ליידי צ'יל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ליידי צ'יל
מכר
מאות
עותקים
ליידי צ'יל
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ליידי צ'יל

4 כוכבים (12 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים

תקציר

באמצע מסיבת יום ההולדת ה־50 של ליבי, כשגל חום אימתני מאיים לשטוף את כל מה שהכירה קודם, ג'רי, החבר הכי טוב שלה ופסיכיאטר בעל שם עולמי, מתמוטט במרכז רחבת הריקודים ומשאיר אותה להתמודד עם התיבה האפלה שהותיר מאחור. מאותו רגע מתחילה דרמה סוערת בחייה של ליבי ומשנה את סדר היום שלה ושל היקרים לה. עם מכשיר הטלפון של ג'רי בידיה וכשהמשטרה והאינטרפול בעקבותיה, היא מנסה להציל את שמו של ג'רי ולשמור על סודותיו. גילוייה נעים בין מציאות לדמיון ובין שאלות קשות לתובנות מבהילות. ככל שהיא מתקרבת יותר לאמת, לליבו של הר הגעש, היא מגלה שיש סודות שהייתה מעדיפה לא לדעת לעולם. ליידי צ'יל הוא רומן קצבי, שנון ושובה לב, הבוחן באומץ כמה רחוק מוכנות ללכת נשים בשלות בשביל שייכות, אהבה - וגם בשביל נקמה.

פרק ראשון

פרולוג

"מאמי, קום, אני חושבת שקורה לי משהו."

גלעד הסתובב ומשך אותי אליו. "בואי, שימי ראש, את מתרגשת מהמסיבה, הכול טוב."

"לא הכול טוב," אמרתי לו, "אני מזיעה נורא, אולי זה התקף לב?"

"זה חרדה."

"אני מזמינה אמבולנס."

"טוב."

"מה טוב? השתגעת? אשתך חוטפת התקף לב ואתה ממשיך לישון?"

"לא. אשתי מזיעה ואני ממשיך לישון."

הוא קם. "אני הולך להביא לך מים."

הוא התקרב אליי והניח את כף היד שלו על המצח שלי. "את באמת מזיעה נורא, אני אביא גם מדחום."

"ומים."

גלעד ישן שבע שעות פונקט בכל לילה, ואם חלילה התעורר בגללי, בגלל הילדים או בגלל טיסה, יתלונן על זה במשך שבועיים שלמים. זאת הסיבה שאני נמנעת מלגזול ממנו שעות שינה. אבל היום, בעצם הלילה, רגע, שלוש בלילה זה לפנות בוקר או עדיין לילה? לא משנה, מה שחשוב זה שהתעוררתי רטובה לגמרי ולא, אנחנו לא באוגוסט, אנחנו ב-28 בפברואר 2020 ומחר אני חוגגת חמישים במסיבה על אחד הגגות היפים של יפו. כל החברים הטובים שלנו יבואו וגם ג'רי, הוא אמור לנחות בכל רגע.

"תפתחי את הפה." הוא תקע לי את המדחום מתחת ללשון.

"איי, למה ככה?"

"סליחה, בייבי, סליחה, את יודעת כמה קשה לי לתפקד בלילה."

לא, הוא לא מתחיל עם התלונות מעכשיו, אין מצב, שיחכה למחר בבוקר.

אחרי שלושים שניות הוא משך את המדחום מתוך הפה שלי ואמר, "אין לך חום, זה בטח חרדה."

"מה אתה מקשקש? אני לא סובלת מחרדות." לא חרדתי לקראת החתונה שלנו, לא לקראת הלידות ולא בבר מצוות של הילדים. התרגשתי, כן, אבל ישנתי כמו מתה.

"כולם יסבלו משני דברים במהלך החיים שלהם, חרדות וגב."

"אוקיי, רשמתי." הפסקתי להתלונן רק כדי לא לשמוע את התיאוריות שהוא זוכר עוד מהימים שלו בפקולטה.

"טוב, כבר קמנו, אולי נעשה משהו מועיל?"

"נסדר ארונות?" הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.

"מצחיק."

"אני עומדת למות!"

"אין לך חום ויש לך אנרגיה לריב איתי. את לא הולכת למות ואני כבר ער, נראה לי כמו פתרון לא רע."

"אני מסכימה בתנאי אחד: אתה לא מתלונן שלא ישנת הלילה. אפילו לא פעם אחת."

הוא הסכים.

היה תכליתי. הוא נרדם בשנייה שזייפתי, ואני המשכתי להתהפך במיטה עד שהתייאשתי וקמתי לגוגל. הכנסתי את צמדי המילים "הזעת לילה" ו"קושי בהירדמות", וכמו כל החיפושים בענייני "אני לא מרגישה טוב", תוצאות החיפוש מתחילות בכולסטרול ונגמרות בסרטן.

אני ממעטת לערב את גוגל בעניינים האלה כי הוא — כמו חמותי — זוכר הכול, ומהרגע שביקשתי ממנו עזרה במשהו, איך להרגיע עקיצה של יתוש או איך להעלים כתם של יין מחולצת משי לבנה, הוא ירדוף אחריי עם תשובות והצעות למשך שבועות ארוכים, וגם כשאכנס לחפש מתכון לפשטידת בטטה הוא ישליך לעברי כתבות ופרסומות על המוצרים שיפתרו לי את הבעיה שכבר שכחתי מה הייתה.

סגרתי את המחשב ושוב הרגשתי שחם לי נורא. הכול הסתובב סביבי, ומרוב שנבהלתי הדופק עלה. קמתי לחפש את הנייד שלי כדי להזמין אמבולנס.

אפס סוללה. כרגיל.

לקחתי את הנייד של גלעד, תמיד עם מאה אחוז סוללה ואף פעם לא נעול. אצלי הכול נעול בקוד: המחשב, הטלפון, תיק המסמכים, אפילו ארון הנעליים שלי קיבל מנעול כשגיליתי שהחברה של הבן שלי גם במידה שלי וגם מעריכה את הטעם שלי.

גלעד עושה דברים הרבה יותר חשובים ממני ולא נועל כלום.

"הלו, מד"א, אני חושבת שיש לי התקף לב."

"אוקיי, שבי בבקשה ותנשמי."

"אני יושבת ונושמת."

"מה הכתובת שלך?"

"טשרניחובסקי 17."

"תל אביב?"

"תל אביב."

"אוקיי, אמבולנס בדרך אלייך. יש מישהו בבית?"

"כן, למה?"

"שיהיה מי שיפתח את הדלת."

"אם נחכה להם אני אמות כאן." קמתי ופתחתי את הדלת. "הדלת פתוחה."

"יופי, יש לי עוד כמה שאלות." אני יודעת שאין לה שאלות, היא פשוט פוחדת שאאבד את ההכרה אז היא מושכת את הזמן עד שהאמבולנס יגיע.

"בת כמה את?"

"היום חמישים."

"איזה יופי, מזל טוב."

"תודה." היא נחמדה זאת.

"את לוקחת תרופות באופן קבוע?"

"לא."

"כלום?"

"כלום כלום, למה את מופתעת?"

"לא, גברתי, אני לא מופתעת."

ברור שהיא מופתעת.

סירנה של אמבולנס העירה את כל השכונה ובסוף גם את גלעד.

"מאמי, דופקים בדלת, הילדים חזרו?"

"לא, הזמנתי אמבולנס."

עכשיו הוא גם קם וגם התעורר וניגש לפתוח לפרמדיקים את הדלת. "אתם משוחררים, יש לה גלי חום, אני לא מספר לה את זה כי היא תתבאס לאללה ויש לה מסיבה היום, אני אספר לה מחר."

"אנחנו חייבים לקחת אותה."

"אני רופא."

הם הלכו.

"אני שמעתי אותך, אתה יודע."

"נו, אז אולי הגיע הזמן שתדעי מה עובר עלייך."

"אתה רומז שאני זקנה?"

"עוד לא, אבל את בהתחלה של זה."

 

1

"אתה שיכור או מת?" התכופפתי אל ג'רי שהתרסק על רחבת הריקודים.

הוא לא ענה.

"תעשה טובה ותענה, זאת המסיבה שלי, לא שלך. תוכל להיות נחמד ולהשאיר את תשומת הלב של כולם בשבילי היום?"

"ליבי, את חייבת לקחת את ג'רי לבית חולים."

"אני יכולה לעשות את זה, אבל הוא לא יסלח לי שלא השארתי אותו לטקס פתיחת המתנות."

"תגידי, גם את שיכורה? את לא רואה שהוא חסר הכרה?"

"היילי, תירגעי. מה את צועקת? שימי עליו כמה קוביות קרח, הוא יתעורר."

היא בדרך כלל אדישה כמו שתיין סובייטי בסוף של לילה, מה עובר עליה? השארתי אותה איתו והלכתי לחפש לי קפה כדי להתעורר. קורטדו, ברור שקורטדו.

ג'רי.

הוא פסיכיאטר, מבוגר ממני בעשרים שנה. ציריך היא הבייס שלו, אבל יש לו דירה בכל עיר שהוא אוהב, ובכל עיר כזאת יש לו פציינטים. בתל אביב אין לו דירה וגם לא פציינטים.

בקיץ האחרון, כשישבנו בחוף מציצים, שנינו עם מכנסיים מקופלים עד הברכיים ועם כוס יין לבן ביד, שאלתי אותו, "ג'רי, תגיד, למה אתה לא קונה דירה בתל אביב? יש לך מלא כסף, אתה שונא בתי מלון, מה העניין?"

הוא שמע אותי אבל לא ענה והמשיך להסתכל על ילדה בת חמש או שש שבנתה ארמון של חול. היא הגיעה בריכוז שיא אל הקומה השנייה, ולפי איך שכיווצה את המצח שלה, ברור היה שהיא חוששת שגרגר אחד מיותר של חול יגרום לקריסת הארמון כולו.

ג'רי לא הוריד את העיניים ממנה, מרוכז גם הוא כאילו עליו מוטלת האחריות אם יתווסף הגרגר המיותר או לא.

חיכיתי בשקט. אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עליה. ידעתי ששמע את השאלה שלי והיה לי ברור שהוא חושב על תשובה. ג'רי מקמץ במילים ומדייק במסר. אחרי שהוא עונה על משהו, אין מקום לבירורים. לא הבנת? כנראה לא היית צריך להבין. כדור תועה של מטקה נחת על הארמון, והוא קרס. הילדה פרצה בבכי ורצה לחפש את אימא שלה.

ג'רי עקב במבט אחרי הילדה והתחיל לענות לי סוף־סוף: "ליבי, לפעמים את שואלת שאלות שהתשובות להן ברורות לך לגמרי."

הוא טועה. אני חושבת שלאדם בן שבעים כדאי שיהיה מקום שקוראים לו בית, שבו יוכל להניח חפצים שמעוררים בו געגוע.

הוא המשיך, "לא נולדתי בניו יורק וגם לא בפריז, ולמרות שיש לי שם דירות יפות שמפנקות אותי כאילו הייתי בן של כל אחת מהן" — הדירה שלו בפריז, אגב, מפנקת גם אותי כאילו הייתי בת שלה — "זה לעולם לא ירגיש לי בית. עכשיו תתארי לעצמך שתהיה לי דירה בתל אביב וגם בה לא ארגיש בבית?"

"יש סיכוי שזה יקרה, אבל זה שווה את הניסיון, לא?"

"לא."

"כי מה יקרה?"

"מה שיקרה זה שאהפוך באופן רשמי להומלס ולא בא לי. אכפת לך שאשאיר לעצמי את פרומיל הספק הזה?"

"גם כן הומלס."

"זה לא מצחיק."

"לא ניסיתי, אני רצינית לגמרי."

ג'רי בן יחיד. ההורים שלו נפטרו שניהם תוך שנה אחת כשהיה בגילי פחות או יותר. כשאבא שלו נפטר הוא ויתר על השבעה, ומייד בתום הלוויה עלה על המטוס הראשון שיצא מהארץ, ואת השבעה על אימא שלו צמצם לשבע שעות על הבר.

אז עוד הייתי רווקה ואפשרתי לו לגרור אותי ללילות עצובים ורוויי אלכוהול. אני זוכרת מהלילה הזה רק משפט אחד, "אני יתום עוד הרבה לפני שקברתי אותם," הוא אמר, "נולדתי יתום."

ג'רי הדביק לילדוּת שלו הגדרות ששומעים במכון פתולוגי, מושגים כמו ריקבון רגשי, מוות חושי, חולי תמידי, ניתוק מנטלי, טחב בחדרי הלב, והיו גם גרועים מאלה.

עם השנים למדתי שג'רי לא מנהל שיחות על הילדוּת שלו, הוא מנקז רעלים בכמה משפטים ומייד סוגר כדי שלא אחשוב שאני מוזמנת להגיב או לשאול משהו, אבל הוא נתן לי חלון קטן לחיבוק ארוך, וכשהעיניים שלי התארגנו לקראת הגעתן של כמה דמעות, הוא מייד קלט את זה ואמר, "שימי משקפי שמש ותעצרי את הדבר הזה, בעדה שלי לא מייללים בציבור."

מובן שבכיתי. אם היה לו אומץ, הוא בטח היה מצטרף אליי ובוכה גם הוא.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שבהן נתן לי להציץ למרתף העינויים בבית ילדותו, וכולן הסתיימו עם מועקה שליוותה אותי כמה ימים אחרי.

ג'רי מתקשר עם הסביבה באמצעות הנוכחות שלו — מגיע בזמן, מאחר, מבטל בדקה התשעים או שפשוט לא מגיע בלי לטרוח להודיע לי או לנהג שמחכה לו בשדה התעופה. ככה אני יודעת באיזה מצב רוח הוא.

הוא קשוח ומחוספס רק בעיני קלי דעת, ובפועל הוא רגשן, רגיש (מבינים את ההבדל, נכון?) וער לכל מה שקורה סביבו, למרות שלאחרונה נדמה לי שהוא מתעקש להתעלם מהקוד הכי בוער בעולם — Me Too — והוא מנסה את מזלו על כל עוברת אורח שנקרית בדרכו. אני חושבת שג'רי סובל ממה שנקרא "הרעלת טסטוסטרון", תופעה של בנים לפני גיל ההתבגרות. וכשאיימתי עליו שלא אבוא להעיד לטובתו במשטרה אם מישהי מהן תגיש נגדו תלונה על הטרדה מינית, אמר, "על מה היא תתלונן? על זה שנתתי לה סיבה לחייך?"

"ואולי היא חייכה כי לא נעים לה להעליב מישהו בגיל של סבא שלה?"

"את יודעת מה אמר על זה מאיר אריאל?"

"לא יכול להוריד ממך את העיניים, יפתי. כשהוא כתב את זה לא היה Me Too."

"את טועה, הוא אומר שם, 'ארגוני הנשים מתנפלים עליי בתוכחה'."

"אז הוא אמר."

"את חושבת שרואים עליי את הגיל?" שאלה אינפנטילית שמאפיינת את כל בני גילו ובפרט את אלה שכיכבו בצעירותם.

"אני חושבת שאתה יותר סקסי כשאתה מאופק."

אני באמת חושבת ככה, אבל איפוק זה לא תכונה בשביל ג'רי. הוא מעשן כמו קטר ושותה כמו דג. ויסקי, לא מים.

ועכשיו, בשיאה של מסיבת החמישים שלי, הוא התמוטט במרכזה של רחבת הריקודים, ולרוע מזלו כולנו היינו כל כך שיכורים, שלמשך דקות ארוכות המשכנו לרקוד סביבו כי חשבנו שזה עוד אחד מהקטעים שג'רי עושה כדי לבלוט. אחרי הכול, הוא חייב להיות הכוכב בכל מסיבה או לוויה.

 

עוד על הספר

  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 248 עמ' מודפסים
ליידי צ'יל סיגל אביטן

פרולוג

"מאמי, קום, אני חושבת שקורה לי משהו."

גלעד הסתובב ומשך אותי אליו. "בואי, שימי ראש, את מתרגשת מהמסיבה, הכול טוב."

"לא הכול טוב," אמרתי לו, "אני מזיעה נורא, אולי זה התקף לב?"

"זה חרדה."

"אני מזמינה אמבולנס."

"טוב."

"מה טוב? השתגעת? אשתך חוטפת התקף לב ואתה ממשיך לישון?"

"לא. אשתי מזיעה ואני ממשיך לישון."

הוא קם. "אני הולך להביא לך מים."

הוא התקרב אליי והניח את כף היד שלו על המצח שלי. "את באמת מזיעה נורא, אני אביא גם מדחום."

"ומים."

גלעד ישן שבע שעות פונקט בכל לילה, ואם חלילה התעורר בגללי, בגלל הילדים או בגלל טיסה, יתלונן על זה במשך שבועיים שלמים. זאת הסיבה שאני נמנעת מלגזול ממנו שעות שינה. אבל היום, בעצם הלילה, רגע, שלוש בלילה זה לפנות בוקר או עדיין לילה? לא משנה, מה שחשוב זה שהתעוררתי רטובה לגמרי ולא, אנחנו לא באוגוסט, אנחנו ב-28 בפברואר 2020 ומחר אני חוגגת חמישים במסיבה על אחד הגגות היפים של יפו. כל החברים הטובים שלנו יבואו וגם ג'רי, הוא אמור לנחות בכל רגע.

"תפתחי את הפה." הוא תקע לי את המדחום מתחת ללשון.

"איי, למה ככה?"

"סליחה, בייבי, סליחה, את יודעת כמה קשה לי לתפקד בלילה."

לא, הוא לא מתחיל עם התלונות מעכשיו, אין מצב, שיחכה למחר בבוקר.

אחרי שלושים שניות הוא משך את המדחום מתוך הפה שלי ואמר, "אין לך חום, זה בטח חרדה."

"מה אתה מקשקש? אני לא סובלת מחרדות." לא חרדתי לקראת החתונה שלנו, לא לקראת הלידות ולא בבר מצוות של הילדים. התרגשתי, כן, אבל ישנתי כמו מתה.

"כולם יסבלו משני דברים במהלך החיים שלהם, חרדות וגב."

"אוקיי, רשמתי." הפסקתי להתלונן רק כדי לא לשמוע את התיאוריות שהוא זוכר עוד מהימים שלו בפקולטה.

"טוב, כבר קמנו, אולי נעשה משהו מועיל?"

"נסדר ארונות?" הבנתי בדיוק למה הוא מתכוון.

"מצחיק."

"אני עומדת למות!"

"אין לך חום ויש לך אנרגיה לריב איתי. את לא הולכת למות ואני כבר ער, נראה לי כמו פתרון לא רע."

"אני מסכימה בתנאי אחד: אתה לא מתלונן שלא ישנת הלילה. אפילו לא פעם אחת."

הוא הסכים.

היה תכליתי. הוא נרדם בשנייה שזייפתי, ואני המשכתי להתהפך במיטה עד שהתייאשתי וקמתי לגוגל. הכנסתי את צמדי המילים "הזעת לילה" ו"קושי בהירדמות", וכמו כל החיפושים בענייני "אני לא מרגישה טוב", תוצאות החיפוש מתחילות בכולסטרול ונגמרות בסרטן.

אני ממעטת לערב את גוגל בעניינים האלה כי הוא — כמו חמותי — זוכר הכול, ומהרגע שביקשתי ממנו עזרה במשהו, איך להרגיע עקיצה של יתוש או איך להעלים כתם של יין מחולצת משי לבנה, הוא ירדוף אחריי עם תשובות והצעות למשך שבועות ארוכים, וגם כשאכנס לחפש מתכון לפשטידת בטטה הוא ישליך לעברי כתבות ופרסומות על המוצרים שיפתרו לי את הבעיה שכבר שכחתי מה הייתה.

סגרתי את המחשב ושוב הרגשתי שחם לי נורא. הכול הסתובב סביבי, ומרוב שנבהלתי הדופק עלה. קמתי לחפש את הנייד שלי כדי להזמין אמבולנס.

אפס סוללה. כרגיל.

לקחתי את הנייד של גלעד, תמיד עם מאה אחוז סוללה ואף פעם לא נעול. אצלי הכול נעול בקוד: המחשב, הטלפון, תיק המסמכים, אפילו ארון הנעליים שלי קיבל מנעול כשגיליתי שהחברה של הבן שלי גם במידה שלי וגם מעריכה את הטעם שלי.

גלעד עושה דברים הרבה יותר חשובים ממני ולא נועל כלום.

"הלו, מד"א, אני חושבת שיש לי התקף לב."

"אוקיי, שבי בבקשה ותנשמי."

"אני יושבת ונושמת."

"מה הכתובת שלך?"

"טשרניחובסקי 17."

"תל אביב?"

"תל אביב."

"אוקיי, אמבולנס בדרך אלייך. יש מישהו בבית?"

"כן, למה?"

"שיהיה מי שיפתח את הדלת."

"אם נחכה להם אני אמות כאן." קמתי ופתחתי את הדלת. "הדלת פתוחה."

"יופי, יש לי עוד כמה שאלות." אני יודעת שאין לה שאלות, היא פשוט פוחדת שאאבד את ההכרה אז היא מושכת את הזמן עד שהאמבולנס יגיע.

"בת כמה את?"

"היום חמישים."

"איזה יופי, מזל טוב."

"תודה." היא נחמדה זאת.

"את לוקחת תרופות באופן קבוע?"

"לא."

"כלום?"

"כלום כלום, למה את מופתעת?"

"לא, גברתי, אני לא מופתעת."

ברור שהיא מופתעת.

סירנה של אמבולנס העירה את כל השכונה ובסוף גם את גלעד.

"מאמי, דופקים בדלת, הילדים חזרו?"

"לא, הזמנתי אמבולנס."

עכשיו הוא גם קם וגם התעורר וניגש לפתוח לפרמדיקים את הדלת. "אתם משוחררים, יש לה גלי חום, אני לא מספר לה את זה כי היא תתבאס לאללה ויש לה מסיבה היום, אני אספר לה מחר."

"אנחנו חייבים לקחת אותה."

"אני רופא."

הם הלכו.

"אני שמעתי אותך, אתה יודע."

"נו, אז אולי הגיע הזמן שתדעי מה עובר עלייך."

"אתה רומז שאני זקנה?"

"עוד לא, אבל את בהתחלה של זה."

 

1

"אתה שיכור או מת?" התכופפתי אל ג'רי שהתרסק על רחבת הריקודים.

הוא לא ענה.

"תעשה טובה ותענה, זאת המסיבה שלי, לא שלך. תוכל להיות נחמד ולהשאיר את תשומת הלב של כולם בשבילי היום?"

"ליבי, את חייבת לקחת את ג'רי לבית חולים."

"אני יכולה לעשות את זה, אבל הוא לא יסלח לי שלא השארתי אותו לטקס פתיחת המתנות."

"תגידי, גם את שיכורה? את לא רואה שהוא חסר הכרה?"

"היילי, תירגעי. מה את צועקת? שימי עליו כמה קוביות קרח, הוא יתעורר."

היא בדרך כלל אדישה כמו שתיין סובייטי בסוף של לילה, מה עובר עליה? השארתי אותה איתו והלכתי לחפש לי קפה כדי להתעורר. קורטדו, ברור שקורטדו.

ג'רי.

הוא פסיכיאטר, מבוגר ממני בעשרים שנה. ציריך היא הבייס שלו, אבל יש לו דירה בכל עיר שהוא אוהב, ובכל עיר כזאת יש לו פציינטים. בתל אביב אין לו דירה וגם לא פציינטים.

בקיץ האחרון, כשישבנו בחוף מציצים, שנינו עם מכנסיים מקופלים עד הברכיים ועם כוס יין לבן ביד, שאלתי אותו, "ג'רי, תגיד, למה אתה לא קונה דירה בתל אביב? יש לך מלא כסף, אתה שונא בתי מלון, מה העניין?"

הוא שמע אותי אבל לא ענה והמשיך להסתכל על ילדה בת חמש או שש שבנתה ארמון של חול. היא הגיעה בריכוז שיא אל הקומה השנייה, ולפי איך שכיווצה את המצח שלה, ברור היה שהיא חוששת שגרגר אחד מיותר של חול יגרום לקריסת הארמון כולו.

ג'רי לא הוריד את העיניים ממנה, מרוכז גם הוא כאילו עליו מוטלת האחריות אם יתווסף הגרגר המיותר או לא.

חיכיתי בשקט. אני מסתכלת עליו, הוא מסתכל עליה. ידעתי ששמע את השאלה שלי והיה לי ברור שהוא חושב על תשובה. ג'רי מקמץ במילים ומדייק במסר. אחרי שהוא עונה על משהו, אין מקום לבירורים. לא הבנת? כנראה לא היית צריך להבין. כדור תועה של מטקה נחת על הארמון, והוא קרס. הילדה פרצה בבכי ורצה לחפש את אימא שלה.

ג'רי עקב במבט אחרי הילדה והתחיל לענות לי סוף־סוף: "ליבי, לפעמים את שואלת שאלות שהתשובות להן ברורות לך לגמרי."

הוא טועה. אני חושבת שלאדם בן שבעים כדאי שיהיה מקום שקוראים לו בית, שבו יוכל להניח חפצים שמעוררים בו געגוע.

הוא המשיך, "לא נולדתי בניו יורק וגם לא בפריז, ולמרות שיש לי שם דירות יפות שמפנקות אותי כאילו הייתי בן של כל אחת מהן" — הדירה שלו בפריז, אגב, מפנקת גם אותי כאילו הייתי בת שלה — "זה לעולם לא ירגיש לי בית. עכשיו תתארי לעצמך שתהיה לי דירה בתל אביב וגם בה לא ארגיש בבית?"

"יש סיכוי שזה יקרה, אבל זה שווה את הניסיון, לא?"

"לא."

"כי מה יקרה?"

"מה שיקרה זה שאהפוך באופן רשמי להומלס ולא בא לי. אכפת לך שאשאיר לעצמי את פרומיל הספק הזה?"

"גם כן הומלס."

"זה לא מצחיק."

"לא ניסיתי, אני רצינית לגמרי."

ג'רי בן יחיד. ההורים שלו נפטרו שניהם תוך שנה אחת כשהיה בגילי פחות או יותר. כשאבא שלו נפטר הוא ויתר על השבעה, ומייד בתום הלוויה עלה על המטוס הראשון שיצא מהארץ, ואת השבעה על אימא שלו צמצם לשבע שעות על הבר.

אז עוד הייתי רווקה ואפשרתי לו לגרור אותי ללילות עצובים ורוויי אלכוהול. אני זוכרת מהלילה הזה רק משפט אחד, "אני יתום עוד הרבה לפני שקברתי אותם," הוא אמר, "נולדתי יתום."

ג'רי הדביק לילדוּת שלו הגדרות ששומעים במכון פתולוגי, מושגים כמו ריקבון רגשי, מוות חושי, חולי תמידי, ניתוק מנטלי, טחב בחדרי הלב, והיו גם גרועים מאלה.

עם השנים למדתי שג'רי לא מנהל שיחות על הילדוּת שלו, הוא מנקז רעלים בכמה משפטים ומייד סוגר כדי שלא אחשוב שאני מוזמנת להגיב או לשאול משהו, אבל הוא נתן לי חלון קטן לחיבוק ארוך, וכשהעיניים שלי התארגנו לקראת הגעתן של כמה דמעות, הוא מייד קלט את זה ואמר, "שימי משקפי שמש ותעצרי את הדבר הזה, בעדה שלי לא מייללים בציבור."

מובן שבכיתי. אם היה לו אומץ, הוא בטח היה מצטרף אליי ובוכה גם הוא.

אני יכולה לספור על כף יד אחת את הפעמים שבהן נתן לי להציץ למרתף העינויים בבית ילדותו, וכולן הסתיימו עם מועקה שליוותה אותי כמה ימים אחרי.

ג'רי מתקשר עם הסביבה באמצעות הנוכחות שלו — מגיע בזמן, מאחר, מבטל בדקה התשעים או שפשוט לא מגיע בלי לטרוח להודיע לי או לנהג שמחכה לו בשדה התעופה. ככה אני יודעת באיזה מצב רוח הוא.

הוא קשוח ומחוספס רק בעיני קלי דעת, ובפועל הוא רגשן, רגיש (מבינים את ההבדל, נכון?) וער לכל מה שקורה סביבו, למרות שלאחרונה נדמה לי שהוא מתעקש להתעלם מהקוד הכי בוער בעולם — Me Too — והוא מנסה את מזלו על כל עוברת אורח שנקרית בדרכו. אני חושבת שג'רי סובל ממה שנקרא "הרעלת טסטוסטרון", תופעה של בנים לפני גיל ההתבגרות. וכשאיימתי עליו שלא אבוא להעיד לטובתו במשטרה אם מישהי מהן תגיש נגדו תלונה על הטרדה מינית, אמר, "על מה היא תתלונן? על זה שנתתי לה סיבה לחייך?"

"ואולי היא חייכה כי לא נעים לה להעליב מישהו בגיל של סבא שלה?"

"את יודעת מה אמר על זה מאיר אריאל?"

"לא יכול להוריד ממך את העיניים, יפתי. כשהוא כתב את זה לא היה Me Too."

"את טועה, הוא אומר שם, 'ארגוני הנשים מתנפלים עליי בתוכחה'."

"אז הוא אמר."

"את חושבת שרואים עליי את הגיל?" שאלה אינפנטילית שמאפיינת את כל בני גילו ובפרט את אלה שכיכבו בצעירותם.

"אני חושבת שאתה יותר סקסי כשאתה מאופק."

אני באמת חושבת ככה, אבל איפוק זה לא תכונה בשביל ג'רי. הוא מעשן כמו קטר ושותה כמו דג. ויסקי, לא מים.

ועכשיו, בשיאה של מסיבת החמישים שלי, הוא התמוטט במרכזה של רחבת הריקודים, ולרוע מזלו כולנו היינו כל כך שיכורים, שלמשך דקות ארוכות המשכנו לרקוד סביבו כי חשבנו שזה עוד אחד מהקטעים שג'רי עושה כדי לבלוט. אחרי הכול, הוא חייב להיות הכוכב בכל מסיבה או לוויה.