עדות מן הבור

שער ראשון - ראשית דבר

מה הורישה לנו מלחמת ששת הימים?

המתח והחששות, בגין איומים אשר נראו לרבים כקיומיים, במהלך הימים הארוכים של ההמתנה, הפכו בתוך שישה ימים לשמחה ולאופוריה. בעקבות הניצחון המהיר והמוחץ על כל שלוש המדינות השכנות קיבלה ישראל מתנה של עומק אסטרטגי בשלוש הזירות. המותניים הצרים של המדינה התרחבו וזו היתה חוויה מסחררת ומבלבלת. מתנה יקרת ערך זו מנעה מאיתנו, כנראה, את האפשרות לחשוב בבהירות על מצבנו. לא הבהרנו לעצמנו לאן אנחנו רוצים להגיע ולא עסקנו בלקחי המלחמה. צה"ל לא מצא לנכון לערוך כנסי לקחים לניתוח מהלכי מלחמת ששת הימים. אלו לא התקיימו ברמת העל של המטה הכללי וסגל הפיקוד הגבוה ואף לא בדרגים הנמוכים יותר של אוגדות וחטיבות. וכי מי יכול להתווכח עם הצלחה?

נותרנו עם שלוש זירות שונות בתכלית זו מזו:

רמת הגולן: זו היתה, מיד עם תום המלחמה, כמעט נקייה מיישובים אזרחיים סוריים. היו בה פחות מ־130 אלף תושבים שישבו בכמה כפרים במרכז ובדרום הרמה, בעיר קונייטרה במזרח הרמה ובכפרים הדרוזיים בצפון. חאפז אל אסד, נשיא סוריה, הגם שלא הסכים לוותר על השטח שכבשנו ודרש את החזרתו, נמצא מכבד את הסכמי הפסקת האש במלואם ומונע כל התפתחות של תקריות בגבול החדש שנקרא מעתה "הקו הסגול". שורה של מוצבים נבנתה לאורך הקו הסגול אבל משמעותית יותר היתה דווקא תנופת ההתיישבות האזרחית. זו החלה ממניעים ביטחוניים ואידיאולוגיים אך בהמשך התעצמה ואף זכתה לעיר, "קצרין", שהוקמה ב־1976 בעת שיצחק רבין כיהן כראש ממשלה. שנים אחדות לאחר מכן, כשמנחם בגין כיהן כראש ממשלה, בשנת 1981 נחקק חוק רמת הגולן, שהחיל את החוק הישראלי על הרמה ולמעשה סיפח את השטח למדינת ישראל.

חצי האי סיני: אף הוא היה ברובו ריק מתושבים למעט שבטים בדואיים לחופי הים האדום ויישובים ספורים לחוף הים התיכון כשהעיר אל עריש היא היישוב הגדול ביותר. רצועת עזה אף היא נמצאה בשליטתנו ורק שנים רבות מאוחר יותר עמדנו על מורכבות הטיפול בחבל ארץ זה. קו הגבול שבו עמדנו מול הצבא המצרי היה לאורך תעלת סואץ. כאן נקבעה מדיניות ברורה שדבקה בה ראש הממשלה גולדה מאיר, שהחלה לכהן כראש ממשלה במרס 1969, שלפיה יש לשבת ממש על קו המים ולא לזוז "סנטימטר אחד" לאחור. הרמטכ"ל חיים בר־לב יישם קו זה של המדיניות בהנחיה להקים שורה של "מעוזים" לאורך התעלה, השולטים על קו המים. מהר מאוד דבק בקו הביצורים השם "קו בר־לב". גמאל עבד א נאצר, נשיא מצרים המובס, לא יכול היה לשאת את המפלה והפגיעה בכבוד והחל, כמעט מיד עם תום מלחמת ששת הימים, בלחימה מסוג שונה - מלחמת התשה מול הכוחות שלנו לאורך התעלה.

הגדה המערבית: החלה להיקרא בפינו "יהודה ושומרון" ולא "השטחים" או חס וחלילה "השטחים המוחזקים". אלו היו שטחים מאוכלסים עם כפרים וערים, עם שלטון מקומי שצמח תחת השלטון של ירדן ועם קו הגבול שעבר עתה לאורך נהר הירדן.

מדיניות הממשלה בכל שלוש הסוגיות לא היתה ברורה ולא היתה עקבית. את מדיניות הביטחון הנחיל במידה רבה שר הביטחון משה דיין, אשר קבע את האיחוד המנהלי של ירושלים ולמעשה נסללה בכך הדרך להחלת חוק השיפוט הישראלי על ירושלים המזרחית מאוחר יותר. דיין האמין שחשוב להעניק לפלסטינים תושבי יהודה ושומרון אפשרות לנהל את חייהם בעצמם והוביל לכיוון אוטונומיה. אבל הוא לא היה לבדו בשטח מדיניות הביטחון בקשר ליהודה ושומרון. יגאל אלון היה אף הוא שם. אלון התעקש לקַבֵּע את נהר הירדן כקו הגבול בין ישראל לירדן. ישראל גלילי, אקטיביסט ביטחוני מובהק ובעל השפעה בממשלות שבהן כיהן כשֹר בלי תיק, תמך בתוכנית אלון. התוכנית, אף שלא אושרה מעולם, השפיעה על המדיניות ביהודה ושומרון בכל הנוגע למתווה ההתיישבות. בשנים הראשונות לאחר המלחמה קמו יישובים בבקעת הירדן על־פי המתווה של תוכנית אלון. בהמשך, לאחר פריצת הדרך של גוש אמונים ועוד יותר לאחר עליית הליכוד לשלטון, הותרה רצועת ההתיישבות ביהודה ושומרון.

משה דיין צוטט בימים ההם כמי שאמר שהוא "מחכה לטלפון מהערבים"... וזו למעשה היתה העמדה שנשענה על תפיסת הכוח הצבאי הבלתי־מוגבל של ישראל שהקיפה חוגים רחבים במדינה.

בן גוריון מכיר באַ־סימטריה

אחת המסקנות הבסיסיות של דוד בן גוריון, עוד לפני הקמת המדינה, לגבי מצבה של ישראל מול מדינות ערב הסובבות אותה היתה, שלעולם יישאר היתרון הכמותי בידי הערבים. דוד בן גוריון הכיר בא־סימטריה של מספר החיילים שמדינת ישראל תוכל להעמיד מול הערבים, אך גם בא־סימטריה של שטח המדינה לעומת השטחים של אויביה. המחסור בשטח של מדינת ישראל, שהוא למעשה היעדר עומק אסטרטגי, הביא את בן גוריון לגבש את התפיסה של העברת המלחמה מהר ככל האפשר לשטח האויב. תפיסה זו נשארה מרכיב חשוב באסטרטגיה של צה"ל עד היום. בן גוריון לא הסתפק ביכולת ליזום ולהעביר את המלחמה למגרש של יריביה של ישראל. על מנת שהזרוע הלוחמת, "כוח המחץ" בפיו של בן גוריון, יוכל לבצע את המשימות אל מול צבאות האויב העדיפים מספרית הוא טען שחייב לעמוד לרשות הכוח גם מרכיב איכותי. בן גוריון היה משוכנע שהגורם האנושי הישראלי, בעל המוטיבציה שעולה בהרבה על זו של הצבאות הערביים, יהיה מרכיב חשוב ביכולת להביס שוב ושוב את הערבים. הוא למד היטב את לקחי מלחמת העולם השנייה והתרשם מהיעילות של כוח המחץ הגרמני שהביא להם הישגים צבאיים ללא תקדים בשנים הראשונות של המלחמה. האם כבר במועד כה קרוב לסיום מלחמת העולם ידע בן גוריון על ההישגים המופלאים של הטכנולוגיה שאותה שילבו הגרמנים במִגוָון מערכות הנשק שפיתחו? לא מן הנמנע שהתשובה היא חיובית. החושים יוצאי הדופן של האיש הביאו אותו מן הסתם למסקנה זו. אנחנו למדנו רק שנים רבות מאוחר יותר על ההישגים מעוררי ההשתאות של הגרמנים בפיתוח טכנולוגיות עבור מערכות הנשק החדשות שלהם. כך או כך ברור שמההתחלה היה בן גוריון משוכנע ששליטה בטכנולוגיות מתקדמות הנהּ צורך חיוני ליכולת העמידה של ישראל בסביבה כה א־סימטרית.

בן גוריון ועקרון ההרתעה

במשך שלושה או ארבעה עשורים לחייה של מדינת ישראל, האיום שבו עסקנו באופן כמעט בלעדי היה פלישתם של כוחות זרים. זו היתה בת קול לתחילתה של מלחמת השחרור ונתפסה כאיום קיומי. מלחמת יום הכיפורים היתה אכן התגלמות של איום כזה.

מילון המונחים הרשמי של צה"ל מגדיר את המונח "הרתעה" באופן הבא:

"פעולה או תהליך של איום המונעים מן האויב נקיטת פעולה בשל חשש מפני תוצאותיה. ההרתעה יוצרת הלך־רוח בדבר קיומו של איום אמין, שאין פעולת נגד סבירה נגדו, לדעת מקבלי ההחלטות של האויב. מימוש האיום כרוך להערכתם בתוצאות שאין הם יכולים או רוצים לעמוד בהן."

בן גוריון גרס שעל מנת להרתיע את האויב מלשוב ולתקוף אותנו לא די ב"כוח מחץ" מרשים. הוא חשב שצריך גם להישען על "כוח עמידה". המונח הזה קיפל בתוכו את הפוטנציאל הכלכלי והחברתי של מדינת ישראל אבל גם את המרכיב של כלל העם היהודי בתפוצות. העליונות הטכנולוגית והאנושית, או בשפתו "יתרוננו האיכותי, יתרוננו המוסרי והאינטלקטואלי" היו לדעתו המפתח לעמידה שלנו בפני כל האיומים. גם פרויקט הגרעין בישראל היה חלק מהחשיבה האסטרטגית העמוקה של דוד בן גוריון. ראש הממשלה של המדינה הצעירה הוקסם מהעוצמה של תהליכי האנרגיה הגרעינית ומן החיבור של הקִדמה הטכנולוגית להפקת אנרגיה כמעט בלתי־מוגבלת. מקור זה, חשב בן גוריון, יוכל לסייע בידי ישראל שאין בה מאגרי נפט כמו לשכנותיה. לצד זה היה גם ממד הרתעתי שהיה חשוב לבן גוריון.

בהמשך עוד נשוב ונעסוק בנושא ההרתעה לאורך שורת המלחמות שנאלצנו לנהל.

מדיניות ואסטרטגיה לאחר מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים היא קו פרשת מים בקשרים הביטחוניים של ישראל. רוב הקשרים בשני העשורים הראשונים של המדינה היו עם אירופה. בריטניה וצרפת היו מקור לטכנולוגיות מתקדמות באוויר, ביבשה ואף על פני הים ובמעמקיו. בריטניה סיפקה עודפים של טנקים וזחל"מים ממלחמת העולם השנייה אך גם בנתה עבורנו צוללות והעמידה את טנק הצ'יפטיין שפיתחה לניסויים על־ידי צה"ל בישראל (בנגב), תוך כוונה שישראל תרכוש טנק זה אם תמצא אותו כמתאים. גרמניה אף היא נפתחה לקשרים ביטחוניים איתנו אך ביקשה לעשות זאת בפרופיל נמוך. הקשר עם ארצות הברית כספקית של מערכות נשק מתקדמות החל עוד בימיו של אשכול כראש ממשלה. מלחמת ששת הימים היתה נקודת שבר ביחסים הביטחוניים של ישראל עם אנגליה וצרפת וארצות הברית נכנסה לחלל שנוצר. הנה כי כן אירופה פסקה מלהיות המשענת הביטחונית העיקרית של ישראל. מאז ועד היום נשאר הקשר האסטרטגי עם ארצות הברית הדוק ובעל יכולת מרשימה לעמוד במשברים שבדרך הטבע התגלעו מפעם לפעם בין שתי המדינות. מטוסי ה"פאנטום", ה־F-4, החלו להגיע לישראל בשנת 1968 לאחר שהנשיא הצרפתי דה גול הכריז על אמברגו על ציוד צבאי לישראל. המטוסים החדשים החלו לפעול כנגד סוללות הטילים הסובייטיות (SA-2ו־SA-3) במצרים בעיצומה של מלחמת ההתשה. חלק מאמצעי הלוחמה האלקטרונית נגד הטילים, שפותחה במלחמה בווייטנאם, הועמדו לרשות חיל האוויר. הטייסים שלנו היו צריכים לעבור תקופת לימוד והתאמת טקטיקות של תקיפת הטילים הרוסיים וזה הביא לעתים לפגיעות במטוסים ולאבדות בנפש. הרכבת האווירית שהפעילו האמריקנים במהלך מלחמת יום הכיפורים היתה הוכחה למחויבות שלהם לביטחוננו. זו אכן היתה מחויבות אך בעירבון מוגבל. למדנו במהלך המלחמה, ובעיקר לאחר שזו הסתיימה, שאיננו יכולים לרכוש כל מערכת אמריקנית שבה נחפוץ. מלחמת יום הכיפורים מצאה אותנו עדיין בתחילתם של פרויקטים של לוחמה אלקטרונית להגנה על המטוסים, פרויקטים "כחול לבן" כמובן. השבר עם הבריטים לאחר מלחמת ששת הימים עודד אותנו להיכנס לפיתוח עצמי של טנק המערכה ה"מרכבה". מערכות עיקריות בטנק, כמו מנוע ומערכות זחלים ומרכב, נשענו על התעשייה הגרמנית. בתחומים אלו בדרך כלל משתדלים שלא לחשוף יותר מדי את הקשרים. הנתק מבריטניה כלל גם את התחום התת־מימי והצוללת "דקר" היתה האחרונה שבריטניה סיפקה לנו. שנים רבות מאוחר יותר פונה ישראל לגרמניה ומבצרת לעצמה יכולת תת־ימית מרשימה בעזרת הצוללות החדישות מתוצרת המספנות בגרמניה.

כיצד חשבנו לנהל את המלחמה הבאה?

האופוריה שלאחר מלחמת ששת הימים פינתה את מקומה, בקצב איטי ולא אצל כולם, להכרה במציאות חדשה. מלחמת ההתשה, שבה פתח נאצר בחודש מרס 1969 נגד הכוחות שלנו לאורך תעלת סואץ, נענתה בהקמת קו מעוזים מבוצר "קו בר־לב". התפיסה האסטרטגית הוכתבה על־ידי ראש הממשלה גולדה מאיר וההנחיה של הרמטכ"ל בר־לב היתה לכן להקים את המעוזים ממש על קו המים. תא"ל אברהם אַדָן, בְּרֶן, מונה לעמוד בראש צוות התכנון של קו המעוזים וחברי הצוות כללו איש חיל מודיעין, איש חיל ההנדסה ואיש חיל הקשר. הייצוג של החי"ר ושל המחקר והפיתוח הוטל עלי. בצהרי יום ו' אחד נקראתי בדחיפות ללשכתו של עזר ויצמן ראש אג"מ. ביום א' הייתי אמור לצאת עם משלחת צה"לית לחו"ל וחשבתי לתומי שעזר מבקש לצייד אותי בעוד הנחיות. מה רבה היתה ההפתעה כאשר אמר ראש אג"מ ללא כל הקדמות שאני מצטרף לצוות התכנון של ההגנה בתעלה ואטוס, אמנם, אבל לשדה התעופה ברפידים בסיני ולא לאירופה... וכך נשאבתי לפעילות גדושה ודחוסה של עבודת הצוות במחשבה ובתכנון בשטח. לעתים נעשתה הפעילות תחת אש המצרים ותמיד לא הספיקו 24 השעות של היממה לעשות את מה שרצינו. בתוך שבועות ספורים גובשה התוכנית שזכתה לאישור הרמטכ"ל והקבלנים החלו בעבודות בנייה קדחתניות. המעוזים נבנו בעיקר על מנת לתת הגנה לחיילים מפני הפגזות הארטילריה. על מנת לעמוד בהנחיה של שליטה מלאה על הנעשה לאורך התעלה תוכננו המעוזים כך שתהיה להם יכולת לצפות וגם לשלוט באש לאורך קו המים. המלחמה הוכיחה שיכולת זו במקרים רבים לא הספיקה לעמידה בפני ההתקפות על המוצבים. מלחמת ההתשה נמשכה בעוז וגבתה אבדות רבות (קרוב לשש־מאות חללים). שירות מילואים שלי בתעלה כמג"ד 71 המחיש בבירור את ערכה של ההגנה שנתנו המעוזים לחיילים במטחי הארטילריה המצרית. אבל גם המיגון הזה לא מנע אבדות בנפש במעוזים. הדרכים לאורך התעלה ממוצב אחד לשני, ששימשו כנתיב אספקה, היו עקב אכילס של השהות בקו. לגדוד 71 היו שישה הרוגים במשך שהייה של שלושה שבועות בקו. לקרבות הארטילריה לאורך התעלה הצטרף חיל האוויר בפעילות של הפצצות שהלכו וגברו, הלכו והעמיקו אל תוך מצרים. במהלך תקיפות אלו למד חיל האוויר, בדרך הקשה של פגיעות של טילי קרקע־אוויר ואיבוד מטוסים, על כוחו של מערך ההגנה האנטי־אווירית שבנו הסובייטים למצרים.

הגבול בצפון נהנה משקט שנשמר בקפדנות על־ידי חאפז אל אסד שליט סוריה. הסורים לא העזו לפגוע בתנופת ההתיישבות החקלאית ברמת הגולן וזו שינתה את אופי האזור. המעבר לאזור מיושב חקלאי אזרחי הכתיב לצה"ל היערכות לאורך הקו הסגול במטרה לשמש חיץ מגן לכל התנכלות לתושבי רמת הגולן.

בגבול ירדן, לעומת זאת, התנהלה מלחמת התשה מסוג שונה לגמרי מזאת שלאורך התעלה. ארגון הפתח בראשותו של יאסר ערפאת קבע את מרכז הפעילות שלו בירדן. ניסיונות חדירה של אנשי הפתח לשטחי יהודה ושומרון היו ליעד מובהק של הפעילות. המלך חוסיין נתן חסות לפעילות זאת והארטילריה הירדנית נטלה חלק פעיל במלחמת ההתשה מול היישובים של עמק בית שאן ומול המוצבים של בקעת הירדן. התשובה הישראלית היתה בנייה של קו מוצבים לאורך הירדן הן בגבול המזרחי של עמק הירדן ועמק בית שאן והן לאורך בקעת הירדן. המאמצים לבלימת החדירות הביאו לשכלול טקטיקת המרדפים. לאחר תקופת לימוד עתירת אבדות של מפקדים בכירים, הצטיינה השיטה ביעילותה ובירידה הדרמטית במספר הנפגעים לנו. מרבית הניסיונות של החוליות, שיצאו מבסיסים בירדן, לחבור עם הפעילים של אש"פ ביהודה ושומרון סוכלו בעזרת המרדפים.

צה"ל היה עסוק ראשו ורובו במלחמת ההתשה מול מצרים ומול ירדן. זה היה סוג של פעילות שאינו מלחמה כוללת אך לעתים נעשו במסגרת זאת מבצעים בעומק מדינות האויב על־ידי יחידות צבאיות גדולות. פעולת כראמה בשנת 1968 בירדן, הרס תחנת הכוח בנאג' חמאדי במצרים, ההפצצות המסיביות של ערי התעלה על־ידי מטוסי חיל האוויר שלנו ובריחת מאות אלפי אזרחים מאזור התעלה ותקיפת האי גרין בצפון מפרץ סואץ ביולי 1969 הם דוגמאות למבצעים אלו.

מלחמת ההתשה עם המצרים ריתקה תשומת לב ואמצעים לא מבוטלים עד שנכפתה באוגוסט 1970, על־ידי המעצמות, הפסקת אש על שני הצדדים. גם אנחנו וגם המצרים היינו בשלים להפסקת האש. חשוב להזכיר שהמצרים, בשלב הכניסה של הפסקת האש לתוקף רימו אותנו וקידמו מספר רב של סוללות טילים נגד מטוסים לאזור התעלה. בעת ההיא לא היתה זאת עילה מספקת לחידוש מלחמת ההתשה. משפרצה מלחמת יום הכיפורים נוכחנו עד כמה מהלך זה של קידום סוללות הטילים היה משמעותי עבור חיל האוויר שלנו. המערך של הטילים המצריים מנע מחיל האוויר את חופש הטיסה על מנת לסייע לכוחות היבשה במוצבים ולכוחות השריון שלחמו במאמץ לבלום את הצליחה המצרית שהפתיעה אותנו בהיקפה הגדול.

בירדן באותה שנה פרצו אירועי "ספטמבר השחור 1970". המלך חוסיין אסר מלחמה על אש"פ כאשר הבין שיש איום מוחשי מצד הארגון על שלטונו. עראפת ואנשיו נאלצו לעבור ללבנון והגבול הירדני היה באחת לגבול שקט לחלוטין.

מלחמת ההתשה לא היתה מלחמה יזומה על ידנו. היא גם לא היתה מלחמה גדולה במונחים של חטיבות ואוגדות או של קרבות אוויר גדולים או הפצצות אוויר ממושכות. במלחמת ההתשה על־פי רוב הגבנו על מהלכים שיזמו האויבים ומפעם לפעם נקטנו בתגובה גדולה ומורכבת. האם ניתן היה לגזור מניסיון מלחמות ההתשה לקחים עבור המלחמה הגדולה הבאה? כן, אך כפי שנראה להלן, במידה מאוד מוגבלת.

לא היתה הסכמה מלאה לתפיסה האסטרטגית שבבסיס התכנון של קו המעוזים על המים. נושאי הדגל של הביקורת היו האלוף אריאל (אריק) שרון שמילא תפקיד של ראש מה"ד וישראל טל (טליק) שעמד בראש מִנהלת תוכנית הפיתוח של טנק ה"מרכבה" בעת ההיא. זכורה לי בבירור שעת לילה מאוחרת בלשכתו של ראש מה"ד אריק שרון. התכנס שם לדיון פורום ובו לא יותר מעשרה משתתפים. כיהנתי כסגן ראש מו"פ ועד היום איני בטוח מי יזם את ההזמנה שאקח חלק בדיון. זה היה דיון מאוד לא פורמלי ונראה לי מעט מחתרתי ואולי אפילו הזוי. שרון, שלא הסכים לישיבה במעוזים על קו המים, הציג בשפה ברורה וחדה את מגבלות התפיסה של קו בר־לב ובהן הפגיעוּת שיצרה הקִרבה לאויב המצרי. טליק לעומת זאת ביקר את המגבלה, שמטילה הישיבה הצמודה לקו המים, על יכולת התמרון של הטנקים. הרגשתי לא נוח בדיון הזה: מצד אחד הייתי "מחויב" לקו בר־לב בהיותי חבר בצוות התכנון. אבל מנגד לא היה אפשר שלא לקבל את ההיגיון של הטיעונים נגדו, בעיקר באשר למיקום. שני האלופים היו תמימי דעים עם תפיסה של הקמת קו ביצורים מרוחק כעשרה עד חמישה־עשר קילומטרים מהתעלה - קו ה"תעוזים" כפי שכונה מאוחר יותר. ואכן משנכנס אריק שרון לתפקיד אלוף פיקוד הדרום החל קו ה"תעוזים" להיבנות. המעוזים נותרו במקומם אבל הצטמצם מאוד מספר הלוחמים בכל מעוז. וכך מוצאת אותנו מלחמת יום הכיפורים עם קו בר־לב מדולל בכוח אדם, עם קו "תעוזים" שבנייתו לא הסתיימה ועם שעטנז של ישיבה במוצבי קבע מחד גיסא והכנה לא מבוססת של קרב התנועה של השריון במרחב בין קו ה"תעוזים" לקו המעוזים מאידך גיסא...