בדואיסטן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בדואיסטן
הוספה למועדפים

בדואיסטן

5 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים

תקציר

בשנים האחרונות הפך הנגב לשטח הפקר. כמויות נשק בהיקפים בלתי נתפסים, השתלטות על קרקעות, גניבות חשמל ומים, סחר בסמים קשים, תעשיית גידול קנאביס בשטחי האש בצאלים, טרור חקלאי, גביית דמי פרוטקשן ושדידת רכוש מבסיסי צה"ל - היא המציאות היומיומית בדרום. 
אירוע רודף אירוע והתוצאה היא הפקרות, אנרכיה ושלטון הפחד. אזלת ידה של מדינת ישראל ניכרת בכל פינה. ברוכים הבאים לבדואיסטן.
הספר שבידכם מציג את המציאות בחצר האחורית של ישראל כפי שהיא, בלי לטייח ובלי לייפות. הוא נכתב מתוך דאגה עמוקה לעתיד הנגב, והבנה שאם לא נביט למציאות בעיניים - ניאלץ לחזור על טעויות העבר שוב ושוב. אין ברירה: כרוניקת ההזנחה הישראלית חייבת להיפסק ואת הפחד והכאוס יש להחליף בריבונות ובאחריות - לפני שיהיה מאוחר מדי.

- למה זכאי כל בדואי בן 18 לקרקע משלו?
- מה הופך את הנגב למקום הראשון בעולם בשיעור הפוליגמיה?
- איך נגנבים 400 מיליון ש"ח בשנה בתחנות דלק פיראטיות בדרום?
- מדוע הטענה שהבדואים הם "עם ילידי" - מופרכת?

מאיר דויטש הוא מנכ"ל תנועת רגבים. הארגון הוקם בשנת 2006 במטרה לשמור על אדמות המדינה, באמצעות עיצוב מדיניות מקרקעין ציונית. ספר זה הוא פרי מחקר אינטנסיבי שניתח את המציאות בנגב לאורך השנים ואשר הוביל לפיתוח הצעות מדיניות חדשות לפתרון האתגר הלאומי בדרום.  

פרק ראשון

פרק 1:
מעשה בחמישה בלונים

אחרי שצברתי קילומטרז' דיונים ארוך על הנגב וסוגיית הבדואים, שמתי לב שבכל ויכוח בנושא צצות אותן חמש טענות, מזוויות שונות ובניסוחים שונים: שהבדואים הם ילידים ושמדינת ישראל היא כובש קולוניאלי; שהכפרים שלהם נמצאים על אדמת הנגב מימים ימימה; שאם מדינת ישראל רק תכיר ב־45 כפרים היסטוריים הסוגיה תבוא על פתרונה; שהבדואים מבקשים להכיר בבעלותם על אחוזים זניחים בלבד משטח הנגב, והמהומה היא על לא מאומה; וכמובן, שמקור הבעיה בקיפוח תקציבי שכולו אשמת המדינה הציונית הגזענית.

במשך שנים רבות מדי איש לא טרח להגיב לטענות האלו באופן מסודר, והחזרה השיטתית עליהן הפכה את התעמולה הזו לעובדות בשיח הציבורי השכיח.

לפני כעשור החלטנו להרים את הכפפה והוצאנו חוברת דקה, "מעשה בחמישה בלונים", שבחנה את המיתוסים האלו ופוצצה אותם בזה אחר זה.

את הרעיון לשם "מעשה בחמישה בלונים" קיבלתי מחברי עדי ארבל. פנינו להוצאת ספריית פועלים כדי לקבל את רשותה להשתמש בשם הספר, המוכר לכל ילד ישראלי. קיבלנו רשות, ובלי להתכוון האיור המקורי שהוספנו לכריכת החוברת הופץ בין חברי הכנסת ועורר סערה זוטא. ח"כ אחמד טיבי התפרץ לעברנו: הוא סיים לקרוא את החוברת מכריכה לכריכה, אבל כל טענותיו נגדה עסקו באיור שעל הכריכה. גם ח"כ תמר זנדברג טענה שהאיור "גזעני".

זמן קצר לאחר מכן פנו אלינו מספריית פועלים בבקשה שלא נדפיס את האיור בהדפסות נוספות. כיבדנו את הבקשה, כמובן; מבחינתי זו הייתה ראיה מוחצת לכך שהשגנו את המטרה. זה סופו של כל בלון.

את הפרק הראשון של הספר אני רוצה להקדיש לניפוץ חמשת המיתוסים הללו; לפני שנצלול לעומק העניין ונכיר את השטח מקרוב, חשוב שננקה את השיח מכמה טעויות יסוד שהשתרשו בו רק כי היו מי שחזרו עליהן שוב ושוב. אלו בלונים מרשימים אך ריקים, שמופרחים בכל ריאיון, דיון תקשורתי ושיחת סלון שעוסקים במצב הנגב. זו ההזדמנות להפריך אותם בזה אחר זה, ולהציג את התמונה האמיתית המסתתרת מאחוריהם.

נוודים, לא ילידים

המיתוס הראשון והחשוב מכולם הוא מיתוס הילידוּת (Indigenous People). כדי להצדיק את האחיזה הבדואית וההשתלטות על מאות אלפי דונמים מאדמות הנגב, וכדי לערער על כשרותה של הריבונות הישראלית בו, הבדואים מספרים לנו סיפור היסטורי משכנע. לפני שהכובש הציוני הגיע לארץ, חי בנגב בשקט וברווחה עם בדואי ילידי, ששימר את מסורותיו ואורחות החיים של אבותיו העתיקים, והתבסס ביישוביו שבמדבר הדרומי זה דורות רבים. הטרגדיה של העם הילידי הזה חלה בשנת 1948, כשהצבא הקולוניאלי הישראלי נישל את הבדואים מהשטחים השייכים להם. הלקח מהסיפור הזה, מן הדין ומן הצדק, הוא להשיב להם את זכויותיהם הילידיות.

זה סיפור יפה ואפילו נוגע ללב, אך הבעיה היא ששום פרט בו לא נכון.

איני מתכחש לכך שברחבי הנגב חיו בדואים עוד לפני קום המדינה, אבל טענת הילידות חדשה לחלוטין, וחלחלה לשיח רק בשנים האחרונות. זה לא קרה מאליו; טענת הילידות נכנסה בדלת שפתחו לרווחה מוסדות האו"ם אכולי רגשות האשם, שבעשור הראשון של שנות האלפיים עסקו רבות בניסיון להגן על אוכלוסיות ילידות מפגעי הקולוניאליזם האירופי, וביקשו לפתח אמות מידה בינלאומיות לטיפול בזכויותיהן. הבדואים ביקשו להצטרף למגמה הבינלאומית הזו, ולהשוות את מעמדם לאבוריג'ינים, לאינדיאנים ולאסקימוסים. אך בחינה היסטורית מלמדת עד כמה ההשוואה הזו חסרת בסיס.

בשנת 2007 אושרה באו"ם הצהרה שנכתבה במשך עשרים שנה בנוגע לזכויות של אוכלוסיות ילידות (UNDRIP). שני העשורים שלאחר מכן הוכרזו, בזה אחר זה, "העשור הבינלאומי של העמים הילידים של העולם". קולמוסים נשברו בניסיון להגיע להגדרה מוסכמת לאוכלוסייה "ילידית", אך בסופו של דבר היא נותרה עמומה ואפשרה למדינות רבות לתמוך בהצהרה, אך בלי לשלם את המחיר שדרשה מהן. רבות מהן טענו שבשטחן "זה לא אותו הדבר" ובגבולותיהן לא קיימים עמים ילידים. עם זאת, העיסוק העולמי בסוגיה עורר פוטנציאל שנלווה למושג "עם ילידי", והוביל כמובן לרנסנס של טענות ילידוּת ברחבי העולם. האו"ם העניק לכל מיעוט באשר הוא הזדמנות נדירה לתבוע זכויות גם אם אינן מגובות במציאות ההיסטורית, והבדואים התנפלו עליה. בהדרכת עמותות שמאל ישראליות, הם עטו על ההזדמנות וטענו להכרה בהם כעם ילידי לצד מימוש מלוא זכויותיהם, כי ישראל — כמו משטרים קולוניאליים אחרים — השתלטה על אדמתם, סירבה להכיר בנוכחותם רבת השנים במולדתם ונישלה אותם מזכויותיהם הילידיות.

האם יש ממש בטענות הבדואיות? כדי לענות על כך צריך קודם להגדיר מהי ילידות ומי זכאי להיקרא "עם ילידי" — מלאכה מורכבת שהאו"ם עצמו נמנע ממנה כאמור בשל מחלוקות עזות ומגבלות התקינות הפוליטית. פרופ' רות קַרְק מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הנחשבת למומחית לתפיסות של קרקע ובעלות בתרבויות מסורתיות וקדם־מודרניות, פרסמה יחד עם ד"ר חבצלת יהל וד"ר סת' פרנזמן מאמר שמנה כמה מבחנים להגדרת אוכלוסיות ילידיות שמקובלים בספרות המחקר.1 אלו העיקריים שבהם:

1. תושבים מקוריים: הילידים הם צאצאי האנשים הראשונים שחיו בטריטוריה מסוימת.

2. משך הזמן: עמים ילידיים חיו בחבל ארץ מסוים "מימים ימימה" — אלפי שנים ואפילו עשרות אלפי שנים. האבוריג'ינים האוסטרלים, לדוגמה, חיו בארצם בין 40 אלף ל־60 אלף שנים; האינדיאנים טוענים להיסטוריה בת אלפי שנים בצפון אמריקה.

3. ריבונות טרום־קולוניאלית: קבוצת הילידים החזיקה בריבונות טריטוריאלית קודם לבואה של מדינה מפותחת, שתפסה את הבעלות על האזור.

4. קשר של הקבוצה לאדמה: עמים ילידיים מקיימים קשרים ייחודיים, בעלי אופי רוחני, עם האדמה שחיו עליה.

5. זיהוי עצמי כילידים והכרה בכך מצד קבוצות אחרות.

כמו במשחק באולינג, חמשת המבחנים הללו מופלים בזה אחר זה כשמדובר בטענת הילידוּת של הבדואים.

נתחיל: האם הבדואים הם היחידים שיכולים לטעון לכתר "האוכלוסייה הראשונה" או המקורית בפלשתינה? מובן שלא. הרי הקשר היהודי לארץ הזו קודם לנוכחות הערבית בה בכאלפיים שנים ויותר. מכל הקבוצות הרבות שחיו בין הירדן לים מימי קדם ועד ימינו, היהודים הם העם היחיד שיכול לטעון לנוכחות רציפה מתקופת הברזל ועד ימינו — ובחלק ניכר מהשנים האלו כשליטי הארץ.

אז הבדואים אינם הראשונים. אבל אולי הם נמצאים כאן "מימים ימימה"? כדי לקבל את הזכאות למבחן הילידות הזה דרושה נוכחות רבת שנים בחבל ארץ מסוים. התושבים המתגוררים כיום בנגב, לעומת זאת, נמצאים שם בסך הכול כמאתיים שנה. עד המאה העשרים, הבדואים במזרח התיכון, כולל אלו שבנגב, היו נוודים מגדלי צאן שנדודיהם הוכתבו על פי מקורות מים ומצב הצמחייה הראויה למרעה. רבים משבטי הבדואים החיים בנגב היום רואים בעצמם צאצאי שבטים נודדים מחצי האי ערב. רבים מהם הגיעו לכאן בסוף המאה ה־18 ובמהלך המאה ה־19, ממדבריות ערב ועבר הירדן, או מסיני וממצרים. האימפריה העות'מאנית כבר שלטה באזור מאות שנים כשהגיעו לכאן ראשוני הבדואים, ולכן גם המבחן השלישי נשלל מהם: הם לא יכולים לטעון שהם ישבו בארץ לפני כל שלטון זר או שהייתה להם ריבונות טרום־קולוניאלית. הסיפור הרומנטי על הבדואי שאוהלו נטוי בנגב זה עידן ועידנים הוא אגדה ותו לא.

המבחן הרביעי מדגיש את חשיבות החיבור בין האוכלוסייה הילידית לאדמתה. אך הרי חיי הבדואים מבוססים על נדודים, ובהגדרה הם אינם מעריכים את ההיקשרות למקום מסוים. אומנם אדמות מרעה חשובות למחיית השבט, ולעניין הבעלות עליהן והשליטה בהן יש מקום של כבוד בחברה הבדואית, אך אין שום ראיה למסורות בדואיות המתייחסות במיוחד לאדמת הנגב; מרביתם כאמור רואים בחצי האי ערב את מולדתם המקורית.

מסקנת הדברים היא שאף לא אחד מארבעת מבחני הילידוּת האובייקטיביים חל על הבדואים החיים בנגב. אבל אולי נכון לגביהם המבחן החמישי, המתייחס להכרה העצמית? אולי תפיסתם העצמית של הבדואים היא של ילידים, וכך מתייחסות אליהם גם קבוצות אחרות במרחב? גם התשובה לשאלה הזו היא חד־משמעית: לא. טענת הילידוּת של הבדואים נטענה לראשונה רק באמצע העשור הראשון של המאה ה־21. שום חוקר של האוכלוסייה הזו לא הזכיר מעולם את רכיב הילידות בזהות הבדואית, ואין כל תיעוד לכך שהם ראו בעצמם ילידים לפני שהיו לכך משמעויות פוליטיות וכלכליות מרחיקות לכת. שבטי בדואים בארצות אחרות במזרח התיכון מעולם לא טענו לילידוּת, ולכן קשה לזהות במקרה הבדואי המסוים של דרום מדינת ישראל משום זיהוי עצמי והכרה בידי אחרים כילידים.

מסקנת המחקר היא שלילה מוחלטת של טענות הילידוּת של הבדואים בנגב.

לכן, על אף העדנה שטענת הילידוּת זכתה לה בציבור, בתי המשפט בישראל נוטים לדחות אותה. למשל, במשפט שהתנהל בעניין הכפר הבלתי חוקי אל־עראקיב, שהפך לסמל המאבק הבדואי על הקרקעות (נכיר אותו לעומק בפרק החמישי), העלו העותרים טענה עקרונית שלפיה יש להכיר בבעלותם על הקרקע גם אם אין לכך הוכחות משפטיות, מכוח "הזכויות הילידיות" שיש להם בשטח. השופטים דחו את הטענה הזאת מכול וכול, ואף נעזרו בהסברים היסטוריים כדי להוכיח מדוע היא מגוחכת. עד מומחה הובא מטעם התובעים: פעיל השמאל פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן־גוריון, שכתב בשנת 2008 ש"הבדואים הם עם ילידי קולוניאלי המתגורר במדינה מתנחלת".2 למגינת ליבם של הבדואים, שתלו תקוות בחוקר המפורסם, ננזף יפתחאל בידי השופטת בתיק, ונאמר לו שמוטב שיבחן את האסמכתאות שהוא מפנה אליהן קודם שיציג אותן בפני בית המשפט. גם שופטי בית המשפט העליון שדנו בערעור פירקו את טענותיו בזו אחר זו.

רגע של היסטוריה

אם הבדואים אינם עם ילידי, כיצד הגיעו לנגב והתיישבו בו?

ככלל, הבדואים גיבשו את אחיזתם ברחבי המזרח התיכון, ואף בדרום ארץ ישראל, במאבקים חמושים, בשוד אלים ובפשיטות על יישובי קבע ערביים מבוססים. שבטי הנוודים היו תלויים אומנם באוכלוסיות הקבע כדי לשרוד, אך הם נטו לזלזל בהן ולתקוף אותן. חוקרים רבים תיעדו את השתלטות הבדואים על הנגב תוך ביזה וגירוש של הכפרים הערביים בו. החוקר והארכיאולוג הבריטי קלוד קוֹנְדֶר, שניהל משלחת של הקרן לחקר ארץ ישראל בסוף המאה ה־19, תיאר מצב של מלחמה בלתי פוסקת בין שבטי הבדואים ובין הכפריים.3 במחצית הראשונה של המאה ה־20 התפתחה החברה הבדואית בהדרגה, ואורח החיים בה השתנה מנדודים ומגורי ארעי להשתקעות בקרקע והיאחזות בה. המרעה המסורתי נזנח כמעט לחלוטין, ולצד המרעה ומגורי הארעי הם החלו להשתמש בקרקע למגורי קבע משפחתיים, שהלכו והתרבו במשך השנים.4

האימפריה העות'מאנית, ששלטה בשנים הללו במרחב, לא הכירה בבדואים כבעלי השטח שתפסו. דיני הקרקעות העות'מאניים, שהחוק הישראלי הנוהג כיום נבנה על שרידיהם, קובעים כי כדי לתת תוקף לעסקת מקרקעין יש לרשום אותה במשרדי לשכת רישום המקרקעין, שנודעו מאז ועד ימינו אנו בשם הטורקי "טאבו". אלא שהבדואים נמנעו מלפנות למשרדים הללו, והסתפקו בהסדרת הבנות פנימיות בין השבטים. הסיבה לכך הייתה פשוטה: רישום המקרקעין גרר תשלום אגרה בהתאם לגודל השטח, ואיש מהנוודים שהפכו לתושבי קבע לא יבחר לשלם מיסים מרצונו הטוב.

בעקבות מלחמה בין־שבטית, השלטון הטורקי סימן בכל זאת בשנת 1886 את הגבולות הבין־שבטיים של מתחמי המרעה, כדי למנוע סכסוכי דמים בין השבטים על שטחיהם. המפה שלפניכם היא היחידה שיצרה זיקה כלשהי בין הבדואים לאזור זה או אחר. כיום הבדואים מציגים אותה כהוכחה לכך שהשלטון הכיר בבעלותם על הקרקע. אך כידוע, העובדה שהשלטון העניק רשות לשבטים מסוימים לרעות צאן ברחבי אדמות מסוימים באימפריה העות'מאנית לא הקנתה בשום מצב בעלות על השטחים האלו.5 גם כשהתחלף השלטון העות'מאני במנדט הבריטי התבקשו הבדואים לעגן בכתב את השליטה והבעלות על המקרקעין — ושוב הם נמנעו מעיגון הבעלות.6 לפי חלק מהחוקרים, אפשר לציין את סוף תקופת הנוודות הבדואית בנגב בשני אירועים שהבדואים עצמם היו פסיביים בהם: חלוקת הטריטוריות השבטיות למרעה בידי העות'מאנים, והקמת העיר באר־שבע בתחילת המאה ה־20.7

לפני הקמת המדינה חיו כ־65 אלף בדואים בכל רחבי הנגב. במלחמת העצמאות נלחמו חלקם לצד מדינת ישראל הצעירה, חלקם חברו לכוחות האויב, וחלקם לא הצטרפו כלל למלחמה. עם הכיבוש הישראלי של הנגב מידי המצרים, החלקים באוכלוסייה הבדואית שלא עמדו לצד ישראל עזבו את אזור הנגב או גורשו ממנו בידי צה"ל, ועברו לסיני או ליהודה ושומרון, שהיו כבושים אז בידי ממלכת ירדן.


בשנת 1951, הנתונים הרשמיים בישראל הצביעו על 12,740 בדואים שחיו בנגב ב־17 שבטים. אבל עד מהרה החלו השבטים שנמלטו מישראל הצעירה לחזור אליה. זה היה צעד חריג מאוד: המדיניות הישראלית הכללית שללה שיבת פליטים ערבים למדינת ישראל, אך הייתה סלחנית יותר כלפי הבדואים.8

הבדואים שחזרו קובצו בשטח שנקרא "אזור הסייג", וחיו תחת המשטר הצבאי. הוא בוטל רק ב־1966, יחד עם ביטול המשטר הצבאי בכל האוכלוסייה הערבית. 9 שטח אזור הסייג הקיף כ־1.1 מיליון דונם. הוא יצא מכביש חברון–באר־שבע מזרחה, לאורך הקו הירוק, עד תל ערד; שם הוא פנה דרומה עד ממשית, ועלה לבאר־שבע דרך תל ירוחם. לשון נוספת השתרעה משובל לדרום־מזרח, וחברה לאזור העיקרי ליד כביש חברון–באר־שבע.10


בשנת 1954 קיבלו הבדואים אזרחות ישראלית, ובשנת 1966 בוטל כאמור המשטר הצבאי. רק בשנות השבעים של המאה ה־20 הגישו הבדואים כ־3,000 תביעות בעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, ודרשו שמדינת ישראל תכיר בבעלותם הפרטית עליהם ותעניק להם את הזכות לסחור בהם. אך די בתיאורים ההיסטוריים שפורטו עד כה כדי להגיע למסקנה שהבדואים אינם ילידי הנגב — לא היסטורית, לא תרבותית ולא מסורתית. הם מתגוררים כאן כאוכלוסיית נוודים שהתיישבו קבע, בנו בתים וכפרים — ברוב המקרים על שטחי מדינה או על אדמות פרטיות של אחרים — והשתלטו על מרחב עצום. כעת הם תובעים עליו בעלות כאילו היה ברשותם מששת ימי בראשית.11

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

  • הוצאה: סלע מאיר
  • תאריך הוצאה: מרץ 2022
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 224 עמ' מודפסים
בדואיסטן מאיר דויטש

פרק 1:
מעשה בחמישה בלונים

אחרי שצברתי קילומטרז' דיונים ארוך על הנגב וסוגיית הבדואים, שמתי לב שבכל ויכוח בנושא צצות אותן חמש טענות, מזוויות שונות ובניסוחים שונים: שהבדואים הם ילידים ושמדינת ישראל היא כובש קולוניאלי; שהכפרים שלהם נמצאים על אדמת הנגב מימים ימימה; שאם מדינת ישראל רק תכיר ב־45 כפרים היסטוריים הסוגיה תבוא על פתרונה; שהבדואים מבקשים להכיר בבעלותם על אחוזים זניחים בלבד משטח הנגב, והמהומה היא על לא מאומה; וכמובן, שמקור הבעיה בקיפוח תקציבי שכולו אשמת המדינה הציונית הגזענית.

במשך שנים רבות מדי איש לא טרח להגיב לטענות האלו באופן מסודר, והחזרה השיטתית עליהן הפכה את התעמולה הזו לעובדות בשיח הציבורי השכיח.

לפני כעשור החלטנו להרים את הכפפה והוצאנו חוברת דקה, "מעשה בחמישה בלונים", שבחנה את המיתוסים האלו ופוצצה אותם בזה אחר זה.

את הרעיון לשם "מעשה בחמישה בלונים" קיבלתי מחברי עדי ארבל. פנינו להוצאת ספריית פועלים כדי לקבל את רשותה להשתמש בשם הספר, המוכר לכל ילד ישראלי. קיבלנו רשות, ובלי להתכוון האיור המקורי שהוספנו לכריכת החוברת הופץ בין חברי הכנסת ועורר סערה זוטא. ח"כ אחמד טיבי התפרץ לעברנו: הוא סיים לקרוא את החוברת מכריכה לכריכה, אבל כל טענותיו נגדה עסקו באיור שעל הכריכה. גם ח"כ תמר זנדברג טענה שהאיור "גזעני".

זמן קצר לאחר מכן פנו אלינו מספריית פועלים בבקשה שלא נדפיס את האיור בהדפסות נוספות. כיבדנו את הבקשה, כמובן; מבחינתי זו הייתה ראיה מוחצת לכך שהשגנו את המטרה. זה סופו של כל בלון.

את הפרק הראשון של הספר אני רוצה להקדיש לניפוץ חמשת המיתוסים הללו; לפני שנצלול לעומק העניין ונכיר את השטח מקרוב, חשוב שננקה את השיח מכמה טעויות יסוד שהשתרשו בו רק כי היו מי שחזרו עליהן שוב ושוב. אלו בלונים מרשימים אך ריקים, שמופרחים בכל ריאיון, דיון תקשורתי ושיחת סלון שעוסקים במצב הנגב. זו ההזדמנות להפריך אותם בזה אחר זה, ולהציג את התמונה האמיתית המסתתרת מאחוריהם.

נוודים, לא ילידים

המיתוס הראשון והחשוב מכולם הוא מיתוס הילידוּת (Indigenous People). כדי להצדיק את האחיזה הבדואית וההשתלטות על מאות אלפי דונמים מאדמות הנגב, וכדי לערער על כשרותה של הריבונות הישראלית בו, הבדואים מספרים לנו סיפור היסטורי משכנע. לפני שהכובש הציוני הגיע לארץ, חי בנגב בשקט וברווחה עם בדואי ילידי, ששימר את מסורותיו ואורחות החיים של אבותיו העתיקים, והתבסס ביישוביו שבמדבר הדרומי זה דורות רבים. הטרגדיה של העם הילידי הזה חלה בשנת 1948, כשהצבא הקולוניאלי הישראלי נישל את הבדואים מהשטחים השייכים להם. הלקח מהסיפור הזה, מן הדין ומן הצדק, הוא להשיב להם את זכויותיהם הילידיות.

זה סיפור יפה ואפילו נוגע ללב, אך הבעיה היא ששום פרט בו לא נכון.

איני מתכחש לכך שברחבי הנגב חיו בדואים עוד לפני קום המדינה, אבל טענת הילידות חדשה לחלוטין, וחלחלה לשיח רק בשנים האחרונות. זה לא קרה מאליו; טענת הילידות נכנסה בדלת שפתחו לרווחה מוסדות האו"ם אכולי רגשות האשם, שבעשור הראשון של שנות האלפיים עסקו רבות בניסיון להגן על אוכלוסיות ילידות מפגעי הקולוניאליזם האירופי, וביקשו לפתח אמות מידה בינלאומיות לטיפול בזכויותיהן. הבדואים ביקשו להצטרף למגמה הבינלאומית הזו, ולהשוות את מעמדם לאבוריג'ינים, לאינדיאנים ולאסקימוסים. אך בחינה היסטורית מלמדת עד כמה ההשוואה הזו חסרת בסיס.

בשנת 2007 אושרה באו"ם הצהרה שנכתבה במשך עשרים שנה בנוגע לזכויות של אוכלוסיות ילידות (UNDRIP). שני העשורים שלאחר מכן הוכרזו, בזה אחר זה, "העשור הבינלאומי של העמים הילידים של העולם". קולמוסים נשברו בניסיון להגיע להגדרה מוסכמת לאוכלוסייה "ילידית", אך בסופו של דבר היא נותרה עמומה ואפשרה למדינות רבות לתמוך בהצהרה, אך בלי לשלם את המחיר שדרשה מהן. רבות מהן טענו שבשטחן "זה לא אותו הדבר" ובגבולותיהן לא קיימים עמים ילידים. עם זאת, העיסוק העולמי בסוגיה עורר פוטנציאל שנלווה למושג "עם ילידי", והוביל כמובן לרנסנס של טענות ילידוּת ברחבי העולם. האו"ם העניק לכל מיעוט באשר הוא הזדמנות נדירה לתבוע זכויות גם אם אינן מגובות במציאות ההיסטורית, והבדואים התנפלו עליה. בהדרכת עמותות שמאל ישראליות, הם עטו על ההזדמנות וטענו להכרה בהם כעם ילידי לצד מימוש מלוא זכויותיהם, כי ישראל — כמו משטרים קולוניאליים אחרים — השתלטה על אדמתם, סירבה להכיר בנוכחותם רבת השנים במולדתם ונישלה אותם מזכויותיהם הילידיות.

האם יש ממש בטענות הבדואיות? כדי לענות על כך צריך קודם להגדיר מהי ילידות ומי זכאי להיקרא "עם ילידי" — מלאכה מורכבת שהאו"ם עצמו נמנע ממנה כאמור בשל מחלוקות עזות ומגבלות התקינות הפוליטית. פרופ' רות קַרְק מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, הנחשבת למומחית לתפיסות של קרקע ובעלות בתרבויות מסורתיות וקדם־מודרניות, פרסמה יחד עם ד"ר חבצלת יהל וד"ר סת' פרנזמן מאמר שמנה כמה מבחנים להגדרת אוכלוסיות ילידיות שמקובלים בספרות המחקר.1 אלו העיקריים שבהם:

1. תושבים מקוריים: הילידים הם צאצאי האנשים הראשונים שחיו בטריטוריה מסוימת.

2. משך הזמן: עמים ילידיים חיו בחבל ארץ מסוים "מימים ימימה" — אלפי שנים ואפילו עשרות אלפי שנים. האבוריג'ינים האוסטרלים, לדוגמה, חיו בארצם בין 40 אלף ל־60 אלף שנים; האינדיאנים טוענים להיסטוריה בת אלפי שנים בצפון אמריקה.

3. ריבונות טרום־קולוניאלית: קבוצת הילידים החזיקה בריבונות טריטוריאלית קודם לבואה של מדינה מפותחת, שתפסה את הבעלות על האזור.

4. קשר של הקבוצה לאדמה: עמים ילידיים מקיימים קשרים ייחודיים, בעלי אופי רוחני, עם האדמה שחיו עליה.

5. זיהוי עצמי כילידים והכרה בכך מצד קבוצות אחרות.

כמו במשחק באולינג, חמשת המבחנים הללו מופלים בזה אחר זה כשמדובר בטענת הילידוּת של הבדואים.

נתחיל: האם הבדואים הם היחידים שיכולים לטעון לכתר "האוכלוסייה הראשונה" או המקורית בפלשתינה? מובן שלא. הרי הקשר היהודי לארץ הזו קודם לנוכחות הערבית בה בכאלפיים שנים ויותר. מכל הקבוצות הרבות שחיו בין הירדן לים מימי קדם ועד ימינו, היהודים הם העם היחיד שיכול לטעון לנוכחות רציפה מתקופת הברזל ועד ימינו — ובחלק ניכר מהשנים האלו כשליטי הארץ.

אז הבדואים אינם הראשונים. אבל אולי הם נמצאים כאן "מימים ימימה"? כדי לקבל את הזכאות למבחן הילידות הזה דרושה נוכחות רבת שנים בחבל ארץ מסוים. התושבים המתגוררים כיום בנגב, לעומת זאת, נמצאים שם בסך הכול כמאתיים שנה. עד המאה העשרים, הבדואים במזרח התיכון, כולל אלו שבנגב, היו נוודים מגדלי צאן שנדודיהם הוכתבו על פי מקורות מים ומצב הצמחייה הראויה למרעה. רבים משבטי הבדואים החיים בנגב היום רואים בעצמם צאצאי שבטים נודדים מחצי האי ערב. רבים מהם הגיעו לכאן בסוף המאה ה־18 ובמהלך המאה ה־19, ממדבריות ערב ועבר הירדן, או מסיני וממצרים. האימפריה העות'מאנית כבר שלטה באזור מאות שנים כשהגיעו לכאן ראשוני הבדואים, ולכן גם המבחן השלישי נשלל מהם: הם לא יכולים לטעון שהם ישבו בארץ לפני כל שלטון זר או שהייתה להם ריבונות טרום־קולוניאלית. הסיפור הרומנטי על הבדואי שאוהלו נטוי בנגב זה עידן ועידנים הוא אגדה ותו לא.

המבחן הרביעי מדגיש את חשיבות החיבור בין האוכלוסייה הילידית לאדמתה. אך הרי חיי הבדואים מבוססים על נדודים, ובהגדרה הם אינם מעריכים את ההיקשרות למקום מסוים. אומנם אדמות מרעה חשובות למחיית השבט, ולעניין הבעלות עליהן והשליטה בהן יש מקום של כבוד בחברה הבדואית, אך אין שום ראיה למסורות בדואיות המתייחסות במיוחד לאדמת הנגב; מרביתם כאמור רואים בחצי האי ערב את מולדתם המקורית.

מסקנת הדברים היא שאף לא אחד מארבעת מבחני הילידוּת האובייקטיביים חל על הבדואים החיים בנגב. אבל אולי נכון לגביהם המבחן החמישי, המתייחס להכרה העצמית? אולי תפיסתם העצמית של הבדואים היא של ילידים, וכך מתייחסות אליהם גם קבוצות אחרות במרחב? גם התשובה לשאלה הזו היא חד־משמעית: לא. טענת הילידוּת של הבדואים נטענה לראשונה רק באמצע העשור הראשון של המאה ה־21. שום חוקר של האוכלוסייה הזו לא הזכיר מעולם את רכיב הילידות בזהות הבדואית, ואין כל תיעוד לכך שהם ראו בעצמם ילידים לפני שהיו לכך משמעויות פוליטיות וכלכליות מרחיקות לכת. שבטי בדואים בארצות אחרות במזרח התיכון מעולם לא טענו לילידוּת, ולכן קשה לזהות במקרה הבדואי המסוים של דרום מדינת ישראל משום זיהוי עצמי והכרה בידי אחרים כילידים.

מסקנת המחקר היא שלילה מוחלטת של טענות הילידוּת של הבדואים בנגב.

לכן, על אף העדנה שטענת הילידוּת זכתה לה בציבור, בתי המשפט בישראל נוטים לדחות אותה. למשל, במשפט שהתנהל בעניין הכפר הבלתי חוקי אל־עראקיב, שהפך לסמל המאבק הבדואי על הקרקעות (נכיר אותו לעומק בפרק החמישי), העלו העותרים טענה עקרונית שלפיה יש להכיר בבעלותם על הקרקע גם אם אין לכך הוכחות משפטיות, מכוח "הזכויות הילידיות" שיש להם בשטח. השופטים דחו את הטענה הזאת מכול וכול, ואף נעזרו בהסברים היסטוריים כדי להוכיח מדוע היא מגוחכת. עד מומחה הובא מטעם התובעים: פעיל השמאל פרופ' אורן יפתחאל מאוניברסיטת בן־גוריון, שכתב בשנת 2008 ש"הבדואים הם עם ילידי קולוניאלי המתגורר במדינה מתנחלת".2 למגינת ליבם של הבדואים, שתלו תקוות בחוקר המפורסם, ננזף יפתחאל בידי השופטת בתיק, ונאמר לו שמוטב שיבחן את האסמכתאות שהוא מפנה אליהן קודם שיציג אותן בפני בית המשפט. גם שופטי בית המשפט העליון שדנו בערעור פירקו את טענותיו בזו אחר זו.

רגע של היסטוריה

אם הבדואים אינם עם ילידי, כיצד הגיעו לנגב והתיישבו בו?

ככלל, הבדואים גיבשו את אחיזתם ברחבי המזרח התיכון, ואף בדרום ארץ ישראל, במאבקים חמושים, בשוד אלים ובפשיטות על יישובי קבע ערביים מבוססים. שבטי הנוודים היו תלויים אומנם באוכלוסיות הקבע כדי לשרוד, אך הם נטו לזלזל בהן ולתקוף אותן. חוקרים רבים תיעדו את השתלטות הבדואים על הנגב תוך ביזה וגירוש של הכפרים הערביים בו. החוקר והארכיאולוג הבריטי קלוד קוֹנְדֶר, שניהל משלחת של הקרן לחקר ארץ ישראל בסוף המאה ה־19, תיאר מצב של מלחמה בלתי פוסקת בין שבטי הבדואים ובין הכפריים.3 במחצית הראשונה של המאה ה־20 התפתחה החברה הבדואית בהדרגה, ואורח החיים בה השתנה מנדודים ומגורי ארעי להשתקעות בקרקע והיאחזות בה. המרעה המסורתי נזנח כמעט לחלוטין, ולצד המרעה ומגורי הארעי הם החלו להשתמש בקרקע למגורי קבע משפחתיים, שהלכו והתרבו במשך השנים.4

האימפריה העות'מאנית, ששלטה בשנים הללו במרחב, לא הכירה בבדואים כבעלי השטח שתפסו. דיני הקרקעות העות'מאניים, שהחוק הישראלי הנוהג כיום נבנה על שרידיהם, קובעים כי כדי לתת תוקף לעסקת מקרקעין יש לרשום אותה במשרדי לשכת רישום המקרקעין, שנודעו מאז ועד ימינו אנו בשם הטורקי "טאבו". אלא שהבדואים נמנעו מלפנות למשרדים הללו, והסתפקו בהסדרת הבנות פנימיות בין השבטים. הסיבה לכך הייתה פשוטה: רישום המקרקעין גרר תשלום אגרה בהתאם לגודל השטח, ואיש מהנוודים שהפכו לתושבי קבע לא יבחר לשלם מיסים מרצונו הטוב.

בעקבות מלחמה בין־שבטית, השלטון הטורקי סימן בכל זאת בשנת 1886 את הגבולות הבין־שבטיים של מתחמי המרעה, כדי למנוע סכסוכי דמים בין השבטים על שטחיהם. המפה שלפניכם היא היחידה שיצרה זיקה כלשהי בין הבדואים לאזור זה או אחר. כיום הבדואים מציגים אותה כהוכחה לכך שהשלטון הכיר בבעלותם על הקרקע. אך כידוע, העובדה שהשלטון העניק רשות לשבטים מסוימים לרעות צאן ברחבי אדמות מסוימים באימפריה העות'מאנית לא הקנתה בשום מצב בעלות על השטחים האלו.5 גם כשהתחלף השלטון העות'מאני במנדט הבריטי התבקשו הבדואים לעגן בכתב את השליטה והבעלות על המקרקעין — ושוב הם נמנעו מעיגון הבעלות.6 לפי חלק מהחוקרים, אפשר לציין את סוף תקופת הנוודות הבדואית בנגב בשני אירועים שהבדואים עצמם היו פסיביים בהם: חלוקת הטריטוריות השבטיות למרעה בידי העות'מאנים, והקמת העיר באר־שבע בתחילת המאה ה־20.7

לפני הקמת המדינה חיו כ־65 אלף בדואים בכל רחבי הנגב. במלחמת העצמאות נלחמו חלקם לצד מדינת ישראל הצעירה, חלקם חברו לכוחות האויב, וחלקם לא הצטרפו כלל למלחמה. עם הכיבוש הישראלי של הנגב מידי המצרים, החלקים באוכלוסייה הבדואית שלא עמדו לצד ישראל עזבו את אזור הנגב או גורשו ממנו בידי צה"ל, ועברו לסיני או ליהודה ושומרון, שהיו כבושים אז בידי ממלכת ירדן.


בשנת 1951, הנתונים הרשמיים בישראל הצביעו על 12,740 בדואים שחיו בנגב ב־17 שבטים. אבל עד מהרה החלו השבטים שנמלטו מישראל הצעירה לחזור אליה. זה היה צעד חריג מאוד: המדיניות הישראלית הכללית שללה שיבת פליטים ערבים למדינת ישראל, אך הייתה סלחנית יותר כלפי הבדואים.8

הבדואים שחזרו קובצו בשטח שנקרא "אזור הסייג", וחיו תחת המשטר הצבאי. הוא בוטל רק ב־1966, יחד עם ביטול המשטר הצבאי בכל האוכלוסייה הערבית. 9 שטח אזור הסייג הקיף כ־1.1 מיליון דונם. הוא יצא מכביש חברון–באר־שבע מזרחה, לאורך הקו הירוק, עד תל ערד; שם הוא פנה דרומה עד ממשית, ועלה לבאר־שבע דרך תל ירוחם. לשון נוספת השתרעה משובל לדרום־מזרח, וחברה לאזור העיקרי ליד כביש חברון–באר־שבע.10


בשנת 1954 קיבלו הבדואים אזרחות ישראלית, ובשנת 1966 בוטל כאמור המשטר הצבאי. רק בשנות השבעים של המאה ה־20 הגישו הבדואים כ־3,000 תביעות בעלות על מאות אלפי דונמים בנגב, ודרשו שמדינת ישראל תכיר בבעלותם הפרטית עליהם ותעניק להם את הזכות לסחור בהם. אך די בתיאורים ההיסטוריים שפורטו עד כה כדי להגיע למסקנה שהבדואים אינם ילידי הנגב — לא היסטורית, לא תרבותית ולא מסורתית. הם מתגוררים כאן כאוכלוסיית נוודים שהתיישבו קבע, בנו בתים וכפרים — ברוב המקרים על שטחי מדינה או על אדמות פרטיות של אחרים — והשתלטו על מרחב עצום. כעת הם תובעים עליו בעלות כאילו היה ברשותם מששת ימי בראשית.11

*המשך הפרק בספר המלא*