מארז חמש אצבעות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז חמש אצבעות
הוספה למועדפים

מארז חמש אצבעות

4.7 כוכבים (137 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

תקציר

*2 ספרים במארז*

*חמש אצבעות על היעד א'*

אביתר כספי
בפעם הראשונה שיצאתי לקרב מתִּי מפחד; עם הזמן את הפחד החליפה הדריכות. לפעמים הרגשתי בלתי מנוצח, מוגן במעין שריון בלתי נראה. הרי הצדק לצידנו, אנחנו הטובים שנלחמים ברעים, לא? 
עד שאתה נפגע. או גרוע מזה. עד שמישהו נפגע תחת פיקודך. 
קיבלתי סיבוב נוסף על הרולטה שנקראת החיים, ועתה אני ניצב בפני הקרב הגדול מכולם. יש לי רק משימה אחת מול העיניים: לעשות צדק, ולא אתן לשום דבר ולאף אחת, יפהפייה ומשגעת ככל שתהיה, להסיט אותי מהדרך. החיים שלי הולכים ומסתבכים מפני שזו לא סתם בחורה. זו רותם גונן, לעזאזל.

רותם גונן
אביתר שהכרתי פעם היה טיפוס מופרע וגדול מהחיים. השנים כקצין בשייטת שינו אותו לגמרי. היום הוא שומר הכול מאחורי עיניים אפורות ואטומות כפלדה ולא נותן לאף אחד להתקרב, בייחוד לא לי. זה לא שתכננתי שאי פעם ניפגש שוב, בטח שלא תחת הנסיבות האלה, אבל זה קרה ועתה אני לא מוכנה לתת לו ללכת. הוא צריך אותי, אפילו שהוא חושב שלא, ואעשה הכול כדי להוכיח לו את זה. 

חמש אצבעות על היעד מאת סופרת רבי המכר שרון צוהר הוא סיפור מעולם הצבא ושייטת 13, סיפור אהבה מלא מתח ואקשן שיתפוס אתכם מהרגע הראשון ויותיר אתכם מרותקים לכיסא עד למילה האחרונה. זה הספר הראשון בדואט. הספר השני בדואט ראה גם הוא אור בהוצאת יהלומים.

*חמש אצבעות על היעד ב'*

אביתר כספי
רותם הייתה 'זו שחמקה'. ככה קוראים לה, לא? לזו שפעם היית מאוהב בה בטירוף, אבל משהו לא הסתדר? תמיד משהו לא מסתדר. לפעמים זה משהו בנסיבות שלא מתאים, לפעמים זה עניין של זמן ושל מקום, ולפעמים אתה פשוט לא מבין למה. מהרגע הראשון ידעתי טוב מאוד למה, ולא שכחתי את זה עד היום. 
רותם היא הסחת דעת, כזאת שאני לא יכול להרשות לעצמי, בייחוד לא עכשיו, כשאנחנו קרובים כל־כך להשיג את מה שעבדנו קשה מאוד עבורו.

רותם גונן
אומרים שלכל אחד יש אובססיה בחיים. אביתר הוא האובססיה שלי. הגבר שלעולם לא אשכח, הרומיאו שלי, האהבה הלא ממומשת שנסיבות החיים קרעו ממני כשהפרידו בינינו. אבל אני לא האובססיה של אביתר. האובססיה שלו היא נקמה, אני רק אמצעי להשגת מטרה. אנחנו נעים בצורה מסחררת לקראת העימות הסופי, אך מה יהיה אחריו? לאף אחד מאיתנו אין כל דרך לדעת.

חמש אצבעות על היעד מאת סופרת רבי המכר שרון צוהר הוא סיפור מעולם הצבא ושייטת 13, סיפור אהבה מלא מתח ואקשן שיתפוס אתכם מהרגע הראשון ויותיר אתכם מרותקים לכיסא עד למילה האחרונה. זה הספר השני בדואט. הספר הראשון ראה גם הוא אור בהוצאת יהלומים.

פרק ראשון

פרק 1

רותם

"ומה אם הם לא יאהבו אותי?" אני שואלת את גיא היושב לצידי במכונית ומחייכת כשהוא מסובב את מבטו לעברי, אבל החיוך הוא מסכה. האמת שאני די לחוצה לקראת המפגש הראשון עם החבר'ה שלו. אנחנו בדרך לבסיס השייטת בעתלית, שם גיא משרת, לטקס ההסמכה של המחזור החדש שסיים מסלול.

"תגידי, את עושה צחוק?" ידו עוזבת את מוט ההילוכים, תופסת בידי ומביאה אותה אל שפתיו לנשיקה קצרה. "הם יעופו עלייך."

גיא ואני יוצאים כבר חצי שנה. אומנם במהלך ששת החודשים האלה היו תקופות שלא התראינו, בין שזה בגלל הנסיעות המרובות שלי במסגרת העבודה ובין שבגלל השירות שלו בצבא, אבל זה לא כאילו לא היו לו הזדמנויות להפגיש ביני לבין החברים הכי טובים שלו, שהם באופן טבעי האנשים שאיתם הוא מבלה הכי הרבה.

בכל פעם שגיא יצא לבילוי עם החבר'ה ולא הזמין אותי להצטרף, הוא נתן לי תירוצים כמו 'זה מפגש גברים בלבד, אף אחת מהחברות לא מוזמנת' ו'ממש ישעמם לך איתנו, אני מבטיח לך. כל מה שאנחנו עושים זה לשתות בירה ולדבר על הצבא'. בהתחלה זה לא הפריע לי, לכן לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל מתישהו התחלתי להבין שזה נעשה בכוונה ולא יכולתי שלא להיעלב, ובכל זאת לא אמרתי שום דבר. אולי חיכיתי להזדמנות המתאימה להעלות את הנושא. ההזדמנות הזאת הגיעה כשישבנו יחד בבר לא מזמן.

"נמאס לי מהבלגן אצלי בדירה," אמרתי באותו ערב, לאחר שהוא שאל איך עבר עליי השבוע, "השיפוץ היה אמור להימשך שבועיים, ונראה שהוא בכלל לא עומד להיגמר. והדירה הזאת גם ככה גדולה מדי עבורי. אני חושבת לחפש דירה אחרת."

הבעלים של הדירה, שהוא אבא שלי במקרה, החליט שהוא לא אוהב את הריצוף של המרפסת ואת הקירוי של הבריכה. אני חשבתי שהם בסדר גמור ושאין צורך בשיפוצים, אבל מכיוון שהוא אף פעם לא באמת מקשיב לדעה שלי והדירה לא שלי, לא יכולתי לעשות הרבה. עם זאת, אני גרה בדירה בזכות ולא בחסד ומשלמת שכר דירה די גבוה, ולכן הוא הציע לתת לי להתגורר בינתיים באחת הדירות האחרות שלו. סירבתי כי חשבתי שאסתדר עם הרעש ועם הבלגן למשך שבועיים, אבל העניין רק הלך והתארך. אחרי הבריכה בא המטבח, ואחריו חדר האמבטיה שצמוד לחדר השינה המרכזי. נמאס לי כל הסיפור הזה אז עברתי להתגורר באופן זמני במלון, על חשבונו של אבא שלי, כמובן.

ואז גיא הפיל את השאלה. "אז אולי תעברי לגור איתי?"

"איתך?" זה תפס אותי בהפתעה גמורה. לא חשבתי בכלל בכיוון.

"למה לא?" הוא הניח את ידו על ידי, שהייתה מונחת על השולחן, והביט בעיניי, "נכון שיחידת הדיור שלי לא מתקרבת אל הפאר של הדירה שלך, אבל יש מיטה וחדר אמבטיה, מה אנחנו צריכים יותר מזה?"

עיניו החומות נצצו באופן שובה לב. התרגשתי מהמחווה, ובכל זאת לא יכולתי שלא להזכיר באותו הרגע את מה שלא הפסיק לנקר לי במוח כבר לפחות חודשיים. "אתה באמת חושב שאנחנו בשלב הזה במערכת היחסים שלנו?"

"למה לא?" החיוך עזב את פניו. "את לא אוהבת אותי?"

"ברור שכן," הודיתי, "אבל... זה צעד רציני, לעבור לגור יחד."

"אנחנו רציניים, לא?" שתקתי. "טוב, לפחות אני רציני כלפייך," הוא הוסיף והשתתק, כנראה חיכה לאיזה אישור ממני לגבי הרצינות שלי כלפיו. זה היה הרגע שבו השחלתי את המשפט שעמד לי על קצה הלשון כבר חודשיים לפחות.

"לא יודעת," הטיתי את הראש וצמצמתי את עיניי, "אולי הייתי חושבת שאנחנו רציניים אם הייתי פוגשת מישהו מהחברים שלך, אבל אחרי כל הזמן הזה שאנחנו יחד עדיין לא פגשתי אף אחד מהם. כשאתה יוצא לבלות איתם, זה תמיד בלעדיי." הוא עפעף כמה פעמים ושריר בלסת שלו נמתח, אבל הוא לא אמר כלום. "זה נראה לך הגיוני שאפילו את אביתר, החבר הכי טוב שלך שעליו אתה לא מפסיק לדבר, עדיין לא פגשתי?"

הוא הרים את כוס הבירה שלו ולגם ממנה, משחרר את ידי מאחיזתו. "סתם כי זה עוד לא יצא," הוא אמר והניח את הכוס על השולחן.

"נו, באמת." עכשיו התעצבנתי קצת. לא ידעתי מה הסיבה האמיתית, אבל זו בוודאי לא הייתה הסיבה. "היו הרבה הזדמנויות. למה אתה מסתיר אותם ממני?"

"רותם, זה ממש לא ככה."

"אתה מתבייש בי?" שאלתי.

"מה?!" הוא נראה מזועזע.

"מתבייש בי," חזרתי. "בכך שאני קצת יותר מבוגרת ממך."

"איזה שטויות," הוא מחה, "מה פתאום! נראה לך שאני מתבייש בך? את האישה הכי יפה בעולם, רותם. אני אוהב אותך. מה הסיפור שלך?"

"אז מה הקטע?" רכנתי לעברו, "ותגיד לי בכנות. בבקשה."

"ברור שבכנות," הוא אמר, אבל עיניו התחמקו מעיניי וראיתי שהסיבה האמיתית תישאר מוסתרת גם הפעם. "כבר אמרתי לך, סתם חשבתי שזה פשוט לא יתאים. כשאנחנו נפגשים יש תמיד דיבורים על הצבא ועל כל מיני שטויות, וחשבתי שזה ממש לא יעניין אותך, זה הכול."

"הבנתי." נשענתי לאחור בכיסא ומצב רוחי הטוב נעלם. מרחוק ראיתי את קרן ואת אופיר נכנסים לבר.

"רותם, בבקשה, אני לא רוצה לריב איתך הערב," הוא אמר בתחינה ועקב בעיניו אחר החברה הכי טובה שלי ובעלה בזמן שעשו את דרכם אל השולחן שלנו.

"הכול בסדר." הנפתי את ידי בביטול. "עזוב, תשכח מזה. לא יודעת למה בכלל העליתי את הנושא."

"אז תעברי לגור איתי?" הוא הביט בי בתקווה.

"לא," הכרזתי.

"אבל – "

"לא עד שאכיר את המשפחה שלך."

"את כבר מכירה את המשפחה שלי!" הוא מחה, "הגזמת! את מכירה את ההורים שלי, את האחים שלי."

"את המשפחה השנייה שלך."

"בהזדמנות הראשונה," הוא הבטיח.

"היי, חמודים!" אמרה קרן בסגנון הנינוח שלה ברגע שהגיעה אלינו, נישקה את גיא על הלחי וחיבקה אותי ואז התיישבה לידי ומייד קראה למלצרית. גיא שקע בשיחה עם אופיר והנושא שעליו דיברנו נזנח, אם כי לא שכחתי את ההבטחה שלו. לא ידעתי אם הוא יעמוד בה וגם לא התכוונתי ללחוץ עליו עוד, אבל שלשום הוא התקשר כדי להזמין אותי להתלוות אליו לטקס ההסמכה ללוחמים החדשים, שיתקיים בבסיס השייטת בעתלית. "אתה רציני?" שאלתי בטלפון, "אתה לוקח אותי לפגוש את כולם?"

הוא צחק. "אבל יש לזה שני תנאים. אחד, שכמו שהבטחת תעברי לגור איתי, והתנאי השני הוא שתבואי איתי לחתונה בעוד עשרה ימים."

"מי מתחתן בשבוע הבא, תזכיר לי?" אני שואלת את גיא עכשיו, כששנינו יושבים במכונית, נזכרת בשיחה שלנו.

"זוג חברים שלי. קוראים להם הראל ומורן," הוא אומר ומחייך, "לא סיפרתי לך עליהם עדיין. הראל הוא קודקוד די רציני ביחידה, ומורן היא הבחורה הראשונה שנכנסה למסלול של השייטת. הראל היה המפקד שלה בהדרכה."

"כן, קראתי עליה בעיתונים!" אני מתלהבת, "והיא פרשה לא מזמן. בתור אישה ממש הצטערתי בשבילה. קיוויתי שהיא תסיים את המסלול."

"אני לא יודע בדיוק למה היא פרשה," גיא אומר, "אבל כולם ביחידה מדברים על זה שאם היא הייתה רוצה ללכת על זה עד הסוף, היא הייתה מצליחה. ברק, אחי, היה איתה במסלול. הוא היה מאוהב בה."

"ברצינות?" אני מחייכת.

"וואו, לגמרי. הוא לא הפסיק לדבר עליה. האמת שבמשך תקופה חשבתי ש..."

"חשבת שמה?" אני שואלת כשהוא משתתק.

"את הרי יודעת שברק חתם ויתור אחרי כמה חודשים במסלול. ממש התאכזבתי מזה. הייתי בטוח שהוא ילך עד הסוף. בכל אופן, במשך תקופה הייתי בטוח שהראל, שהיה המדריך שלו, עשה הכול כדי לגרום לו לעזוב רק מפני שהוא היה מאוהב במורן. היה בינינו פיצוץ די רציני."

"אבל אני מניחה שהשלמתם, אם הוא הזמין אותך לחתונה שלו, לא?" אני שואלת.

"כן, השלמנו לא מזמן," הוא מספר בגילוי לב נדיר, "הייתה לנו שיחה מלב אל לב באחד התרגילים והוא סיפר לי בדיוק למה לדעתו ברק הלך לחתום ויתור. הוא אמר שגם ככה לדעתו ברק לא התאים ליחידה, ואחרי שהקשבתי לכל מה שהיה לו לספר לי, נאלצתי להסכים איתו."

"אתה יודע שזה הכי הרבה שסיפרת לי על החברים שלך בכל התקופה שאנחנו מכירים?"

הוא מהנהן ומביט בי לרגע לפני שהוא מחזיר את מבטו אל הכביש. "זה לא שהתביישתי בך או משהו בסגנון, רותם. זה ממש לא הכיוון. פשוט..." הוא ממצמץ ומביט בי שוב לשנייה לפני שהוא קורע את עיניו מעיניי ומחזיר אותן אל הכביש, "יש פשוט דברים שאסור לי לדבר עליהם, את יודעת. אסור לי לדבר על היחידה, על הפעולות, על כל הדברים הנלווים אליהן, ו... יש דברים שלא הייתי רוצה לדבר עליהם גם אם הייתי יכול."

"אף פעם לא הכרחתי אותך לדבר על הדברים האלה או על החברים שלך," אני אומרת, "רק רציתי להכיר אותם, מפני שלהכיר אותם זה להכיר אותך, וכשאתה מסתיר אותם ממני, אתה מסתיר ממני חלק גדול ממי שאתה."

"את לא מבינה אותי כמו שצריך," הוא אומר ומטלטל את ראשו, "אני כנראה מסביר את עצמי לא נכון. זה לא שרציתי להסתיר אותך מהם, או אותם ממך, זה לא הקטע. הקטע הוא... שאת שלי, את מבינה את זה?" הוא תופס בידי ומניח אותה על ירכו. "את העולם הקטן שלי שמחוץ לצבא, מחוץ לכל הבלגן הזה, רחוק מהמחבלים, מהתרגילים, מהפשיטות. את החברה שלי, שאליה אני יכול לבוא כשאני יוצא מהבסיס ולהשאיר את כל העולם הזה מחוץ לדלת. אני צריך את ההפרדה הזאת כדי לנקות את הראש, כדי להזכיר לעצמי שיש גם עולם אחר שם בחוץ, עולם שבו אנשים רגילים חיים, כאלה שהולכים לעבודה ולאוניברסיטה ולמועדונים בערבי שישי, כאלה שנוסעים לחו"ל ומטיילים וחוזרים ואין להם שום מושג מכל הדברים שאנחנו עושים על בסיס יום־יומי כדי לאפשר להם להמשיך לחיות בשקט את החיים שלהם. לפעמים אני מקנא בשקט הזה שיש להם. לפעמים גם אני רוצה חלק מהשקט הזה, ואת... את היית עבורי שקט, את מבינה?"

אני מהנהנת. עכשיו אני מבינה, ואני מצטערת על זה שלחצתי עליו לוותר על משהו שהוא כזה מהותי עבורו. "עכשיו אני מתחרטת על זה שביקשתי לפגוש אותם."

הוא מחייך ומניד בראשו. "לא, אל תתחרטי. צדקת לגמרי, וגם אני חושב שהגיע הזמן שתפגשי אותם. האמת שהייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן, אבל משכתי את זה כמה שיותר, פשוט כי נהניתי לשמור אותך לעצמי."

"אז את מי עוד אני הולכת לפגוש שם?" אני מחייכת, לוחצת את ידו.

"כולם יהיו שם," הוא מחייך בתגובה, "כל החיילים המסיימים את המסלול ובני המשפחות שלהם, כמובן, אבל גם הסדירים של היחידה ואלה שבקבע ובני המשפחות שלהם, וגם הרבה מאוד מהמילואימניקים כי זו הזדמנות לפגוש את כל החבר'ה. חוץ ממורן והראל את תפגשי גם את איתן ואת אשתו, הם התחתנו רק לפני כמה חודשים. מורן והראל הכירו בחתונה שלהם. את תכירי גם את אלמוג, שמנהל עם איתן חברה לאבטחת אישים בחו"ל. אלמוג יוצא כבר כמה חודשים עם אחותו של איתן, ואני לא צריך לומר לך כמה בלגן זה עשה בהתחלה." הוא צוחק וגורם לי לחייך. "את תפגשי גם את מנחם ואת בן־בן, גם הם חברים טובים שלי, ומובן שתפגשי גם את אביתר. אני הכי מחכה שתפגשי את אביתר כי סיפרתי לו עלייך כל־כך הרבה. אביתר היה המדריך שלי במסלול ואחר כך החונך שלי ויש בינינו קשר אחר, קשר מיוחד. הוא מפקד הצוות שלי ועברנו הרבה מאוד יחד. הוא אחד האנשים שאני הכי מעריך בעולם הזה, והחבר הכי טוב שלי."

"אז איתו אתה מבלה בכל פעם שאתה יוצא ולא מזמין אותי?" אני עוקצת.

"לא אעשה את זה שוב," הוא מבטיח, "וכן, אנחנו מבלים הרבה יחד, לפעמים רק שנינו וברוב הפעמים כל החבורה."

"תגיד לי, החברים שלך לא התפלאו על זה שעד עכשיו לא ערכת היכרות ביניהם לבין החברה שלך? או שאין להם בכלל מושג שיש לך חברה?"

"אל תגזימי, הם יודעים שיש לי חברה," הוא אומר ומושך את ידי לנשיקה, "אבל הם לא התפלאו שלא הבאתי אותך לאחד המפגשים, וגם לא שאלו שאלות. אני חושב שהם הבינו את הקטע."

אנחנו עוברים את פסי הרכבת ונוסעים אחרי טור של מכוניות לעבר הכניסה לבסיס. אנשים חונים בצד הדרך או בחניית העפר, אבל גיא נוסע עד לשער ומראה לאחד החיילים את התעודה שלו. השער נפתח והוא נכנס עם המכונית לתוך הבסיס. הוא חונה לא רחוק מהשער, יוצא מהמכונית ומחכה לי שאצא ממנה, חיוך ענקי על פניו.

"את יודעת משהו?" הוא ניגש אליי ולוקח את ידי, פוסע לצידי לאורך שביל עפר המסומן בשתי שורות של אבנים לבנות ומוביל אל רחבת המסדרים, "אני ממש מתרגש."

הבסיס הומה אדם ועל רחבת המסדרים מתקבצים חיילים נרגשים. הטריבונות הולכות ומתמלאות אנשים ומוזיקה נשמעת ברקע מבעד לרמקולים. אני סוקרת בעיניי את הקהל.

"הנה, אני רואה את החבר'ה שם," אומר גיא ומושך אותי אחריו, "אני רואה את אביתר עומד שם, בקצה השורה. כספי!"

כספי?

אביתר כספי?

הלב שלי מאבד פעימה ועיניי מתרוצצות על הקהל שמולנו בזמן שגיא מושך אותי אחריו, ואז אני רואה אותו עומד שם, במדים של חיל הים ועם דרגות קצונה על הכתפיים, והעיניים המדהימות האלה שלו, העיניים האפורות האלה שאין לאף אחד מלבדו, מביטות היישר לתוך עיניי.

שרון צוהר (1973) היא סופרת ישראלית ועורכת לשון. נולדה באשקלון וגדלה באילת. בצה"ל שירתה בחיל הקשר, למדה תקשורת ומנהל עסקים במכללה למנהל, שלוחת תל אביב. בעברה, עסקה צוהר בהפקות של פסטיבלים, הפקות טלוויזיה, וכן הפיקה תצוגות אופנה ברחבי הארץ ובעולם, וכן ניהלה חברת כוח אדם באילת במשך שתים עשרה שנים. לאחר צאת ספרה השני לאור, עברה לעסוק אך ורק בכתיבה ובעריכה. בנוסף לעיסוקיה אלה, שרון מעבירה הרצאות ברחבי הארץ וכן סדנאות כתיבה.
צוהר נשואה ואם לחמישה ילדים, מתגוררת בפרדס חנה.

תחילה פרסמה סיפורים קצרים ברשת האינטרנט. בינואר 2016 יצא לאור ספרה הראשון, "אהבה בין הגלים", בהוצאת "ביבוקס ספרים ברשת." באפריל 2016 יצא לאור ספרה השני, "חסר מנוחה", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה. ביוני 2016 יצא לאור ספרה השלישי, "מהלך מסוכן". באוגוסט 2016 יצא לאור סיפרה הרביעי, "דד-ליין", שנכנס לרשימת רבי המכר של עיתון "הארץ" בקטגוריית ספרים דיגיטליים-פרוזה והופיע בה במשך חמישה שבועות רצופים. בנובמבר 2016 יצא לאור ספרה החמישי, ״על המסלול״, המתבסס ברובו על חוויותיה מימיה כמפיקת תצוגות אופנה. בפברואר 2017 יצא לאור בהוצאת "יהלומים" ספרה השישי, ״כשהגלים מתחזקים״. באוגוסט 2017 יצא לאור ספרה השביעי, ״מלאכים מעל העיר״. בינואר 2018 יצא לאור ספרה השמיני, "האמת שבפנים". במאי 2018 יצא לאור ספרה התשיעי, "אדר". בינואר 2019 יצא לאור דואט הספרים ״רבות הדרכים״ ו״אם אלה החיים״ שנכנס לעשירייה הפותחת של 'צומת ספרים' והגיע למעמד של רב-מכר בחודש פברואר 2019. בינואר 2020 יצא לאור ספרה השנים־עשר, ״חולות נודדים״. הספר נכנס לעשירייה הפותחת של ׳צומת ספרים׳, הגיע למעמד של רב-מכר תוך שבוע מיום צאתו לאור וכבש את המקום השני ברשימות רבי המכר של אותו החודש.

מארז חמש אצבעות שרון צוהר

פרק 1

רותם

"ומה אם הם לא יאהבו אותי?" אני שואלת את גיא היושב לצידי במכונית ומחייכת כשהוא מסובב את מבטו לעברי, אבל החיוך הוא מסכה. האמת שאני די לחוצה לקראת המפגש הראשון עם החבר'ה שלו. אנחנו בדרך לבסיס השייטת בעתלית, שם גיא משרת, לטקס ההסמכה של המחזור החדש שסיים מסלול.

"תגידי, את עושה צחוק?" ידו עוזבת את מוט ההילוכים, תופסת בידי ומביאה אותה אל שפתיו לנשיקה קצרה. "הם יעופו עלייך."

גיא ואני יוצאים כבר חצי שנה. אומנם במהלך ששת החודשים האלה היו תקופות שלא התראינו, בין שזה בגלל הנסיעות המרובות שלי במסגרת העבודה ובין שבגלל השירות שלו בצבא, אבל זה לא כאילו לא היו לו הזדמנויות להפגיש ביני לבין החברים הכי טובים שלו, שהם באופן טבעי האנשים שאיתם הוא מבלה הכי הרבה.

בכל פעם שגיא יצא לבילוי עם החבר'ה ולא הזמין אותי להצטרף, הוא נתן לי תירוצים כמו 'זה מפגש גברים בלבד, אף אחת מהחברות לא מוזמנת' ו'ממש ישעמם לך איתנו, אני מבטיח לך. כל מה שאנחנו עושים זה לשתות בירה ולדבר על הצבא'. בהתחלה זה לא הפריע לי, לכן לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל מתישהו התחלתי להבין שזה נעשה בכוונה ולא יכולתי שלא להיעלב, ובכל זאת לא אמרתי שום דבר. אולי חיכיתי להזדמנות המתאימה להעלות את הנושא. ההזדמנות הזאת הגיעה כשישבנו יחד בבר לא מזמן.

"נמאס לי מהבלגן אצלי בדירה," אמרתי באותו ערב, לאחר שהוא שאל איך עבר עליי השבוע, "השיפוץ היה אמור להימשך שבועיים, ונראה שהוא בכלל לא עומד להיגמר. והדירה הזאת גם ככה גדולה מדי עבורי. אני חושבת לחפש דירה אחרת."

הבעלים של הדירה, שהוא אבא שלי במקרה, החליט שהוא לא אוהב את הריצוף של המרפסת ואת הקירוי של הבריכה. אני חשבתי שהם בסדר גמור ושאין צורך בשיפוצים, אבל מכיוון שהוא אף פעם לא באמת מקשיב לדעה שלי והדירה לא שלי, לא יכולתי לעשות הרבה. עם זאת, אני גרה בדירה בזכות ולא בחסד ומשלמת שכר דירה די גבוה, ולכן הוא הציע לתת לי להתגורר בינתיים באחת הדירות האחרות שלו. סירבתי כי חשבתי שאסתדר עם הרעש ועם הבלגן למשך שבועיים, אבל העניין רק הלך והתארך. אחרי הבריכה בא המטבח, ואחריו חדר האמבטיה שצמוד לחדר השינה המרכזי. נמאס לי כל הסיפור הזה אז עברתי להתגורר באופן זמני במלון, על חשבונו של אבא שלי, כמובן.

ואז גיא הפיל את השאלה. "אז אולי תעברי לגור איתי?"

"איתך?" זה תפס אותי בהפתעה גמורה. לא חשבתי בכלל בכיוון.

"למה לא?" הוא הניח את ידו על ידי, שהייתה מונחת על השולחן, והביט בעיניי, "נכון שיחידת הדיור שלי לא מתקרבת אל הפאר של הדירה שלך, אבל יש מיטה וחדר אמבטיה, מה אנחנו צריכים יותר מזה?"

עיניו החומות נצצו באופן שובה לב. התרגשתי מהמחווה, ובכל זאת לא יכולתי שלא להזכיר באותו הרגע את מה שלא הפסיק לנקר לי במוח כבר לפחות חודשיים. "אתה באמת חושב שאנחנו בשלב הזה במערכת היחסים שלנו?"

"למה לא?" החיוך עזב את פניו. "את לא אוהבת אותי?"

"ברור שכן," הודיתי, "אבל... זה צעד רציני, לעבור לגור יחד."

"אנחנו רציניים, לא?" שתקתי. "טוב, לפחות אני רציני כלפייך," הוא הוסיף והשתתק, כנראה חיכה לאיזה אישור ממני לגבי הרצינות שלי כלפיו. זה היה הרגע שבו השחלתי את המשפט שעמד לי על קצה הלשון כבר חודשיים לפחות.

"לא יודעת," הטיתי את הראש וצמצמתי את עיניי, "אולי הייתי חושבת שאנחנו רציניים אם הייתי פוגשת מישהו מהחברים שלך, אבל אחרי כל הזמן הזה שאנחנו יחד עדיין לא פגשתי אף אחד מהם. כשאתה יוצא לבלות איתם, זה תמיד בלעדיי." הוא עפעף כמה פעמים ושריר בלסת שלו נמתח, אבל הוא לא אמר כלום. "זה נראה לך הגיוני שאפילו את אביתר, החבר הכי טוב שלך שעליו אתה לא מפסיק לדבר, עדיין לא פגשתי?"

הוא הרים את כוס הבירה שלו ולגם ממנה, משחרר את ידי מאחיזתו. "סתם כי זה עוד לא יצא," הוא אמר והניח את הכוס על השולחן.

"נו, באמת." עכשיו התעצבנתי קצת. לא ידעתי מה הסיבה האמיתית, אבל זו בוודאי לא הייתה הסיבה. "היו הרבה הזדמנויות. למה אתה מסתיר אותם ממני?"

"רותם, זה ממש לא ככה."

"אתה מתבייש בי?" שאלתי.

"מה?!" הוא נראה מזועזע.

"מתבייש בי," חזרתי. "בכך שאני קצת יותר מבוגרת ממך."

"איזה שטויות," הוא מחה, "מה פתאום! נראה לך שאני מתבייש בך? את האישה הכי יפה בעולם, רותם. אני אוהב אותך. מה הסיפור שלך?"

"אז מה הקטע?" רכנתי לעברו, "ותגיד לי בכנות. בבקשה."

"ברור שבכנות," הוא אמר, אבל עיניו התחמקו מעיניי וראיתי שהסיבה האמיתית תישאר מוסתרת גם הפעם. "כבר אמרתי לך, סתם חשבתי שזה פשוט לא יתאים. כשאנחנו נפגשים יש תמיד דיבורים על הצבא ועל כל מיני שטויות, וחשבתי שזה ממש לא יעניין אותך, זה הכול."

"הבנתי." נשענתי לאחור בכיסא ומצב רוחי הטוב נעלם. מרחוק ראיתי את קרן ואת אופיר נכנסים לבר.

"רותם, בבקשה, אני לא רוצה לריב איתך הערב," הוא אמר בתחינה ועקב בעיניו אחר החברה הכי טובה שלי ובעלה בזמן שעשו את דרכם אל השולחן שלנו.

"הכול בסדר." הנפתי את ידי בביטול. "עזוב, תשכח מזה. לא יודעת למה בכלל העליתי את הנושא."

"אז תעברי לגור איתי?" הוא הביט בי בתקווה.

"לא," הכרזתי.

"אבל – "

"לא עד שאכיר את המשפחה שלך."

"את כבר מכירה את המשפחה שלי!" הוא מחה, "הגזמת! את מכירה את ההורים שלי, את האחים שלי."

"את המשפחה השנייה שלך."

"בהזדמנות הראשונה," הוא הבטיח.

"היי, חמודים!" אמרה קרן בסגנון הנינוח שלה ברגע שהגיעה אלינו, נישקה את גיא על הלחי וחיבקה אותי ואז התיישבה לידי ומייד קראה למלצרית. גיא שקע בשיחה עם אופיר והנושא שעליו דיברנו נזנח, אם כי לא שכחתי את ההבטחה שלו. לא ידעתי אם הוא יעמוד בה וגם לא התכוונתי ללחוץ עליו עוד, אבל שלשום הוא התקשר כדי להזמין אותי להתלוות אליו לטקס ההסמכה ללוחמים החדשים, שיתקיים בבסיס השייטת בעתלית. "אתה רציני?" שאלתי בטלפון, "אתה לוקח אותי לפגוש את כולם?"

הוא צחק. "אבל יש לזה שני תנאים. אחד, שכמו שהבטחת תעברי לגור איתי, והתנאי השני הוא שתבואי איתי לחתונה בעוד עשרה ימים."

"מי מתחתן בשבוע הבא, תזכיר לי?" אני שואלת את גיא עכשיו, כששנינו יושבים במכונית, נזכרת בשיחה שלנו.

"זוג חברים שלי. קוראים להם הראל ומורן," הוא אומר ומחייך, "לא סיפרתי לך עליהם עדיין. הראל הוא קודקוד די רציני ביחידה, ומורן היא הבחורה הראשונה שנכנסה למסלול של השייטת. הראל היה המפקד שלה בהדרכה."

"כן, קראתי עליה בעיתונים!" אני מתלהבת, "והיא פרשה לא מזמן. בתור אישה ממש הצטערתי בשבילה. קיוויתי שהיא תסיים את המסלול."

"אני לא יודע בדיוק למה היא פרשה," גיא אומר, "אבל כולם ביחידה מדברים על זה שאם היא הייתה רוצה ללכת על זה עד הסוף, היא הייתה מצליחה. ברק, אחי, היה איתה במסלול. הוא היה מאוהב בה."

"ברצינות?" אני מחייכת.

"וואו, לגמרי. הוא לא הפסיק לדבר עליה. האמת שבמשך תקופה חשבתי ש..."

"חשבת שמה?" אני שואלת כשהוא משתתק.

"את הרי יודעת שברק חתם ויתור אחרי כמה חודשים במסלול. ממש התאכזבתי מזה. הייתי בטוח שהוא ילך עד הסוף. בכל אופן, במשך תקופה הייתי בטוח שהראל, שהיה המדריך שלו, עשה הכול כדי לגרום לו לעזוב רק מפני שהוא היה מאוהב במורן. היה בינינו פיצוץ די רציני."

"אבל אני מניחה שהשלמתם, אם הוא הזמין אותך לחתונה שלו, לא?" אני שואלת.

"כן, השלמנו לא מזמן," הוא מספר בגילוי לב נדיר, "הייתה לנו שיחה מלב אל לב באחד התרגילים והוא סיפר לי בדיוק למה לדעתו ברק הלך לחתום ויתור. הוא אמר שגם ככה לדעתו ברק לא התאים ליחידה, ואחרי שהקשבתי לכל מה שהיה לו לספר לי, נאלצתי להסכים איתו."

"אתה יודע שזה הכי הרבה שסיפרת לי על החברים שלך בכל התקופה שאנחנו מכירים?"

הוא מהנהן ומביט בי לרגע לפני שהוא מחזיר את מבטו אל הכביש. "זה לא שהתביישתי בך או משהו בסגנון, רותם. זה ממש לא הכיוון. פשוט..." הוא ממצמץ ומביט בי שוב לשנייה לפני שהוא קורע את עיניו מעיניי ומחזיר אותן אל הכביש, "יש פשוט דברים שאסור לי לדבר עליהם, את יודעת. אסור לי לדבר על היחידה, על הפעולות, על כל הדברים הנלווים אליהן, ו... יש דברים שלא הייתי רוצה לדבר עליהם גם אם הייתי יכול."

"אף פעם לא הכרחתי אותך לדבר על הדברים האלה או על החברים שלך," אני אומרת, "רק רציתי להכיר אותם, מפני שלהכיר אותם זה להכיר אותך, וכשאתה מסתיר אותם ממני, אתה מסתיר ממני חלק גדול ממי שאתה."

"את לא מבינה אותי כמו שצריך," הוא אומר ומטלטל את ראשו, "אני כנראה מסביר את עצמי לא נכון. זה לא שרציתי להסתיר אותך מהם, או אותם ממך, זה לא הקטע. הקטע הוא... שאת שלי, את מבינה את זה?" הוא תופס בידי ומניח אותה על ירכו. "את העולם הקטן שלי שמחוץ לצבא, מחוץ לכל הבלגן הזה, רחוק מהמחבלים, מהתרגילים, מהפשיטות. את החברה שלי, שאליה אני יכול לבוא כשאני יוצא מהבסיס ולהשאיר את כל העולם הזה מחוץ לדלת. אני צריך את ההפרדה הזאת כדי לנקות את הראש, כדי להזכיר לעצמי שיש גם עולם אחר שם בחוץ, עולם שבו אנשים רגילים חיים, כאלה שהולכים לעבודה ולאוניברסיטה ולמועדונים בערבי שישי, כאלה שנוסעים לחו"ל ומטיילים וחוזרים ואין להם שום מושג מכל הדברים שאנחנו עושים על בסיס יום־יומי כדי לאפשר להם להמשיך לחיות בשקט את החיים שלהם. לפעמים אני מקנא בשקט הזה שיש להם. לפעמים גם אני רוצה חלק מהשקט הזה, ואת... את היית עבורי שקט, את מבינה?"

אני מהנהנת. עכשיו אני מבינה, ואני מצטערת על זה שלחצתי עליו לוותר על משהו שהוא כזה מהותי עבורו. "עכשיו אני מתחרטת על זה שביקשתי לפגוש אותם."

הוא מחייך ומניד בראשו. "לא, אל תתחרטי. צדקת לגמרי, וגם אני חושב שהגיע הזמן שתפגשי אותם. האמת שהייתי צריך לעשות את זה כבר מזמן, אבל משכתי את זה כמה שיותר, פשוט כי נהניתי לשמור אותך לעצמי."

"אז את מי עוד אני הולכת לפגוש שם?" אני מחייכת, לוחצת את ידו.

"כולם יהיו שם," הוא מחייך בתגובה, "כל החיילים המסיימים את המסלול ובני המשפחות שלהם, כמובן, אבל גם הסדירים של היחידה ואלה שבקבע ובני המשפחות שלהם, וגם הרבה מאוד מהמילואימניקים כי זו הזדמנות לפגוש את כל החבר'ה. חוץ ממורן והראל את תפגשי גם את איתן ואת אשתו, הם התחתנו רק לפני כמה חודשים. מורן והראל הכירו בחתונה שלהם. את תכירי גם את אלמוג, שמנהל עם איתן חברה לאבטחת אישים בחו"ל. אלמוג יוצא כבר כמה חודשים עם אחותו של איתן, ואני לא צריך לומר לך כמה בלגן זה עשה בהתחלה." הוא צוחק וגורם לי לחייך. "את תפגשי גם את מנחם ואת בן־בן, גם הם חברים טובים שלי, ומובן שתפגשי גם את אביתר. אני הכי מחכה שתפגשי את אביתר כי סיפרתי לו עלייך כל־כך הרבה. אביתר היה המדריך שלי במסלול ואחר כך החונך שלי ויש בינינו קשר אחר, קשר מיוחד. הוא מפקד הצוות שלי ועברנו הרבה מאוד יחד. הוא אחד האנשים שאני הכי מעריך בעולם הזה, והחבר הכי טוב שלי."

"אז איתו אתה מבלה בכל פעם שאתה יוצא ולא מזמין אותי?" אני עוקצת.

"לא אעשה את זה שוב," הוא מבטיח, "וכן, אנחנו מבלים הרבה יחד, לפעמים רק שנינו וברוב הפעמים כל החבורה."

"תגיד לי, החברים שלך לא התפלאו על זה שעד עכשיו לא ערכת היכרות ביניהם לבין החברה שלך? או שאין להם בכלל מושג שיש לך חברה?"

"אל תגזימי, הם יודעים שיש לי חברה," הוא אומר ומושך את ידי לנשיקה, "אבל הם לא התפלאו שלא הבאתי אותך לאחד המפגשים, וגם לא שאלו שאלות. אני חושב שהם הבינו את הקטע."

אנחנו עוברים את פסי הרכבת ונוסעים אחרי טור של מכוניות לעבר הכניסה לבסיס. אנשים חונים בצד הדרך או בחניית העפר, אבל גיא נוסע עד לשער ומראה לאחד החיילים את התעודה שלו. השער נפתח והוא נכנס עם המכונית לתוך הבסיס. הוא חונה לא רחוק מהשער, יוצא מהמכונית ומחכה לי שאצא ממנה, חיוך ענקי על פניו.

"את יודעת משהו?" הוא ניגש אליי ולוקח את ידי, פוסע לצידי לאורך שביל עפר המסומן בשתי שורות של אבנים לבנות ומוביל אל רחבת המסדרים, "אני ממש מתרגש."

הבסיס הומה אדם ועל רחבת המסדרים מתקבצים חיילים נרגשים. הטריבונות הולכות ומתמלאות אנשים ומוזיקה נשמעת ברקע מבעד לרמקולים. אני סוקרת בעיניי את הקהל.

"הנה, אני רואה את החבר'ה שם," אומר גיא ומושך אותי אחריו, "אני רואה את אביתר עומד שם, בקצה השורה. כספי!"

כספי?

אביתר כספי?

הלב שלי מאבד פעימה ועיניי מתרוצצות על הקהל שמולנו בזמן שגיא מושך אותי אחריו, ואז אני רואה אותו עומד שם, במדים של חיל הים ועם דרגות קצונה על הכתפיים, והעיניים המדהימות האלה שלו, העיניים האפורות האלה שאין לאף אחד מלבדו, מביטות היישר לתוך עיניי.