מארז כוכבי ההוקי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מארז כוכבי ההוקי
הוספה למועדפים

מארז כוכבי ההוקי

3.7 כוכבים (141 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: מיטל ירקוני, אוולין שור
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי

תקציר

*4 ספרים במארז*

*כוכבי ההוקי 1 - מעריצה שרופה*

"אני לא אמורה להשתעשע עם הרעיון של לזרום איתו. חוויות העבר שלי עם שחקני הוקי לימדו אותי את זה באופן ברור למדי. ההבדל הוא שמדובר פה בסטוץ. הוא לא מציע לי לצאת ואני לא מצפה לדייט. השיר 'בואו נתמזמז' מתנגן בראשי. אני רוצה שזה יהיה ההמנון שלי." 
 
ויולט הול מודעת היטב למוניטין המפוקפק שזוכים לו רבים מכוכבי ליגת ההוקי הלאומית. אחרי הכול, אחיה חורג שחקן מפורסם בעצמו. אין לה כל עניין להכיר מקרוב את קפטן הקבוצה האגדי, אלכס ווטרס, או אפילו להביט בפניו היפות והחבוטות או בשרירי הבטן המושלמים שלו. 
אלכס, בלי שהתכוון לכך, משנה את כל מה שוויולט אי פעם חשבה על האינטלקט הנָחוּת של שחקני ההוקי. ויולט מגלה שיש באלכס הרבה יותר מאשר גוף יפה ופנים יפות לא פחות. 
ברגע של חוסר תשומת לב, ויולט מרשה לעצמה לבלות עם אלכס לילה אחד קסום ובלתי נשכח, אבל אז אלכס מתחיל להתקשר ולשלוח הודעות ומתנות מוגזמות ומוזרות וויולט לא יכולה שלא לחבב אותו. הבעיה היא התדמית של אלכס בתקשורת. אלכס הוא שחקן טוטאלי, וויולט לא רוצה להיות חלק מהמשחק.
 
"מעריצה שרופה" מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא קומדיה רומנטית עכשווית על ניגודים שמשלימים זה את זה, ועל אהבה לוהטת שבוערת בזירת ההוקי הקפואה. 
זהו הספר הראשון בסדרת "כוכבי ההוקי" ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.
*כוכבי ההוקי 2 - מעריצה מאוהבת*
אני מרפרף על קו הלסת שלה באצבע ותופס את עצמי בידיים. "את לא צריכה להסביר. זו אשמתי."
"זו הייתה אי הבנה."
"מפני שאני אידיוט."
"לא, אתה לא."
"לפעמים כן." אני מנשק את סנטרה ואת קצה אפה, שפתיי קרובות אל שפתיה. 
 
לאחר חמש שנים בליגת ההוקי הלאומית, למילר 'באק' באטרסון יש רשימה ארוכה של ניצחונות על הקרח ורשימה ארוכה אף יותר של מעריצות שעברו במיטה שלו. מילר מחליט שהוא מוכן למערכת יחסים רצינית עם בחורה, שאותה יוכל לקחת לדייטים שאינם כוללים בהכרח בילוי לוהט בחדר המיטות. אך אשת חלומותיו, קרן האור בחייו, הבחורה שלה המתין כל חייו, היא לא אחרת מאחותו הצעירה של אלכס ווטרס, חברו לקבוצה.
 
מילר יודע שגם הוא מוצא חן בעיני סאני ווטרס, אבל תלוי ועומד ביניהם מכשול עצום – המוניטין המפוקפק שלו בכל הנוגע לחיי ההוללות שנהג לחיות עד כה. סאני לא רוצה להיות עוד אחת ממעריצותיו המאוהבות, והשאלה היא אם מילר יצליח לשנות את דרכיו כדי לזכות באהבת חייו.
 
"מעריצה מאוהבת" מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא קומדיה רומנטית עכשווית על אהבה שבכוחה להכניע גם את הגבר הפראי ביותר, ועל אהבה לוהטת שבוערת בזירת ההוקי הקפואה. 
זהו הספר השני בסדרת "כוכבי ההוקי" ויכול להיקרא כספר יחיד. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בעולם וזכתה להצלחה רבה.
*כוכבי ההוקי 3 - מעריצה חוזרת*

"מה אתה עושה?" אני צווחת כשהדלת נסגרת מאחוריו וכולאת אותנו בחשיכה, "אני לא רואה כלום!" 
הוא צוחק. האור נדלק ואני ממצמצת. "לא שמעת אותי קורא לך?"
אני מניחה את ידיי על מותניי. "לא ראית אותי בורחת ממך?"

לילי לה־בלנק לא מיומנת כל־כך באומנות הסקס המזדמן, אך אחרי זוגיות של שבע שנים היא בהחלט מוכנה לתת לזה הזדמנות, ועם מי טוב יותר לנסות את זה מאשר עם החבר הכי טוב של הגבר שיוצא עם החברה הכי טובה שלי? 
מה כבר יכול להשתבש?

רנדי בולסטיק הוא שחקן בנבחרת ההוקי הלאומית שעושה כבוד לשם משפחתו על הקרח וגם בחדר המיטות. חברו הטוב ביותר בחיים ובקבוצה ויתר לאחרונה על סטוצים עם מעריצות לטובת בת זוג אמיתית, ולגמרי במקרה יש לה חברה נועזת, חמה אש וזקוקה לריבאונד אחרי פרידה. רנדי מוכן ומזומן להיות קרש הקפיצה של לילי בחזרה לעולם הפנויים־פנויות.
אבל סקס מזדמן הוא כזה רק עד שהדברים המציקים האלה שנקראים רגשות מתערבבים בעניין. ברגע שזה קורה, אין מנוס מכך שמישהו ייפגע.

מעריצה חוזרת מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא קומדיה רומנטית עכשווית על זוג שמתרחק מכל דבר רציני עד שהוא נשאב אל האהבה בעל כורחו.
זהו הספר השלישי בסדרת כוכבי ההוקי ויכול להיקרא כספר יחיד. קדמו לו: מעריצה שרופה ומעריצה מאוהבת. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וזכתה להצלחה רבה.

*כוכבי ההוקי 4 - מעריצה לנצח*

היא מכוסה במגבת, אבל יש מחשוף נדיב. "למה את כועסת עליי?" אני אומר לציצים שלה. היא מקישה באצבעותיה מול פניי ואני מרים את מבטי. לחייה אדומות ועיניה רושפות, אך לא בתאווה, אף שהזקפה שלי מצביעה לעברה, ממתינה שתשתמש בה בתור ידית. "למה?" היא שואלת בספקנות.
"כן. מה עשיתי?" 
היא זורקת את זרועותיה באוויר. "מה עשית?"
"אני לא יודע מה עשיתי שהכעיס אותך, אבל אני מצטער על מה שזה לא היה."

להיות מאורסת לאלכס ווטרס, קפטן הקבוצה והשחקן המתוגמל ביותר בליגת ההוקי הלאומית, זה אדיר. איך לא? בנוסף להיותו שחקן הוקי מדהים, הוא גם רומנטיקן חסר תקנה בעל לב ענקי ומעולה במיטה. אלכס הוא כל החבילה אז הגיוני לחלוטין שוויולט הול כבר מתה לכבול אותו למזרן הנישואים. זה ממש רומנטי וויולט לגמרי נרגשת לקבוע תאריך. 
בסופו של דבר. 
בנקודה מסוימת בזמן. 
סביר להניח שזה יקרה לפני המילניום הבא. 
אולי זה יקרה כשוויולט תפסיק לחטוף פריחה בכל רגע שמישהו מעלה את נושא החתונה? אולי כשהאימהות שלה ושל אלכס יפסיקו לחפש יחד אחר אולמות אירועים בגודל אצטדיונים? 
רק הזמן יגיד.

מעריצה לנצח מאת סופרת רבי המכר הלנה האנטינג הוא קומדיה רומנטית כיפית וממכרת הממשיכה את עלילות אהבתם של ויולט ואלכס אשר נתקלים בקשיים בדרך לחופה. רצוי לקרוא אותו לאחר שקראתן את מעריצה שרופה.
זהו הספר הרביעי בסדרת כוכבי ההוקי. קדמו לו: מעריצה שרופה, מעריצה מאוהבת ומעריצה חוזרת. הסדרה כיכבה ברשימות רבי המכר בארץ ובעולם וזכתה להצלחה רבה.

פרק ראשון

1
 
מה גורם לאלימות להיות לוהטת כל־כך?
 
 
ויולט
 
השעה 06:51 בבוקר יום חמישי ואני במרחק שלושים שניות מאורגזמה מדהימה. נשים ברחבי העולם צריכות לנכס לעצמן כמה מהלכים מתוך ספרי ההדרכה של הגברים. נכון שאין לי זקפת בוקר כשאני מתעוררת, אבל זה לא אומר שאני לא צריכה לטפל בצרכיי האישיים לפני שאני נכנסת למקלחת. היום שלי תמיד טוב יותר כאשר אני מתחילה אותו באורגזמה משובחת.
 
אני ממש שם, בשערי הכניסה לגן עדן. כל עצב בגופי עולה באש, בצורה הנפלאה ביותר שיש. שריריי מתוחים ודרוכים, אצבעותיי נעות בקצב עצבני, הוויברטור - אלוהים יברך את הוויברטור הזה - נוגע בול בנקודה ואני מתכוננת לרגע המתוק של העילוי שיטשטש כל דבר אחר. זה בדיוק הרגע שבו קולה הצורם של אימי מנפץ את הקסם האורגזמי והורס את אוננות הבוקר שלי. היא שוב נכנסה לביתי על דעת עצמה, כדרכה.
 
זה העניין; אני לא גרה עם אימי. עזבתי את הבית לפני יותר מארבע שנים - עברתי לביתן הבריכה הארור. אומנם הביתן ממוקם באותו הנכס, אבל הוא אמור להיות החלל הפרטי שלי. מקום המפלט שלי מפני אימי, שיודעת להיות מגניבה ומהממת, אבל הרבה פעמים ההתנהגות שלה לחלוטין בלתי הולמת.
 
דלת חדר השינה שלי נפתחת בסערה. אני בקושי מספיקה לכבות את הוויברטור ולמשוך את השמיכה מעליי. כעס מתפשט בכל גופי, החל מהאיבר שבין הרגליים שלי. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר. זו המקבילה הנשית לביצים כחולות.
 
"אימא!" אני מתחפרת בשמיכה. "כמה פעמים נצטרך לנהל את השיחה הזאת?"
 
"את אמורה כבר להיות מחוץ למיטה בשלב הזה! יש לי משהו בשבילך!" היא מנופפת בידיה באוויר כאילו היא ליצן שמנפח בלונים בתוכנית בטלוויזיה. כל מה שקורה כאן הוא יותר מדי ומוקדם מדי. "רק עכשיו התעוררתי. אני זקוקה לחמש דקות לפני שנתחיל לדבר, בסדר?"
 
היא מפילה את זרועותיה לצידי גופה, כתפיה נשמטות וכך גם חיוכה, והייתי מרגישה רע על כך אם לא הייתה מתפרצת לביתי ולחדר השינה שלי ללא הזמנה. לכן אני נותרת רק עם תסכול.
 
"אה, בטח." תחושת המלנכוליה שלה חולפת במהרה. "אולי אכין קנקן קפה?"
 
אימא אוהבת להיות מועילה, ואף על פי שאני מעוצבנת על ההפרעה, איני רוצה לפגוע ברגשותיה. "זה יהיה נהדר." הייתי מנצלת כל תירוץ כדי להוציא אותה מחדרי כרגע, אבל קנקן קפה טרי וחם יתקבל בברכה.
 
היא יוצאת מהחדר וסוגרת מאחוריה את הדלת. אני נשארת לבדי. במשך כמה רגעים אני שוקלת להמשיך את מה שהתחלתי, אבל אין סיכוי שאצליח לגמור כאשר אימי מסתובבת במטבח. אני מניחה את הוויברטור על השידה וקמה לשירותים כדי לשטוף ידיים.
 
ציפיתי שבגיל עשרים ושתיים אהיה מסוגלת לשמור על מרחק כלשהו מאימא, אבל יש לה קושי רציני בתפיסת כל עניין המרחב האישי. בשנה הראשונה שלי בקולג' זרקתי לאוויר את הרעיון שאעבור לגור בדירה קרובה לקמפוס. אימי וסידני, אבי החורג, התחתנו לאחרונה. הם היו גרועים יותר מבני נוער. לרוע מזלי נכנסתי להם באמצע, ויותר מפעם אחת. הפעם השלישית הייתה הקש ששבר את גב הגמל. סידני היה אכול אשמה על הנזק הפסיכולוגי שכנראה נגרם לי והציע לשפץ עבורי את ביתן הבריכה. הסכמתי, מפני שידעתי שכך אחסוך אלפים על שכר דירה.
 
לפני כמה חודשים, כשמצאתי את המשרה שבה אני עובדת היום, התחלתי לחפש שוב דירה, גם בגלל תדירות ביקוריה הלא קרואים של אימי. בהיותה אימא שתמיד עוזרת, היא הצטרפה למסע החיפושים וסיפרה לי סיפורי זוועות על שותפים. מאחר שהמגורים היחידים שיכולתי להרשות לעצמי היו דירות עם שותפים, החלטתי להישאר בביתן הבריכה עוד קצת, ומאחר שאני כבר לא נושאת את נטל שכר הלימוד, בחינה מחודשת של האופציה הזאת נראית לי כמו תוכנית טובה עכשיו.
 
אני מנגבת את ידיי בחולצתי ונכנסת למטבח. אימי יושבת ליד השולחן ומדפדפת באחד מעיתוני הרכילות שהיא אוהבת לקרוא בזמן שהיא שותה קפה. "אני חושבת שהם גרמו לבאק להיראות הרבה יותר גרוע מכפי שהוא באמת נראה, לא?" היא מפנה את העיתון לכיווני כדי שאראה את תמונותיו המחרידות של אחי החורג.
 
אני לוקחת ספל, ממלאת אותו בגן עדן נוזלי ומתיישבת על כיסא מולה. "אני חושבת שבאק גורם לעצמו להיראות רע בלי עזרתה של התקשורת."
 
אחי החורג הוא פשוט זונה ממין זכר. אני מתפתה להדביק את התווית הזאת לכל שחקני ההוקי המקצועיים. זו הצהרה כוללנית, הכללה שגויה ומוגזמת. עם זאת, על בסיס החוויה האישית שלי, אני מאמינה שזה נכון ברוב המקרים. זה בוודאי נכון לגבי שחקן ההוקי שאיתו יצאתי בשנה שעברה. אני מתייחסת אליו כאל וולדמורט1, זה שאסור לבטא את שמו.
 
העמוד השלישי בעיתון הבידור והרכילות מהשבוע שעבר מאשר את ההשערה הזאת. ההוכחה מופיעה בצורת תמונה המתפרשת על שני עמודים ובה רואים את באק מכניס את ידו מתחת לחצאית של איזו אישה. בשירותים ציבוריים. נראה שהוא טורף את הפרצוף שלה בעודו מפשיט אותה בתא השירותים, בזמן שהדלת פתוחה. מלוכלך כל־כך.
 
התמונה עצמה לא מפתיעה. מאות תמונות מהסוג הזה מופיעות ברחבי הרשת. באק הראה את הכלי שלו למחצית מאוכלוסיית הנשים בארצות הברית וכנראה גם למספר לא מבוטל של נשים בקנדה.
 
הבעיה היא האישה שאיתה הוא מתמזמז. הוא לא מתמזמז עם איזו זנזונת מלהקת מעריצות ההוקי המושבעות, ממש לא. זו האחיינית של המאמן הקודם שלו. קוראים לה פראן. היא מתוקה, ועכשיו היא נראית כמו גרופית שחקני הוקי דפוקה, הודות לבאק.
 
ייאמר להגנתו שהוא טוען שלא ידע מי היא. הוא לא מבריק והוא גם היה שיכור לגמרי, אז ייתכן מאוד שזו הייתה טעות תמימה - דבר שאינו גורם לדרכיו הנלוזות להיות מתועבות פחות. התקרית הקטנה הזאת היא הסיבה להעברה המהירה שלו לקבוצת ה'הוקס'. משמעות הדבר היא שאראה אותו הרבה יותר בקרוב, לאחר שיחזור לשיקגו.
 
"טוב, אני חושבת שהם ניפחו את זה לגמרי. בכל אופן, סידני מתרגש מכך שהוא חוזר לעיר. אז תקשיבי..." היא דוחפת את העיתון לכיווני. כאשר אני בוחנת את הנייר מקרוב, אני קולטת שכרטיס טיסה מונח לפניי.
 
אני תופסת אותו ומזעיפה פנים. "מה זה? למה השם שלי מופיע על הכרטיס? מה יש באטלנטה?"
 
"הפתעה!" היא מנופפת בידיה בחגיגיות, "זה משחק החוץ הראשון של באק עם ה'הוקס'."
 
"אימא, אני לא יכולה - "
 
"אנחנו נוסעים כמשפחה כדי לתמוך בו. הוא עבר שבועיים די קשים."
 
"זו לא אשמתי שבאק לא מצליח להחזיק את הזין שלו במכנסיים ומחוץ לאחיינית של המאמן שלו."
 
"ויולט!" היא מרימה את גבותיה ומצמידה את שפתיה זו לזו, כאילו מצצה לימון. "אל תהיי גסה! זה לא קשור ל..." קולה מאבד כיוון וידיה מתחבאות מתחת לשולחן.
 
"זה כן קשור. לבאק לא אכפת אם אבוא למשחקים שלו או לא."
 
"הוא הצטער על כך שלא באת למשחקים האחרונים. אולי אם היית מגיעה למשחק הזה - " היא מצביעה על התמונה בעיתון, "הוא לא היה נכנס לצרות."
 
"את מנסה לעורר בי רגשות אשם כדי שאבוא למשחק?" אני בוהה בה מעל לספל הקפה.
 
"ממש לא. אני פשוט זורקת היפותזנות לאוויר."
 
אני משתעלת ונחנקת. "את מתכוונת להיפותזות?"
 
"זה מה שאמרתי."
 
חבל בכלל לנסות לתקן אותה. זה יהיה ניסיון עקר, בערך כמו להיאבק בה על העניין הזה. ברגע שאימי מקבלת החלטה, כל ניסיון להחדיר בה היגיון שווה ערך להטחת הראש בקיר עשוי טיטניום - זה כואב וחסר כל טעם. אני צריכה לשקול שוב את עניין הדירה.
 
אני עושה ניסיון אחרון להתחמק. "אני צריכה לעבוד בסוף השבוע."
 
"לא, את לא."
 
"איך את יודעת?"
 
היא מתעלמת מהשאלה. "יאספו אותנו מהבית בשעה שש."
 
"אני מסיימת רק בחמש. איך בכלל נספיק להגיע למשחק בזמן?"
 
"הטיסה רק בבוקר המחרת." היא מצביעה על התאריך המופיע על כרטיס הטיסה, שלא טרחתי לשים לב אליו.
 
"אה." ניסיון ההתחמקות כשל. נראה שאני הולכת למשחק הוקי נוסף. פאק.
 
"יהיה כיף! נעשה קניות בחנויות מפעל! אוי, אני צריכה לרוץ! לא רוצה לאחר לשיעור פילאטיס!" היא קופצת וממהרת לכיוון הדלת, כבר מוכנה לדבר הבא.
 
אחרי שאימי הולכת אני בודקת מה השעה. יש לי חצי שעה להתארגן. אני מרימה את העיתון וניגשת לשידה שליד מיטתי, לוקחת את הוויברטור ונכנסת לשירותים. אני מביטה בדוגמן חתיך בעיתון, שהצטלם כאשר בידו כוס חלב, וחושבת על כך שהוא כזה חתיך, עד שאפילו חלב נראה סקסי כשהוא לוגם ממנו.
 
זה נותן לי השראה. אני מסיימת את מה שהתחלתי לפני שאימא הפריעה לי. האורגזמה שפספסתי מקודם מפילה אותי לרצפה והעיתון נוחת על פניי. זה לא משנה. אני גומרת וזו הרגשה טובה.
 
סשן האוננות אורך זמן רב מכפי שציפיתי אז אני צריכה לנסוע מהר מהרגיל כדי להגיע לעבודה בזמן.
 
לא מזמן סיימתי את לימודיי במגמת החשבונאות באוניברסיטת אילינוי. את העבודה הזאת קיבלתי בזכות ההתמחות שלי שם. סידני סידר לי את העבודה. יש יתרונות לכך שאבי החורג עובד כציד כישרונות עבור ליגת ההוקי הלאומית. אני רואת חשבון זוטרה בחברת יחסי ציבור אשר מתמחה ב - הנה זה בא - ניהול פיננסי של ספורטאים, כולל השקעות בשוק ההון שעושים שחקני הוקי מקצועיים. אני מוקפת בהוקי כל הזמן.
 
שרלין, חברתי הטובה ביותר וגם חברתי לעבודה, יושבת על קצה שולחן העבודה שלי ולוגמת מספל הקפה שלה בזמן שאני מסדרת תיקיות בקדחתניות.
 
"אני לא יכולה לצאת הערב. יש לי יותר מדי עבודה לעשות בחשבון של קונץ," אני אומרת.
 
"את מבריזה לי כדי לעבוד מאוחר בערב שישי?"
 
"אימא שלי מכריחה אותי לנסוע מחר לאטלנטה, למשחק של באק. מתברר שאנחנו צריכים לחבור יחד כמשפחה כדי לתמוך בחוסר היכולת שלו להחזיק את הזין שלו במכנסיים."
 
הבעת פניה של שרלין משדרת אמפתיה. "הוא ממש פישל הפעם, לא?"
 
"אל תגרמי לי להתחיל. הוא כזה אידיוט. בכל מקרה, אנחנו נטוס מוקדם בבוקר, אז אני צריכה להיות מוכנה לקראת יום שני לפני שאטוס לסוף השבוע."
 
"את לא יכולה לעבוד על זה בזמן שאת שם?"
 
"אימא שלי רוצה שנלך לעשות קניות, אז אני לא בטוחה כמה זמן חופשי יהיה לי. חוץ מזה, אני צריכה לסיים לקרוא כמה מאות עמודים למועדון הקריאה ביום שלישי."
 
שרלין מגלגלת את עיניה. "לידיה הזאת. אני אומרת שנצביע נגדה ונעיף אותה מהמועדון."
 
"את לא יכולה להצביע נגד אנשים במועדון קריאה."
 
"מי אמר? דווקא הייתי מרוצה מאוד מהמועדון כשקראנו זבל חסר חשיבות. אני אקרא את התקציר."
 
זה רעיון לא רע. אף על פי שאני בחורה תחרותית למדי, ולכן לא הייתי רוצה להיכנס לדיון עם הבנה קלושה לגבי הספר המחורבן שלידיה מאלצת אותנו לקרוא. אני אקרא את כולו, נורא ככל שיהיה, ואמצא הסבר אינטליגנטי לכך שהוא פשוט גרוע.
 
"אקח איתי את הספר למשחק, אולי אצליח לקרוא כמה שורות במהלכו."
 
"אויש, בחייך, וי. ה'הוקס' בעונה מדהימה. בטח יהיה משחק אדיר."
 
"כן." אני בטוחה שהיא צודקת, אבל עם זאת, אני לא חולקת עם שרלין את אותו רגש חמים כלפי המשחק או השחקנים. היא אוהדת שרופה של ה'הוקס' כל חייה, צופה בכל משחק ואפילו משתתפת במשחקים האלה באינטרנט, שבהם את יוצרת קבוצה משלך.
 
"חוץ מזה," שרלין מנופפת בידה במחווה אגבית, "זה לא העניין. העניין הוא שאת תתרועעי עם השחקנים אחרי המשחק, נכון? ומשמעות הדבר היא שתפגשי את דארן וסטינגהאוס."
 
"מי?"
 
שרלין משרבבת את שפתיה ומעיפה בי מבט מתנשא. "הוא משחק עם ה'הוקס'." היא מתחילה למנות את הסטטיסטיקות שלו; זה נשמע לי בערך כמו בלה־בלה־בלה. אני מתנתקת עד שהיא שואלת, "תוכלי לצלם אותו בשבילי אם תהיה לך הזדמנות להתרועע איתו?"
 
"קודם כול, שחקני הוקי לא 'מתרועעים'. הם 'מבלים'. שנית, אני מתכננת לוותר על החרא הזה של המסיבה. אני צריכה להשלים פערים בעבודה." אני טופחת על התיקיות המונחות על שולחני.
 
"איזה בולשיט!" היא מסתכלת סביבה כדי לוודא שאף אחד לא שם לב אלינו. ג'ימי, ששולחן העבודה שלו ממוקם מול שלי, מרים גבה ומצביע על הטלפון הצמוד לאוזנו, אז שרלין מנמיכה את קולה. "נו באמת, ויולט, את מוכרחה ללכת. בשבילי. בבקשה? לפחות עד שתצליחי לצלם לי תמונה ודי. אחרי זה את יכולה לחזור למלון ולהשתעמם לבד."
 
"הייתי שולחת אותך במקומי לו יכולתי." אין לי בעיה לצפות בהוקי, אף על פי שלרוב החוקים לא לגמרי ברורים לי. חלק מהבחורים שווים, אבל שם מסתיימת המשיכה. באק הוא דוגמה מושלמת לכך, בדומה לשחקן ההוקי האחד והיחיד שאיתו יצאתי. הוא אפילו לא היה בליגה הלאומית, סתם איזה אידיוט חובבן שיצאתי איתו בשנה שעברה, ושחיפש זוג רגליים חטובות. לרוע המזל הרגליים האלה היו שלי. לא רק שהוא היה גרוע במיטה - הבחורים האלה בנויים כמו שצריך, אבל זה לא אומר שיש להם את הציוד הנלווה הראוי - הוא גם השפיל אותי באופן שלא סביר שאשכח בעתיד הקרוב.
 
"בחייך, וי. את יכולה ליהנות מהממתקים הגבריים, אם לא משום דבר אחר."
 
"כן, כי בחורים מופקרים זה כזה מדליק."
 
"דארן לא מופקר."
 
אני מנסה להרגיע אותה במקום להתווכח. "נראה לגבי התמונה. אני לא מבטיחה." לרוב המסיבות האלה הן מזנון פתוח עצום בגודלו המיועד לשחקנים, ומשתתפות במסיבה מעריצות שרופות וגרופיות ששואפות להיות הקינוח.
 
היא צווחת ומוחאת כף. "את הכי טובה בעולם!"
 
אני מרימה את ידיי. "לא מבטיחה, אבל אנסה."
 
שרלין משכנעת אותי לצאת איתה להפסקת צהריים ואנחנו מפטמות את עצמנו במסעדה התאילנדית הסמוכה, שבה אפשר לאכול 'כפי יכולתך'. למרבה המזל, כמויות האוכל שאני דוחפת לא מאיטות את קצב עבודתי אחר הצהריים.
 
בתשע בערב אני כבר לא מצליחה להתמקד במסך המחשב. הבטן שלי משמיעה קולות חזקים כל־כך, עד שאני מוודאת כל כמה דקות שלא נכנס דוב למשרד.
 
הרעל שאני בוחרת הוא מזון מהיר שאני קונה דרך חלון השירות מתוך המכונית. אני דוחפת שלושה המבורגרים קטנים ומנת צ'יפס גדולה במורד גרוני בזמן שאני נוסעת הביתה. אני מוותרת על המילקשייק בחוסר רצון מפני שבעיות עיכול וטיסה לא עובדים טוב יחד.
 
אימי השאירה פתק על דלתי, אשר מזכיר לי שאנחנו נצא לשדה התעופה בשעה סקס בבוקר - מילים שלה, לא שלי. הדבר ההגיוני לעשות יהיה לארוז את הדברים שלי וללכת לישון כדי לא להיות מותשת בבוקר. במקום זאת, אני מחליפה לחולצת טי ולזוג תחתוני בוקסר של 'מארוול' - הם מתאימים לי בול - ומזפזפת בין הערוצים. אני ככל הנראה נרדמת, מפני שפתאום בוקר ואימא עומדת מעליי.
 
"ויולט! למה את עדיין ישנה? היינו צריכות לצאת לפני עשר דקות! נפספס את הטיסה." קול הבוקר הצורם שלה מספק לי השכמה קשוחה למדי. אני מנסה להתחבא מתחת לכרית, אבל היא חוטפת אותה ממני. "קומי, קומי, קומי!" היא תופסת בזרועי ומושכת אותי עד שאני עומדת על רגליי.
 
מאחר ולא התכוננתי כלל, אני אורזת במהרה, זורקת בגדים לתוך התיק באופן אקראי לחלוטין בעודי לובשת את מכנסי הג'ינס שלי. אני תופסת את החזייה הראשונה שאני מוצאת; חזייה בצבע פוקסיה עז ובעלת דוגמה מנומרת וגימור תחרה שחורה. אין לי זמן למצוא משהו אחר - לא כאשר אימי נוקשת בציפורניה על המשקוף. למרבה המזל, אני זוכרת לארוז את הספר 'טום ג'ונס' כדי שאוכל לסיים לקרוא אותו עד למפגש מועדון הקריאה, ביום שלישי.
 
אימי גוררת אותי למכונית בעודי מנסה לסגור את התיק, חוששת שנפספס את הטיסה. התגובה שלה מוגזמת לגמרי. סידני ואנחנו רצים ברחבי שדה התעופה ומספיקים להגיע לשער בדיוק בזמן העלייה למטוס.
 
סידני, מפני שהוא כזה אדיר, הזמין עבורנו כרטיסים במחלקה הראשונה. המושבים מרווחים ונוחים. זה מאפשר לי לנוח קצת עד שמגיעה דיילת ומציעה משקאות. אני מבקשת מימוזה - זה בעיקר מיץ תפוזים - ומעלעלת בעיתון שסידני הביא, 'חדשות ההוקי'. אותן חדשות שחוזרות על עצמן. סטטיסטיקות ועוד סטטיסטיקות וכמה תמונות של שחקני הוקי לוהטים ופרועים.
 
אני זונחת את העיתון ומוציאה את הספר מתיקי. אולי הוא ישעמם אותי עד שאירדם שוב. אני מעוצבנת מכך שעליי לסיים לקרוא אותו עד יום שלישי. אני אוהבת לקרוא; לעזאזל, אפילו נרשמתי לשיעורי ספרות בקולג' בשביל הכיף. אולי הייתי נהנית מהספר הזה אם הוא לא היה מגיע אליי מייד לאחר הספרים הכיפיים ומלאי הסקס שקראתי בזמן האחרון.
 
אחרי שאני קוראת את אותה פסקה עשרים פעם, אני מרימה ידיים ומשחקת במשחקים מנווני מחשבה בסלולרי לאורך כל הטיסה. מכונית מחכה לנו בשדה התעופה - מפני שככה סידני אוהב את זה - ואנחנו מובלים למלון בן רגע. זה אותו המלון שבו הקבוצה שוהה, אז יהיה קל להימלט אחרי החגיגות אם ה'הוקס' ינצחו.
 
כאשר אנחנו מגיעים למלון, אנחנו נתקלים בבעיה מול השוער. הם שריינו לנו סוויטה. זה לא היה חלק מהעסקה. ציפיתי שיהיה לי חדר משלי. אני נושכת את שפתי ומעמידה פנים שזה בסדר מבחינתי מפני שאני לא רוצה להיות כפוית טובה, אף על פי שלא ביקשתי להיות חלק מהמסע הספונטני הזה מלכתחילה.
 
מצד שני, הסוויטה ענקית. הסלון מרווח ויש לי חדר שינה משלי עם אמבטיה פרטית ובנוסף לכך יש גם ג'קוזי. אני נועלת את עצמי בחדר האמבטיה, שוהה שעתיים במים החמימים ומנסה להתקדם בקריאה. הכריכה בטעות נרטבת ואני מניחה את הספר על הרדיאטור כדי שיתייבש.
 
פעולת ההתלבשות היא הרפתקה שלמה. ארזתי בצורה מחורבנת. למזלי, דחפתי לתיק זוג מכנסי ג'ינס שחורים. לצערי, החזייה היחידה שהבאתי איתי היא אותה חזייה בצבע פוקסיה, אשר התאימה לסווטשירט עם הקפוצ'ון שלבשתי במטוס. אבל אני לא רוצה למחזר את הקפוצ'ון, והאפשרויות היחידות שעומדות בפניי הן חולצה בגוון ורוד־בהיר או אחת כחולה עם כתמים באזור החזה. אין ברירה אלא ללכת על הוורודה.
 
אני לובשת אותה ובוחנת את השתקפותי במראה. כן, אין ספק שהדוגמה המנומרת של החזייה ניכרת לעין מתחת לבד החולצה הדקיק. אני מכסה אותה בסוודר קליל ומכתירה את התלבושת כהצלחה.
 
עדשות משקפיים מתכסות אדים באצטדיונים, אז אני מחליפה לעדשות מגע. אני גם נראית חנונית פחות בלי משקפיים, ובהתחשב בכך שעליי לפגוש קבוצת שחקנים חדשה הלילה, אלך על כל מה שיפחית מהחנוניות שלי.
 
נדרשים לי שלושה ניסיונות עד שאני מצליחה לגרום לעדשות המגע להישאר במקומן ולא נותר לאימי די זמן לתקוף אותי עם פלטת הצלליות שלה. היא מעריצה גדולה של גווני כחול. בסוף כל מתקפה כזאת אני נראית כמו דמות מסדרה קומית ששודרה בשנות השבעים.
 
אני מצוידת במעיל צמר ובתיק צד ובו צעיף, כפפות, כובע, עותק די רטוב של 'טום ג'ונס' והנייד שלי. אני מוכנה למשחק. ברגע האחרון אני בודקת אם חפיסת הסיגריות שלי בתיק. אני לא באמת מעשנת. הסיגריות הן המפלט שלי ברגעים שבהם אני מנסה לחלץ את עצמי מסיטואציות חברתיות שאינן נוחות עבורי. זה קורה הרבה. למדתי לשחרר את העשן באיטיות כדי שאנשים לא יבחינו בכך שאינני שואפת לריאות.
 
האצטדיון מלא לגמרי. למזלנו, יש לנו מושבים מעולים וסידני מכיר את כולם, כך אין כל בעיה להגיע לשורה הראשונה. אני מתיישבת ומתרשמת מהמרחב שיש לי באזור הרגליים ומהנוף אשר נשקף לפניי - ללא כל הפרעה - אל זירת הקרח. סידני מזמין סבב בירות כאשר ה'הוקס' עולים לזירה. בערך מחצית מהקהל מריעה להם, אף על פי שמדובר במשחק חוץ.
 
אני מוקסמת מהאופן שבו השחקנים מחליקים על המשטח החלקלק והמסוכן הזה, בקלילות רבה כל־כך. אני מבועתת מהחלקה על קרח, באותו אופן שבו אנשים רבים מפחדים מנחשים ומעכבישים. נעליים המיועדות להחלקה על הקרח מאותתות לי 'סכנה' באופן מובהק. נדרש לי נצח להצליח לעמוד בתנוחת כלב מביט למטה כשאני עושה יוגה, אני לא צריכה לחתוך את העורקים בניסיון להרחיב את רפרטואר ענפי הספורט שבהם אני עוסקת.
 
סידני עומד ומניף את אגרופיו באוויר ברגע שבאק נכנס בהחלקה לזירה. באק הוא ממותה. הוא עצום כמו יטי. יטי ענקי, סוטה, שעיר וזנותי. לפי שדרני הספורט, באק בעצם שחקן הוקי מצוין. אני מסכימה עם זה, בהתחשב בשכר החודשי שלו. אף אחד לא מקבל סכומים כאלה אם הוא גרוע.
 
קבוצה של בנות בחצאיות, שיכולות לשמש סרטים לשיער, יושבות מאחוריי ומצחקקות בגועליות על איזה בחור בשם אלכס ווטרס. השם מוכר באופן מעורפל. הן מזכירות את המושג 'שלושער', שלושה שערים שהבקיע שחקן אחד. הוא בוודאי שחקן אדיר, אם כך. השיחה שלהן מקבלת תפנית מעניינת כאשר אחת הבחורות מתחילה לדבר על גודל האיברים של שחקנים מהקבוצה. אני מניחה שהבחורות קיבלו את המידע שלהן מחוויות אישיות.
 
כאשר הדסקית מתחילה לנוע, השיח על איברי מין גבריים נקטע. ה'הוקס' מבקיעים שער בשלוש הדקות הראשונות למשחק. מעולם לא ראיתי מישהו זז מהר כל־כך כמו שחקן המרכז שלהם. הוא כמו הבזק של ברק אדום על הקרח. ה'הוקס' מובילים בקלילות את השליש הראשון של המשחק. שניות ספורות לפני שנשמע הזמזם אני רצה למעלה ומחפשת את תאי השירותים הקרובים ביותר, בתקווה להימנע מתורים מטורפים בזמן ההפסקה. השלפוחית שלי עומדת להתפוצץ הודות לבירה הענקית שזה עתה שתיתי.
 
לרוע המזל, תור ארוך של נשים בעלות אותה המצוקה כבר משתרך לפניי, אז אני חורקת שיניים ומתרגלת תרגילי רצפת אגן עד שיגיע תורי. הרפתקת השירותים הזאת אורכת זמן רב מכפי שציפיתי ומתברר כי השליש השני של המשחק כבר התחיל כאשר אני חוזרת לזירה.
 
אני מתקרבת למושב שלי וקולטת את הבלגן שקורה על הקרח, ממש מולי. אני מרגישה התעלות וזעזוע במידה שווה, כאשר שחקן אחד מטיח שחקן אחר על דפנות הזירה, העשויות פלסטיק אקרילי. הוא מטיח את הפרצוף שלו בקיר הפלסטיק השקוף, והקסדה מצילה את פניו.
 
עיניים אפורות מלאות חיים - צבע של אזוב וצ'ייסר בורבון - פוגשות את עיניי. מבט חטוף בן שנייה אחת והוא שוב נעלם. הוא והבחור מהקבוצה של אטלנטה נאבקים למשוך מעליהם את הכפפות בעודם אוחזים זה בחולצתו של זה. קסדות נחבטות בקרח.
 
ההתרגשות בקהל מידבקת. כולם צורחים ואני מתפתה להצטרף לחגיגה, אבל יש כאן אלימות ונראה לי לא נכון ליהנות ממנה, אז אני מהדקת את שפתיי זו לזו. הקונספט של מנטליות העדר נראה לי הרבה יותר הגיוני פתאום.
 
הבחור בעל העיניים היפות בעמדת יתרון כרגע. השם 'ווטרס' מתנוסס באותיות שחורות וגדולות לרוחב כתפיו. הוא מספר אחת עשרה. אז זה איש הקסם המדובר? פניו מוסתרות על ידי אגרוף מתנופף, אבל אני מעריכה את העקשנות שלו. הוא מחזיר לא פחות מכפי שהוא מקבל.
 
השופטים מתערבים, מפרידים בין הניצים במאבק ומציתים את הקהל כאשר הם מכריזים על העונשים. ווטרס נראה עצבני. הוא זועם כמו מטורף שזה עתה השתחרר לחופשי. הוא מחליק על הקרח לעבר התיבה שאליה נשלחים לפסק זמן וזורק את הקסדה שלו על דפנותיה, מרים אותה ועושה זאת שוב. אחד השופטים מזהיר אותו, אז הוא מתיישב על הספסל בהבעה זועפת.
 
ווטרס בשום צורה אינו רגוע בזמן שהשופט מטיח בו אמירות כאלה ואחרות. הפנים שלו אדומות ושפתיו מצטמצמות לכדי קו דק. הוא מוכר לי באיזשהו אופן מרוחק כזה. הוא מיוזע וכועס ואף על פי כן הוא מושך. אני מבינה למה הנשים שמאחוריי לבושות כמו שצריך למשמרת שלהן בפינת הרחוב.
 
סידני הזמין עוד סבב בירות בנדיבותו, ואני לוגמת מהכוס שלי בעודי בוחנת את ווטרס. הוא בוהה בשניות החולפות בשעון ומקצרות את העונש בן חמש הדקות שקיבל. הוא סוקר את הזירה, מביט לכיווני, או לפחות כך נדמה לי. עדשות המגע שלי מייבשות את עיניי אז אני לא יכולה להיות בטוחה. הבחורות מאחוריי מניחות שהוא מביט בהן אז הן צווחות כמו ילדות בנות שתים עשרה. אני מגלגלת את עיניי. ווטרס מרים גבה. אוי לא, הוא בטח חושב שגלגול העיניים יועד אליו. מצד שני, הגלגול הזה ניקה קצת את שדה הראייה שלי. אפשר לומר.
 
אני מחטטת בתיקי בצורה מוגזמת בחיפוש אחר טיפות עיניים. כאשר לבסוף אני מוצאת את הבקבוק, המיקוד שלו כבר שב למשחק.
 
נראה שההתרגשות שככה בשלב זה אז אני שולפת את הספר מהתיק. אני מספיקה לקרוא שתי פסקאות כאשר נשמע שוב הזמזם ותולש אותי מהסיפור שגם ככה לא הכי מעניין אותי.
 
ווטרס יוצא בסערה מהתיבה, הקסדה על ראשו וידיו נתונות בכפפותיו. אני מוכרחה להודות שאני די מתרשמת מהמהלך הזה. לא הייתי מצליחה לעשות את זה כשאני לבושה בטרנינג, ובטח לא בשריון הזה שעוטף אותו. גוש שחור מטושטש נעצר כאשר מקל ההוקי של ווטרס פוגע בקרח. הוא מסתובב על צירו בתנועה חיננית ואגרסיבית גם יחד ונע לעבר השוער של אטלנטה, רוקד עם הדסקית בעודו מתקדם. הוא מושך לאחור את המקל וחובט בדסקית ברחבי הזירה כאילו הייתה מטאור עשוי גומי. הדסקית משתחלת במהירות בין רגליו של השוער ומקפצת בין דפנות הרשת.
 
כל זה קורה בחמש עשרה השניות הראשונות מאז שב ווטרס לזירה. מעריצות ההוקי שיושבות מאחוריי משתגעות לגמרי, צורחות בקולי קולות. הקהל נעמד על רגליו וצועק איתן. גם אני. זה הדבר ההגיוני לעשות, לא ליהנות ממכות ומהטחת פרצופים הדדית.
 
המשחק מתנהל בקצב מהיר והשחקנים מחליקים ללא הרף על הקרח. אני מרגישה כמו חתולה במרדף אחר קרן לייזר. לפתע זרוע מוטחת באגרסיביות על דופן הפלסטיק הסמוכה אליי. אני קופצת בבהלה ושופכת בירה על המעיל שלי.
 
בתחילה אני מתרגשת באופן לא סביר מהמחשבה על סבב נוסף של מכות. אבל במקום זאת, שוב פוגשות אותי זוג העיניים האפורות המדהימות. אני נשבעת שווטרס מגחך כאשר אני מנגבת את הבירה מהחזה שלי. אני מזעיפה את פניי ולוחצת את שדיי מסיבה שאינה ברורה לי. אני בספק שהוא מבחין בכך. הוא עף כמו טיל, מחליק לעבר הדסקית.
 
הקבוצה של באק מכסחת לאטלנטה את הצורה, 1־6. אני מריעה בהתלהבות אמיתית. אני מייחסת את זה, באופן חלקי, לכמויות הבירה ששתיתי. ברגע שהשחקנים יורדים מהקרח אנחנו יוצאים מהזירה. קהלים מלחיצים אותי קצת, אז אני רוצה לחכות עד שרוב האנשים יצאו מהאצטדיון, אבל סידני רוצה כבר למצוא את באק.
 
"קדימה, וי." הוא מניח את ידו על כתפיי, מגן עליי מפני ההמון.
 
אימי משלבת את זרועה בזרועי ודוחפת אותי ביניהם. "נהנית?"
 
"היה בסדר," אני אומרת בעוד סידני מפלס את דרכנו.
 
"בסדר? זה הכול? הרעת ועודדת אותם כמו כולנו." סידני מוחץ קלות את כתפיי.
 
"אני חושבת שהיא נהנתה מהמכות!" אימי צועקת מבעד לרעש.
 
"זה לא היה רק בגלל המכות," אני משיבה.
 
סידני צוחק. "אנחנו סוף כל סוף מצליחים להפוך אותך לאוהדת הוקי."
 
כמאמן וכצייד כישרונות של אחת הקבוצות הטובות בליגות המקצועיות, סידני מוערך מאוד בקהילת ההוקי. מעמד זה מעניק לו לא מעט פריבילגיות וכמה הטבות כיפיות, כמו מושבים בשורה הראשונה במשחקים.
 
המסדרון המוביל לחדר ההלבשה מדיף ריח כבד של זיעה וציוד ישן. אני מתארת לעצמי שהניחוח בחדר ההלבשה אפילו גרוע יותר, עם כל הגברים המיוזעים והעירומים האלה, המצליפים זה בזה במגבות רטובות.
 
באק יוצא מחדר ההלבשה, מגבת תלויה על כתפיו. הוא לבוש במכנסי ההוקי שלו, תודה לאל. כמות השיער שעל החזה שלו נראית כמו פרווה. הוא נראה כמו יטי2 מדובלל.
 
אני נשארת בשולי הקהל כדי שלא יצלמו אותי בטעות. הצלמים תופסים את באק בחזה חשוף שנראה כאילו הוא לבש חולצה עשויה שיער וסידני, העומד לצידו, נראה גאה וגברי. הם שואלים את באק כמה שאלות נוקבות. תשובותיו לקוניות, נשמעות כמו משהו שהסוכן שלו אמר לו להגיד. הסוכן הזה מרוויח כסף לא רע ובטח עובד קשה מאוד בשביל הכסף שלו, בהתחשב בכל השטויות שבאק נכנס אליהן.
 
כאשר באק חוזר לחדר ההלבשה כדי להתקלח, אנחנו יוצאים. התנועה מהאצטדיון לכיוון המלון לא זזה, פקקים זוועתיים. סידני מזמין סבב בירות ברגע שאנחנו מגיעים לבר. אני לוקחת בשמחה את המשקה לאחר שהבאז העדין שנהניתי ממנו במהלך המשחק נמוג במהלך הנסיעה הארוכה.
 
רגע לאחר הגעתם של שחקני הקבוצה מופיעות גם מעריצות ההוקי. אני מוקפת בבחורות לבושות בחסכנות רבה ובקולותיהן הצווחניים. בזמן שבאק משמח את סידני בעזרת תיאור מדוקדק של פרטי המשחק - כאילו סידני לא היה שם - אני מחפשת את שלט היציאה האדום. אני מפשפשת בתיקי, מוצאת את חפיסת הסיגריות שלי ומתקדמת לעבר מגדלור החופש הזמני, נרגשת מהיכולת לברוח מאי הנוחות החברתית. באק מבחין בניסיון שלי לברוח ואוחז בזרועי. "לאן את הולכת?" הוא צועק.
 
אני מרימה את הסיגריות; אחרת איאלץ לצעוק כדי להישמע.
 
הוא מעקם את אפו בגועל. "כדאי לך להפסיק לעשן. זה ממש רע לבריאות."
 
אני מעוצבנת מתשומת הלב שהוא מושך אלינו ולהרגל המגונה המזויף שלי, אז אני יורה לעברו עלבון, "גם מחלות מין, ואתה לא שומע אותי מרצה לך על הזנותיות שלך."
 
הוא מתעלם מההערה ומושך אותי לעבר השולחן של קבוצתו. השולחן מכוסה צלחות גדושות באוכל שאותו הגברים טורפים במהירות חסרת תקדים. נשים לבושות למחצה מקפצות סביב הבחורים כמו זבובים ליד כוסות יין.
 
מאחר ואני כאן, אנסה למלא את בקשתה של שרלין. עליי רק להבין מי לעזאזל זה וסטינג־מה־שמו, לצלם אותו, לזייף כאב ראש ולעוף מכאן. אני מוצאת כיסא פנוי; הכיסאות משני צדדיי פנויים, מלבד מעיל שנזרק בחוסר תשומת לב על הכיסא לימיני.
 
איזו בחורה תופסת את באק לפני שאני מספיקה לשאול אותו על הבחור שעליו שרלין דלוקה. החיוך שלו אולי נראה ידידותי, אבל אני מכירה אותו מספיק זמן כדי לדעת שלא בזה מדובר. אני נהנית להתבונן בו כשהתסכול שלו מתעצם בזמן שהיא מצלמת סלפי אחר סלפי. כשהיא תופסת בחבילה שלו רחמיי נכמרים. "היי, אתה עם השרירים, מספיק עם הפורנו הרך. תפוס כיסא!"
 
ראשו וראשה של הבחורה מתרוממים לעברי, וגם ראשיהם של יתר חברי הקבוצה. יכול להיות שהרמתי את קולי מעט יותר מדי. באק מחייך לעצמו באופן שמבהיר לי שאני בוודאי אדומה כמו עגבנייה. ההקלה שלו והתדהמה של הבחורה משביעים את רצוני, אז המבוכה שווה את זה. הזנזונת ממלמלת משהו ובאק משגר אליה מבט עגמומי. "זו אחותי."
 
הבעתה משתנה מכעס לאי נוחות; היא מתנצלת, מסתובבת על עקביה הלא הגיוניים בגובהם ומתרחקת.
 
באק צונח על הכיסא לידי ומניח את זרועו על משענת הכיסא שעליו אני יושבת. "תודה על ההצלה. חשבתי שעוד רגע והיא תשלוף את הזין שלי החוצה."
 
אני מגחכת בבוז. "שיהיה. גם ככה בקושי אפשר לראות את המיקרו־זין שלך בעין בלתי מזוינת. חוץ מזה, הדבר האחרון שבא לי זה להקשיב לך מתבכיין על שחטפת הרפס."
 
תנועה בזווית שדה הראייה שלי תופסת את תשומת ליבי כאשר אחד השחקנים מקבוצתו של באק מתיישב לידי. אני מקווה שלא שמע אותי יורדת על המזדנבת המזדמנת של באק.
 
אני מעיפה בו מבט באותו הרגע שבו זוג שדיים מתקרב ומצליף בי - המלצרית מניחה כוס משקה לפניו. זה נראה כמו חלב. אני מתבוננת בו בזווית העין בעודה מתרחקת. הבחור היושב לימינו שואל אותו שאלה ומסיט את תשומת ליבו ממני.
 
אני מזהה אותו. זה הבחור שנמרח על קיר הפלסטיק בזירה, ווטרס. אלוהים, הוא לוהט. שערו הכהה קצר והלסת שלו מעוטרת בזיפים סקסיים כאלה. אפילו דרכם אפשר לראות שהוא בורך בקו לסת מחוספס וגברי.
 
עצבים רופפים, מבוכה והסקסיות של ווטרס גורמים לי להזיע. אני מושכת את הסוודר מעל לראשי ולא מביאה בחשבון את החשמל הסטטי, שגורם לכך שחולצת הטי שלי נצמדת לצמר של הסוודר. פניי מכוסות בבד ואני ממהרת למשוך את החולצה למקומה. הדממה האופפת את השולחן כבדה. ברגע שאני מצליחה להשתחרר מהסוודר, אני פוגשת כמה זוגות עיניים פעורות לרווחה הממוקדות בחזה שלי. אני מביטה למטה. החזייה שלי בולטת מאוד מתחת לבד הוורוד הבהיר, ובשלב זה כל מי שיושב מסביב לשולחן ראה את החזייה כבר ללא מחסום החולצה.
 
באק רוכן לעברי ולוחש, "תלבשי את הסוודר."
 
אני מעמידה פני מטומטמת. "למה?"
 
"כולם רואים." הוא מצביע על החזה שלי בלי להביט בי.
 
אני מנפנפת אותו. "זה לא כזה בולט." החזייה ממש בולטת.
 
הוא בוהה בי במבט נוקב. הוא מנסה לשדר איום, אבל הוא נראה יותר כאילו הוא סובל מעצירות. אני נשארת בחולצת הטי כדי להרגיז אותו. זה עובד. הפנים שלו מקבלות גוון אדום משונה. "אני צריך עוד בירה." הוא מטיח את הכוס בשולחן ובוחן אותי בעודו קם וניגש אל הבר, על אף הקנקן המלא עד חציו שניצב על השולחן.
 
אני מתכוונת ללבוש שוב את הסוודר כאשר ווטרס פונה אליי. "היי, אני אלכס." כולו חיוך יפה ושיניים לבנות. הן בטח מזויפות. אבל העיניים האלה, הן משהו מיוחד, אף על פי שמתחילים להיווצר סימנים ראשונים של פנס בעין. אני מנסה לא להביט בו ישירות, חוששת שפניו הנאות והמחוספסות ילכדו אותי.
 
"אני ויולט."
 
"לא ידעתי שלבאטרסון יש אחות." אפילו קולו מוכר לי, עם הגוון החלק והעמוק הזה. הוא לוגם מהמשקה שלו ושפם חלב לבן נוצר מעל שפתו העליונה. הוא מנגב אותו במהרה. ואז אני קולטת מאיפה הוא מוכר לי: מהפרסומת לחלב שראיתי בעיתון שאימא שלי הביאה אליי הביתה. אוי, אלוהים, אוננתי על התמונה שלו. הבהלה שלי מגיעה לפסגות חדשות וגורמת לי לומר משהו מטורף מהרגיל.
 
"אני אחותו החורגת. הוא אוהב לשמור על הקיום שלי בסוד כי הוא רוצה לשחזר איתי את הסיפור של אופליה." עיניי מתרחבות לנוכח הבדיחה הגרועה שהשמעתי. על אף שאם הבחור הזה דומה לבאק באיזושהי צורה, הוא לא יבין בכלל למה התכוונתי.
 
"באטרסון יהיה ממש גרוע בתפקיד הנזיר, את לא חושבת?"
 
בחיי. הוא דיבר על מחזה של שייקספיר בלי להתבלבל בכלל. אני המומה ויוצרת איתו קשר עין. או מנסה לעשות זאת, לפחות. עיניו כל הזמן מדלגות בין שדיי לפניי, אז יש כאן אתגר.
 
לרוב, בהייה כזאת ברורה מרתיעה אותי, אבל הבאתי את זה על עצמי עם החולצה הזאת ועם החזייה המטורללת.
 
אני מעמיקה את המבוכה של שנינו בכך שאני חופנת את שדיי ומוחצת אותם. "הם לא רעים, נכון? אלה שדיים אמיתיים."
 
עיניו מייד נורות לעבר עיניי. נתפסת!. "אני, אה... לא התכוונתי... לא..." זו אחת השיחות ההזויות והמבדרות ביותר שהיו לי עם גבר זה זמן רב. אני פולטת נחירה ומפנה את מבטי.
 
באק נשען על הבר, מדבר עם בחורה בחצאית קצרה כל־כך, עד כי ברור לגמרי שאינה לובשת תחתונים. אני ממרפקת את אלכס. שריר הזרוע שלו קשה כמו אבן. "תראה את החברה החדשה של באק."
 
התזמון לא יכול היה להיות מושלם יותר. החברה נטולת התחתונים רוכנת קדימה ומעניקה לנו זווית ראייה טובה יותר.
 
"מה זה? זה הבונה3 שלה? מה הולך פה?"
 
אני באמצע לגימה מהבירה ומוצאת את עצמי משפריצה אותה ומתחילה להשתעל. לאחר שאני מתאוששת אני שואלת, "בונה? אתה קנדי או משהו?"
 
העיניים מלאות החיים האלה מביטות בעיניי. הוא יפה כל־כך, לעזאזל. וקרוב. ממש קרוב. כמה סנטימטרים ממני, זרוע האבן שלו נוגעת בזרועי. אני אפילו מריחה את הבושם או את הדיאודורנט שלו או מה שזה לא יהיה - בכל מקרה, הוא מריח נפלא.
 
הוא שותק במשך פרק זמן שנראה ארוך. אולי זה מפני שאני בוהה. או שהשאלה פשוט תפסה אותו בהפתעה.
 
חוויותיי עם באק - ושחקן ההוקי ההוא שאיתו יצאתי בעבר - הובילו אותי להנחה כי שחקני הוקי פשוט לא אינטליגנטים ביותר. אני מודעת לכך שזו לא אמת אוניברסלית, אבל באק ללא ספק מאשר את הסטריאוטיפ הזה: הוא לא מדען טילים. הוא אפילו לא עוזר של מדען טילים. לעומת זאת, אני כמעט משוכנעת שאלכס התלוצץ איתי בנוגע למחזה של שייקספיר לפני כמה רגעים. ווטרס עשוי להיות יוצא מן הכלל באופן לא צפוי. אני סקרנית.
 
"כן, אני מקנדה."
 
"כולם בקנדה קוראים לאיבר הנשי 'בונה'? כמו שהבריטים קוראים לכוס 'חצאי ירח'?" אני לא מאמינה שאני שואלת אותו את השאלה הזאת. אני בקושי שיכורה; אחרת הייתי יכולה להאשים את האלכוהול.
 
הוא ממצמץ כמה פעמים. "אמרת 'כוס'?"
 
יכול להיות שפגיעת הראש שלו הייתה רצינית אף על פי שחבש קסדה בעת המשחק. חבורה קטנה נראית על הלסת המסותתת שלו. האף שלו עקום ויש לו בליטה מכובדת, בעקבות לא מעט שברים, אני מתארת לעצמי. אבל זה לא מכוער. זה די סקסי, בקטע כזה של 'אני מפרק אנשים'.
 
"כן, אמרתי 'כוס'." אני עושה מעצמי צחוק בלי לחשוב פעמיים. כדי להימנע מלומר שטויות נוספות, אני מכריזה שאני יוצאת לרגע החוצה, כדי שאוכל להעמיד פנים שאני מעשנת. אני לוקחת את התיק ואת הסוודר ומשאירה את הבירה על השולחן. עם כמויות השטויות שיוצאות לי מהפה, אין צורך שאמשיך לתדלק את עצמי.
 
באק תופס בזרועי כאשר אני חולפת על פניו. "היי, מה קורה איתך ועם ווטרס?"
 
אלכס מושך בכתפיו ולובש את מעילו. אולי הוא מתכונן ללכת. חבל, היה כיף לדבר איתו ונעים להסתכל עליו. אני נאנחת ברוגז. "אתה יודע שמקובל חברתית לנהל שיחה עם האדם היושב לידך בשולחן? או שפספסת את כללי הנימוס האלמנטריים האלה כשלימדו אותם בגן חובה?"
 
"איזה כללים?"
 
"לא משנה. מה אני אמורה לעשות? להתעלם ממנו? הייתי נחמדה." ואלכס משעשע.
 
"כן, טוב, אני עדיין לא מכיר את החבר'ה האלה ממש ויש לו מוניטין. תיזהרי ותשימי לב עם מי את מתיידדת."
 
"לא הבאתי לו ביד מתחת לשולחן. דיברנו. אני יוצאת לעשן."
 
אני משאירה אותו עם הבונה הקטנה ויוצאת החוצה. הטמפרטורה צנחה בחצי השעה האחרונה, אז אני לובשת את הסוודר. אני מוצאת את חפיסת הסיגריות ומניחה סיגריה בין שפתיי. אני מחפשת את המצית אך לא מוצאת אותו בשום מקום.
 
"צריכה אש?"
 
אני מוציאה את ראשי מתוך התיק ורואה את ווטרס מולי, מושיט לי קופסת גפרורים.
 
"אתה עוקב אחריי?"
 
הוא מושך בכתפיו ומשגר לעברי חיוך שיכול להשמיד את זוג התחתונים שאני לובשת. אם הייתי טיפשה ומאפשרת לעצמי להיות מושפעת בצורה כזאת. אבל אני לא. בדרך כלל.
 
"חשבתי שאולי תרצי בחברתי." הוא מוציא גפרור מהקופסה. אני מחזיקה את הסיגריה בין שפתיי. אלכס מדליק את הגפרור ומקמר את כף ידו כדי להגן על הלהבה. הוא מתבונן בי בעודי שואפת, האפר בוער בכתום ואני משתעלת.
 
"לעזאזל!" דמעות נקוות בזוויות עיניי. אני מקללת כמו מלח ומסתירה את עיניי בכף ידי.
 
"יש לך פה מלוכלך, הא?"
 
"רק כשאני מנסה לעשן עם גלגל העין שלי," אני משיבה בין שיעולים.
 
אלכס זורק את קופסת הגפרורים על השולחן וטופח על גבי עד שאני מפסיקה להשתעל החוצה את הריאות שלי. "באטרסון לא נראה שמח במיוחד."
 
מבעד לחלון אני רואה את באק ואת הבונה. היא הפסיקה עם ענייני הסלפי ונראה שלא מפריע לו שהיא תלויה על זרועו בזמן שהוא בוהה בנו. הוא מתנהג כמו אידיוט מוחלט הערב.
 
"באק יכול ללכת להזדיין מבחינתי." אני שואפת שאיפה נוספת מהסיגריה. גומות חן מופיעות בלחייו של אלכס בעודי נושפת ענן עשן ומחניקה שיעול נוסף.
 
"את בכלל מעשנת?"
 
אני שוקלת לשקר אך מחליטה שלא. "לא ממש. אני מעשנת כדרך לחמוק ממצבים חברתיים מביכים."
 
"אז יצאת לכאן כדי להתחמק ממני?"
 
"לא ממך באופן מיוחד."
 
לשונו מציצה החוצה ומחליקה על השפה התחתונה שלו. יש לו פה יפה, גם עם החתך שקיים בחיבור בין שפתיו. אני נזכרת באופן שבו כיסח את הבחור מאטלנטה וכל גופי מתחמם. המחשבות האלה יכניסו אותי לצרות. שחקני הוקי הם צרות. במיוחד החתיכים, כמוהו.
 
הוא מביט בי בציפייה. לעזאזל. בטח שאל שאלה. המוח שלי מתפזר כמו סנאי אחרי פחית רד בול. "סליחה, מה?" אני נוקשת קלות על הסיגריה ומאפרת אותה.
 
"קראת משהו בזמן המשחק - איזה ספר זה היה?" הוא נשמע סקרן באופן כן למדי ואפילו קצת פגוע.
 
"טום ג'ונס. אני צריכה לסיים לקרוא אותו לקראת מועדון הקריאה שלי ביום שלישי."
 
וואו. אני נשמעת כמו פסיכית. הוא בוודאי התבונן בי בזמן שהיה בפסק זמן.
 
"פילדינג4 במשחק הוקי? לא בדיוק אקוויוולנטי5 לבירה ולאלימות, לא?"
 
אני ממצמצת כאילו סנוורו אותי עם פנס. אלכס יודע מי כתב את 'טום ג'ונס' והשתמש במילה 'אקוויוולנטי' בקונטקסט הנכון. צדקתי; הוא באמת קלט את האזכור שלי של שייקספיר. במשפט אחד אלכס ווטרס השמיד את התפיסה השגויה שלי לגבי שחקני הוקי, ובזאת נעשה אפילו סקסי יותר מכפי שהיה לפני חמש שניות.
 
"קראת ספרים של פילדינג?" אני פוסעת צעד נוסף לכיוונו. קולי נמוך עכשיו. כאילו עברתי לעבוד בחברה שמספקת שירותי סקס טלפוני.
 
"אני... אני..."
 
זה מתוק. הוא עוטה על פניו הבעה המוכרת לי היטב: פאניקה מעורבת בפחד. יש על פניי הבעה זהה כשאני חושפת בלי לשים לב את החנוניות הקיצונית שלי. אני מעדיפה לבלות את מרבית לילותיי בקריאת ספר או במשחק סוליטר מאשר בבילוי בבר. זו הסיבה שאני צורכת בירה באופן מוגזם ומזייפת עישון. אלה האופנים שבהם אני מתמודדת.
 
"אני חושבת שקריאה זה סקסי," אני לוחשת.
 
"גם אני."
 
גומות החן מופיעות שוב. אני חווה רגע נדיר שבו אני עושה משהו שלחלוטין אינו הולך יד ביד עם האופי שלי. זה כל־כך לא מתאים להתנהגות היום־יומית שלי עד שבטח אשחזר את התקרית הזאת שוב ושוב בראשי בניסיון להבין מה גרם לי להפוך את עורי. לעת עתה, אני מאשימה את הבירות, את הג'ט־לג ואת העובדה שהוא יודע מי זה שייקספיר.
 
אני תופסת את ווטרס בחולצתו ומקרבת את פניו אל פניי. פיו רך וחמים. הזיפים שלו מדגדגים את עורי ואני אוהבת את זה. אני דוחפת את לשוני לתוך פיו. או־קיי, זה לא מדויק. אני מחליקה אותה על השפה התחתונה שלו, נוגעת בחתך שטרם החלים, והוא מפשק את שפתיו עבורי. חמימות רכה ורטובה פוגשת חמימות רכה ורטובה. יש לו טעם של שוקולד ונגיעה של ליקר קפה.
 
הוא מחליק את ידיו על צידי גופי ומושך אותי אליו. גופו רותח וקשיח ואני מרגישה... אלוהים, בליטה עצומה נצמדת לבטן שלי.
 
אחרי רגע קצר מדי הוא מנתק את נשיקתנו ומרפרף בשפתיו עד לאוזני. "את רוצה שנעוף מכאן?"
 
"באק יהרוג אותך."
 
"אני יכול להתמודד איתו."
 
1 דמות הנבל מסדרת ספרי 'הארי פוטר'.
 
2 יצור מיתולוגי שלפי האגדות חי בהרי ההימלאיה.
 
3 סוג של יונק מכרסם מכוסה פרווה. כינוי לאיבר מין נשי בחלקים מסוימים בקנדה ובארצות הברית.
 
4 הסופר שכתב את 'טום ג'ונס'.
 
5 בעברית: שווה ערך.

עוד על המארז

  • תרגום: מיטל ירקוני, אוולין שור
  • הוצאה: אדל
  • תאריך הוצאה: פברואר 2022
  • קטגוריה: רומן רומנטי
מארז כוכבי ההוקי הלנה האנטינג
1
 
מה גורם לאלימות להיות לוהטת כל־כך?
 
 
ויולט
 
השעה 06:51 בבוקר יום חמישי ואני במרחק שלושים שניות מאורגזמה מדהימה. נשים ברחבי העולם צריכות לנכס לעצמן כמה מהלכים מתוך ספרי ההדרכה של הגברים. נכון שאין לי זקפת בוקר כשאני מתעוררת, אבל זה לא אומר שאני לא צריכה לטפל בצרכיי האישיים לפני שאני נכנסת למקלחת. היום שלי תמיד טוב יותר כאשר אני מתחילה אותו באורגזמה משובחת.
 
אני ממש שם, בשערי הכניסה לגן עדן. כל עצב בגופי עולה באש, בצורה הנפלאה ביותר שיש. שריריי מתוחים ודרוכים, אצבעותיי נעות בקצב עצבני, הוויברטור - אלוהים יברך את הוויברטור הזה - נוגע בול בנקודה ואני מתכוננת לרגע המתוק של העילוי שיטשטש כל דבר אחר. זה בדיוק הרגע שבו קולה הצורם של אימי מנפץ את הקסם האורגזמי והורס את אוננות הבוקר שלי. היא שוב נכנסה לביתי על דעת עצמה, כדרכה.
 
זה העניין; אני לא גרה עם אימי. עזבתי את הבית לפני יותר מארבע שנים - עברתי לביתן הבריכה הארור. אומנם הביתן ממוקם באותו הנכס, אבל הוא אמור להיות החלל הפרטי שלי. מקום המפלט שלי מפני אימי, שיודעת להיות מגניבה ומהממת, אבל הרבה פעמים ההתנהגות שלה לחלוטין בלתי הולמת.
 
דלת חדר השינה שלי נפתחת בסערה. אני בקושי מספיקה לכבות את הוויברטור ולמשוך את השמיכה מעליי. כעס מתפשט בכל גופי, החל מהאיבר שבין הרגליים שלי. אני לא יכולה אפילו להתחיל להסביר. זו המקבילה הנשית לביצים כחולות.
 
"אימא!" אני מתחפרת בשמיכה. "כמה פעמים נצטרך לנהל את השיחה הזאת?"
 
"את אמורה כבר להיות מחוץ למיטה בשלב הזה! יש לי משהו בשבילך!" היא מנופפת בידיה באוויר כאילו היא ליצן שמנפח בלונים בתוכנית בטלוויזיה. כל מה שקורה כאן הוא יותר מדי ומוקדם מדי. "רק עכשיו התעוררתי. אני זקוקה לחמש דקות לפני שנתחיל לדבר, בסדר?"
 
היא מפילה את זרועותיה לצידי גופה, כתפיה נשמטות וכך גם חיוכה, והייתי מרגישה רע על כך אם לא הייתה מתפרצת לביתי ולחדר השינה שלי ללא הזמנה. לכן אני נותרת רק עם תסכול.
 
"אה, בטח." תחושת המלנכוליה שלה חולפת במהרה. "אולי אכין קנקן קפה?"
 
אימא אוהבת להיות מועילה, ואף על פי שאני מעוצבנת על ההפרעה, איני רוצה לפגוע ברגשותיה. "זה יהיה נהדר." הייתי מנצלת כל תירוץ כדי להוציא אותה מחדרי כרגע, אבל קנקן קפה טרי וחם יתקבל בברכה.
 
היא יוצאת מהחדר וסוגרת מאחוריה את הדלת. אני נשארת לבדי. במשך כמה רגעים אני שוקלת להמשיך את מה שהתחלתי, אבל אין סיכוי שאצליח לגמור כאשר אימי מסתובבת במטבח. אני מניחה את הוויברטור על השידה וקמה לשירותים כדי לשטוף ידיים.
 
ציפיתי שבגיל עשרים ושתיים אהיה מסוגלת לשמור על מרחק כלשהו מאימא, אבל יש לה קושי רציני בתפיסת כל עניין המרחב האישי. בשנה הראשונה שלי בקולג' זרקתי לאוויר את הרעיון שאעבור לגור בדירה קרובה לקמפוס. אימי וסידני, אבי החורג, התחתנו לאחרונה. הם היו גרועים יותר מבני נוער. לרוע מזלי נכנסתי להם באמצע, ויותר מפעם אחת. הפעם השלישית הייתה הקש ששבר את גב הגמל. סידני היה אכול אשמה על הנזק הפסיכולוגי שכנראה נגרם לי והציע לשפץ עבורי את ביתן הבריכה. הסכמתי, מפני שידעתי שכך אחסוך אלפים על שכר דירה.
 
לפני כמה חודשים, כשמצאתי את המשרה שבה אני עובדת היום, התחלתי לחפש שוב דירה, גם בגלל תדירות ביקוריה הלא קרואים של אימי. בהיותה אימא שתמיד עוזרת, היא הצטרפה למסע החיפושים וסיפרה לי סיפורי זוועות על שותפים. מאחר שהמגורים היחידים שיכולתי להרשות לעצמי היו דירות עם שותפים, החלטתי להישאר בביתן הבריכה עוד קצת, ומאחר שאני כבר לא נושאת את נטל שכר הלימוד, בחינה מחודשת של האופציה הזאת נראית לי כמו תוכנית טובה עכשיו.
 
אני מנגבת את ידיי בחולצתי ונכנסת למטבח. אימי יושבת ליד השולחן ומדפדפת באחד מעיתוני הרכילות שהיא אוהבת לקרוא בזמן שהיא שותה קפה. "אני חושבת שהם גרמו לבאק להיראות הרבה יותר גרוע מכפי שהוא באמת נראה, לא?" היא מפנה את העיתון לכיווני כדי שאראה את תמונותיו המחרידות של אחי החורג.
 
אני לוקחת ספל, ממלאת אותו בגן עדן נוזלי ומתיישבת על כיסא מולה. "אני חושבת שבאק גורם לעצמו להיראות רע בלי עזרתה של התקשורת."
 
אחי החורג הוא פשוט זונה ממין זכר. אני מתפתה להדביק את התווית הזאת לכל שחקני ההוקי המקצועיים. זו הצהרה כוללנית, הכללה שגויה ומוגזמת. עם זאת, על בסיס החוויה האישית שלי, אני מאמינה שזה נכון ברוב המקרים. זה בוודאי נכון לגבי שחקן ההוקי שאיתו יצאתי בשנה שעברה. אני מתייחסת אליו כאל וולדמורט1, זה שאסור לבטא את שמו.
 
העמוד השלישי בעיתון הבידור והרכילות מהשבוע שעבר מאשר את ההשערה הזאת. ההוכחה מופיעה בצורת תמונה המתפרשת על שני עמודים ובה רואים את באק מכניס את ידו מתחת לחצאית של איזו אישה. בשירותים ציבוריים. נראה שהוא טורף את הפרצוף שלה בעודו מפשיט אותה בתא השירותים, בזמן שהדלת פתוחה. מלוכלך כל־כך.
 
התמונה עצמה לא מפתיעה. מאות תמונות מהסוג הזה מופיעות ברחבי הרשת. באק הראה את הכלי שלו למחצית מאוכלוסיית הנשים בארצות הברית וכנראה גם למספר לא מבוטל של נשים בקנדה.
 
הבעיה היא האישה שאיתה הוא מתמזמז. הוא לא מתמזמז עם איזו זנזונת מלהקת מעריצות ההוקי המושבעות, ממש לא. זו האחיינית של המאמן הקודם שלו. קוראים לה פראן. היא מתוקה, ועכשיו היא נראית כמו גרופית שחקני הוקי דפוקה, הודות לבאק.
 
ייאמר להגנתו שהוא טוען שלא ידע מי היא. הוא לא מבריק והוא גם היה שיכור לגמרי, אז ייתכן מאוד שזו הייתה טעות תמימה - דבר שאינו גורם לדרכיו הנלוזות להיות מתועבות פחות. התקרית הקטנה הזאת היא הסיבה להעברה המהירה שלו לקבוצת ה'הוקס'. משמעות הדבר היא שאראה אותו הרבה יותר בקרוב, לאחר שיחזור לשיקגו.
 
"טוב, אני חושבת שהם ניפחו את זה לגמרי. בכל אופן, סידני מתרגש מכך שהוא חוזר לעיר. אז תקשיבי..." היא דוחפת את העיתון לכיווני. כאשר אני בוחנת את הנייר מקרוב, אני קולטת שכרטיס טיסה מונח לפניי.
 
אני תופסת אותו ומזעיפה פנים. "מה זה? למה השם שלי מופיע על הכרטיס? מה יש באטלנטה?"
 
"הפתעה!" היא מנופפת בידיה בחגיגיות, "זה משחק החוץ הראשון של באק עם ה'הוקס'."
 
"אימא, אני לא יכולה - "
 
"אנחנו נוסעים כמשפחה כדי לתמוך בו. הוא עבר שבועיים די קשים."
 
"זו לא אשמתי שבאק לא מצליח להחזיק את הזין שלו במכנסיים ומחוץ לאחיינית של המאמן שלו."
 
"ויולט!" היא מרימה את גבותיה ומצמידה את שפתיה זו לזו, כאילו מצצה לימון. "אל תהיי גסה! זה לא קשור ל..." קולה מאבד כיוון וידיה מתחבאות מתחת לשולחן.
 
"זה כן קשור. לבאק לא אכפת אם אבוא למשחקים שלו או לא."
 
"הוא הצטער על כך שלא באת למשחקים האחרונים. אולי אם היית מגיעה למשחק הזה - " היא מצביעה על התמונה בעיתון, "הוא לא היה נכנס לצרות."
 
"את מנסה לעורר בי רגשות אשם כדי שאבוא למשחק?" אני בוהה בה מעל לספל הקפה.
 
"ממש לא. אני פשוט זורקת היפותזנות לאוויר."
 
אני משתעלת ונחנקת. "את מתכוונת להיפותזות?"
 
"זה מה שאמרתי."
 
חבל בכלל לנסות לתקן אותה. זה יהיה ניסיון עקר, בערך כמו להיאבק בה על העניין הזה. ברגע שאימי מקבלת החלטה, כל ניסיון להחדיר בה היגיון שווה ערך להטחת הראש בקיר עשוי טיטניום - זה כואב וחסר כל טעם. אני צריכה לשקול שוב את עניין הדירה.
 
אני עושה ניסיון אחרון להתחמק. "אני צריכה לעבוד בסוף השבוע."
 
"לא, את לא."
 
"איך את יודעת?"
 
היא מתעלמת מהשאלה. "יאספו אותנו מהבית בשעה שש."
 
"אני מסיימת רק בחמש. איך בכלל נספיק להגיע למשחק בזמן?"
 
"הטיסה רק בבוקר המחרת." היא מצביעה על התאריך המופיע על כרטיס הטיסה, שלא טרחתי לשים לב אליו.
 
"אה." ניסיון ההתחמקות כשל. נראה שאני הולכת למשחק הוקי נוסף. פאק.
 
"יהיה כיף! נעשה קניות בחנויות מפעל! אוי, אני צריכה לרוץ! לא רוצה לאחר לשיעור פילאטיס!" היא קופצת וממהרת לכיוון הדלת, כבר מוכנה לדבר הבא.
 
אחרי שאימי הולכת אני בודקת מה השעה. יש לי חצי שעה להתארגן. אני מרימה את העיתון וניגשת לשידה שליד מיטתי, לוקחת את הוויברטור ונכנסת לשירותים. אני מביטה בדוגמן חתיך בעיתון, שהצטלם כאשר בידו כוס חלב, וחושבת על כך שהוא כזה חתיך, עד שאפילו חלב נראה סקסי כשהוא לוגם ממנו.
 
זה נותן לי השראה. אני מסיימת את מה שהתחלתי לפני שאימא הפריעה לי. האורגזמה שפספסתי מקודם מפילה אותי לרצפה והעיתון נוחת על פניי. זה לא משנה. אני גומרת וזו הרגשה טובה.
 
סשן האוננות אורך זמן רב מכפי שציפיתי אז אני צריכה לנסוע מהר מהרגיל כדי להגיע לעבודה בזמן.
 
לא מזמן סיימתי את לימודיי במגמת החשבונאות באוניברסיטת אילינוי. את העבודה הזאת קיבלתי בזכות ההתמחות שלי שם. סידני סידר לי את העבודה. יש יתרונות לכך שאבי החורג עובד כציד כישרונות עבור ליגת ההוקי הלאומית. אני רואת חשבון זוטרה בחברת יחסי ציבור אשר מתמחה ב - הנה זה בא - ניהול פיננסי של ספורטאים, כולל השקעות בשוק ההון שעושים שחקני הוקי מקצועיים. אני מוקפת בהוקי כל הזמן.
 
שרלין, חברתי הטובה ביותר וגם חברתי לעבודה, יושבת על קצה שולחן העבודה שלי ולוגמת מספל הקפה שלה בזמן שאני מסדרת תיקיות בקדחתניות.
 
"אני לא יכולה לצאת הערב. יש לי יותר מדי עבודה לעשות בחשבון של קונץ," אני אומרת.
 
"את מבריזה לי כדי לעבוד מאוחר בערב שישי?"
 
"אימא שלי מכריחה אותי לנסוע מחר לאטלנטה, למשחק של באק. מתברר שאנחנו צריכים לחבור יחד כמשפחה כדי לתמוך בחוסר היכולת שלו להחזיק את הזין שלו במכנסיים."
 
הבעת פניה של שרלין משדרת אמפתיה. "הוא ממש פישל הפעם, לא?"
 
"אל תגרמי לי להתחיל. הוא כזה אידיוט. בכל מקרה, אנחנו נטוס מוקדם בבוקר, אז אני צריכה להיות מוכנה לקראת יום שני לפני שאטוס לסוף השבוע."
 
"את לא יכולה לעבוד על זה בזמן שאת שם?"
 
"אימא שלי רוצה שנלך לעשות קניות, אז אני לא בטוחה כמה זמן חופשי יהיה לי. חוץ מזה, אני צריכה לסיים לקרוא כמה מאות עמודים למועדון הקריאה ביום שלישי."
 
שרלין מגלגלת את עיניה. "לידיה הזאת. אני אומרת שנצביע נגדה ונעיף אותה מהמועדון."
 
"את לא יכולה להצביע נגד אנשים במועדון קריאה."
 
"מי אמר? דווקא הייתי מרוצה מאוד מהמועדון כשקראנו זבל חסר חשיבות. אני אקרא את התקציר."
 
זה רעיון לא רע. אף על פי שאני בחורה תחרותית למדי, ולכן לא הייתי רוצה להיכנס לדיון עם הבנה קלושה לגבי הספר המחורבן שלידיה מאלצת אותנו לקרוא. אני אקרא את כולו, נורא ככל שיהיה, ואמצא הסבר אינטליגנטי לכך שהוא פשוט גרוע.
 
"אקח איתי את הספר למשחק, אולי אצליח לקרוא כמה שורות במהלכו."
 
"אויש, בחייך, וי. ה'הוקס' בעונה מדהימה. בטח יהיה משחק אדיר."
 
"כן." אני בטוחה שהיא צודקת, אבל עם זאת, אני לא חולקת עם שרלין את אותו רגש חמים כלפי המשחק או השחקנים. היא אוהדת שרופה של ה'הוקס' כל חייה, צופה בכל משחק ואפילו משתתפת במשחקים האלה באינטרנט, שבהם את יוצרת קבוצה משלך.
 
"חוץ מזה," שרלין מנופפת בידה במחווה אגבית, "זה לא העניין. העניין הוא שאת תתרועעי עם השחקנים אחרי המשחק, נכון? ומשמעות הדבר היא שתפגשי את דארן וסטינגהאוס."
 
"מי?"
 
שרלין משרבבת את שפתיה ומעיפה בי מבט מתנשא. "הוא משחק עם ה'הוקס'." היא מתחילה למנות את הסטטיסטיקות שלו; זה נשמע לי בערך כמו בלה־בלה־בלה. אני מתנתקת עד שהיא שואלת, "תוכלי לצלם אותו בשבילי אם תהיה לך הזדמנות להתרועע איתו?"
 
"קודם כול, שחקני הוקי לא 'מתרועעים'. הם 'מבלים'. שנית, אני מתכננת לוותר על החרא הזה של המסיבה. אני צריכה להשלים פערים בעבודה." אני טופחת על התיקיות המונחות על שולחני.
 
"איזה בולשיט!" היא מסתכלת סביבה כדי לוודא שאף אחד לא שם לב אלינו. ג'ימי, ששולחן העבודה שלו ממוקם מול שלי, מרים גבה ומצביע על הטלפון הצמוד לאוזנו, אז שרלין מנמיכה את קולה. "נו באמת, ויולט, את מוכרחה ללכת. בשבילי. בבקשה? לפחות עד שתצליחי לצלם לי תמונה ודי. אחרי זה את יכולה לחזור למלון ולהשתעמם לבד."
 
"הייתי שולחת אותך במקומי לו יכולתי." אין לי בעיה לצפות בהוקי, אף על פי שלרוב החוקים לא לגמרי ברורים לי. חלק מהבחורים שווים, אבל שם מסתיימת המשיכה. באק הוא דוגמה מושלמת לכך, בדומה לשחקן ההוקי האחד והיחיד שאיתו יצאתי. הוא אפילו לא היה בליגה הלאומית, סתם איזה אידיוט חובבן שיצאתי איתו בשנה שעברה, ושחיפש זוג רגליים חטובות. לרוע המזל הרגליים האלה היו שלי. לא רק שהוא היה גרוע במיטה - הבחורים האלה בנויים כמו שצריך, אבל זה לא אומר שיש להם את הציוד הנלווה הראוי - הוא גם השפיל אותי באופן שלא סביר שאשכח בעתיד הקרוב.
 
"בחייך, וי. את יכולה ליהנות מהממתקים הגבריים, אם לא משום דבר אחר."
 
"כן, כי בחורים מופקרים זה כזה מדליק."
 
"דארן לא מופקר."
 
אני מנסה להרגיע אותה במקום להתווכח. "נראה לגבי התמונה. אני לא מבטיחה." לרוב המסיבות האלה הן מזנון פתוח עצום בגודלו המיועד לשחקנים, ומשתתפות במסיבה מעריצות שרופות וגרופיות ששואפות להיות הקינוח.
 
היא צווחת ומוחאת כף. "את הכי טובה בעולם!"
 
אני מרימה את ידיי. "לא מבטיחה, אבל אנסה."
 
שרלין משכנעת אותי לצאת איתה להפסקת צהריים ואנחנו מפטמות את עצמנו במסעדה התאילנדית הסמוכה, שבה אפשר לאכול 'כפי יכולתך'. למרבה המזל, כמויות האוכל שאני דוחפת לא מאיטות את קצב עבודתי אחר הצהריים.
 
בתשע בערב אני כבר לא מצליחה להתמקד במסך המחשב. הבטן שלי משמיעה קולות חזקים כל־כך, עד שאני מוודאת כל כמה דקות שלא נכנס דוב למשרד.
 
הרעל שאני בוחרת הוא מזון מהיר שאני קונה דרך חלון השירות מתוך המכונית. אני דוחפת שלושה המבורגרים קטנים ומנת צ'יפס גדולה במורד גרוני בזמן שאני נוסעת הביתה. אני מוותרת על המילקשייק בחוסר רצון מפני שבעיות עיכול וטיסה לא עובדים טוב יחד.
 
אימי השאירה פתק על דלתי, אשר מזכיר לי שאנחנו נצא לשדה התעופה בשעה סקס בבוקר - מילים שלה, לא שלי. הדבר ההגיוני לעשות יהיה לארוז את הדברים שלי וללכת לישון כדי לא להיות מותשת בבוקר. במקום זאת, אני מחליפה לחולצת טי ולזוג תחתוני בוקסר של 'מארוול' - הם מתאימים לי בול - ומזפזפת בין הערוצים. אני ככל הנראה נרדמת, מפני שפתאום בוקר ואימא עומדת מעליי.
 
"ויולט! למה את עדיין ישנה? היינו צריכות לצאת לפני עשר דקות! נפספס את הטיסה." קול הבוקר הצורם שלה מספק לי השכמה קשוחה למדי. אני מנסה להתחבא מתחת לכרית, אבל היא חוטפת אותה ממני. "קומי, קומי, קומי!" היא תופסת בזרועי ומושכת אותי עד שאני עומדת על רגליי.
 
מאחר ולא התכוננתי כלל, אני אורזת במהרה, זורקת בגדים לתוך התיק באופן אקראי לחלוטין בעודי לובשת את מכנסי הג'ינס שלי. אני תופסת את החזייה הראשונה שאני מוצאת; חזייה בצבע פוקסיה עז ובעלת דוגמה מנומרת וגימור תחרה שחורה. אין לי זמן למצוא משהו אחר - לא כאשר אימי נוקשת בציפורניה על המשקוף. למרבה המזל, אני זוכרת לארוז את הספר 'טום ג'ונס' כדי שאוכל לסיים לקרוא אותו עד למפגש מועדון הקריאה, ביום שלישי.
 
אימי גוררת אותי למכונית בעודי מנסה לסגור את התיק, חוששת שנפספס את הטיסה. התגובה שלה מוגזמת לגמרי. סידני ואנחנו רצים ברחבי שדה התעופה ומספיקים להגיע לשער בדיוק בזמן העלייה למטוס.
 
סידני, מפני שהוא כזה אדיר, הזמין עבורנו כרטיסים במחלקה הראשונה. המושבים מרווחים ונוחים. זה מאפשר לי לנוח קצת עד שמגיעה דיילת ומציעה משקאות. אני מבקשת מימוזה - זה בעיקר מיץ תפוזים - ומעלעלת בעיתון שסידני הביא, 'חדשות ההוקי'. אותן חדשות שחוזרות על עצמן. סטטיסטיקות ועוד סטטיסטיקות וכמה תמונות של שחקני הוקי לוהטים ופרועים.
 
אני זונחת את העיתון ומוציאה את הספר מתיקי. אולי הוא ישעמם אותי עד שאירדם שוב. אני מעוצבנת מכך שעליי לסיים לקרוא אותו עד יום שלישי. אני אוהבת לקרוא; לעזאזל, אפילו נרשמתי לשיעורי ספרות בקולג' בשביל הכיף. אולי הייתי נהנית מהספר הזה אם הוא לא היה מגיע אליי מייד לאחר הספרים הכיפיים ומלאי הסקס שקראתי בזמן האחרון.
 
אחרי שאני קוראת את אותה פסקה עשרים פעם, אני מרימה ידיים ומשחקת במשחקים מנווני מחשבה בסלולרי לאורך כל הטיסה. מכונית מחכה לנו בשדה התעופה - מפני שככה סידני אוהב את זה - ואנחנו מובלים למלון בן רגע. זה אותו המלון שבו הקבוצה שוהה, אז יהיה קל להימלט אחרי החגיגות אם ה'הוקס' ינצחו.
 
כאשר אנחנו מגיעים למלון, אנחנו נתקלים בבעיה מול השוער. הם שריינו לנו סוויטה. זה לא היה חלק מהעסקה. ציפיתי שיהיה לי חדר משלי. אני נושכת את שפתי ומעמידה פנים שזה בסדר מבחינתי מפני שאני לא רוצה להיות כפוית טובה, אף על פי שלא ביקשתי להיות חלק מהמסע הספונטני הזה מלכתחילה.
 
מצד שני, הסוויטה ענקית. הסלון מרווח ויש לי חדר שינה משלי עם אמבטיה פרטית ובנוסף לכך יש גם ג'קוזי. אני נועלת את עצמי בחדר האמבטיה, שוהה שעתיים במים החמימים ומנסה להתקדם בקריאה. הכריכה בטעות נרטבת ואני מניחה את הספר על הרדיאטור כדי שיתייבש.
 
פעולת ההתלבשות היא הרפתקה שלמה. ארזתי בצורה מחורבנת. למזלי, דחפתי לתיק זוג מכנסי ג'ינס שחורים. לצערי, החזייה היחידה שהבאתי איתי היא אותה חזייה בצבע פוקסיה, אשר התאימה לסווטשירט עם הקפוצ'ון שלבשתי במטוס. אבל אני לא רוצה למחזר את הקפוצ'ון, והאפשרויות היחידות שעומדות בפניי הן חולצה בגוון ורוד־בהיר או אחת כחולה עם כתמים באזור החזה. אין ברירה אלא ללכת על הוורודה.
 
אני לובשת אותה ובוחנת את השתקפותי במראה. כן, אין ספק שהדוגמה המנומרת של החזייה ניכרת לעין מתחת לבד החולצה הדקיק. אני מכסה אותה בסוודר קליל ומכתירה את התלבושת כהצלחה.
 
עדשות משקפיים מתכסות אדים באצטדיונים, אז אני מחליפה לעדשות מגע. אני גם נראית חנונית פחות בלי משקפיים, ובהתחשב בכך שעליי לפגוש קבוצת שחקנים חדשה הלילה, אלך על כל מה שיפחית מהחנוניות שלי.
 
נדרשים לי שלושה ניסיונות עד שאני מצליחה לגרום לעדשות המגע להישאר במקומן ולא נותר לאימי די זמן לתקוף אותי עם פלטת הצלליות שלה. היא מעריצה גדולה של גווני כחול. בסוף כל מתקפה כזאת אני נראית כמו דמות מסדרה קומית ששודרה בשנות השבעים.
 
אני מצוידת במעיל צמר ובתיק צד ובו צעיף, כפפות, כובע, עותק די רטוב של 'טום ג'ונס' והנייד שלי. אני מוכנה למשחק. ברגע האחרון אני בודקת אם חפיסת הסיגריות שלי בתיק. אני לא באמת מעשנת. הסיגריות הן המפלט שלי ברגעים שבהם אני מנסה לחלץ את עצמי מסיטואציות חברתיות שאינן נוחות עבורי. זה קורה הרבה. למדתי לשחרר את העשן באיטיות כדי שאנשים לא יבחינו בכך שאינני שואפת לריאות.
 
האצטדיון מלא לגמרי. למזלנו, יש לנו מושבים מעולים וסידני מכיר את כולם, כך אין כל בעיה להגיע לשורה הראשונה. אני מתיישבת ומתרשמת מהמרחב שיש לי באזור הרגליים ומהנוף אשר נשקף לפניי - ללא כל הפרעה - אל זירת הקרח. סידני מזמין סבב בירות כאשר ה'הוקס' עולים לזירה. בערך מחצית מהקהל מריעה להם, אף על פי שמדובר במשחק חוץ.
 
אני מוקסמת מהאופן שבו השחקנים מחליקים על המשטח החלקלק והמסוכן הזה, בקלילות רבה כל־כך. אני מבועתת מהחלקה על קרח, באותו אופן שבו אנשים רבים מפחדים מנחשים ומעכבישים. נעליים המיועדות להחלקה על הקרח מאותתות לי 'סכנה' באופן מובהק. נדרש לי נצח להצליח לעמוד בתנוחת כלב מביט למטה כשאני עושה יוגה, אני לא צריכה לחתוך את העורקים בניסיון להרחיב את רפרטואר ענפי הספורט שבהם אני עוסקת.
 
סידני עומד ומניף את אגרופיו באוויר ברגע שבאק נכנס בהחלקה לזירה. באק הוא ממותה. הוא עצום כמו יטי. יטי ענקי, סוטה, שעיר וזנותי. לפי שדרני הספורט, באק בעצם שחקן הוקי מצוין. אני מסכימה עם זה, בהתחשב בשכר החודשי שלו. אף אחד לא מקבל סכומים כאלה אם הוא גרוע.
 
קבוצה של בנות בחצאיות, שיכולות לשמש סרטים לשיער, יושבות מאחוריי ומצחקקות בגועליות על איזה בחור בשם אלכס ווטרס. השם מוכר באופן מעורפל. הן מזכירות את המושג 'שלושער', שלושה שערים שהבקיע שחקן אחד. הוא בוודאי שחקן אדיר, אם כך. השיחה שלהן מקבלת תפנית מעניינת כאשר אחת הבחורות מתחילה לדבר על גודל האיברים של שחקנים מהקבוצה. אני מניחה שהבחורות קיבלו את המידע שלהן מחוויות אישיות.
 
כאשר הדסקית מתחילה לנוע, השיח על איברי מין גבריים נקטע. ה'הוקס' מבקיעים שער בשלוש הדקות הראשונות למשחק. מעולם לא ראיתי מישהו זז מהר כל־כך כמו שחקן המרכז שלהם. הוא כמו הבזק של ברק אדום על הקרח. ה'הוקס' מובילים בקלילות את השליש הראשון של המשחק. שניות ספורות לפני שנשמע הזמזם אני רצה למעלה ומחפשת את תאי השירותים הקרובים ביותר, בתקווה להימנע מתורים מטורפים בזמן ההפסקה. השלפוחית שלי עומדת להתפוצץ הודות לבירה הענקית שזה עתה שתיתי.
 
לרוע המזל, תור ארוך של נשים בעלות אותה המצוקה כבר משתרך לפניי, אז אני חורקת שיניים ומתרגלת תרגילי רצפת אגן עד שיגיע תורי. הרפתקת השירותים הזאת אורכת זמן רב מכפי שציפיתי ומתברר כי השליש השני של המשחק כבר התחיל כאשר אני חוזרת לזירה.
 
אני מתקרבת למושב שלי וקולטת את הבלגן שקורה על הקרח, ממש מולי. אני מרגישה התעלות וזעזוע במידה שווה, כאשר שחקן אחד מטיח שחקן אחר על דפנות הזירה, העשויות פלסטיק אקרילי. הוא מטיח את הפרצוף שלו בקיר הפלסטיק השקוף, והקסדה מצילה את פניו.
 
עיניים אפורות מלאות חיים - צבע של אזוב וצ'ייסר בורבון - פוגשות את עיניי. מבט חטוף בן שנייה אחת והוא שוב נעלם. הוא והבחור מהקבוצה של אטלנטה נאבקים למשוך מעליהם את הכפפות בעודם אוחזים זה בחולצתו של זה. קסדות נחבטות בקרח.
 
ההתרגשות בקהל מידבקת. כולם צורחים ואני מתפתה להצטרף לחגיגה, אבל יש כאן אלימות ונראה לי לא נכון ליהנות ממנה, אז אני מהדקת את שפתיי זו לזו. הקונספט של מנטליות העדר נראה לי הרבה יותר הגיוני פתאום.
 
הבחור בעל העיניים היפות בעמדת יתרון כרגע. השם 'ווטרס' מתנוסס באותיות שחורות וגדולות לרוחב כתפיו. הוא מספר אחת עשרה. אז זה איש הקסם המדובר? פניו מוסתרות על ידי אגרוף מתנופף, אבל אני מעריכה את העקשנות שלו. הוא מחזיר לא פחות מכפי שהוא מקבל.
 
השופטים מתערבים, מפרידים בין הניצים במאבק ומציתים את הקהל כאשר הם מכריזים על העונשים. ווטרס נראה עצבני. הוא זועם כמו מטורף שזה עתה השתחרר לחופשי. הוא מחליק על הקרח לעבר התיבה שאליה נשלחים לפסק זמן וזורק את הקסדה שלו על דפנותיה, מרים אותה ועושה זאת שוב. אחד השופטים מזהיר אותו, אז הוא מתיישב על הספסל בהבעה זועפת.
 
ווטרס בשום צורה אינו רגוע בזמן שהשופט מטיח בו אמירות כאלה ואחרות. הפנים שלו אדומות ושפתיו מצטמצמות לכדי קו דק. הוא מוכר לי באיזשהו אופן מרוחק כזה. הוא מיוזע וכועס ואף על פי כן הוא מושך. אני מבינה למה הנשים שמאחוריי לבושות כמו שצריך למשמרת שלהן בפינת הרחוב.
 
סידני הזמין עוד סבב בירות בנדיבותו, ואני לוגמת מהכוס שלי בעודי בוחנת את ווטרס. הוא בוהה בשניות החולפות בשעון ומקצרות את העונש בן חמש הדקות שקיבל. הוא סוקר את הזירה, מביט לכיווני, או לפחות כך נדמה לי. עדשות המגע שלי מייבשות את עיניי אז אני לא יכולה להיות בטוחה. הבחורות מאחוריי מניחות שהוא מביט בהן אז הן צווחות כמו ילדות בנות שתים עשרה. אני מגלגלת את עיניי. ווטרס מרים גבה. אוי לא, הוא בטח חושב שגלגול העיניים יועד אליו. מצד שני, הגלגול הזה ניקה קצת את שדה הראייה שלי. אפשר לומר.
 
אני מחטטת בתיקי בצורה מוגזמת בחיפוש אחר טיפות עיניים. כאשר לבסוף אני מוצאת את הבקבוק, המיקוד שלו כבר שב למשחק.
 
נראה שההתרגשות שככה בשלב זה אז אני שולפת את הספר מהתיק. אני מספיקה לקרוא שתי פסקאות כאשר נשמע שוב הזמזם ותולש אותי מהסיפור שגם ככה לא הכי מעניין אותי.
 
ווטרס יוצא בסערה מהתיבה, הקסדה על ראשו וידיו נתונות בכפפותיו. אני מוכרחה להודות שאני די מתרשמת מהמהלך הזה. לא הייתי מצליחה לעשות את זה כשאני לבושה בטרנינג, ובטח לא בשריון הזה שעוטף אותו. גוש שחור מטושטש נעצר כאשר מקל ההוקי של ווטרס פוגע בקרח. הוא מסתובב על צירו בתנועה חיננית ואגרסיבית גם יחד ונע לעבר השוער של אטלנטה, רוקד עם הדסקית בעודו מתקדם. הוא מושך לאחור את המקל וחובט בדסקית ברחבי הזירה כאילו הייתה מטאור עשוי גומי. הדסקית משתחלת במהירות בין רגליו של השוער ומקפצת בין דפנות הרשת.
 
כל זה קורה בחמש עשרה השניות הראשונות מאז שב ווטרס לזירה. מעריצות ההוקי שיושבות מאחוריי משתגעות לגמרי, צורחות בקולי קולות. הקהל נעמד על רגליו וצועק איתן. גם אני. זה הדבר ההגיוני לעשות, לא ליהנות ממכות ומהטחת פרצופים הדדית.
 
המשחק מתנהל בקצב מהיר והשחקנים מחליקים ללא הרף על הקרח. אני מרגישה כמו חתולה במרדף אחר קרן לייזר. לפתע זרוע מוטחת באגרסיביות על דופן הפלסטיק הסמוכה אליי. אני קופצת בבהלה ושופכת בירה על המעיל שלי.
 
בתחילה אני מתרגשת באופן לא סביר מהמחשבה על סבב נוסף של מכות. אבל במקום זאת, שוב פוגשות אותי זוג העיניים האפורות המדהימות. אני נשבעת שווטרס מגחך כאשר אני מנגבת את הבירה מהחזה שלי. אני מזעיפה את פניי ולוחצת את שדיי מסיבה שאינה ברורה לי. אני בספק שהוא מבחין בכך. הוא עף כמו טיל, מחליק לעבר הדסקית.
 
הקבוצה של באק מכסחת לאטלנטה את הצורה, 1־6. אני מריעה בהתלהבות אמיתית. אני מייחסת את זה, באופן חלקי, לכמויות הבירה ששתיתי. ברגע שהשחקנים יורדים מהקרח אנחנו יוצאים מהזירה. קהלים מלחיצים אותי קצת, אז אני רוצה לחכות עד שרוב האנשים יצאו מהאצטדיון, אבל סידני רוצה כבר למצוא את באק.
 
"קדימה, וי." הוא מניח את ידו על כתפיי, מגן עליי מפני ההמון.
 
אימי משלבת את זרועה בזרועי ודוחפת אותי ביניהם. "נהנית?"
 
"היה בסדר," אני אומרת בעוד סידני מפלס את דרכנו.
 
"בסדר? זה הכול? הרעת ועודדת אותם כמו כולנו." סידני מוחץ קלות את כתפיי.
 
"אני חושבת שהיא נהנתה מהמכות!" אימי צועקת מבעד לרעש.
 
"זה לא היה רק בגלל המכות," אני משיבה.
 
סידני צוחק. "אנחנו סוף כל סוף מצליחים להפוך אותך לאוהדת הוקי."
 
כמאמן וכצייד כישרונות של אחת הקבוצות הטובות בליגות המקצועיות, סידני מוערך מאוד בקהילת ההוקי. מעמד זה מעניק לו לא מעט פריבילגיות וכמה הטבות כיפיות, כמו מושבים בשורה הראשונה במשחקים.
 
המסדרון המוביל לחדר ההלבשה מדיף ריח כבד של זיעה וציוד ישן. אני מתארת לעצמי שהניחוח בחדר ההלבשה אפילו גרוע יותר, עם כל הגברים המיוזעים והעירומים האלה, המצליפים זה בזה במגבות רטובות.
 
באק יוצא מחדר ההלבשה, מגבת תלויה על כתפיו. הוא לבוש במכנסי ההוקי שלו, תודה לאל. כמות השיער שעל החזה שלו נראית כמו פרווה. הוא נראה כמו יטי2 מדובלל.
 
אני נשארת בשולי הקהל כדי שלא יצלמו אותי בטעות. הצלמים תופסים את באק בחזה חשוף שנראה כאילו הוא לבש חולצה עשויה שיער וסידני, העומד לצידו, נראה גאה וגברי. הם שואלים את באק כמה שאלות נוקבות. תשובותיו לקוניות, נשמעות כמו משהו שהסוכן שלו אמר לו להגיד. הסוכן הזה מרוויח כסף לא רע ובטח עובד קשה מאוד בשביל הכסף שלו, בהתחשב בכל השטויות שבאק נכנס אליהן.
 
כאשר באק חוזר לחדר ההלבשה כדי להתקלח, אנחנו יוצאים. התנועה מהאצטדיון לכיוון המלון לא זזה, פקקים זוועתיים. סידני מזמין סבב בירות ברגע שאנחנו מגיעים לבר. אני לוקחת בשמחה את המשקה לאחר שהבאז העדין שנהניתי ממנו במהלך המשחק נמוג במהלך הנסיעה הארוכה.
 
רגע לאחר הגעתם של שחקני הקבוצה מופיעות גם מעריצות ההוקי. אני מוקפת בבחורות לבושות בחסכנות רבה ובקולותיהן הצווחניים. בזמן שבאק משמח את סידני בעזרת תיאור מדוקדק של פרטי המשחק - כאילו סידני לא היה שם - אני מחפשת את שלט היציאה האדום. אני מפשפשת בתיקי, מוצאת את חפיסת הסיגריות שלי ומתקדמת לעבר מגדלור החופש הזמני, נרגשת מהיכולת לברוח מאי הנוחות החברתית. באק מבחין בניסיון שלי לברוח ואוחז בזרועי. "לאן את הולכת?" הוא צועק.
 
אני מרימה את הסיגריות; אחרת איאלץ לצעוק כדי להישמע.
 
הוא מעקם את אפו בגועל. "כדאי לך להפסיק לעשן. זה ממש רע לבריאות."
 
אני מעוצבנת מתשומת הלב שהוא מושך אלינו ולהרגל המגונה המזויף שלי, אז אני יורה לעברו עלבון, "גם מחלות מין, ואתה לא שומע אותי מרצה לך על הזנותיות שלך."
 
הוא מתעלם מההערה ומושך אותי לעבר השולחן של קבוצתו. השולחן מכוסה צלחות גדושות באוכל שאותו הגברים טורפים במהירות חסרת תקדים. נשים לבושות למחצה מקפצות סביב הבחורים כמו זבובים ליד כוסות יין.
 
מאחר ואני כאן, אנסה למלא את בקשתה של שרלין. עליי רק להבין מי לעזאזל זה וסטינג־מה־שמו, לצלם אותו, לזייף כאב ראש ולעוף מכאן. אני מוצאת כיסא פנוי; הכיסאות משני צדדיי פנויים, מלבד מעיל שנזרק בחוסר תשומת לב על הכיסא לימיני.
 
איזו בחורה תופסת את באק לפני שאני מספיקה לשאול אותו על הבחור שעליו שרלין דלוקה. החיוך שלו אולי נראה ידידותי, אבל אני מכירה אותו מספיק זמן כדי לדעת שלא בזה מדובר. אני נהנית להתבונן בו כשהתסכול שלו מתעצם בזמן שהיא מצלמת סלפי אחר סלפי. כשהיא תופסת בחבילה שלו רחמיי נכמרים. "היי, אתה עם השרירים, מספיק עם הפורנו הרך. תפוס כיסא!"
 
ראשו וראשה של הבחורה מתרוממים לעברי, וגם ראשיהם של יתר חברי הקבוצה. יכול להיות שהרמתי את קולי מעט יותר מדי. באק מחייך לעצמו באופן שמבהיר לי שאני בוודאי אדומה כמו עגבנייה. ההקלה שלו והתדהמה של הבחורה משביעים את רצוני, אז המבוכה שווה את זה. הזנזונת ממלמלת משהו ובאק משגר אליה מבט עגמומי. "זו אחותי."
 
הבעתה משתנה מכעס לאי נוחות; היא מתנצלת, מסתובבת על עקביה הלא הגיוניים בגובהם ומתרחקת.
 
באק צונח על הכיסא לידי ומניח את זרועו על משענת הכיסא שעליו אני יושבת. "תודה על ההצלה. חשבתי שעוד רגע והיא תשלוף את הזין שלי החוצה."
 
אני מגחכת בבוז. "שיהיה. גם ככה בקושי אפשר לראות את המיקרו־זין שלך בעין בלתי מזוינת. חוץ מזה, הדבר האחרון שבא לי זה להקשיב לך מתבכיין על שחטפת הרפס."
 
תנועה בזווית שדה הראייה שלי תופסת את תשומת ליבי כאשר אחד השחקנים מקבוצתו של באק מתיישב לידי. אני מקווה שלא שמע אותי יורדת על המזדנבת המזדמנת של באק.
 
אני מעיפה בו מבט באותו הרגע שבו זוג שדיים מתקרב ומצליף בי - המלצרית מניחה כוס משקה לפניו. זה נראה כמו חלב. אני מתבוננת בו בזווית העין בעודה מתרחקת. הבחור היושב לימינו שואל אותו שאלה ומסיט את תשומת ליבו ממני.
 
אני מזהה אותו. זה הבחור שנמרח על קיר הפלסטיק בזירה, ווטרס. אלוהים, הוא לוהט. שערו הכהה קצר והלסת שלו מעוטרת בזיפים סקסיים כאלה. אפילו דרכם אפשר לראות שהוא בורך בקו לסת מחוספס וגברי.
 
עצבים רופפים, מבוכה והסקסיות של ווטרס גורמים לי להזיע. אני מושכת את הסוודר מעל לראשי ולא מביאה בחשבון את החשמל הסטטי, שגורם לכך שחולצת הטי שלי נצמדת לצמר של הסוודר. פניי מכוסות בבד ואני ממהרת למשוך את החולצה למקומה. הדממה האופפת את השולחן כבדה. ברגע שאני מצליחה להשתחרר מהסוודר, אני פוגשת כמה זוגות עיניים פעורות לרווחה הממוקדות בחזה שלי. אני מביטה למטה. החזייה שלי בולטת מאוד מתחת לבד הוורוד הבהיר, ובשלב זה כל מי שיושב מסביב לשולחן ראה את החזייה כבר ללא מחסום החולצה.
 
באק רוכן לעברי ולוחש, "תלבשי את הסוודר."
 
אני מעמידה פני מטומטמת. "למה?"
 
"כולם רואים." הוא מצביע על החזה שלי בלי להביט בי.
 
אני מנפנפת אותו. "זה לא כזה בולט." החזייה ממש בולטת.
 
הוא בוהה בי במבט נוקב. הוא מנסה לשדר איום, אבל הוא נראה יותר כאילו הוא סובל מעצירות. אני נשארת בחולצת הטי כדי להרגיז אותו. זה עובד. הפנים שלו מקבלות גוון אדום משונה. "אני צריך עוד בירה." הוא מטיח את הכוס בשולחן ובוחן אותי בעודו קם וניגש אל הבר, על אף הקנקן המלא עד חציו שניצב על השולחן.
 
אני מתכוונת ללבוש שוב את הסוודר כאשר ווטרס פונה אליי. "היי, אני אלכס." כולו חיוך יפה ושיניים לבנות. הן בטח מזויפות. אבל העיניים האלה, הן משהו מיוחד, אף על פי שמתחילים להיווצר סימנים ראשונים של פנס בעין. אני מנסה לא להביט בו ישירות, חוששת שפניו הנאות והמחוספסות ילכדו אותי.
 
"אני ויולט."
 
"לא ידעתי שלבאטרסון יש אחות." אפילו קולו מוכר לי, עם הגוון החלק והעמוק הזה. הוא לוגם מהמשקה שלו ושפם חלב לבן נוצר מעל שפתו העליונה. הוא מנגב אותו במהרה. ואז אני קולטת מאיפה הוא מוכר לי: מהפרסומת לחלב שראיתי בעיתון שאימא שלי הביאה אליי הביתה. אוי, אלוהים, אוננתי על התמונה שלו. הבהלה שלי מגיעה לפסגות חדשות וגורמת לי לומר משהו מטורף מהרגיל.
 
"אני אחותו החורגת. הוא אוהב לשמור על הקיום שלי בסוד כי הוא רוצה לשחזר איתי את הסיפור של אופליה." עיניי מתרחבות לנוכח הבדיחה הגרועה שהשמעתי. על אף שאם הבחור הזה דומה לבאק באיזושהי צורה, הוא לא יבין בכלל למה התכוונתי.
 
"באטרסון יהיה ממש גרוע בתפקיד הנזיר, את לא חושבת?"
 
בחיי. הוא דיבר על מחזה של שייקספיר בלי להתבלבל בכלל. אני המומה ויוצרת איתו קשר עין. או מנסה לעשות זאת, לפחות. עיניו כל הזמן מדלגות בין שדיי לפניי, אז יש כאן אתגר.
 
לרוב, בהייה כזאת ברורה מרתיעה אותי, אבל הבאתי את זה על עצמי עם החולצה הזאת ועם החזייה המטורללת.
 
אני מעמיקה את המבוכה של שנינו בכך שאני חופנת את שדיי ומוחצת אותם. "הם לא רעים, נכון? אלה שדיים אמיתיים."
 
עיניו מייד נורות לעבר עיניי. נתפסת!. "אני, אה... לא התכוונתי... לא..." זו אחת השיחות ההזויות והמבדרות ביותר שהיו לי עם גבר זה זמן רב. אני פולטת נחירה ומפנה את מבטי.
 
באק נשען על הבר, מדבר עם בחורה בחצאית קצרה כל־כך, עד כי ברור לגמרי שאינה לובשת תחתונים. אני ממרפקת את אלכס. שריר הזרוע שלו קשה כמו אבן. "תראה את החברה החדשה של באק."
 
התזמון לא יכול היה להיות מושלם יותר. החברה נטולת התחתונים רוכנת קדימה ומעניקה לנו זווית ראייה טובה יותר.
 
"מה זה? זה הבונה3 שלה? מה הולך פה?"
 
אני באמצע לגימה מהבירה ומוצאת את עצמי משפריצה אותה ומתחילה להשתעל. לאחר שאני מתאוששת אני שואלת, "בונה? אתה קנדי או משהו?"
 
העיניים מלאות החיים האלה מביטות בעיניי. הוא יפה כל־כך, לעזאזל. וקרוב. ממש קרוב. כמה סנטימטרים ממני, זרוע האבן שלו נוגעת בזרועי. אני אפילו מריחה את הבושם או את הדיאודורנט שלו או מה שזה לא יהיה - בכל מקרה, הוא מריח נפלא.
 
הוא שותק במשך פרק זמן שנראה ארוך. אולי זה מפני שאני בוהה. או שהשאלה פשוט תפסה אותו בהפתעה.
 
חוויותיי עם באק - ושחקן ההוקי ההוא שאיתו יצאתי בעבר - הובילו אותי להנחה כי שחקני הוקי פשוט לא אינטליגנטים ביותר. אני מודעת לכך שזו לא אמת אוניברסלית, אבל באק ללא ספק מאשר את הסטריאוטיפ הזה: הוא לא מדען טילים. הוא אפילו לא עוזר של מדען טילים. לעומת זאת, אני כמעט משוכנעת שאלכס התלוצץ איתי בנוגע למחזה של שייקספיר לפני כמה רגעים. ווטרס עשוי להיות יוצא מן הכלל באופן לא צפוי. אני סקרנית.
 
"כן, אני מקנדה."
 
"כולם בקנדה קוראים לאיבר הנשי 'בונה'? כמו שהבריטים קוראים לכוס 'חצאי ירח'?" אני לא מאמינה שאני שואלת אותו את השאלה הזאת. אני בקושי שיכורה; אחרת הייתי יכולה להאשים את האלכוהול.
 
הוא ממצמץ כמה פעמים. "אמרת 'כוס'?"
 
יכול להיות שפגיעת הראש שלו הייתה רצינית אף על פי שחבש קסדה בעת המשחק. חבורה קטנה נראית על הלסת המסותתת שלו. האף שלו עקום ויש לו בליטה מכובדת, בעקבות לא מעט שברים, אני מתארת לעצמי. אבל זה לא מכוער. זה די סקסי, בקטע כזה של 'אני מפרק אנשים'.
 
"כן, אמרתי 'כוס'." אני עושה מעצמי צחוק בלי לחשוב פעמיים. כדי להימנע מלומר שטויות נוספות, אני מכריזה שאני יוצאת לרגע החוצה, כדי שאוכל להעמיד פנים שאני מעשנת. אני לוקחת את התיק ואת הסוודר ומשאירה את הבירה על השולחן. עם כמויות השטויות שיוצאות לי מהפה, אין צורך שאמשיך לתדלק את עצמי.
 
באק תופס בזרועי כאשר אני חולפת על פניו. "היי, מה קורה איתך ועם ווטרס?"
 
אלכס מושך בכתפיו ולובש את מעילו. אולי הוא מתכונן ללכת. חבל, היה כיף לדבר איתו ונעים להסתכל עליו. אני נאנחת ברוגז. "אתה יודע שמקובל חברתית לנהל שיחה עם האדם היושב לידך בשולחן? או שפספסת את כללי הנימוס האלמנטריים האלה כשלימדו אותם בגן חובה?"
 
"איזה כללים?"
 
"לא משנה. מה אני אמורה לעשות? להתעלם ממנו? הייתי נחמדה." ואלכס משעשע.
 
"כן, טוב, אני עדיין לא מכיר את החבר'ה האלה ממש ויש לו מוניטין. תיזהרי ותשימי לב עם מי את מתיידדת."
 
"לא הבאתי לו ביד מתחת לשולחן. דיברנו. אני יוצאת לעשן."
 
אני משאירה אותו עם הבונה הקטנה ויוצאת החוצה. הטמפרטורה צנחה בחצי השעה האחרונה, אז אני לובשת את הסוודר. אני מוצאת את חפיסת הסיגריות ומניחה סיגריה בין שפתיי. אני מחפשת את המצית אך לא מוצאת אותו בשום מקום.
 
"צריכה אש?"
 
אני מוציאה את ראשי מתוך התיק ורואה את ווטרס מולי, מושיט לי קופסת גפרורים.
 
"אתה עוקב אחריי?"
 
הוא מושך בכתפיו ומשגר לעברי חיוך שיכול להשמיד את זוג התחתונים שאני לובשת. אם הייתי טיפשה ומאפשרת לעצמי להיות מושפעת בצורה כזאת. אבל אני לא. בדרך כלל.
 
"חשבתי שאולי תרצי בחברתי." הוא מוציא גפרור מהקופסה. אני מחזיקה את הסיגריה בין שפתיי. אלכס מדליק את הגפרור ומקמר את כף ידו כדי להגן על הלהבה. הוא מתבונן בי בעודי שואפת, האפר בוער בכתום ואני משתעלת.
 
"לעזאזל!" דמעות נקוות בזוויות עיניי. אני מקללת כמו מלח ומסתירה את עיניי בכף ידי.
 
"יש לך פה מלוכלך, הא?"
 
"רק כשאני מנסה לעשן עם גלגל העין שלי," אני משיבה בין שיעולים.
 
אלכס זורק את קופסת הגפרורים על השולחן וטופח על גבי עד שאני מפסיקה להשתעל החוצה את הריאות שלי. "באטרסון לא נראה שמח במיוחד."
 
מבעד לחלון אני רואה את באק ואת הבונה. היא הפסיקה עם ענייני הסלפי ונראה שלא מפריע לו שהיא תלויה על זרועו בזמן שהוא בוהה בנו. הוא מתנהג כמו אידיוט מוחלט הערב.
 
"באק יכול ללכת להזדיין מבחינתי." אני שואפת שאיפה נוספת מהסיגריה. גומות חן מופיעות בלחייו של אלכס בעודי נושפת ענן עשן ומחניקה שיעול נוסף.
 
"את בכלל מעשנת?"
 
אני שוקלת לשקר אך מחליטה שלא. "לא ממש. אני מעשנת כדרך לחמוק ממצבים חברתיים מביכים."
 
"אז יצאת לכאן כדי להתחמק ממני?"
 
"לא ממך באופן מיוחד."
 
לשונו מציצה החוצה ומחליקה על השפה התחתונה שלו. יש לו פה יפה, גם עם החתך שקיים בחיבור בין שפתיו. אני נזכרת באופן שבו כיסח את הבחור מאטלנטה וכל גופי מתחמם. המחשבות האלה יכניסו אותי לצרות. שחקני הוקי הם צרות. במיוחד החתיכים, כמוהו.
 
הוא מביט בי בציפייה. לעזאזל. בטח שאל שאלה. המוח שלי מתפזר כמו סנאי אחרי פחית רד בול. "סליחה, מה?" אני נוקשת קלות על הסיגריה ומאפרת אותה.
 
"קראת משהו בזמן המשחק - איזה ספר זה היה?" הוא נשמע סקרן באופן כן למדי ואפילו קצת פגוע.
 
"טום ג'ונס. אני צריכה לסיים לקרוא אותו לקראת מועדון הקריאה שלי ביום שלישי."
 
וואו. אני נשמעת כמו פסיכית. הוא בוודאי התבונן בי בזמן שהיה בפסק זמן.
 
"פילדינג4 במשחק הוקי? לא בדיוק אקוויוולנטי5 לבירה ולאלימות, לא?"
 
אני ממצמצת כאילו סנוורו אותי עם פנס. אלכס יודע מי כתב את 'טום ג'ונס' והשתמש במילה 'אקוויוולנטי' בקונטקסט הנכון. צדקתי; הוא באמת קלט את האזכור שלי של שייקספיר. במשפט אחד אלכס ווטרס השמיד את התפיסה השגויה שלי לגבי שחקני הוקי, ובזאת נעשה אפילו סקסי יותר מכפי שהיה לפני חמש שניות.
 
"קראת ספרים של פילדינג?" אני פוסעת צעד נוסף לכיוונו. קולי נמוך עכשיו. כאילו עברתי לעבוד בחברה שמספקת שירותי סקס טלפוני.
 
"אני... אני..."
 
זה מתוק. הוא עוטה על פניו הבעה המוכרת לי היטב: פאניקה מעורבת בפחד. יש על פניי הבעה זהה כשאני חושפת בלי לשים לב את החנוניות הקיצונית שלי. אני מעדיפה לבלות את מרבית לילותיי בקריאת ספר או במשחק סוליטר מאשר בבילוי בבר. זו הסיבה שאני צורכת בירה באופן מוגזם ומזייפת עישון. אלה האופנים שבהם אני מתמודדת.
 
"אני חושבת שקריאה זה סקסי," אני לוחשת.
 
"גם אני."
 
גומות החן מופיעות שוב. אני חווה רגע נדיר שבו אני עושה משהו שלחלוטין אינו הולך יד ביד עם האופי שלי. זה כל־כך לא מתאים להתנהגות היום־יומית שלי עד שבטח אשחזר את התקרית הזאת שוב ושוב בראשי בניסיון להבין מה גרם לי להפוך את עורי. לעת עתה, אני מאשימה את הבירות, את הג'ט־לג ואת העובדה שהוא יודע מי זה שייקספיר.
 
אני תופסת את ווטרס בחולצתו ומקרבת את פניו אל פניי. פיו רך וחמים. הזיפים שלו מדגדגים את עורי ואני אוהבת את זה. אני דוחפת את לשוני לתוך פיו. או־קיי, זה לא מדויק. אני מחליקה אותה על השפה התחתונה שלו, נוגעת בחתך שטרם החלים, והוא מפשק את שפתיו עבורי. חמימות רכה ורטובה פוגשת חמימות רכה ורטובה. יש לו טעם של שוקולד ונגיעה של ליקר קפה.
 
הוא מחליק את ידיו על צידי גופי ומושך אותי אליו. גופו רותח וקשיח ואני מרגישה... אלוהים, בליטה עצומה נצמדת לבטן שלי.
 
אחרי רגע קצר מדי הוא מנתק את נשיקתנו ומרפרף בשפתיו עד לאוזני. "את רוצה שנעוף מכאן?"
 
"באק יהרוג אותך."
 
"אני יכול להתמודד איתו."
 
1 דמות הנבל מסדרת ספרי 'הארי פוטר'.
 
2 יצור מיתולוגי שלפי האגדות חי בהרי ההימלאיה.
 
3 סוג של יונק מכרסם מכוסה פרווה. כינוי לאיבר מין נשי בחלקים מסוימים בקנדה ובארצות הברית.
 
4 הסופר שכתב את 'טום ג'ונס'.
 
5 בעברית: שווה ערך.