תהיי טובה לעצמך שיטת ימימה

חלק ראשון

מהי שיטת ימימה?

מעט על ימימה

ימימה אביטל זצ"ל (1999-1929) הייתה אישה מודרנית ומשכילה, השתייכה לזרם היהודי אורתודוקסי. ימימה הייתה מורה רוחנית, חסידה חדשנית ופורצת דרך. יצרה שיטת לימוד וריפוי וקראה לה "חשיבה הכרתית". חלקי הלימוד שהעבירה הם בבחינת יצירה היולית העוסקת בנפש האדם.

זו לא שיטה מתודולוגית, אלא מתן כלים ועקרונות לימוד רוחניים, שהבנתם ויישומם מסייעים ליצירת איזון פנימי ומרחב התפתחות הכרתי־תודעתי. עם ההתקדמות בלימוד נוצרים מבנים תפיסתיים חדשים בשדה ההכרה. מבנים אלה מאפשרים גמישות, יציבות, פתיחות ושמחה לבבית מעצם הקיום. על ידי יישום הנלמד נוצר ריפוי נפשי־גופני ומתקבל שפע רוחני להמשך הצמיחה וההתפתחות.

ימימה זצ"ל שאבה את השראתה מחוכמת הקבלה. משפחתה הקרובה ותלמידיה סיפרו, כי ראתה את עצמה ככלי בלבד דרכו זרמה החוכמה האלוקית וממנו הלאה לכלל ישראל. בענוותה היא לא שייכה דבר לעצמה וראתה ברבי שמעון בר יוחאי זצ"ל את הצדיק המלווה שלה. את משנתה העבירה בשפה מורכבת וייחודית.

"...השפה שלי, לא יכולה לשנות, זו שפה שהיא מורכבת. מבנה שורשי שנותן יציבות, שחרור, של אחדות פנימית, אי אפשר בשפה הרגילה. זה לא שייך לידיעות או לשיפור אלא לרוחניות הבונה."

לתפיסתה, אין ללמוד מחוכמת הקבלה בתחילת לימוד החשיבה ההכרתית.

"...הפנימיות של התורה זה סודות תיקון הנפש וסודות הנשמה. ופנימיות הפנימיות של התורה זה סתרי סתרים זו נשמת התורה, זו הקבלה ולא הולכים להתחיל בזה. זו השטות של הלא מבינים, הם רצים ללמוד קבלה כשאין להם יסוד אז זה לא טוב."

ראשית, יש להכין את הכלי (החלק הרוחני שבנו) לקבלת האור המתיישב, כלומר, לעשות עבודה מתקנת בנפש. זה מסע פנימי להיכרות אינטימית שלנו את עצמנו ואת עולמנו, לימוד של שפה חדשה וכלים חדשים, שיסייעו לנו לבנות את קומתנו הרוחנית. כדי לעבור את המסע ולהשיג את מטרותיו עלינו להישאר ממוקדים, לא להתערבב עם חומרים נוספים, מוארים ונאורים ככל שיהיו. רק לאחר מכן יתרחש החיבור מעצמו למקורות, איש ואישה על פי דרכם.

הכתוב מתמקד לרוב באישה, אך הוא מיועד לכל אדם באשר הוא. הציטוטים כולם מכתבי ימימה המקוריים ללא עיבוד או עריכה.

עוד אומר, כי את ידיעותיי רכשתי ממוריי המכובדים, ולמעשה גם הם הוסיפו פרשנות והבנה אישית לחומרים המורכבים וכדברי ימימה זצ"ל – "הכול מאיתו יתברך."

אחת ההבנות האישיות והמשמעותיות שלי מתחילת לימודי ימימה הייתה לדעת, שאף על פי שאני נושאת סבך נפשי־רגשי ושעשיתי שגיאות בחיי, יש בי גם טוב – מהות. היא חלק ממני, חלק חשוב בפנימיותי, שמתקיים בו־זמנית עם הסבך והיא העיקר לקיום שלי.

בזמני השפל חשבתי, שאדם הוא טוב או רע, שהחיים טובים לאחד ורעים לאחר, לפי אמות מידה קשוחות במיוחד. בימים שחוויתי את החיים דרך העומס, לא חשבתי שנשאר משהו טוב בתוכי, או שאני ראויה לטוב, או שמשהו טוב יגיע לחיי, בסופו של דבר.

לעיתים הרגשתי שלא עמדתי בציפיות.

לא הייתי ילדה מספיק טובה, אישה מספיק טובה, אימא מספיק טובה, בעלת קריירה מספיק מצליחה, שנכנעתי לחולשות הגוף ושהרע שחוויתי בכל מיני צורות היה באשמתי.

אף שהיה בי טוב, סביבי ובסביבתי – לא ראיתי אותו.

ימימה לימדה אותי לגלות את המהות הטובה שלי ולהתחבר לטוב, להבין שהוא מתקיים גם בזמן שעומס נפשי־רגשי משתלט על המערכת האישית.

המון שקט נתן לי הגילוי הזה.

ראיית הטוב לא קשורה לתואר, לאדם מסוים או לעמידה בסטנדרטים נוקשים.

הכרת הטוב היא המהות הפועמת ומתקיימת כל רגע ורגע, ואני למדתי צעד אחר צעד להתחבר אליה, להתחזק ממנה ולאהוב את עצמי ואת חיי.

כל פעם שזיהיתי עומס, שמציף אותי ודוחק אותי לפינה, הפעלתי התקרבות לעצמי, להיות רחומה יותר וסולחת ולהמתין להבנה מהמהות שתעלה ותתגלה מתוכי. הרבה צל הסרתי מעל ליבי הדואב. בכל פעם שהייתי טובה לעצמי הכנסתי אור ושמחה לחיי.

ימימה זצ"ל הייתה לי כאם רוחנית, אוהבת ומנחמת שהייתה חסרה לי, ולימדה אותי להצמיח את היכולת הזאת מתוכי.

אני מקווה מעומק ליבי שאוכל להעניק מהטוב הזה לכל מי שיקרא את הספר.

חשיבה הכרתית – חשיבות ההכרה

על אף הרצון לראות את עצמנו כאנשים בוגרים, המסוגלים לקבל החלטות עצמאיות ומושכלות בכל זמן, עלינו להודות שלא תמיד כך הם פני הדברים. לכל הבנה, החלטה או פעולה יש השפעות חיצוניות, כמו תרבות, חברה, מצב שלום או מלחמה; השפעות פנימיות, כמו דחפים, תחושות, זיכרונות, אמונות או השפעות של כוחות נסתרים, כמו התת מודע, חלומות, השראות או נבואות (לא בהכרח במובן המיסטי של המילה, אלא כדוגמת המשפט "איזהו חכם הרואה את הנולד"). כל אלה הם כוחות המשפיעים על ההוויה הקיומית ויש להם נוכחות בחוויה היום יומית שלנו.

לאדם יש כוח אדיר, הוא יכול להיות מודע להשפעות הללו ולהתנהל מולן לתועלתו ולמימוש הפוטנציאל האין סופי הטמון בו – זה כוח ההכרה.

אבות הפסיכולוגיה המודרנית התמקדו בחקר הלא מודע, הדחפים והקונפליקטים. חלקם הדגים את השפעות הסביבה על הפרט, אחרים יצרו את תפיסת הילד הפנימי והשפעתו על האדם הבוגר. ממצאיהם קיבלו מקום כה רב, עד כי היה נדמה שהאדם אינו אלא תוצר של מה שנותר מהשתלטות הכוחות הללו. הגישות המאוחרות יצרו את ההשלמה.

המקובלים ראו בכוחות השליליים כחיצוניים, שנדבקו בנשמת האדם ובכוחות החיוביים כהשתקפות הנאצל העליון.

החסידים ראו בדמויות המקראיות ובסיפור המקראי שיקוף של הכוחות הללו. הדבקות בצדיק, המהווה צינור לקבלת השפע האלוקי עם עבודת המידות לזיכוך הנפש וקיום מצוות התורה וההלכה, הייתה דרכם הרוחנית והמעשית.

ההכרה הבוגרת היא היכולת הגבוהה ביותר של האדם. יש בו פוטנציאלים, כלומר, כוחות חיוביים וכוחות שליליים, שעוברים מהעלם לגלוי ולהפך. האדם נושא את כולם ומממש את חלקם. יש לו קול פנימי המבטא את עולמו הפנימי, ודיבור חיצוני המבטא רוב הזמן את התממשות הקול הפנימי בעולם החיצוני. לאדם יש חוכמה, בינה ודעת הבונים את ההנהגה הפנימית. פיתוח ההכרה מאפשר לו לממש את הפוטנציאלים. אף על פי שמדובר בכוחות מושכלים, יש בהם שילוב של אינטליגנציה רגשית ופיזית – תודעת הכול.

ההכרה היא המנגנון המנהיג את ההוויה הקיומית, ואנחנו מרחיבים ומעמיקים אותה דרך החוויה האישית.

אירועים וחוויות יוצאים מן הכלל מותירים רושם ונחקקים בשדה ההכרה. ימימה קראה להם רישומים. ההכרה מתפתחת מול האחר, מול החוץ. רישומי ילדות משפיעים על התפתחות ההכרה באופן משמעותי, כיוון שזה הזמן שבו היא נבנית. מאחר שילד עד גיל בגרות תלוי לחלוטין באחרים המשמעותיים לו ובסביבתו, השפעתם עליו תהיה מרחיקת לכת.

ההכרה מאפשרת לנו לנוע מתחתית הבור עד רום השמיים. בכל מקום שנמצא ביטוי מרהיב של יכולתו של האדם, נמצא גם השראה מתוך רישום שנרשם והשפיע שפע של טוב והפוך. ההפוך יוצר הפרה בקיום האישי, עד למצב שבו האדם ימצא עצמו לעיתים פועל נגד עצמו או נגד אחרים. לפעמים התחושה היא שאני לא אני – ניכור, ריחוק.

הדרך להשבת הסדר הנכון היא לחבור להכרה, כדי להשיב למערכת האישית את כוחה ואת איזונה. החשיבה ההכרתית היא דרך להתחבר לציר הפנימי, שנושא את כוח ההכרה. כוח ההכרה בונה ונבנה מכוחו של הלב.

"הילדה הפנימית" היא מטאפורה, היא פוזיציה נפשית של המקומות החלשים והפגיעים שלנו. כשנכיר את המקומות הללו נפנה להכרה, כדי להשיב אותנו לראות ולעשות טוב מתוך קבלה של מקומנו היחסי המשתנה, לפי מדרגתנו הרוחנית העכשווית ומתוך הבנה שהכול בתנועה מכוח החיים ומשתנה תמידית. בתוך אין־סוף אפשרויות, אין־סוף מצבים, אין־סוף השתקפויות ואין־סוף דקויות יש אחד והוא אני וגם את/ה וגם אתן/ם. הוא אין־סוף פרטים וכולם כלולים באחד.

***
אחת מחברותיי סיפרה לי, שהייתה בהרצאה מעניינת של מרצה מפורסם ובעל שם בתחום הקבלה והרוח. היא הבחינה בכך, שבכמה הזדמנויות כשנשאל שאלה בנושא מסוים, תשובתו הייתה "נגיע לזה אחר כך". לאכזבתה הוא לא חזר להתייחס לשאלות שנשאלו. "לא ציפיתי," כך אמרה, "שאדם ברמה שלו ישכח שאלות שנשאלו, מה גם שהבטיח להתייחס ולא עשה זאת. ממש חיכיתי לשמוע את התשובות. זה העסיק את מחשבתי ואפילו הפריע לי ליהנות מההרצאה."

בהרצאת המבוא שנשאה ימימה בפני לומדים מתחילים לפני שלושים שנה, היא התייחסה לתופעה ההיא, ולמעשה דרכה הציגה את הבסיס לתפיסתה הייחודית ואת הלימוד הרוחני שיצרה. כך אמרה: "נוכחות קשובה, מקבלת, מתקרבת, לא מתנגדת. אם את מתנגדת לעצמך, נאבקת בזמן לימוד, את לא קשובה לעצמך, את לא נוכחת ואם אינך נוכחת אינך חווה ואם אינך חווה אינך מקשיבה ואם אינך מקשיבה אינך מבינה את החומר, וכמו כן בזמן מפגש אינך מבינה את הפונה אלייך. [...] בזמן לימוד יש מרכיב התנגדות, יומרנות, כל המרכיבים של העומס פעילים ואינם מאפשרים להבין את הפונה, להבין את ליבו.

במצב רגיל מערבבים את העומס בתוך קשר בין שניים בתחום הרגשי החברי. חלק זה ניתן להתערבות הכרתית, להבנה הרוחנית המשרתת את הקרקע מעבודתך, עשייתך, משרתת את ליבך באיזה קשר פעיל."

ימימה הסבירה, שהתגובה שלנו לחומר הלימוד הרוחני קשור קשר הדוק למבנה הפנימי שלנו. היכולת שלנו לחוש הנאה, לחוות, להיות בנוכחות מלאה, ודאי להתחבר ולתקשר עם האחר קשורה למידת הקשב שלנו, לאיכות הקשב וזה קשור קשר ישיר למצב הנפשי־רגשי ולמרכיבי יסוד נוספים, כמו אמון, ביטחון ופתיחות.

תנועה נפשית, שמייצרת התנגדות, דחייה או מאבק פנימי/חיצוני, קשורה לעומס נפשי־רגשי והמפתח לשינוי טמון בקשב ובהתפתחות ההכרה.

דעתנו מוסחת בגלל העומס הנמצא ומשתלט על המערכת. אנו לא יכולים לקלוט את סביבתנו בבהירות, לא כל שכן את ליבו של האחר, את מהותו, את עומק כוונותיו.

נשים לא מעטות שהכרתי, כאישה וכמורה לחשיבה הכרתית, מצאו עצמן פועלות בתוך מסלול חיים שבו העצב והאכזבה נכחו יותר משמחה וברכה. פער גדול ניכר בין מטרות החיים המרכזיות שהשיגו, כמו רכישת השכלה, עיסוק מקצועי והקמת משפחה לבין הקשיים שחוו בתוך מערכות היחסים שלהן, בזוגיות, בהורות ובעיקר בקשר שלהן עם עצמן. אותם קשיים שחוו תוך מילוי תפקידי החיים פגמו באיכות חייהן.

כאשר המקום האישי מושג במאמץ ועל ידי מאבקים פנימיים וחיצוניים, מצטבר לחץ במערכת האישית ונוצרות חסימות בתנועת הזרימה של כוח החיים. הלחץ הזה השפיע על מצבן הנפשי, הבריאותי, התפקודי, התפיסתי ועל קיומן האישי.

ודאי יש סיבות רבות לכך. המשמעותיות ביותר המקבלות התייחסות בשיטת ימימה הן ההשפעות של רישומי הילדות ומסע הנשמה בתוך עולם התיקון.

ימימה זצ"ל הציעה שיטת לימוד המתבססת על אהבה וחסידות, שמעשירה מחד ומטפלת מאידך בקשיים שנחוו בעבר, הכרוכים בהווה. השיטה מציעה חיבור חדש ומתוקן למקום של צמיחה, אמון, התפתחות והנהגה עצמית. השיטה פרקטית, צומחת מתוך הבנה עמוקה את נפש האדם, את פנימיות התורה, את הקשרים הבין אישיים דרך יצירת מרחב להתבוננות.

זו פרקטיקה של הרוח, של חיבור בין הגלוי לנסתר, בין השכל לרגש, בין גוף לנפש, בין בורא לנברא. ימימה זצ"ל הציפה בעיה, הציעה דרך ונתנה כלים ליישום התהליך.

בפשטות הדברים ימימה לימדה אותנו להיות אנשים טובים. טובים לעצמנו וטובים לאחרים. היא ראתה בכל אדם מעין כלי, שבכוחו להתמלא באור שמקורו בהמשכת אור אין־סוף לעולם הזה – עולם העשייה, וכן ביצירת שינוי וטרנספורמציה שתכליתם שלום דרך ראיית הטוב, הכרת היש, ניקוי המיותר, קשב נקי, פתיחות, נתינה מדייקת, חום לב, התקרבות ואהבה שיוצרים העלאה של אור חוזר כלפי שמיים.

"יש לגלות את האור מתחת לכל חסר, כי נבנינו באור," אמרה.

כדי לקבל שפע ולאפשר את הזרימה התקינה של כל צינורות השפע יש לכייל את הכלי. תחילת התהליך הוא ברצון לשינוי המצב הקיים והמשכו בהכרת הטוב הפשוט וניקוי המיותר, השגת איזון בין המרכיבים השונים במערכת האישית והשבת השמחה. הדרך לעשות זאת היא באמצעות הקשבה והתבוננות לתוך ממד פנימי ועמוק של עולמנו הרוחני, ברובד החשיבה, ההכרה ובשדה הנפשי־רגשי. התבוננות היא ראייה הכרתית השוזרת מחשבה בהירה ורגש חם שמסכים להצטרף ללא שיפוטיות יתרה.

אחד העקרונות המנחים בלימוד הוא: הבנה-יישום-תוצאה. ללא הבנה אין יישום, ללא יישום אין תוצאה, ללא תוצאות אין משוב או צמיחה והתקדמות: "התוצאה תלמד אותך אם דייקת," כל תוצאה. אין לנו אחיזה בתוצאה אלא רק ביישום הכלים.

ימימה לימדה קהלים מעורבים במעוזי החילוניות. היא לא דיברה על מוסר ולא השתמשה במושגים של שכר ועונש. בשיטת הלימוד שהורידה לעולם, לא מצאתי הפניה, התניה או הכרח בקיום מצווה זו או אחרת לשם הגעה לשמחה ולראיית הטוב מלבד "ואהבת לרעך כמוך". בכך הייתה נאמנה לשיטתה ונמנעה מלנקוט עמדה שיפוטית. ימימה חיברה את האדם למהותו היהודית ממקום של אהבה.

"...כל אחד ואחת, שיעסקו בלימוד, בקבלת החלקים, בהבנתם ויישומם, זוכה לחיבור היחיד והמיוחד רק לו, לפי רצונו ויכולתו ולפי מידת הדיוק שלו שהוא יחסי, משתנה ומתפתח ככל שמגביהים בלימוד. תחילה מקבלים בחלקים, גם חלקי חלקים, אחר כך מבינים את אחדות החלקים, את המאחד, את השלם."

על שלושה דברים הלימוד עומד

על שלושה דברים הלימוד עומד: על העומס, על המהות ועל הדיוק היחסי:

עומס הוא הפרה של הקיום האישי (נקרא בלימוד גם עיכוב, חסימה, מיותר).

מהות היא מימוש הפוטנציאל החיובי והקיומי (נקרא בלימוד גם טוב, יש, התקרבות).

דיוק (יחסי) הוא התיקון, המסע, תהליך ההתפתחות ההכרתי.