שישה חודשים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שישה חודשים
הוספה למועדפים

שישה חודשים

4.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אמנון איתמר גוברין

אמנון איתמר גוברין הוא איש משפחה ומהנדס היי־טק שחי בארצות־הברית, בן ליוצאי רומניה שימי ילדותו חלפו בחיפה, שבה גם למד בטכניון. אמנון מתאר את חוויותיו באופן חשוף ורגיש, בתקווה שספרו יעניק חיבוק, נחמה והשלמה לאלה ששייכים כמוהו לדור הסנדוויץ', המטפל בהורים מזדקנים תוך כדי גידול ילדיו שלו, לאלה שמתגוררים מחוץ לישראל, רחוק מההורים, ולאלה שמשתייכים למשפחת השכול הישראלית.

תקציר

צעקות "הצילו" בוקעות מהצד השני של האוקיינוס. אני שומע את ורוניקה אומרת לאימא ברומנית, "זה נוֹני. רוצה לדבר עם נוני?" וקולה הנשבר ומלא המצוקה של אימא, כנהמה של חיה פצועה, לא מגיב לשאלה. "הצילו! מחזיקים אותי פה. כואב לי!" ובכי.

שישה חודשים סוערים עברו עליי ועל משפחתי. יריית הפתיחה הייתה שיחת טלפון לא צפויה באמצע הלילה מאימא שלי, שבאותם רגעים נדמתה ששינתה את אישיותה הנינוחה והתומכת ונמלאה תוכחה וזעם כלפיי. הספר מעוגן באותם ימים גורליים, שבזמן התהוותם לא היה בידיי די זמן לעכל את מה שמתרחש בהם, להכיל את מנעד הרגשות או לעצור ולהתבונן בזיכרונות ילדותי שנקטעה, כאשר הפכנו ממשפחה של ארבעה לכזו של שלושה.

אמנון איתמר גוברין הוא איש משפחה ומהנדס היי־טק שחי בארצות־הברית, בן ליוצאי רומניה שימי ילדותו חלפו בחיפה, שבה גם למד בטכניון. אמנון מתאר את חוויותיו באופן חשוף ורגיש, בתקווה שספרו יעניק חיבוק, נחמה והשלמה לאלה ששייכים כמוהו לדור הסנדוויץ', המטפל בהורים מזדקנים תוך כדי גידול ילדיו שלו, לאלה שמתגוררים מחוץ לישראל, רחוק מההורים, ולאלה שמשתייכים למשפחת השכול הישראלית.

פרק ראשון

הקדמה

מאז שסבא שלי מצד אבא נפטר כשהייתי בן שש וחצי, אבא שלי נטר לו טינה, כמעט כעס. "הוא תרם את כל הכסף שלו לשנוררים," נהג לומר. "ויתר על חימום בבית כדי שיהיה לו יותר כסף לתת." אבא שלי היה קונה לו דברים שהיה זקוק להם ונמנע מלתת לו כסף, כי אם נתן לו כסף, גם אותו היה תורם. סבא חשב יותר על העולם הבא מאשר על העולם הזה, וכסף לא היה חשוב לו כלל ועיקר. כילד, אני זוכר את אבא כועס על הארגונים שלהם היה סבא תורם, שהיו לדבריו "מתלבשים" על אנשים כמו סבא שלי, מנצלים ו"חולבים" אותם. על־פי אבא שלי, סבא מרדכי היה יכול לחיות הרבה יותר, אילו היה דואג לעצמו קצת יותר ותורם קצת פחות.
סבא מרדכי היה איש צנוע חובש כיפה. אשתו, סבתא קֵענִי (קרולינה), שמעולם לא הכרתי, מתה מסרטן השד. אני זוכר את הסיפורים של אבא שלי על אימא שלו הנועצת סיכות ומחטים בכרית שבחזייתה אחרי ניתוח הכריתה. סבא חי בגפו בדירת שני חדרים קטנה בהרצליה, באותו הבלוק של בתו מֵלִי, בעלה שאול ושלושת ילדיהם, נינה, יצחק ורבקה. עד גיל מבוגר עסק בסחר זעיר בטקסטיל ובגלנטריה, מדלת לדלת. את מעט הכסף שהרוויח תרם בעיקר לארגונים חרדיים למען נזקקים. עצמאי לחלוטין, לא נהג מעולם, השתמש באוטובוס כדי להגיע מדירתו הקטנה בהרצליה לבקר את בנו היחיד שגר בחיפה הרחוקה. באחת מתמונותיו האחרונות אני מצולם איתו כשאנחנו ישובים על ספת העור החום בהיר אצל ההורים, שאז עוד הייתה רק בת עשר שנים.
סבא מרדכי נפטר בגיל תשעים ושמונה מהתקררות או לפי אבא שלי, "בגלל שלא דאג לעצמו מספיק."
בחלוף השנים, ולאחר מותן של שתי הדודות, האחיות של אבא, שהכרתי — זָ'נְצִי (מָרִי זָ'נֵט), אחותו הקטנה של אבא, ומֵלִי (מלכה), אחותו הגדולה — היה ברור לו, ולכן גם לי, שבניגוד לסבא, אבא ידאג לעצמו. שהרי עם הגֵנים האלה, של אדם שחי עד גיל מופלג תוך הזנחת עצמו, הוא ודאי יגיע לגיל תלת־ספרתי. במשך שנים דיבר אבא על תוכניתו להגיע לגיל מאה, וכאשר דודתי שלא הכרתי, קְרוֹיְנָה (קוֹרְנֶלְיָה), שחיה בצ'ילה הרבה שנים, נפטרה בגיל תשעים ותשע ותשעה חודשים, היה אבא נחוש מתמיד להיות הראשון במשפחתו שיגיע לגיל הנכסף.
סבא יצחק, אבא של אימא, נפטר כשנה וחצי לפני סבא מרדכי, כשהייתי בן חמש. התמונה היחידה שאני זוכר ממנו היא אותו ואת סבתא בֵּטִי ישובים על יד השולחן הקטנטן במטבח הצר של דירת שלושים ותשעה המטרים הרבועים, ברמות רמז בחיפה. הריח המיוחד עדיין עולה באפי, שילוב של בישולים שכה אהבתי וזִקנה. סבא בהה בחלל שלפניו, בשלב הזה עם אלצהיימר מתקדם שלא הבנתי בתור ילד, וסבתא מולו, שומרת ומוכנה לטפל בכל צורך שהתעורר בו. כשהייתי בן שתים־עשרה, נפלה סבתא בטי בשירותים. יומיים הייתה שרועה על הרצפה בלי יכולת לזוז. לאחר שלא הייתה תשובה בטלפון, וגם לא לדפיקה בדלת, פרץ אבא את דלת הכניסה לדירה, ובכך הציל את חייה. את שנתה האחרונה, עד כמה חודשים לאחר בר המצווה שלי, העבירה בבית האבות "בית דינה" קרוב לדירתה, שבו היינו מבקרים אותה בסופי שבוע. שם כבר לא יכלה לטפל באף אחד, גם לא בעצמה.

תחילת הסוף

אחת בלילה, דצמבר 2018. 
צלצול טלפון. 
התעוררתי, חושש שמשהו קרה. העפתי מבט על סופיה, היא ישנה. זיהיתי את המספר של אבא ואימא. מוזר, חשבתי, הם הרי יודעים שכאשר אצלם אחת־עשרה בבוקר, אצלנו אמצע הלילה. בטלפון אימא שלי מרוגזת כפי שלא שמעתי אותה מעולם. אני משלים את המעבר משינה לערות תוך שאני שואל מה קרה, ומזכיר לה שאצלנו לילה. את אימא זה לא מעניין, מעברו השני של קו הטלפון בוקע שטף בלתי פוסק של תוכחה. "מה פתאום אתם עושים לי תור אצל רופא בדיוק על מפגש של גמלאי הרכבת?" אימא עבדה עשרות שנים ברכבת ישראל כמהנדסת בניין, וציפתה למפגש שהיה עתיד להתקיים בעשרים וחמישה בדצמבר. המחשבה שמא לא תוכל להגיע לאירוע הייתה מבחינתה איבוד הזדמנות שלא תחזור, ושבנה שדד ממנה. אני מחפש מילים, מרגיש כילד ננזף שנתפס בקלקלתו אחרי שעשה מעשה רע ואכזב את אימו שלא במתכוון. הרגשה של טעות אחת שמבטלת את כל הצלחות העבר, ואינני יודע מה לומר כדי לפייסה. 
אימא ממשיכה, כמו רכבת ללא מעצורים: "תפסיקו לנהל לי את החיים מרחוק. מי עשה לי את התור הזה? אני לא צריכה שום עזרה כזאת," היא מוסיפה בנימה ארסית שלא שמעתי ממנה מימיי. התור לרופא, למעשה, לא עמד להתנגש כלל במפגש גמלאי הרכבת בדצמבר, אלא הוא נקבע לעשרים ושבעה בינואר. את התור קבעתי בעזרת ברק, חבר ילדות, לאחר כמה תקריות, שכל אחת מהן בנפרד הייתה חסרת חשיבות. שכן מי לא שוכח מדי פעם איפה הוא הניח את הארנק, הטבעת או המפתחות? אבל יחד ולאור התדירות שלהן, החלו לספר סיפור מדאיג. פעם, סיפרו השכנים, שראו את אימא מבולבלת במרכז חורב שקרוב לבית. במקרה אחר, שמעתי שהלכה לקנות לחם וחזרה עם חלב. בפירוט חשבון הבנק, שבו אני מיופה כוח, גיליתי שלא במתכוון שתי משיכות כספומט בנות ששת אלפים שקלים, שבוע אחרי שבוע, בעוד אימא אמרה שהוציאה כסף רק פעם אחת כדי לשלם לוורוניקה, העובדת הזרה שנמצאת אצלם מאז חודש מאי הקודם. כמה פעמים פחדה שאם היא תוריד את טבעת היהלום, מתנה מאבא, בלי לשים לב, היא תאבד אותה. אימא החביאה אותה, שכחה איפה, ואז חיפשה וחיפשה, מצאה ואיבדה אותה שוב. הצטופפותן של התקריות גרמה לנו להחליט שיש לבדוק את העניין לעומקו.
אחרי כרבע שעה של "הפגזות", סופיה, שבשלב הזה התעוררה גם היא, ואני, יודעים שמשהו לא בסדר עם אימא. לא בגלל הבלבול בין תאריך מפגש גמלאי הרכבת והתור אצל הרופא, שבאמצע הלילה חומק מאיתנו, אלא בגלל שזו לא הייתה אימא שלי. זאת שעוזרת תמיד, זו שחושבת על כולם קודם לעצמה, זאת שלא רוצה להטריח. תקיפות כזו ואי־רצון להקשיב היו רחוקים מאישיותה כפי שהכרתי אותה בארבעים וחמש שנותיי.
בתחילת ינואר אני קונה כרטיס טיסה לישראל עבור עשרים וארבעה בחודש. התוכנית — ללכת עם אימא לאותו תור לאבחון גריאטרי ביום ראשון אחרי שאגיע, ולהיערך למצב החדש — שעל־פי כל הסימנים, שיקף תהליך של הידרדרות קוגניטיבית איטית על פסי אובדן המודעות ההדרגתי של דמנציה.

אמנון איתמר גוברין הוא איש משפחה ומהנדס היי־טק שחי בארצות־הברית, בן ליוצאי רומניה שימי ילדותו חלפו בחיפה, שבה גם למד בטכניון. אמנון מתאר את חוויותיו באופן חשוף ורגיש, בתקווה שספרו יעניק חיבוק, נחמה והשלמה לאלה ששייכים כמוהו לדור הסנדוויץ', המטפל בהורים מזדקנים תוך כדי גידול ילדיו שלו, לאלה שמתגוררים מחוץ לישראל, רחוק מההורים, ולאלה שמשתייכים למשפחת השכול הישראלית.

עוד על הספר

שישה חודשים אמנון איתמר גוברין

הקדמה

מאז שסבא שלי מצד אבא נפטר כשהייתי בן שש וחצי, אבא שלי נטר לו טינה, כמעט כעס. "הוא תרם את כל הכסף שלו לשנוררים," נהג לומר. "ויתר על חימום בבית כדי שיהיה לו יותר כסף לתת." אבא שלי היה קונה לו דברים שהיה זקוק להם ונמנע מלתת לו כסף, כי אם נתן לו כסף, גם אותו היה תורם. סבא חשב יותר על העולם הבא מאשר על העולם הזה, וכסף לא היה חשוב לו כלל ועיקר. כילד, אני זוכר את אבא כועס על הארגונים שלהם היה סבא תורם, שהיו לדבריו "מתלבשים" על אנשים כמו סבא שלי, מנצלים ו"חולבים" אותם. על־פי אבא שלי, סבא מרדכי היה יכול לחיות הרבה יותר, אילו היה דואג לעצמו קצת יותר ותורם קצת פחות.
סבא מרדכי היה איש צנוע חובש כיפה. אשתו, סבתא קֵענִי (קרולינה), שמעולם לא הכרתי, מתה מסרטן השד. אני זוכר את הסיפורים של אבא שלי על אימא שלו הנועצת סיכות ומחטים בכרית שבחזייתה אחרי ניתוח הכריתה. סבא חי בגפו בדירת שני חדרים קטנה בהרצליה, באותו הבלוק של בתו מֵלִי, בעלה שאול ושלושת ילדיהם, נינה, יצחק ורבקה. עד גיל מבוגר עסק בסחר זעיר בטקסטיל ובגלנטריה, מדלת לדלת. את מעט הכסף שהרוויח תרם בעיקר לארגונים חרדיים למען נזקקים. עצמאי לחלוטין, לא נהג מעולם, השתמש באוטובוס כדי להגיע מדירתו הקטנה בהרצליה לבקר את בנו היחיד שגר בחיפה הרחוקה. באחת מתמונותיו האחרונות אני מצולם איתו כשאנחנו ישובים על ספת העור החום בהיר אצל ההורים, שאז עוד הייתה רק בת עשר שנים.
סבא מרדכי נפטר בגיל תשעים ושמונה מהתקררות או לפי אבא שלי, "בגלל שלא דאג לעצמו מספיק."
בחלוף השנים, ולאחר מותן של שתי הדודות, האחיות של אבא, שהכרתי — זָ'נְצִי (מָרִי זָ'נֵט), אחותו הקטנה של אבא, ומֵלִי (מלכה), אחותו הגדולה — היה ברור לו, ולכן גם לי, שבניגוד לסבא, אבא ידאג לעצמו. שהרי עם הגֵנים האלה, של אדם שחי עד גיל מופלג תוך הזנחת עצמו, הוא ודאי יגיע לגיל תלת־ספרתי. במשך שנים דיבר אבא על תוכניתו להגיע לגיל מאה, וכאשר דודתי שלא הכרתי, קְרוֹיְנָה (קוֹרְנֶלְיָה), שחיה בצ'ילה הרבה שנים, נפטרה בגיל תשעים ותשע ותשעה חודשים, היה אבא נחוש מתמיד להיות הראשון במשפחתו שיגיע לגיל הנכסף.
סבא יצחק, אבא של אימא, נפטר כשנה וחצי לפני סבא מרדכי, כשהייתי בן חמש. התמונה היחידה שאני זוכר ממנו היא אותו ואת סבתא בֵּטִי ישובים על יד השולחן הקטנטן במטבח הצר של דירת שלושים ותשעה המטרים הרבועים, ברמות רמז בחיפה. הריח המיוחד עדיין עולה באפי, שילוב של בישולים שכה אהבתי וזִקנה. סבא בהה בחלל שלפניו, בשלב הזה עם אלצהיימר מתקדם שלא הבנתי בתור ילד, וסבתא מולו, שומרת ומוכנה לטפל בכל צורך שהתעורר בו. כשהייתי בן שתים־עשרה, נפלה סבתא בטי בשירותים. יומיים הייתה שרועה על הרצפה בלי יכולת לזוז. לאחר שלא הייתה תשובה בטלפון, וגם לא לדפיקה בדלת, פרץ אבא את דלת הכניסה לדירה, ובכך הציל את חייה. את שנתה האחרונה, עד כמה חודשים לאחר בר המצווה שלי, העבירה בבית האבות "בית דינה" קרוב לדירתה, שבו היינו מבקרים אותה בסופי שבוע. שם כבר לא יכלה לטפל באף אחד, גם לא בעצמה.

תחילת הסוף

אחת בלילה, דצמבר 2018. 
צלצול טלפון. 
התעוררתי, חושש שמשהו קרה. העפתי מבט על סופיה, היא ישנה. זיהיתי את המספר של אבא ואימא. מוזר, חשבתי, הם הרי יודעים שכאשר אצלם אחת־עשרה בבוקר, אצלנו אמצע הלילה. בטלפון אימא שלי מרוגזת כפי שלא שמעתי אותה מעולם. אני משלים את המעבר משינה לערות תוך שאני שואל מה קרה, ומזכיר לה שאצלנו לילה. את אימא זה לא מעניין, מעברו השני של קו הטלפון בוקע שטף בלתי פוסק של תוכחה. "מה פתאום אתם עושים לי תור אצל רופא בדיוק על מפגש של גמלאי הרכבת?" אימא עבדה עשרות שנים ברכבת ישראל כמהנדסת בניין, וציפתה למפגש שהיה עתיד להתקיים בעשרים וחמישה בדצמבר. המחשבה שמא לא תוכל להגיע לאירוע הייתה מבחינתה איבוד הזדמנות שלא תחזור, ושבנה שדד ממנה. אני מחפש מילים, מרגיש כילד ננזף שנתפס בקלקלתו אחרי שעשה מעשה רע ואכזב את אימו שלא במתכוון. הרגשה של טעות אחת שמבטלת את כל הצלחות העבר, ואינני יודע מה לומר כדי לפייסה. 
אימא ממשיכה, כמו רכבת ללא מעצורים: "תפסיקו לנהל לי את החיים מרחוק. מי עשה לי את התור הזה? אני לא צריכה שום עזרה כזאת," היא מוסיפה בנימה ארסית שלא שמעתי ממנה מימיי. התור לרופא, למעשה, לא עמד להתנגש כלל במפגש גמלאי הרכבת בדצמבר, אלא הוא נקבע לעשרים ושבעה בינואר. את התור קבעתי בעזרת ברק, חבר ילדות, לאחר כמה תקריות, שכל אחת מהן בנפרד הייתה חסרת חשיבות. שכן מי לא שוכח מדי פעם איפה הוא הניח את הארנק, הטבעת או המפתחות? אבל יחד ולאור התדירות שלהן, החלו לספר סיפור מדאיג. פעם, סיפרו השכנים, שראו את אימא מבולבלת במרכז חורב שקרוב לבית. במקרה אחר, שמעתי שהלכה לקנות לחם וחזרה עם חלב. בפירוט חשבון הבנק, שבו אני מיופה כוח, גיליתי שלא במתכוון שתי משיכות כספומט בנות ששת אלפים שקלים, שבוע אחרי שבוע, בעוד אימא אמרה שהוציאה כסף רק פעם אחת כדי לשלם לוורוניקה, העובדת הזרה שנמצאת אצלם מאז חודש מאי הקודם. כמה פעמים פחדה שאם היא תוריד את טבעת היהלום, מתנה מאבא, בלי לשים לב, היא תאבד אותה. אימא החביאה אותה, שכחה איפה, ואז חיפשה וחיפשה, מצאה ואיבדה אותה שוב. הצטופפותן של התקריות גרמה לנו להחליט שיש לבדוק את העניין לעומקו.
אחרי כרבע שעה של "הפגזות", סופיה, שבשלב הזה התעוררה גם היא, ואני, יודעים שמשהו לא בסדר עם אימא. לא בגלל הבלבול בין תאריך מפגש גמלאי הרכבת והתור אצל הרופא, שבאמצע הלילה חומק מאיתנו, אלא בגלל שזו לא הייתה אימא שלי. זאת שעוזרת תמיד, זו שחושבת על כולם קודם לעצמה, זאת שלא רוצה להטריח. תקיפות כזו ואי־רצון להקשיב היו רחוקים מאישיותה כפי שהכרתי אותה בארבעים וחמש שנותיי.
בתחילת ינואר אני קונה כרטיס טיסה לישראל עבור עשרים וארבעה בחודש. התוכנית — ללכת עם אימא לאותו תור לאבחון גריאטרי ביום ראשון אחרי שאגיע, ולהיערך למצב החדש — שעל־פי כל הסימנים, שיקף תהליך של הידרדרות קוגניטיבית איטית על פסי אובדן המודעות ההדרגתי של דמנציה.