"לאה נאור, כלת פרס זאב לספרות ילדים על ספרה "מקהלה עליזה", ומי שזכתה לעיטור אנדרסן על תרגומיה לספרי דוקטור סוס כתבה בשהות הששים, אחרי לידת בתה הבכורה את 'ימים מלאים' ספר שירים על חוויית ההריון והלידה. הספר הפך לשלאגר, ואחרי שאזל מהשוק המשיך להיות קאלט נשי.
נשים צילמו והעתיקו ממנו שירים ונדנדו לנאור בטלפונים ובמכתבים שתוציא אותו שוב.
עכשיו, כשנאור כבר סבתא, מגיעה מהדורת שנות האלפיים לאימהות מתחילות. כי כמו שנאור אומרת: 'ההריון והלידה הם בין הדברים המעטים שנשארו כמו שהיו פעם'.
בגירסה המקורית של הספר היה ציור על עטיפתו. בגרסת דור הנכדים צולמה בתה הצעירה של נאור עם התינוק שלה: את העטיפה החדשה עיצב דני קרמן, ששמח לבשר לנאור שהוא עצמו קנה את הספר בגרסתו הקודמת לאשתו בהריונה.
שנים רבות עברו מאז נכתב "ימים מלאים". דברים רבים השתנו: עתה קיימות דרכים להקל על כאב הלידה, מין היילוד כבר איננו הפתעה, וחיתולים חד פעמיים מחליפים את הררי הכביסה של אז, אבל השמחה והצער, רגשות החרדה והאהבה האינסופית נשארו כשהיו.
הספר רואה עתה אור מחדש, כספר דיגיטלי, עם שינויים קלים ככל האפשר.
לאה נאור:
יש לי יחס מיוחד לספר הזה כי זה היה ספרי הראשון. הוא הופיע בשנת 1963. הייתי אמא צעירה מאוד, והצעתי בחיל ורעדה את ספרי הראשון, האינטימי כל כך, לישראל זמורה, הבעלים של הוצאת "מחברות לספרות". מעולם לא הצעתי שירים שכתבתי למדורים הספרותיים בעיתונות. הייתי ביישנית מדי. רק לאחר שהייתי בעצמי אמא, העזתי לנסות.
להפתעתי ספרי התקבל בהוצאה בברכה. ונדפס מיד.
עדיין אני זוכרת את היום שקיבלתי את הספר. ספר דק וקטן בצבע ורוד, ועל הכריכה הוורודה רישום לבן של אשה כורעת. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי שירים שלי בדפוס, ואת שמי מודפס באותיות דפוס שחורות.
הספר לא זכה להתייחסות. רק פעם אחת ראיינה אותי עיתונאית, והביקורת שכתבה הייתה פוגעת,
אכזרית, רעת לב. הייתי נבוכה ונעלבת. הבנתי שהכתיבה אינה התחום שלי. לזמן רב הפסקתי לכתוב.
להפתעתי קיבלתי מכתבי תודה רבים על ספרי. הספר נמכר ואזל במהירות, והיו אלי פניות רבות איך אפשר להשיגו? נשים סיפרו לי שצילמו את כולו והעבירו אותו מיד ליד. נשים זרות דקלמו לי את שירי בעל פה. אבל לשמחתי הספר אזל, ולא רציתי מהדורה נוספת. חששתי שהעיתונאית ההיא, שכבר אינני זוכרת את שמה, צדקה.
רק לאחר למעלה משלושים שנה, ומאות רבות של שירים, ספרים, ופרסים מאחורי, העזתי להוציא את הספר הנשכח שוב, בלי לשנות מלה. על השער נראית בתי הצעירה, יעל, מחבקת את בנה הבכור, ניב. ובתחתית הכריכה נגיעה של צבע ורוד לזכר ימים רחוקים.
פתיחת הספר:
לילדתי הרבה אור שמש
ומראה זעירה.
היא משתאה לבבואות האור הנופלות על התקרה,
על אוזן הבובה,
על פרוותו השעירה של הדובון,
על ערמת גזרי העיתונים שקרעה ברוב עמל,
על עולמה.
איך תוכל העט שבידי להתחרות בכל בבואות האור שלה?
ועוד קטע מתוך הפרק "תשעה פרקי הריון"
זהו קרב בלתי הוגן:
אני לוחמת לבדי.
אי המנצחת ואני המובסת
ואני קהל הצופים
יום יום, רגע רגע.
זהו קרב בלתי הוגן,
אין זה חשוב שנכנעתי כבר,
עלי להמשיך ולהילחם,
ואין בסביבה שום תזמורת
שתשיר לי שירי תהילה.
