עתיד החינוך בישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עתיד החינוך בישראל
הוספה למועדפים

עתיד החינוך בישראל

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר


בספר שמסכם פעילות ציבורית של מעל שלושה עשורים ובמרכזה שתי קדנציות כמנכ"ל משרד החינוך, פורס המחבר את תפיסותיו ואת המהלכים להם היה שותף בשנותיו במשרד. בבסיס תפיסתו החינוכית של שמואל אבואב ניצבת ההכרה במרכזיותה של דמות הבוגר ובחשיבותם של המורות והמורים בהשגת יעדי החינוך.
שמואל מספר על ילדותו ונערותו ועל ההשפעה המיוחדת של המורות בבית הספר היסודי ובתיכון על בחירת הכיוון בחייו המקצועיים.
במשרד החינוך, אחרי הכרת הצרכים והצבת היעדים, הוביל שמואל את הצוותים המקצועיים בגיבוש תוכניות לימודים שיכינו את המערכת למאה ה-21 ובפיתוח כלי הוראה למורות ולמורים, שמובילים את המערכת ליעדיה החדשים.
ההכרה בחשיבות המורים לקידום מערכת החינוך ובצורך המתחייב לשתף פעולה – בהקשבה ובענייניות -  עם ארגוני המורים, היו מוטיב מרכזי בגיבוש תפיסתו החינוכית והניהולית, לאורך השנים בהן ניהל את משרד החינוך.
שמואל מוביל את הקוראים במסע בין תחנות מעצבות, מילדותו בקריית טבעון דרך שנותיו בתנועת הנוער ובבתי הספר בטבעון. המשך דרכו כקצין בחיל השריון וכניסתו לנהל את המתנ"ס העירוני מיד עם שחרורו. בגיל 29 נבחר לכהן כראש מועצת קריית טבעון ואחרי שלוש קדנציות עבר לכהן כמנכ"ל משרד הבינוי והוביל את יישובם מחדש של מפוני גוש קטיף. בשנת 2007 החל בקדנציה הראשונה שלו כמנכ"ל משרד החינוך.
במהלך שנותיו במשרד החינוך, ובייחוד בקדנציה השנייה, הוביל שמואל שלושה מהלכים מרכזיים בהיבט התוכן והשינויים הנדרשים בעידן החדש: תוכניות לימוד חדשות בכל מקצועות הליבה. בספר מתאר שמואל את הבסיס הרעיוני העשיר לכל מקצוע ואת המהלך של תכנון ופיתוח תוכנית חדשה מותאמת לאמצעים וליכולות של ימינו. באחת מהאגרות למורים, בשנת 2019, כתב שמואל: מערכת חינוך מתקדמת חיונית במיוחד בעידן הדיגיטלי. בעידן הנוכחי, גוברת עוד חשיבות המשימה שלנו להקנות לתלמידים מיומנויות וידע להבנת התהליכים המתרחשים סביבנו. נושאים שהיו בעבר כמעט תיאורטיים נהיו כבדי משקל והרי גורל בסדר היום הישראלי והעולמי.
דמות הבוגר. דיונים רבים הוקדשו לבירור השאלה מהי דמות הבוגר אליה אנו שואפים במערכת החינוך. בבסיס הדיונים עמדה ההכרה כי המענה לשאלות מהי דמות הבוגר הרצויה ומהם מרכיביה יוכל לאפשר בחירת כיוון בכל תהליך המשכי של פיתוח תוכניות ושל הכשרת מורים. בספר מתואר תהליך פיצוח השאלה והצבת המסגרת לנושא מרכזי זה.
תיק מורה. הבסיס האיתן בהכשרת המורה ובתפיסה הפדגוגית המנחה את עולמו המקצועי היא היכולת לשזור את שלושת הממדים – ידע, מיומנויות וערכים – יחד, לכל אורך שנות הלימוד, בכל אחד מהשיעורים ובכל המקצועות. הבנת בסיס זה להכשרת המורה הובילה לפיתוח רעיון תיק מורה, שנותן מענה להתמודדות המורה עם אתגרי ההוראה, החינוך והמקצועיות בתחומים שבהם הוא מתמחה.
בפרק הסיום של הספר - צופה פני עתיד - מציב שמואל אבואב את המשימות המרכזיות של מערכת החינוך בשנים הבאות ומציע כיצד להתמודד אתן. שמואל פורס את משנתו אודות חינוך הגיל הרך והמבנה העתידי של בית הספר.
מורות ומורים, אנשי חינוך וכל מי ששאלות בתחום החינוך משמעותיות בעיניו, ימצאו בספר משנה סדורה, רעיונות מוסברים ואסטרטגיות לקידומה של מערכת החינוך בישראל. 
שמואל אבואב משתף את הקוראים בניסיונו שהצטבר לאורך השנים, ביוזמות ובאסטרטגיות שהובילו מהלכים. הוא מזמין  אותנו לצאת למסע שבמהלכו נכיר את תפיסותיו וגם נברר לעצמנו  מושגים, רעיונות ותפיסות עולם אשר יוכלו לסייע בגיבוש תפיסתנו החינוכית בין אם האישית ובין אם המערכתית, בהתייחס למערכת החינוך על כל מכלוליה.

פרק ראשון

בית אבא

יש דברים שבאים לנו בירושה מבית הורינו שלא מדעתנו. אין דבר שאין לו בית אב.

בחודש מרס בשנת 1959, נולדתי למשפחת אבואב בטבעון. משפחת אבואב הוציאה מתוכה רבנים ומנהיגי ציבור שחיו, כתבו, פעלו והנהיגו קהילות בספרד במשך שנים רבות, עד גירוש ספרד בסוף המאה ה-15. בעקבות הגירוש, התפזרה המשפחה לכל רחבי תבל. חלק מהמשפחה עבר לפורטוגל, וענפי משפחה אחרים הגיעו להולנד, לאיטליה, לברזיל ולמדינות נוספות. משפחתי הגיעה לטורקיה. סבא שלי היה מנהל בית ספר באיזמיר. הוריי, שלמה ורבקה, נישאו באיזמיר ועלו לישראל סמוך מאוד להקמת המדינה.

כאשר הייתי מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, נסע השר, יצחק (בוז'י) הרצוג, לסיור בהולנד. הוא הגיע לבית כנסת אבואב — בית כנסת פורטוגזי שבנה הרב יצחק אבואב. הרצוג שלח אליי את תמונת הדלת שמעליה הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך" (תהלים ה, ח). את הפסוק הזה נהוג לומר כשנכנסים לבית כנסת. מן המילים "אבוא ביתך", נוצר הצירוף אבואב.

אני הבן הצעיר במשפחה. אחותי הבכורה מלי (מלכה) הייתה גננת בבגרותה, ואחי יוסי (יוסף) עסק בתחום הרכב והיה בוחן רכב ומומחה במכונאות. אבי התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע שנים ארוכות. הוא היה גאה מאוד בהצטרפותו לצבא הישראלי ובתרומתו לבניין המדינה. בשנים הראשונות, שירת בחיל תותחנים ובהמשך היה בין מקימי מערך הנ"מ (נגד מטוסים) בצה"ל. אימי גידלה אותנו, הילדים, וניהלה בית חם ואוהב. חבריי מצאו תמיד סיבות להגיע בדיוק בשעת הארוחות וליהנות ממטעמיה של אימי. כשבגרנו מעט, החלה אימי לעבוד כסייעת לגננת. גדלתי במשפחה מסורתית. הבית לא היה דתי, אבל הוריי הקפידו על קבלת שבת משפחתית, על קידוש ועל הדלקת נרות. בחגים נהגנו ללכת לבית כנסת, ומגיל צעיר למדתי מאבי את סדרי התפילה ואת הקריאה בסידור.

משפחתי

אני נשוי לרונה, עובדת סוציאלית ומרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. יש לנו ארבעה ילדים שעליהם תפארתנו. עמרי הוא הגדול, לומד הנדסה (נכון לקיץ 2021), עידו עומד להתגייס לצנחנים, מסיים י"ב. נמרוד עולה לכיתה י"א, ושירה, בתנו הצעירה, עולה לכיתה ט'. אומנם איני אובייקטיבי, אבל ארבעתם ילדים מקסימים, דעתנים, עצמאים ועסוקים בשגרה של לימודים, של פעילות בתנועת הצופים ושל תחביבים אישיים. אנחנו גרים בתל אביב. עברנו מטבעון לתל אביב בעת שכיהנתי כמנכ"ל משרד השיכון בגלל הקושי שבנסיעות. אחרת הייתי נשאר בטבעון כל חיי. הקמנו משפחה חמה, ולשמחתי יש לי קשר חזק ואוהב עם רעייתי ועם ילדיי.

טבעון של ילדותי

אדם נושא עימו את תבנית נוף מולדתו כפס הקול של חייו. נוף מולדתי הוא המיזוג המיוחד שיש בטבעון, מיזוג של נוף אנושי, נוף טבעי ונוף היסטורי. בטבעון שילוב מיוחד של נופים שמשמשים בערבוביה: נוף אנושי של המייסדים, של התושבים ושל הקהילה. נוף טבעי של יישוב הנטוע בלב יערות וואדיות. נוף היסטורי הניבט אלינו בהוד קדומים מבית שערים, מקום מושב הסנהדרין והמקום שבו חתמו את התורה שבעל פה (המשנה). נוף אנושי של חלוצים שהלכו לפני המחנה ושהניחו, בשנת 1937, את היסודות להקמת היישוב. חלוצים שהעזו לעזוב את חיי העיר ולצאת לכבוש את הגבעות השוממות בימים של שלטון בריטי שלא אהד את ההתיישבות באזור. השנים שנות המרד הערבי הגדול (1939-1936), ימי עליית יישובי חומה ומגדל. חלוצים עלו על גבעות חרתיה ושייח' אברק והחליטו להקים את ביתם בין הכרמל לעמק יזרעאל, כמילות המשורר אלכסנדר פן:

אדמה אדמתי / רחומה עד מותי / רוח רב חרבוניך הרתיח, רוח רב הרתיח / ארשתיך לי בדם / שאדם ונדם על גבעות שייח' אברק וחרתיה3.

השיר מבטא את הקשר של החלוצים לארצם, קשר של ברית אמת. באמונה, בנחישות ובאומץ לב, הצליחו החלוצים להתגבר על הקשיים שניצבו בדרכם. ברוח חזון ההגשמה הציונית, הם הניחו את היסודות ליישוב המיוחד טבעון. הם היו דור שנשא בליבו את חלום התקומה ושזכה להגשימו. המצפן הציוני הראה להם את הכיוון לעבר ארץ ישראל. הם דור מגשימי הציונות. בשיחות מרתקות עם מייסדי היישוב, שמעתי שוב ושוב כי היינו עם שביתו היה בכל מקום, ולכן לא נמצאנו בשום מקום. בכל המקומות שבהם חיינו, היינו זרים, כדיירי משנה ארעיים, לא רצויים ולא שייכים.

טבעון נבנתה כעיר גנים. במהלך הקמת היישוב, עבדו המקימים חצי שבוע בעבודות מחוץ לטבעון ובשאר ימי השבוע הקדישו את הזמן לבניית הבתים. אנשי מקצוע בתושבים — בנאים, נגרים, חשמלאים ורצפים — היו עוברים מבית לבית להשלמת העבודות. כך נבנתה השכונה הראשונה, קריית עמל.

התפיסה של עיר גנים גורסת שהנוף הטבעי צריך להיות שמור מאוד כי הוא משפיע על הנוף האנושי. נוף טבעי ונוף אנושי משמשים בערבוביה. בעיר גנים מותרת בנייה עד 11 מטר גובה, כך שתמיד צמרת העץ תהיה גבוהה מגג הבית. כשאתה נכנס לטבעון ועובר בציר הראשי של היישוב, אתה רואה שהיישוב נטוע בלב יער. כל רחוב הוא גבעה, ציר ראשי שממנו יוצאים כבישים לגבעות סביב. תמיד תסתובב סביב גבעה ותחזור לציר הראשי שחוצה את טבעון. טבעון טובלת בירק וביערות, גדלנו בה בתוך הטבע. כל הבתים היו צמודי קרקע, ורובם נבנו מעל ואדיות הסביבה. כילדים, נהגנו לטייל באזור, לבנות מחנות ולרכוב על אופניים למרחקים. כולם הכירו את כולם בשכונה. דלתות הבתים לא היו נעולות, ובבתי החברים היינו כבני בית. מילדות היינו עצמאיים מאוד. הלכנו לבד או בחבורות לבית הספר ולמרכז היישוב, יצאנו לטיולים בסביבה ונסענו בתחבורה ציבורית לחיפה. בילדותי, לא הייתה ביישוב פעילות חברתית מאורגנת, לא היה מתנ"ס, אבל הייתה הוויה של פעילות חברתית בשכונה. רוב הילדים ובני הנוער היו חברים בסניף הנוער העובד והלומד ובשבט הצופים. לימים, הבנתי שהתפיסה שלי על אודות קהילתיות ועל משמעותה למרקם החיים צמחה בילדותי בטבעון. גם בלי להכיר את המילים "סולידריות" ו"ערבות הדדית", אלו היו הערכים שליוו את התבגרותנו. העובדה שהכרנו את כל השכנים ושידענו להירתם לעזרה כשנדרשה, הקשר הבלתי אמצעי, לא רק עם המשפחה הקרובה אלא עם הסביבה, אלו חיזקו את תחושת השייכות ואת ההזדהות עם היישוב ואת הגאווה על היותך בן המקום.

טבעון, מראשית ימיה, הייתה יישוב קהילתי. תפיסת היישוב הייתה ששומרים על יישוב קטן שתושביו מכירים אלו את אלו. שאין בונים לגובה ולא מתרחבים ללא גבולות. תפיסה זו, שלפיה גדלתי, עיצבה בי החלטות. כאשר נבחרתי להיות ראש המועצה, שמרתי על העיקרון שאין לשנות את האופי של טבעון.

לטבעון נוף היסטורי. שורשיו של היישוב בהיסטוריה הרחוקה — במאות השנייה והשלישית לספירה, ימי ישיבת הסנהדרין בבית שערים בתקופת המשנה והתלמוד — כמו גם בהיסטוריה הקרובה: בתקופת אלכסנדר זייד, שקבע את ביתו בגבעות שייח' אברק ושפעל כשומר באזור. כאן היה מקום מושבה של הסנהדרין, הגוף הדתי השיפוטי העליון של היהודים בארץ ישראל. כאן ישב רבי יהודה הנשיא, למד תורה וחינך דורות של תלמידי חכמים. כאן הוא סידר את המשנה וקבעה כתורה כתובה. במשנה נשזרו עקרונות של חמלה אנושית, של רגישות חברתית, של ערבות הדדית, של מוסר ציבורי ושל אמונה יהודית. המשנה היא תורה של אמת חברתית ומוסרית והיא נוטעת בנו חיי עולם.

אלכסנדר זייד, איש ארגון השומר, מבוני כוח המגן העברי בארץ ישראל, עלה עם משפחתו להתיישב בגבעות שייח' אברק, ליד האתר ההיסטורי בית שערים. פסלו של אלכסנדר זייד, רכוב על גב סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל, מבטא את סיפור המעשה הציוני: יהודי שנוטל בשתי ידיו את האחריות לגורלו. בצמוד לפסל אלכסנדר זייד, קיימנו בכל שנה את טקס ההשבעה של החניכים הצעירים שהצטרפו לתנועת הנוער העובד והלומד. בעינינו, היה הפסל אנדרטת זיכרון למעשה הבראשית של המייסדים.

אלכסנדר זייד מסמל את הציונות, את ההתיישבות אשר העירה נופים נמים ומוזנחים בעמק יזרעאל והפריחה אותם ביישובים מלאי חיים ועשייה. זייד מסמל את היהודי שלא חיכה לביאת המשיח, אלא קם ויצא לעשות מעשה ונאבק במנסים לסכל את שיבת העם היהודי לארצו. בבית העלמין של טבעון, נמצאת חלקת השומרים שבה נקברו זייד וחבריו לבניין הארץ. כאשר אני מבקר במקום, אני נזכר במילות שירו של אצ"ג (המשורר אורי צבי גרינברג): "מוכרחים היינו ללכת ולעזוב כל סגולה ולהעמיס רק ילקוט על שכם ולצאת בכלי גולה"4.

אנו יורשים טבעיים של מורשת זו. טבעון נבנתה על יסודות היסטוריים אלה, וההווה שלה נשען על יסודות העבר. אדם מביא עימו לכל מקום את הנוף ואת הלחן שליווה את חייו. אלה הנופים אשר השפיעו עליי, ושמורה להם פינה חמה בעליית הגג של זיכרונותיי מילדותי ומנעוריי. בכל אחד מאיתנו מסתתר מורה דרך קטן. נופי ילדותי ונעוריי היו למורי הדרך שלי בחיים.

היישוב טבעון היה ברובו חילוני, ובין תושביו היו פערים גדולים מאוד. כשהייתי ילד, היו ביישוב אזורים של מעברות שנסגרו — הייתה מעברה באזור אלרואי, והייתה מעברה בטבעון. כשפירקו את המעברות, בנו שיכונים צפופים והעבירו אליהם את יוצאי המעברות. כילדים, חששנו להיכנס לשכונות אלו. היה הבדל עצום בין השכונות על תושביהן יוצאי המעברות שגרו בשיכונים צפופים לבין הרחובות המבוססים של טבעון, הרחובות של דור הפלמ"ח ושל דור המייסדים, של אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

ימיי בבית הספר

אני מאמין כי הילדות והנעורים טובעים את צורת האדם. כל מה שאדם קונה לעצמו אחר כך הוא תוספת, הרחבה והעמקה של אותו בסיס שנבנה בימי הילדות והנעורים.

בטבעון היו סך הכול שלושה בתי ספר יסודיים: בצפון טבעון, במרכז ובקריית עמל. קריית טבעון הורכבה מארבעה יישובים קטנים שאוחדו: אלרואי, קריית עמל, קריית חרושת וטבעון. אני למדתי בבית ספר דגניות במרכז טבעון. בבית הספר למדו מכיתות א' עד ח' (במחזור שלי למדנו מכיתה א' עד ו'. לא למדו איתנו ילדים מהשיכונים. בכל בית ספר למדו ילדים מהסביבה הקרובה בלבד. חוויית הלימוד בבית הספר זכורה לי כחוויה טובה מאוד. היו לנו מורים מרשימים (כמובן, בראייה של עשרות שנים לאחור). המחנכת הייתה דמות מוכרת בשכונה, וההורים העריכו מאוד את המורים ואת המורות, שלא לדבר על מנהל בית הספר — שהיה דמות מרכזית ומשמעותית ביישוב.

אהבתי לקריאה ולעיון בספרים היסטוריים צמחה בבית הספר. הסקרנות התעוררה בי במהלך שיחות מרתקות בכיתה ובשמיעת סיפורי התנ"ך וההיסטוריה, שהשאירו אותנו לא פעם פעורי פה בזכות היכולת של מורתנו לספר ולהעביר את הנושאים הנלמדים בצורה מרתקת.

חטיבת הביניים

אם משהו השפיע על קריית טבעון במרקם של האינטגרציה החברתית ושל חיבור האוכלוסיות, הייתה זו העובדה שכולם התחילו ללמוד יחד.

 

כפי שהזכרתי, רוב חבריי ללימודים היו איתי גם בתנועת הנוער, בנוער העובד והלומד. יצאנו כולם לטיולים ולמחנות, שהיו המשך מתבקש לפעילות היומיומית שלנו בסביבה הטבעית של מקום מגורינו. לא היו איתנו בתנועה ילדים מהשיכונים. למעשה, עד כיתה ז', הכרתי רק את הילדים ואת המשפחות שגרו בשכונה שלי. בכיתה ז', עברנו לחטיבת ביניים. חטיבת הביניים הפגישה אותנו עם כל תלמידי היישוב. למדו בה ילדים מהשכונות המבוססות וילדים משיכוני מפוני המעברות. האינטגרציה חיברה את בני היישוב לקהילה והכהתה את המתח שנבע מהפערים הכלכליים והחברתיים. היינו המחזור השני של תלמידי החטיבה בקריית טבעון. בשש השנים הבאות, מכיתה ז' עד כיתה י"ב, למדתי בבית ספר אורט טבעון. המעבר לבית ספר חדש וההיכרות הראשונית עם תלמידים שלא פגשנו קודם לכן היו חוויות מעצבות מבחינתי. טבעון הייתה מהיישובים הראשונים שהצטרפו לרפורמת חטיבות הביניים. בחטיבת הביניים נפגשנו לראשונה עם השכונות. זו הייתה חוויה מורכבת, היא פירקה את הסדר הקודם ויצרה אינטגרציה בטבעון. אין לי ספק שאם משהו השפיע על קריית טבעון באינטגרציה החברתית ובמרקם של חיבור אוכלוסיות הייתה זו העובדה שכולם התחילו ללמוד יחד, ללא קבלה סלקטיבית לבית ספר תיכון. עד אז, יצאו כמעט מחצית מהילדים ללמוד בבתי ספר מקצועיים מחוץ לטבעון. כאשר אני פוגש חלק מאותם בני טבעון שלא התאפשר להם ללמוד בבית הספר ביישוב, זיכרון הלב שלהם מבטל לא פעם את יכולתם להביט במבט מפויס ואינו מאפשר להם להתגבר על נטל העבר גם מרחק שנות דור מאותם ימים. הזיכרונות הרובצים על הלב מזכירים להם נשכחות.

התיכון ביישוב היה עיוני אליטיסטי עד שהוקמה חטיבת הביניים. מאז היה התיכון לתיכון מקיף לכל ילדי הקריה. מפגש זה בין אוכלוסיות, שהיה מורכב ולעיתים לא פשוט, פרק לימים את כל המתחים, ואדגים זאת: כשהיינו ילדים, היו באים מידי פעם בפעם בימי שישי חבר'ה מהשיכונים ומפריעים בכעס ובתוקפנות לפעילות ולמסיבות של הנוער העובד והלומד. אחרי שהצטרפנו לחטיבה, חבר'ה חדשים הצטרפו לפעילות בתנועה. לא הייתה אפשרות שיגיעו להרוס כי הם היו לחלק מהחבורה. אולי זה נשמע תהליך מהיר מאוד ודמיוני, אבל אני זוכר בבירור איך בעיית הניכור נגמרה באחת כשהחברים הצטרפו לפעילות. חברים שהכרתי בכיתה ז' בחטיבת הביניים היו לחברים קרובים, והקשרים בינינו נשמרים עד היום. אלו חברי נעוריי.

אני מרשה לעצמי להגדיר עצמי כתלמיד טוב. הלימודים לא היו לי קשים, ונהניתי במיוחד מלימודי היסטוריה, ספרות ותנ"ך. הצלחתי להגיע להישגים סבירים גם במקצועות הריאליים בתיכון.

מורים לחיים

כשאני נזכר בימי בית הספר, עולות בזיכרוני דמויות של מורות ושל מורים, והזיכרונות מעלים חיוך על שפתיי. היו לנו מורים מיוחדים והם בהחלט הטביעו בנו את חותמם. היו לי מורות ומורים שיצרו בי חוויות מצוינות ושהערכתי אותם מאוד. עד יומן האחרון של כל גננת שלי ושל כל מורה שלי — מהגננת בגן גאולה ועד המחנכת בכיתה י"ב — כל שנה במשך ארבעים שנה, שלחתי להן אגרת ברכה לראש השנה. החוויה שלי בלימודים בבית ספר, ובמיוחד בבית ספר היסודי, הייתה טובה מאוד. כשאני שומע את המושג "מורה לחיים", אני חושב על המורה שחינכה אותי בכיתות ח' ו־ט', נחמה בן עמי. כשנבחרתי להיות מנכ"ל משרד החינוך, צלצלתי לאשתי לספר לה, צלצלתי לאימא שלי וצלצלתי למורה נחמה. היא הייתה מורה יוצאת דופן. כל האהבה שלי לתנ"ך, לספרות, לדמויות מרכזיות בחברה הישראלית — באה ממנה. השיעורים שלה היו שיעורים מרתקים באיכות שלהם. זכיתי ללמוד אצלה שיעורים לא נשכחים. כל הספרים שקניתי היו על פי מה שהיא אמרה שצריך שיהיה בבית. לפני ימי הולדת, כששאלו מה ארצה כמתנה, הייתה לי רשימה מוכנה של ספרים. בקיץ של סיום כיתה ח', הלכתי לעבוד בשבוע הספר ובמקום לקבל כסף לקחתי ספרים — חלקם בספרייה שמאחורי שולחן הכתיבה שעליו אני כותב עכשיו. לדוגמה: ש"י עגנון, האנציקלופדיה המקראית, נתן אלתרמן, פני עולם המקרא. כולם ספרים שנחמה אמרה שצריך לקנות אותם. הייתי חוסך כסף וקונה. אצל נחמה, כל חווית הלימוד הייתה יוצאת דופן. במיוחד זכורים לי המפגשים שהייתה מקיימת בימי שישי. נחמה ובעלה היו בשליחות במקסיקו והיו מספרים סיפורים מהשליחות. כשהיו ילדים שהיו במצוקה ולא יכלו לשלם לטיול שנתי, ארגנה נחמה שנצא לעבודת קטיף בכפר יהושע לאסוף כסף כדי שכל הכיתה תצא לטיול. האישיות שלה, הדמות שלה, דרך העברת השיעורים, היכולת לחבר לחטיבה אחת את כל חומר הלימוד ולהציג היבטים בחברה הישראלית — כל אלה צרבו בי תודעה משמעותית מאוד בנוגע למנהיגות, ממשה רבנו ועד דוד בן גוריון. למדתי להתבונן בסיפורי הנביאים ובשירת ביאליק מזוויות שונות להבנת מהות הספרות וחשיבותה לחיינו. כל זאת למדתי מנחמה. היא הייתה אישיות בלתי רגילה. יש לי חוויות טובות מאוד מהמורים שלי. לעולם אין לדעת מתי פגה השפעת המורים עלינו. גם במרחק של שנות דור, יש בי הכרת הטוב למוריי והכרת תודה על השפעתם עליי.

הורי ילדי השיכונים

אני רוצה לחזור לחוויית המפגש עם משפחות שלא הכרתי קודם, עם משפחות מהשיכונים, עם יוצאי המעברות. בשכונת מגוריי, לא היו משפחות גדולות של שמונה ועשרה ילדים. כשפגשתי לראשונה אימהות של חבריי לכיתה שהיו להן כל כך הרבה ילדים, נדהמתי מסדר היום הבלתי אפשרי. לקום בבוקר ולארגן את כל הילדים, לרוב בדירה קטנה מאוד, להכין ארוחת בוקר ולארגן את הבית. אחר כך לצאת לעבודה ולהספיק להגיע לקבל את הילדים בצוהריים. שוב לצאת לעבודה בניקיון, ובלילה, אחת לכמה ימים, לנקות את סניף הבנק או את בית הקולנוע אחרי שנסגרו. לימים הבנתי עד כמה מופלאה הייתה יכולת זאת. הייתה זו מציאות שלא הכרתי קודם לכן.

אנשים אלה לא קיבלו מקום ראוי בחברה. לא נאמרו להם דברי שבח והערכה, והדבר יצר טעם לוואי מר. את העבר אי אפשר לשנות ואי אפשר לתקן את הדברים בדיעבד, אבל אפשר לשנות את דרך החשיבה שלנו. אנשים אלו לא זכו להיות בעלי תואר אקדמי כי נמנעה מהם אפשרות להתפנות ללימודים ולרכוש השכלה. אולם, האקדמיה של החיים עשתה רבים מהם לחכמים ולעושי חיל, לבעלי כוח רצון מחושל. הם ידעו לשאת את המצוקות ולהתרומם מהן ולהוביל את חייהם ואת חיי ילדיהם.

בתפקידי כראש מועצה, כשציינו בישראל מאה שנות ציונות (1997-1897), הרגשתי שזה הזמן לתקן את המעוות, וארגנו אירוע מיוחד. אספנו את האימהות של החברים והכנו אותן לספר את סיפוריהן ולהדגים את הכלים שנעזרו בהם — קרש לכביסה ופתיליה לבישולים. הנשים חששו בתחילה לעמוד לפני קהל ולספר ולכן עברו סדנות הכנה. במהלך כמה ימים, נפגשו עם כל תלמידי היישוב ועם תושבי טבעון במתנ"ס ואלו סיפרו על ימי המעברה ועל המעבר לדירות השיכונים. היה מרתק ומרגש לשבת ולשמוע את הסיפורים. ראינו עד כמה הנשים היו נרגשות וגאות במעמד המיוחד. הרגשתי שעשינו תיקון מסוים. לצד הסיפורים, הכנו גם תערוכות שסיפרו את סיפור התקופה, והן הוצגו בכל בתי הספר. במקביל, בתקופתי במועצה, המשכתי את קודמי בשינוי תוכניות מתאר כדי להרחיב ולרווח את הדירות בשיכונים.

כילד וכנער

כילד וכנער הייתי פעיל מאוד ומסור למשימות בית הספר. נזכרתי בדוגמה שתשקף זאת. כשנבחרתי בפעם הראשונה לראשות המועצה, נערך טקס כניסה לתפקיד. אסתר אברהם, המורה שלי מכיתה ד', קמה לברך אותי. היא סיפרה על אירוע שכלל לא זכרתי. המורה אסתר גרה בקריית עמל, ובעלה היה מביא אותה כל בוקר במכוניתם לבית הספר דגניות שבמרכז טבעון. יום אחד היא איחרה איחור משמעותי. בכל בוקר היינו פותחים את יום הלימודים בסיפור. אחד התלמידים היה מקבל כמה ימים קודם מטלה להכין סיפור ולהעבירו לכל הכיתה. "אני נכנסת בבוקר לבית הספר, מתקרבת לכיתה ושקט מוחלט," סיפרה אסתר. "יצאתי לחצר לחפש את התלמידים ולא מצאתי. חזרתי לכיתה, פתחתי את הדלת. כולם ישובים ומקשיבים לשמואל שעומד ומספר את הסיפור שהכין." בקיצור, פעיל ומסור למשימות. הייתה משימה, וזה היה הזמן לבצע אותה.

מעבר לזה, בשנות חטיבת הביניים ואחר כך בתיכון, הייתי נער פעיל מאוד. נבחרתי לתפקיד יושב ראש מועצת הנוער בקריית טבעון. יום אחד בשנה היינו ממלאים את תפקידם של אנשי המועצה ואת תפקידם של מנהלי בתי הספר ושל המורים, קראו לזה "יום הנוער", ויש מקומות שבהם קוראים ליום זה "יום ירוק". בהיותי יושב ראש מועצת הנוער, נכנסתי ללשכת ראש המועצה. אני זוכר שבסוף היום, אחרי ישיבות וסיורים ופתרון בעיות, אמרתי לעצמי: אני רוצה להיות ראש המועצה.

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי מאוד. מבחינתי, חוויית המלחמה היא קו פרשת המים בתפיסה האישית שלי את מחויבותי למה שקורה ולמה שיקרה במדינה. המלחמה צרבה בתודעה שלנו את ההבנה שאין לשים את כל מבטחנו בהנהגה הפוליטית, אלא עלינו ליצור חברה אזרחית פעילה, מעורבת ומשפיעה. באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום כיפור, הייתי בכיתה ט'. היישוב טבעון קטן, כולם מכירים את כולם. במלחמה נהרגו 23 מבני היישוב. היו נעדרים, היו פצועים, הייתה אווירה קשה מאוד. ספגתי את זה כחורבן בית. הייתה תחושה כאילו מדינת ישראל בסכנה קיומית. התערערה ראייתנו את הדמויות הדומיננטיות בהוויה שלנו, משה דיין וגולדה מאיר, כדמויות המקנות ביטחון. אחרי מלחמת ששת הימים, סברנו שמדינת ישראל היא בלתי מנוצחת. פתאום התערער הכול. אולי התחושות שלנו יצאו מפרופורציה, אך הייתי ילד, הייתי נער בגיל ההתבגרות, וחשנו שמשהו קשה קורה.

בזמן המלחמה, גויסו כולם לצבא, ואנחנו היינו צריכים לבצע את העבודות של המועצה. פינינו אשפה, הלכנו לצבוע את כל פנסי המכוניות להאפלה, הלכנו להאפיל את בתי הקשישים באמצעות בריסטולים ויצאנו למשימות נוספות. שמועה רדפה שמועה — מישהו נעדר, אחר פצוע. אח של המחנכת שלי נהרג. הידיעה על מותו הגבירה את המועקה ואת התחושה שמשהו קשה קורה בחברה, תחושה של סכנה. האווירה לא נרגעה בסוף המלחמה. גל, לא רק של מחאה אלא גם של אווירת נכאים, הוסיף להציף. שיר שאני זוכר מאותם ימים הוא "הזמנה לבכי":

מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.

היום והשעה אינם חשובים,

אך תוכנית הערב, תהא עשירה: בכי.

אני אבכה על המתים שלי,

אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,

על אמיתי, עוזי ובני.

ואתם תבכו על שלכם5.

היה אז כעס גדול מאוד על המנהיגות של המדינה, מנהיגות שאכזבה. והייתה התעוררות אזרחית, תחושה שאנשים צריכים להיות מעורבים מאוד ופעילים מאוד בנעשה במדינה. תחושה זו נצרבה בתודעה שלי.

בראייה לאחור, אני חושב שהמשבר חידד לי את הכיוון של אחריות חברתית, הבהיר שאתה זה שצריך לעשות את הדברים ושעליך המלאכה מוטלת. מאז העמיקה בי תחושת האחריות הגדולה והדחיפות לעסוק בפעילות ציבורית.

מדריך בתנועת הנוער

ההשתייכות לתנועת נוער הייתה חוויה שנצרבה בעיני רבים מאיתנו ככור ההיתוך שלנו. התנועה הייתה בית יוצר להתנסות חברתית בגיל הנעורים. שנים אחרי שעזבנו את תנועת הנוער, היא לא עזבה אותנו. תודעת התנועה צרובה בנו עד היום.

מייד עם סיום המלחמה, קיבלתי על עצמי הדרכה של שלוש קבוצות בתנועת הנוער העובד והלומד. זאת אומרת שכל השבוע הייתי מדריך בנוער העובד. כאמור, נבחרתי להיות יו"ר מועצת הנוער של היישוב. כשהכנתי את החומרים לספר זה, מצאתי כתבה שהכינו עליי בעיתון מעריב לנוער. כתבת הנוער הייתה שרה נתניהו (בן ארצי באותם ימים), שלמדה שנה מעליי. נבחרתי להיות נער השנה של טבעון, ושרה ראיינה אותי וכתבה על פעולתי במועצת הנוער ובתנועה. אהבתי את הפעילות במועצת הנוער והרגשתי שאנחנו יכולים לשנות דברים. חברים ומכרים נהגו לומר שיום אחד אהיה ראש המועצה. במיוחד אהבתי את הפעילות בתנועת הנוער. בתנועה אתה יכול לעצב מסגרת חברתית של חניכים צעירים ולסייע להם לתפוס מקום בחברת הילדים באמצעות תפקידים בפעילות בתנועה. כשיצאנו לטיולים, כל חניך היה אחראי על קטע אחר במסלול או על משימה אחרת. התפקידים היו יכולים להיות קניית אוכל לטיול — כל הקבוצה, עם המדריך, מבצעת את הקניות אחרי שמכינים תפריט ליומיים שלושה; הכנת פעילות חברתית; ארגון מדורה או טקס סיום. כמדריך, אהבתי את תחושת האחריות, את העובדה שסומכים עליי, שמאמינים ביכולת שלי להוביל קבוצה ובעצם מעריכים שיש לי כושר מנהיגות ושאוכל להתגבר על מכשולים בדרך, לקבל החלטות נכונות ולדאוג לביטחון החניכים שלי. התנועה העניקה לנו תחושה של חירות אישית מעצימה, תחושה של חופש בחירה, כר להתנסות חברתית, הזדמנות להתנסות באחריות בגיל צעיר בלי התערבות של מבוגרים. התפיסה של חשיבות תנועות הנוער במרקם החברה הישראלית ליוותה אותי גם בהמשך בכל תפקידיי ובכל החיבורים ביני לבין מערכת החינוך. לא מעט מחניכיי נמצאים איתי בקשר עד היום, משוחחים לעיתים בטלפון ונפגשים בשמחות משפחתיות. הקשר המיוחד של מדריך ושל חניכים והאופי של ההוויה התנועתית היו בעיניי תמיד תופעה ייחודית שאין לה אח ורע במסגרות אחרות. מעמדנו כמדריכים בתנועת הנוער היה משמעותי בתהליך ההתבגרות. לא פעם, פנו אלינו מורים והורים בבקשה שנסייע ונייעץ למי מחניכינו שנתקל בבעיות.

במועצת הנוער, יזמנו פעילויות שיכניסו כסף לקופת המועצה, ובזכות התקציב שהשגנו יצאנו לפעילות וארגנו אירועים לכל תלמידי התיכון. כך, למשל, ניקינו את הכיתות אחרי הלימודים במקום שיזמינו חברת ניקיון והפעלנו מזנון בבית הספר. בתחילת כיתה י"א, לקראת סוכות, הגיעו לקריית טבעון חברים מגרעין עודד של תנועת הנוער העובד שהיו בשנת שירות באור עקיבא. גרעין עודד הורכב מחבורה של בוגרי כיתה י"ב, בוגרי תנועת הנוער העובד, רובם בנים ובנות להתיישבות העובדת שדחו את הגיוס לצה"ל בשנה ויצאו להתנדב לפעילות חינוכית וחברתית בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה. אחת מבנות הגרעין הייתה בת טבעון, בוגרת בית הספר שלנו, והיא הציעה לחבריה שיפנו אליי. חברי הגרעין פנו אליי, כיושב ראש מועצת הנוער בטבעון, בבקשה שנתארגן כמה חבר'ה ונבוא לסייע בארגון קייטנה לילדים באור עקיבא במהלך סוכות. הסכמתי מייד, והתארגנו קבוצה של כמה חברים. הקייטנה התחילה ביום ראשון בשבוע, ובמוצאי שבת יצאנו באוטובוס לחיפה ומשם נסענו בכביש הישן (השנה הייתה 1975) חיפה־תל אביב עד תחנת אור עקיבא. ירדנו והתחלנו לצעוד לתוך העיירה. הכול חשוך, אתה הולך בכביש ללא מדרכה כשני קילומטרים, חשוך, ובשוליים אתה רואה עוד צריפים של מעברה. מבחינתנו זה היה שוק. שונה לחלוטין מטבעון שהייתה מבוססת וחזקה. אנחנו הולכים ומגיעים למרכז היישוב (היו בו, אני חושב, 5,000 תושבים אז), ובכיכר המרכזית מתקיים ערב דיסקו, בכל מוצאי שבת היו מארגנים דיסקו. אנחנו באים מתנועת נוער, מהווי של ריקודי עם, כל שבוע יש הרקדה בתנועות הנוער — ופתאום דיסקו. בדיעבד זה היה פתיח מצוין כי הבנו שהגענו למקום שאנחנו ממש לא מכירים כמותו. שאלנו היכן חברי הגרעין, וכיוונו אותנו עד שהגענו לקומונה (הדירה שבה התגוררו). בזכות הניסיון שלנו בארגון פעילויות ובזכות התושייה הנערית של כולנו, ארגנו צ'יק צ'ק את הקייטנה. כל יום סיימנו את הפעילות בצוהריים, לקחנו אופניים מחברי הגרעין ורכבנו לאקוודוקט, לאמת המים, של קיסריה ולשדות ים. היום האזור נראה אחרת לגמרי אז צריך להסביר: האזור היה כולו חולות, ובין אור עקיבא לקיסריה היה רק כביש ישן. משדות ים רכבנו לכיוון האקוודוקט של קיסריה ולמעגן מיכאל. זה היה באוקטובר, תקופת הסתיו, מעלינו התעופפו שחפים, האוויר היה נעים, זו הייתה חוויה בלתי רגילה. שבוע של מפגש עם מציאות שלא הכרנו בטבעון ושל הרפתקאות מרגשות. הפגישה עם חברי הגרעין, שכאמור היו ברובם מושבניקים וקיבוצניקים, והיכרות עם המשימות ועם האחריות שעל כתפיהם הציגו בפנינו משימות ערכיות שלא הכרנו לפני כן. יום שישי הגיע, הקייטנה הסתיימה, וחזרנו כל אחד לביתו. ביום ראשון בבוקר, הגעתי לבית הספר לעוד יום שגרתי. בהפסקה הגדולה פגשתי כמה חברים מהגרעין. שאלתי אותם בפליאה מה הם עושים כאן, והם ענו: "באנו לקחת אותך לגרעין. רוצים שתצטרף אלינו לשנת השירות".

שנת שירות

כאמור הייתי בכיתה י"א. על אף שהיה לי טוב ושהשגרה עניינה ואתגרה אותי, הרגשתי שיש כאן הזדמנות חד פעמית. שמדובר במשימה משמעותית ומאתגרת ושכדאי לנסות. הבטחתי להם תשובה ובהמשך היום התייעצתי עם שני אנשים. נכנסתי לחדרו של מנהל בית הספר, שכמובן ידע על הרעיון. הוא אמר לי שההחלטה היא רק שלי. אין שום בעיה מבחינתו, ואת החומר הלימודי אוכל להשלים בסוף השנה ובמהלך י"ב. "בוא נניח לרגע את תפקידי כמנהל בית ספר בצד," אמר לי, "זה מה שאתה צריך לעשות, להצטרף לשנת השירות, זה מתאים לך." אחר הצוהריים, שאלתי את אבי מה דעתו. הייתי בטוח שיתנגד לרעיון, אבל אבי אמר לי: "אם אתה חושב שזה נכון, אז לך ותעשה את זה." בערב כבר הייתי באוטובוס בדרך לאור עקיבא. אגב, כשאשתי ראתה תמונה שלי מאותן שנים, היא אמרה שנראיתי בוגר לגילי. כנראה בזכות הזקן שכבר עיטר את לחיי.

באור עקיבא השתלבתי בסיוע בבית הספר ובפרויקט "ביעור הבערות", שבמסגרתו לימדנו עברית וקרוא וכתוב אימהות צעירות ומבוגרות. במהלך השנה, הצלחתי להתחבר גם לחבורת הרחוב הבעייתית של היישוב. בני החבורה היו נערים שלרובם היו תיקים פליליים והם לא ביקרו בבית הספר. בתחילה לא ידעתי איך להתקרב אליהם, בכל זאת מדובר בנערים שחלקם היו מעורבים בסמים ולרובם הייתה בעברם היתקלות אלימה עם רשויות החוק. היו ביניהם בני נוער שהיו להם כבר עשרות תיקים פליליים למרות גילם הצעיר. להפתעתי, הם הסכימו לקבל את נוכחותי והזמינו אותי להצטרף אליהם בכיכר היישוב. התייצבתי כל יום לקראת ערב, והתחלנו להכיר ולנהל שיחות. לימדתי את מי שרצה עברית וחשבון ולאט לאט הבקעתי את חומת ההגנה שסביבם. בהמשך יצאתי איתם לטיולים בארץ והרגשתי שאני נהיה לדמות משמעותית, ואולי גם משפיעה, בחייהם. בהמשך חייהם, הידרדרו חלקם לחיי פשע וחלקם עלו על מסלול חיים נורמטיבי. עד היום, כשאני מבקר באור עקיבא ופוגש לפעמים חבר'ה שהיו בחבורת הרחוב, המפגש מרגש והקרבה אמיתית. לפני כמה שנים, במהלך סיור ביישוב, ניגש אחד החבר'ה אל אחד המשתתפים בסיור. "דע לך," אמר לו, "השנה עם שמואל הייתה בשבילי פתח לשיקום ולחיים אחרים. הוא פשוט היה שם בשבילנו." כששמעתי זאת התרגשתי. ובאמת, חוויות שנת השירות מלוות אותי עד היום בתחושה שעשיתי משהו באותה שנה.

שנת השירות הייתה חוויה מעצבת מבחינתי. נפגשתי עם אנשים חמים ועם בתים פתוחים ומזמינים ונשמר ביני ובין תושבי העיירה קשר אוהב וקרוב לאורך השנים. הכרתי לעומק אנשים ומציאות שלא נחשפתי אליהם קודם לכן. זאת ועוד, למדתי לחיות בחברת חבר'ה צעירים, לקבל החלטות עצמאית ולהסתדר בקבוצה שכל חבריה חיים יחד. בסוף השנה חזרתי לקריית טבעון, השלמתי את הפערים בלימודים וסיימתי את התיכון כשבידי תעודת בגרות, אפילו מוצלחת.

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

עתיד החינוך בישראל שמואל אבואב

בית אבא

יש דברים שבאים לנו בירושה מבית הורינו שלא מדעתנו. אין דבר שאין לו בית אב.

בחודש מרס בשנת 1959, נולדתי למשפחת אבואב בטבעון. משפחת אבואב הוציאה מתוכה רבנים ומנהיגי ציבור שחיו, כתבו, פעלו והנהיגו קהילות בספרד במשך שנים רבות, עד גירוש ספרד בסוף המאה ה-15. בעקבות הגירוש, התפזרה המשפחה לכל רחבי תבל. חלק מהמשפחה עבר לפורטוגל, וענפי משפחה אחרים הגיעו להולנד, לאיטליה, לברזיל ולמדינות נוספות. משפחתי הגיעה לטורקיה. סבא שלי היה מנהל בית ספר באיזמיר. הוריי, שלמה ורבקה, נישאו באיזמיר ועלו לישראל סמוך מאוד להקמת המדינה.

כאשר הייתי מנכ"ל משרד הבינוי והשיכון, נסע השר, יצחק (בוז'י) הרצוג, לסיור בהולנד. הוא הגיע לבית כנסת אבואב — בית כנסת פורטוגזי שבנה הרב יצחק אבואב. הרצוג שלח אליי את תמונת הדלת שמעליה הפסוק "ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך" (תהלים ה, ח). את הפסוק הזה נהוג לומר כשנכנסים לבית כנסת. מן המילים "אבוא ביתך", נוצר הצירוף אבואב.

אני הבן הצעיר במשפחה. אחותי הבכורה מלי (מלכה) הייתה גננת בבגרותה, ואחי יוסי (יוסף) עסק בתחום הרכב והיה בוחן רכב ומומחה במכונאות. אבי התגייס לצה"ל והמשיך בשירות קבע שנים ארוכות. הוא היה גאה מאוד בהצטרפותו לצבא הישראלי ובתרומתו לבניין המדינה. בשנים הראשונות, שירת בחיל תותחנים ובהמשך היה בין מקימי מערך הנ"מ (נגד מטוסים) בצה"ל. אימי גידלה אותנו, הילדים, וניהלה בית חם ואוהב. חבריי מצאו תמיד סיבות להגיע בדיוק בשעת הארוחות וליהנות ממטעמיה של אימי. כשבגרנו מעט, החלה אימי לעבוד כסייעת לגננת. גדלתי במשפחה מסורתית. הבית לא היה דתי, אבל הוריי הקפידו על קבלת שבת משפחתית, על קידוש ועל הדלקת נרות. בחגים נהגנו ללכת לבית כנסת, ומגיל צעיר למדתי מאבי את סדרי התפילה ואת הקריאה בסידור.

משפחתי

אני נשוי לרונה, עובדת סוציאלית ומרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת חיפה. יש לנו ארבעה ילדים שעליהם תפארתנו. עמרי הוא הגדול, לומד הנדסה (נכון לקיץ 2021), עידו עומד להתגייס לצנחנים, מסיים י"ב. נמרוד עולה לכיתה י"א, ושירה, בתנו הצעירה, עולה לכיתה ט'. אומנם איני אובייקטיבי, אבל ארבעתם ילדים מקסימים, דעתנים, עצמאים ועסוקים בשגרה של לימודים, של פעילות בתנועת הצופים ושל תחביבים אישיים. אנחנו גרים בתל אביב. עברנו מטבעון לתל אביב בעת שכיהנתי כמנכ"ל משרד השיכון בגלל הקושי שבנסיעות. אחרת הייתי נשאר בטבעון כל חיי. הקמנו משפחה חמה, ולשמחתי יש לי קשר חזק ואוהב עם רעייתי ועם ילדיי.

טבעון של ילדותי

אדם נושא עימו את תבנית נוף מולדתו כפס הקול של חייו. נוף מולדתי הוא המיזוג המיוחד שיש בטבעון, מיזוג של נוף אנושי, נוף טבעי ונוף היסטורי. בטבעון שילוב מיוחד של נופים שמשמשים בערבוביה: נוף אנושי של המייסדים, של התושבים ושל הקהילה. נוף טבעי של יישוב הנטוע בלב יערות וואדיות. נוף היסטורי הניבט אלינו בהוד קדומים מבית שערים, מקום מושב הסנהדרין והמקום שבו חתמו את התורה שבעל פה (המשנה). נוף אנושי של חלוצים שהלכו לפני המחנה ושהניחו, בשנת 1937, את היסודות להקמת היישוב. חלוצים שהעזו לעזוב את חיי העיר ולצאת לכבוש את הגבעות השוממות בימים של שלטון בריטי שלא אהד את ההתיישבות באזור. השנים שנות המרד הערבי הגדול (1939-1936), ימי עליית יישובי חומה ומגדל. חלוצים עלו על גבעות חרתיה ושייח' אברק והחליטו להקים את ביתם בין הכרמל לעמק יזרעאל, כמילות המשורר אלכסנדר פן:

אדמה אדמתי / רחומה עד מותי / רוח רב חרבוניך הרתיח, רוח רב הרתיח / ארשתיך לי בדם / שאדם ונדם על גבעות שייח' אברק וחרתיה3.

השיר מבטא את הקשר של החלוצים לארצם, קשר של ברית אמת. באמונה, בנחישות ובאומץ לב, הצליחו החלוצים להתגבר על הקשיים שניצבו בדרכם. ברוח חזון ההגשמה הציונית, הם הניחו את היסודות ליישוב המיוחד טבעון. הם היו דור שנשא בליבו את חלום התקומה ושזכה להגשימו. המצפן הציוני הראה להם את הכיוון לעבר ארץ ישראל. הם דור מגשימי הציונות. בשיחות מרתקות עם מייסדי היישוב, שמעתי שוב ושוב כי היינו עם שביתו היה בכל מקום, ולכן לא נמצאנו בשום מקום. בכל המקומות שבהם חיינו, היינו זרים, כדיירי משנה ארעיים, לא רצויים ולא שייכים.

טבעון נבנתה כעיר גנים. במהלך הקמת היישוב, עבדו המקימים חצי שבוע בעבודות מחוץ לטבעון ובשאר ימי השבוע הקדישו את הזמן לבניית הבתים. אנשי מקצוע בתושבים — בנאים, נגרים, חשמלאים ורצפים — היו עוברים מבית לבית להשלמת העבודות. כך נבנתה השכונה הראשונה, קריית עמל.

התפיסה של עיר גנים גורסת שהנוף הטבעי צריך להיות שמור מאוד כי הוא משפיע על הנוף האנושי. נוף טבעי ונוף אנושי משמשים בערבוביה. בעיר גנים מותרת בנייה עד 11 מטר גובה, כך שתמיד צמרת העץ תהיה גבוהה מגג הבית. כשאתה נכנס לטבעון ועובר בציר הראשי של היישוב, אתה רואה שהיישוב נטוע בלב יער. כל רחוב הוא גבעה, ציר ראשי שממנו יוצאים כבישים לגבעות סביב. תמיד תסתובב סביב גבעה ותחזור לציר הראשי שחוצה את טבעון. טבעון טובלת בירק וביערות, גדלנו בה בתוך הטבע. כל הבתים היו צמודי קרקע, ורובם נבנו מעל ואדיות הסביבה. כילדים, נהגנו לטייל באזור, לבנות מחנות ולרכוב על אופניים למרחקים. כולם הכירו את כולם בשכונה. דלתות הבתים לא היו נעולות, ובבתי החברים היינו כבני בית. מילדות היינו עצמאיים מאוד. הלכנו לבד או בחבורות לבית הספר ולמרכז היישוב, יצאנו לטיולים בסביבה ונסענו בתחבורה ציבורית לחיפה. בילדותי, לא הייתה ביישוב פעילות חברתית מאורגנת, לא היה מתנ"ס, אבל הייתה הוויה של פעילות חברתית בשכונה. רוב הילדים ובני הנוער היו חברים בסניף הנוער העובד והלומד ובשבט הצופים. לימים, הבנתי שהתפיסה שלי על אודות קהילתיות ועל משמעותה למרקם החיים צמחה בילדותי בטבעון. גם בלי להכיר את המילים "סולידריות" ו"ערבות הדדית", אלו היו הערכים שליוו את התבגרותנו. העובדה שהכרנו את כל השכנים ושידענו להירתם לעזרה כשנדרשה, הקשר הבלתי אמצעי, לא רק עם המשפחה הקרובה אלא עם הסביבה, אלו חיזקו את תחושת השייכות ואת ההזדהות עם היישוב ואת הגאווה על היותך בן המקום.

טבעון, מראשית ימיה, הייתה יישוב קהילתי. תפיסת היישוב הייתה ששומרים על יישוב קטן שתושביו מכירים אלו את אלו. שאין בונים לגובה ולא מתרחבים ללא גבולות. תפיסה זו, שלפיה גדלתי, עיצבה בי החלטות. כאשר נבחרתי להיות ראש המועצה, שמרתי על העיקרון שאין לשנות את האופי של טבעון.

לטבעון נוף היסטורי. שורשיו של היישוב בהיסטוריה הרחוקה — במאות השנייה והשלישית לספירה, ימי ישיבת הסנהדרין בבית שערים בתקופת המשנה והתלמוד — כמו גם בהיסטוריה הקרובה: בתקופת אלכסנדר זייד, שקבע את ביתו בגבעות שייח' אברק ושפעל כשומר באזור. כאן היה מקום מושבה של הסנהדרין, הגוף הדתי השיפוטי העליון של היהודים בארץ ישראל. כאן ישב רבי יהודה הנשיא, למד תורה וחינך דורות של תלמידי חכמים. כאן הוא סידר את המשנה וקבעה כתורה כתובה. במשנה נשזרו עקרונות של חמלה אנושית, של רגישות חברתית, של ערבות הדדית, של מוסר ציבורי ושל אמונה יהודית. המשנה היא תורה של אמת חברתית ומוסרית והיא נוטעת בנו חיי עולם.

אלכסנדר זייד, איש ארגון השומר, מבוני כוח המגן העברי בארץ ישראל, עלה עם משפחתו להתיישב בגבעות שייח' אברק, ליד האתר ההיסטורי בית שערים. פסלו של אלכסנדר זייד, רכוב על גב סוסתו ומשקיף על עמק יזרעאל, מבטא את סיפור המעשה הציוני: יהודי שנוטל בשתי ידיו את האחריות לגורלו. בצמוד לפסל אלכסנדר זייד, קיימנו בכל שנה את טקס ההשבעה של החניכים הצעירים שהצטרפו לתנועת הנוער העובד והלומד. בעינינו, היה הפסל אנדרטת זיכרון למעשה הבראשית של המייסדים.

אלכסנדר זייד מסמל את הציונות, את ההתיישבות אשר העירה נופים נמים ומוזנחים בעמק יזרעאל והפריחה אותם ביישובים מלאי חיים ועשייה. זייד מסמל את היהודי שלא חיכה לביאת המשיח, אלא קם ויצא לעשות מעשה ונאבק במנסים לסכל את שיבת העם היהודי לארצו. בבית העלמין של טבעון, נמצאת חלקת השומרים שבה נקברו זייד וחבריו לבניין הארץ. כאשר אני מבקר במקום, אני נזכר במילות שירו של אצ"ג (המשורר אורי צבי גרינברג): "מוכרחים היינו ללכת ולעזוב כל סגולה ולהעמיס רק ילקוט על שכם ולצאת בכלי גולה"4.

אנו יורשים טבעיים של מורשת זו. טבעון נבנתה על יסודות היסטוריים אלה, וההווה שלה נשען על יסודות העבר. אדם מביא עימו לכל מקום את הנוף ואת הלחן שליווה את חייו. אלה הנופים אשר השפיעו עליי, ושמורה להם פינה חמה בעליית הגג של זיכרונותיי מילדותי ומנעוריי. בכל אחד מאיתנו מסתתר מורה דרך קטן. נופי ילדותי ונעוריי היו למורי הדרך שלי בחיים.

היישוב טבעון היה ברובו חילוני, ובין תושביו היו פערים גדולים מאוד. כשהייתי ילד, היו ביישוב אזורים של מעברות שנסגרו — הייתה מעברה באזור אלרואי, והייתה מעברה בטבעון. כשפירקו את המעברות, בנו שיכונים צפופים והעבירו אליהם את יוצאי המעברות. כילדים, חששנו להיכנס לשכונות אלו. היה הבדל עצום בין השכונות על תושביהן יוצאי המעברות שגרו בשיכונים צפופים לבין הרחובות המבוססים של טבעון, הרחובות של דור הפלמ"ח ושל דור המייסדים, של אנשי העלייה הראשונה והעלייה השנייה.

ימיי בבית הספר

אני מאמין כי הילדות והנעורים טובעים את צורת האדם. כל מה שאדם קונה לעצמו אחר כך הוא תוספת, הרחבה והעמקה של אותו בסיס שנבנה בימי הילדות והנעורים.

בטבעון היו סך הכול שלושה בתי ספר יסודיים: בצפון טבעון, במרכז ובקריית עמל. קריית טבעון הורכבה מארבעה יישובים קטנים שאוחדו: אלרואי, קריית עמל, קריית חרושת וטבעון. אני למדתי בבית ספר דגניות במרכז טבעון. בבית הספר למדו מכיתות א' עד ח' (במחזור שלי למדנו מכיתה א' עד ו'. לא למדו איתנו ילדים מהשיכונים. בכל בית ספר למדו ילדים מהסביבה הקרובה בלבד. חוויית הלימוד בבית הספר זכורה לי כחוויה טובה מאוד. היו לנו מורים מרשימים (כמובן, בראייה של עשרות שנים לאחור). המחנכת הייתה דמות מוכרת בשכונה, וההורים העריכו מאוד את המורים ואת המורות, שלא לדבר על מנהל בית הספר — שהיה דמות מרכזית ומשמעותית ביישוב.

אהבתי לקריאה ולעיון בספרים היסטוריים צמחה בבית הספר. הסקרנות התעוררה בי במהלך שיחות מרתקות בכיתה ובשמיעת סיפורי התנ"ך וההיסטוריה, שהשאירו אותנו לא פעם פעורי פה בזכות היכולת של מורתנו לספר ולהעביר את הנושאים הנלמדים בצורה מרתקת.

חטיבת הביניים

אם משהו השפיע על קריית טבעון במרקם של האינטגרציה החברתית ושל חיבור האוכלוסיות, הייתה זו העובדה שכולם התחילו ללמוד יחד.

 

כפי שהזכרתי, רוב חבריי ללימודים היו איתי גם בתנועת הנוער, בנוער העובד והלומד. יצאנו כולם לטיולים ולמחנות, שהיו המשך מתבקש לפעילות היומיומית שלנו בסביבה הטבעית של מקום מגורינו. לא היו איתנו בתנועה ילדים מהשיכונים. למעשה, עד כיתה ז', הכרתי רק את הילדים ואת המשפחות שגרו בשכונה שלי. בכיתה ז', עברנו לחטיבת ביניים. חטיבת הביניים הפגישה אותנו עם כל תלמידי היישוב. למדו בה ילדים מהשכונות המבוססות וילדים משיכוני מפוני המעברות. האינטגרציה חיברה את בני היישוב לקהילה והכהתה את המתח שנבע מהפערים הכלכליים והחברתיים. היינו המחזור השני של תלמידי החטיבה בקריית טבעון. בשש השנים הבאות, מכיתה ז' עד כיתה י"ב, למדתי בבית ספר אורט טבעון. המעבר לבית ספר חדש וההיכרות הראשונית עם תלמידים שלא פגשנו קודם לכן היו חוויות מעצבות מבחינתי. טבעון הייתה מהיישובים הראשונים שהצטרפו לרפורמת חטיבות הביניים. בחטיבת הביניים נפגשנו לראשונה עם השכונות. זו הייתה חוויה מורכבת, היא פירקה את הסדר הקודם ויצרה אינטגרציה בטבעון. אין לי ספק שאם משהו השפיע על קריית טבעון באינטגרציה החברתית ובמרקם של חיבור אוכלוסיות הייתה זו העובדה שכולם התחילו ללמוד יחד, ללא קבלה סלקטיבית לבית ספר תיכון. עד אז, יצאו כמעט מחצית מהילדים ללמוד בבתי ספר מקצועיים מחוץ לטבעון. כאשר אני פוגש חלק מאותם בני טבעון שלא התאפשר להם ללמוד בבית הספר ביישוב, זיכרון הלב שלהם מבטל לא פעם את יכולתם להביט במבט מפויס ואינו מאפשר להם להתגבר על נטל העבר גם מרחק שנות דור מאותם ימים. הזיכרונות הרובצים על הלב מזכירים להם נשכחות.

התיכון ביישוב היה עיוני אליטיסטי עד שהוקמה חטיבת הביניים. מאז היה התיכון לתיכון מקיף לכל ילדי הקריה. מפגש זה בין אוכלוסיות, שהיה מורכב ולעיתים לא פשוט, פרק לימים את כל המתחים, ואדגים זאת: כשהיינו ילדים, היו באים מידי פעם בפעם בימי שישי חבר'ה מהשיכונים ומפריעים בכעס ובתוקפנות לפעילות ולמסיבות של הנוער העובד והלומד. אחרי שהצטרפנו לחטיבה, חבר'ה חדשים הצטרפו לפעילות בתנועה. לא הייתה אפשרות שיגיעו להרוס כי הם היו לחלק מהחבורה. אולי זה נשמע תהליך מהיר מאוד ודמיוני, אבל אני זוכר בבירור איך בעיית הניכור נגמרה באחת כשהחברים הצטרפו לפעילות. חברים שהכרתי בכיתה ז' בחטיבת הביניים היו לחברים קרובים, והקשרים בינינו נשמרים עד היום. אלו חברי נעוריי.

אני מרשה לעצמי להגדיר עצמי כתלמיד טוב. הלימודים לא היו לי קשים, ונהניתי במיוחד מלימודי היסטוריה, ספרות ותנ"ך. הצלחתי להגיע להישגים סבירים גם במקצועות הריאליים בתיכון.

מורים לחיים

כשאני נזכר בימי בית הספר, עולות בזיכרוני דמויות של מורות ושל מורים, והזיכרונות מעלים חיוך על שפתיי. היו לנו מורים מיוחדים והם בהחלט הטביעו בנו את חותמם. היו לי מורות ומורים שיצרו בי חוויות מצוינות ושהערכתי אותם מאוד. עד יומן האחרון של כל גננת שלי ושל כל מורה שלי — מהגננת בגן גאולה ועד המחנכת בכיתה י"ב — כל שנה במשך ארבעים שנה, שלחתי להן אגרת ברכה לראש השנה. החוויה שלי בלימודים בבית ספר, ובמיוחד בבית ספר היסודי, הייתה טובה מאוד. כשאני שומע את המושג "מורה לחיים", אני חושב על המורה שחינכה אותי בכיתות ח' ו־ט', נחמה בן עמי. כשנבחרתי להיות מנכ"ל משרד החינוך, צלצלתי לאשתי לספר לה, צלצלתי לאימא שלי וצלצלתי למורה נחמה. היא הייתה מורה יוצאת דופן. כל האהבה שלי לתנ"ך, לספרות, לדמויות מרכזיות בחברה הישראלית — באה ממנה. השיעורים שלה היו שיעורים מרתקים באיכות שלהם. זכיתי ללמוד אצלה שיעורים לא נשכחים. כל הספרים שקניתי היו על פי מה שהיא אמרה שצריך שיהיה בבית. לפני ימי הולדת, כששאלו מה ארצה כמתנה, הייתה לי רשימה מוכנה של ספרים. בקיץ של סיום כיתה ח', הלכתי לעבוד בשבוע הספר ובמקום לקבל כסף לקחתי ספרים — חלקם בספרייה שמאחורי שולחן הכתיבה שעליו אני כותב עכשיו. לדוגמה: ש"י עגנון, האנציקלופדיה המקראית, נתן אלתרמן, פני עולם המקרא. כולם ספרים שנחמה אמרה שצריך לקנות אותם. הייתי חוסך כסף וקונה. אצל נחמה, כל חווית הלימוד הייתה יוצאת דופן. במיוחד זכורים לי המפגשים שהייתה מקיימת בימי שישי. נחמה ובעלה היו בשליחות במקסיקו והיו מספרים סיפורים מהשליחות. כשהיו ילדים שהיו במצוקה ולא יכלו לשלם לטיול שנתי, ארגנה נחמה שנצא לעבודת קטיף בכפר יהושע לאסוף כסף כדי שכל הכיתה תצא לטיול. האישיות שלה, הדמות שלה, דרך העברת השיעורים, היכולת לחבר לחטיבה אחת את כל חומר הלימוד ולהציג היבטים בחברה הישראלית — כל אלה צרבו בי תודעה משמעותית מאוד בנוגע למנהיגות, ממשה רבנו ועד דוד בן גוריון. למדתי להתבונן בסיפורי הנביאים ובשירת ביאליק מזוויות שונות להבנת מהות הספרות וחשיבותה לחיינו. כל זאת למדתי מנחמה. היא הייתה אישיות בלתי רגילה. יש לי חוויות טובות מאוד מהמורים שלי. לעולם אין לדעת מתי פגה השפעת המורים עלינו. גם במרחק של שנות דור, יש בי הכרת הטוב למוריי והכרת תודה על השפעתם עליי.

הורי ילדי השיכונים

אני רוצה לחזור לחוויית המפגש עם משפחות שלא הכרתי קודם, עם משפחות מהשיכונים, עם יוצאי המעברות. בשכונת מגוריי, לא היו משפחות גדולות של שמונה ועשרה ילדים. כשפגשתי לראשונה אימהות של חבריי לכיתה שהיו להן כל כך הרבה ילדים, נדהמתי מסדר היום הבלתי אפשרי. לקום בבוקר ולארגן את כל הילדים, לרוב בדירה קטנה מאוד, להכין ארוחת בוקר ולארגן את הבית. אחר כך לצאת לעבודה ולהספיק להגיע לקבל את הילדים בצוהריים. שוב לצאת לעבודה בניקיון, ובלילה, אחת לכמה ימים, לנקות את סניף הבנק או את בית הקולנוע אחרי שנסגרו. לימים הבנתי עד כמה מופלאה הייתה יכולת זאת. הייתה זו מציאות שלא הכרתי קודם לכן.

אנשים אלה לא קיבלו מקום ראוי בחברה. לא נאמרו להם דברי שבח והערכה, והדבר יצר טעם לוואי מר. את העבר אי אפשר לשנות ואי אפשר לתקן את הדברים בדיעבד, אבל אפשר לשנות את דרך החשיבה שלנו. אנשים אלו לא זכו להיות בעלי תואר אקדמי כי נמנעה מהם אפשרות להתפנות ללימודים ולרכוש השכלה. אולם, האקדמיה של החיים עשתה רבים מהם לחכמים ולעושי חיל, לבעלי כוח רצון מחושל. הם ידעו לשאת את המצוקות ולהתרומם מהן ולהוביל את חייהם ואת חיי ילדיהם.

בתפקידי כראש מועצה, כשציינו בישראל מאה שנות ציונות (1997-1897), הרגשתי שזה הזמן לתקן את המעוות, וארגנו אירוע מיוחד. אספנו את האימהות של החברים והכנו אותן לספר את סיפוריהן ולהדגים את הכלים שנעזרו בהם — קרש לכביסה ופתיליה לבישולים. הנשים חששו בתחילה לעמוד לפני קהל ולספר ולכן עברו סדנות הכנה. במהלך כמה ימים, נפגשו עם כל תלמידי היישוב ועם תושבי טבעון במתנ"ס ואלו סיפרו על ימי המעברה ועל המעבר לדירות השיכונים. היה מרתק ומרגש לשבת ולשמוע את הסיפורים. ראינו עד כמה הנשים היו נרגשות וגאות במעמד המיוחד. הרגשתי שעשינו תיקון מסוים. לצד הסיפורים, הכנו גם תערוכות שסיפרו את סיפור התקופה, והן הוצגו בכל בתי הספר. במקביל, בתקופתי במועצה, המשכתי את קודמי בשינוי תוכניות מתאר כדי להרחיב ולרווח את הדירות בשיכונים.

כילד וכנער

כילד וכנער הייתי פעיל מאוד ומסור למשימות בית הספר. נזכרתי בדוגמה שתשקף זאת. כשנבחרתי בפעם הראשונה לראשות המועצה, נערך טקס כניסה לתפקיד. אסתר אברהם, המורה שלי מכיתה ד', קמה לברך אותי. היא סיפרה על אירוע שכלל לא זכרתי. המורה אסתר גרה בקריית עמל, ובעלה היה מביא אותה כל בוקר במכוניתם לבית הספר דגניות שבמרכז טבעון. יום אחד היא איחרה איחור משמעותי. בכל בוקר היינו פותחים את יום הלימודים בסיפור. אחד התלמידים היה מקבל כמה ימים קודם מטלה להכין סיפור ולהעבירו לכל הכיתה. "אני נכנסת בבוקר לבית הספר, מתקרבת לכיתה ושקט מוחלט," סיפרה אסתר. "יצאתי לחצר לחפש את התלמידים ולא מצאתי. חזרתי לכיתה, פתחתי את הדלת. כולם ישובים ומקשיבים לשמואל שעומד ומספר את הסיפור שהכין." בקיצור, פעיל ומסור למשימות. הייתה משימה, וזה היה הזמן לבצע אותה.

מעבר לזה, בשנות חטיבת הביניים ואחר כך בתיכון, הייתי נער פעיל מאוד. נבחרתי לתפקיד יושב ראש מועצת הנוער בקריית טבעון. יום אחד בשנה היינו ממלאים את תפקידם של אנשי המועצה ואת תפקידם של מנהלי בתי הספר ושל המורים, קראו לזה "יום הנוער", ויש מקומות שבהם קוראים ליום זה "יום ירוק". בהיותי יושב ראש מועצת הנוער, נכנסתי ללשכת ראש המועצה. אני זוכר שבסוף היום, אחרי ישיבות וסיורים ופתרון בעיות, אמרתי לעצמי: אני רוצה להיות ראש המועצה.

מלחמת יום הכיפורים

מלחמת יום הכיפורים השפיעה עליי מאוד. מבחינתי, חוויית המלחמה היא קו פרשת המים בתפיסה האישית שלי את מחויבותי למה שקורה ולמה שיקרה במדינה. המלחמה צרבה בתודעה שלנו את ההבנה שאין לשים את כל מבטחנו בהנהגה הפוליטית, אלא עלינו ליצור חברה אזרחית פעילה, מעורבת ומשפיעה. באוקטובר 1973, כשפרצה מלחמת יום כיפור, הייתי בכיתה ט'. היישוב טבעון קטן, כולם מכירים את כולם. במלחמה נהרגו 23 מבני היישוב. היו נעדרים, היו פצועים, הייתה אווירה קשה מאוד. ספגתי את זה כחורבן בית. הייתה תחושה כאילו מדינת ישראל בסכנה קיומית. התערערה ראייתנו את הדמויות הדומיננטיות בהוויה שלנו, משה דיין וגולדה מאיר, כדמויות המקנות ביטחון. אחרי מלחמת ששת הימים, סברנו שמדינת ישראל היא בלתי מנוצחת. פתאום התערער הכול. אולי התחושות שלנו יצאו מפרופורציה, אך הייתי ילד, הייתי נער בגיל ההתבגרות, וחשנו שמשהו קשה קורה.

בזמן המלחמה, גויסו כולם לצבא, ואנחנו היינו צריכים לבצע את העבודות של המועצה. פינינו אשפה, הלכנו לצבוע את כל פנסי המכוניות להאפלה, הלכנו להאפיל את בתי הקשישים באמצעות בריסטולים ויצאנו למשימות נוספות. שמועה רדפה שמועה — מישהו נעדר, אחר פצוע. אח של המחנכת שלי נהרג. הידיעה על מותו הגבירה את המועקה ואת התחושה שמשהו קשה קורה בחברה, תחושה של סכנה. האווירה לא נרגעה בסוף המלחמה. גל, לא רק של מחאה אלא גם של אווירת נכאים, הוסיף להציף. שיר שאני זוכר מאותם ימים הוא "הזמנה לבכי":

מוזר שחשבנו על מסיבה.

אני רוצה לשלוח לכם הזמנה לבכי.

היום והשעה אינם חשובים,

אך תוכנית הערב, תהא עשירה: בכי.

אני אבכה על המתים שלי,

אני אבכה על אברהם, דודו ויאיר,

על אמיתי, עוזי ובני.

ואתם תבכו על שלכם5.

היה אז כעס גדול מאוד על המנהיגות של המדינה, מנהיגות שאכזבה. והייתה התעוררות אזרחית, תחושה שאנשים צריכים להיות מעורבים מאוד ופעילים מאוד בנעשה במדינה. תחושה זו נצרבה בתודעה שלי.

בראייה לאחור, אני חושב שהמשבר חידד לי את הכיוון של אחריות חברתית, הבהיר שאתה זה שצריך לעשות את הדברים ושעליך המלאכה מוטלת. מאז העמיקה בי תחושת האחריות הגדולה והדחיפות לעסוק בפעילות ציבורית.

מדריך בתנועת הנוער

ההשתייכות לתנועת נוער הייתה חוויה שנצרבה בעיני רבים מאיתנו ככור ההיתוך שלנו. התנועה הייתה בית יוצר להתנסות חברתית בגיל הנעורים. שנים אחרי שעזבנו את תנועת הנוער, היא לא עזבה אותנו. תודעת התנועה צרובה בנו עד היום.

מייד עם סיום המלחמה, קיבלתי על עצמי הדרכה של שלוש קבוצות בתנועת הנוער העובד והלומד. זאת אומרת שכל השבוע הייתי מדריך בנוער העובד. כאמור, נבחרתי להיות יו"ר מועצת הנוער של היישוב. כשהכנתי את החומרים לספר זה, מצאתי כתבה שהכינו עליי בעיתון מעריב לנוער. כתבת הנוער הייתה שרה נתניהו (בן ארצי באותם ימים), שלמדה שנה מעליי. נבחרתי להיות נער השנה של טבעון, ושרה ראיינה אותי וכתבה על פעולתי במועצת הנוער ובתנועה. אהבתי את הפעילות במועצת הנוער והרגשתי שאנחנו יכולים לשנות דברים. חברים ומכרים נהגו לומר שיום אחד אהיה ראש המועצה. במיוחד אהבתי את הפעילות בתנועת הנוער. בתנועה אתה יכול לעצב מסגרת חברתית של חניכים צעירים ולסייע להם לתפוס מקום בחברת הילדים באמצעות תפקידים בפעילות בתנועה. כשיצאנו לטיולים, כל חניך היה אחראי על קטע אחר במסלול או על משימה אחרת. התפקידים היו יכולים להיות קניית אוכל לטיול — כל הקבוצה, עם המדריך, מבצעת את הקניות אחרי שמכינים תפריט ליומיים שלושה; הכנת פעילות חברתית; ארגון מדורה או טקס סיום. כמדריך, אהבתי את תחושת האחריות, את העובדה שסומכים עליי, שמאמינים ביכולת שלי להוביל קבוצה ובעצם מעריכים שיש לי כושר מנהיגות ושאוכל להתגבר על מכשולים בדרך, לקבל החלטות נכונות ולדאוג לביטחון החניכים שלי. התנועה העניקה לנו תחושה של חירות אישית מעצימה, תחושה של חופש בחירה, כר להתנסות חברתית, הזדמנות להתנסות באחריות בגיל צעיר בלי התערבות של מבוגרים. התפיסה של חשיבות תנועות הנוער במרקם החברה הישראלית ליוותה אותי גם בהמשך בכל תפקידיי ובכל החיבורים ביני לבין מערכת החינוך. לא מעט מחניכיי נמצאים איתי בקשר עד היום, משוחחים לעיתים בטלפון ונפגשים בשמחות משפחתיות. הקשר המיוחד של מדריך ושל חניכים והאופי של ההוויה התנועתית היו בעיניי תמיד תופעה ייחודית שאין לה אח ורע במסגרות אחרות. מעמדנו כמדריכים בתנועת הנוער היה משמעותי בתהליך ההתבגרות. לא פעם, פנו אלינו מורים והורים בבקשה שנסייע ונייעץ למי מחניכינו שנתקל בבעיות.

במועצת הנוער, יזמנו פעילויות שיכניסו כסף לקופת המועצה, ובזכות התקציב שהשגנו יצאנו לפעילות וארגנו אירועים לכל תלמידי התיכון. כך, למשל, ניקינו את הכיתות אחרי הלימודים במקום שיזמינו חברת ניקיון והפעלנו מזנון בבית הספר. בתחילת כיתה י"א, לקראת סוכות, הגיעו לקריית טבעון חברים מגרעין עודד של תנועת הנוער העובד שהיו בשנת שירות באור עקיבא. גרעין עודד הורכב מחבורה של בוגרי כיתה י"ב, בוגרי תנועת הנוער העובד, רובם בנים ובנות להתיישבות העובדת שדחו את הגיוס לצה"ל בשנה ויצאו להתנדב לפעילות חינוכית וחברתית בעיירות פיתוח ובשכונות מצוקה. אחת מבנות הגרעין הייתה בת טבעון, בוגרת בית הספר שלנו, והיא הציעה לחבריה שיפנו אליי. חברי הגרעין פנו אליי, כיושב ראש מועצת הנוער בטבעון, בבקשה שנתארגן כמה חבר'ה ונבוא לסייע בארגון קייטנה לילדים באור עקיבא במהלך סוכות. הסכמתי מייד, והתארגנו קבוצה של כמה חברים. הקייטנה התחילה ביום ראשון בשבוע, ובמוצאי שבת יצאנו באוטובוס לחיפה ומשם נסענו בכביש הישן (השנה הייתה 1975) חיפה־תל אביב עד תחנת אור עקיבא. ירדנו והתחלנו לצעוד לתוך העיירה. הכול חשוך, אתה הולך בכביש ללא מדרכה כשני קילומטרים, חשוך, ובשוליים אתה רואה עוד צריפים של מעברה. מבחינתנו זה היה שוק. שונה לחלוטין מטבעון שהייתה מבוססת וחזקה. אנחנו הולכים ומגיעים למרכז היישוב (היו בו, אני חושב, 5,000 תושבים אז), ובכיכר המרכזית מתקיים ערב דיסקו, בכל מוצאי שבת היו מארגנים דיסקו. אנחנו באים מתנועת נוער, מהווי של ריקודי עם, כל שבוע יש הרקדה בתנועות הנוער — ופתאום דיסקו. בדיעבד זה היה פתיח מצוין כי הבנו שהגענו למקום שאנחנו ממש לא מכירים כמותו. שאלנו היכן חברי הגרעין, וכיוונו אותנו עד שהגענו לקומונה (הדירה שבה התגוררו). בזכות הניסיון שלנו בארגון פעילויות ובזכות התושייה הנערית של כולנו, ארגנו צ'יק צ'ק את הקייטנה. כל יום סיימנו את הפעילות בצוהריים, לקחנו אופניים מחברי הגרעין ורכבנו לאקוודוקט, לאמת המים, של קיסריה ולשדות ים. היום האזור נראה אחרת לגמרי אז צריך להסביר: האזור היה כולו חולות, ובין אור עקיבא לקיסריה היה רק כביש ישן. משדות ים רכבנו לכיוון האקוודוקט של קיסריה ולמעגן מיכאל. זה היה באוקטובר, תקופת הסתיו, מעלינו התעופפו שחפים, האוויר היה נעים, זו הייתה חוויה בלתי רגילה. שבוע של מפגש עם מציאות שלא הכרנו בטבעון ושל הרפתקאות מרגשות. הפגישה עם חברי הגרעין, שכאמור היו ברובם מושבניקים וקיבוצניקים, והיכרות עם המשימות ועם האחריות שעל כתפיהם הציגו בפנינו משימות ערכיות שלא הכרנו לפני כן. יום שישי הגיע, הקייטנה הסתיימה, וחזרנו כל אחד לביתו. ביום ראשון בבוקר, הגעתי לבית הספר לעוד יום שגרתי. בהפסקה הגדולה פגשתי כמה חברים מהגרעין. שאלתי אותם בפליאה מה הם עושים כאן, והם ענו: "באנו לקחת אותך לגרעין. רוצים שתצטרף אלינו לשנת השירות".

שנת שירות

כאמור הייתי בכיתה י"א. על אף שהיה לי טוב ושהשגרה עניינה ואתגרה אותי, הרגשתי שיש כאן הזדמנות חד פעמית. שמדובר במשימה משמעותית ומאתגרת ושכדאי לנסות. הבטחתי להם תשובה ובהמשך היום התייעצתי עם שני אנשים. נכנסתי לחדרו של מנהל בית הספר, שכמובן ידע על הרעיון. הוא אמר לי שההחלטה היא רק שלי. אין שום בעיה מבחינתו, ואת החומר הלימודי אוכל להשלים בסוף השנה ובמהלך י"ב. "בוא נניח לרגע את תפקידי כמנהל בית ספר בצד," אמר לי, "זה מה שאתה צריך לעשות, להצטרף לשנת השירות, זה מתאים לך." אחר הצוהריים, שאלתי את אבי מה דעתו. הייתי בטוח שיתנגד לרעיון, אבל אבי אמר לי: "אם אתה חושב שזה נכון, אז לך ותעשה את זה." בערב כבר הייתי באוטובוס בדרך לאור עקיבא. אגב, כשאשתי ראתה תמונה שלי מאותן שנים, היא אמרה שנראיתי בוגר לגילי. כנראה בזכות הזקן שכבר עיטר את לחיי.

באור עקיבא השתלבתי בסיוע בבית הספר ובפרויקט "ביעור הבערות", שבמסגרתו לימדנו עברית וקרוא וכתוב אימהות צעירות ומבוגרות. במהלך השנה, הצלחתי להתחבר גם לחבורת הרחוב הבעייתית של היישוב. בני החבורה היו נערים שלרובם היו תיקים פליליים והם לא ביקרו בבית הספר. בתחילה לא ידעתי איך להתקרב אליהם, בכל זאת מדובר בנערים שחלקם היו מעורבים בסמים ולרובם הייתה בעברם היתקלות אלימה עם רשויות החוק. היו ביניהם בני נוער שהיו להם כבר עשרות תיקים פליליים למרות גילם הצעיר. להפתעתי, הם הסכימו לקבל את נוכחותי והזמינו אותי להצטרף אליהם בכיכר היישוב. התייצבתי כל יום לקראת ערב, והתחלנו להכיר ולנהל שיחות. לימדתי את מי שרצה עברית וחשבון ולאט לאט הבקעתי את חומת ההגנה שסביבם. בהמשך יצאתי איתם לטיולים בארץ והרגשתי שאני נהיה לדמות משמעותית, ואולי גם משפיעה, בחייהם. בהמשך חייהם, הידרדרו חלקם לחיי פשע וחלקם עלו על מסלול חיים נורמטיבי. עד היום, כשאני מבקר באור עקיבא ופוגש לפעמים חבר'ה שהיו בחבורת הרחוב, המפגש מרגש והקרבה אמיתית. לפני כמה שנים, במהלך סיור ביישוב, ניגש אחד החבר'ה אל אחד המשתתפים בסיור. "דע לך," אמר לו, "השנה עם שמואל הייתה בשבילי פתח לשיקום ולחיים אחרים. הוא פשוט היה שם בשבילנו." כששמעתי זאת התרגשתי. ובאמת, חוויות שנת השירות מלוות אותי עד היום בתחושה שעשיתי משהו באותה שנה.

שנת השירות הייתה חוויה מעצבת מבחינתי. נפגשתי עם אנשים חמים ועם בתים פתוחים ומזמינים ונשמר ביני ובין תושבי העיירה קשר אוהב וקרוב לאורך השנים. הכרתי לעומק אנשים ומציאות שלא נחשפתי אליהם קודם לכן. זאת ועוד, למדתי לחיות בחברת חבר'ה צעירים, לקבל החלטות עצמאית ולהסתדר בקבוצה שכל חבריה חיים יחד. בסוף השנה חזרתי לקריית טבעון, השלמתי את הפערים בלימודים וסיימתי את התיכון כשבידי תעודת בגרות, אפילו מוצלחת.

*המשך הפרק בספר המלא*