כולנו החמישה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כולנו החמישה
מכר
מאות
עותקים
כולנו החמישה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

כולנו החמישה

3.5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סמי ברדוגו

סמי בֶּרדוגו (נולד ב-23 בפברואר 1970 במזכרת בתיה) הוא סופר ישראלי.

ברדוגו נולד להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר שעבדה כמנקה במרפאה ולמרדכי שהיה פועל במפעל לאריזות פרי הדר, כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנה לצרפת. ברדוגו למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.
זכה במספר פרסים ספרותיים: בפרס הסיפור הקצר של העתון הארץ. לקובץ סיפוריו "ילדה שחורה" הוענק פרס לספרי ביכורים לשנת 1999 מאת משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. בשנת 2006 תשס"ו זכה בפרס ראש הממשלה, פרס היצירה הספרותית על שם לוי אשכול. בשנת 2007 זכה בפרס ניומן לשנת תשס"ז מטעם אוניברסיטת בר-אילן על הישגיו בפרוזה עברית. בשנת 2011 זכה בפרס רמת גן לספרות על ספרו "זה הדברים".

תקציר

ביום חמישי אחד עומד המספר של ה"לא־רומאן" הזה לנסוע אל הבית הנעול של אחיו הבכור: הוא, אחותו המבוגרת ממנו ואחיו הצעיר – כולם בני למעלה מחמישים – נקראו לְשָׁם על־ידי המשטרה, שהאח הבכור מסרב לפתוח לה את דלתו. רק את אֶחיו ואחותו יסכים להכניס. הפסיכולוג המשטרתי, המנהל עם האח המתבצר משא־ומתן, חושש מ"אירוע אובדני", והמשטרה מקווה שבואם של האחים יאפשר לפתור את התסבוכת בדרכי שלום.
 
במוצאי השבת האחרונה שלח להם האח מסרון: "אני מוציא אותו", ובהוצאה זו מאדמת החמרה האדומה יתחיל "המקרה החשוב של חייהם". בבואם הם יצטרפו לאח הגדול, אחרי 14 שנה שלא התראו, ויבקשו לתקן עוול נורא מלפני 33 שנה.
 
המספר שיצר כאן בֶּרדוגו הוא סופר שמאס בספרות, אשר לפני 25 שנה היתה בשבילו הבטחה גדולה. היום הוא מקווה שרעיון הכתיבה סוף־סוף יתאדה ממנו, שכן "כל סיפור הוא אביון שמעצים את ריקנותו". 
 
ארבעת האחים נולדו עם פגם המכונה "שבר ענף ירוק", והם גדלוּ "נישאים חלש באוויר", "מופסדים בקרב נגד אימפריית המציאות היומיומית", חוֹוים אִיום ואימה, ועם קשר המתבסס על התעלמות הדדית זה מזה. חופשיים לנפשם הם מוצאים כל אחד את דרכו הייחודית להשתחרר מן המסגרות, קטועים גם מהוריהם הפסיביים, שקיבלו אותם כפי שהם מרוב שנאלצו להיות עסוקים בתחזוקת החיים.
 
היום יודע המספר שאין הלימה בין האחים, האחות וההורים לבין הדמויות הנוירוטיות וההרואיות שהספרות מציגה בדרך־כלל. ב־89 "הניירות" של הספר, המקרינים את אותו יום חמישי, מעניק ברדוגו למספר שלו דפים של כתיבה אלטרנטיבית, עם אירועים ומצבים המצוירים בכישרון נדיר, בפרטנות פרוסטיאנית מצמררת ביופיה. סגנונו של ברדוגו, תו־ההיכר של כתיבתו, שב ונולד כאן במראה חדש, מסעיר.

פרק ראשון

נייר אָלף

היום, יום חמישי, לפני שאני עומד לצאת מכאן ולנסוע אל הבית הנעול של אחינו הבכור, שבה ומכה בתוכי הפניית העורף של המציאות; היא אף־פעם לא נתנה לנו, ארבעת הילדים, הזדמנות לגלות פנים־אל־פנים מי אנחנו. לא היה מעמד שבו היתה לנו אפשרות לראות אותנו בדיוק כפי שאנחנו, במערומינו, בלתי־ניתנים־לערעור. לכן איננו יכולים לגלות לָעולם מי היינו ומה עשינו. אם עד עכשיו לא היה רגע אחד כזה, גבוהה הסבירות שגם היום לא יהיה. ככה קרה שמעולם לא היו החיים שלנו אותנטיים בעיני עצמנו ובעיניהם של אחרים. על אחת כמה וכמה יהיה לא נכון כל דבר כתוב. הוא לא יתאר את מה שבאמת אפשר לומר עלינו, וכמו כולם, גם המלים הכתובות יציגו אותנו רק בערך.

בערך כאלה:

אנחנו ארבעה ילדים. חתוכים. תלושים בין עמודים וקירות, נישאים חלש באוויר ולא תופסים בקרסים התקועים סביבנו. אפילו החדר המרוּוח והנעים, שאני משתכן בו, מנסה לשכנע אותי שאין עוד טעם לגולל את התפוגגותנו הבלתי־נגמרת. הישיבות הממושכות על הכיסא האורתופדי, מול השולחן, מיותרות לחלוטין. אני חוזר ומסתכל בחלון הרחב הפתוח, שנשקפות ממנו במרחק הצמרות של עצי היער, וכמו תמיד מורה לי החלון שלא פה בִּפְנים אני צריך להיות, אלא עלי לצאת לשם, להיכן שבכל פעם כשאני מגיע אל חלקת הטבע, עוטפת את גופי שלווה נמרצת, ומידה של חִיוּת מגרה אותו. בין העצים והאדמה והשמיים איני זקוק למצוא צידוק.

ניגוד מוחלט למה שקורה רוב הזמן כאן, בשעות שאני מעביר בחדר בישיבות על הכיסא אצל השולחן, בשתייה של יין אדום זול, ובתנומת צהריים קלה על מיטת הקפיצים הנוטה לחרוק, שעומדת בפינה ליד הדלת. כבר שנה־וחצי כאבי האגן והגב התחתון מתגברים, וזאת מלבד הטִרדה הכרונית שנוספה לי לפני עשר שנים - דלקת שפת־העפעפיים. אבל כשאני יוצא אל הנוף הקרוב אלי והולך בעשב האחו, וממנו מתחברות רגלי אל שביל העפר המגורען, ומתקדמות אל עצי האורן הלא־סבוכים - מאוד קל לי, ואז גם מחשבותי, שבדרך־כלל מתכסות ברמיית המלים, נחשפות, ואיני טורח להבין אותן מפני שהן נשארות חסרות־פשר.

די! מאסתי במאמץ לנסות להאמין בַּפְּלָצֶבּוֹ של כל סיפור וישותו. שניהם כמו החדר שאני מתגורר בו: קירות עומדים שיש להם אופי חיצוני בלבד, הכל ביניהם מראית־עין, והַפְְּנים מתקשט ברהיטים הפשוטים. נמאס להיווכח שאין תרופה ביסודם של סיפור ועולמו. עייפתי גם מלהיות נואש, ומכך שעדיין איני נכנע סופית לייאושי. בדיוק כמו היין האדום הזול שאני נוהג לשתות החל מהצהריים המאוחרים. לצערי כבר שנים רבות, עד חצי בקבוק ביום לכל היותר. לא שכרות תוקפת אותי כשאני שותה, אלא התעננות אופפת את רגשותי, והַכָּרָתי החדה צונחת רק מעט. אף־על־פי־כן היין לא טוב לי. התמכרות, ולוּ הקלילה ביותר, מעידה על ויתור לטובת משהו אחר, שנמצא מחוץ לרשותי. עוגמה צפה בלבי לאור הדברים האחרים שלא התנסיתי בהם, הטובים והרעים.

במיוחד עכשיו שהיום דוחק, ולי אין פנאי ורצון להתמסר לבָּנָליוּת המעוּשָׂה של השבועות והחודשים שעוברים עלי בחדר הזה, שהוא נוח ומאוּורר. שעות דחופות ומאיימות לפנַי. עלי לעזוב ולפגוש את אחותנו ואת האח הצעיר שלנו. שניהם ודאי ימתינו בחוץ על המדרכה, לפני שער העץ של הבית הסגור של אחינו הבכור. כבר מזמן ידענו שאין לנו ברירה אחרת, ואנו יודעים שרק אותנו, האחים והאחות, יסכים להכניס אל ביתו, שנעל לפני ארבעה ימים. ככה נעמוד שלושתנו, ואז נחצה את השער, נתקדם בַּשביל, נטפס את שתי המדרגות השטוחות ונדפוק על הדלת הכבדה, נאמר בקול חזק מאוד: "זה אנחנו, תפתח", וזאת תיפתח, דרכה נעבור ומיד ננעל אותה בחזרה, ונראה את האח הגדול, נצטרף אליו, ואחרי ארבע־עשרה שנה שלא התראינו, שוב נימָצא יחד - ארבעה ילדים בהחלט לא מפותחים, ובקִרבֵּנו העוול הנורא שעשינו. כן, אנחנו עשינו אותו. הוא לא נוצר בידיהם של אחרים. כי לאורך חיינו לא היתה סיבה לְמה שקרה, מלבד סיבת אנו.

 

נייר בֵּית

הפתעה מכאיבה תקפה אותי אתמול בצהריים כשטלפן אלי קצין המשטרה. "מדבר פקד יוסי", אמר בקול החלטי והציג את עצמו בתור האחראי מטעם יחידת המשא־ומתן של צוות המשטרה. הוא דרש ממני להזדרז להגיע אל הבית הנעול של אחינו הבכור, אמר שעִדכן גם את אחותי ואת אחי הקטן: "מדובר במצב נפשי מורכב ורגיש, יכול להיות שלאח הגדול שלכם יש סימנים אובדניים". לא הגבתי לדבריו, והקצין הוסיף שעלינו להיזהר שמא אחינו יפגע בעצמו, ככה מעריך גם הפסיכולוג־המשטרתי המחוזי, המעורה במצב. אמרתי לפקד יוסי שאדאג לצאת מחר מוקדם בבוקר. לא שאלתי אותו כיצד נודע לו על ההסתגרות, וידעתי שאף־אחד מאיתנו, שני האחים והאחות, לא סיפר דבר ולא גילה לאיש שאחינו הבכור שלח רק לנו מסרון כבר לפני חמישה ימים. הוא הגיע אלינו מאוחר בלילה של מוצאי־שבת, וכך נכתב בו:

"אני מוציא אותו".

אין מי שיכול לשער עכשיו עד כמה כולנו, הארבעה, עלולים להיפגע קשות, ואפילו הרבה יותר מכך. מפני שאם הגיע הרגע, כי אז בפעם הראשונה בחיינו ארבעתנו עומדים על סף תהום. ואיך ימשיך כל אחד מאיתנו להתגרות ולרַקֵד למרות התהום? כיצד נתגבר על האילוץ לדבר בינינו בעניין המקרה שלנו? האם סוף־סוף נבצע את מה שקבענו ונשיג פתרון? השעה המתקרבת ההיא, שאיני יודע אם אכן ציפיתי לה, או שמא קברתי את מועדה הוודאי, היא שמעוררת רעד במחשבותי, בזיכרונותי. "אלוהים ישמור, זה קורה לנו", אמרתי בשקט ברגע שנגמרה אתמול השיחה עם פקד יוסי וזכרתי שבכולנו, הילדים, אוחז אותו חִיל שאינו מקבל אף מרות.

אילו היה אפשר להניח למשטרה לטפל בהסתגרות של אחינו הבכור בלעדינו, ולא משנה מה תהיה התוצאה, היינו לפחות נפטרים מהתערבות ומקבלים עונש מתון יותר. לעתים לא לעשות כלום הוא המעשה המוצדק ביותר, ואולי בשל כך נקבל חנינה. כל עוד לא נהיה אנחנו מי שהובילו אל הגילוי של מה שנַעֲשָׂה, ייתכן שזאת תהיה נחמה רזה במסכת חיינו. ככה או ככה, קלושה ההזדמנות שלנו לזכות בשם טוב הודות למה שלא יכולנו למנוע שיקרה.

אתמול בלילה, כשנשכבתי לישון על המיטה, וקול הקפיצים במזרן חרק כהרגלו, פלשו במלואם דרך החלון הפתוח אור החשכה וצינת הסתיו המאוחר, אליהם הצטרפה שארית מתהודת הגשם, שירד כמעט ללא הפסקה לפני ארבעה ימים, ובשעה ההיא לא הערכתי את כובד משקלו. נמצאתי ברשותם של האור השחרחר ושל הקור, כאילו היו כנף צחורה שדורשת לייסר אותי דווקא בגלל רכותה המתעקשת לרחף מעלי ותיכף ללטף את הגוף העירום שלי. מיד אחר־כך נתקפתי רצון עז להישאר. רק לא לעזוב ולא להגיע לשם. היה לי רע מפני שהיטב הכרתי עד כמה הרצון שלי כולו לחינם, ובכל־זאת ליווה אותי הרצון הזה לתוך הירדמותי.

מוקדם מאוד הבוקר שוב שאלתי בקול: "למה אני צריך לנסוע?" מדוע אנחנו חייבים להתמסר באופן טבעי לאחד מאיתנו אם מצוקתנו האישית והמשותפת לא תניח לנו? כיצד אנו נקרעים אם בתוכנו נושמת רק אמת אחת שלנו, בזמן שברור לנו שאין לה תוקף אצל אחרים בעולמנו? אלה הם הלבטים השחוקים, שכל ימי רציתי לגרש אותם ממני. אף־פעם לא ייחלתי להיכלל בָּאמת של השאר. מראשית עצמאותי בחרתי בעל־כורחי להיות רוב השנים לבד, ולא שקלתי אם מה שאני עושה נכון. לא התחבטתי כשהתפנקתי לעתים מזדמנות בקשרים מיניים עם כל־מיני צעירים ומבוגרים. גם לא עם מי שמבקרים אצלי בחדר המרוּוח, מגיעים מהעיר הלא־רחוקה יחסית. שניים מהם באים מהיישובים הפרושׂים על קו הרכס המפותל. שעתיים־שלוש אנחנו מבלים בין קירות החדר, עד שהם עוזבים.

ודאי שלא התעכבתי יותר מדי גם על ההחלטה לבוא הנה ולגור בכפר ח' הצפוני, להיות הכי קרוב שאפשר אל האדמה והעשב הירוק העשיר שצומח עליה, סמוך אל נוף הגבעות וסלעי הדולומיט הנאים, שמופיעים אחרי המשטחים של דשא הבר, נמשכים אל יער האורנים, וסביבי כמעט דוֹמֵם ושֶׁקט רוב היום. מאז ומתמיד הם היו היסודות המוצקים עבורי, גם אם לא נמצאו לרשותי. הממשות הזאת, שנתפסת בעין ובמגע הידיים, היא הערך היקר שהיה צריך להכתיב את עולמי, ולא הַכְּתיבה, הנחותה בערכה המעשי בתוך החיים, בָּאֵין־תוצר שלה.

כך גם הרביעייה שאנחנו עלולה לצאת מופסדת אם לא נתנהג בהתאם למה שנקבע וסוכם בינינו לפני שלושים־ושלוש שנה, כשנמצאנו יחד בעיירה שבה מתגורר אחינו הבכור, באותו חדר סלון שבביתו הנעול. אם נסטה מן ההחלטה שקבענו רק נחמיר את מצבנו, נדרדר את מעמדנו הכבר־ירוד. בלשוננו ובידינו נוכל להביא עלינו חרם וביזוי, גם נידוי מוחלט של שמותינו מן הארץ. ארבע־עשרה שנה לא התראינו. כל אחד מסיבותיו שלו, ולכולנו סיבה אחת משותפת שנולדנו איתה: שֶׁבֶר ענף ירוק.

הוא נוצר באחד מזוגות הצלעות שלנו עוד כשהיינו עוּבָּרים רַכֵּי עצמות. העצם הפגועה מחוברת לעמוד־השדרה מצד אחד, ולמפתח הלב מהצד השני, ועד היום היא לא נשברת לחלוטין לשני חלקים נפרדים, נשארת מעט מכופפת עם קצווֹת עִצְמיים מחוברים חלקית, והיא אינה מתאחה.

סמי ברדוגו

סמי בֶּרדוגו (נולד ב-23 בפברואר 1970 במזכרת בתיה) הוא סופר ישראלי.

ברדוגו נולד להורים יוצאי מרוקו, אחד מארבעה ילדים, בן לאסתר שעבדה כמנקה במרפאה ולמרדכי שהיה פועל במפעל לאריזות פרי הדר, כשהיה בן שלוש עשרה נפטר אביו מסרטן. למד בבית הספר התיכון בגדרה. את שירותו הצבאי עשה בהנדסה קרבית ברמת הגולן. לאחר שחרורו נסע לשנה לצרפת. ברדוגו למד לתואר ראשון בספרות כללית ובהיסטוריה באוניברסיטה העברית שבירושלים. ב-2004 נשלח לתוכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת איווה שבארצות הברית.
זכה במספר פרסים ספרותיים: בפרס הסיפור הקצר של העתון הארץ. לקובץ סיפוריו "ילדה שחורה" הוענק פרס לספרי ביכורים לשנת 1999 מאת משרד המדע, התרבות והספורט ושובץ בתוכנית לימודי הספרות של משרד החינוך. בשנת 2006 תשס"ו זכה בפרס ראש הממשלה, פרס היצירה הספרותית על שם לוי אשכול. בשנת 2007 זכה בפרס ניומן לשנת תשס"ז מטעם אוניברסיטת בר-אילן על הישגיו בפרוזה עברית. בשנת 2011 זכה בפרס רמת גן לספרות על ספרו "זה הדברים".

סקירות וביקורות

סמי ברדוגו: "מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא בנוח בחיים" רונן טל הארץ 24/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מה כבר ביקשנו שתעשה? אתה רק צריך להיות יהודי, זה הכל אסתי אדיבי שושן הארץ 05/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

סמי ברדוגו: "מאז שאני זוכר את עצמי הרגשתי לא בנוח בחיים" רונן טל הארץ 24/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
מה כבר ביקשנו שתעשה? אתה רק צריך להיות יהודי, זה הכל אסתי אדיבי שושן הארץ 05/05/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
כולנו החמישה סמי ברדוגו

נייר אָלף

היום, יום חמישי, לפני שאני עומד לצאת מכאן ולנסוע אל הבית הנעול של אחינו הבכור, שבה ומכה בתוכי הפניית העורף של המציאות; היא אף־פעם לא נתנה לנו, ארבעת הילדים, הזדמנות לגלות פנים־אל־פנים מי אנחנו. לא היה מעמד שבו היתה לנו אפשרות לראות אותנו בדיוק כפי שאנחנו, במערומינו, בלתי־ניתנים־לערעור. לכן איננו יכולים לגלות לָעולם מי היינו ומה עשינו. אם עד עכשיו לא היה רגע אחד כזה, גבוהה הסבירות שגם היום לא יהיה. ככה קרה שמעולם לא היו החיים שלנו אותנטיים בעיני עצמנו ובעיניהם של אחרים. על אחת כמה וכמה יהיה לא נכון כל דבר כתוב. הוא לא יתאר את מה שבאמת אפשר לומר עלינו, וכמו כולם, גם המלים הכתובות יציגו אותנו רק בערך.

בערך כאלה:

אנחנו ארבעה ילדים. חתוכים. תלושים בין עמודים וקירות, נישאים חלש באוויר ולא תופסים בקרסים התקועים סביבנו. אפילו החדר המרוּוח והנעים, שאני משתכן בו, מנסה לשכנע אותי שאין עוד טעם לגולל את התפוגגותנו הבלתי־נגמרת. הישיבות הממושכות על הכיסא האורתופדי, מול השולחן, מיותרות לחלוטין. אני חוזר ומסתכל בחלון הרחב הפתוח, שנשקפות ממנו במרחק הצמרות של עצי היער, וכמו תמיד מורה לי החלון שלא פה בִּפְנים אני צריך להיות, אלא עלי לצאת לשם, להיכן שבכל פעם כשאני מגיע אל חלקת הטבע, עוטפת את גופי שלווה נמרצת, ומידה של חִיוּת מגרה אותו. בין העצים והאדמה והשמיים איני זקוק למצוא צידוק.

ניגוד מוחלט למה שקורה רוב הזמן כאן, בשעות שאני מעביר בחדר בישיבות על הכיסא אצל השולחן, בשתייה של יין אדום זול, ובתנומת צהריים קלה על מיטת הקפיצים הנוטה לחרוק, שעומדת בפינה ליד הדלת. כבר שנה־וחצי כאבי האגן והגב התחתון מתגברים, וזאת מלבד הטִרדה הכרונית שנוספה לי לפני עשר שנים - דלקת שפת־העפעפיים. אבל כשאני יוצא אל הנוף הקרוב אלי והולך בעשב האחו, וממנו מתחברות רגלי אל שביל העפר המגורען, ומתקדמות אל עצי האורן הלא־סבוכים - מאוד קל לי, ואז גם מחשבותי, שבדרך־כלל מתכסות ברמיית המלים, נחשפות, ואיני טורח להבין אותן מפני שהן נשארות חסרות־פשר.

די! מאסתי במאמץ לנסות להאמין בַּפְּלָצֶבּוֹ של כל סיפור וישותו. שניהם כמו החדר שאני מתגורר בו: קירות עומדים שיש להם אופי חיצוני בלבד, הכל ביניהם מראית־עין, והַפְְּנים מתקשט ברהיטים הפשוטים. נמאס להיווכח שאין תרופה ביסודם של סיפור ועולמו. עייפתי גם מלהיות נואש, ומכך שעדיין איני נכנע סופית לייאושי. בדיוק כמו היין האדום הזול שאני נוהג לשתות החל מהצהריים המאוחרים. לצערי כבר שנים רבות, עד חצי בקבוק ביום לכל היותר. לא שכרות תוקפת אותי כשאני שותה, אלא התעננות אופפת את רגשותי, והַכָּרָתי החדה צונחת רק מעט. אף־על־פי־כן היין לא טוב לי. התמכרות, ולוּ הקלילה ביותר, מעידה על ויתור לטובת משהו אחר, שנמצא מחוץ לרשותי. עוגמה צפה בלבי לאור הדברים האחרים שלא התנסיתי בהם, הטובים והרעים.

במיוחד עכשיו שהיום דוחק, ולי אין פנאי ורצון להתמסר לבָּנָליוּת המעוּשָׂה של השבועות והחודשים שעוברים עלי בחדר הזה, שהוא נוח ומאוּורר. שעות דחופות ומאיימות לפנַי. עלי לעזוב ולפגוש את אחותנו ואת האח הצעיר שלנו. שניהם ודאי ימתינו בחוץ על המדרכה, לפני שער העץ של הבית הסגור של אחינו הבכור. כבר מזמן ידענו שאין לנו ברירה אחרת, ואנו יודעים שרק אותנו, האחים והאחות, יסכים להכניס אל ביתו, שנעל לפני ארבעה ימים. ככה נעמוד שלושתנו, ואז נחצה את השער, נתקדם בַּשביל, נטפס את שתי המדרגות השטוחות ונדפוק על הדלת הכבדה, נאמר בקול חזק מאוד: "זה אנחנו, תפתח", וזאת תיפתח, דרכה נעבור ומיד ננעל אותה בחזרה, ונראה את האח הגדול, נצטרף אליו, ואחרי ארבע־עשרה שנה שלא התראינו, שוב נימָצא יחד - ארבעה ילדים בהחלט לא מפותחים, ובקִרבֵּנו העוול הנורא שעשינו. כן, אנחנו עשינו אותו. הוא לא נוצר בידיהם של אחרים. כי לאורך חיינו לא היתה סיבה לְמה שקרה, מלבד סיבת אנו.

 

נייר בֵּית

הפתעה מכאיבה תקפה אותי אתמול בצהריים כשטלפן אלי קצין המשטרה. "מדבר פקד יוסי", אמר בקול החלטי והציג את עצמו בתור האחראי מטעם יחידת המשא־ומתן של צוות המשטרה. הוא דרש ממני להזדרז להגיע אל הבית הנעול של אחינו הבכור, אמר שעִדכן גם את אחותי ואת אחי הקטן: "מדובר במצב נפשי מורכב ורגיש, יכול להיות שלאח הגדול שלכם יש סימנים אובדניים". לא הגבתי לדבריו, והקצין הוסיף שעלינו להיזהר שמא אחינו יפגע בעצמו, ככה מעריך גם הפסיכולוג־המשטרתי המחוזי, המעורה במצב. אמרתי לפקד יוסי שאדאג לצאת מחר מוקדם בבוקר. לא שאלתי אותו כיצד נודע לו על ההסתגרות, וידעתי שאף־אחד מאיתנו, שני האחים והאחות, לא סיפר דבר ולא גילה לאיש שאחינו הבכור שלח רק לנו מסרון כבר לפני חמישה ימים. הוא הגיע אלינו מאוחר בלילה של מוצאי־שבת, וכך נכתב בו:

"אני מוציא אותו".

אין מי שיכול לשער עכשיו עד כמה כולנו, הארבעה, עלולים להיפגע קשות, ואפילו הרבה יותר מכך. מפני שאם הגיע הרגע, כי אז בפעם הראשונה בחיינו ארבעתנו עומדים על סף תהום. ואיך ימשיך כל אחד מאיתנו להתגרות ולרַקֵד למרות התהום? כיצד נתגבר על האילוץ לדבר בינינו בעניין המקרה שלנו? האם סוף־סוף נבצע את מה שקבענו ונשיג פתרון? השעה המתקרבת ההיא, שאיני יודע אם אכן ציפיתי לה, או שמא קברתי את מועדה הוודאי, היא שמעוררת רעד במחשבותי, בזיכרונותי. "אלוהים ישמור, זה קורה לנו", אמרתי בשקט ברגע שנגמרה אתמול השיחה עם פקד יוסי וזכרתי שבכולנו, הילדים, אוחז אותו חִיל שאינו מקבל אף מרות.

אילו היה אפשר להניח למשטרה לטפל בהסתגרות של אחינו הבכור בלעדינו, ולא משנה מה תהיה התוצאה, היינו לפחות נפטרים מהתערבות ומקבלים עונש מתון יותר. לעתים לא לעשות כלום הוא המעשה המוצדק ביותר, ואולי בשל כך נקבל חנינה. כל עוד לא נהיה אנחנו מי שהובילו אל הגילוי של מה שנַעֲשָׂה, ייתכן שזאת תהיה נחמה רזה במסכת חיינו. ככה או ככה, קלושה ההזדמנות שלנו לזכות בשם טוב הודות למה שלא יכולנו למנוע שיקרה.

אתמול בלילה, כשנשכבתי לישון על המיטה, וקול הקפיצים במזרן חרק כהרגלו, פלשו במלואם דרך החלון הפתוח אור החשכה וצינת הסתיו המאוחר, אליהם הצטרפה שארית מתהודת הגשם, שירד כמעט ללא הפסקה לפני ארבעה ימים, ובשעה ההיא לא הערכתי את כובד משקלו. נמצאתי ברשותם של האור השחרחר ושל הקור, כאילו היו כנף צחורה שדורשת לייסר אותי דווקא בגלל רכותה המתעקשת לרחף מעלי ותיכף ללטף את הגוף העירום שלי. מיד אחר־כך נתקפתי רצון עז להישאר. רק לא לעזוב ולא להגיע לשם. היה לי רע מפני שהיטב הכרתי עד כמה הרצון שלי כולו לחינם, ובכל־זאת ליווה אותי הרצון הזה לתוך הירדמותי.

מוקדם מאוד הבוקר שוב שאלתי בקול: "למה אני צריך לנסוע?" מדוע אנחנו חייבים להתמסר באופן טבעי לאחד מאיתנו אם מצוקתנו האישית והמשותפת לא תניח לנו? כיצד אנו נקרעים אם בתוכנו נושמת רק אמת אחת שלנו, בזמן שברור לנו שאין לה תוקף אצל אחרים בעולמנו? אלה הם הלבטים השחוקים, שכל ימי רציתי לגרש אותם ממני. אף־פעם לא ייחלתי להיכלל בָּאמת של השאר. מראשית עצמאותי בחרתי בעל־כורחי להיות רוב השנים לבד, ולא שקלתי אם מה שאני עושה נכון. לא התחבטתי כשהתפנקתי לעתים מזדמנות בקשרים מיניים עם כל־מיני צעירים ומבוגרים. גם לא עם מי שמבקרים אצלי בחדר המרוּוח, מגיעים מהעיר הלא־רחוקה יחסית. שניים מהם באים מהיישובים הפרושׂים על קו הרכס המפותל. שעתיים־שלוש אנחנו מבלים בין קירות החדר, עד שהם עוזבים.

ודאי שלא התעכבתי יותר מדי גם על ההחלטה לבוא הנה ולגור בכפר ח' הצפוני, להיות הכי קרוב שאפשר אל האדמה והעשב הירוק העשיר שצומח עליה, סמוך אל נוף הגבעות וסלעי הדולומיט הנאים, שמופיעים אחרי המשטחים של דשא הבר, נמשכים אל יער האורנים, וסביבי כמעט דוֹמֵם ושֶׁקט רוב היום. מאז ומתמיד הם היו היסודות המוצקים עבורי, גם אם לא נמצאו לרשותי. הממשות הזאת, שנתפסת בעין ובמגע הידיים, היא הערך היקר שהיה צריך להכתיב את עולמי, ולא הַכְּתיבה, הנחותה בערכה המעשי בתוך החיים, בָּאֵין־תוצר שלה.

כך גם הרביעייה שאנחנו עלולה לצאת מופסדת אם לא נתנהג בהתאם למה שנקבע וסוכם בינינו לפני שלושים־ושלוש שנה, כשנמצאנו יחד בעיירה שבה מתגורר אחינו הבכור, באותו חדר סלון שבביתו הנעול. אם נסטה מן ההחלטה שקבענו רק נחמיר את מצבנו, נדרדר את מעמדנו הכבר־ירוד. בלשוננו ובידינו נוכל להביא עלינו חרם וביזוי, גם נידוי מוחלט של שמותינו מן הארץ. ארבע־עשרה שנה לא התראינו. כל אחד מסיבותיו שלו, ולכולנו סיבה אחת משותפת שנולדנו איתה: שֶׁבֶר ענף ירוק.

הוא נוצר באחד מזוגות הצלעות שלנו עוד כשהיינו עוּבָּרים רַכֵּי עצמות. העצם הפגועה מחוברת לעמוד־השדרה מצד אחד, ולמפתח הלב מהצד השני, ועד היום היא לא נשברת לחלוטין לשני חלקים נפרדים, נשארת מעט מכופפת עם קצווֹת עִצְמיים מחוברים חלקית, והיא אינה מתאחה.