המלחמה של הדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלחמה של הדי
מכר
מאות
עותקים
המלחמה של הדי
מכר
מאות
עותקים

המלחמה של הדי

4.6 כוכבים (50 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Hedy's War
  • תרגום: ערן רמות
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 277 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 37 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 22 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

השנה היא 1940 והֵדִי בֶּרקוּ, יהודייה אשר נמלטה לא מכבר מווינה מפני האנשלוס, לכודה באי הזעיר ג'רזי בשעה שגרמניה הנאצית פולשת לאיי התעלה.
באורח נס היא מוצאת עבודה כמתורגמנית עבור הגרמנים ומצליחה לכלכל את עצמה ואת הקרובים אליה. בעוד תושבי האי נאנקים תחת עול הכיבוש הנאצי וסובלים מרעב, מחסור ועוצר, הדי נאלצת לא רק לשמור על יהדותה בסוד מפני עמיתיה, אלא גם להתמודד עם תושבי האי שמתנכלים לה על רקע היותה נטע זר שהגיע ממדינת אויב.
במהלך עבודתה היא פוגשת את סגן קורט ניומן, קצין גרמני, ובין השניים מתפתחת ידידות שהופכת במהרה לאהבה. אולם כשסופה של המלחמה לא נראה באופק ומצבם של היהודים הספורים באי הולך ומחמיר, הדי מבינה שחייה תלויים באהבתו של גבר שלא יודע את האמת על אודותיה.
המלחמה של הֵדִי מבוסס על סיפורה האמיתי של הֵדְוִויג בֶּרְקוּ. זהו סיפור על גבורה ונחישות ועל כוחה של אהבה לשנות גורלות.
ג'ני לֶקוֹט נולדה באיי התעלה הבריטיים, החלק היחיד בבריטניה שנכבש בידי גרמניה, וגדלה כל חייה בצל סיפורים על הכיבוש. המלחמה של הֵדִי הוא ספרה הראשון.

"סיפור מלא חיים על אהבה השורדת למרות הדיכוי ואף גוברת עליו."  סאנדיי טיימס

פרק ראשון

1
האי ג'רזי, איי התעלה
קיץ 1940

להט השמש החל לפוג, והשחפים חגו ותרו אחר השלל האחרון לאותו יום כאשר נשמעה הסירנה. זעקתה עלתה וירדה, והתפשטה מעל גגות הרעפים חסרי הסדר וצריחי הכנסיות של העיירה ועל פני מארג משבצות שדות תפוחי האדמה שמעבר לה. במפרץ סנט אובּיין, שם נשברו הגלים ונספגו בחול, הגיעה האזעקה גם לאוזניה של הדי, שנמנמה באותה שעה על חוף הים, והעירה אותה בחטף.

היא הזדקפה לאיטה וסקרה את השמיים. עכשיו יכלה גם לשמוע יללה מתכתית עולה ממזרח. היא ניסתה לייצב את נשימותיה. אולי זו שוב אזעקת שווא? אזעקות אלה הפכו לאירוע יומיומי בשבועיים האחרונים. בכל פעם באו מטוסי הסיור, רק חגו מעל, ונעלמו חזרה לעבר הים, כשמצלמותיהם עמוסות לעייפה בצילומים מטושטשים של כבישים ראשיים ושל מזחים בנמל. אלא שהפעם משהו השתנה. לרעש המנועים נוסף צליל של כוונה זדונית, וכעת אף הופיעו כמה נקודות שחורות זעירות בתוך הכחול הרחוק. היללה הפכה לזמזום והזמזום לצווחה צורמנית. ואז היא הבינה. זו לא הייתה משימת סיור מודיעיני. זו הייתה ההתחלה.

כבר כמה ימים שתושבי האי הבחינו בפטריות העשן השחור שהיתמרו מהחוף הצרפתי, וחשו את רעידות הפיצוצים הרחוקים מפעמות בבטנם ומשקשקות בעצמותיהם. הנשים העבירו שעות בבדיקות חוזרות ונשנות של מלאֵי המזון המאופסנים בפחיות במזווים, בעוד הגברים נדחקו בבנקים כדי למשוך את חסכונות המשפחה. ילדים צרחו בטרוניה עת כפו עליהם לחבוש מסכות גז על ראשם. עכשיו נגוזו כל התקוות. לא היה כאן מי שירתיע את התוקפים ויחצוץ בינם לבין השלל הנוצץ, מלבד הים המבהיק והשמיים הריקים. והנה המטוסים בדרכם לכאן. הדי ראתה אותם כעת בבירור על אף המרחק, ועל פי צלליתם ניחשה שאלה מטוסי שטוּקה. מפציצי צלילה.

היא סבה על עומדה וחיפשה אחר מחסה. פונדק החוף הקרוב ביותר היה מרוחק כמייל ממנה. היא נטלה את סל הנצרים שלה, שעטה אל גרם מדרגות האבן שהוביל אל המדרכה וגמאה אותו בשלושה דילוגים. בראש המדרגות היא סרקה את הטיילת. כמאה מטרים בכיוון המגדל על החוף, שכונה המגדל הראשון, היה מחסה קטן. היו בו רק ספסלי עץ בכל אחד מארבעת צדדיו החשופים, וזה יצטרך להספיק. הדי רצה לכיוונו, שוקה נחבטה בבסיס עמוד בקפיצה לא מתוזמנת, והיא השליכה את עצמה אל אחד הספסלים. אחרי רגע הצטרפה אליה אם צעירה הלומת חרדה, כנראה לא מבוגרת ממנה, וידה לופתת את אמתו של ילד קטן וחיוור פנים. כעת היו המטוסים מעל נמל סנט הלייר. אחד מהם פנה מעל המפרץ לעברן, ורעש מנועו מחריש האוזניים האפיל על צווחתו של הילד בזמן שאימו הדפה אותו אל הקרקע. הרא־טא־טאט האלים של מכונת הירייה הלם באוזניה של הדי כאשר כמה קליעים פגעו בחומת החוף וניתזו לכל עבר. כעבור שנייה הרעיד פיצוץ רחוק את המחסה, בעוצמה כה חזקה שהדי חשבה שהגג עלול לקרוס.

"זו הייתה פצצה?" פני האישה היו אפורים מתחת לשיזפונה.

"כן. ליד הנמל, נדמה לי."

האישה נתנה בהדי מבט חפוז ומבולבל. הדי ידעה, זה המבטא — אפילו ברגע כזה הוא בידל אותה, סימן אותה כזרה. ומייד שבה תשומת ליבה של האישה אל העיסוק בילד.

"אלוהים אדירים," היא מלמלה, "מה עשינו? בעלי אמר שהיינו צריכים להתפנות כשעוד הייתה הזדמנות." עיניה ננעצו בשמיים. "את חושבת שהיינו צריכים להתפנות?"

הדי לא אמרה דבר, רק עקבה אחר שותפתה למחסה המביטה למעלה. היא חשבה על מעסיקיה, משפחת מיטשל, שנשרכו בעלייתם על אותה ספינת משא מטונפת, עם ילדם המצווח, כשברשותם רק לבנים להחלפה ומעט מזון תחובים לתוך מזוודה חומה. עכשיו, כשניחוח אדי דלק מטוסים שרוף בנחיריה, הייתה מוכנה להקריב הכול כדי להיות איתם. פרקי אצבעותיה הצהיבו על קורת הספסל המחורצת. עננת עשן שחור מסולסל ריחפה מעל המפרץ, והיא שמעה שהילד הקטן לידה מייבב. הדי בלעה את רוקה והתמקדה בשאלות שהתרוצצו במוחה ככדורי משחק. כמה זמן ייקח עד שהגרמנים יפלשו? האם ירכזו את האנשים, יעמידו אותם אל הקיר כדי לירות בהם? אם יבואו לחפש אותה... לא היה טעם בהשלמת קו המחשבה הזה. אנטון, האדם היחיד על פני האי שהיא יכלה להתייחס אליו כחבר, לא יוכל לעזור לה. המחסה הזדעזע שוב, והיא חשה עד כמה הוא רעוע.

הדי נשארה שפופה ושקטה, מקשיבה למטוסים המתמרנים וצוללים ולרעמי ההתפוצצויות במרחק קילומטר וחצי ממנה, עד שלבסוף דעכה נהמת המנועים ואחר כך נמוגה במרחק. אדם קשיש, שערו הלבן פרוע, קרטע בכיוונן ונעצר כדי להציץ לתוך המחסה.

"המטוסים עזבו," הוא קרא. "נסו לחזור הביתה במהירות האפשרית. הם יחזרו במהרה." עיניה של הדי ננעצו במעילו, שהיה מכוסה באבק ובכתמי דם בגדלים שונים. "אל תדאגי, זה לא ממני," הרגיע אותה האיש. "ברנש זקן שהלך ליד הנמל חטף כדור ברגל. היינו חייבים לפנות אותו לבית החולים."

"יש הרבה נפגעים או ש..." הדי הביטה בילד הקטן ולא רצתה להשלים את השאלה.

"ישנם כמה, כן." קולו של הזקן רעד קלות, והדי הוצפה בתחושת צער. היא הצמידה אגרוף לשפתיה ובלעה שוב את רוקה לפני שהוא המשיך: "הם הפציצו שיירה של משאיות תפוחי אדמה שהמתינו לפרוק את מטענן בנמל. ואני שואל, למען השם, מה הטעם בזה?" הוא נענע בראשו והחווה לכיוון שבו הלך. "כעת הזדרזו."

האיש נחפז לדרכו. הדי אספה את גופה הרועד ונעמדה על רגליה, איחלה הצלחה לאישה והחלה לצעוד על הטיילת בכיוון העיירה, תוהה איך לכל הרוחות תחזור אל ביתם של המיטשלים — בהנחה שהבית עדיין עמד על תילו. היא ניסתה למהר, אך חשה חולשה ברגליה הדקות. היא דימתה את המינגוויי משתוחח תחת הספה בסלון הריק ופרוותו החתולית האפורה סמורה מפחד. הרהורי חרטה עלו בה על שלא צייתה להנחייתו של מר מיטשל להמית אותו. עיני החיה הבוטחות המסו את ליבה בפתח מרפאתו של הווטרינר. וכעת לא הייתה בטוחה כלל שתוכל למצוא מזון לעצמה, שלא לדבר על חתול.

כאשר הגיעה לפאתי העיירה סנט הלייר אפשר היה לשמוע את פעמוני האמבולנסים וצעקותיהם הנואשות של גברים שניסו לתאם עבודת צוות. עשן היתמר מעלה בעמודים זקופים מספינות ומבניינים בערב הקיצי נטול הרוח. מכוניות נטושות היו פזורות בזוויות מוזרות על פני הדרך. היו שם מעט אנשים, חלקם חיפשו נעדרים, חלקם שוטטו ללא מטרה, ועל ספסל התייפח זוג מבוגרים. הדי המשיכה בדרכה, כופה על רגליה לצעוד ולהתקדם האחת לפני האחרת, בעודה מחדדת את חושיה כדי להתרכז במציאות. הים סביב האי כבר שרץ כנראה צוללות U גרמניות. עד מהרה שוב יקיפו אותה לובשי מדים ירוקים־אפורים והיא שוב תשמע את נביחת הפקודות. היא דמיינה את הדפיקות על הדלת, ידיים של חייל ורמאכט תופסות את מרפקה, הבית נטוש והצלחות המלוכלכות עדיין על השולחן. עכשיו הכול אפשרי. היא זכרה במדויק כיצד התנהגו הגרמנים בוִוינה.

במיוחד כלפי יהודים.

היא המשיכה ללכת, גופה רכון קדימה, והתקדמה הביתה בכוח רצונה. היא חייבת להגיע אל המינגוויי ולתת לו חיבוק.

 

*

 

"זה מה שיש לי. האם זה יכניס אותנו לצרות?"

אנטון ניצב בפתח חדר השינה שלו, מנופף בזוג תחתוני כותנה עם גומי, שהיו פעם לבנים והאפירו מזמן. ממקום מושבה ליד החלון יכלה הדי להבחין שהם לא כובסו. חיוך זעיר התגנב לשפתיה לנוכח המילה "צרות". אנטון היה יכול להיות כה זהיר לעיתים, לעומת פעמים אחרות שבהן היה אופטימי ללא היגיון. פניו, בדיוק כמו שלה כאשר הזדמן לה להביט בראי, היו חיוורים מחרדה ומתשישות. אנטון חי לבד, והדי חשדה שבארבעת הלילות האחרונים ישב גם הוא ללא שינה ובהה ברחובות ריקים, מונה את שעות העוצר החולפות בציפייה מפוחדת.

"מאוחר מדי לדאוג בגלל זה," ענתה הדי. "וגם, אמרו דגל לבן. הם לא ציינו ממה הוא צריך להיות עשוי. הבט, כולם עושים כך." הם הוציאו את ראשיהם מחלון הקומה הראשונה אל אור השמש. מתחתם היה רחוב עירוני טיפוסי, שורות של דירות מגורים שנבנו מעל חנויות ובתי עסק שדלתותיהם נפתחות אל המדרכה. מכל חלון השתלשלה פיסת אריג ביתי — סינר, חיתול של תינוק, תחתונים עתיקים. התרסה של מנוצחים. אנטון נד בראשו להסכמה, והדי, מקפידה להשתמש רק בקצות אצבעותיה, לקחה את התחתונים, קשרה אותם למקל של מטאטא והוציאה אותם אל מחוץ לחלון. היא הניחה את הצד של המברשת על כיסא ועליו מגבת כמשקולת. בעודם עוסקים בזה הגיע רעם מנועי הרכב לאוזניהם. "הנה הם באים," מלמלה הדי.

הרכב הראשון הופיע מהרחוב הראשי ונראה בבירור ממקום עמידתם — בנטלי פתוחה ומצוחצחת ובה קצינים בכירים במדי שרד. הרכב השני היה דיימלר מבריקה ובה עוד קצינים. בעקבותיהם באו כתריסר מכוניות מרשימות פחות מתוצרת פורד ומוריס, ובהן חיילים בעלי דרגות נמוכות, וכמה אופנועי סירה — הדי שיערה שכולם נגנבו ממוסכים של תושבים מקומיים, שהרי לא ייתכן שלצבא הפולש היה זמן לשנע כלי רכב כאלו מצרפת. אפילו ממרום תצפיתם אפשר היה להבחין על נקלה בעליצות שעל פני הגרמנים. אפשר להניח שאחרי חודשים בקור ובבוץ של אירופה, החופים הבהירים ושדרות העצים של האי הציורי היו הפתעה משמחת עבורם, כמו שהפתיעו פעם את הדי.

"הביטי בהם," קולו של אנטון היה רווי כעס. "אפשר לחשוב שהם כבשו את כל אנגליה, ולא כמה איים בריטיים מול סָן מָלוֹ."

"בשבילם זהו צעד ראשון," רטנה הדי.

"לא מצפים מאיתנו שנצדיע להם, נכון?"

הדי הביטה אל החלונות מולם. מאחורי כל חלון עמדו תושבים זעופי פנים, לוטשים מבטים מלאי שנאה חסרת אונים באדונים החדשים. לא היו הפצצות נוספות מאז ליל שישי, והנזקים סביב הנמל ורובע ווייברידג' כבר תוקנו בחלקם, אבל הכול ידעו שהיום הזה מסמן את תחילתו האמיתית של הכיבוש. כשהביטו בכובשים המגיעים כיוונו האנשים את זעמם אל לבבות הפולשים, וקדרות פניהם הייתה הגנתם היחידה.

הדי נדה בראשה. "הם לא יכריחו אותנו להצדיע. הם ינסו לשכנע אותנו עד כמה הם מתורבתים — וירצו להראות לעולם כיצד הם מתכוונים לנהל את בריטניה. איך הם אמרו את זה?" היא נטלה עלון תעמולה משולחנו של אנטון וסילקה מעליו פירורי עפר ובוץ שדבקו בו מהערוגה שבה נחת. "הנה: 'החופש של התושבים שוחרי השלום מובטח'." היא גיחכה. "נראה כמה זמן זה יימשך."

ידו של אנטון התהדקה על כתפה בעידוד. היא חשה בחום כף ידו, המגע הראשון שחוותה מאז נפרדה לשלום מבתם הקטנה של המיטשלים, ונשכה שפתיים כדי לעצור את דמעותיה. הם עמדו כך כמה רגעים, עד ששיירת המכוניות נעלמה לבסוף והחלונות מעל למדרכה החלו להיסגר. בימים הבאים יגיעו מן הסתם עוד חיילים — הרבה יותר חיילים — אך לתושבי האי זו הייתה הצצה ראשונה באויב, וזה הספיק ליום אחד. אנטון חזר אל כורסתו הנוחה שעמדה ליד האח, מוצבת במדויק כך שתסתיר את השעמנית הקרועה מתחתיה. זו הייתה דירה קטנה ומבולגנת, אך תחושת הנוחות והנעימות שבה הייתה מנחמת הרבה יותר מאשר בבית המרווח והנטוש של מעסיקיה לשעבר, וניחוחות המאפייה שמתחתיה העניקו תחושה של ביתיות. במקום הזה תמיד הרגישה בטוחה.

"אין כל טעם לחשוב על הגרוע ביותר," אמר אנטון, קורא את מחשבותיה.

"זה בסדר גמור בשבילך." היא צנחה אל הכיסא הנוסף היחיד שנותר ושיכלה את רגליה תחתיה, כהרגלה. אצבעותיה שיחקו בסרט השזור בשמלתה. "אני כל כך טיפשה! למה לא נסעתי לאמריקה כשעוד הייתה לי אפשרות?"

"את יודעת למה."

"יכולתי איכשהו להשיג את הכסף הדרוש! לא הייתי צריכה לוותר בקלות כזו."

אנטון רכן קדימה בכורסתו. "תראי, נשארו מעט מאוד יהודים באי — אולי תריסר? — זה כנראה לא יהיה מספיק חשוב לקְרָאוּטִים כדי לחפש אותם." קראוטים — ראשי כרוב — היה כינוי הגנאי לגרמנים. הוא הבחין כנראה במבטה הציני, כי המשיך: "אני באמת חושב שלא יהיה גרוע כמו בווינה."

הדי הניפה את שערה. "לא? וגם אם אתה צודק, אפילו אם לא יסמנו את בני עמי, אתה מבין עד כמה נעשינו פגיעים כעת? אנחנו זרים כאן, זרים שמדברים גרמנית! אנחנו ניקלע לאש צולבת."

"אנשי ג'רזי לא יפנו לנו עורף כך, הם יודעים בדיוק מדוע אנחנו כאן."

"אנטון, הם גררו אותך למחנה המעצר רק לפני שישה שבועות, כי אתה שייך לאויב!"

"רק עד שביררו את הדברים, ואז חזרתי הביתה. לזה התכוונתי — האנשים כאן די הגיוניים."

"אתם הקתולים!" קולה עלה לטונים גבוהים וצרודים. "אתם חושבים שהעולם מלא קדושים! אתה סבור שהמקומיים לא יזכרו איך האוסטרים השליכו פרחים והריעו כשהגרמנים חצו את הגבול שלנו?"

אנטון הסיט מעיניו את בלוריתו השחורה השופעת ונשען לאחור בכיסאו. למרות חיבתה הרבה אליו, הדי תמיד הייתה מאוכזבת כשאנטון נמנע מוויכוחים. זה נבע בחלקו בשל סלידה מהתנצחויות, ובחלקו משאיפה טהורה לא לגרום עצב. אולי מסיבה זו היא מעולם לא פיתחה כלפיו משיכה רומנטית, על אף כל המשותף להם. היא הייתה חשה עתה מוגנת הרבה יותר אם היחסים ביניהם היו שונים.

אנטון זע בכורסה, מסמן את שינוי נושא השיחה. "אני מוכרח לנסות לישון קצת הלילה," אמר לבסוף. "המאפייה תיפתח שוב מחר. מר רייס חושב שיציפו אותנו המוני לקוחות אחוזי בהלת קניות, אבל אני לא כל כך בטוח. לדעתי רוב האנשים ישתדלו לנהוג כאילו זהו יום שגרתי."

הדי הגיבה בצחוק מריר. "כן, כמובן. כמו שאתה אומר, החנויות ייפתחו, בצו המפקד. וכולנו נמשיך בעיסוקינו, כאילו מאומה לא קרה. זה מה שאנשים עושים, לא? אנחנו נוריד את תריסי ההאפלה ונזיז את מחוגי השעון קדימה כך שיתאים לזמן גרמניה, ונספר לעצמנו שהכול יהיה בסדר." הדי נשמה נשימות קצרות ונשנקות.

אנטון נע לעברה. "הדי, די."

"כולם יתהלכו בעיירה, יעמידו פנים שאנחנו לא אחוזי אימה מהאפשרות שניעצר. ואני, אני אשב לי ואחכה שיעמיסו אותי וישגרו אותי באונייה הבאה אלוהים יודע לאן. אבל אתה צודק — חוץ מזה הכול יהיה כמו בעוד יום רגיל." מילותיה האחרונות נפלטו בצעקה בעודה כורעת על ברכיה, ויבבותיה טלטלו את גווה. "אני לא עומדת בזה, אנטון, לא שוב. בבקשה, אל תיתן להם לקחת אותי מכאן."

אנטון חיבק אותה ברכות. הוא מלמל מילות הרגעה ונתן לה את הממחטה שלו. הדי בכתה לתוכה במשך עשר דקות תמימות, בזמן שאנטון הכין תה חם והושיב אותה בכורסה שלו כדי שתשתה. אחר כך הוא הניח את רחמנינוב על הגרמופון, ושניהם ישבו בצוותא, חלקו את השקט והאזינו לנעימות המרגיעות, עד שהשמש החלה לשקוע. הדי הביטה בשמיים מעל לגגות, כיצד הופך צבעם מזהוב לוורוד, ומחשבותיה צנחו לתהומות. היא חשבה על הוריה שנשארו בווינה, שמכתביהם יקרי הערך לא יגיעו אליה עוד. היא חשבה על רוֹדָה, עם צחוקה הצחור ושערה הפרוע. כמה אמיצה הייתה אחותה, שתחבה מעטפה מלאה שטרות של שילינג לתחתוניה כאשר דחפו את מכונית השטאייר הישנה שלהם מתחת לסכך צמחייה עבותה, שני קילומטרים מהגבול השוויצרי. היא תהתה אם רודה הצליחה להגיע לפלשתינה. הדי עצמה את עיניה ונמנמה לזמן־מה. כשהתעוררה הגיש אנטון עוד תה ועוגיות מקרוּן עבשות שהביא מהחנות. הוא נתן לה שאריות של שימורי סרדינים בשביל המינגוויי. לבסוף, כשהשמיים הפכו לכחול עמוק, הגיע זמנה ללכת.

"אקח את מעילי ואלווה אותך," אמר אנטון. "את לא יכולה להסתובב לבדך ברחוב."

הדי מחטה את אפה והעבירה אצבעות בשערה כדי לסדרו. הלילה היה שער לבאות, זמן לסדר דברים, לארוז ולאחסן חפצים. מחר תקנה בריח לדלת הכניסה. בריח גדול מפלדה שחורה שיחליק למקומו בנקישה איתנה. היא נזקקה כעת למתכת.

מחוץ לחלון כבר זהרו הכוכבים הגדולים והיותר בהירים, נוצצים בחשכה היורדת. היא הביטה בהם ונזכרה במפגינים ברחובות וינה, שכרעו על ידיהם וברכיהם וקרצפו מהמדרכות סיסמאות תמיכה בעצמאות. הקראוּטים גיחכו והעמידו פנים שהדליים שהתהפכו והאצבעות המעוכות קרו במקרה, ובסופו של דבר הגיר והצבע נשטפו. אך המילים והמסרים הצבועים נצרבו בזיכרונה לנצח, והנחישות לא נגוזה מעיני המפגינים ההם.

אנטון חזר עם המעיל שלו. הדי הושיטה לו את הממחטה שלו.

"תשמרי אותה."

הדי נדה בראשה. "לא, תודה. לא אזדקק לה יותר."

*המשך הפרק בספר המלא*

עוד על הספר

  • שם במקור: Hedy's War
  • תרגום: ערן רמות
  • הוצאה: מודן
  • תאריך הוצאה: ינואר 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 277 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 37 דק'
  • קריינות: מירי גדרון
  • זמן האזנה: 10 שעות ו 22 דק'
המלחמה של הדי ג'ני לקוט

1
האי ג'רזי, איי התעלה
קיץ 1940

להט השמש החל לפוג, והשחפים חגו ותרו אחר השלל האחרון לאותו יום כאשר נשמעה הסירנה. זעקתה עלתה וירדה, והתפשטה מעל גגות הרעפים חסרי הסדר וצריחי הכנסיות של העיירה ועל פני מארג משבצות שדות תפוחי האדמה שמעבר לה. במפרץ סנט אובּיין, שם נשברו הגלים ונספגו בחול, הגיעה האזעקה גם לאוזניה של הדי, שנמנמה באותה שעה על חוף הים, והעירה אותה בחטף.

היא הזדקפה לאיטה וסקרה את השמיים. עכשיו יכלה גם לשמוע יללה מתכתית עולה ממזרח. היא ניסתה לייצב את נשימותיה. אולי זו שוב אזעקת שווא? אזעקות אלה הפכו לאירוע יומיומי בשבועיים האחרונים. בכל פעם באו מטוסי הסיור, רק חגו מעל, ונעלמו חזרה לעבר הים, כשמצלמותיהם עמוסות לעייפה בצילומים מטושטשים של כבישים ראשיים ושל מזחים בנמל. אלא שהפעם משהו השתנה. לרעש המנועים נוסף צליל של כוונה זדונית, וכעת אף הופיעו כמה נקודות שחורות זעירות בתוך הכחול הרחוק. היללה הפכה לזמזום והזמזום לצווחה צורמנית. ואז היא הבינה. זו לא הייתה משימת סיור מודיעיני. זו הייתה ההתחלה.

כבר כמה ימים שתושבי האי הבחינו בפטריות העשן השחור שהיתמרו מהחוף הצרפתי, וחשו את רעידות הפיצוצים הרחוקים מפעמות בבטנם ומשקשקות בעצמותיהם. הנשים העבירו שעות בבדיקות חוזרות ונשנות של מלאֵי המזון המאופסנים בפחיות במזווים, בעוד הגברים נדחקו בבנקים כדי למשוך את חסכונות המשפחה. ילדים צרחו בטרוניה עת כפו עליהם לחבוש מסכות גז על ראשם. עכשיו נגוזו כל התקוות. לא היה כאן מי שירתיע את התוקפים ויחצוץ בינם לבין השלל הנוצץ, מלבד הים המבהיק והשמיים הריקים. והנה המטוסים בדרכם לכאן. הדי ראתה אותם כעת בבירור על אף המרחק, ועל פי צלליתם ניחשה שאלה מטוסי שטוּקה. מפציצי צלילה.

היא סבה על עומדה וחיפשה אחר מחסה. פונדק החוף הקרוב ביותר היה מרוחק כמייל ממנה. היא נטלה את סל הנצרים שלה, שעטה אל גרם מדרגות האבן שהוביל אל המדרכה וגמאה אותו בשלושה דילוגים. בראש המדרגות היא סרקה את הטיילת. כמאה מטרים בכיוון המגדל על החוף, שכונה המגדל הראשון, היה מחסה קטן. היו בו רק ספסלי עץ בכל אחד מארבעת צדדיו החשופים, וזה יצטרך להספיק. הדי רצה לכיוונו, שוקה נחבטה בבסיס עמוד בקפיצה לא מתוזמנת, והיא השליכה את עצמה אל אחד הספסלים. אחרי רגע הצטרפה אליה אם צעירה הלומת חרדה, כנראה לא מבוגרת ממנה, וידה לופתת את אמתו של ילד קטן וחיוור פנים. כעת היו המטוסים מעל נמל סנט הלייר. אחד מהם פנה מעל המפרץ לעברן, ורעש מנועו מחריש האוזניים האפיל על צווחתו של הילד בזמן שאימו הדפה אותו אל הקרקע. הרא־טא־טאט האלים של מכונת הירייה הלם באוזניה של הדי כאשר כמה קליעים פגעו בחומת החוף וניתזו לכל עבר. כעבור שנייה הרעיד פיצוץ רחוק את המחסה, בעוצמה כה חזקה שהדי חשבה שהגג עלול לקרוס.

"זו הייתה פצצה?" פני האישה היו אפורים מתחת לשיזפונה.

"כן. ליד הנמל, נדמה לי."

האישה נתנה בהדי מבט חפוז ומבולבל. הדי ידעה, זה המבטא — אפילו ברגע כזה הוא בידל אותה, סימן אותה כזרה. ומייד שבה תשומת ליבה של האישה אל העיסוק בילד.

"אלוהים אדירים," היא מלמלה, "מה עשינו? בעלי אמר שהיינו צריכים להתפנות כשעוד הייתה הזדמנות." עיניה ננעצו בשמיים. "את חושבת שהיינו צריכים להתפנות?"

הדי לא אמרה דבר, רק עקבה אחר שותפתה למחסה המביטה למעלה. היא חשבה על מעסיקיה, משפחת מיטשל, שנשרכו בעלייתם על אותה ספינת משא מטונפת, עם ילדם המצווח, כשברשותם רק לבנים להחלפה ומעט מזון תחובים לתוך מזוודה חומה. עכשיו, כשניחוח אדי דלק מטוסים שרוף בנחיריה, הייתה מוכנה להקריב הכול כדי להיות איתם. פרקי אצבעותיה הצהיבו על קורת הספסל המחורצת. עננת עשן שחור מסולסל ריחפה מעל המפרץ, והיא שמעה שהילד הקטן לידה מייבב. הדי בלעה את רוקה והתמקדה בשאלות שהתרוצצו במוחה ככדורי משחק. כמה זמן ייקח עד שהגרמנים יפלשו? האם ירכזו את האנשים, יעמידו אותם אל הקיר כדי לירות בהם? אם יבואו לחפש אותה... לא היה טעם בהשלמת קו המחשבה הזה. אנטון, האדם היחיד על פני האי שהיא יכלה להתייחס אליו כחבר, לא יוכל לעזור לה. המחסה הזדעזע שוב, והיא חשה עד כמה הוא רעוע.

הדי נשארה שפופה ושקטה, מקשיבה למטוסים המתמרנים וצוללים ולרעמי ההתפוצצויות במרחק קילומטר וחצי ממנה, עד שלבסוף דעכה נהמת המנועים ואחר כך נמוגה במרחק. אדם קשיש, שערו הלבן פרוע, קרטע בכיוונן ונעצר כדי להציץ לתוך המחסה.

"המטוסים עזבו," הוא קרא. "נסו לחזור הביתה במהירות האפשרית. הם יחזרו במהרה." עיניה של הדי ננעצו במעילו, שהיה מכוסה באבק ובכתמי דם בגדלים שונים. "אל תדאגי, זה לא ממני," הרגיע אותה האיש. "ברנש זקן שהלך ליד הנמל חטף כדור ברגל. היינו חייבים לפנות אותו לבית החולים."

"יש הרבה נפגעים או ש..." הדי הביטה בילד הקטן ולא רצתה להשלים את השאלה.

"ישנם כמה, כן." קולו של הזקן רעד קלות, והדי הוצפה בתחושת צער. היא הצמידה אגרוף לשפתיה ובלעה שוב את רוקה לפני שהוא המשיך: "הם הפציצו שיירה של משאיות תפוחי אדמה שהמתינו לפרוק את מטענן בנמל. ואני שואל, למען השם, מה הטעם בזה?" הוא נענע בראשו והחווה לכיוון שבו הלך. "כעת הזדרזו."

האיש נחפז לדרכו. הדי אספה את גופה הרועד ונעמדה על רגליה, איחלה הצלחה לאישה והחלה לצעוד על הטיילת בכיוון העיירה, תוהה איך לכל הרוחות תחזור אל ביתם של המיטשלים — בהנחה שהבית עדיין עמד על תילו. היא ניסתה למהר, אך חשה חולשה ברגליה הדקות. היא דימתה את המינגוויי משתוחח תחת הספה בסלון הריק ופרוותו החתולית האפורה סמורה מפחד. הרהורי חרטה עלו בה על שלא צייתה להנחייתו של מר מיטשל להמית אותו. עיני החיה הבוטחות המסו את ליבה בפתח מרפאתו של הווטרינר. וכעת לא הייתה בטוחה כלל שתוכל למצוא מזון לעצמה, שלא לדבר על חתול.

כאשר הגיעה לפאתי העיירה סנט הלייר אפשר היה לשמוע את פעמוני האמבולנסים וצעקותיהם הנואשות של גברים שניסו לתאם עבודת צוות. עשן היתמר מעלה בעמודים זקופים מספינות ומבניינים בערב הקיצי נטול הרוח. מכוניות נטושות היו פזורות בזוויות מוזרות על פני הדרך. היו שם מעט אנשים, חלקם חיפשו נעדרים, חלקם שוטטו ללא מטרה, ועל ספסל התייפח זוג מבוגרים. הדי המשיכה בדרכה, כופה על רגליה לצעוד ולהתקדם האחת לפני האחרת, בעודה מחדדת את חושיה כדי להתרכז במציאות. הים סביב האי כבר שרץ כנראה צוללות U גרמניות. עד מהרה שוב יקיפו אותה לובשי מדים ירוקים־אפורים והיא שוב תשמע את נביחת הפקודות. היא דמיינה את הדפיקות על הדלת, ידיים של חייל ורמאכט תופסות את מרפקה, הבית נטוש והצלחות המלוכלכות עדיין על השולחן. עכשיו הכול אפשרי. היא זכרה במדויק כיצד התנהגו הגרמנים בוִוינה.

במיוחד כלפי יהודים.

היא המשיכה ללכת, גופה רכון קדימה, והתקדמה הביתה בכוח רצונה. היא חייבת להגיע אל המינגוויי ולתת לו חיבוק.

 

*

 

"זה מה שיש לי. האם זה יכניס אותנו לצרות?"

אנטון ניצב בפתח חדר השינה שלו, מנופף בזוג תחתוני כותנה עם גומי, שהיו פעם לבנים והאפירו מזמן. ממקום מושבה ליד החלון יכלה הדי להבחין שהם לא כובסו. חיוך זעיר התגנב לשפתיה לנוכח המילה "צרות". אנטון היה יכול להיות כה זהיר לעיתים, לעומת פעמים אחרות שבהן היה אופטימי ללא היגיון. פניו, בדיוק כמו שלה כאשר הזדמן לה להביט בראי, היו חיוורים מחרדה ומתשישות. אנטון חי לבד, והדי חשדה שבארבעת הלילות האחרונים ישב גם הוא ללא שינה ובהה ברחובות ריקים, מונה את שעות העוצר החולפות בציפייה מפוחדת.

"מאוחר מדי לדאוג בגלל זה," ענתה הדי. "וגם, אמרו דגל לבן. הם לא ציינו ממה הוא צריך להיות עשוי. הבט, כולם עושים כך." הם הוציאו את ראשיהם מחלון הקומה הראשונה אל אור השמש. מתחתם היה רחוב עירוני טיפוסי, שורות של דירות מגורים שנבנו מעל חנויות ובתי עסק שדלתותיהם נפתחות אל המדרכה. מכל חלון השתלשלה פיסת אריג ביתי — סינר, חיתול של תינוק, תחתונים עתיקים. התרסה של מנוצחים. אנטון נד בראשו להסכמה, והדי, מקפידה להשתמש רק בקצות אצבעותיה, לקחה את התחתונים, קשרה אותם למקל של מטאטא והוציאה אותם אל מחוץ לחלון. היא הניחה את הצד של המברשת על כיסא ועליו מגבת כמשקולת. בעודם עוסקים בזה הגיע רעם מנועי הרכב לאוזניהם. "הנה הם באים," מלמלה הדי.

הרכב הראשון הופיע מהרחוב הראשי ונראה בבירור ממקום עמידתם — בנטלי פתוחה ומצוחצחת ובה קצינים בכירים במדי שרד. הרכב השני היה דיימלר מבריקה ובה עוד קצינים. בעקבותיהם באו כתריסר מכוניות מרשימות פחות מתוצרת פורד ומוריס, ובהן חיילים בעלי דרגות נמוכות, וכמה אופנועי סירה — הדי שיערה שכולם נגנבו ממוסכים של תושבים מקומיים, שהרי לא ייתכן שלצבא הפולש היה זמן לשנע כלי רכב כאלו מצרפת. אפילו ממרום תצפיתם אפשר היה להבחין על נקלה בעליצות שעל פני הגרמנים. אפשר להניח שאחרי חודשים בקור ובבוץ של אירופה, החופים הבהירים ושדרות העצים של האי הציורי היו הפתעה משמחת עבורם, כמו שהפתיעו פעם את הדי.

"הביטי בהם," קולו של אנטון היה רווי כעס. "אפשר לחשוב שהם כבשו את כל אנגליה, ולא כמה איים בריטיים מול סָן מָלוֹ."

"בשבילם זהו צעד ראשון," רטנה הדי.

"לא מצפים מאיתנו שנצדיע להם, נכון?"

הדי הביטה אל החלונות מולם. מאחורי כל חלון עמדו תושבים זעופי פנים, לוטשים מבטים מלאי שנאה חסרת אונים באדונים החדשים. לא היו הפצצות נוספות מאז ליל שישי, והנזקים סביב הנמל ורובע ווייברידג' כבר תוקנו בחלקם, אבל הכול ידעו שהיום הזה מסמן את תחילתו האמיתית של הכיבוש. כשהביטו בכובשים המגיעים כיוונו האנשים את זעמם אל לבבות הפולשים, וקדרות פניהם הייתה הגנתם היחידה.

הדי נדה בראשה. "הם לא יכריחו אותנו להצדיע. הם ינסו לשכנע אותנו עד כמה הם מתורבתים — וירצו להראות לעולם כיצד הם מתכוונים לנהל את בריטניה. איך הם אמרו את זה?" היא נטלה עלון תעמולה משולחנו של אנטון וסילקה מעליו פירורי עפר ובוץ שדבקו בו מהערוגה שבה נחת. "הנה: 'החופש של התושבים שוחרי השלום מובטח'." היא גיחכה. "נראה כמה זמן זה יימשך."

ידו של אנטון התהדקה על כתפה בעידוד. היא חשה בחום כף ידו, המגע הראשון שחוותה מאז נפרדה לשלום מבתם הקטנה של המיטשלים, ונשכה שפתיים כדי לעצור את דמעותיה. הם עמדו כך כמה רגעים, עד ששיירת המכוניות נעלמה לבסוף והחלונות מעל למדרכה החלו להיסגר. בימים הבאים יגיעו מן הסתם עוד חיילים — הרבה יותר חיילים — אך לתושבי האי זו הייתה הצצה ראשונה באויב, וזה הספיק ליום אחד. אנטון חזר אל כורסתו הנוחה שעמדה ליד האח, מוצבת במדויק כך שתסתיר את השעמנית הקרועה מתחתיה. זו הייתה דירה קטנה ומבולגנת, אך תחושת הנוחות והנעימות שבה הייתה מנחמת הרבה יותר מאשר בבית המרווח והנטוש של מעסיקיה לשעבר, וניחוחות המאפייה שמתחתיה העניקו תחושה של ביתיות. במקום הזה תמיד הרגישה בטוחה.

"אין כל טעם לחשוב על הגרוע ביותר," אמר אנטון, קורא את מחשבותיה.

"זה בסדר גמור בשבילך." היא צנחה אל הכיסא הנוסף היחיד שנותר ושיכלה את רגליה תחתיה, כהרגלה. אצבעותיה שיחקו בסרט השזור בשמלתה. "אני כל כך טיפשה! למה לא נסעתי לאמריקה כשעוד הייתה לי אפשרות?"

"את יודעת למה."

"יכולתי איכשהו להשיג את הכסף הדרוש! לא הייתי צריכה לוותר בקלות כזו."

אנטון רכן קדימה בכורסתו. "תראי, נשארו מעט מאוד יהודים באי — אולי תריסר? — זה כנראה לא יהיה מספיק חשוב לקְרָאוּטִים כדי לחפש אותם." קראוטים — ראשי כרוב — היה כינוי הגנאי לגרמנים. הוא הבחין כנראה במבטה הציני, כי המשיך: "אני באמת חושב שלא יהיה גרוע כמו בווינה."

הדי הניפה את שערה. "לא? וגם אם אתה צודק, אפילו אם לא יסמנו את בני עמי, אתה מבין עד כמה נעשינו פגיעים כעת? אנחנו זרים כאן, זרים שמדברים גרמנית! אנחנו ניקלע לאש צולבת."

"אנשי ג'רזי לא יפנו לנו עורף כך, הם יודעים בדיוק מדוע אנחנו כאן."

"אנטון, הם גררו אותך למחנה המעצר רק לפני שישה שבועות, כי אתה שייך לאויב!"

"רק עד שביררו את הדברים, ואז חזרתי הביתה. לזה התכוונתי — האנשים כאן די הגיוניים."

"אתם הקתולים!" קולה עלה לטונים גבוהים וצרודים. "אתם חושבים שהעולם מלא קדושים! אתה סבור שהמקומיים לא יזכרו איך האוסטרים השליכו פרחים והריעו כשהגרמנים חצו את הגבול שלנו?"

אנטון הסיט מעיניו את בלוריתו השחורה השופעת ונשען לאחור בכיסאו. למרות חיבתה הרבה אליו, הדי תמיד הייתה מאוכזבת כשאנטון נמנע מוויכוחים. זה נבע בחלקו בשל סלידה מהתנצחויות, ובחלקו משאיפה טהורה לא לגרום עצב. אולי מסיבה זו היא מעולם לא פיתחה כלפיו משיכה רומנטית, על אף כל המשותף להם. היא הייתה חשה עתה מוגנת הרבה יותר אם היחסים ביניהם היו שונים.

אנטון זע בכורסה, מסמן את שינוי נושא השיחה. "אני מוכרח לנסות לישון קצת הלילה," אמר לבסוף. "המאפייה תיפתח שוב מחר. מר רייס חושב שיציפו אותנו המוני לקוחות אחוזי בהלת קניות, אבל אני לא כל כך בטוח. לדעתי רוב האנשים ישתדלו לנהוג כאילו זהו יום שגרתי."

הדי הגיבה בצחוק מריר. "כן, כמובן. כמו שאתה אומר, החנויות ייפתחו, בצו המפקד. וכולנו נמשיך בעיסוקינו, כאילו מאומה לא קרה. זה מה שאנשים עושים, לא? אנחנו נוריד את תריסי ההאפלה ונזיז את מחוגי השעון קדימה כך שיתאים לזמן גרמניה, ונספר לעצמנו שהכול יהיה בסדר." הדי נשמה נשימות קצרות ונשנקות.

אנטון נע לעברה. "הדי, די."

"כולם יתהלכו בעיירה, יעמידו פנים שאנחנו לא אחוזי אימה מהאפשרות שניעצר. ואני, אני אשב לי ואחכה שיעמיסו אותי וישגרו אותי באונייה הבאה אלוהים יודע לאן. אבל אתה צודק — חוץ מזה הכול יהיה כמו בעוד יום רגיל." מילותיה האחרונות נפלטו בצעקה בעודה כורעת על ברכיה, ויבבותיה טלטלו את גווה. "אני לא עומדת בזה, אנטון, לא שוב. בבקשה, אל תיתן להם לקחת אותי מכאן."

אנטון חיבק אותה ברכות. הוא מלמל מילות הרגעה ונתן לה את הממחטה שלו. הדי בכתה לתוכה במשך עשר דקות תמימות, בזמן שאנטון הכין תה חם והושיב אותה בכורסה שלו כדי שתשתה. אחר כך הוא הניח את רחמנינוב על הגרמופון, ושניהם ישבו בצוותא, חלקו את השקט והאזינו לנעימות המרגיעות, עד שהשמש החלה לשקוע. הדי הביטה בשמיים מעל לגגות, כיצד הופך צבעם מזהוב לוורוד, ומחשבותיה צנחו לתהומות. היא חשבה על הוריה שנשארו בווינה, שמכתביהם יקרי הערך לא יגיעו אליה עוד. היא חשבה על רוֹדָה, עם צחוקה הצחור ושערה הפרוע. כמה אמיצה הייתה אחותה, שתחבה מעטפה מלאה שטרות של שילינג לתחתוניה כאשר דחפו את מכונית השטאייר הישנה שלהם מתחת לסכך צמחייה עבותה, שני קילומטרים מהגבול השוויצרי. היא תהתה אם רודה הצליחה להגיע לפלשתינה. הדי עצמה את עיניה ונמנמה לזמן־מה. כשהתעוררה הגיש אנטון עוד תה ועוגיות מקרוּן עבשות שהביא מהחנות. הוא נתן לה שאריות של שימורי סרדינים בשביל המינגוויי. לבסוף, כשהשמיים הפכו לכחול עמוק, הגיע זמנה ללכת.

"אקח את מעילי ואלווה אותך," אמר אנטון. "את לא יכולה להסתובב לבדך ברחוב."

הדי מחטה את אפה והעבירה אצבעות בשערה כדי לסדרו. הלילה היה שער לבאות, זמן לסדר דברים, לארוז ולאחסן חפצים. מחר תקנה בריח לדלת הכניסה. בריח גדול מפלדה שחורה שיחליק למקומו בנקישה איתנה. היא נזקקה כעת למתכת.

מחוץ לחלון כבר זהרו הכוכבים הגדולים והיותר בהירים, נוצצים בחשכה היורדת. היא הביטה בהם ונזכרה במפגינים ברחובות וינה, שכרעו על ידיהם וברכיהם וקרצפו מהמדרכות סיסמאות תמיכה בעצמאות. הקראוּטים גיחכו והעמידו פנים שהדליים שהתהפכו והאצבעות המעוכות קרו במקרה, ובסופו של דבר הגיר והצבע נשטפו. אך המילים והמסרים הצבועים נצרבו בזיכרונה לנצח, והנחישות לא נגוזה מעיני המפגינים ההם.

אנטון חזר עם המעיל שלו. הדי הושיטה לו את הממחטה שלו.

"תשמרי אותה."

הדי נדה בראשה. "לא, תודה. לא אזדקק לה יותר."

*המשך הפרק בספר המלא*