שמיים מלאי כוכבים

פרולוג

יום ראשון, 31 במאי

22:59

על מה חושבת נערה בת שבע־עשרה לפני שהיא הולכת לישון בערב שלפני הדייט הראשון בחייה? דייט אמיתי, זאת אומרת. והשימוש במילה "אמיתי" מעיד על כך שהתקבלה הזמנה רשמית מטעם הבחור, הזמנה חד־משמעית, בכתב, על לב קטן מנייר שהודבק לחלונה.

היא חושבת על איך הכול יהיה, מה הם יגידו זה לזה וגם... ואני לא חושפת בפניכם כאן סוד גדול... היא תוהה אם האירוע ילווה בנשיקות. שגם יהיו אמיתיות לגמרי, כמובן.

שקעתי בשינה בעודי מתבוננת בלב השחור הקטן שמיקָה הדביק על הצד החיצוני של זגוגית החלון שלי מצד הרחוב. מחר. את ואני, נכתב עליו בכתב ידו הלא מסודר. כבר היה חשוך כך שלא יכולתי לראות שוב את האותיות הלבנות אך ידעתי בוודאות שהן שם – קראתי את המסר שלו פעמים רבות לפני שכיביתי את האור ונשכבתי במיטה.

את ואני.

נשמע מבטיח.

כשחזרתי על המשפט הזה בראשי לפני השינה, לא יכולתי שלא לחייך. המחשבה האחרונה שלי לפני שעיניי נעצמו הייתה על הפנס: אולי אקח אותו ואאיר את החלון? אז אוכל לקרוא את הכתוב שוב.

אך לא היה לי כוח לקום, וגם ככה ידעתי את תוכן הפתק. והוא העלה חיוך על פניי, שוב ושוב.

מחר. את ואני.

כך יהיה.

יום חמישי, 4 ביוני

07:29

הקצתי משנתי בפתאומיות. עוד לא ממש הבנתי שלא השעון המעורר העיר אותי אלא רעש אחר לא ידוע.

"לכאן! כן! ככה! תן עוד שיפוע!" נשמעו מבחוץ קולות של גברים.

ואז כלב נבח מתחת לבית. הכלב שלנו.

"מה לעזאזל?"

דְרִיס, הניופאונדלנד הענק, כמעט מעולם לא השמיע קול באמת. נדרשו מאמצים בלתי מבוטלים כדי לשכנע אותו לנבוח.

התרוממתי במיטה, שפשפתי את עיניי באצבעותיי והבטתי אל החלון.

כמה עובדים פעלו במרץ מצידו השני של הכביש במדשאה של השכנים. נראה שגברת פלצר הזקנה הצליחה להשיג את אישור העירייה לבנות בריכה בחצר שלה. איזו עקשנית! רק לפני כמה ימים מיקה ואני צחקנו שרק מישהי מטורפת לגמרי יכולה לחשוב על הרעיון לחפור ולעשות בריכה מול הבית שלה בעיר שאפילו בקיץ הטמפרטורות בה לא מגיעות ליותר מ־18 מעלות.

"שחרר!" צעק אחד העובדים ונופף בידו.

דריס השתולל ליד הגדר והתבונן בדאגה בנהג המשאית שפרק לאורך הכביש משטחי קרמיקה מעוטרים.

מי בכלל הרשה לכלב להסתובב לבד בחצר ללא השגחה? המחשבה חלפה בראשי, וכהרגלי מבטי פנה ימינה – לעבר בית משפחת ירבינן. לפתע הבחנתי שהלב השחור, הפתק ממיקה, נעלם מהחלון.

אולי הרוח נשאה אותו? עם מזג האוויר שלנו כאן זה לא יהיה מפתיע. בכל זאת חשתי דקירה לא נעימה בלב, מעין תחושה טורדנית: כאילו משהו ממש לא טוב קורה כאן.

לפתע נשמע צלצול השעון המעורר. זה היה כל כך פתאומי שכמעט זינקתי במיטתי. הושטתי את ידי לטלפון, השתקתי את המכשיר והתבוננתי פעם נוספת בחלון. סימנים עמומים של נייר הדבק שהוצמד בערב לפתק עדיין הכתימו את הזכוכית.

קראתי אותו שוב ושוב לפני השינה – הזיכרון הזה חימם את ליבי אך עדיין היה משהו מוזר כל כך בכל המתרחש, וזה גרם לי אי שקט.

"סופיה!" נשמע קולה של אימא מעבר לדלת. "עצרי רגע! חכי!"

הורדתי בזהירות את רגליי מהמיטה ופיהקתי. אגרטל עם פרחי צבעונים צהובים עמד על השולחן. מאיפה זה הגיע? מי הביא לכאן את הפרחים? אימא? אבל מתי?

"ס־ו־פ־י־ה!"

ובכלל, מה אימא שלי ואחותי עושות בבית ביום שני בבוקר?

אימא יוצאת לעבודה ב־06:30 וסופיה הולכת ללימודי ההכנה לבחינות הבגרות בבית הספר ב־07:20. בדרך כלל אני מתעוררת בדממה מוחלטת, והצליל הראשון שקוטע אותה הוא הקול הבוקע מהמחשב שלי כשאני מדליקה אותו.

"אני נשבעת לך, אימא, בלי סמים, סיגריות ואלכוהול היום!" - זימרה אחותי הקטנה בלעג. "עכשיו את מרוצה, אימא?"

"מצחיק מאוד."

הבטתי שוב במסך הסמארטפון שלי. "07:30". לא הייתה שום טעות. "יום חמישי, 4 ביוני" היה כתוב מתחת לשעה.

חמישי?

אבל היום יום שני, לא?

ניערתי את ראשי.

באותו רגע שמתי לב לחפיסה ריקה של גלולות מסוג כלשהו שנחה על שידת הלילה שליד מיטתי. החפיסה כללה רק שני תאים קטנים, ושניהם היו ריקים. ליד החפיסה עמדה כוס מים ריקה למחצה.

"היי, איך את?" הדלת נפתחה ואחותי סופיה התפרצה לחדר בגסות רוח.

היא נשענה על המשקוף ונעצה בי מבט.

"ממתי אני ואת מדברות?" עקצתי אותה.

פניה החווירו. סופיה התנשפה בהפתעה אך מייד התעשתה.

"טוב," היא אמרה בקרירות. "אלוהים יודע שניסיתי להיות נחמדה אלייך, מותק, אבל העובדה שמותו של אהובך לא גרם לבית הספר לבטל את הנשף היום – ממש לא מצדיק את התוקפנות שלך. את יכולה לכעוס כמה שאת רוצה על זה שהוא איננו אבל אל תוציאי את זה על מי שמנסה לעזור לך, או־קיי? קחי עוד שתי גלולות קסם שרשם לך הרופא ותישני עוד קצת, או שתבכי לתוך הכרית. למרות ש..." אחותי הביטה בי בזלזול ועשתה פרצוף נגעל. "אני לא חושבת שאחת כמוך מסוגלת להוציא מעצמה אפילו שתי דמעות קטנות, נכון?"

"מה יש לך? מה כבר עישנת על הבוקר? נפלת על הראש לגמרי?!" לטשתי לעברה עיניים נדהמות ואז שאפתי עמוקות וצעקתי, "אימא!"

אם מישהי כאן צריכה לדעת שהילדה בת השש־עשרה שלה התמסטלה ואיבדה את הצפון לגמרי – אז זו אימא.

"אני ממש מרחמת עלייך וכל זה." סופיה משכה בכתפיה. "איבדת את החבר היחיד שלך, אנה, אבל אם כבר, אז לפחות בגלל זה היית יכולה להפסיק להיות כזאת כלבה."

"אי־מא!" צרחתי בחוסר סבלנות.

צעדים נשמעו במסדרון.

"היא חטפה קריזה," פלטה אחותי והסתובבה. "אני מרימה ידיים, תשברי את הראש איתה לבד."

"מה קרה?" אימא נכנסה לחדר כרוח סערה. היא הייתה לבושה במכנסי פיג'מה וחולצת כותנה, לרגליה נעלי בית ולא נראָה שהיא ממהרת לעבודה. "שוב אתן רבות?"

"אני הולכת. תתמודדי איתה את." סופיה נאנחה ויצאה למסדרון ברקיעת רגליים.

"אימא, מה זה השטויות האלה שהיא מדברת?" התפרצתי. "משהו הזוי על מוות, גלולות כלשהן, על נשף בית הספר..." נופפתי בידי. "רק תסתכלי עליה! היא התחרפנה לגמרי!"

"אני חושבת שהגיע הזמן שתפסיקו לריב."

"לא רבתי איתה. היא התפרצה אליי לחדר והתחילה לדבר שטויות!"

"בואי, נאכל ארוחת בוקר." אימא שלי חייכה חיוך מפייס. היא הידקה את קווצות שערה הסבוך מאחורי אוזניה וקירבה למיטתי את כיסא הגלגלים. "נראה לי שלא אכלת כלום מאז שמיקה מת. אני מבינה שקשה לך מאוד, אבל הרופא אמר..."

"מה?" ניערתי את ראשי. "על מה את מדברת?"

"על זה שאת צריכה לאכול כדי לא להרוס לעצמך סופית את הבריאות."

"לא! מה אמרת?! מי מת?!" פחד מצמית אחז בליבי.

"אני מצטערת כל כך, אהובה שלי." אימא התיישבה והניחה את ידה על כתפי. "כולנו עצובים כל כך. הוא היה... כזה ילד טוב ומלא אור." פניה נראו עייפות. "אני מבינה שקשה לך מאוד עכשיו אבל כולנו צריכים להתגבר איכשהו על המוות שלו."

אני לא יודעת, אולי למילה "מוות" יש השפעה קוסמית כלשהי אך כששמעתי אותה נאמרת מפי אימא שלי, ראשי הסתחרר. לא יכול להיות שזה נכון. לא יכול להיות שזה קרה למישהו מאיתנו, ובטח שלא לו. מת? הלך לעולמו? כל זה נשמע נורא ואיום, זה בוודאות חייב להיות רק חלום רע.

עצמתי את עיניי בחוזקה וכשפקחתי אותן שוב, מבטה מלא הרחמים של אימי לא נעלם. היא המשיכה להביט בי בחמלה וללטף את כתפי בעדינות.

על מסך הטלפון שלי עדיין היה כתוב "יום חמישי", והכלב המשיך לנבוח בחוץ. רציתי לצרוח שביום של הדייט האמיתי הראשון שלך העולם לא אמור ליפול על הראש. רציתי למחות על דבריה אך לא הצלחתי להוציא מעצמי אפילו מילה אחת – רק המשכתי להתבונן באימי, המומה.

פרק 1

יום רביעי, 1 באפריל

עד היום שבו מיקה ירבינן עבר לגור בבית הסמוך אליי, לא שמתי לב (או שהשתדלתי לא לשים לב) לעליבות של חיי. זה היה יום רגיל לחלוטין, חסר כל ייחוד, ובכלל לא יכולתי לתאר לעצמי שביום הזה חיי עומדים להשתנות.

"והזוכה של היום היא... אנה!" הכריז אלכס ברשמיות.

כולם צחקו יחד בחדווה.

"חה־חה!" עניתי בעוקצנות וקירבתי את כיסא הגלגלים למסך המחשב שלי. "כבר מזמן היה צריך לשנות את שם הצ'אט הזה ל'צ'אט חובבי הצחוק הזדוני'."

"אם כבר, אז 'צ'אט מומחי הצחוק הזדוני'!" עודד אלכס. הוא קירב את כיסא הגלגלים שלו ודמותו בחלון על המסך נהייתה גדולה יותר. "משום שבחצי השנה האחרונה האיחורים הקבועים שלך הפכו לאימון מעולה בשבילי, רומנובה. רכשתי מיומנות בקנה מידה בינלאומי, ואפילו ד"ר רשע עם ה'מו־אה־חה־חה' שלו לא מתקרב לרמה שלי בכלל!"

הוא מייד פרץ בצחוק – שנשמע קצת צווחני, מתנשף ואפילו היסטרי מעט, מה שגרם לכולם להצטרף גם כן ולצחוק בקולי קולות כך שכמעט שפכתי את התה שהבאתי מהמטבח. לא, ד"ר רשע בוודאי היה מקנא ברגש העז ובגוונים הרבים שהתגלגלו בקשת הצלילים בצחוקו של אלכס.

"די, תפסיקו!" ביקשתי והנחתי את הכוס על התחתית.

"אנחנו צריכים לקחת את עצמנו בידיים, חבר'ה," ז'ניה ניסתה להרגיע אותנו. "בואו נהיה רציניים יותר, יש לי מעט מאוד זמן והמנהלת של המפעל אוכלת צהריים מאחורי הדלת שלי."

זה רק הצחיק אותנו יותר. כולנו התגלגלו שוב מצחוק, וצחוקו הרשע של אלכס רק הוסיף מנה גדושה נוספת של קומיות למצב כולו. צחקנו וצחקנו, ונראה ששום דבר לא יעצור את פרץ הצחוק הזה בשעה הקרובה.

עקרונית, המסורת להכריז כזוכה על מי שאיחר להגיע בזמן להתחברות לצ'אט החלה לפני חצי שנה, כשארבעתנו החלטנו להיפגש בעולם האמיתי, מחוץ לאינטרנט.

בחרנו מקום בעיר – באחד הסניפים של בתי הקפה בקומה הראשונה של הקניון, מה שהבטיח לנו כניסה נוחה, היעדר מדרגות, ספות מרופדות ומחירים סבירים.

שום אדם נורמלי לא היה בוחר מקום מפגש לפי הקריטריונים האלה אבל אנחנו היינו יוצאים מן הכלל – לארבעתנו הייתה מוגבלות פיזית. לכל אחד ואחת מאיתנו. אפילו לי, נכון לאותו רגע.

קבענו את הפגישה לשעה שתים־עשרה אך שום דבר לא התנהל כמתוכנן. הראשון שהגיע לבית הקפה היה מתיאס. הוא הגיע בזמן רק בזכות היותו היחיד מבינינו שמעולם לא היו לו בעיות עם הגפיים ומערכת התנועה. מתיאס חירש. הוא בן עשרים־ואחת, עובד במחצבה, קורא שפתיים ואפילו יש לו חברה. אמיתית – אני יכולה להעיד על כך בביטחון מלא. ראיתי אותו מנשק אותה במהלך אחד הצ'אטים שלנו.

האמת היא שלוּ הייתם רואים אותו ברחוב, אפילו לא הייתם חושבים שיש לו בעיה כלשהי. גם אם תשאלו אותו מה השעה. הבחור הזה יביט בשעון שלו ויענה לכם, מכיוון שהחירשות של מתיאס לא מולדת, היא נגרמה כתוצאה מפגיעה – כך שהוא עדיין זוכר איך מדברים. ייתכן שהקול שלו יישמע לכם מוזר, שהרי הוא לא שומע את עצמו, אך לכל היותר, תחשבו שהאף שלו סתום.

למפגש שלנו בבית הקפה מתיאס הגיע בזמן. לעומתו אנו, שאר הקבוצה, נתקלנו בבעיות שעיכבו אותנו. ז'ניה היא בת תשע־עשרה וסובלת מכונדרודיסטרופיה, זאת אומרת שהיא ננסית. היא איחרה לאוטובוס בכמה שניות והנהג נסע בלי לחכות עד שהיא תגיע לתחנה בריצתה המסורבלת, אז היא בזבזה זמן רב בהמתנה לאוטובוס הבא אחריו.

אלכס בן שש־עשרה. הוא נולד עם מחלת מיופתיה¹, ומשום מה הוא החליט שהוא בוגר מספיק כדי לנסוע לבדו במונית דרך כל העיר, ללא ליווי.

כשהנהג ראה אותו לבדו, ללא ליווי אנשים מבוגרים, מדדה לעבר הרכב בעזרת הקביים, הוא אמר לו שהוא לא יושיב אדם מוגבל ברכב שלו, ובטח שלא עם "המקלות המזוהמים האלה". תוכניתו של אלכס כמעט כשלה אך למרבה המזל – נהג המונית הבא שהגיע במקומו היה אדם רגיש: הוא עזר לו להתיישב ברכב ואפילו הניח את הקביים בזהירות במושב האחורי.

כך שכולם הגיעו לבית הקפה באותו היום בקושי רב ובאיחור - רק לקראת השעה שתים־עשרה וחצי. והאחרונה שהגיעה, עייפה וקפואה - הייתה אני. כמובן שהיה נאיבי מצידי לחשוב שאם אני גרה הכי קרוב למקום המפגש, אוכל להגיע לשם בכיסא הגלגלים בתוך שעה.

נקודת התורפה בתוכנית הזאת הייתה שילוב של שני גורמים שלא הבאתי בחשבון: הראשון – הייתי צריכה לעבור את הקילומטר הזה לבדי ובעזרת כיסא גלגלים ידני, והשני – הדרכים בעיר מגוריי דמו יותר לרכבת הרים ולא הונגשו כלל לתנועה של אנשים בעלי מוגבלויות.

בפועל, זו הייתה הפגישה השנייה שלנו בעולם האמיתי היות שהכרנו שנה קודם לכן בתור לוועדה רפואית־סוציאלית. על פי החוק, לא מספיק רק לקבל את אישור הנכות – לפעמים צריך לאשר ולאשש אותה שוב ושוב מדי שנתיים עד לקבלת הסטטוס "נכה לצמיתות". ולפעמים אנחנו נאלצים להתייצב שוב למבדק הזה רק כדי לקבל "הטבות" מהממשלה, למשל תוכנית שיקום אישית.

כך הכרנו, בתור המחניק לרופאים, בין עשרות נכים אחרים שהגיעו לשם כדי להוכיח שבשנתיים האחרונות לא צמחו להם מחדש הרגליים הקטועות, שמאור עיניהם לא חזר ושלא התגלו בהם יכולות קסומות לריפוי עצמי. הפגישה הזו בבית הקפה הייתה הפעם השנייה שבה נפגשנו פנים מול פנים, ובאותה הפעם נוצרה המסורת להכתיר בתור המנצח את מי שאיחר ולכבד אותו באוכל על חשבון כל הקבוצה. נשמע כיף, נכון? חבל מאוד שהכיבוד והפרסים לזוכים לא ניתנים גם במסגרת המפגשים האינטרנטיים שלנו.

"אז במה תשמח אותנו היום, אלכס?" שאלתי ולגמתי מהתה המתוק שהיה בכוסי.

השתוקקתי לשנות את כיוון השיחה מהאיחור שלי למשהו מעניין יותר ומצחיק פחות. לא שהייתה לי בעיה עם צחוק זדוני, אבל סדרת האיחורים שלי השבוע כבר כמעט המירה את המסורת הזאת בהתבדחויות בלתי פוסקות על הגמלוניות שלי.

"כן־כן, קדימה, ספר!" דרשה ז'ניה ונגסה בכריך שלה בחוסר סבלנות.

הצ'אט שלנו תמיד התחיל בשעת הצהריים, אחרי שאלכס ואני סיימנו להכין את שיעורי הבית שלנו, וז'ניה ומתיאס היו מתמקמים מול המחשבים במהלך הפסקת הצהריים שלהם בעבודה. החיבור היה מתבצע באופן אוטומטי, ולכן היה חשוב מאוד להתייצב מול המסך בזמן ולולא היעדרי מנוכחות מול המחשב בשנייה הראשונה לאחר החיבור, השיחה הייתה מתחילה מדיון בסדרה או בספר שבהם אלכס העסיק את עצמו בשעות הלילה.

"או־ו־ו־ו..." משך אלכס באריכות וברוב חשיבות. פניו היו נפוחות ושערו הבהיר הפרוע היה משוך לאחור באמצעות בנדנה שחורה שנקשרה סביב ראשו. זה אומר שהוא לא ישן כמעט עד הזריחה והתעורר רק עכשיו. ויש לכך רק משמעות אחת – הוא גילה יצירת אומנות טלוויזיונית חדשה. "צפיתי היום עד ארבע בבוקר ב'ראצ'ד'."

"במה?" שאל מתיאס.

הוא תמיד ביקש לחזור על הדברים כשלא הצליח לפענח מילה שנאמרה.

"רא־צ'ד," חזר אלכס בקול ברור.

"רא־שית?" מתיאס הזעיף פנים.

"לעזאזל, רגע, אני מקליד!" אלכס הניף את ידיו בתסכול וחזר על שם הסדרה בטקסט.

התשובה שלו הופיעה בחלון צף מתחת לווידאו.

"א־א־א־ה," הנהן מתיאס.

"אני כל הזמן שוכח שאתה מקשיב לנו באמצעות העיניים!"

"סליחה."

"ואתה עדיין חושב שאתה הכי נורמלי מבינינו?" עקץ אותו אלכס.

"מודה באשמה!" צחק מתיאס.

מתיאס אומנם היה הנורמלי ביותר אך אלכס היה זה שהפליא אותנו יותר מכולם. הוא היחיד מאיתנו שהצליח לנהל חיים מלאים, כמעט בלי לצאת מהבית.

אלכס קרא המון ספרים, צפה בסרטים ובסדרות ואפילו ניהל בלוג, שבו סיפר לעוקבים שלו על כל מה שהוא קרא וצפה בו, ועשה זאת באיכות כה גבוהה, בכזאת התלהבות והומור, שאי אפשר היה להפסיק לצפות בסרטונים שלו, ובטח שלא לתאר לעצמנו שהבחור הזה לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו ושחייו שונים איכשהו מחיי אנשים אחרים.

אלכס היה מעניין – וזה מה שהבדיל אותו משאר האנשים. אני מתכוונת לא רק מבין הנכים, שמוגבלים על ידי מסגרות מסוימות ולא תמיד יכולים להשתלב בחברה באופן מלא. אלא אני מתכוונת לכלל האנשים, כולל בני הנוער, שהפסיקו להתעניין בכל דבר שהוא לא מסיבות ומשחקי מחשב ואיבדו לחלוטין את הייחודיות שלהם.

הרי לא תמיד הייתי דבוקה לכיסא הגלגלים הזה, ואני יודעת על מה אני מדברת.

"האם ידעתם שהסדרה הזאת מבוססת על הספר 'קן הקוקייה'?" אלכס זקף גבותיו.

"איזה קן?" מתיאס צמצם את עיניו.

"היי!"

"סתם, אני צוחק איתך!"

באותו רגע, בין הפטפוטים השגרתיים והצחוק של חבריי, ראיתי לפתע אותו.