חדר החושך של דמוקלס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חדר החושך של דמוקלס
מכר
מאות
עותקים
חדר החושך של דמוקלס
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חדר החושך של דמוקלס

2.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

בימיו הראשונים של הכיבוש הנאצי בהולנד, בחנות הטבק של אוֹסֵוָאוּט סמוך לעיר ליידן, צץ פתאום קצין ששמו דוֹרבֶּק. האיש דומה דמיון מפליא לאוֹסֵוָאוּט, רק שערו כהה ומראהו נועז. דורבק מגייס את אוֹסֵוָאוּט לשלל משימות מסוּכָנות נגד הגרמנים: פיתוח תמונות ומסירתן, הסתרת סוכנים בריטים ואפילו רצח משתפי פעולה עם הנאצים. מיהו דורבק זה ומנין הופיע, וכיצד קורה שאחרי המלחמה מואשם אוֹסֵוָאוּט דווקא בבגידה במולדת? האם יעלה בידו של אוֹסֵוָאוּט להוכיח שהיה בצד הנכון – או שמא זיכרונו מתעתע?
חדר החושך של דמוקלס, מן הרומנים המכוננים על מלחמת העולם השנייה, מעלה שאלות על זהויות וכפילים, על אידיאליזם ואופורטוניזם באהבה ובמלחמה, על כוונות טובות ועל אשמה, ובראש ובראשונה על הידיעה ומושג האמת. הוא נקרא הן כעלילה בלשית מותחת, הן כסיפור פסיכולוגי, והן כרומן פילוסופי שבו חוסר היכולת להכיר את המציאות מביא לידי כך שגם את העבר אי אפשר להכיר.
וילם פרדריק הרמנס הוא אחד מסופריה הגדולים של הולנד. חדר החושך של דמוקלס הוא מפסגות יצירתו וקלאסיקה מודרנית; יצירת מופת חדה כתער, שמאתגרת את המחשבה ואת תפיסות המוסר גם כיום, לא פחות מאשר בזמן כתיבתה.
"צללתי לתוך הרומן הזה [...] נדהמתי לגלות כי איני יכול להניחו מן היד. שכן זהו מותחן, ובו השתלשלות אירועים ארוכה שיוצרת מתח בלתי פוסק [...] רומן מדויק ויבש, עשיר בפרטים אך נע במהירות, מציאותי להחריד ועם זאת על סף הלא ייאמן." מילן קונדרה

פרק ראשון

... ימים רבים נסחף לכל עבר על גבי הרפסודה בלי לשתות כלל. כמעט מת מצמא, הרי מי האוקיינוס מלוחים. הוא שנא את המים שלא היה יכול לשתות. אך כשפגע ברק ברפסודה והיא התלקחה, הוא שאב במו ידיו את המים השנואים וניסה לכבות בהם את האש!

המורה היה הראשון שפרץ בצחוק. לבסוף צחקה גם הכיתה.

ואז נשמע הצלצול. הילדים קמו מן הספסלים. הנרי אוֹסֵוָאוּט היה נמוך בחצי ראש משאר הבנים בכיתתו. הם פסעו במסדרון בטור עורפי, ובדלת הבניין פתחו בריצה.

בעודו מהרהר בסיפור שסיפר המורה, התקרבה חשמלית כחולה והפרידה את אוֹסֵוָאוּט מן האחרים. הוא לא התאמץ להדביק אותם גם אחרי שעברה. מבטו השתהה על השלט "העקיפה אסורה" שראה מדי יום בצאתו מבית הספר. השלט ניצב בכניסה לרחוב הראשי הצר של פוֹרסכוֹטֶן. כל כך צר היה הרחוב, שמסילות החשמלית נצמדו ועלו בו זו על זו. לעולם לא יוכלו שתי חשמליות לחלוף זו על פני זו במרכז הכפר.

חנות הטבק של אביו של אוֹסֵוָאוּט נמצאה בצידו האחר של הכפר, לא הרחק מן המקום שבו מסילות החשמלית התפצלו שוב. כשהתקרב לבית הספר של הכנסייה ראה התקהלות לפני דלת חנות הטבק. חבורה גדולה של שכנים נופפו בידיהם, דיברו בקול רם ומפעם לפעם הציצו פנימה. גם שני שוטרים היו שם.

הרוקח טירְלינגס הבחין באוֹסֵוָאוּט, פרש מן החבורה וניגש אליו.

"תן לי יד, הנרי! אתה בא איתי. לא הולכים הביתה! קרתה תאונה, תאונה מחרידה!"

אוֹסֵוָאוּט שתק, אחז ביד המושטת והניח לו למשוך אותו אחריו. האנשים חסמו כמעט את כל הרחוב. טירלינגס משך אותו מהר כל כך, שלא עלה בידו להבין מה אומרים, אף שהיה בטוח שמדברים עליו.

"קרה משהו לאימא?"

"מסכן קטן! אין מילים לתאר את הזוועה! תשמע הכול אחר כך. תאונה נוראה!"

"אבא מת?"

"איך אתה מעז לשאול דבר כזה. זה נורא! נורא!"

בית המרקחת של טירלינגס נמצא סמוך לתחנת החשמלית, בערך מול חנות הטבק של אביו של אוֹסֵוָאוּט. אוֹסֵוָאוּט הביט לאחור אך ראה רק את האנשים שעמדו שם ואת השלט "העקיפה אסורה", כמו השלט שבצידו האחר של הכפר.

הם נכנסו, והרוקח הוביל אותו אל חדר שמאחורי בית המרקחת. אשת הרוקח לבשה חלוק מעבדה לבן. היא מיהרה אליו.

"אוי, ילד מסכן! איזו תאונה נוראה!"

היא נשקה לו על ראשו, הביאה לו גליל סוכריות ליקריץ מבית המרקחת והושיבה אותו על כיסא ליד התנור שלא דלק.

ריח של טבליות נגד שיעול ושל מטליות עור עמד באוויר, אפילו בחדר המגורים.

"זה נורא! איך מישהו מסוגל לעשות דבר כזה! איזה ילד מסכן! אוי, מסכן שלי, מסכן!"

אוֹסֵוָאוּט הוציא סוכרייה מן החפיסה שקיבל.

"אימא עשתה את זה?"

"איך ייתכן! איך הוא יודע!..." אמרה האישה לרוקח. "הוא אפילו לא בוכה!"

טירלינגס רכן מעל לאוֹסֵוָאוּט ואמר: "עוד מעט יבוא הדוד שלך לקחת אותך. אתה תיסע איתו לאמסטרדם."

הוא נכנס לבית המרקחת והתקשר.

"אימא! ראיתי את הדם על הכביש!"

גם בנם אֵוֵרט היה בן שתים עשרה, כמו אוֹסֵוָאוּט, אבל הוא הלך לבית הספר של הכנסייה.

"ראית את אימא שלי?"

"שקט, הנרי! שקט, אֵוֵרט! לך לרחוץ ידיים ושב לשולחן!"

ריח של תפוחי אדמה וכרוב החל למלא את החדר.

הרוקח התיישב לשולחן עם אשתו ובנו. את אוֹסֵוָאוּט הותירו במקומו ליד התנור. הוא חדל לשאול שאלות, ורק תחב לפיו סוכרייה אחר סוכרייה מן החפיסה.

הרוקח ואשתו בירכו בקול רם לפני הארוחה, אֵוֵרט קרא פרק מספר הקודש כשהגיעו לדייסה. אחר כך הודו לאלוהים בקול רם.

דוד בַּרט צלצל בדלת אחרי שבית המרקחת נסגר. הוא נכנס בלוויית אשתו של הרוקח, כובעו בידו האחת, ממחטה לבנה באחרת.

"איך זה קרה, דוד? תספר לי. אני כבר ילד גדול, דוד!"

"אבא שלך חולה," אמר דוד בַּרט, "ואת אימא לקחו לַמוסד, כמו לפני חמש שנים, אתה זוכר?"

בחוץ שרר חושך. הם עלו על החשמלית שנסעה לליידֶן. אוֹסֵוָאוּט הביט מן החלון הקטן, וכשעברו ליד חנות הטבק של אביו, ראה שבשום מקום בבית לא דולק אור.

הוא משך לדוד בַּרט בשרוול.

"אני לא מאמין שאבא חולה. איך יכול להיות שהוא חולה בדיוק באותו זמן כמו אימא?"

"תפסיק לנדנד, הנרי. אין לי דעות קדומות. בהזדמנות המתאימה אספר לך הכול."

"אימא אמרה הרבה פעמים שהיא תהרוג את אבא עם הלוֹם."

"איזה לום?"

"הלום שמתחת לדלפק, דוד. בקצה האחד הוא לום ובקצה האחר פטיש."

"איך אתה מעז להגיד דבר כזה! אימא שלך לא בריאה. תחשוב על דברים אחרים. אתה תגור אצלנו בינתיים. תלך לבית ספר באמסטרדם. זה ימצא חן בעיניך, לא?"

הם נסעו עד תחנת ליידֶן ועלו לרכבת לאמסטרדם.

"היום המורה סיפר לנו סיפור," אמר אוֹסֵוָאוּט. "סיפור על מישהו שניצל מספינה טובעת על גבי רפסודה. לא היה לו מה לשתות, הוא שנא את האוקיינוס מפני שהמים בו מלוחים. אבל אז פגע ברק ברפסודה, והוא שאב מהאוקיינוס בשתי הידיים את המים אפילו ששנא אותם, כדי לכבות את השרפה."

"והוא הצליח לכבות אותה?"

"הרי אחרי שהוא יכבה את השרפה הוא ימות בין כה וכה, מצמא. התפוצצנו מצחוק."

"המורה מספר לכם הרבה סיפורים כאלה?"

"שלום דודה פיצֶ'ה!"

"שלום הנרי! אוי איזה ילד מסכן, ילד מסכן."

היא נשקה לו נשיקה ארוכה, אבל הדיפה ריח רע.

"שלום רִיָה!"

"שלום הנרי."

היא חיבקה אותו חיבוק ארוך ממש כמו דודתו, אבל הריח שלה היה נעים הרבה יותר.

דוד בַּרט אמר: "הוא מחכה ומצפה ללכת לבית ספר באמסטרדם. ועכשיו — ישר למיטה, הנרי! רייה תראה לך איפה."

רייה הייתה בת תשע עשרה. היא לקחה את אוֹסֵוָאוּט בידו, והם עלו בשני גרמי מדרגות צרים ונכנסו לחדרון קטן שעמדה בו מיטה מוצעת. היא הראתה לו איפה לתלות את הבגדים ואיפה להתרחץ. הוא התפשט והתרחץ, אבל במיטה לא הצליח להירדם. הוא שמע את דודו ודודתו הולכים לישון, ואחר כך נפתחה הדלת ורייה הביטה פנימה.

"מה קרה? האור עוד דולק? אתה לא ישן?"

"אני מפחד."

היא פתחה לרווחה את הדלת והצביעה על דלת אחרת מאחוריה, שנמצאה חצי קומה למטה.

"זה החדר שלי. אם לא תירדם, אתה יכול עוד מעט לבוא אליי."

היא שכבה במיטה כשהצטרף אליה.

"בוא תתכסה יחד איתי, שלא יהיה לך קר."

היא כיבתה את האור מיד אחרי שנכנס למיטתה.

"גם אימא שלי תמיד מכניסה אותי איתה למיטה."

הוא התייפח.

היא השחילה זרוע תחת ראשו.

"תמיד רציתי אח קטן. אתה יכול להישאר איתי הלילה. אף אחד לא ישים לב. מבחינת אבא זה בסדר, אגב, זה מה שהוא תמיד אומר."

"הוא לא רצה לספר לי איך זה קרה. אולי את תספרי לי?"

"גם אני לא יודעת בדיוק, הנרי. אל תחשוב על זה."

"אני רוצה לדעת."

"אתה לא חושב שלשיער שלי יש ריח טוב?"

"נכון, יש לו ריח טוב, אבל אני מפחד."

"נסה לישון."

"אני לא מצליח להירדם."

"אתה עוד ילד קטן."

"לא נכון. אני ילד גדול, אבל אני קטן יחסית לגיל שלי, זה לא תלוי בי."

"באמת? אתה כבר ילד גדול? אתה בטוח? אם אתה ילד כזה גדול, אז אתה צריך לנשק אותי."

הוא יצא החוצה עם רייה והביט לאחור אל הבית.

"כל כך הרבה זמן לא הייתי אצלכם," אמר, "כבר שכחתי איך הבית נראה."

היה זה בית גבוה, צר. ליד הדלת נקבע לוח שיש שחור שנכתב עליו באותיות מוזהבות: "חברת בֵּלינקוֹף מוצרי סדקית".

"למה לא כתוב נָאוּטָה?"

"בֵּלינקוֹף הוא רק שם החברה."

"למה כתוב מוצרי סדקית? זה אותו הדבר כמו נוצות?"

"לא, כתוב מוצרי סדקית, אבל למעשה אבא מוכר רק נוצות."

"אפשר להתעשר מזה?"

"אבא מרוויח יפה. כובע נוצה עדיין עולה המון כסף, ואנשים כבר כמעט לא חובשים כובעי נוצה. בגלל זה אבא הוא היחיד באמסטרדם שעוד מוכר כובעים כאלה."

"למה קוראים לתעלה הזאת אָאוּדֵזֶיידְס אַכטֶר־בּוּרכְוָאל? וָאל זה מזח, אני לא רואה כאן שום מזח."

"בטח היה פעם."

"למה הבחורות האלה יושבות בחלון בתחתוניות ורודות?"

"אלה בחורות שעושות את זה בשביל כסף."

"מה הן עושות בשביל כסף?"

"הן עושות נעים לגברים."

"כמו שאת עושה לי?"

"אולי תסתום כבר? אחרת לא אתן לך להתקרב אליי יותר, הבנת?"

דוד בַּרט רצה שאוֹסֵוָאוּט ילך לאוניברסיטה, לכן שלח אותו לבית ספר ריאלי.

אוֹסֵוָאוּט התגלה כתלמיד צייתן אך שתקן.

הוא ישן מדי לילה במיטתה של רייה. בגיל חמש עשרה גילה שהיא מכוערת בעיניו. הוא גם הבין מדוע ההתלחששויות של נערים אחרים לא מעניינות אותו. למה שיקשיב להתלחשויות וניחושים על דברים שהוא עושה כבר מזמן לילה־לילה בשלוות נפש גמורה? מה שהדריך את מנוחתו לא היה זה, אלא שהיה ברור שהוא היחיד שעושה דברים כאלה, וגם שרייה היא הנערה היחידה שמרשה לו לעשות אותם. הוא חיפש דרכים להיפטר ממנה, אבל יותר משרצה להיפטר ממנה, רצה להחליף אותה.

אי־שם בסביבות לַנדסמֶר מצא מקום שקט די הצורך למטרתו.

הם ירדו מהאופניים ונשכבו לרגלי הסוללה. הנערה נקראה קְלֶליָה בּילַנד.

"סוטה!"

"סוטה? אבל הדוד שלי אומר שזה עניין של ברירה טבעית!"

היא זינקה ממקומה, עלתה על האופניים ורכבה משם מהר ככל שיכלה.

למחרת נקרא אל מנהל בית הספר. יחסית למנהל היה האיש צעיר להפליא.

"אוֹסֵוָאוּט, אבא של קְלֶליָה בּילַנד התלונן שדיברת גסויות אל הבת שלו."

"אבל אדוני, רק סיפרתי לה מה אומר הדוד שלי על הברירה הטבעית..."

"במקרה אני מכיר היטב את הדוד שלך. בַּרט נָאוּטָה. איש הגון, היה קומוניסט פעם. הוא אכול חרטה מפני שהפנה עורף לְמהפכה שכבר מזמן אינה קיימת בצורה הטהורה שלה. הוא יודע את זה, ובכל זאת הוא מתחרט. הוא תולה את הדגל ביום המלכּה, משלם מיסים ומצביע בקלפי כמו כל אזרח, אבל הוא מנסה למרק את מצפונו בהיאחזות כפייתית באידיאלים שסיכוייהם לשרוד בחברה כלשהי קלושים: התנזרות מהטיפה המרה, הימנעות מעישון ודיבורים על חופש מיני. אידיאלים כבדי משקל, לפחות עבור אדם שמכור לאלכוהול, אוהב לעשן ונאמן לאישה אחת. אבל איך אפשר לתקן ככה את העולם? הדוד שלך מדבר על ברירה טבעית, אבל הוא קורא רק ספרים מיושנים."

"ומה עם האנטי־מיליטריזם?"

"אנטי־מיליטריזם? גרמניה וברית המועצות מקימות כרגע את הצבאות הכי חזקים שהעולם ראה אי־פעם! היטלר רוצה לכבוש את כל העולם, רוסיה כנ"ל. אנחנו צריכים להיות אנטי־מיליטריסטים ולתת להם לשחוט אותנו כמו קדושים? אל תבין אותי לא נכון, הדוד שלך הוא אדם הגון, אבל אל תאמין לכל מה שהוא אומר. תבטיח לי!"

המנהל הושיט לו יד.

אחרי הלימודים ראה את קְלֶליָה בּילַנד רוכבת על אופניים עם נער אחר, שהיה בן גילו אך גבוה ממנו בראש וחצי.

עוד באותו שבוע הצטרף למועדון הג'ודו. בספרים שבארון של דודו חדל לעיין. את שיעורי הבית הכין בחריצות חסרת תשוקה, השיג ציונים סבירים, אבל דבר לא עניין אותו מלבד הג'ודו. לפעמים שקל להיכנס אל אחת הזונות באָאוּדֵזֶיידְס אַכטֶר־בּוּרכְוָאל, אבל אף על פי שהכיר כמה מהן בשמן הפרטי — אחרי הכול הן היו שכנות — מעולם לא ניכר שמישהי מהן מגלה בו עניין. ולמה שיתאמץ? בערבים היה סותר את מיטתו, ואחרי שדודו ודודתו הלכו לישון, ירד הוא לחדרה של רייה.

עוד על הספר

חדר החושך של דמוקלס וילם פרדריק הרמנס

... ימים רבים נסחף לכל עבר על גבי הרפסודה בלי לשתות כלל. כמעט מת מצמא, הרי מי האוקיינוס מלוחים. הוא שנא את המים שלא היה יכול לשתות. אך כשפגע ברק ברפסודה והיא התלקחה, הוא שאב במו ידיו את המים השנואים וניסה לכבות בהם את האש!

המורה היה הראשון שפרץ בצחוק. לבסוף צחקה גם הכיתה.

ואז נשמע הצלצול. הילדים קמו מן הספסלים. הנרי אוֹסֵוָאוּט היה נמוך בחצי ראש משאר הבנים בכיתתו. הם פסעו במסדרון בטור עורפי, ובדלת הבניין פתחו בריצה.

בעודו מהרהר בסיפור שסיפר המורה, התקרבה חשמלית כחולה והפרידה את אוֹסֵוָאוּט מן האחרים. הוא לא התאמץ להדביק אותם גם אחרי שעברה. מבטו השתהה על השלט "העקיפה אסורה" שראה מדי יום בצאתו מבית הספר. השלט ניצב בכניסה לרחוב הראשי הצר של פוֹרסכוֹטֶן. כל כך צר היה הרחוב, שמסילות החשמלית נצמדו ועלו בו זו על זו. לעולם לא יוכלו שתי חשמליות לחלוף זו על פני זו במרכז הכפר.

חנות הטבק של אביו של אוֹסֵוָאוּט נמצאה בצידו האחר של הכפר, לא הרחק מן המקום שבו מסילות החשמלית התפצלו שוב. כשהתקרב לבית הספר של הכנסייה ראה התקהלות לפני דלת חנות הטבק. חבורה גדולה של שכנים נופפו בידיהם, דיברו בקול רם ומפעם לפעם הציצו פנימה. גם שני שוטרים היו שם.

הרוקח טירְלינגס הבחין באוֹסֵוָאוּט, פרש מן החבורה וניגש אליו.

"תן לי יד, הנרי! אתה בא איתי. לא הולכים הביתה! קרתה תאונה, תאונה מחרידה!"

אוֹסֵוָאוּט שתק, אחז ביד המושטת והניח לו למשוך אותו אחריו. האנשים חסמו כמעט את כל הרחוב. טירלינגס משך אותו מהר כל כך, שלא עלה בידו להבין מה אומרים, אף שהיה בטוח שמדברים עליו.

"קרה משהו לאימא?"

"מסכן קטן! אין מילים לתאר את הזוועה! תשמע הכול אחר כך. תאונה נוראה!"

"אבא מת?"

"איך אתה מעז לשאול דבר כזה. זה נורא! נורא!"

בית המרקחת של טירלינגס נמצא סמוך לתחנת החשמלית, בערך מול חנות הטבק של אביו של אוֹסֵוָאוּט. אוֹסֵוָאוּט הביט לאחור אך ראה רק את האנשים שעמדו שם ואת השלט "העקיפה אסורה", כמו השלט שבצידו האחר של הכפר.

הם נכנסו, והרוקח הוביל אותו אל חדר שמאחורי בית המרקחת. אשת הרוקח לבשה חלוק מעבדה לבן. היא מיהרה אליו.

"אוי, ילד מסכן! איזו תאונה נוראה!"

היא נשקה לו על ראשו, הביאה לו גליל סוכריות ליקריץ מבית המרקחת והושיבה אותו על כיסא ליד התנור שלא דלק.

ריח של טבליות נגד שיעול ושל מטליות עור עמד באוויר, אפילו בחדר המגורים.

"זה נורא! איך מישהו מסוגל לעשות דבר כזה! איזה ילד מסכן! אוי, מסכן שלי, מסכן!"

אוֹסֵוָאוּט הוציא סוכרייה מן החפיסה שקיבל.

"אימא עשתה את זה?"

"איך ייתכן! איך הוא יודע!..." אמרה האישה לרוקח. "הוא אפילו לא בוכה!"

טירלינגס רכן מעל לאוֹסֵוָאוּט ואמר: "עוד מעט יבוא הדוד שלך לקחת אותך. אתה תיסע איתו לאמסטרדם."

הוא נכנס לבית המרקחת והתקשר.

"אימא! ראיתי את הדם על הכביש!"

גם בנם אֵוֵרט היה בן שתים עשרה, כמו אוֹסֵוָאוּט, אבל הוא הלך לבית הספר של הכנסייה.

"ראית את אימא שלי?"

"שקט, הנרי! שקט, אֵוֵרט! לך לרחוץ ידיים ושב לשולחן!"

ריח של תפוחי אדמה וכרוב החל למלא את החדר.

הרוקח התיישב לשולחן עם אשתו ובנו. את אוֹסֵוָאוּט הותירו במקומו ליד התנור. הוא חדל לשאול שאלות, ורק תחב לפיו סוכרייה אחר סוכרייה מן החפיסה.

הרוקח ואשתו בירכו בקול רם לפני הארוחה, אֵוֵרט קרא פרק מספר הקודש כשהגיעו לדייסה. אחר כך הודו לאלוהים בקול רם.

דוד בַּרט צלצל בדלת אחרי שבית המרקחת נסגר. הוא נכנס בלוויית אשתו של הרוקח, כובעו בידו האחת, ממחטה לבנה באחרת.

"איך זה קרה, דוד? תספר לי. אני כבר ילד גדול, דוד!"

"אבא שלך חולה," אמר דוד בַּרט, "ואת אימא לקחו לַמוסד, כמו לפני חמש שנים, אתה זוכר?"

בחוץ שרר חושך. הם עלו על החשמלית שנסעה לליידֶן. אוֹסֵוָאוּט הביט מן החלון הקטן, וכשעברו ליד חנות הטבק של אביו, ראה שבשום מקום בבית לא דולק אור.

הוא משך לדוד בַּרט בשרוול.

"אני לא מאמין שאבא חולה. איך יכול להיות שהוא חולה בדיוק באותו זמן כמו אימא?"

"תפסיק לנדנד, הנרי. אין לי דעות קדומות. בהזדמנות המתאימה אספר לך הכול."

"אימא אמרה הרבה פעמים שהיא תהרוג את אבא עם הלוֹם."

"איזה לום?"

"הלום שמתחת לדלפק, דוד. בקצה האחד הוא לום ובקצה האחר פטיש."

"איך אתה מעז להגיד דבר כזה! אימא שלך לא בריאה. תחשוב על דברים אחרים. אתה תגור אצלנו בינתיים. תלך לבית ספר באמסטרדם. זה ימצא חן בעיניך, לא?"

הם נסעו עד תחנת ליידֶן ועלו לרכבת לאמסטרדם.

"היום המורה סיפר לנו סיפור," אמר אוֹסֵוָאוּט. "סיפור על מישהו שניצל מספינה טובעת על גבי רפסודה. לא היה לו מה לשתות, הוא שנא את האוקיינוס מפני שהמים בו מלוחים. אבל אז פגע ברק ברפסודה, והוא שאב מהאוקיינוס בשתי הידיים את המים אפילו ששנא אותם, כדי לכבות את השרפה."

"והוא הצליח לכבות אותה?"

"הרי אחרי שהוא יכבה את השרפה הוא ימות בין כה וכה, מצמא. התפוצצנו מצחוק."

"המורה מספר לכם הרבה סיפורים כאלה?"

"שלום דודה פיצֶ'ה!"

"שלום הנרי! אוי איזה ילד מסכן, ילד מסכן."

היא נשקה לו נשיקה ארוכה, אבל הדיפה ריח רע.

"שלום רִיָה!"

"שלום הנרי."

היא חיבקה אותו חיבוק ארוך ממש כמו דודתו, אבל הריח שלה היה נעים הרבה יותר.

דוד בַּרט אמר: "הוא מחכה ומצפה ללכת לבית ספר באמסטרדם. ועכשיו — ישר למיטה, הנרי! רייה תראה לך איפה."

רייה הייתה בת תשע עשרה. היא לקחה את אוֹסֵוָאוּט בידו, והם עלו בשני גרמי מדרגות צרים ונכנסו לחדרון קטן שעמדה בו מיטה מוצעת. היא הראתה לו איפה לתלות את הבגדים ואיפה להתרחץ. הוא התפשט והתרחץ, אבל במיטה לא הצליח להירדם. הוא שמע את דודו ודודתו הולכים לישון, ואחר כך נפתחה הדלת ורייה הביטה פנימה.

"מה קרה? האור עוד דולק? אתה לא ישן?"

"אני מפחד."

היא פתחה לרווחה את הדלת והצביעה על דלת אחרת מאחוריה, שנמצאה חצי קומה למטה.

"זה החדר שלי. אם לא תירדם, אתה יכול עוד מעט לבוא אליי."

היא שכבה במיטה כשהצטרף אליה.

"בוא תתכסה יחד איתי, שלא יהיה לך קר."

היא כיבתה את האור מיד אחרי שנכנס למיטתה.

"גם אימא שלי תמיד מכניסה אותי איתה למיטה."

הוא התייפח.

היא השחילה זרוע תחת ראשו.

"תמיד רציתי אח קטן. אתה יכול להישאר איתי הלילה. אף אחד לא ישים לב. מבחינת אבא זה בסדר, אגב, זה מה שהוא תמיד אומר."

"הוא לא רצה לספר לי איך זה קרה. אולי את תספרי לי?"

"גם אני לא יודעת בדיוק, הנרי. אל תחשוב על זה."

"אני רוצה לדעת."

"אתה לא חושב שלשיער שלי יש ריח טוב?"

"נכון, יש לו ריח טוב, אבל אני מפחד."

"נסה לישון."

"אני לא מצליח להירדם."

"אתה עוד ילד קטן."

"לא נכון. אני ילד גדול, אבל אני קטן יחסית לגיל שלי, זה לא תלוי בי."

"באמת? אתה כבר ילד גדול? אתה בטוח? אם אתה ילד כזה גדול, אז אתה צריך לנשק אותי."

הוא יצא החוצה עם רייה והביט לאחור אל הבית.

"כל כך הרבה זמן לא הייתי אצלכם," אמר, "כבר שכחתי איך הבית נראה."

היה זה בית גבוה, צר. ליד הדלת נקבע לוח שיש שחור שנכתב עליו באותיות מוזהבות: "חברת בֵּלינקוֹף מוצרי סדקית".

"למה לא כתוב נָאוּטָה?"

"בֵּלינקוֹף הוא רק שם החברה."

"למה כתוב מוצרי סדקית? זה אותו הדבר כמו נוצות?"

"לא, כתוב מוצרי סדקית, אבל למעשה אבא מוכר רק נוצות."

"אפשר להתעשר מזה?"

"אבא מרוויח יפה. כובע נוצה עדיין עולה המון כסף, ואנשים כבר כמעט לא חובשים כובעי נוצה. בגלל זה אבא הוא היחיד באמסטרדם שעוד מוכר כובעים כאלה."

"למה קוראים לתעלה הזאת אָאוּדֵזֶיידְס אַכטֶר־בּוּרכְוָאל? וָאל זה מזח, אני לא רואה כאן שום מזח."

"בטח היה פעם."

"למה הבחורות האלה יושבות בחלון בתחתוניות ורודות?"

"אלה בחורות שעושות את זה בשביל כסף."

"מה הן עושות בשביל כסף?"

"הן עושות נעים לגברים."

"כמו שאת עושה לי?"

"אולי תסתום כבר? אחרת לא אתן לך להתקרב אליי יותר, הבנת?"

דוד בַּרט רצה שאוֹסֵוָאוּט ילך לאוניברסיטה, לכן שלח אותו לבית ספר ריאלי.

אוֹסֵוָאוּט התגלה כתלמיד צייתן אך שתקן.

הוא ישן מדי לילה במיטתה של רייה. בגיל חמש עשרה גילה שהיא מכוערת בעיניו. הוא גם הבין מדוע ההתלחששויות של נערים אחרים לא מעניינות אותו. למה שיקשיב להתלחשויות וניחושים על דברים שהוא עושה כבר מזמן לילה־לילה בשלוות נפש גמורה? מה שהדריך את מנוחתו לא היה זה, אלא שהיה ברור שהוא היחיד שעושה דברים כאלה, וגם שרייה היא הנערה היחידה שמרשה לו לעשות אותם. הוא חיפש דרכים להיפטר ממנה, אבל יותר משרצה להיפטר ממנה, רצה להחליף אותה.

אי־שם בסביבות לַנדסמֶר מצא מקום שקט די הצורך למטרתו.

הם ירדו מהאופניים ונשכבו לרגלי הסוללה. הנערה נקראה קְלֶליָה בּילַנד.

"סוטה!"

"סוטה? אבל הדוד שלי אומר שזה עניין של ברירה טבעית!"

היא זינקה ממקומה, עלתה על האופניים ורכבה משם מהר ככל שיכלה.

למחרת נקרא אל מנהל בית הספר. יחסית למנהל היה האיש צעיר להפליא.

"אוֹסֵוָאוּט, אבא של קְלֶליָה בּילַנד התלונן שדיברת גסויות אל הבת שלו."

"אבל אדוני, רק סיפרתי לה מה אומר הדוד שלי על הברירה הטבעית..."

"במקרה אני מכיר היטב את הדוד שלך. בַּרט נָאוּטָה. איש הגון, היה קומוניסט פעם. הוא אכול חרטה מפני שהפנה עורף לְמהפכה שכבר מזמן אינה קיימת בצורה הטהורה שלה. הוא יודע את זה, ובכל זאת הוא מתחרט. הוא תולה את הדגל ביום המלכּה, משלם מיסים ומצביע בקלפי כמו כל אזרח, אבל הוא מנסה למרק את מצפונו בהיאחזות כפייתית באידיאלים שסיכוייהם לשרוד בחברה כלשהי קלושים: התנזרות מהטיפה המרה, הימנעות מעישון ודיבורים על חופש מיני. אידיאלים כבדי משקל, לפחות עבור אדם שמכור לאלכוהול, אוהב לעשן ונאמן לאישה אחת. אבל איך אפשר לתקן ככה את העולם? הדוד שלך מדבר על ברירה טבעית, אבל הוא קורא רק ספרים מיושנים."

"ומה עם האנטי־מיליטריזם?"

"אנטי־מיליטריזם? גרמניה וברית המועצות מקימות כרגע את הצבאות הכי חזקים שהעולם ראה אי־פעם! היטלר רוצה לכבוש את כל העולם, רוסיה כנ"ל. אנחנו צריכים להיות אנטי־מיליטריסטים ולתת להם לשחוט אותנו כמו קדושים? אל תבין אותי לא נכון, הדוד שלך הוא אדם הגון, אבל אל תאמין לכל מה שהוא אומר. תבטיח לי!"

המנהל הושיט לו יד.

אחרי הלימודים ראה את קְלֶליָה בּילַנד רוכבת על אופניים עם נער אחר, שהיה בן גילו אך גבוה ממנו בראש וחצי.

עוד באותו שבוע הצטרף למועדון הג'ודו. בספרים שבארון של דודו חדל לעיין. את שיעורי הבית הכין בחריצות חסרת תשוקה, השיג ציונים סבירים, אבל דבר לא עניין אותו מלבד הג'ודו. לפעמים שקל להיכנס אל אחת הזונות באָאוּדֵזֶיידְס אַכטֶר־בּוּרכְוָאל, אבל אף על פי שהכיר כמה מהן בשמן הפרטי — אחרי הכול הן היו שכנות — מעולם לא ניכר שמישהי מהן מגלה בו עניין. ולמה שיתאמץ? בערבים היה סותר את מיטתו, ואחרי שדודו ודודתו הלכו לישון, ירד הוא לחדרה של רייה.