נכתב בכוכבים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נכתב בכוכבים
מכר
מאות
עותקים
נכתב בכוכבים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

נכתב בכוכבים

4.4 כוכבים (28 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

תקציר

אוונג'לין ת'ורן היא בחורה מיוחסת, יפה ופופולרית, שלא לומר מעט משועממת.
מפגש מקרי עם איש פעלולים ירוק־עיניים מתחיל שרשרת אירועים שהופכת את עולמה הקטן והמושלם.
בלי הרבה ברירות, נואשת להרפתקה, היא מצטרפת לקרנבל הקיץ הנודד. 
אוונג'לין מגיעה לעולם מלא בדרמה, הונאות וסודות, והיא מנסה למצוא את עצמה ולהגן על ליבה.

סבסטיאן מקאליסטר מקולל. 
הוא יודע שהוא לא יכול להרשות לעצמו לחשוב אחרת.
הוא מסתפק בלחיות את שארית חייו בנדודים, כאחד מארבעת בני איסטלייק, ומחפש ריגושים בדרך היחידה שהוא מכיר.
הוא לא ציפה לבלונדינית המפונקת עם הכוכבים בעיניים, והבעיה היא שככל שהוא מבלה איתה יותר זמן, כך מתחילה להתעורר תקווה בליבו הרדום.
חבל שתקווה היא דבר מסוכן, ככל שאתה בן למשפחת מקאליסטר.

צ'ארלי רוז מתגוררת בנרניה עם בעלה ושני ילדיה הקטנים. היא מסורה ללא תקנה לאהבה ולפיצה. כשהיא לא קוראת או מתפקדת כאימא, היא כותבת סיפורי אהבה נוגים, אפלים ומרגשים. 
בואו לבלות איתי במדיה החברתית!
עמוד הפייסבוק שלי: facebook.com/charleighroseprose
אינסטגרם: instagram.com/charleighrose

פרק ראשון

1

אוַון

הרוח הקרה מסתחררת סביבי, העצים מתנודדים מתחת לשמי הדמדומים. קווצת שיער סוררת אשר השתחררה מצמותיי הבלונדיניות - שכבר לא נראות מושלמות כפי שהיו קודם - מצליפה על לחיי המפוספסות מדמעות. שולי שמלת הפשתן המכופתרת והלבנה שלי מתנפנפים על ירכיי. אני לא יודעת לאן אני הולכת או כמה זמן אני כבר הולכת — בוודאי קרוב לשעה, אבל אני כבר קרובה מספיק לראות שהאורות שלעברם אני צועדת, שייכים לגלגל ענק. אני רואה משאיות גדולות, קרוואנים במגרש עפר וראשי אוהלים גדולים מבצבצים מאחוריהם. צעקות בהרמוניה מגיעות אליי בגלים וניחוח של משהו מתוק מעורב בקינמון ממלא את נחיריי.

קרנבל. אולי קרקס. מה ההבדל בין השניים? מעולם לא הייתי באחד מהם, למעט ביריד הצדקה השנתי של בית הספר התיכון שלי. הוריי היו מעדיפים למות ולא להיראות במקום כזה.

אני מאיטה את צעדיי כשאני מתקרבת לשער המתכת הנמוך, מנסה שלא למשוך את תשומת לב האנשים סביבי, אבל נראה שאיש לא שם לב לנוכחותי גם כך. צדודיתו של בחור בז'קט עור שחור מושכת את עיניי, כשהוא מתגנב על פני הדשא היבש שמולי. הוא מגרד את הזיפים שעל הלסת המפוסלת שלו ומעיף את הסיגריה שהוא מעשן אל הקרקע, לפני שהוא נעלם מאחורי אוהל פסים בצבעי שחור־לבן.

משהו מתעופף אל כפות רגליי, ואני מביטה למטה ומגלה פיסת נייר צהובה צמודה אל נעלי הטניס הלבנות שלי, שכעת מכוסות בעפר. אני מתכופפת, מרימה את פיסת הנייר וקוראת את המילים:

קרנבל האחים ג'סופ גאה להציג את בני איסטלייק.

מופע אימים * משחקים * רכבות הרים ומתקנים * אוכל * כיף,

רק בסוף השבוע הזה!

פתוח החל מ-12:00 ועד 22:00 בלילה.

איסטלייק. למה השם הזה נשמע לי מוכר?

אני לא אמורה להיות כאן. יצאתי מהבית לאחר שוויכוח עם הוריי איים להפוך מכוער במיוחד. עלבונות הוטחו, ורגשות משני הצדדים נפגעו. אני מתעלמת מתחושת האשמה שמציקה לי, ורגליי מתחילות לנוע לעבר הבחור בז'קט העור. אני מביטה סביב, מוודאת שאיש לא רואה אותי, מתגנבת פנימה ומעבירה רגל אחת מעל השער. אני ממהרת אל תוך האוהל, תוך שאני מסתכלת מעבר לכתפי במבט שצורח 'אשמה'. כשאני בפנים לבסוף, אני המומה מכמות האנשים שיכולים להיכנס לתוכו. שורות על גבי שורות של צופים נרגשים בכל הגילים, ובאמצע מעבר שמוביל לכלוב ענק בצורה של כדור כלשהו.

"קבלו אותו, גבירותיי ורבותיי! סקסי סבסטיאן החליט סוף־סוף לכבד אותנו בנוכחותו!" קולו הלגלגני של הכרוז מהדהד ברחבי האוהל, והקהל מתחיל להשתולל. כל העיניים פונות להביט אל מאחוריי, וכשאני מסתובבת לראות על מה המהומה, אני רואה את הבחור בז'קט העור צועד לכיווני. ז'קט העור נעלם ונותרה רק גופייה שחורה פתוחה בצדדים, המאפשרת תצפית מושלמת על בטנו המפוסלת. עיניו הירוקות הלוהטות מתגלגלות לשמע הכינוי, ומבזיקות אל עיניי למשך חצי שנייה. גבי מתיישר תחת מבטו, והוא מרים גבה, כאילו יודע שאני לא שייכת לכאן. הוא מסיט את עיניו ומנתק את קשר העין.

"ראו איך בני איסטלייק מתריסים בכוח הכבידה באחד מהפעלולים הוותיקים והמסוכנים ביותר בהיסטוריה!"

הוא — זה שנקרא סבסטיאן — עושה את דרכו לעבר שני בחורים אחרים שיושבים רכובים על אופנועים, מבלי לעצור ליהנות מקול תרועות ההמון. אחד הרוכבים לובש גופיית סבא לבנה — מהסוג שאבא שלי לובש מתחת לחולצה המכופתרת שלו — והשני, חולצת פלנל ששרווליה חתוכים. הכרוז מגיש לסבסטיאן קסדה, רגע לפני שהוא מגיע לאופנוע השלישי. הוא מהנהן בברכה אל הרוכבים האחרים, חובש את הקסדה על ראשו ומניף רגל אחת מעל האופנוע השחור.

אני מתיישבת על אחד מהכיסאות הפנויים הבודדים וצופה מהופנטת, כשהאורות מתעמעמים והשיר "דרגולה" מתחיל להתנגן ברמקולים — שיר שהוריי היו נחרדים לו היו יודעים שאני אוהבת. או ששמעתי עליו בכלל. שלושת הרוכבים עושים את דרכם אל כלוב המתכת, והכרוז מכה מעליו וחושף פתח נסתר. הם נכנסים פנימה. סבסטיאן נכנס אחרון, והפתח נסגר כשהם בפנים.

כף רגלי נעה לקצב הקליט, ואני מצליחה להדחיק את המחשבות על הוריי אל ירכתי מוחי, בטני מתכווצת ממתח. סבסטיאן מתחיל להתנדנד קדימה ואחורה על האופנוע שלו, הצמיגים מחליקים ללא מאמץ על רצפת הכלוב המקומרת במסלולים של שמיניות. הרוכבים האחרים נוהגים כמותו, אבל עיניי דבוקות אליו, ואליו בלבד, ואני מניחה שכך הדבר עבור כל אדם אחר בקהל. ברור שהוא המנהיג, אף שלא עשה דבר שיעיד על כך. זה פשוט משהו שאפשר להרגיש.

"גבירותיי ורבותי, הריעו לבני איסטלייק כשהם מתמודדים עם... כדור... המוות!" טוב, זה מתאים. כל מילה של הכרוז נמשכת כדי להעצים את הדרמטיות, ואנשים צורחים בתגובה.

הרוכבים מתניעים את האופנועים שלהם, והרעש כמעט חזק יותר מהמוזיקה. לפתע, סבסטיאן והבחור בגופייה הלבנה מזנקים. הם מקיפים את הרוכב שבאמצע ורוכבים אופקית בכמה סיבובים לפני שהוא חותך אותם אנכית. צרחות הקהל גוברות כשהם רואים את הרוכבים מפספסים זה את זה כחוט השערה בכל סיבוב. אני יושבת על קצה המושב שלי, חוששת שהם יתנגשו בכל רגע, אבל הם עושים זאת בטבעיות, כאילו זה לא קשה יותר מלנשום.

אני מהופנטת מהדרך שבה הם מתקשרים בלי מילים ואפילו ללא תנועות ידיים. אני לא יכולה להבין את רמת האמון ההדדי שדבר כזה מחייב. לאחר מספר דקות, שלושת הרוכבים נעצרים בדיוק באותו רגע. אנחות אכזבה מהדהדות ברחבי האוהל העצום, וכתפיי צונחות בצער על שזה הסתיים מהר כל כך. אבל אז אני שומעת רעש של אופנוע נוסף, ורוכב רביעי מופיע ליד הכניסה מאחוריי. דלת הכלוב נפתחת שוב, והוא רוכב דרך המעבר היישר פנימה.

"לא חשבתם שהמופע הסתיים, נכון?" הכרוז מקניט מעל קול תשואות ההמון, כשהוא סוגר שוב את הכלוב.

עיניי פעורות כמו שתי צלחות לארוחת ערב, כשאני צופה בסצנה הקשה יותר עכשיו, משהרוכב הרביעי הגיע. הפעם, שני אופנועים רוכבים אנכית — סבסטיאן והבחור החדש — בעוד שני הרוכבים האחרים חגים אופקית.

בזווית העין, אני מבחינה בקבוצה קולנית של בחורים משמאלי. הם נראים בני גילי, רגליהם מונחות על הכיסאות שלפניהם — כיסאות שישבו עליהם אנשים. אחד מהם צוחק כשהוא תוחב את ידו לתוך דלי פופקורן של אישה בגיל העמידה ומשליך חופן ממנו על חברו. החבר חובט בזרועו, שניהם אינם מודעים לכך שבעלה של הגברת מסמן בידו למאבטח.

המאבטח ניגש לקצה השורה שלי ומשתופף אל המעבר, מנסה למשוך את תשומת ליבם מבלי להפריע למופע. כשהוא מבקש לראות את צמידי היד שלהם, אני מחזירה את תשומת ליבי אל המופע ומתעלמת מהעובדה שהמצב משמאלי מתחמם. באחת, הבחורים דוחפים את המאבטח שמועד לאחור ומפיל את שנינו אל הקרקע.

המאבטח מצליח לצעוק, לפני שהוא קם ומקרב את מכשיר הקשר אל פיו כדי לקרוא לתגבורת. ירכי צורבת מהחבטה באדמה הקשה וממאתיים הקילוגרמים הנוספים שצנחו מעליי, אבל זה היה יכול להיות גרוע יותר. אני קמה ומברישה בידיי את הלכלוך ואת החצץ בגב השמלה שלי. ארבעה מאבטחים נוספים רצים אלינו, והאידיוטים שהחלו בבלגן מרימים את ידיהם בכניעה. תשומת ליבם של האנשים עברה אלינו עכשיו. אפילו האופנועים נעצרו.

"קדימה!" המאבטח הראשון צועק, והבחורים מתחילים לזוז. "קודם, היינו רק מעיפים אתכם מפה. עכשיו אתם הולכים לכלא בגלל תקיפת מאבטח. גם את." הוא אומר ותופס את זרועי כשאני מנסה לשבת.

"אה, אני לא — "

"אמרתי, זוזי!"

"אני אפילו לא מכירה אותם!" אני מנסה שוב, מושכת את זרועי מאחיזתו. הוא עוצר, מתלבט.

"עדיין לא," אחד מהעבריינים אומר ומנענע את גבותיו בעוד הוא נאזק.

"איפה הצמיד שלך?" שואל אותי המאבטח, מביט בי בזהירות.

שיט.

"הוא, אה, נפל לי. ידיים רזות." אני מושכת בכתפיי ומראה לו את כפות ידיי.

"אה־אה," הוא אומר, לא קונה את זה אף לא לרגע ומהדק את האזיקים סביב מפרקי ידיי. "ניסיון יפה. בואי נזוז." הוא לוחץ את כף ידו הענקית בין שכמותיי ודוחף אותי קדימה.

"היא איתי."

שתיקה ממלאת את האוהל, והעיניים של כולם מופנות על הבחור בז'קט העור. הוא יושב על אופנועו, ללא קסדה, המיקרופון של הכרוז אחוז בידו.

"היא חלק מהמופע," הוא מסביר, ועיניי מתרחבות.

מה?

המאבטח לא נראה משוכנע, אבל מה הוא יכול לעשות? אין לו הוכחה שהתגנבתי לקרנבל.

"נו, בואי, נסיכה. אין לנו את כל הלילה. יש לנו מופע!" משהו נשמע בקולו, כאילו הוא בוחן אותי. אני מרגישה שהצוואר והאוזניים שלי בוערים, אבל אני מדחיקה את החשש שלי, כשהמאבטח מסיר את האזיקים מידיי בלית ברירה. אני מנערת את ידו מעלי ולאט־לאט מתקרבת, כשהקהל מעודד אותי.

כשאני קרובה, הרוכבים האחרים יוצאים מהכלוב. אחד מהם מסיר את הקסדה שלו ומדבר בשקט, כך שרק סבסטיאן יכול לשמוע אותו, אבל אני יכולה לראות שהוא לא שמח. הוא נועץ בי את עיניו ומנענע בראשו לפני שהוא מזנק הצידה.

אוקיי, בסדר.

אני נושכת את שפתי התחתונה, ומבטי חולף בין סבסטיאן לכדור המוות, שנקרא כך בצדק. הוא מרים את זרועו ומסמן לי להיכנס פנימה. אני מהססת, שוקלת לברוח מהמקום, אבל משהו בי סקרן לגלות מה הוא מתכנן.

"אני מקווה מאוד שאתה יודע מה אתה עושה, סבטיאן," רוטן הכרוז, בזמן שאני חולפת על פניו. "אני לא צריך תביעה משפטית, רק כי אתה רוצה להרטיב את הזין שלך."

"דבר ראשון," מתחיל סבסטיאן, תוך שהוא פולש למרחב האישי של הכרוז, "מתי אי פעם פישלתי כשרכבתי על האופנוע? דבר שני, תנסה לדבר אליי כך שוב, ואני עף מפה. בהצלחה במכירת הכרטיסים." הוא זורק את המיקרופון אל חזהו של הכרוז ונכנס אל הכלוב אחריי. הוא מחווה בסנטרו אל אחד מהפעלולנים האחרים, והוא בא אחריו.

בגאווה פצועה ובטינה ברורה על פניו האדמומיות והשמנמנות, הכרוז טורק את הדלת למקומה וסוגר את שלושתנו בפנים. אני נרתעת לקול המתכת הצורם, וליבי חובט בחזי. הכלוב קטן יותר מכפי שהוא נראה מבחוץ. רק כשלושים סנטימטרים מפרידים בין האופנועים לביני. "זה, אה... נשמע סופי." אני מנסה להתבדח, אבל הלחץ שלי גואה. סבסטיאן דורך על הרגלית של האופנוע שלו ונעמד מולי, עיניו הירוקות בוחנות אותי. מעריכות.

"את מפחדת?" הוא שואל. קולו נמוך ורך יותר מאשר היה לפני רגע.

"לא." אני מזעיפה את פניי, השקר עף מהפה שלי ללא כל היסוס. הוא מרים גבה כלא מאמין ומחייך בלעג. חברו צוחק מאחוריי, ואני מזעיפה אליו את פניי מעבר לכתפי. אני מרגישה אצבעות חמות על לחיי, מכוונות את פניי בעדינות לעברו. הנשימה שלי נעשית שטוחה, ואני בוהה בחזה שלו כשאני מחכה שהוא יוריד את ידו ממני, אבל הוא לא עושה זאת.

"מה שמך?" הוא שואל, מטה את הסנטר שלי בקצות אצבעותיו כדי שאפגוש בעיניו. אולי הוא מהפנט. כאילו, זה קרנבל. אל תסתכלי לו בעיניים.

"אוונג' — " אני מתחילה להגיד. "אֵוָון," אני מתקנת את עצמי ונותנת את הכינוי שההורים שלי מסרבים להשתמש בו. אוונג'לין נשמע לחוץ וסנובי. אז מה אם אני שני הדברים האלה גם יחד? כרגע, אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת.

"אני רוכב יותר מאשר אני הולך. מעולם לא הפלתי את האופנוע שלי."

"וזה לא שלא ניסית," ממלמל הבחור האחר מתחת לאפו.

"והמטומטם הזה," אומר סבסטיאן ומניף את סנטרו לעברו, "הוא אֶרוס. אני סומך עליו בחיי." העיניים שלו קודחות חור בעיניי, כאילו מנסות להכריח אותי להאמין לכל מילה שלו. נראה שזה עובד, כי אני מאמינה לו. ידיו נופלות מפניי. "רוצה לעשות קצת כיף, אוון?"

חיוך נמתח על פניי, ואני מהנהנת, מרגישה בחילה ומרץ גם יחד. כיף. איזה מושג זר.

"ילדה טובה." הוא מחייך ומרים את הקסדה מהכידון שלו. "תשאירי את הידיים שלך בצידי הגוף ואל תזוזי."

"בסדר," אני אומרת בתקיפות ומהנהנת. אני עוצמת את עיניי ושואפת עמוקות, מנסה לחסום את הרעש שמגיע מהקהל.

"יעזור לך אם תתמקדי במשהו באופק, כדי לשמור על שיווי המשקל שלך."

"איכון," אני לוחשת, בעיקר לעצמי. "כמו בריקוד," אני מסבירה, כשאני רואה את הבלבול על פניו. "אתה בוחר במשהו מסוים להתמקד בו, כדי שלא תקבל סחרחורת."

"נכון. בדיוק כך. אז במה את בוחרת?"

אני מביטה אל הקהל, מבטיהם הלהוטים נעוצים בנו. תשומת הלב הזו גורמת לי להיות לחוצה, ולכן אני מסתכלת למעלה ונועצת את עיניי על גדילי האורות התלויים מעליהם.

"האורות," אני אומרת בהחלטיות.

"בחירה טובה." סבסטיאן מפתיע אותי, כשהוא מניח את הקסדה על ראשי ומהדק אותה מתחת לסנטר שלי. הוא טופח על הקסדה ופונה אל האופנוע שלו. האופנוע שחור ולא נראה יציב כלל. נראה כאילו עברו עליו כמה נפילות, אבל אני הודפת את הפחד שלי ומחליטה לסמוך עליו — על הגבר הזה שאני לא מכירה. האירוניה לא נעלמת מעיניי.

"ומה איתך?" אני שואלת. "אתה זה שזקוק לקסדה."

הקריצה של סבסטיאן היא התשובה היחידה שאני מקבלת. הוא מסובב את מפרק ידו ודורך את רגלו. האופנוע מתעורר לחיים, הרטט מחליף את פעימות ליבי הלא יציבות. הרוכב השני עושה את אותו הדבר, ושניהם מתחילים שוב את הנדנוד הזה על האופנוע שלהם משני צדדיי.

"לא תראו את הפעלול הזה בכל יום, אנשים! זהו יום המזל שלכם. בואו נריע לסבסטיאן, ארוס ולקורבן הצעירה, היפה והנועזת שלהם!" הכרוז מכחכח בגרונו בצורה מוגזמת, ואני זועפת. "כאילו, אה, המתנדבת!"

סבסטיאן מנענע בראשו מעט, כאילו להגיד לי שהכרוז מבלף.

זה רק בשביל המופע. תנשמי.

"ידיים בצידי הגוף ותתמקדי באורות, נסיכה!" מספיק שהוא קורא לי נסיכה, כדי לגרום לי לשכוח מהלחץ שלי ולהסתכל עליו. החיוך שאני מקבלת ממנו מבהיר לי שזו הייתה הכוונה שלו.

המוזיקה שוב נשמעת, ואני לא מזהה את השיר, אבל קול הבס רועם בתוכי, ונראה שהוא ממריץ את סבסטיאן ואת ארוס, כמו גם את הקהל. ארוס צועק בהתרגשות ומניף את אגרופו לאוויר. בהתחלה הם מקיפים אותי לאט, כמו כרישים שמקיפים את הטרף שלהם. הם מסתכלים זה על זה, מחפשים אחר רמזים דוממים. לפתע, הם מתחילים לחוג סביבי במהירות. הם נעים מהר כל כך עד שכל מה שאני מבחינה בו הוא השיער החום באורך הכתפיים של ארוס, שמציץ מתחת לקסדה שלו, והגופייה השחורה של סבסטיאן, שנעים סביבי בטשטוש.

כשהם מסתחררים סביבי ביחד עם המוזיקה הרועשת, שיווי המשקל שלי מתערער, ואני מרגישה שאני עומדת ליפול. אני מתנדנדת במקומי לחצי שנייה, לפני שאני עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה.

האורות. תסתכלי על האורות.

אני פוקחת את עיניי, מביטה על האורות הבוהקים ומופתעת לגלות שזה עובד. כשאני מתייצבת, אני מרגישה שהפחד שלי מתחיל להתפוגג ולהפוך להתלהבות. הם עוברים מרכיבה מעגלית־אופקית סביבי לדפוס של איקס, חוצים באלכסון, מתקרבים אליי כל כך שהצמות שלי מצליפות מעליי ברוח שהם יוצרים. אני עומדת קפואה, העור שעל הגוף שלי סומר, ואני מרגישה שאני מסוגלת לצחוק, לצרוח ולבכות ביחד. אף פעם לא חוויתי דבר כל כך... מרגש בחיי המשעממים תחת פיקוחם הצמוד והקפדני של ההורים שלי.

מהר מדי, המוזיקה מפסיקה והאופנועים נעצרים בסנכרון. הקהל שואג והכרוז ממלא את תפקידו ומפרגן, אבל אני לא שומעת דבר שהוא אומר מעבר לקולות הצלצולים שבאוזניי. הדלת נפתחת וארוס רוכב במורד הרמפה ויוצא מהכלוב הכדורי. סבסטיאן עוצר את האופנוע שלו וניגש אליי, כשאני מסירה את הקסדה מעל ראשי, ממש לא בחינניות.

הכול בתוכי תוסס, ואני מפילה את ראשי לאחור וצוחקת כמו מטורפת. ברגע שהוא קרוב מספיק, אני משליכה את זרועותיי סביב צווארו וצווחת בשארית האנרגיה הגועשת בתוכי. הוא מהסס לרגע לפני שהוא מחזיר לי חיבוק בזרוע אחת, כף ידו נחה על גבי התחתון. מגעו זורק אותי חזרה למציאות ואני קופצת לאחור, נבוכה מזה שקפצתי עליו.

"תודה... על זה," אני אומרת ותוחבת קווצות שיער שנמלטו מצמותיי אל מאחורי אוזניי. הוא מקמט את מצחו, הבעת פניו שילוב של בלבול ודאגה, ואני לא יודעת מה להבין מזה. אפילו הקמט שעל מצחו אינו מוריד מיופיו. אולי 'יפה' אינה המילה המתאימה ביותר לתאר אותו. הבגדים שלו קודרים ודהויים, עורו מפוספס בזיעה ובלכלוך... אבל הפנים שלו. הוא כמו אחד מאותם שוברי לבבות בסרטי שנות החמישים, שאבי אוהב. כמו מרלון ברנדו הצעיר.

האדרנלין ממשיך לדהור בעורקיי. אני מרגישה כאילו הלב שלי עדיין נמצא אי שם למטה. כפות ידיי מזיעות ועיניי פעורות לרווחה, כשאני מבינה שאולי אני באמת עומדת להקיא. סבסטיאן קורא את מחשבותיי וממהר להוציא אותי אל מחוץ לכלוב לעבר ירכתי האוהל. הוא מרים את שולי האוהל ואני בקושי מספיקה לצאת, לפני שאני מקיאה את תכולת הבטן שלי — קפה קר וכמה קרקרים — על האדמה. אני אוחזת בחלקו העליון של שער המתכת כשאני מתעוותת בתנועות הקאה. כבר לא נותר לי מה להקיא, וכף יד חמה מלטפת את גבי המיוזע.

"אל תיגע בי. אני דוחה," אני אומרת ומניחה את מצחי על זרועי מעל השער.

"זה שום דבר. ארוס הקיא ממש עליי בשבוע שעבר. אין דבר גרוע יותר מקיא של גבר שיכור."

אני צוחקת, למרות המצב.

"את בסדר?" שואל סבסטיאן, ואני מבינה שכן. אני כבר לא מרגישה בחילה.

"אני בסדר גמור, בעצם." אני אומרת ומזדקפת.

"זה נורמלי. פרץ האדרנלין משפיע בכל פעם מחדש. אחרי שמקיאים, הכול סבבה." הוא צועד אל עבר אחת המשאיות החונות על מגרש העפר, פותח צידנית בדלת האחורית וזורק בקבוק מים קר לעברי.

"תודה," אני אומרת ופותחת את הבקבוק. אני שוטפת את פי ויורקת את המים — מכיוון שכל תקווה לנימוס חלפה מזמן — לפני שאני מרוקנת את כל הבקבוק כמו סטודנט שיכור במסיבה. "אני צריכה ללכת," אני אומרת, כשהמבוכה ממה שקרה מתחילה לחלחל בי.

הוא לא מגיב, אז אני מסתובבת לצד האוהל והולכת במהירות דרך המון האנשים. אני חושבת שהספיקה לי התרגשות ללילה אחד. כמו סינדרלה הפוכה, הגיע הזמן לחזור לארמון הבתולי שלי. או לחדר המלון.

חשוך עכשיו, מה שגורם לקרנבל להיראות חי יותר מאשר לפני חצי שעה. הגלגל הענק בוהק בשמי הלילה ואני נמשכת אליו. המקום הזה קסום.

אולי אני יכולה להישאר עוד קצת...

לא כדאי לי להתגרות בגורלי — כמעט זרקו אותי מפה — אבל אני מחליטה לתת לצד המרדני שלי להישאר עוד קצת. אני משוטטת בטור המשחקים, רואה את בובות הפרווה והבובות המתנפחות וצופה בתערובת המשכרת של מאכלים מטוגנים ומתוקים. קבוצת בני נוער עומדים יחד, צוחקים, כשאחד מחבריהם מנסה ללא הצלחה להפיל את הבקבוק בעזרת כדור. בחורה צעירה בצמות מקבלת חד קרן ורוד ענק. היא מחייכת בשמחה, כשאחותה מקטרת בקנאה לצידה.

"היי!" צעקה נשמעת אי שם מאחוריי. אני מסתובבת ורואה את סבסטיאן צועד לעברי, אבל אז עוצרת אותו קבוצה של אוהדים צורחים, שמבקשים חתימה. בחורות מצלמות אותו בטלפונים הניידים שלהן וילדים קטנים דוחפים עטים ודפי נייר בפניו כדי שיחתום עליהם. הוא מסתכל עליהם ואז חזרה אליי. אני רואה שהוא לא רוצה לעצור, אבל גם לא רוצה לאכזב אותם. אני מושכת בכתפיי בחיוך מתנצל, לפני שאני מסתובבת בחזרה. מה הוא רוצה ממני בכלל? כבר הודיתי לו על שהציל לי את התחת. ממש לפני שהקאתי עליו.

כשאני מגיעה אל הגלגל הענק, אני מותחת את הצוואר ומתפעלת מיופיו, בכל הדרו. מקרוב, הגלגל גדול הרבה יותר מכפי שחשבתי, וכוכב ענק ונוצץ מהבהב במרכזו. אנשים עומדים בתור, מוסרים כרטיסים לעלייה על הגלגל הענק, ואני מניחה שאני צריכה צמיד כדי לקנות כרטיס. שלא לדבר על זה שאני לא חובבת גבהים ואין לי כסף מזומן. יש לי רק את כרטיס האשראי הפלטינה של אבא שלי, רישיון הנהיגה שלי, מפתח החדר שלי והעלון - כולם תחובים עמוק בתיק הזעיר שלי.

"הינה את." אני קופצת, כשאני שומעת את הקול קרוב כל כך. הוא קרוב לאוזן שלי ומעביר צמרמורת על זרועותיי החשופות.

"נראה שאתה סלב רציני," אני אומרת ומסתובבת, משעינה את המרפקים על הגדר שמקיפה את הגלגל הענק. הוא מושך בכתפיו, שולף קופסת סיגריות ומדליק אחת. אני מסתכלת סביב, מחכה שמישהו יגיד לו שיכבה אותה, אבל אף אחד לא אומר מילה.

"אנשים נמשכים לאסונות ולתאונות שרשרת. זה טבע האדם. זה לא בשליטתם."

"ואתה תאונת שרשרת?"

"זה עוד כלום," הוא אומר ברוח טובה, אבל אני מרגישה שיש אמת מאחורי ההערה האגבית שלו.

"טוב, מר תאונת שרשרת, אני מיס בלגן מטורף. נעים להכיר אותך."

סבסטיאן מגחך, ועיניי מתמקדות בפה שלו. אני מבחינה בצלקת בצורה של סהר מתחת לזווית השפה שלו. אני תוהה מה גרם לזה. "אני בספק רב שזה נכון," הוא אומר ומרים את שולי שמלתי בין שתי אצבעות. אני מרגישה פרפרים בבטן מהמגע שלו. "למעשה, מבלי להתייחס לקיא מקודם, אני בטוח שאת מתוקתקת."

"רק מבחוץ," אני אומרת ומגלגלת עיניים. אחת מהגבות הכהות והעבות של סבסטיאן מתרוממת בהפתעה, ואני מרגישה את לחיי מאדימות מכמה מרומז זה נשמע מבלי שאתכוון לכך. אבל למעשה, התכוונתי שאולי התדמית שלי נקייה — כי זה מה שמצופה ממני — אבל אם ארים את המסך, אפשר יהיה לראות את האני האמיתי שלי. נתתי לאנשים לראות רק את מה שאני רוצה שהם יראו.

"את עולה?" הוא שואל, מחווה לעבר גלגל הענק.

"בפעם אחרת." אני מושכת בכתפיי. "אני לא חושבת שהבטן שלי תוכל להתמודד עם זה. לא עכשיו, בכל מקרה."

"סב!" צעקה נשמעת מימיני. אני מסתכלת ורואה את ארוס נע בכבדות לעברנו. "בוא נלך. אנחנו יוצאים לבדוק את המקום ההוא הלילה," הוא אומר, בכוונה לא מפרט ומסתכל עליי.

"מוכנה לעשות קצת כיף?" שואל אותי סבסטיאן, כאילו להיות בתוך כדור המוות הוא משחק ילדים בהשוואה לזה.

"אני חושבת שאני אף פעם לא אהיה מוכנה למה שאתה קורא לו כיף." אני צוחקת. "בכל מקרה, אני צריכה לחזור לחדר המלון שלי." אני יודעת שאם אוציא את הטלפון הנייד שלי מהכיס ואדליק אותו, אני אגלה כשלוש מאות שיחות והודעות שלא נענו מאימי ומאבי. הכעס שכך, והאשמה החלה לחלחל, אבל דאגתי להדוף אותה הרחק ממני.

"בואי איתנו. אני אסיע אותך בחזרה," הוא משדל, ברק בעיניו. ארוס מגחך, ממתין לתגובה שלי.

"לעזאזל עם זה." אני כבר מקורקעת לנצח. מוטב שזה ישתלם לי. המילים רק יצאו מפי וארוס מזנק לעברי ומשליך אותי על כתפו הרחבה.

"היי!" אני צועקת, מנסה לכסות את הישבן שלי ומרימה את ראשי אל סבסטיאן שיעזור לי, אבל לא מקבלת דבר. הוא מנענע בראשו לתעלוליו של ארוס, כשאני נישאת לעבר מגרש העפר, למקום שממנו התגנבתי פנימה.

לבסוף, כשארוס מוריד אותי מכתפו, אני רואה את שני הרוכבים האחרים מקודם יושבים על אופנועיהם, חוסר סבלנות ניכר על פניהם. גם הם לא נראים מאושרים יותר מדי לראות אותי.

"יש בעיה, אחים שלי?" שואל סבסטיאן, לפני שהוא משליך את הסיגריה לבקבוק מים ריק למחצה ואל הדלת האחורית של אחת המשאיות. אף אחד מהם אינו מגיב. "טרס?" מי ששמו טרס מנענע קלות בראשו. "ליית'ן?"

"לא. שום בעיה," זו תגובתו הפסיבית־אגרסיבית של ליית'ן.

"יופי. זו אוון. אוון, אלו ליית'ן וטרס." לטרס יש בייבי־פייס ושיער קצר וכהה, גומות וחיוך ידידותי. לליית'ן יש אותו שיער כהה, עיניים כהות כמו פחם ווייב של 'אל תתעסקו איתי' קורן ממנו. "ואת מכירה את ארוס," הוא אומר ומצביע על הגבר הענק שסחב אותי לכאן. כולם נראים דומים, על אף ההבדלים ביניהם. אני מנופפת לכולם ומרגישה ארבעה זוגות עיניים נעוצות בי, לפני שסבסטיאן מושך אותי אל האופנוע שלו.

"לא, אין מצב," אני אומרת ומנענעת בראשי, כשהוא מוסר לי את הקסדה שאותה חבשתי ממש לפני זמן קצר. "אני לא עולה על הדבר הזה."

"אוון," הוא מתחיל ונכנס למרחב האישי שלי, ואני מחליטה שאני אוהבת את האופן שבו שמי נשמע מפיו. "שרדת עכשיו את כדור המוות. ראית אותי על הדבר הזה," הוא אומר בקול רגוע. "אל תגידי לי שאת מפחדת."

אני מהססת ויודעת שזה רעיון גרוע, אבל רוצה לעשות את זה בכל זאת.

"את סומכת עליי?" שואל סבסטיאן, זרועו עדיין מושטת אליי עם הקסדה.

איזה דבר מגוחך לשאול מישהי זרה.

"כן," אני מפתיעה את עצמי.

וזו תשובה מגוחכת אפילו יותר.

כשאני לוקחת ממנו את הקסדה, האצבעות שלנו נוגעות, והיד שלו משתהה לרגע לפני שהוא מוריד אותה. אני חובשת את הקסדה וחוגרת אותה מתחת לראשי. אני מתקרבת לאופנוע שלו ומרגישה טיפשה, כי אני אפילו לא יודעת איך לעלות על הדבר הזה. סבסטיאן מציל אותי כשידיו מקיפות את הירכיים שלי והוא מרים אותי ומניח אותי על המושב. "תודה," אני מתנשמת ומביטה אל בריכות עיניו הירוקות. ידיו עוזבות את המותניים שלי, ואני מתנדנדת על רגל אחת כשאני יושבת רכובה על מושב האופנוע.

"אפשר להצטרף אליכם?" שואל בחור חדש שמתקרב אלינו, הבעתו הלהוטה מלאת תקווה. טרס רוטן בעוד ארוס מגלגל את עיניו. סבסטיאן פולט צחוק חסר הומור.

"כן, גבר," עונה טרס לבסוף, כשאף אחד לא עושה זאת, ומקבל מרפק לצלעות מליית'ן.

"מי זה?" אני לוחשת לסבסטיאן.

"בחור חדש," הוא אומר כאילו למילים האלה יש טעם רע בפיו. הבחור החדש לא מבזבז זמן וממהר להיכנס אל הטנדר שלו, כאילו חושש שסבסטיאן יתנגד לכך שהוא יבוא.

"פגשתי אותו בפעם הראשונה רק בשבוע שעבר. קוראים לו אליוט. עוד לא החלטנו אם בא לנו עליו," הוא מסביר.

סבסטיאן מרים את ז'קט העור שלו. "תלבשי את זה," הוא אומר ומניח אותו על כתפיי. אני מחליקה את זרועותיי לשרוולים ושואפת את ניחוח העור, הזיעה והטבק.

סבסטיאן משתרע על האופנוע ושולח את ידו כדי לתפוס את קרסולי הימני, לפני שהוא מעלה אותו אל חיקו. "אין רגליות לרגליים," הוא מסביר ושולח את ידו אל רגלי השמאלית. רגליי כרוכות סביב הזר הזה, חזי צמוד לגבו והוא לגמרי רגוע לגבי זה. אני, לעומת זאת... ליבי מאיים לפרוץ מהחזה שלי. אם חשבתי שפעימות ליבי היו חזקות בכלוב הפלדה ההוא, התחושה חזקה פי אלף יותר בין רגליי ברגע שהוא לוחץ ברגלו על רגלית האופנוע ומתניע אותו.

"תחזיקי חזק," הוא מזהיר, ואני כורכת את זרועותיי סביב הבטן שלו ללא היסוס ונועלת את קרסוליי סביב מותניו. אין אפילו רגע של הכנה. אנחנו מזנקים כמו טיל ומעלים אבק מאחורינו. אני לא מצליחה לעצור את הצווחה הקלושה שיוצאת מפי. לרגע, אני חושבת שהיה לי מזל, ושסבסטיאן לא שמע את זה, ואז אני מרגישה את הצחוק שלו מרעיד את בטנו לתגובה שלי.

ארוס מופיע מהצד השמאלי שלנו, כשאנחנו יוצאים אל הכביש הראשי, רוכב בכיוון הלא נכון. משאית סמיטריילר מופיעה מעבר לפינה, והפעם הצווחה שלי היא לא כזו של התרגשות, אלא של פחד. הוא מסתכל עליי, עיניו מרצדות בשובבות. אני צורחת לו לזוז משם, אבל הוא לא זז. בדיוק כשאני חושבת שהוא עומד לגמור בחתיכות מרוחות על האספלט, הוא סוטה מהנתיב ברגע האחרון אל עבר סבסטיאן.

"שחצן," סבסטיאן צועק אליו. אני מרימה יד רועדת ולוחצת אותה אל החזה שלי, מחכה שהלב שלי יחזור לקצבו הרגיל. סבסטיאן מוריד את היד מהכידון ואוחז בשוק רגלי, משפשף את הקרסול שלי באגודלו. אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי אומרת שהוא מנסה לנחם אותי. הגופייה שלו מתנופפת ברוח, ואני מנסה שלא להתמקד בעובדה שאני מרגישה את שרירי הבטן שלו מבעד לבד הדק.

הוא מאיץ אל עבר ארוס והם רוכבים זה לצד זה, כשסבסטיאן מעט מקדימה. אני מסתכלת לאחור ורואה את ליית'ן ואת טרס אחרינו — אליוט לא נראה בשום מקום — ואני תוהה אם אלה הן העמדות הקבועות שלהם. דבר אחד ברור — הבחורים האלה מתואמים לגמרי. מעולם לא היה לי את זה עם אף אחד.

"כולכם אחים?" אני שואלת ברגע שאנחנו מאיטים מספיק, כדי שהוא ישמע אותי.

"בני דודים. אבל כן, אנחנו אחים בכל דרך שיש."

אני מהנהנת, למרות שהוא לא יכול לראות אותי ואנחנו נכנסים לאזור מיוער. אנו עוברים בשביל צר וחשוך המוקף עצים.

"לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת, מנסה לסלק את החשש מקולי. אנחנו רחוקים קילומטרים מהציוויליזציה.

"את תראי," הוא אומר קצרות.

בית ישן ורעוע נראה לפנינו. אולי בית היא לא מילה מתאימה. יותר כמו אחוזה. כזו שפעם הייתה לבנה, אבל לא נראה שאף אחד חי בה כבר עשרות שנים. סבסטיאן מאט עד שהוא עוצר לחלוטין. ארוס, ליית'ן וטרס נעצרים לידו ויוצרים קן אופקי.

"מה זה המקום הזה?" אני שואלת.

"בואו נלך לראות," אומר ארוס, מכבה את מנוע האופנוע ויורד מעליו בהתרגשות.

"הוא אוהב לפלוש לשטחים פרטיים ולארוב בתוך מבנים נטושים," אומר טרס.

"קוראים לזה חקר עירוני, אידיוט!" צועק ארוס מעבר לכתפו.

"קוראים לזה אסבסט," משיב סבסטיאן. "והוא לא יהיה מאושר, עד שכולנו נמות מזה."

"בואי נגמור עם זה מהר ונחזור," זורק ליית'ן. "אני זקוק לבירה."

"זה חמוד שאתה חושב שלא באתי מוכן," אומר ארוס, צועד אל התרמיל שלו ומשליך פחית לעבר ליית'ן. ליית'ן יורד מהאופנוע ומצביע בפחית אל עבר טרס, לפני שהוא פותח אותה ומתיז עליו.

"בן זונה," אומר טרס ודוחף את ליית'ן הצוחק. סבסטיאן לוחץ על הכפתור האדום שמכבה את מנוע האופנוע, מרים את רגלו ומושיט את ידו כדי לעזור לי לרדת.

"אתם עושים את זה הרבה?" אני שואלת, כשאני מורידה את הקסדה מעליי. סבסטיאן לוקח אותה ממני ותולה אותה על הכידון.

"בכל פעם שאנחנו מגיעים לעיר חדשה."

"אז, כאילו, אתם עוברים עם הקרנבל?"

"אפשר להגיד. יש לנו חוזה עם ג'סופ. אנחנו הולכים לאן שהקרנבל הולך."

"מה ההבדל בין קרנבל לקרקס?"

"בקרקס מחזיקים את החיות בכלובים. אנחנו נותנים להם להתרוצץ חופשי," הוא אומר, ברק בעיניו. הרמז ברור.

הם החיות.

קול החצץ הנמחץ מתחת לצמיגים נשמע, רגע לפני שאורות פנסי הטנדר של אליוט מסנוורים אותנו. אני מרימה את זרועי כדי להגן על עיניי.

"מצטער!" צועק אליוט מחלון הנהג לפני שהוא מכבה את האורות. "חשוך כאן. הייתי חייב להדליק את האורות. כמעט איבדתי אתכם בדרך."

סבסטיאן מתעלם ממנו, והאחרים כבר מחכים בכניסה לבית.

"זה בסדר," אני אומרת. אני מרחמת על הבחור הזה. אני רואה שהוא רוצה להתקבל לחבורה, וברור שזה לא הולך לו.

אליוט מחייך ואז קופץ מהטנדר שלו ובא בעקבותינו אל דלת הכניסה. מפחיד כמה שקט כאן. האדמה לחה והאוויר קריר, אפילו באמצע הקיץ.

ארוס מנענע את ידית הדלת, אבל היא לא נפתחת.

"היא נעולה," אומר אליוט, מציין את המובן מאליו. "לאן נלך עכשיו?"

ארוס מעניק לסבסטיאן מבט שאני מפרשת כ- 'הוא אמיתי'? לפני שהוא מרים לבנה מהמרפסת וזורק אותה על החלון שליד הדלת. הצליל החזק של הזכוכית, המתנפצת בלילה השקט, מרתיע אותי. ארוס דוחף את זרועו מבלי להתייחס לשברי הזכוכית ופותח את הדלת.

"קסם," אומר ארוס בלגלוג. "נשים קודם."

אני מהססת, לא רוצה להיות הראשונה שנכנסת לבית החשוך, הנטוש, וככל הנראה גם ה- רדוף.

"ניפגש בפנים," אומר סבסטיאן לארוס, כשהוא מביט בו במבט שואל.

"התכוונתי לאליוט." מגחך ארוס ולופת את כתפיו של אליוט, לא בעדינות רבה, לפני שהוא דוחף אותו מעבר לסף. החבר'ה נכנסים פנימה ומשאירים את סבסטיאן ואותי לבד.

"את מפחדת מהמון דברים," הוא מאשים אותי בחיוך זאבי.

"אולי אתה זה שלא מפחד מספיק," אני יורה בחזרה ומפתיעה אפילו את עצמי. בדרך כלל אני לא מדברת בחריפות כזו לאנשים, אבל משהו בו נכנס מתחת לעורי. "פעלולים מסוכנים, פריצה... יש לך משאלת מוות, סקסי סבסטיאן?"

"כולם מתים מתישהו," הוא אומר ומושך בכתפיו. "לפחות אני חי עד אז."

אני מנענעת בראשי ומגלגלת את עיניי. הוא מכיר אותי בערך חמש שניות. אני לא בטוחה אם להיעלב מהעובדה שהוא כבר קטלג אותי או מכך שאולי הוא צודק.

"אה, אז אני לא חיה באמת כי קצת היססתי להיכנס לדבר שנקרא 'כדור המוות' או כי אני לא מתלהבת לפרוץ לבית זר? סליחה שיש לי אינסטינקטים לשימור עצמי." אני נושפת על קווצת שיער שנפלה על פניי ומנסה להתרחק ממנו, אבל לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, סבסטיאן מטיח אותי על הקיר הרעוע, והאגרופים שלו מקיפים אותי משני צידי ראשי.

"כאן את טועה. את אולי מפחדת, אבל האינסטינקטים לשימור עצמי שלך בעייתיים, אחרת לא היית כאן איתנו, ובטח שלא היית חושבת שאת בטוחה כאן איתי."

בפעם הראשונה הלילה, תחושה לא נוחה מטפסת בתוכי, שולחת רטט של פחד במורד גבי. אני בולעת רוק, מנסה להגיע בגניבה לתיק שלי. אני מרגישה את הטלפון הקריר והקשיח שלי ומקיפה אותו בכף ידי, נוגעת באגודלי בכפתור ההפעלה, למקרה הצורך. אגרופו הימני של סבסטיאן יורד מהקיר, וכף ידו עוצרת בנקודה שבה פוגש הצוואר שלי את כתפי. אני עוצמת את עיניי בחשש ומגלה שהוא רק מלטף באגודלו את צווארי.

"אני רואה את הדופק שלך פועם בגרון שלך," הוא אומר, עיניו נעות הלוך ושוב בין הצוואר לעיניים שלי. אני מרטיבה את שפתיי היבשות פתאום בלשוני, מחכה שהוא יעשה את המהלך שלו ושומעת בתגובה נהמה נמוכה. "אני מפחיד אותך?"

"אתה מתכוון לנשק אותי?" אני לא יודעת למה אמרתי את זה בקול. הגבות שלו נורות עד לקו שערו, כאילו לנשק אותי הוא הדבר האחרון שהוא חושב עליו. אני מרגישה את לחיי בוערות ממבוכה ואני משפילה את מבטי אל כפות רגליי, נמנעת מקשר עין.

"את רוצה שאני אנשק אותך?" הוא מרים את סנטרי כמו שעשה בכדור המוות, מאלץ אותי לפגוש במבטו. אני לא עונה. אני רוצה שהוא ינשק אותי, אבל אני בחיים לא אגיד את זה בקול. גם להגיד לא, לא בא בחשבון. במקום זה, העיניים שלי יורדות אל שפתיו המלאות ואני תוהה איך זה יהיה להרגיש אותן נלחצות אל שפתיי. אני כנראה הבחורה היחידה בכיתה י' שלא התנשקה מעולם. זה מה שקורה כשיש לך הורים מחמירים וסטנדרטים גבוהים מדי. אז למה איש הפעלולים המושחת הזה גורם לי להרגיש חולשה בברכיים?

סבסטיאן מחייך חיוך זחוח, כאילו שומע את המחשבות שבראשי. אגודלו עובר מצווארי אל שפתיי, ואני יונקת נשימה כשהוא מתחקה אחריהן. הוא מלטף תחילה את השפה התחתונה ואז את העליונה, תוך שהוא מפעיל לחץ רב יותר מכפי שעשה על צווארי, ובוודאי מורח את הליפ־גלוס האדום שנותר על שפתיי.

"תגידי לי לא."

אני לא עושה את זה.

"אוון..." מזהיר סבסטיאן.

במקום זה, אני מתרוממת על קצות האצבעות וסוגרת את המרחק בינינו. ממש לפני שהשפתיים שלי נוחתות על שלו, הוא עוצם את עיניו. אני מנשקת את פיו הסגור, והוא עומד שם, לא זז, כשאני חוקרת את שפתיו לאט. בנשיקה אחרונה על שפתו העליונה, אני מתרחקת ונושכת את שפתי התחתונה. סבסטיאן פוקח את עיניו, מחפש לרגע את עיניי, לפני שהוא מחליק את כף ידו מאחורי ראשי ומטיח את שפתיו על שפתיי. אני מתנשפת בקול, והוא מנצל את ההזדמנות להכניס את לשונו פנימה.

אלוהים אדירים. זה שונה כל כך. הרבה יותר טוב. אני מחליקה בביישנות את הלשון שלי מעל ללשונו, והוא גונח. אני צוברת ביטחון, נעמדת גבוה יותר על קצות אצבעותיי וכורכת את זרועותיי סביב צווארו, ז'קט העור שלו חורק. סבסטיאן לא מהסס, ידיו מחליקות אל ירכיי, והוא מרים אותי. אני כורכת את רגליי סביב מותניו, וגבי נלחץ אל הקיר המחוספס והמתפורר שמאחוריי. מכנסי הג'ינס שלו קשים על ירכיי הרכות, ואני מרגישה בלחץ הנבנה בין רגליי. סבסטיאן דוחף את ירכיו אליי, ואני נאנקת לתוך פיו. מעולם לא הרגשתי ככה.

אני מתנתקת משפתיו, הראש שלי נופל על הקיר מאחוריי בחבטה, וסבסטיאן ממשיך להתחכך בי, בזמן שהוא מנשק את גרוני בפה פתוח, ידיו נעות מטה לחפון את ישבני. קולות הנשימה שלנו הם הקולות היחידים שנשמעים. זה יוצא משליטה במהירות, אבל אני מעדיפה למות מאשר לעצור עכשיו. אני מהדקת את רגליי סביבו, מנסה להתקרב, וידיו יורדות עוד ועוד, עד שהוא נוגע בקצות אצבעותיו בתחתונים שלי. הן לא פולשות. רק גולשות קדימה ואחורה מעל השוליים שלהם, מה שמשגע אותי עוד יותר.

"אני יכול להרגיש אותך מטפטפת על התחתונים שלך," הוא אומר, אבל קולו נשמע כאוב, וברור לגמרי שגם הוא מושפע מזה. האופן שבו הוא מתגרה בי, איך שהוא מעז לגעת בי בחופשיות כזו כאילו שאנחנו לא זרים לגמרי, רק מגבירים את הלהבה שהתלקחה בתוכי.

כאילו דלי מים קרים נשפך עליי, רעש של זכוכית חורקת מקפיץ את עינינו לעבר הדלת. אליוט עומד שם, נראה מבויש, כף רגלו מרחפת מעל הזכוכית השבורה שמכסה את רצפת המרפסת.

כמה זמן הוא היה שם?

"על מה לעזאזל אתה מסתכל?" יורה סבסטיאן. אני מנסה להוריד את רגליי ממותניו ולעמוד, אבל סבסטיאן לא ממהר ומוריד אותי לאט, ידיו עדיין סביב ירכיי. אני שמחה על החשיכה שסביבנו, שכן עורי בוער מתשוקה וממבוכה.

"מצטער. ארוס אמר לי לבוא לראות מה לוקח לך כל כך הרבה זמן."

עיניו של סבסטיאן מצטמצמות לחריצים, כאילו לא מאמין לו.

"כדאי שאני אחזור למלון," אני אומרת ומתנתקת מזרועותיו של סבסטיאן, אבל התיק שלי מסתבך במשהו מאחוריי ותוכנו נשפך על הרצפה. אני מסתובבת ומשחררת אותו מהוו החלוד שבולט מהקיר. אליוט מתכופף ומושיט את ידיו כדי לעזור לי, אבל סבסטיאן עוצר אותו במבט.

"עוף מכאן," הוא מסנן. אליוט מרים את כפות ידיו ונעלם חזרה פנימה.

סבסטיאן אוסף את החפצים שלי ומוסר לי אותם. "אני אסיע אותך," הוא קובע ולא שואל. אני קצת מאוכזבת מכך שהוא לא ניסה לשכנע אותי להישאר עוד קצת, אבל אני לא מראה את זה.

"אני בסדר," אני מתעקשת ובודקת את השיחות שלא נענו ואת ההודעות בטלפון מההורים שלי.

"לא שאלתי."

אני עומדת לוותר, יודעת שכדאי למהר כשמדובר בהורים שלי, כשלפתע אורות כחולים־אדומים מהבהבים מבעד לעצים מרחוק.

"פאק," פולט סבסטיאן ופונה אל הדלת. "היי, חבר'ה! יש בעיות."

הם יוצאים החוצה בלי שום לחץ ונעמדים כמו זקיפים, כשזרועותיהם שלובות על החזה שלהם. כולם, חוץ מאליוט שנראה כאילו עומד לחרבן במכנסיים שלו. אליוט מזנק אל העצים וארוס מלגלג. "פחדן עלוב."

חמש מכוניות משטרה נעצרות ומאירות עלינו. "כל זה בגלל אישום פריצה קטן?" צוחק ארוס.

"אוונג'לין ת'ורן?" אחד מהשוטרים צועק. עיניי מתרחבות.

"כן?"

"נפגעת?"

"לא..." אני מקמטת את מצחי בבלבול.

"יש כאן מישהו חמוש?"

"לא." אני מלגלגת כאילו זה לא בא בחשבון, לפני שאני נזכרת עם מי אני נמצאת. "כלומר, לא שאני יודעת על זה."

"ידיים למעלה." השוטר מאיר בפנסו מעל הזכוכית השבורה סביב רגלינו ואז על החלון.

פתאום אני מבינה מה קורה כאן. אני לא יודעת איך הם ידעו שאני כאן, אבל אני יודעת שהם כאן בגללי, וכל מה שיקרה עכשיו הוא באשמתי. אני פונה לסבסטיאן, מנסה להתנצל בעיניי, אבל הוא טועה ומפרש את האשמה כפחד ולוחץ את ידי במחווה מנחמת.

כל חמשת השוטרים מתקרבים, וסבסטיאן, ארוס, ליית'ן וטרס מניחים את ידיהם באי רצון מאחורי גבם, כאילו יודעים מה יקרה עכשיו ויודעים שלא כדאי להם למחות.

"מה אתם עושים?" אני שואלת. הבהלה שלי גוברת, כשאחד השוטרים מגיע אליי.

"תתקשר להורים שלה," הוא אומר מעבר לכתפו לשוטר אחר ומתעלם ממני. "תודיע לאימה שהבת שלה בסדר, אבל שהיא תצטרך להגיע לתחנה לקחת אותה."

"הורים?" שואל טרס, מרים את הגבות בבלבול.

"כן. הורים. מהסוג שעוקב אחרי הטלפון של הבת שלהם. משהו שכדאי שתחשבו עליו בפעם הבאה שתחליטו לערב קטינה, שיש לה הורים עשירים, במעשי העבריינות שלכם."

"קטינה," אומר סבסטיאן — לא שואל — ועיניו חותכות את עיניי, אבל מחשבות על הטיול הקרוב שלי לכלא גוברות על כל מבוכה שיכולתי להרגיש מכך שאכזבתי אותו.

"פאקינג אדיר," אומר ארוס וצוחק צחוק נטול הומור. "אם נקבל אישום מפגר על שהסתרנו בחורה שברחה מהבית, אני קורע לך את התחת."

ובפעם השנייה הערב, שמים עליי אזיקים.

עוד על הספר

ניתן לרכישה גם במארז

נכתב בכוכבים צ'ארלי רוז

1

אוַון

הרוח הקרה מסתחררת סביבי, העצים מתנודדים מתחת לשמי הדמדומים. קווצת שיער סוררת אשר השתחררה מצמותיי הבלונדיניות - שכבר לא נראות מושלמות כפי שהיו קודם - מצליפה על לחיי המפוספסות מדמעות. שולי שמלת הפשתן המכופתרת והלבנה שלי מתנפנפים על ירכיי. אני לא יודעת לאן אני הולכת או כמה זמן אני כבר הולכת — בוודאי קרוב לשעה, אבל אני כבר קרובה מספיק לראות שהאורות שלעברם אני צועדת, שייכים לגלגל ענק. אני רואה משאיות גדולות, קרוואנים במגרש עפר וראשי אוהלים גדולים מבצבצים מאחוריהם. צעקות בהרמוניה מגיעות אליי בגלים וניחוח של משהו מתוק מעורב בקינמון ממלא את נחיריי.

קרנבל. אולי קרקס. מה ההבדל בין השניים? מעולם לא הייתי באחד מהם, למעט ביריד הצדקה השנתי של בית הספר התיכון שלי. הוריי היו מעדיפים למות ולא להיראות במקום כזה.

אני מאיטה את צעדיי כשאני מתקרבת לשער המתכת הנמוך, מנסה שלא למשוך את תשומת לב האנשים סביבי, אבל נראה שאיש לא שם לב לנוכחותי גם כך. צדודיתו של בחור בז'קט עור שחור מושכת את עיניי, כשהוא מתגנב על פני הדשא היבש שמולי. הוא מגרד את הזיפים שעל הלסת המפוסלת שלו ומעיף את הסיגריה שהוא מעשן אל הקרקע, לפני שהוא נעלם מאחורי אוהל פסים בצבעי שחור־לבן.

משהו מתעופף אל כפות רגליי, ואני מביטה למטה ומגלה פיסת נייר צהובה צמודה אל נעלי הטניס הלבנות שלי, שכעת מכוסות בעפר. אני מתכופפת, מרימה את פיסת הנייר וקוראת את המילים:

קרנבל האחים ג'סופ גאה להציג את בני איסטלייק.

מופע אימים * משחקים * רכבות הרים ומתקנים * אוכל * כיף,

רק בסוף השבוע הזה!

פתוח החל מ-12:00 ועד 22:00 בלילה.

איסטלייק. למה השם הזה נשמע לי מוכר?

אני לא אמורה להיות כאן. יצאתי מהבית לאחר שוויכוח עם הוריי איים להפוך מכוער במיוחד. עלבונות הוטחו, ורגשות משני הצדדים נפגעו. אני מתעלמת מתחושת האשמה שמציקה לי, ורגליי מתחילות לנוע לעבר הבחור בז'קט העור. אני מביטה סביב, מוודאת שאיש לא רואה אותי, מתגנבת פנימה ומעבירה רגל אחת מעל השער. אני ממהרת אל תוך האוהל, תוך שאני מסתכלת מעבר לכתפי במבט שצורח 'אשמה'. כשאני בפנים לבסוף, אני המומה מכמות האנשים שיכולים להיכנס לתוכו. שורות על גבי שורות של צופים נרגשים בכל הגילים, ובאמצע מעבר שמוביל לכלוב ענק בצורה של כדור כלשהו.

"קבלו אותו, גבירותיי ורבותיי! סקסי סבסטיאן החליט סוף־סוף לכבד אותנו בנוכחותו!" קולו הלגלגני של הכרוז מהדהד ברחבי האוהל, והקהל מתחיל להשתולל. כל העיניים פונות להביט אל מאחוריי, וכשאני מסתובבת לראות על מה המהומה, אני רואה את הבחור בז'קט העור צועד לכיווני. ז'קט העור נעלם ונותרה רק גופייה שחורה פתוחה בצדדים, המאפשרת תצפית מושלמת על בטנו המפוסלת. עיניו הירוקות הלוהטות מתגלגלות לשמע הכינוי, ומבזיקות אל עיניי למשך חצי שנייה. גבי מתיישר תחת מבטו, והוא מרים גבה, כאילו יודע שאני לא שייכת לכאן. הוא מסיט את עיניו ומנתק את קשר העין.

"ראו איך בני איסטלייק מתריסים בכוח הכבידה באחד מהפעלולים הוותיקים והמסוכנים ביותר בהיסטוריה!"

הוא — זה שנקרא סבסטיאן — עושה את דרכו לעבר שני בחורים אחרים שיושבים רכובים על אופנועים, מבלי לעצור ליהנות מקול תרועות ההמון. אחד הרוכבים לובש גופיית סבא לבנה — מהסוג שאבא שלי לובש מתחת לחולצה המכופתרת שלו — והשני, חולצת פלנל ששרווליה חתוכים. הכרוז מגיש לסבסטיאן קסדה, רגע לפני שהוא מגיע לאופנוע השלישי. הוא מהנהן בברכה אל הרוכבים האחרים, חובש את הקסדה על ראשו ומניף רגל אחת מעל האופנוע השחור.

אני מתיישבת על אחד מהכיסאות הפנויים הבודדים וצופה מהופנטת, כשהאורות מתעמעמים והשיר "דרגולה" מתחיל להתנגן ברמקולים — שיר שהוריי היו נחרדים לו היו יודעים שאני אוהבת. או ששמעתי עליו בכלל. שלושת הרוכבים עושים את דרכם אל כלוב המתכת, והכרוז מכה מעליו וחושף פתח נסתר. הם נכנסים פנימה. סבסטיאן נכנס אחרון, והפתח נסגר כשהם בפנים.

כף רגלי נעה לקצב הקליט, ואני מצליחה להדחיק את המחשבות על הוריי אל ירכתי מוחי, בטני מתכווצת ממתח. סבסטיאן מתחיל להתנדנד קדימה ואחורה על האופנוע שלו, הצמיגים מחליקים ללא מאמץ על רצפת הכלוב המקומרת במסלולים של שמיניות. הרוכבים האחרים נוהגים כמותו, אבל עיניי דבוקות אליו, ואליו בלבד, ואני מניחה שכך הדבר עבור כל אדם אחר בקהל. ברור שהוא המנהיג, אף שלא עשה דבר שיעיד על כך. זה פשוט משהו שאפשר להרגיש.

"גבירותיי ורבותי, הריעו לבני איסטלייק כשהם מתמודדים עם... כדור... המוות!" טוב, זה מתאים. כל מילה של הכרוז נמשכת כדי להעצים את הדרמטיות, ואנשים צורחים בתגובה.

הרוכבים מתניעים את האופנועים שלהם, והרעש כמעט חזק יותר מהמוזיקה. לפתע, סבסטיאן והבחור בגופייה הלבנה מזנקים. הם מקיפים את הרוכב שבאמצע ורוכבים אופקית בכמה סיבובים לפני שהוא חותך אותם אנכית. צרחות הקהל גוברות כשהם רואים את הרוכבים מפספסים זה את זה כחוט השערה בכל סיבוב. אני יושבת על קצה המושב שלי, חוששת שהם יתנגשו בכל רגע, אבל הם עושים זאת בטבעיות, כאילו זה לא קשה יותר מלנשום.

אני מהופנטת מהדרך שבה הם מתקשרים בלי מילים ואפילו ללא תנועות ידיים. אני לא יכולה להבין את רמת האמון ההדדי שדבר כזה מחייב. לאחר מספר דקות, שלושת הרוכבים נעצרים בדיוק באותו רגע. אנחות אכזבה מהדהדות ברחבי האוהל העצום, וכתפיי צונחות בצער על שזה הסתיים מהר כל כך. אבל אז אני שומעת רעש של אופנוע נוסף, ורוכב רביעי מופיע ליד הכניסה מאחוריי. דלת הכלוב נפתחת שוב, והוא רוכב דרך המעבר היישר פנימה.

"לא חשבתם שהמופע הסתיים, נכון?" הכרוז מקניט מעל קול תשואות ההמון, כשהוא סוגר שוב את הכלוב.

עיניי פעורות כמו שתי צלחות לארוחת ערב, כשאני צופה בסצנה הקשה יותר עכשיו, משהרוכב הרביעי הגיע. הפעם, שני אופנועים רוכבים אנכית — סבסטיאן והבחור החדש — בעוד שני הרוכבים האחרים חגים אופקית.

בזווית העין, אני מבחינה בקבוצה קולנית של בחורים משמאלי. הם נראים בני גילי, רגליהם מונחות על הכיסאות שלפניהם — כיסאות שישבו עליהם אנשים. אחד מהם צוחק כשהוא תוחב את ידו לתוך דלי פופקורן של אישה בגיל העמידה ומשליך חופן ממנו על חברו. החבר חובט בזרועו, שניהם אינם מודעים לכך שבעלה של הגברת מסמן בידו למאבטח.

המאבטח ניגש לקצה השורה שלי ומשתופף אל המעבר, מנסה למשוך את תשומת ליבם מבלי להפריע למופע. כשהוא מבקש לראות את צמידי היד שלהם, אני מחזירה את תשומת ליבי אל המופע ומתעלמת מהעובדה שהמצב משמאלי מתחמם. באחת, הבחורים דוחפים את המאבטח שמועד לאחור ומפיל את שנינו אל הקרקע.

המאבטח מצליח לצעוק, לפני שהוא קם ומקרב את מכשיר הקשר אל פיו כדי לקרוא לתגבורת. ירכי צורבת מהחבטה באדמה הקשה וממאתיים הקילוגרמים הנוספים שצנחו מעליי, אבל זה היה יכול להיות גרוע יותר. אני קמה ומברישה בידיי את הלכלוך ואת החצץ בגב השמלה שלי. ארבעה מאבטחים נוספים רצים אלינו, והאידיוטים שהחלו בבלגן מרימים את ידיהם בכניעה. תשומת ליבם של האנשים עברה אלינו עכשיו. אפילו האופנועים נעצרו.

"קדימה!" המאבטח הראשון צועק, והבחורים מתחילים לזוז. "קודם, היינו רק מעיפים אתכם מפה. עכשיו אתם הולכים לכלא בגלל תקיפת מאבטח. גם את." הוא אומר ותופס את זרועי כשאני מנסה לשבת.

"אה, אני לא — "

"אמרתי, זוזי!"

"אני אפילו לא מכירה אותם!" אני מנסה שוב, מושכת את זרועי מאחיזתו. הוא עוצר, מתלבט.

"עדיין לא," אחד מהעבריינים אומר ומנענע את גבותיו בעוד הוא נאזק.

"איפה הצמיד שלך?" שואל אותי המאבטח, מביט בי בזהירות.

שיט.

"הוא, אה, נפל לי. ידיים רזות." אני מושכת בכתפיי ומראה לו את כפות ידיי.

"אה־אה," הוא אומר, לא קונה את זה אף לא לרגע ומהדק את האזיקים סביב מפרקי ידיי. "ניסיון יפה. בואי נזוז." הוא לוחץ את כף ידו הענקית בין שכמותיי ודוחף אותי קדימה.

"היא איתי."

שתיקה ממלאת את האוהל, והעיניים של כולם מופנות על הבחור בז'קט העור. הוא יושב על אופנועו, ללא קסדה, המיקרופון של הכרוז אחוז בידו.

"היא חלק מהמופע," הוא מסביר, ועיניי מתרחבות.

מה?

המאבטח לא נראה משוכנע, אבל מה הוא יכול לעשות? אין לו הוכחה שהתגנבתי לקרנבל.

"נו, בואי, נסיכה. אין לנו את כל הלילה. יש לנו מופע!" משהו נשמע בקולו, כאילו הוא בוחן אותי. אני מרגישה שהצוואר והאוזניים שלי בוערים, אבל אני מדחיקה את החשש שלי, כשהמאבטח מסיר את האזיקים מידיי בלית ברירה. אני מנערת את ידו מעלי ולאט־לאט מתקרבת, כשהקהל מעודד אותי.

כשאני קרובה, הרוכבים האחרים יוצאים מהכלוב. אחד מהם מסיר את הקסדה שלו ומדבר בשקט, כך שרק סבסטיאן יכול לשמוע אותו, אבל אני יכולה לראות שהוא לא שמח. הוא נועץ בי את עיניו ומנענע בראשו לפני שהוא מזנק הצידה.

אוקיי, בסדר.

אני נושכת את שפתי התחתונה, ומבטי חולף בין סבסטיאן לכדור המוות, שנקרא כך בצדק. הוא מרים את זרועו ומסמן לי להיכנס פנימה. אני מהססת, שוקלת לברוח מהמקום, אבל משהו בי סקרן לגלות מה הוא מתכנן.

"אני מקווה מאוד שאתה יודע מה אתה עושה, סבטיאן," רוטן הכרוז, בזמן שאני חולפת על פניו. "אני לא צריך תביעה משפטית, רק כי אתה רוצה להרטיב את הזין שלך."

"דבר ראשון," מתחיל סבסטיאן, תוך שהוא פולש למרחב האישי של הכרוז, "מתי אי פעם פישלתי כשרכבתי על האופנוע? דבר שני, תנסה לדבר אליי כך שוב, ואני עף מפה. בהצלחה במכירת הכרטיסים." הוא זורק את המיקרופון אל חזהו של הכרוז ונכנס אל הכלוב אחריי. הוא מחווה בסנטרו אל אחד מהפעלולנים האחרים, והוא בא אחריו.

בגאווה פצועה ובטינה ברורה על פניו האדמומיות והשמנמנות, הכרוז טורק את הדלת למקומה וסוגר את שלושתנו בפנים. אני נרתעת לקול המתכת הצורם, וליבי חובט בחזי. הכלוב קטן יותר מכפי שהוא נראה מבחוץ. רק כשלושים סנטימטרים מפרידים בין האופנועים לביני. "זה, אה... נשמע סופי." אני מנסה להתבדח, אבל הלחץ שלי גואה. סבסטיאן דורך על הרגלית של האופנוע שלו ונעמד מולי, עיניו הירוקות בוחנות אותי. מעריכות.

"את מפחדת?" הוא שואל. קולו נמוך ורך יותר מאשר היה לפני רגע.

"לא." אני מזעיפה את פניי, השקר עף מהפה שלי ללא כל היסוס. הוא מרים גבה כלא מאמין ומחייך בלעג. חברו צוחק מאחוריי, ואני מזעיפה אליו את פניי מעבר לכתפי. אני מרגישה אצבעות חמות על לחיי, מכוונות את פניי בעדינות לעברו. הנשימה שלי נעשית שטוחה, ואני בוהה בחזה שלו כשאני מחכה שהוא יוריד את ידו ממני, אבל הוא לא עושה זאת.

"מה שמך?" הוא שואל, מטה את הסנטר שלי בקצות אצבעותיו כדי שאפגוש בעיניו. אולי הוא מהפנט. כאילו, זה קרנבל. אל תסתכלי לו בעיניים.

"אוונג' — " אני מתחילה להגיד. "אֵוָון," אני מתקנת את עצמי ונותנת את הכינוי שההורים שלי מסרבים להשתמש בו. אוונג'לין נשמע לחוץ וסנובי. אז מה אם אני שני הדברים האלה גם יחד? כרגע, אני לא רוצה להיות הבחורה הזאת.

"אני רוכב יותר מאשר אני הולך. מעולם לא הפלתי את האופנוע שלי."

"וזה לא שלא ניסית," ממלמל הבחור האחר מתחת לאפו.

"והמטומטם הזה," אומר סבסטיאן ומניף את סנטרו לעברו, "הוא אֶרוס. אני סומך עליו בחיי." העיניים שלו קודחות חור בעיניי, כאילו מנסות להכריח אותי להאמין לכל מילה שלו. נראה שזה עובד, כי אני מאמינה לו. ידיו נופלות מפניי. "רוצה לעשות קצת כיף, אוון?"

חיוך נמתח על פניי, ואני מהנהנת, מרגישה בחילה ומרץ גם יחד. כיף. איזה מושג זר.

"ילדה טובה." הוא מחייך ומרים את הקסדה מהכידון שלו. "תשאירי את הידיים שלך בצידי הגוף ואל תזוזי."

"בסדר," אני אומרת בתקיפות ומהנהנת. אני עוצמת את עיניי ושואפת עמוקות, מנסה לחסום את הרעש שמגיע מהקהל.

"יעזור לך אם תתמקדי במשהו באופק, כדי לשמור על שיווי המשקל שלך."

"איכון," אני לוחשת, בעיקר לעצמי. "כמו בריקוד," אני מסבירה, כשאני רואה את הבלבול על פניו. "אתה בוחר במשהו מסוים להתמקד בו, כדי שלא תקבל סחרחורת."

"נכון. בדיוק כך. אז במה את בוחרת?"

אני מביטה אל הקהל, מבטיהם הלהוטים נעוצים בנו. תשומת הלב הזו גורמת לי להיות לחוצה, ולכן אני מסתכלת למעלה ונועצת את עיניי על גדילי האורות התלויים מעליהם.

"האורות," אני אומרת בהחלטיות.

"בחירה טובה." סבסטיאן מפתיע אותי, כשהוא מניח את הקסדה על ראשי ומהדק אותה מתחת לסנטר שלי. הוא טופח על הקסדה ופונה אל האופנוע שלו. האופנוע שחור ולא נראה יציב כלל. נראה כאילו עברו עליו כמה נפילות, אבל אני הודפת את הפחד שלי ומחליטה לסמוך עליו — על הגבר הזה שאני לא מכירה. האירוניה לא נעלמת מעיניי.

"ומה איתך?" אני שואלת. "אתה זה שזקוק לקסדה."

הקריצה של סבסטיאן היא התשובה היחידה שאני מקבלת. הוא מסובב את מפרק ידו ודורך את רגלו. האופנוע מתעורר לחיים, הרטט מחליף את פעימות ליבי הלא יציבות. הרוכב השני עושה את אותו הדבר, ושניהם מתחילים שוב את הנדנוד הזה על האופנוע שלהם משני צדדיי.

"לא תראו את הפעלול הזה בכל יום, אנשים! זהו יום המזל שלכם. בואו נריע לסבסטיאן, ארוס ולקורבן הצעירה, היפה והנועזת שלהם!" הכרוז מכחכח בגרונו בצורה מוגזמת, ואני זועפת. "כאילו, אה, המתנדבת!"

סבסטיאן מנענע בראשו מעט, כאילו להגיד לי שהכרוז מבלף.

זה רק בשביל המופע. תנשמי.

"ידיים בצידי הגוף ותתמקדי באורות, נסיכה!" מספיק שהוא קורא לי נסיכה, כדי לגרום לי לשכוח מהלחץ שלי ולהסתכל עליו. החיוך שאני מקבלת ממנו מבהיר לי שזו הייתה הכוונה שלו.

המוזיקה שוב נשמעת, ואני לא מזהה את השיר, אבל קול הבס רועם בתוכי, ונראה שהוא ממריץ את סבסטיאן ואת ארוס, כמו גם את הקהל. ארוס צועק בהתרגשות ומניף את אגרופו לאוויר. בהתחלה הם מקיפים אותי לאט, כמו כרישים שמקיפים את הטרף שלהם. הם מסתכלים זה על זה, מחפשים אחר רמזים דוממים. לפתע, הם מתחילים לחוג סביבי במהירות. הם נעים מהר כל כך עד שכל מה שאני מבחינה בו הוא השיער החום באורך הכתפיים של ארוס, שמציץ מתחת לקסדה שלו, והגופייה השחורה של סבסטיאן, שנעים סביבי בטשטוש.

כשהם מסתחררים סביבי ביחד עם המוזיקה הרועשת, שיווי המשקל שלי מתערער, ואני מרגישה שאני עומדת ליפול. אני מתנדנדת במקומי לחצי שנייה, לפני שאני עוצמת עיניים ונושמת נשימה עמוקה.

האורות. תסתכלי על האורות.

אני פוקחת את עיניי, מביטה על האורות הבוהקים ומופתעת לגלות שזה עובד. כשאני מתייצבת, אני מרגישה שהפחד שלי מתחיל להתפוגג ולהפוך להתלהבות. הם עוברים מרכיבה מעגלית־אופקית סביבי לדפוס של איקס, חוצים באלכסון, מתקרבים אליי כל כך שהצמות שלי מצליפות מעליי ברוח שהם יוצרים. אני עומדת קפואה, העור שעל הגוף שלי סומר, ואני מרגישה שאני מסוגלת לצחוק, לצרוח ולבכות ביחד. אף פעם לא חוויתי דבר כל כך... מרגש בחיי המשעממים תחת פיקוחם הצמוד והקפדני של ההורים שלי.

מהר מדי, המוזיקה מפסיקה והאופנועים נעצרים בסנכרון. הקהל שואג והכרוז ממלא את תפקידו ומפרגן, אבל אני לא שומעת דבר שהוא אומר מעבר לקולות הצלצולים שבאוזניי. הדלת נפתחת וארוס רוכב במורד הרמפה ויוצא מהכלוב הכדורי. סבסטיאן עוצר את האופנוע שלו וניגש אליי, כשאני מסירה את הקסדה מעל ראשי, ממש לא בחינניות.

הכול בתוכי תוסס, ואני מפילה את ראשי לאחור וצוחקת כמו מטורפת. ברגע שהוא קרוב מספיק, אני משליכה את זרועותיי סביב צווארו וצווחת בשארית האנרגיה הגועשת בתוכי. הוא מהסס לרגע לפני שהוא מחזיר לי חיבוק בזרוע אחת, כף ידו נחה על גבי התחתון. מגעו זורק אותי חזרה למציאות ואני קופצת לאחור, נבוכה מזה שקפצתי עליו.

"תודה... על זה," אני אומרת ותוחבת קווצות שיער שנמלטו מצמותיי אל מאחורי אוזניי. הוא מקמט את מצחו, הבעת פניו שילוב של בלבול ודאגה, ואני לא יודעת מה להבין מזה. אפילו הקמט שעל מצחו אינו מוריד מיופיו. אולי 'יפה' אינה המילה המתאימה ביותר לתאר אותו. הבגדים שלו קודרים ודהויים, עורו מפוספס בזיעה ובלכלוך... אבל הפנים שלו. הוא כמו אחד מאותם שוברי לבבות בסרטי שנות החמישים, שאבי אוהב. כמו מרלון ברנדו הצעיר.

האדרנלין ממשיך לדהור בעורקיי. אני מרגישה כאילו הלב שלי עדיין נמצא אי שם למטה. כפות ידיי מזיעות ועיניי פעורות לרווחה, כשאני מבינה שאולי אני באמת עומדת להקיא. סבסטיאן קורא את מחשבותיי וממהר להוציא אותי אל מחוץ לכלוב לעבר ירכתי האוהל. הוא מרים את שולי האוהל ואני בקושי מספיקה לצאת, לפני שאני מקיאה את תכולת הבטן שלי — קפה קר וכמה קרקרים — על האדמה. אני אוחזת בחלקו העליון של שער המתכת כשאני מתעוותת בתנועות הקאה. כבר לא נותר לי מה להקיא, וכף יד חמה מלטפת את גבי המיוזע.

"אל תיגע בי. אני דוחה," אני אומרת ומניחה את מצחי על זרועי מעל השער.

"זה שום דבר. ארוס הקיא ממש עליי בשבוע שעבר. אין דבר גרוע יותר מקיא של גבר שיכור."

אני צוחקת, למרות המצב.

"את בסדר?" שואל סבסטיאן, ואני מבינה שכן. אני כבר לא מרגישה בחילה.

"אני בסדר גמור, בעצם." אני אומרת ומזדקפת.

"זה נורמלי. פרץ האדרנלין משפיע בכל פעם מחדש. אחרי שמקיאים, הכול סבבה." הוא צועד אל עבר אחת המשאיות החונות על מגרש העפר, פותח צידנית בדלת האחורית וזורק בקבוק מים קר לעברי.

"תודה," אני אומרת ופותחת את הבקבוק. אני שוטפת את פי ויורקת את המים — מכיוון שכל תקווה לנימוס חלפה מזמן — לפני שאני מרוקנת את כל הבקבוק כמו סטודנט שיכור במסיבה. "אני צריכה ללכת," אני אומרת, כשהמבוכה ממה שקרה מתחילה לחלחל בי.

הוא לא מגיב, אז אני מסתובבת לצד האוהל והולכת במהירות דרך המון האנשים. אני חושבת שהספיקה לי התרגשות ללילה אחד. כמו סינדרלה הפוכה, הגיע הזמן לחזור לארמון הבתולי שלי. או לחדר המלון.

חשוך עכשיו, מה שגורם לקרנבל להיראות חי יותר מאשר לפני חצי שעה. הגלגל הענק בוהק בשמי הלילה ואני נמשכת אליו. המקום הזה קסום.

אולי אני יכולה להישאר עוד קצת...

לא כדאי לי להתגרות בגורלי — כמעט זרקו אותי מפה — אבל אני מחליטה לתת לצד המרדני שלי להישאר עוד קצת. אני משוטטת בטור המשחקים, רואה את בובות הפרווה והבובות המתנפחות וצופה בתערובת המשכרת של מאכלים מטוגנים ומתוקים. קבוצת בני נוער עומדים יחד, צוחקים, כשאחד מחבריהם מנסה ללא הצלחה להפיל את הבקבוק בעזרת כדור. בחורה צעירה בצמות מקבלת חד קרן ורוד ענק. היא מחייכת בשמחה, כשאחותה מקטרת בקנאה לצידה.

"היי!" צעקה נשמעת אי שם מאחוריי. אני מסתובבת ורואה את סבסטיאן צועד לעברי, אבל אז עוצרת אותו קבוצה של אוהדים צורחים, שמבקשים חתימה. בחורות מצלמות אותו בטלפונים הניידים שלהן וילדים קטנים דוחפים עטים ודפי נייר בפניו כדי שיחתום עליהם. הוא מסתכל עליהם ואז חזרה אליי. אני רואה שהוא לא רוצה לעצור, אבל גם לא רוצה לאכזב אותם. אני מושכת בכתפיי בחיוך מתנצל, לפני שאני מסתובבת בחזרה. מה הוא רוצה ממני בכלל? כבר הודיתי לו על שהציל לי את התחת. ממש לפני שהקאתי עליו.

כשאני מגיעה אל הגלגל הענק, אני מותחת את הצוואר ומתפעלת מיופיו, בכל הדרו. מקרוב, הגלגל גדול הרבה יותר מכפי שחשבתי, וכוכב ענק ונוצץ מהבהב במרכזו. אנשים עומדים בתור, מוסרים כרטיסים לעלייה על הגלגל הענק, ואני מניחה שאני צריכה צמיד כדי לקנות כרטיס. שלא לדבר על זה שאני לא חובבת גבהים ואין לי כסף מזומן. יש לי רק את כרטיס האשראי הפלטינה של אבא שלי, רישיון הנהיגה שלי, מפתח החדר שלי והעלון - כולם תחובים עמוק בתיק הזעיר שלי.

"הינה את." אני קופצת, כשאני שומעת את הקול קרוב כל כך. הוא קרוב לאוזן שלי ומעביר צמרמורת על זרועותיי החשופות.

"נראה שאתה סלב רציני," אני אומרת ומסתובבת, משעינה את המרפקים על הגדר שמקיפה את הגלגל הענק. הוא מושך בכתפיו, שולף קופסת סיגריות ומדליק אחת. אני מסתכלת סביב, מחכה שמישהו יגיד לו שיכבה אותה, אבל אף אחד לא אומר מילה.

"אנשים נמשכים לאסונות ולתאונות שרשרת. זה טבע האדם. זה לא בשליטתם."

"ואתה תאונת שרשרת?"

"זה עוד כלום," הוא אומר ברוח טובה, אבל אני מרגישה שיש אמת מאחורי ההערה האגבית שלו.

"טוב, מר תאונת שרשרת, אני מיס בלגן מטורף. נעים להכיר אותך."

סבסטיאן מגחך, ועיניי מתמקדות בפה שלו. אני מבחינה בצלקת בצורה של סהר מתחת לזווית השפה שלו. אני תוהה מה גרם לזה. "אני בספק רב שזה נכון," הוא אומר ומרים את שולי שמלתי בין שתי אצבעות. אני מרגישה פרפרים בבטן מהמגע שלו. "למעשה, מבלי להתייחס לקיא מקודם, אני בטוח שאת מתוקתקת."

"רק מבחוץ," אני אומרת ומגלגלת עיניים. אחת מהגבות הכהות והעבות של סבסטיאן מתרוממת בהפתעה, ואני מרגישה את לחיי מאדימות מכמה מרומז זה נשמע מבלי שאתכוון לכך. אבל למעשה, התכוונתי שאולי התדמית שלי נקייה — כי זה מה שמצופה ממני — אבל אם ארים את המסך, אפשר יהיה לראות את האני האמיתי שלי. נתתי לאנשים לראות רק את מה שאני רוצה שהם יראו.

"את עולה?" הוא שואל, מחווה לעבר גלגל הענק.

"בפעם אחרת." אני מושכת בכתפיי. "אני לא חושבת שהבטן שלי תוכל להתמודד עם זה. לא עכשיו, בכל מקרה."

"סב!" צעקה נשמעת מימיני. אני מסתכלת ורואה את ארוס נע בכבדות לעברנו. "בוא נלך. אנחנו יוצאים לבדוק את המקום ההוא הלילה," הוא אומר, בכוונה לא מפרט ומסתכל עליי.

"מוכנה לעשות קצת כיף?" שואל אותי סבסטיאן, כאילו להיות בתוך כדור המוות הוא משחק ילדים בהשוואה לזה.

"אני חושבת שאני אף פעם לא אהיה מוכנה למה שאתה קורא לו כיף." אני צוחקת. "בכל מקרה, אני צריכה לחזור לחדר המלון שלי." אני יודעת שאם אוציא את הטלפון הנייד שלי מהכיס ואדליק אותו, אני אגלה כשלוש מאות שיחות והודעות שלא נענו מאימי ומאבי. הכעס שכך, והאשמה החלה לחלחל, אבל דאגתי להדוף אותה הרחק ממני.

"בואי איתנו. אני אסיע אותך בחזרה," הוא משדל, ברק בעיניו. ארוס מגחך, ממתין לתגובה שלי.

"לעזאזל עם זה." אני כבר מקורקעת לנצח. מוטב שזה ישתלם לי. המילים רק יצאו מפי וארוס מזנק לעברי ומשליך אותי על כתפו הרחבה.

"היי!" אני צועקת, מנסה לכסות את הישבן שלי ומרימה את ראשי אל סבסטיאן שיעזור לי, אבל לא מקבלת דבר. הוא מנענע בראשו לתעלוליו של ארוס, כשאני נישאת לעבר מגרש העפר, למקום שממנו התגנבתי פנימה.

לבסוף, כשארוס מוריד אותי מכתפו, אני רואה את שני הרוכבים האחרים מקודם יושבים על אופנועיהם, חוסר סבלנות ניכר על פניהם. גם הם לא נראים מאושרים יותר מדי לראות אותי.

"יש בעיה, אחים שלי?" שואל סבסטיאן, לפני שהוא משליך את הסיגריה לבקבוק מים ריק למחצה ואל הדלת האחורית של אחת המשאיות. אף אחד מהם אינו מגיב. "טרס?" מי ששמו טרס מנענע קלות בראשו. "ליית'ן?"

"לא. שום בעיה," זו תגובתו הפסיבית־אגרסיבית של ליית'ן.

"יופי. זו אוון. אוון, אלו ליית'ן וטרס." לטרס יש בייבי־פייס ושיער קצר וכהה, גומות וחיוך ידידותי. לליית'ן יש אותו שיער כהה, עיניים כהות כמו פחם ווייב של 'אל תתעסקו איתי' קורן ממנו. "ואת מכירה את ארוס," הוא אומר ומצביע על הגבר הענק שסחב אותי לכאן. כולם נראים דומים, על אף ההבדלים ביניהם. אני מנופפת לכולם ומרגישה ארבעה זוגות עיניים נעוצות בי, לפני שסבסטיאן מושך אותי אל האופנוע שלו.

"לא, אין מצב," אני אומרת ומנענעת בראשי, כשהוא מוסר לי את הקסדה שאותה חבשתי ממש לפני זמן קצר. "אני לא עולה על הדבר הזה."

"אוון," הוא מתחיל ונכנס למרחב האישי שלי, ואני מחליטה שאני אוהבת את האופן שבו שמי נשמע מפיו. "שרדת עכשיו את כדור המוות. ראית אותי על הדבר הזה," הוא אומר בקול רגוע. "אל תגידי לי שאת מפחדת."

אני מהססת ויודעת שזה רעיון גרוע, אבל רוצה לעשות את זה בכל זאת.

"את סומכת עליי?" שואל סבסטיאן, זרועו עדיין מושטת אליי עם הקסדה.

איזה דבר מגוחך לשאול מישהי זרה.

"כן," אני מפתיעה את עצמי.

וזו תשובה מגוחכת אפילו יותר.

כשאני לוקחת ממנו את הקסדה, האצבעות שלנו נוגעות, והיד שלו משתהה לרגע לפני שהוא מוריד אותה. אני חובשת את הקסדה וחוגרת אותה מתחת לראשי. אני מתקרבת לאופנוע שלו ומרגישה טיפשה, כי אני אפילו לא יודעת איך לעלות על הדבר הזה. סבסטיאן מציל אותי כשידיו מקיפות את הירכיים שלי והוא מרים אותי ומניח אותי על המושב. "תודה," אני מתנשמת ומביטה אל בריכות עיניו הירוקות. ידיו עוזבות את המותניים שלי, ואני מתנדנדת על רגל אחת כשאני יושבת רכובה על מושב האופנוע.

"אפשר להצטרף אליכם?" שואל בחור חדש שמתקרב אלינו, הבעתו הלהוטה מלאת תקווה. טרס רוטן בעוד ארוס מגלגל את עיניו. סבסטיאן פולט צחוק חסר הומור.

"כן, גבר," עונה טרס לבסוף, כשאף אחד לא עושה זאת, ומקבל מרפק לצלעות מליית'ן.

"מי זה?" אני לוחשת לסבסטיאן.

"בחור חדש," הוא אומר כאילו למילים האלה יש טעם רע בפיו. הבחור החדש לא מבזבז זמן וממהר להיכנס אל הטנדר שלו, כאילו חושש שסבסטיאן יתנגד לכך שהוא יבוא.

"פגשתי אותו בפעם הראשונה רק בשבוע שעבר. קוראים לו אליוט. עוד לא החלטנו אם בא לנו עליו," הוא מסביר.

סבסטיאן מרים את ז'קט העור שלו. "תלבשי את זה," הוא אומר ומניח אותו על כתפיי. אני מחליקה את זרועותיי לשרוולים ושואפת את ניחוח העור, הזיעה והטבק.

סבסטיאן משתרע על האופנוע ושולח את ידו כדי לתפוס את קרסולי הימני, לפני שהוא מעלה אותו אל חיקו. "אין רגליות לרגליים," הוא מסביר ושולח את ידו אל רגלי השמאלית. רגליי כרוכות סביב הזר הזה, חזי צמוד לגבו והוא לגמרי רגוע לגבי זה. אני, לעומת זאת... ליבי מאיים לפרוץ מהחזה שלי. אם חשבתי שפעימות ליבי היו חזקות בכלוב הפלדה ההוא, התחושה חזקה פי אלף יותר בין רגליי ברגע שהוא לוחץ ברגלו על רגלית האופנוע ומתניע אותו.

"תחזיקי חזק," הוא מזהיר, ואני כורכת את זרועותיי סביב הבטן שלו ללא היסוס ונועלת את קרסוליי סביב מותניו. אין אפילו רגע של הכנה. אנחנו מזנקים כמו טיל ומעלים אבק מאחורינו. אני לא מצליחה לעצור את הצווחה הקלושה שיוצאת מפי. לרגע, אני חושבת שהיה לי מזל, ושסבסטיאן לא שמע את זה, ואז אני מרגישה את הצחוק שלו מרעיד את בטנו לתגובה שלי.

ארוס מופיע מהצד השמאלי שלנו, כשאנחנו יוצאים אל הכביש הראשי, רוכב בכיוון הלא נכון. משאית סמיטריילר מופיעה מעבר לפינה, והפעם הצווחה שלי היא לא כזו של התרגשות, אלא של פחד. הוא מסתכל עליי, עיניו מרצדות בשובבות. אני צורחת לו לזוז משם, אבל הוא לא זז. בדיוק כשאני חושבת שהוא עומד לגמור בחתיכות מרוחות על האספלט, הוא סוטה מהנתיב ברגע האחרון אל עבר סבסטיאן.

"שחצן," סבסטיאן צועק אליו. אני מרימה יד רועדת ולוחצת אותה אל החזה שלי, מחכה שהלב שלי יחזור לקצבו הרגיל. סבסטיאן מוריד את היד מהכידון ואוחז בשוק רגלי, משפשף את הקרסול שלי באגודלו. אם לא הייתי יודעת אחרת, הייתי אומרת שהוא מנסה לנחם אותי. הגופייה שלו מתנופפת ברוח, ואני מנסה שלא להתמקד בעובדה שאני מרגישה את שרירי הבטן שלו מבעד לבד הדק.

הוא מאיץ אל עבר ארוס והם רוכבים זה לצד זה, כשסבסטיאן מעט מקדימה. אני מסתכלת לאחור ורואה את ליית'ן ואת טרס אחרינו — אליוט לא נראה בשום מקום — ואני תוהה אם אלה הן העמדות הקבועות שלהם. דבר אחד ברור — הבחורים האלה מתואמים לגמרי. מעולם לא היה לי את זה עם אף אחד.

"כולכם אחים?" אני שואלת ברגע שאנחנו מאיטים מספיק, כדי שהוא ישמע אותי.

"בני דודים. אבל כן, אנחנו אחים בכל דרך שיש."

אני מהנהנת, למרות שהוא לא יכול לראות אותי ואנחנו נכנסים לאזור מיוער. אנו עוברים בשביל צר וחשוך המוקף עצים.

"לאן אנחנו נוסעים?" אני שואלת, מנסה לסלק את החשש מקולי. אנחנו רחוקים קילומטרים מהציוויליזציה.

"את תראי," הוא אומר קצרות.

בית ישן ורעוע נראה לפנינו. אולי בית היא לא מילה מתאימה. יותר כמו אחוזה. כזו שפעם הייתה לבנה, אבל לא נראה שאף אחד חי בה כבר עשרות שנים. סבסטיאן מאט עד שהוא עוצר לחלוטין. ארוס, ליית'ן וטרס נעצרים לידו ויוצרים קן אופקי.

"מה זה המקום הזה?" אני שואלת.

"בואו נלך לראות," אומר ארוס, מכבה את מנוע האופנוע ויורד מעליו בהתרגשות.

"הוא אוהב לפלוש לשטחים פרטיים ולארוב בתוך מבנים נטושים," אומר טרס.

"קוראים לזה חקר עירוני, אידיוט!" צועק ארוס מעבר לכתפו.

"קוראים לזה אסבסט," משיב סבסטיאן. "והוא לא יהיה מאושר, עד שכולנו נמות מזה."

"בואי נגמור עם זה מהר ונחזור," זורק ליית'ן. "אני זקוק לבירה."

"זה חמוד שאתה חושב שלא באתי מוכן," אומר ארוס, צועד אל התרמיל שלו ומשליך פחית לעבר ליית'ן. ליית'ן יורד מהאופנוע ומצביע בפחית אל עבר טרס, לפני שהוא פותח אותה ומתיז עליו.

"בן זונה," אומר טרס ודוחף את ליית'ן הצוחק. סבסטיאן לוחץ על הכפתור האדום שמכבה את מנוע האופנוע, מרים את רגלו ומושיט את ידו כדי לעזור לי לרדת.

"אתם עושים את זה הרבה?" אני שואלת, כשאני מורידה את הקסדה מעליי. סבסטיאן לוקח אותה ממני ותולה אותה על הכידון.

"בכל פעם שאנחנו מגיעים לעיר חדשה."

"אז, כאילו, אתם עוברים עם הקרנבל?"

"אפשר להגיד. יש לנו חוזה עם ג'סופ. אנחנו הולכים לאן שהקרנבל הולך."

"מה ההבדל בין קרנבל לקרקס?"

"בקרקס מחזיקים את החיות בכלובים. אנחנו נותנים להם להתרוצץ חופשי," הוא אומר, ברק בעיניו. הרמז ברור.

הם החיות.

קול החצץ הנמחץ מתחת לצמיגים נשמע, רגע לפני שאורות פנסי הטנדר של אליוט מסנוורים אותנו. אני מרימה את זרועי כדי להגן על עיניי.

"מצטער!" צועק אליוט מחלון הנהג לפני שהוא מכבה את האורות. "חשוך כאן. הייתי חייב להדליק את האורות. כמעט איבדתי אתכם בדרך."

סבסטיאן מתעלם ממנו, והאחרים כבר מחכים בכניסה לבית.

"זה בסדר," אני אומרת. אני מרחמת על הבחור הזה. אני רואה שהוא רוצה להתקבל לחבורה, וברור שזה לא הולך לו.

אליוט מחייך ואז קופץ מהטנדר שלו ובא בעקבותינו אל דלת הכניסה. מפחיד כמה שקט כאן. האדמה לחה והאוויר קריר, אפילו באמצע הקיץ.

ארוס מנענע את ידית הדלת, אבל היא לא נפתחת.

"היא נעולה," אומר אליוט, מציין את המובן מאליו. "לאן נלך עכשיו?"

ארוס מעניק לסבסטיאן מבט שאני מפרשת כ- 'הוא אמיתי'? לפני שהוא מרים לבנה מהמרפסת וזורק אותה על החלון שליד הדלת. הצליל החזק של הזכוכית, המתנפצת בלילה השקט, מרתיע אותי. ארוס דוחף את זרועו מבלי להתייחס לשברי הזכוכית ופותח את הדלת.

"קסם," אומר ארוס בלגלוג. "נשים קודם."

אני מהססת, לא רוצה להיות הראשונה שנכנסת לבית החשוך, הנטוש, וככל הנראה גם ה- רדוף.

"ניפגש בפנים," אומר סבסטיאן לארוס, כשהוא מביט בו במבט שואל.

"התכוונתי לאליוט." מגחך ארוס ולופת את כתפיו של אליוט, לא בעדינות רבה, לפני שהוא דוחף אותו מעבר לסף. החבר'ה נכנסים פנימה ומשאירים את סבסטיאן ואותי לבד.

"את מפחדת מהמון דברים," הוא מאשים אותי בחיוך זאבי.

"אולי אתה זה שלא מפחד מספיק," אני יורה בחזרה ומפתיעה אפילו את עצמי. בדרך כלל אני לא מדברת בחריפות כזו לאנשים, אבל משהו בו נכנס מתחת לעורי. "פעלולים מסוכנים, פריצה... יש לך משאלת מוות, סקסי סבסטיאן?"

"כולם מתים מתישהו," הוא אומר ומושך בכתפיו. "לפחות אני חי עד אז."

אני מנענעת בראשי ומגלגלת את עיניי. הוא מכיר אותי בערך חמש שניות. אני לא בטוחה אם להיעלב מהעובדה שהוא כבר קטלג אותי או מכך שאולי הוא צודק.

"אה, אז אני לא חיה באמת כי קצת היססתי להיכנס לדבר שנקרא 'כדור המוות' או כי אני לא מתלהבת לפרוץ לבית זר? סליחה שיש לי אינסטינקטים לשימור עצמי." אני נושפת על קווצת שיער שנפלה על פניי ומנסה להתרחק ממנו, אבל לפני שאני מספיקה להבין מה קורה, סבסטיאן מטיח אותי על הקיר הרעוע, והאגרופים שלו מקיפים אותי משני צידי ראשי.

"כאן את טועה. את אולי מפחדת, אבל האינסטינקטים לשימור עצמי שלך בעייתיים, אחרת לא היית כאן איתנו, ובטח שלא היית חושבת שאת בטוחה כאן איתי."

בפעם הראשונה הלילה, תחושה לא נוחה מטפסת בתוכי, שולחת רטט של פחד במורד גבי. אני בולעת רוק, מנסה להגיע בגניבה לתיק שלי. אני מרגישה את הטלפון הקריר והקשיח שלי ומקיפה אותו בכף ידי, נוגעת באגודלי בכפתור ההפעלה, למקרה הצורך. אגרופו הימני של סבסטיאן יורד מהקיר, וכף ידו עוצרת בנקודה שבה פוגש הצוואר שלי את כתפי. אני עוצמת את עיניי בחשש ומגלה שהוא רק מלטף באגודלו את צווארי.

"אני רואה את הדופק שלך פועם בגרון שלך," הוא אומר, עיניו נעות הלוך ושוב בין הצוואר לעיניים שלי. אני מרטיבה את שפתיי היבשות פתאום בלשוני, מחכה שהוא יעשה את המהלך שלו ושומעת בתגובה נהמה נמוכה. "אני מפחיד אותך?"

"אתה מתכוון לנשק אותי?" אני לא יודעת למה אמרתי את זה בקול. הגבות שלו נורות עד לקו שערו, כאילו לנשק אותי הוא הדבר האחרון שהוא חושב עליו. אני מרגישה את לחיי בוערות ממבוכה ואני משפילה את מבטי אל כפות רגליי, נמנעת מקשר עין.

"את רוצה שאני אנשק אותך?" הוא מרים את סנטרי כמו שעשה בכדור המוות, מאלץ אותי לפגוש במבטו. אני לא עונה. אני רוצה שהוא ינשק אותי, אבל אני בחיים לא אגיד את זה בקול. גם להגיד לא, לא בא בחשבון. במקום זה, העיניים שלי יורדות אל שפתיו המלאות ואני תוהה איך זה יהיה להרגיש אותן נלחצות אל שפתיי. אני כנראה הבחורה היחידה בכיתה י' שלא התנשקה מעולם. זה מה שקורה כשיש לך הורים מחמירים וסטנדרטים גבוהים מדי. אז למה איש הפעלולים המושחת הזה גורם לי להרגיש חולשה בברכיים?

סבסטיאן מחייך חיוך זחוח, כאילו שומע את המחשבות שבראשי. אגודלו עובר מצווארי אל שפתיי, ואני יונקת נשימה כשהוא מתחקה אחריהן. הוא מלטף תחילה את השפה התחתונה ואז את העליונה, תוך שהוא מפעיל לחץ רב יותר מכפי שעשה על צווארי, ובוודאי מורח את הליפ־גלוס האדום שנותר על שפתיי.

"תגידי לי לא."

אני לא עושה את זה.

"אוון..." מזהיר סבסטיאן.

במקום זה, אני מתרוממת על קצות האצבעות וסוגרת את המרחק בינינו. ממש לפני שהשפתיים שלי נוחתות על שלו, הוא עוצם את עיניו. אני מנשקת את פיו הסגור, והוא עומד שם, לא זז, כשאני חוקרת את שפתיו לאט. בנשיקה אחרונה על שפתו העליונה, אני מתרחקת ונושכת את שפתי התחתונה. סבסטיאן פוקח את עיניו, מחפש לרגע את עיניי, לפני שהוא מחליק את כף ידו מאחורי ראשי ומטיח את שפתיו על שפתיי. אני מתנשפת בקול, והוא מנצל את ההזדמנות להכניס את לשונו פנימה.

אלוהים אדירים. זה שונה כל כך. הרבה יותר טוב. אני מחליקה בביישנות את הלשון שלי מעל ללשונו, והוא גונח. אני צוברת ביטחון, נעמדת גבוה יותר על קצות אצבעותיי וכורכת את זרועותיי סביב צווארו, ז'קט העור שלו חורק. סבסטיאן לא מהסס, ידיו מחליקות אל ירכיי, והוא מרים אותי. אני כורכת את רגליי סביב מותניו, וגבי נלחץ אל הקיר המחוספס והמתפורר שמאחוריי. מכנסי הג'ינס שלו קשים על ירכיי הרכות, ואני מרגישה בלחץ הנבנה בין רגליי. סבסטיאן דוחף את ירכיו אליי, ואני נאנקת לתוך פיו. מעולם לא הרגשתי ככה.

אני מתנתקת משפתיו, הראש שלי נופל על הקיר מאחוריי בחבטה, וסבסטיאן ממשיך להתחכך בי, בזמן שהוא מנשק את גרוני בפה פתוח, ידיו נעות מטה לחפון את ישבני. קולות הנשימה שלנו הם הקולות היחידים שנשמעים. זה יוצא משליטה במהירות, אבל אני מעדיפה למות מאשר לעצור עכשיו. אני מהדקת את רגליי סביבו, מנסה להתקרב, וידיו יורדות עוד ועוד, עד שהוא נוגע בקצות אצבעותיו בתחתונים שלי. הן לא פולשות. רק גולשות קדימה ואחורה מעל השוליים שלהם, מה שמשגע אותי עוד יותר.

"אני יכול להרגיש אותך מטפטפת על התחתונים שלך," הוא אומר, אבל קולו נשמע כאוב, וברור לגמרי שגם הוא מושפע מזה. האופן שבו הוא מתגרה בי, איך שהוא מעז לגעת בי בחופשיות כזו כאילו שאנחנו לא זרים לגמרי, רק מגבירים את הלהבה שהתלקחה בתוכי.

כאילו דלי מים קרים נשפך עליי, רעש של זכוכית חורקת מקפיץ את עינינו לעבר הדלת. אליוט עומד שם, נראה מבויש, כף רגלו מרחפת מעל הזכוכית השבורה שמכסה את רצפת המרפסת.

כמה זמן הוא היה שם?

"על מה לעזאזל אתה מסתכל?" יורה סבסטיאן. אני מנסה להוריד את רגליי ממותניו ולעמוד, אבל סבסטיאן לא ממהר ומוריד אותי לאט, ידיו עדיין סביב ירכיי. אני שמחה על החשיכה שסביבנו, שכן עורי בוער מתשוקה וממבוכה.

"מצטער. ארוס אמר לי לבוא לראות מה לוקח לך כל כך הרבה זמן."

עיניו של סבסטיאן מצטמצמות לחריצים, כאילו לא מאמין לו.

"כדאי שאני אחזור למלון," אני אומרת ומתנתקת מזרועותיו של סבסטיאן, אבל התיק שלי מסתבך במשהו מאחוריי ותוכנו נשפך על הרצפה. אני מסתובבת ומשחררת אותו מהוו החלוד שבולט מהקיר. אליוט מתכופף ומושיט את ידיו כדי לעזור לי, אבל סבסטיאן עוצר אותו במבט.

"עוף מכאן," הוא מסנן. אליוט מרים את כפות ידיו ונעלם חזרה פנימה.

סבסטיאן אוסף את החפצים שלי ומוסר לי אותם. "אני אסיע אותך," הוא קובע ולא שואל. אני קצת מאוכזבת מכך שהוא לא ניסה לשכנע אותי להישאר עוד קצת, אבל אני לא מראה את זה.

"אני בסדר," אני מתעקשת ובודקת את השיחות שלא נענו ואת ההודעות בטלפון מההורים שלי.

"לא שאלתי."

אני עומדת לוותר, יודעת שכדאי למהר כשמדובר בהורים שלי, כשלפתע אורות כחולים־אדומים מהבהבים מבעד לעצים מרחוק.

"פאק," פולט סבסטיאן ופונה אל הדלת. "היי, חבר'ה! יש בעיות."

הם יוצאים החוצה בלי שום לחץ ונעמדים כמו זקיפים, כשזרועותיהם שלובות על החזה שלהם. כולם, חוץ מאליוט שנראה כאילו עומד לחרבן במכנסיים שלו. אליוט מזנק אל העצים וארוס מלגלג. "פחדן עלוב."

חמש מכוניות משטרה נעצרות ומאירות עלינו. "כל זה בגלל אישום פריצה קטן?" צוחק ארוס.

"אוונג'לין ת'ורן?" אחד מהשוטרים צועק. עיניי מתרחבות.

"כן?"

"נפגעת?"

"לא..." אני מקמטת את מצחי בבלבול.

"יש כאן מישהו חמוש?"

"לא." אני מלגלגת כאילו זה לא בא בחשבון, לפני שאני נזכרת עם מי אני נמצאת. "כלומר, לא שאני יודעת על זה."

"ידיים למעלה." השוטר מאיר בפנסו מעל הזכוכית השבורה סביב רגלינו ואז על החלון.

פתאום אני מבינה מה קורה כאן. אני לא יודעת איך הם ידעו שאני כאן, אבל אני יודעת שהם כאן בגללי, וכל מה שיקרה עכשיו הוא באשמתי. אני פונה לסבסטיאן, מנסה להתנצל בעיניי, אבל הוא טועה ומפרש את האשמה כפחד ולוחץ את ידי במחווה מנחמת.

כל חמשת השוטרים מתקרבים, וסבסטיאן, ארוס, ליית'ן וטרס מניחים את ידיהם באי רצון מאחורי גבם, כאילו יודעים מה יקרה עכשיו ויודעים שלא כדאי להם למחות.

"מה אתם עושים?" אני שואלת. הבהלה שלי גוברת, כשאחד השוטרים מגיע אליי.

"תתקשר להורים שלה," הוא אומר מעבר לכתפו לשוטר אחר ומתעלם ממני. "תודיע לאימה שהבת שלה בסדר, אבל שהיא תצטרך להגיע לתחנה לקחת אותה."

"הורים?" שואל טרס, מרים את הגבות בבלבול.

"כן. הורים. מהסוג שעוקב אחרי הטלפון של הבת שלהם. משהו שכדאי שתחשבו עליו בפעם הבאה שתחליטו לערב קטינה, שיש לה הורים עשירים, במעשי העבריינות שלכם."

"קטינה," אומר סבסטיאן — לא שואל — ועיניו חותכות את עיניי, אבל מחשבות על הטיול הקרוב שלי לכלא גוברות על כל מבוכה שיכולתי להרגיש מכך שאכזבתי אותו.

"פאקינג אדיר," אומר ארוס וצוחק צחוק נטול הומור. "אם נקבל אישום מפגר על שהסתרנו בחורה שברחה מהבית, אני קורע לך את התחת."

ובפעם השנייה הערב, שמים עליי אזיקים.