כאשר מאחורי הח' צריף המקלחות .

היות והבנים שוכנו בנפרד מן הבנות לא יכלו להתייחד במחנה ונאלצו להרחיק עד למטע אבל מלבד זאת היו כל הזמן ביחד.

בבריכת השחייה הגדולה של הקיבוץ השתעשעו חברי הגרעין בקולניות. נערכו "קרבות" שבהן הבנים החסונים ביותר הרכיבו על כתפיהם את הבנות הנועזות ביותר כאשר כל אחת מנסה להפיל את השנייה. לבסוף נשארו דוד ורבקה מצד אחד ומולם עודד ומישהי בשם חדווה, חדווה נפלה עד מהרה מכתפיו של עודד — ונתלתה על צווארו של דוד בו הייתה מאוהבת מבלי שידע על כך.

"לא הפלתי אותה, איך היא נפלה", תמהה רבקה דוד תמה על כך שעודד נראה נרגע מקנאתו. "הלוואי והיה כל הזמן ככה".

לא ידע דוד כי התנהגותו של עודד זו הרדמה . הוא שבת ממזימתו רק כאשר לא ראה דרך פעולה שתקדם אותו.

את אימוני הטירונות המפרכים צלח דוד בקלות, בסוף אוגוסט יצאו דוד ועודד למבדקים מתקדמים וסופיים לקורס טייס.

לפני הכניסה לבוחן הראיה הקדים עודד את דוד, כשיצא מן המבחן פנה לדוד ואמר "במשקפת של הרופא רואים כאילו שני קוים אבל זה למעשה קו אחד, אם תגיד שניים יכשילו אותך".

דוד משך בכתפיו ונכנס אל הרופא, הוא הצליח לזהות את כל האותיות והמספרים שהתבקש לזהות, לבסוף קרב אותו הרופא אל המשקפת.

"תאמר לי אם אתה רואה קו אחד או שניים"

דוד הבחין בשני קוים לרגע חשב להגיד קו אחד אבל הקוים היו נפרדים באופן ברור והיו

שניים.

"למה אתה מחכה". העיר הרופא בקוצר רוח .

"שני קוים". הרופא הנהן וחתם בעט שחור שלידו .

"O.K עובר לשלב הבא"

דוד המשיך לחדר המזכירות שם נאמר לו שיקראו בשמו.

עודד לא נראה בסביבה.

לבסוף קראו בשמו של דוד, הפקידה הושיטה לו מסמך שכותרתו הייתה "בית הספר לטיסה — זימון לקורס טייס".

התאריך שהתנוסס על הטופס 1/12/56

השלב הראשון בחלומו של דוד התגשם.

במחנה האימונים , במאהל פגש את עודד שאמר לו:

"גם לוחם חי"ר זה מכובד"

"בהחלט" , השיב דוד ולא יסף.

לחברים ששאלו אותו אמר שאומנם עבר את המבחנים, עודד נגש אליו לבסוף,

"למה אתה מספר שהצלחת, הלא נכשלת"! קבע עודד בפסקנות .

"דוד שלף את הזימון לקורס טייס מכיסו, עודד נדהם,

"מה אמרת לרופא?" שאל.

"מה שאמרת לי להגיד"

"אז איך הוא העביר אותך?". נפלטה השאלה מפיו של עודד.

"לך תישאל אותו" השיב דוד והפנה אליו את גבו.

בלילה הרהר דוד על ניסיונו של עודד להכשיל אותו. "האדם הזה הינו כמוסת רעל מהלכת"

חשב.

אימוני החי"ר המפרכים בחודש אוגוסט הלוהט לא היו קשים עבור דוד וגם לא המסעות הארוכים בחגור מלא , הפרידה מרבקה קשתה עליו. בשנות בית הספר התיכון ראה אותה כמעט מיד יום . בשנה האחרונה גם נהגו להתייחד, ופתאום נתק בין שבועות.

הייתה הפסקה — ערב אחד באוגוסט שנקרא "ערב גרעינים", ערב שבו הופגשו חברי הגרעין בעלי הכושר הקרבי המתאמנים כבר מסוף יולי עם הבנות האמורות להתגייס מאוחר יותר יחד עם בני הכושר הלקוי.

בערב זה שבו התכנסו חברי גרעני הנח"ל, כל גרעין סביב מדורתו , הכינוסים נערכו בחורשת האיקליפטוס הסמוכה לבסיס, הוגשו כיבודים — עוגיות רקיקים ולימונדה: הורתח קפה והיו התבדחויות על חשבון המורים של בית הספר התיכון — הן המתכנסים היו תלמידים זמן קצר, לפני כן היה גם קטע של שירים מה שכונה יותר מאוחר "שירי התנועה" .

הקטע הקשה עבור דוד היה לשבת ליד רבקה מבלי שיוכל לנחם אותה בחיבוק.

בשעה עשר בלילה החלו מדריכי הטירונים לצעוק: "לקפל את החגיגה, האורחים והאורחות — הביתה, טירונים למסדר כיבוי אורות". המדריכים שפכו פינג'נים , הרסו מדורות והאיצו בטירונים היושבים ישיבה מזרחית סביב למדורה.

ב- 29 באוקטובר 1956 החל מבצע קדש . טירוני כל יחידות השדה של צה"ל הוצאו לשדה לסדרת אימונים אינטנסיבית . שנועדה להגביר את מוכנותם ללחימה - זאת במידה והמצב יסתבך ויהיה בכך צורך.

בסוף נובמבר כאשר עמדה הטירונות להסתיים, שלף הזימון לקורס טייס את שני חיילי הנח"ל חברי גרעין "חרמש" למסלולם החדש. בנות הגרעין כבר היו מגויסות אך רבקה ודוד לא נפגשו — הטירונים היו במשך כל אותו חודש בשדה.

דוד אחסן את שק החפצים שלו אצל הש.ג בתמורה לחפיסת סיגריות שלמה , הוא פנה לחפש את פלוגת הבנות אשר נאמר לו שהייתה במטווח.

בנות פלוגת הנח"ל יישבו שורות שורות בישיבה מזרחית מחכות לתורן לירות, הירי התבצע במקצים של עשר. שתי קצינות עמדו בצד המקצה שהגיע תורו לירי . מ"כיות עמדו מאחורי בנות כל מקצה לצורך הערות והדרכה .

"כן טירון מה אתה עושה כאן"? סמלת קשוחה עצרה את דוד מלהתקרב אל הבנות.

"אני יוצא מן המחנה, נשלחתי לקורס במחנה אחר, אני מבקש להיפרד מן החברה שלי".

"אז תשלח לה מכתב מן הקורס" השיבה הסמלת .

"אני יוצא לקורס טייס, זה קורס ממושך מאוד"...

"יופי בגמר הקורס תנדנד לה עם הכנפיים".

רבקה שהייתה יושבה בשורות האחרונות ביקשה מן המכי"ת שלה והלכה לכיוון דוד, הסמלת הבחינה בה.

"מה העניין חיילת".

"מכי"ת רינה אישרה לי להגיד שלום לחברי": השיבה רבקה , מתוחה מאוד מן המצב.

הסמלת השתהתה לרגע:

"טוב אבל בלי חיבוקים ונשיקות ובלי דמעות". העירה.

לדעת דוד הייתה זו הערה חסרת טעם ואף מנוולת.

רבקה התקרבה לדוד והושיטה ידה בהיסוס, דוד חפן אותה בזרועותיו ונשק אותה על שפתיה.

"הי, הי השתגעת? בלי סצנות מהסרטים אמרתי"! קראה הסמלת הקשוחה.

דוד אמר לרבקה — "אני יוצא לקורס טייס , אכתב לך מן הקורס".

"בסדר, דוד" השיבה בקול חנוק היא הייתה אסירת תודה לדוד על שלא שעה לסמלת המאיימת

וחבק אותה בזרועותיו.

"הפרידה הסתיימה, חיילת — למקומך, "אתה" פנתה לדוד "תתנדף מכאן"!.

"אז שלום רבקה" אמר דוד, הוא ליטף את זרועה ופנה והלך משם נפשו שמחה על שהצליח לחוות את חיבוק פרידה עם אהובתו. העכירה את רוחו התנהגותה של הסמלת.

"מדוע הרוע הזה. אין לו שום קשר למשמעת" חשב.

שנת החניכות עבר על דוד ללא פגע, שלב ההכנה של פרחי הטייס מבחינת סבולת וקשיחות היה כמשחק ילדים אחרי הטירונות המפרכת בנח"ל , אולי כך נדמה היה לדוד היות וגופו היה אתלטי ומבנה אישיותו חזק.

קטע הטיסה היה המעניין ביותר, המדריכים ציינו את שליטתו בהגאים ואת ביצועיו המושלמים "יש לנו כאן תופעה — הבחור הזה טייס מבטן ומלידה".

גם עודד צלח את השלבים השונים של שנת פרחי הטיס אך הוא היה טוב ולא יותר מזה, הוא לא כיכב.

בחופשה הראשונה, אחרי שישה שבועות לא נסעו לביתם אלא לקיבוץ מ. היות וחברי גרעין הנח"ל חרמש לא קבלו חופשה באותו סוף שבוע, כולם כבר היו בשלב ההכשרה החקלאית - כלומר עובדים בענפי המשק השונים אך במדים - חלו עליהם כללי המשמעת הצבאית, פקדו עליהם סמל ראשן מן הנח"ל ומכי"ת . הצבאיות שנדרשה מהם הייתה מצומצמת מאוד. שומר מתחלף במשמרות כל היממה, מסדר השכמה בשעה שש בבוקר, מסדר שלאחריו אוחסנו הרובים בנשקיה.

מסדר ערב שלאחריו כתת הכוננות נשארה עם הנשק והכל שוחררו לארוחת הערב.

בואם של פרחי הטייס מהגרעין עורר עניין אך לא יותר מזה — מלבד אצל רבקה — כמו שאפשר היה לשער. חברותיה לחדר ניצה השחרחורת וחדווה בעלת הרעמה הבלונדינית פינו בלא אומר ודברים את החדר והצטרפו לבנות בחדרים אחרים.

חצי שנה לא התייחדו דוד ורבקה והערב הראשון לחופשתו הראשונה של דוד היה ערב עדנים, יותר מזה , הוא נוכח שוב בחוזק הקשר ביניהם, הם היו פשוט שני חצאים של אהבה שהייתה גדולה מהם.

לאחר ההתייחדות שכבו חבוקים, ראשה של רבקה על חזהו והוא נושם את ריח שערה הבשום.

"אתה יודע דוד- אחרי גמר הקורס שלך נתחתן, לא נמתין אני לא מסוגלת".

"אחרי שנתחתן תמתיני לי כל יום, עד שאשוב מן הבסיס הביתה". סנט בה דוד .

"בוודאי. שמעתי שטייסים נשואים מקבלים דירות בבסיס בו הם משרתים לא תצטרך לנסוע

רחוק".

דוד ידע למה מתכוונת רבקה: בבסיס שבו התקיים הקורס היו וילות קטנות באזור מגורים נפרד ממבני הבסיס . זה היה סידור נוח מאוד וחסך לטייסים את בזבוז הזמן שבנסיעות הביתה וזמינותם בבסיס צמצמה גם את הצורך לרתק אותם. גם מבחינה חברתית היה לכך יתרון כי נוח מאוד לאדם ששכניו באים מאותה קבוצת איכות ושייכים לאותה המסגרת.

"זה יהיה נפלא" אמר דוד אחרי שתיקה קצרה, "תהיה לי בבסיס גם הטיסה וגם אותך".

"למה לא אמרת בסדר הפוך אותך וגם את הטיסה"?

"בסדר בסדר, אותך וגם את הטיסה".

רבקה התרוממה פטמות שדיה נוגעות בחזהו אחזה בראשו בשתי ידיה ונשקה לדוד על מצחו.

"ככה אני אוהבת אותך" .

אכן , העתיד נראה לדוד ורבקה ורוד.

באותה חופשה נתן דוד את דעתו לאביו ולאמו החורגת. מעולם לא סלח לאביו על נוהגו המתעמר באמו אשר שמשה לו כשפחה נרצעת ומלאה את כל גחמותיו ובנוסף גם ספגה את נחת זרועו. הבעיה הייתה שהיא הייתה כנועה מדי ולא ידעה לבלום אותו. דוד העריך את אביו כהורה אכפתי לבנו במקביל לאי השלמותו מן היחס לאמו. אביו מלבד היותו מורה לתנ"ך התמחה בתורת הנסתר היהודית , זו הנובעת ישירות מהטקסט התנכי וזו הכתובה בעשרות ספרים שנכתבו במשך אלפיים שנה ע"י חכמים גלויים ונסתרים. הוא סבר שאם אביו היה מאורגן קצת יותר היה מוציא מחקר בתחום ורואה בכך הצלחה ופרסום.

את אמו החורגת לא אהב דוד אבל העריך: הוא הבחין שהתנהגותה נבעה מן ההכרחי: לא הייתה לה שום "פוזה". היא עשתה את הדרוש בעבודות אחזקת הבית מבלי להתלונן ומבלי לציין את תרומתה. היא דאגה להכנת ארוחות , לכביסות לגיהוץ וכיוצא בהם . את הכל עשתה במסגרת ההכרחי לשרידות ואחזקת האף מעל המים. היא לא הפגינה שום אהבה עדנה רכות וחיבה אבל הייתה אחראית מאוד ודאגה שהילד שגדל והיה לנער יקבל את הדרוש לו בבית גם אם בצנעה גדולה.

היות ורבקה שהתה אחרי הטירונות בקיבוץ במסגרת ההכשרה החקלאית בילה דוד את רוב חופשותיו שם .

חופשות בית הספר לטייס לא היו מתואמות עם חופשות גרעין הנח"ל חרמש , דוד החליט לעשות משהו כדי שגם הוריו יראו אותו.

שנת בית הספר לטייס הראשונה חלפה ועברה מהר מכפי ששער דוד ומכפי שחששה רבקה. פעמיים באותה שנה ארע שחופשת גרעין הנחל וחופשת בית הספר לטייס הקבילו.

ביקורי דוד גרמו נחת רוח מרובה לאביו ואנה קירוב שבעה נחת מן העובדה שבן זוגה מרוצה, היא העריכה מאוד את יחס הכבוד שנתן לה דוד.

הקבלן שמואל רוזובסקי שמח מאוד להיפגש עם בתו האהובה והיפה , שמח על בן זוגה ה"אופיצר" שבדרך.

בחודש מרץ 1958 כאשר דוד כבר היה בשלב הצוערות שיתפה רבקה את אמה בכוונותיה להינשא לדוד מוקדם ככל האפשר לאחר גמר הקורס. התקבל תאריך היכן שהוא אוגוסט — ספטמבר.

חיה רוזובסקי שוחחה עם בעלה וזה בלי אומר דברים החליט שלא לחדש את חוזה השכירות עם השכן שהתגורר בזרוע המרכזית של האות — ע — שתארה את המבנה כולו. את תעודת הבעלות על הדירה שהתפנתה ע"י השוכר החליט הקבלן שמואל רוזובסקי להעניק לבתו ביום כלולותיה.